שולחן ערוך הרב אורח חיים תכט

אורח חייםיורה דעהחושן משפט

<< | שולחן ערוך הרבאורח חייםסימן תכט | >>

סימן זה בטור אורח חייםשולחן ערוךלבושערוך השולחן


מנהג ימי ניסן
ובו: י"ט סעיפים
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט

סעיף אעריכה

חכמים הראשונים תקנו בזמן שבית המקדש היה קיים שיתחילו הדרשנים לדרוש ברבים הלכות הרגל שלשים יום לפני הרגל דהיינו שמפורים ואילך ידרשו הלכות פסח ומחמשה באייר ואילך ידרשו הלכות עצרת ומי"ד באלול ואילך ידרשו הלכות החג לפי שכל אחד ואחד הדר בארץ ישראל חייב להביא ברגל ג' קרבנות עולת ראייה ושלמי חגיגה ושלמי שמחה וכל קרבן צריך להיות נקי מכל מום ומשאר דברים הפוסלים את הקרבן לפיכך תקנו חכמים לדרוש הלכות הרגל שלשים יום לפניו כדי להזכיר העם את הרגל שלא ישכחו להכין בהמות הכשרים לקרבן ויהיה להם שהות כל שלשים יום:

סעיף בעריכה

ותקנה זו לא נתבטלה מישראל אף לאחר שחרב בית המקדש שכל חכם היה שונה לתלמידיו הלכות הרגל שלשים יום לפניו כדי שיהיו בקיאים בהלכותיו וידעו המעשה אשר יעשון ולהמון עם היו דורשים הלכות הרגל בשבת שלפניו שבשבת זו היו מתקבצין כל העם מכל הכפרים לשמוע הלכות הרגל מפי החכם לפיכך נהגו בדורות האחרונים שהחכם דורש הלכות פסח בשבת שלפניו אם אינו ערב פסח והלכות החג דורש בשבת שובה (אבל עצרת אין בו הלכות מיוחדות שכל איסור והיתר הנוהגין בו נוהגין גם כן בפסח וסוכות).

והעיקר לדרוש ולהורות להם דרכי ה' וללמד להם המעשה אשר יעשון ולא כמו שנוהגין עכשיו:

סעיף געריכה

ובדורות הללו שאין החכם שונה לתלמידיו הלכות (לפי שהכל כתוב בספר) מצוה על כל אחד ואחד שילמוד הלכות הרגל קודם הרגל עד שיהיה בקי בהם וידע המעשה אשר יעשה:

סעיף דעריכה

משה רבנו עליו השלום תיקן להם לישראל שיהיה כל חכם העיר דורש לבני עירו בכל רגל בענינו של יום נס הנעשה בו ביום כגון בפסח ביציאת מצרים ובעצרת במתן תורה ובחג בהיקף ענני כבוד וגם כן ידרוש לעם בכל רגל הלכות הצריכות לבו ביום שיודיע להם האסור והמותר בו ביום הלכות פסח בפסח והלכות עצרת בעצרת והלכות חג בחג אף על פי שדרש להם הלכות הרגל שלשים יום לפניו.

ועכשיו אין נוהגין לדרוש הלכות בחג עצמו (לפי שהכל כתוב בספר) אלא דורשין באגדה מענינו של יום כמו שיתבאר בסימן תקכ"ט:

סעיף העריכה

מנהג פשוט בכל ישראל שכל קהל וקהל משימים מס על בני עירן לצורך חטים לפסח לקנותם ולחלקם לעניי עירן וכל מי שדר בעיר י"ב חודש נעשה כבני העיר וחייב ליתן מס עמהם לזה ואפילו תלמידי חכמים הפטורין ממס נותנין חלקם לפי שצדקה היא זו וכל עני הדר בעיר י"ב חדש נעשה כעניי העיר וחייבין בני העיר ליתן לו חטים לפסח ועכשיו מרוב הגלות נהגו העם דין שלשים יום שכל מי שדר בעיר שלשים יום נעשה כבני העיר וכופין אותו ליתן עמהם לצורך חטים לפסח וכן כל עני הדר בעיר שלשים יום נעשה כעניי העיר וחייבים בני העיר ליתן לו חטים לפסח:

סעיף ועריכה

וכל זה שבא לעיר לגור שם ואומר שאינו רוצה להשתקע שם אבל מי שבא לעיר להשתקע שם נעשה כבני העיר מיד וכופין אותו ליתן עמהם לצורך חטים לפסח וכן עני שבא לעיר כדי להשתקע שם נעשה כעניי העיר וחייבים ליתן לו חטים לפסח:

סעיף זעריכה

ועני שאין דעתו להשתקע בעיר ולא שהה שלשים יום אע"פ שאין בני העיר חייבים ליתן לו חטים מכל מקום חייבים ליתן לו מצה בפסח כדרך שחייבים ליתן לו פת בכל ימות השנה מזון שתי סעודות לכל יום ויום מימות החול שהוא שוהה בעיר ובשבת מזון שלש סעודות כמ"ש ביורה דעה סי' רנ"ו ע"ש:

סעיף חעריכה

נוהגין במדינות אלו שבכל חדש ניסן אין אומרים תחנון ולא והוא רחום בב' וה' ולא יהי רצון שאחר קריאת התורה ולא צו"צ שבמנחה בשבת ואין מזכירין נשמות כלל (והוא הדין שאין אומרים אב הרחמים) חוץ מביום האחרון של פסח.

ואין אומרים צדוק הדין וקדיש שלאחריו אפילו היה המת תלמיד חכם מופלג וגדול הדור אלא דורשין עליו ואומרים קדיש אחר הדרשה אם הוא תלמיד חכם אפילו אינו מופלג אבל אם אינו תלמיד חכם אין דורשין עליו ואין מספידין עליו שאין מספידין בכל החדש אלא לחכם בפניו דהיינו בעוד שלא נקבר:

סעיף טעריכה

ואין מתענין בכל חדש ניסן אפילו תענית יחיד ואין צריך לומר שאין גוזרין תענית על הציבור בכל החדש.

וכל דברים אלו אינם מעיקר הדין אלא הם מנהג שנהגו בדורות האחרונים וסמכו על מה שאמרו חכמים שבא' בניסן התחילו הנשיאים להקריב את קרבניהם לחנוכת המזבח נשיא אחד ליום עד י"ג בניסן וכל נשיא ביום שהקריב קרבנו היה יום טוב שלו וערב פסח הוא יו"ט לכל ישראל שהיו מקריבין הפסח ואין כאן פנוי אלא יום י"ג שלא היה בו יו"ט ואח"כ ח' ימי הפסח הן ימים טובים אם כן יצא רוב החדש בקדושה לפיכך נוהגין לעשות כולו קודש כעין יום טוב.

ואין מתענין אפילו בערב ר"ח אייר ואפילו תענית יום שמת בו אביו ואמו (שקורין יאר צייט) אין מתענין בכל החדש אבל החתן והכלה ביום חופתם נוהגין להתענות אפילו בר"ח ניסן מטעם שיתבאר בסימן תקע"ג:

סעיף יעריכה

ולפי שאיסור התענית בכל חדש זה חוץ משבתות וימים טובים ור"ח וחולו של מועד אינו אלא מנהג לפיכך המתענה בו תענית חלום (שאפילו בשבת ויו"ט מותר להתענות תענית חלום כמ"ש בסימן רפ"ח) אין צריך לישב בתענית בחדש אייר כדי שיכופר לו על מה שחטא שהתענה בחדש ניסן על חלומו כמו שצריך לעשות מי שמתענה תענית חלום בשבת ויו"ט ור"ח וחולו של מועד שהוא צריך לישב בתענית על תעניתו כמ"ש בסימן תי"ח:

סעיף יאעריכה

מי שהתענה תענית חלום בשבת שבחדש ניסן מותר להתענות למחר ביום ראשון על מה שהתענה בשבת כיון שאיסור התענית זה אינו אלא מנהג ואפילו אם חל ר"ח ניסן באחד בשבת ובשבת שלפניו התענה תענית חלום מותר לו לישב בתענית בר"ח ניסן על מה שהתענה בשבת כמ"ש בסי' רפ"ח עיין שם הטעם:

סעיף יבעריכה

בכל החדש אף שאין אומרים תחנון אומרים למנצח יענך וגו' ובב' וה' אומרים אל ארך אפים אבל בערב פסח אין אומרים למנצח ואל ארך אפים ואין ערב פסח דומה לשאר ערב יום טוב כי הוא עצמו יום טוב כמ"ש בסי' תס"ח:

סעיף יגעריכה

בערב פסח וחולו של מועד אין אומרים מזמור לתודה מטעם שנתבאר בסי' נ"א ע"ש:

סעיף ידעריכה

ליתן חרם בבהכ"נ לאיזה צורך גדול מותר בכל חדש ניסן אף על פי שאסור בתשרי מטעם שיתבאר בסימן תר"ב:

סעיף טועריכה

נוהגין מראש חודש ואילך לקרות פרשת הנשיא שהקריב בו ביום וביום י"ג פרשת בהעלותך עד כן עשה את המנורה שהוא נגד שבט לוי:

סעיף טזעריכה

בערב פסח שחרית משכימין לבהכ"נ כדי שיגמור סעודתו קודם שעה ד' עיין סי' תמ"ג:

סעיף יזעריכה

כל העושה איסור (פירוש אגודה) לחג באכילה ושתיה דהיינו שמרבה קצת באכילה ושתיה ביום שלאחר החג ועושהו טפל לחג מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן שנאמר אסרו חג בעבותים (ופי' בהמות עבות ושמינות) עד קרנות המזבח לפיכך נוהגין במדינות אלו להרבות קצת באכילה ושתיה ביום שלאחר החג בכל שלש רגלים ואין מתענין אפילו חתן וכלה ביום חופתם ולא תענית יום שמת בו אביו ואמו כמ"ש בסי' תקס"ח ותקע"ג ואיסור זה אינו אלא מנהג אבל מעיקר הדין אין איסור כלל להתענות בו אלא שהמונע הרי זה משובח כמו שנתבאר:

סעיף יחעריכה

במה דברים אמורים ביום שלאחר הפסח ושלאחר הסוכות אבל ביום שלאחר חג השבועות מן הדין אסור להתענות בו מטעם שיתבאר בסימן תצ"ד:

סעיף יטעריכה

יש מגדולי המורים שהיה מנהיג לבני דורו שיהיו מפרישין מעט קמח מן הקמח שנטחן לפסח ויעשו ממנו פת או תבשיל ויאכלוהו קודם הפסח וטוב ליתן לעניים שיאכלוהו קודם הפסח וטעם מנהג זה הוא כדי שאף אם יש חשש חמץ משהו בתוך הקמח הזה נוכל לתלות ולומר שאותו החשש חמץ היה כולו בתוך המקצת שנאכל כבר קודם הפסח (כמ"ש בסי' תנ"ג ותס"ו) ומכל מקום מנהג זה אינו אלא חומרא בעלמא שמעיקר הדין אין אנו מחזיקין ריעותא לחוש שמא יש בקמח חשש חימוץ משהו: