בני יששכר מאמרי חודש אדר/מאמר ד

מאמר הקודם • בני יששכר • מאמרי חודש אדר • מאמר הבא

מאמר ד - ימי הפורים

בו ידובר קריאת שם המועד פורים, ועוד כמה עניינים לימי הפורים, ומפלאות תמים דעים המגיד מראשית אחרית, ונקרא המאמר ימי הפורים:

א

על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור וכו' (אסתר ט כו). מהראוי לתת לב, מה נשתנה קריאת שם המועד הזה מן כל השמות של כל המועדים? שהשמות של כל המועדים נקראים על שם הנס, היינו "חג הפסח" על שם הפסיחה והדילוג, וכן השם הנקרא בתורה "חג המצות", על שלא הספיק בצקם של אבותינו וכו' ואכלו מצות. "חג הסוכות", "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" וכו' (ויקרא כג מג). וכן הוא מהראוי שיהיה המועד נקרא על שם הישועה והנס, ולא על שם השעבוד והיסורין והצרה לשונאי ישראל, ובכאן ותהי להיפך, קראו שם המועד "פורים", על שם הפור אשר הפיל המן, פור הוא הגורל להרע לישראל.

והנה עיין במאמר א' סימן ט'-י', מה שכתבתי ברמז דברי חז"ל: "הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר". ונתפרש שם על פי הקדמת מרן האריז"ל דיבר בקדשו, כל החדשים הם בחינת איברי הראש, תשרי גלגולת, מרחשון כסליו ב' אזנים, טבת שבט ב' עינים, אדר בחינת החוטם, בו תלוי חוש הריח. והנה כל החושים נזכרין אצל חטא אדם הראשון, מה שאין כן חוש הריח לא נזכר, על כן כולם נתפגמו ונתגשמו בחטא אדם הראשון, מה שאין כן חוש הריח, הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, על כן זה החוש ינתן למלך המשיח, "והריחו ביראת ה'" (ישעיהו יא ג). ולזה החוש נקרא כח המתקיים יותר מכל החושים, כיון שלא נהנה כל כך מחטא אדם הראשון, שעל ידי חטא אדם הראשון נולד ההפסד לנבראים, "כי ביום אכלך ממנו" וכו' (בראשית ב יז, מה שאין כן זה החוש, נקרא לו ביותר כח המתקיים, עיין שם בדברינו ותבין כמה עניינים, אין מן הצורך לכפול הדברים.

ובזה תתבונן מפלאות תמים דעים. הנה המן הרשע הצר הצורר, היה כחו מן הנחש הקדמוני אשר פיתה לאכול מן עץ הדעת, כן הוא גרם בעצתו שיאכלו ישראל מסעודתו של אחשורוש ונתחייבו שונאיהם של ישראל, כמבואר בכתבי האריז"ל, שהתעורר חטא אדם הראשון ונקנס עליהם מיתה כמו על אדם הראשון באכלו מן עץ הדעת. והנה פעל ועשה היוצר כל הוא אלקינו, אשר המן הרשע הפיל פור לאבד וכו', ולא מצא לגורלו, רק חודש אדר, הוא בחינת החוטם אשר בו חוש הריח, והוא חוש המתקיים כי לא נפגם בחטא אדם הראשון. על כן תמצא אשר גם שמות הגואלים נקראים בשם בשמים, הנבראים לחוש הריח, היינו מרדכי ("מר דרור"), אסתר ("הדסה"). ובזה תבין על פי פשוטו מה שנאמר במרדכי: "ויזעק זעקה גדולה" וכו', ולא נאמר מה אמר (כאשר דקדקו גם כן חז"ל). אבל הוא כפשוטו, מפני ש"הקול יפה לבשמים" (כריתות ו ב; ירושלמי יומא ד ה), הבן. הנה על ידי זה שנפל הפור על אדר, נתבטל הצר הצורר וישראל קיימים לעד לעולם, הבן:

ובזה תבין הנאמר במגילה: "בחדש הראשון וכו' הפיל פור הוא הגורל לפני המן וכו' ומחדש לחדש שנים עשר הוא חדש אדר" (אסתר ג ז), הנה לא נדע פירושן של הדברים, מי הוא המפיל את הפור לפני המן? הלא המן בעצמו הוא המפיל. ובעלי הפשט נדחקו מאד בזה. ולפי דברינו יונח על פי דברי הזהר, אמרו שם: כל מקום שנאמר איזה דבר הנעשה, ולא פירש מי הוא הפועל והעושה, כגון: "ואל משה אמר עלה אל ה'" וכו' (שמות כד א), הכוונה הוא על ההוא דסתים המסבב סיבות נעלם ונסתר. ממילא תפרש גם בכאן, "הפיל פור הוא הגורל לפני המן", ולא פירש מי הוא המפיל הפור? הנה הכוונה הוא, המסבב סיבות והפועל ישועות, המגיד מראשית אחרית, הוא פעל ועשה להפיל הגורל דייקא על חודש אדר, הוא סוד החוטם, אשר בו תלוי חוש המתקיים שלא נתפגם כל כך בעץ הדעת, ועל ידי זה נתבטלה עצת המן, וישראל עם קרובו נשארו לחיים ולשלום, הבן הדבר, ברוך המפליא פלאות:

ומעתה תתבונן, על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור, הנה קראו את המועד על שם הפור דייקא, הוא לאמר להתוודע ולהגלות, לכו חזו מפעלות י"י אשר הפליא חסדו עם ישראל עם קרובו, דהגם שנתחייבו שונאיהם של ישראל על שנהנו מסעודתו של אותו רשע (מגילה יב א), עיין בכתבי מרן האריז"ל שהיה זה על ידי פיתוי המן (שאחיזתו הדעת הרע, עמלק, כמו שכתבתי לעיל), כעין פתוי הנחש הקדמוני לאכול מן עץ הדעת טוב ורע, ונתעורר חטא אדם הראשון ונתחייבו שונאיהם של ישראל. הנה הפועל ישועות הוא פעל ועשה, שהפיל הגורל על חודש אדר, הוא בחינת החוטם אשר בו חוש הריח, חוש המתקיים שלא נפגם בחטא אדם הראשון, והוא חוש המתואר אצל משיח צדקנו (הוא אדם בעצמו, כמו שידעת מן ראשי תיבות אד"ם, אדם דוד משיח), "והריחו ביראת ה'". ועל ידי זה עלתה זכרונינו לפניו יתברך שמו לטובה ונתקיימו ישראל לעד, ונתבטל המן שלוחו של הנחש. אם כן, צמיחת הישועה היה תיכף בהפלת הפור לחודש שנים עשר הוא חודש אדר, הדבר הזה פעל ועשה המסבב סיבות והמצמיח קרן ישועה והבורא רפואות קודם למכה, על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור, כי הוא יסוד הישועה, הבן:

בזה תתבונן הטעם הנכתב בפירוש במגילה, אומרו אחר כך (אסתר ט כה): "כי" (לנתינת טעם) "המן וכו' חשב על היהודים וכו' והפיל פור וכו' ובבואה לפני המלך אמר עם הספר ישוב" וכו'. והנה הדקדוקים רבו, אומרו "כי המן" וכו', הרי כבר סיפורים הללו נאמרו באריכות במגילה. גם אומרו: "ובבואה לפני המלך" וכו', דנראה כאומר דהמלך לא ידע כלום מה המן רוצה לעשות עד שבאת אסתר לפני המלך והגידה לו מה שהמן רוצה לעשות ליהודים, והרי הוא היה עמו בעצה ונתן לו הטבעת וכתבו וחתמו, ונתן לו הרצים לכל המדינות. גם מהו הנרצה: "אמר עם הספר" וכו'? אין לו ביאור לכאורה. ולפי הנ"ל יונח, דהפסוק בעצמו מבאר בטעם, למה קראו לימים האלה פורים על שם הפור? והרי הפור הוא הצער ולא הישועה והנס. והנה מבאר, שהפור היה יסוד הנס, הפועל ישועות פעל הישועה בשעת הפלת הפור, שסיבב השם יתברך סיבה שנפל הפור על חודש אדר, חוטם, חוש הריח כנ"ל. וזהו שאמר: "ובבואה לפני המלך" (היינו הדסה היא אסתר, לפני המלך מלכו של עולם), "אמר עם הספר ישוב" וכו', היינו יתבוננו הדבר הנמצא כתוב בספר התורה, ונמצא אשר פעולת החוטם המריח בהדסים אשר במצולה קיים לעד, כי לא נתפגם בחטא אדם הראשון ולא נתפתה לעצת הנחש, על כן ישוב מחשבת המן על ראשו, וישראל יהיו חיים וקיימים לעד, בין והתבונן:

ב

אשוב עוד לבאר לך, על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור (אסתר ט כו), כי הפור היה יסוד הישועה והנס. והוא על פי מה שכתבתי במאמר א' [אות ד'] בשם סודי רזי, המלאך של החדש אדר שמו אברכיא"ל. ויש לומר הטעם על פי מה שכתבתי בדרושי השבתות בטעם פשוט לאכילת דגים בשבת, הוא להיות ג' ברכות נאמרו במעשה בראשית ג' ימים זה אחר זה, ביום ה' ברכה לדגים, ביום ו' ברכה לאדם, ביום ז' ברכה לשבת. והנה בימי המעשה הם ל"ט מלאכות אשר נתהוו בעולם על ידי ל"ט קללות שנתקללו על ידי חטא אדם הראשון בפיתוי הנחש הקדמוני, והנה ביום השבת הוא שביתה מן ל"ט מלאכות והוא יום ברכה. והנה האדם הישראלי המבורך [הוא עיקר האדם, אתם קרויים אדם וכו' (יבמות סא א)], האוכל דגים המבורכים, לכבוד יום השבת המבורך, הנה הוא ברכה משולשת, והחוט המשולש לא במהרה ינתק (קהלת ד יב). והנה חדש אדר מזלו דגים (ספר יצירה פרק ה), שהם הראשונים בברכה במעשה בראשית, על כן שם מלאכו אברכיא"ל לשון ברכה. והנה עיקר מציאות המתברך הוא ישראל, כנ"ל, כמו שנאמר: "לא תאר את העם כי ברוך הוא" (במדבר כב יב):

והנה תתבונן ותשיח בנפלאותיו יתברך שמו, המן הרשע ביקש להשמיד את עיקר מציאות האדם המבורך מפי השם יתברך, הנה נתוועדו יחדיו ברכה משולשת ולא יכול להם, כי החוט המשולש לא במהרה ינתק כאשר יתבאר, ונתקיים ברשע הזה: "ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו וילבש קללה כמדו" (תהלים קט יז). והנה מבואר בדברי קדמונינו, שהשנה ההיא שגזר המן הגזירה על ישראל בי"ג אדר, אקלע יום י"ג אדר בשבת, הנה השם יתברך פעל ועשה אשר נפל הגורל על יום י"ג אדר דאקלע בשבת, ונתוועדו יחדיו ג' המבורכים, אדר מזלו דגים המבורכים, ושבת המבורך, וישראל המבורכים, ונתקיימו ישראל לעד לעולם, והרשע הזה שתה כוס התרעלה וילבש קללו כמדו:

והנה על פי הדברים הנ"ל תתבונן גם כן פסוק הנ"ל במגילה, "בחדש הראשון וכו' הפיל פור הוא הגורל לפני המן", ואינו מפורש מי הוא המפיל הפור לפני המן, אבל הוא ההוא דסתים הוא הפועל ישועות בקרב הארץ [עיין בסימן הקודם ד"ה ובזה תבין]. והגם שלא היה זכות כל כך להנצל, הנה פעל ועשה המגיד מראשית אחרית שיפול הפור על חדש אדר וביום השבת, ונתוועדו יחד ג' המבורכים ולא יכול להם:

ובזה תבין, "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור", כי יסוד הנס מהמפליא פלאות היה הפור, ונקרא שפיר המועד הזה על שם הנס כאינך המועדים. ותתבונן נם כן שם המלאך אברכיא"ל בגימטריא באד"ר דגי"ם:

ג

ועוד בה שלישיה, "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור" (אסתר ט, כו). הנה הפור היה זמן הצער, והוה ליה לקרות שם המועד על שם הישועה, ככל המועדות, וכמו שכתבנו לעיל. והנראה לפרש, דהנה איתא בגמרא (מגילה יב, א), שאלו תלמידיו את ר' שמעון בן יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור וכו'? עיין שם כל העניין. ולכאורה יקשה, מי הגיד להם נביאות זה, שנתחייבו שונאיהם של ישראל? דילמא המן הרשע בעל בחירה הוא רצה לעשות, והש"י עשה נס והפיר את עצתו?

והנראה לי בזה, דאמרינן בגמרא (בבא בתרא י, א): רב פפא הוה סליק בדרגא, אישתמיט כרעא ובעא למיפל. אמר: השתא כן איחייב מאן דסני לן כמחללי שבתות וכעובדי עבודה זרה (עיין ברש"י, שעל אלה חייבין סקילה, דחיפה מב' קומות). אמר ליה רב חייא בר רב מדפתי לרב פפא: שמא עני בא לידך וכו'? כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה, עיין שם. הנה גם רב פפא ניצול שלא נפל, ומאין היה שופט שנתחייב, שפשפש במעשיו איזה עון סקילה יש בידו, עד דתני ליה רב חייא בר רב ופתר לו הדבר? על כרחינו נשמע מזה, שכל דבר שיארע לאדם, הגם שניצול, על כרחך יש בידו איזה עון שנתחייב מיתה כזאת, ומה שניצול – איזה זכות נתלה לו וכיוצא, הנה מחוייב להודות ולפשפש במעשיו, כי בוודאי נתחייב, כי אין שום דבר במקרה. כן היה הדבר הזה באותו הנס, כיון שהיו ישראל אז בסכנה גדולה כזאת, אין זה במקרה, ועל כרחך נתחייבו שונאיהם.

וגם יש לומר שנלמד הדבר ממסורת התורה, נמסר, להמם תרין: דין, "כי המן וכו' והפיל פור הוא הגורל להמם" וכו' (אסתר ט, כד), ואידך: "וגם יד ה' היתה בם להמם" (דברים ב, טו). הרי לך מבואר הדבר במסורת התורה, שנתחייבו שונאיהם וכו'.

והנה נרמז הדבר גם כן במגילה הנאמרת ברוח הקודש בעניין איגרות הראשונות. הנה כתוב: "בשם המלך אחשורוש נכתב ונחתם בטבעת המלך" (אסתר ג, יב), הנה הוה ליה למימר בקיצור: "בשם המלך נכתב ונחתם". אלא על כרחך לומר: "בשם המלך אחשורוש נכתב", "ונחתם בטבעת המלך" סתם כביכול, זה מלך מלכי המלכים (אסתר רבה ג י), שהסכימו חלילה מן השמים על שנתחייבו שונאיהם, לולי רחמיו ית"ש כאשר יתבאר.

[הגהה: ויש לומר, שנחתם הדבר בטבעת המלך, היינו בעולמות בי"ע בריאה יצירה עשייה, ואחר כך היתה הישועה מאצילות הקדש, אשר שם הרצון מבלי טעם, כי אין טעם ברצון, וכאשר יתבאר בפנים אם ירצה ה']:

והנה ביום הנכבד והנורא, יום צום הכיפורים, ציוונו השי"ת ליקח קרבן לה' על פי הגורל. וראיתי טעם נכבד (בסידור הגאון החסיד מהרש"ז [סוף שער הפורים]), למה צוה השי"ת דוקא על פי הגורל? כי הנה גורל הוא רצון מבלי טעם ובחירה. כי המברר איזה חפץ וחלק מן החפצים והחלקים האחרים, הנה הוא מברר בטעם, מחמת שנראה לו שזה שמן ביותר או נאה ביותר; מה שאין כן בלוקח על פי הגורל, הנה מסכים בדעתו אל אשר יצא לו שמה הגורל – את זה יקח, מבלי טעם, רק ברצון. והנה כל העולם כולו נברא ברצון, כשעלה ברצונו וכו'. והנה ברצון הקדום ישראל עלו במחשבה (בראשית רבה א ד), ובשביל ישראל נבראו כל העולמות; והגם שלא סיגלו עדיין מצוות ומעשים טובים (כי לא היו במציאות), הנה עלו ברצונו, ואמר החכם: אין טעם ברצון. והנה הגם שחס ושלום ישראל אינם בגדלות המעלה ויש חס ושלום לחוש לקטרוג מדת הדין, הנה ביום הקדוש הנכבד והנורא צוה השי"ת ליקח קרבן לה' ברצון, היינו בגורל, ובאתערותא דלתתא איתער עובדא לעילא, לעורר ולהזכיר האהבה הקדומה, אין טעם ברצון, אפילו אינם כדאים אפילו אינם הגונים. והנה אי אפשר להרחיב הדיבור בזה, המשכיל יתבונן:

והנה בנס הלזה, הנה בעוונותינו הרבים נתחייבו שונאיהם וכו', כמו שכתבנו לעיל. והנה אין מקום להושיעם מחמת המקטרגים, כי מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט, ד). מה עשה המגיד מראשית אחרית? הנה סיבב הישועה בעת צרה, דהנה סיבב אשר המן הרשע הפיל פור הוא הגורל, וגורל הוא רצון, כנ"ל (ונרמז הדבר הזה גם כן בסידור מהרש"ז שם), הנה על ידי המעשה דלתתא – הנה נזכר למעלה כביכול עניין הרצון הקדום אשר ישראל עלו במחשבה במחשבת הרצון, אין טעם ברצון, אף על פי שאינם ראויים. הנה עיקר הישועה הוא הגורל אשר פעל ועשה הש"י שהעלה בליבו של המן להפיל פור, ועל ידי זה איתער עובדא לעילא להזכרת הרצון מבלי טעם. על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור, דהנה הפור הוא שורש הנס ויסוד התשועה:

ממילא תתבונן גם כן על פי הדברים האלה, "בחדש הראשון וכו' הפיל פור וכו' לפני המן" (אסתר ג, ז), ומי הוא המפיל הפור? אבל הוא ההוא דסתים, הוא פעל ועשה שהיה הדבר על ידי פור הוא הגורל, שהוא רצון, ועל ידי זה נזכר למעלה הרצון מבלי טעם, ואף על פי שנתחייבו שונאיהם של ישראל, הנה באת להם הישועה ברצון מבלי טעם. על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור, כי הוא יסוד הישועה והנס, הבן:

ד

עוד אגיד לך רביעי בקודש, על פי מה שכתבתי במאמר שקל הקודש (מאמר ב') דרוש ח' בפרשת שקלים, הנאמר שם: "ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה'" (שמות ל, טז), על פי מה שאמרו רז"ל (ברכות ו, א): חד לא מיכתבין מיליה בספר הזכרונות, תרי מיכתבין מילייהו בספר הזכרונות. והקשו בתוס' (ד"ה חד), הרי אמרו גם בחד: "וכל מעשיך בספר נכתבים"? ותירצו, ודאי בספר נכתבין, אבל לא בספר הזכרונות. והנה דיברנו לשם מהו החילוק, דהנה שורש "זכרון" הוא מלשון "זכר" המוליד בדומה. והנה דבר הנכתב בספר הזכרונות הוא מוליד בדומה, אפילו בעת שאי אפשר לקיים המצוה הזאת, הנה המצוה הנכתבת בזמן קיומה מולדת בדומה כעניין זכר המוליד. והנה אמר הכתוב: "ולקחת את כסף הכפורים", הנה עם היות שהוא מצוה דיחיד, שכל יחיד בפני עצמו מחויב ליתן מחצית השקל, ולא מיכתבין מיליה בספר הזכרונות להוליד בדומה גם בזמן שאי אפשר לשקול מחצית השקל, כגון בזמן שאין בית המקדש קיים, עם כל זה "ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד" לצורך הקרבנות, ויתהוה מצוה דרבים, על כן יהיה "לבני ישראל לזכרון לפני ה'" להוליד בדומה, גם בזמן שאין בית המקדש קיים יוחשב לפני ה' כאילו שקלו בני ישראל שקליהם, עיין שם באריכות לעיל:

ובזה נבין בענין הנס אשר התנוסס השם יתברך עמנו כפי המבואר במגילה. הנה אמר המן לשקול עשרת אלפים ככרי כסף על ידי עושי המלאכה להביא וכו', "ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך והעם" וכו' (אסתר ג, ט). ולכאורה היה תוקף הנס ביותר אם היה אחשורוש מקבל את הכסף ונעשה המשא ומתן; ואף על פי כן, הפועל ישועות ממעון קדשו שלח עזרו והפיר עצתם והשיב גמול הצורר על ראשו. ואם תאמר: מעשה שהיה כך היה, למה יסופר לנו זאת במגילה? שאין זה לכאורה מן סיפור תוקף הנס; ובוודאי אין לך במגילה הנכתבת ברוח הקודש שום דבר שאינו מגדיל תוקף הנס. ולפי דברינו הנ"ל נבין הדבר היטב על פי דברי חז"ל, סיפרו לנו ברוח קדשם, כאשר אמר המן לשקול וכו' אמר הקב"ה: כבר קדמו שקלי לשקליך (מגילה יג, ב). והגם שנתחייבו שונאיהם של ישראל, הנה השם יתברך הבטיח בתורתו: "זה יתנו וכו' לכפר על נפשותיכם" (שמות ל, טו). והנה בימים ההם בזמן ההוא לא היו נותנים מחצית השקל בפועל, כי היו בגלות ולא היה בית המקדש בנוי. אבל לפי דברינו הנ"ל, הנה הבטיח השם יתברך במצות השקלים שיהיה נכתב בספר הזכרון, ובזמן שלא יוכלו לקיים המצוה בפועל – יתקיים הדבר בכח מחשבתם, והשקלים ששקלו בזמן המקדש יולידו בדומה כאילו שקלו היום, ותהיה לכפרה על נפשותם. הנה לבעבור זה, הפועל ישועות סיבב הדבר אשר נעשה העניין הזה בצר הצורר, ביקש לשקול שקלים בעד נפשות ישראל להשמיד את שונאיהם, ולא רצה המלך לקבל, ואף על פי כן אמר לו בהבטחה באומרו: "והעם לעשות בו כטוב בעיניך" (אסתר ג, יא), והוי כאומר: הריני כאילו התקבלתי. והנה מצד המן השוקל לא יבצר כי רצה לשקול, אבל המניעה היה מצד המלך, ואמר: הריני כאילו התקבלתי ואעשה מבוקשך. והנה הדבר הנעשה למטה הוא אשר גורם התעוררות למעלה, נזכר על ידי זה הבטחת השם יתברך לישראל בתורתו הנאמנה, אשר בעת אשר אי אפשר להם לשקול שקליהם באדר, והמניעה אינה מצידם, כי רוצים וחפצים לשקול, רק כביכול המניעה מצד מלך מלכי המלכים ברוך הוא וברוך שמו, אשר עדיין לא בנה ביתו ולא שב להיכלו; הנה הבטיח להם, אשר שקליהם יהיו לזכרון להוליד בדומה כאילו נעשה בפועל ממש, ותהיה כפרה על נפשותם. הוא הדבר אשר רמזו רז"ל שאמר הקב"ה: כבר קדמו שקלי לשקליך, כי כבר קדמו בעת ששקלו ישראל שקליהם, ועד היום הם מולידים בדומה לכפר על נפשותם:

ומעתה תבין מה שיש לדקדק במרדכי, בשעה שהגיד להתך להגיד לאסתר את פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול וכו' (אסתר ד, ז), אבל לא אמר לו אשר לא רצה המלך לקבלם, והוא הנרצה. כי מרדכי חשש, ביודעו כי אסתר מושכלת גדולה, ויודעת כל הדברים אשר נעשים למטה הנה הוא למזכרת למעלה, ועל ידי כל הדברים הנעשים למטה יוכל המשכיל לידע ההשגחה העליונה בעניינים הנעשים. הנה חשש מרדכי, כאשר יסופר לאסתר את כל אשר נעשה, הנה תבין הדבר לאשורו ולא תסתכן בעצמה לבא אל המלך, ולא ישובו ישראל בתשובה, כי תאמר אסתר: הנני רואה שזה בהשגחת הבורא, שעל ידי זה יזכר לפני הבית דין של מעלה את העניין אשר נעשה בשקלים, ותהיה לכפרה על נפשות בני ישראל. על כן העלים מרדכי ממנה הדבר הזה, כדי שתסבור אסתר בהיפך, הנה המן עשה במעשה עניין השקלים, וזה מורה חס ושלום בהיפוך, בעבור שגרמו ישראל על ידי עוונותיהם שנתבטל מהם עניין השקלים במעשה לכפר על נפשותם. על כן היתה הדבר הזה, להורות לבני ישראל שיעשו תשובה ויזכו לשקול שקליהם בפועל, ועל ידי זה תגזור אסתר צום ותמסור נפשה לבא אל המלך, כיון שהגזירה היא דחוקה. וזה המסופר לנו במגילה הכל בדקדוק:

ועתה תבין, על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור. וקשה כמו שדקדקנו, דהפור הוא שעת הזעם ולא הישועה, ואיך קראו להמועד על שם הזה? ונאמר על פי הנ"ל, דהנה נתחייבו שונאיהם של ישראל על פי הדין, ולא היה מקום חס ושלום להנצל. מה עשה הפועל ישועו?, הכניס בלב המן (שהוא מן הכת של הס"ם, המבקש תחבולות להשמיד את שונאיהם וכו', הנה הכניס השם יתברך בלבו) להפיל פור הוא הגורל, והשם יתברך פעל אשר נפל הגורל על חדש אדר (מזלו דגים, שהם פרים ורבים ומולידים מאד בדומה), ובו בחדש הזה הוא זמן שמשמיעין על השקלים, והשקלים הם המולידים בדומה, לכפר על נפשות ישראל גם בעת גלותם. ומזה נמשך הסיבה עליונה כל מעשה המן ואחשורוש, אשר המן ביקש לשקול, ואחשורוש המלך היה לרצון לפניו מחשבת המן שרצה ליתן השקלים כאילו נעשה הדבר בפועל, וכאשר נעשה הדבר הזה למטה – נעשה התעוררות למעלה וכמו שכתבנו לעיל. וזהו מה שנאמר: "הפיל פור הוא הגורל לפני המן וכו' לחדש שנים עשר הוא חדש אדר", הנה "הפיל פור" – לא נודע מי הוא המפיל, אך הוא ההוא דסתים, וכמו שכתבנו לעיל, היינו השם יתברך כביכול הוא היה המפיל, וסיבב שיפול הגורל על אדר. וכיון שנפל הגורל על אדר, זמן שמשמיעים על השקלים, אזי אמר הקב"ה: כבר קדמו שקלי לשקליך. על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור, כי הוא יסוד הישועה והנס, ודרוש וקבל שכר כל המשך הפסוקים:

ה

והנני מוסיף חומש, על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור (אסתר ט, כו). אומר לך הטעם, דהנה בעת הזעם היה זמן התגברות הדינים דגבורות מנצפ"ך, עיין בכתבי מרן האריז"ל, המ"ן היתה יניקתו מן (שמרי) גבורות מ"נ דמנצפ"ך, וזרש אשתו מן צ' דמנצפ"ך, וחכמיו מן פ"ך דמנצפ"ך. והנה בזמן שליטת הגבורות, בהמשך אליהם החסדים מן אות ו' דכורא, הרי אז הוא המתקתן. הנה גם בעת הזעם, המגיד מראשית אחרית סיבב סיבה אשר המן ביקש תחבולה לעשות מעשהו על פי הגורל, ואף גם זאת שקרא להגורל פו"ר, וכיון שנזכר למעלה פור, הנה נזכר אשר זה עבודת בני ישראל בכל זמן ועידן, להמשיך חסד הו' להמתיק הדינים דמנצפ"ך פ"ר, הנה על ידי זה נתבטל המן, אשר היה יניקתו מתוקף ושמרי הגבורות, וחסד ה' מעולם ועד עולם על ישראל. אם כן, עיקר הנס מה שעלה לזכרון הוא מעשה הפור שנעשה למטה, וזה היה מפעלות הש"י. וזהו שנאמר: "בחדש הראשון וכו' הפיל פור וכו' לפני המן", מי היה המפיל? ההוא דסתים, הש"י פעל כל זאת, שיפיל גורל. וקראו בלשונו פור, בכדי שיעמוד ריוח והצלה ליהודים. על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור, כי הוא עיקר יסוד הנס וההצלה. על כן תיקנו בימים האלה משלוח מנות ומתנות לאביונים, גמילות חסדים וצדקה, אשר על ידי זה ממתיקים הגבורות בחסדים, כידוע:

ו

ראה זה דבר חדש מצאתי להרב הגדול מורנו חיד"א בספר דבש לפי. פורים כולל כל הימים טובים: פסח מעבדות לחירות, וכאן ממות לחיים. שבועות מתן תורה, וכאן הדר קבלוה (שבת פח, א). ראש השנה ספרי חיים וספרי וכו' (ראש השנה לב, ב), וכאן היו נידונים, אם לקיים הגזירה אם להינצל, (וניצולים בכל שנה על ידי קריאת המגילה וצדקה, נראה לי). יום הכיפורים מחילת עוונות, וכאן נמחל להם מה שנהנו וכו'. סוכות ענני הכבוד, וכאן נכנסו תחת כנפי השכינה, "ורבים מעמי הארץ מתייהדים" וכו' (אסתר ח, יז); מדרש אליהו בשם יד יוסף. וכתב הרב הנ"ל: ואפשר דלכך בחרו לקרוא פורים על שם הפור, כי ראשי תיבות פורי"ם, פסח וסוכות (סוכות נרמז רק בוא"ו החיבור, "כי בסוכות הושבתי וכו' בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג, מג), על כן הוא נטפל לפסח, נראה לי), ראש השנה, יום הכיפורים, מתן תורה:

ז

עוד אבאר לך, "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור" (אסתר ט, כו). והנה לכאורה הפור הוא הצרה לשונאי ישראל, ולמה יכנו שם המועד בזמן הישועה על שם הזה? ואבאר לך בהקדים, מה שאמרו רז"ל (מגילה דף ז:): חייב אדם לבסומי בפוריא וכו', הנה מצוה להשתכר בשכרות בימי פורים. ובאמת השכרות הוא מדה מגונה, ולמה תהיה במצוה בימי הפורים?

ונראה לבאר על פי דברי חז"ל בגמרא, אמר רב ששת, אמר ר' אלעזר בן עזריה: יכולני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שחרב בית המקדש, דכתיב "ושכורת ולא מיין" (ישעיהו נא, כא). מיתיבי: מקחו (של שכור) מקח וכו', אלא שפטור מן התפלה. ומשני, מאי יכולני לפטור? מדין תפילה (דף סה.). והנה רב ששת סתמא קאמר, משמע מן כל הדין. וגם הש"ס לא קאמר "אלא". והביא הרב הגדול מו' חיד"א זלה"ה [דבש לפי מערכת ש' מ"ג] בשם הגאון מהר"נ הכהן בשם הגאון זקינו, דאמרו שם בגמרא (דף מא:) דגלויות ועניות מעבירין את האדם על דעת קונו, ואמרינן בגמרא: מאי נפקא מינה? למיבעי רחמי. אם כן פטורין העניים מן העונש בדין, דהרי בטבע דקדוקי עניות מעביר על דעת קונו; רק שחייבין על דלא בעו רחמי, היינו שלא התפללו על זה. וכיון שאנחנו נקראים שיכורים, שאין בית המקדש קיים, אם כן שיכור פטור מן התפילה, אם כן שוב אין כאן שום דין ומשפט, ואתיא שפיר דברי רב ששת: יכולני לפטור את כל העולם כולו מן הדין, עכ"ד. ולפי זה יצדק מאד שטחיות הכתוב: "שמעי נא זאת עניה" (כיון שאת עניה, הנה זה מעביר על דעת קונו ואין כאן דין, רק הדין הוא דהוה לך להתפלל ולמיבעי רחמי, הנה את גם כן) "ושכורת ולא מיין" (ופטור מן התפילה), והבן:

והרב מהר"ר יונתן ז"ל פירש גם כן שהיו חייבים להתפלל בימי מרדכי, על כי קרב זמן בית שני ונתפטרו מדין זה מחמת שנדונו כשיכורים. ולפי זה אתי שפיר מה שדרשו בגמרא (מגילה דף יא.): "ותוציאנו לרויה" בימי המן, רויה הוא שכרות, כמו שאמרו: "שבקיה לרויה" וכו', והיא שעמדה לאבותינו בימים ההם, שנידונו כשיכורים ופטורים מן הכל, (והוא לנו לתירוץ שבימים הללו בגלות החל הזה עניות פוטר הכל, ולא נשאר רק דין תפילה, ונקראים אנחנו שיכורים ופטורים גם מזה). הלא תראה, המגיד מראשית אחרית, שעל ידי זה היתה מיתת ושתי, ועל ידי זה באת אסתר לבית המלך, הנה שם רמז: "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין" (אסתר א, י), היתה הכנת הישועה על ידי שכרות. והיא היתה למזכרת בעת הדין, להצלת ישראל בעת אשר נתבקר פנקס, יצא הדין שפטורין מן הכל מטעם הגלות שהם עניים כשאין בית המקדש, רק שמחוייבים להתפלל על הדבר, והנה גם מן התפילה פטורים כי עת שכרות הוא לנו ופטורים מן הכל, וזהו שדרשו: "ותוציאנו לרויה בימי המן":

ובזה תבין על פי פשוטו, דהנה בשעת הזעם נאמר במרדכי: "ויזעק זעקה גדולה" (אסתר ד, א) ולא נאמר שהתפלל, ואפילו הצעקה לא נאמר שצעק אל הש"י, (והנה גם חז"ל התעוררו בחכמתם וברוח קדשם מה אמר, אבל רשות ניתן לדרוש על פי פשוטו). ועל פי דברינו הנ"ל, בחכמה עשה שלא אמר אז נוסח תפלה, בכדי להזכיר לפני הש"י שאין כח בידינו אפילו להתפלל, שאנחנו שיכורים מן הגלות ואם כן פטורים מן הכל, כנ"ל. (והנה בספר יוסף בן גוריון [פרק ד] מבואר נוסח תפילת מרדכי ואסתר, הנה בוודאי התפללו אבל זה היה אחר כך, אבל ראשית העניין עשה מרדכי בחכמה להזכיר לפני הש"י כנ"ל, וזהו המבואר במגילה סתם ויזעק זעקה ולא נאמר מה אמר, הבן). והנה תראה גם בשעת הגזירה נאמר: "והמלך והמן ישבו לשתות" (אסתר ג, טו), גם אסתר עשתה משתה היין, הכל להזכיר הדבר הזה בגבהי מרומים, ונפטרו ישראל מכל וכל מחמת דין השכרות. והנה רבותינו, לרמז הזה, בעת הישועה תקנו במועד הזה שכרות, לזכרון דדין השכרות עמדה לאבותינו בזמן ההוא להיותם פטורים מן הדין, וגם בגלות החל הזה נצא בדימוס מטעם הזה:

ובזה תמצא טוב טעם בפסוק: "ועת צרה היא ליעקב וממנה יוושע" (ירמיהו ל, ז), רצה לומר, מן העת צרה בעצמה תבוא הישועה, שנזכר לפני המקום הגלות (שמעביר על דעת קונו) ועת שכרות (קטנות הדעת ופטורים גם מתפילה), ואם כן פטורים מן הכל, ואם כן קרבה ישועתינו. ומה מתוק לחיך לפי זה מה שאמרו דורשי רשומות: "וממנ"ה יוושע", ומהמ"ן יוושע, רצה לומר: מן מעשה המן בעצמו באת הישועה, כי באותו הפרק המלך והמן ישבו לשתות, ונזכר לפני המקום כביכול כי עת שכרות הוא לנו, ועל ידי זה היתה הישועה (ותבין על ידי זה אומרו "והמלך" סתם, כביכול ממנו ית"ש היתה הסיבה בכדי שתבא אתערותא לעילא, הבן):

ועל ידי הקדמה זו נבוא להתבונן, "על כן קראו לימים האלה פורים, על שם הפור", והשם הזה הוא לתימה, כמו שכתבנו לעיל. אבל להיות שבאותו הדור בעוונותינו הרבים נתחייבו שונאיהם של ישראל, ויצאו בדימוס מטעם שכרות (רצה לומר שהם בגלות מבלי דעת, ועל כן פטורים), והנה המן מזרע עמלק הוא הדעת שבקליפה קם עליהם (כמו שכתבנו לעיל כמה פעמים), מה עשה הפועל ישועות? העלה בלבו של המן שיעשה הדבר על ידי גורל, והנה גורל אינו בשכל וטעם ודעת, ובזה נזכר למליצה לפני בית דין של מעלה טעם לזכות את ישראל, שהם בגלות כשיכורים בלא טעם ודעת:

[הגהה: ותבין מה שהודיעו לנו רז"ל גם כן בעת שדנו את ושתי, הנה "ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים" (אסתר א , ג) היינו בני יששכר יודעי בינה לעתים (מגילה יב, ב), (אסת"ר פ"ד א'), ואמרו ליה: זיל לגבי עמון ומואב דכתיב בהו "שקט הוא מואב וכו' ובגולה לא הלך וכו' על כן עמד טעמו בו" וכו' (ירמיהו מח, יא), מה שאין כן אנחנו שאנו בגולה אין לנו טעם ודעת, והיא היתה גם כן למזכרת שאין לנו טעם ודעת ושיכורים אנחנו, הבן:]

וזהו שכתוב שם: "בחדש הראשון וכו' הפיל פור כו' לפני המן", ולא נאמר מי היה המפיל הפור, על כרחך הוא ההוא דסתים (כמו שכתוב בהקדמת הזוהר), רצונו לומר השם יתברך העלה בלבו לעשות זה על ידי פור, כדי שיהיה למזכרת לבני ישראל להצילם מן הדין, מפני שהם בלי דעת, כעניין הגורל, שהוא מעשה מבלי דעת ושכל וטעם. וזהו שנאמר בכאן: על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור וכו' (והנה יקשה לך, למה קראו את המועד על שם הצרה? הנה אמר בטעם), "כי המן וכו' חשב על היהודים" וכו' (במחשבה ודעת, ואף על פי כן) "והפיל פור הוא הגורל" וכו' (שאין הפועל הזה בטעם ודעת). "ובבואה לפני המלך" (מלכו של עולם) המעשה הזה, למזכרת מעשה שאינו בדעת, הנה נזכר זכות לישראל, כי מה שעוו ופשעו – כי יש להם קטנות הדעת בגלות. (תתבונן לפי זה מה שנאמר:) "אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו ותלו אות"ו וכו', דהנה הוא עשה בדעת ומחשבה, חשב על היהודים, רק השם יתברך סיבב סבה שגמר מעשהו בגורל, שהוא מבלי דעת, בכדי שיהיה למזכרת לבני ישראל, אבל על כל פנים הוא ישקול למטרפסיה יבוא על ענשו, כי הוא עשה בדעת, והדעת הוא בראש. על כן אמר, המלך מלכו של עולם אמר, עם הספר, רצונו לומר: הספר, הוא הפור, הוא גורם אשר מחשבתו ישוב על ראשו, כי הפור הוא לטובה לישראל, אבל הוא הרשע בדעת עשה, על כן תלו אותו בראשו. על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור, כי הפור היה יסוד הנס, הבן:

ח

סיפרו לנו חז"ל על פי קבלתם (ילקוט שמעוני/משלי/רמז תתקמד), אם כל המועדים יהיו בטלים, ימי הפורים לא נבטלים. הנה בודאי מהראוי להבין, איך יצוייר שכל המועדים יהיו בטלים? והלא קיימא לן אשר הש"י לא יחליף ולא ימיר דתו. וגם אם יצוייר אשר המועדים יהיו בטלים, מהראוי להתבונן מפני מה תגדל מעלת ימי הפורים אשר לא יהיו נבטלים. והנראה לענ"ד, דהנה אמרו רז"ל בפסוק "לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם" וכו' (ירמיהו טז, יד), ודרשו בו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל (ברכות דף יב:). והנה הפסוק צווח: לא יאמר עוד וכו'? וצריך לומרכ שלא תהיה ניכר סיפור יציאת מצרים לפני סיפור הניסים דשעבוד מלכיות, והוא כדמיון דבר המתבטל בשישים או במאה אשר הוא כלא היה, ואפילו האיסור מתבטל ושב להיתר, על כן נקרא לא יאמר, היינו שיהיה כאילו לא יאמר, כענין ביטול בס' או במאה ואלף וכיוצא. והנה כל המועדים הם זכר ליציאת מצרים, והנה יהיו בטלים לימות המשיח, היינו שתגדל כל כך הניסים דלעתיד, עד שניסי המועדים שהם זכר ליציאת מצרים יתבטלו בסיפור העתיד בס' או במאה ואלף וכיוצא. אבל ניסי ימי הפורים הנה הם מעניין מחיית עמלק, הנה בזה תלוי הגאולה העתידה, והנה הן המה כענייני גאולה העתידה שיהיה השם והכסא שלם במהרה בימינו, הנה אלו ימי הפורים לא יהיה להם ביטול בששים וכיוצא, כי זכר הימים האלה הן הם כימי הגאולה האחרונה שימחה זרעו של עמלק במהרה בימינו אמן:

ט

פורים מתורגם "פוריא". וכתב הרב הגדול מו' חיד"א זלה"ה, שהוא לשון מיטה, שעיקר הנס היה "והמן נופל על המטה" (אסתר ז, ח) (עיין במאמר ז סימן ז ותבין, שורש הנס היתה נפילתו על המטה, ובין והתבונן בדבר, ועוד יתבאר אי"ה במקום אחר). ותבין עוד לפי מ"ש מה שיתבאר לקמן (במאמר ז') דאסתר היתה גלגול יעל והמן גלגול סיסרא. והנה כתבו עוד תלמידי האריז"ל, יעל היתה מן שורש התאומה יתירה של הבל, וסיסרא הוא קין, שהוא חטא עמה ביתד שנמשל לאבר, ולכן הרגה יעל אותו ביתד, וקין גם כן בא עליה ז' פעמים קודם שהרג להבל, עכ"ד. ואם כן גם סיסרא בעל את יעל ז' פעמים (יבמות דף קג.), כי הנה היה כשב על קיאו. והנה המן שהיה סיסרא שהיה קין, ואסתר שהיתה יעל שהיא התאומה יתירה, הנה כשעמד לבקש על נפשו מאסתר, הנה היה נופל על המיטה אשר אסתר עליה, כי כבר הורגל זה פעמיים. ומעתה תתבונן, פורים "פוריא", ועוד יתבאר אי"ה:

י

שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום (פסחים דף ו.). וכתבו הרבה מהפוסקים, שלושים יום דייקא ומתחילין מן יום הפורים (הגם שיש דיעות בזה, עם כל זה סוגיין דעלמא כהנך פוסקים), ולא דבר ריק הוא. והנה גם על זה יש לחקור טעם, למה שלושים יום דייקא [הגם דדרשינן לה מקראי בגמרא (שם), עם כל זה מצוה לבקש טעם. והנה נראה דבכל המועדים ובכל המצות כן הוא, כדמוכח בגמרא (משנה שקלים א א) באחד באדר משמיעין על השקלים, וגם מן פלוגתא דרב ושמואל על יומי שולחנות (מגילה דף ל.). אבל כפי הנראה העיקר הוא שלושים יום קודם לפסח, ואיידי דחג הפסח תקנו כן בכל המועדים ובכל המצות זמניות. ועיין בשו"ע של הגאון החסיד מהרש"ז ז"ל (או"ח סי' תכ"ט)]:

ונראה לי הטעם על פי מה שכתב הרב הקדוש בעל חסד לאברהם, דבכל שנה ושנה שלושים יום קודם לפסח הש"י ברוב רחמיו וחסדיו ממציא פדיון לבניו, הגם שעל ידי העוונות נפשותם שקועות חס ושלום בשערי טומאה, באותן השלושים יום קודם לפסח הש"י מוציא אותם בכל יום ויום חלק אחד ופודה אותם, עד כי בליל י"ד בניסן הם עומדים חוץ לטומאה ובליל ט"ו הם בני חורין לגמרי, עכ"ד. והנה לדעתי תתבונן למה שלושים יום דייקא, כי הנה נצטוינו על מחיית עמלק ג' מצוות ממניין תרי"ג, במחשבה (לא תשכח), בדבור (זכור בפה), במעשה (והיה בהניח תמחה וכו'), הוא מחיית שיעור קומת הקליפה חב"ד (מחשבה) חג"ת (דיבור), נהי"ם (מעשה), עיין במאמר מלחמה לי"י (מאמר ג') סימן י"ג. והנה בשלושים יום הם תש"ך שעות, בגימטריא ג' פעמים עמל"ק ג' פעמים עמל"ק שווה 720, ביטול שיעור קומתו בכל סטרין, קומת המחשבה קומת הדיבור קומת המעשה (כעניין שיש באדם נפש רוח נשמה, וכל אחד שיעור קומה שלימה). והנה באותן השלושים יום קודם לפסח הוא החג אשר מתעורר החסד, הש"י מעורר חסדיו תש"ך שעות קודם החג (תש"ך הוא שיעור קומת החסד, י' פעמים חס"ד י' פעמים חס"ד שווה 720 בגימטריא תש"ך, תש"ך צירופי בראשית, עולם חסד יבנה, ישתב"ח שמך לעד מלכנו).

ובזה תתבונן אשר מתחילין לדרוש בהלכות פסח ביום הפורים דייקא יום מחיית עמלק, והנה מקובל בידינו קבלת הקדמונים, עיין בתיקוני זהר וברעיא מהימנא אשר לעתיד במהרה בימינו מלחמת עמלק ומחייתו יהיה בערב חג הפסח. הרי שלך לפניך, ההתחלה ביום הפורים והסיום והגמר בערב פסח, הן המה תש"ך שעות מנין ג' פעמים עמל"ק, לבטל שיעור קומת הקליפה מכל וכל במחשבה דבור ומעשה. ובזה תבין טעם בדיקת חמץ אור לארבעה עשר (פסחים דף ב.), ולמה התנא נקט "אור", כי יוצאים אז מחושך לאור. ותבין גם כן מה שנתקשו הפוסקים (טור אורח חיים תלב) למה לא מברכין שהחיינו על בדיקת חמץ, ולדרכנו מובן, כי מברכין שהחיינו בהתחלת זמן ביעור כתרין דמסאבותא, היינו ביום הפורים, והבן, ואי"ה יתבאר במאמרי חג הפסח:

ובאלה הדברים תתבונן, מה שאמרה אסתר: "ואני לא נקראתי לבא אל המלך זה שלשים יום" (אסתר ד, יא). ובאלה הדברים יצדק נמי למה קבעו פורים באדר שני (מגילה דף ו:), דמיסמך גאולה לגאולה עדיף; דהיינו, התחלת הגאולה מתחלת בפורים עד חג הפסח, שיוצאין לגמרי לחירות. וניחא נמי מה שאמרו רז"ל (מגילה דף ל.) דקורין פרשון זכור בשבת שקודם פורים, להקדים זכירה לעשיה. וקשה, איזה עשיה אנחנו עושים כעת בעמלק? אבל העשיה הוא שמתחילין אנחנו ביום הפורים להניע רגל מתוך המרכבה טמאה ולהתקרב אל הקודש, והוא הטעם שאמר בתיקוני זהר וברעיא מהימנא אשר מחיית עמלק במהרה בימינו יהיה בערב פסח, הבן הדבר:

יא

אבאר לך עוד מה שכתוב במגילה (אסתר ט, כו): "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור", הלא הפור היה בימי הזעם, לא בעת הישועה וכמו שכתבנו לעיל. ונאמר על פי מה שכתבו מפרשים הקדמונים, שגזירת המן היה על אדר שני, על כן קבעו מצות החודש ובפרט קריאת המגילה באדר שני דייקא.

ונראה לי דמאת השם יתברך היתה נסיבה שיפול לו הפור על חודש אדר שני. דהנה המן היה מכשף גדול, ועשה הכל על פי כשפיו. והנה כתב רבינו אפרים: אין כישופים שולטים במי שנולד באדר שני. ונראה לי הטעם, להיות הכישופים נעשים הכל על פי עתותי המזלות ביום פלוני ובשעה פלונית, ואדר שני אין לו מזל, והוא הנעשה על ידי ישראל המעברים השנים – אין מזל לישראל (שבת דף קנו.). על כן נעשה העיבור כעין תכסיסי מלכות בשבעה וחמשה ושלשה (עיין ברש"י סנהדרין י ע"ב). והעניין הוא להורות, עם בני ישראל המה כעין יוצרים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו (דברי הימים א ד, כג), הלא הם כמו בוראין הזמן, חודש שאין לו מזל ברקיע.

והנה ידוע מה שאמרו רז"ל, שבאמת נתחייבו שונאיהם של ישראל באותו הדור (מגילה דף יב.) וחס ושלום אין מקום להימלט מגזירת המן. מה עשה המגיד מראשית אחרית הפועל ישועות בקרב הארץ? הכניס בלב המן להפיל פור, ובהשגחה עליונה נפל הפור על חודש אדר שני, אשר הוא מבלי מזל ובני ישראל המה הבוראים אותו. וכיון שנפל הפור על החודש הזה אשר ישראל המה היוצרים יושבי נטעים, היאך סלקא דעתך לשום נברא בעולם לנגוע בהם? ואדרבא נתעלו ונפל אז פחדם על כל העמים כביכול כעין פחד אלקי, ונתבטל כישופי המן המנחש (שהיה מבחינת נחש הקדמוני כמו שכתב מרן האריז"ל), כי הכישופים נעשים על פי הוראת שעות המזלות ואין מזל לישראל, חודש הנעשה על ידי ישראל אין בו מזל.

ויצדק לפי זה גם כן, "בחדש הראשון וכו' הפיל פור הוא הגורל לפני המן" (אסתר ג, ז), מי היה המפיל? כיון שאינו מבואר במקרא, על כרחך הכוונה ההוא דסתים (עיין לעיל אות א' ד"ה ובזה תבין), היינו הפועל ישועות סיבב זה שנפל הפור לחודש שנים עשר הוא חדש אדר (רוצה לומר, הוא הנקרא בעצם אדר), כי בשנת עיבור עיקר אדר הוא בשני, כעניין הנך רבוותא בגמרא שעשו סימנים אם דין הוא אדר ואם לית דין אדר עיין שם בסנהדרין. והנה היוצר כל הוא אלהינו הוא אשר סיבב הישועה קודם הגזירה, היינו אשר בהשגחתו נפל הפור על חודש הזה, אשר ישראל המה היוצרים אותו ואין מזל לו. "ואיש לא עמד בפניהם כי נפל פחדם על כל העמים" (אסתר ט, ב), כביכול כעין פחד אלקי. וזהו גם כן הנרצה, "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור", כי הפור היה עיקר הישועה וכנ"ל: