ביאור:משלי ח יד

משלי ח יד: "לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה. אֲנִי בִינָה: לִי גְבוּרָה,"

תרגום מצודות: בי ימצא עצה להנצל מיד היצר הרע המסית, ועל-ידי יותש כח היצר הרע; אני הנותן בינה להלחם למולו, על ידי יתגבר עליו. וכפל הדבר פעמים הרבה כדרך המליצה ולחזוק הענין.

תרגום ויקיטקסט: "- לי החכמה יש עצה ותושיה, כישרון לחשוב על תוכניות מועילות בלי להשתמש במזימות מזיקות."

"אני, בינה, מנחה את מנהיגי הציבור: יש לי גבורה העוזרת למצביאים הנבונים להתגבר על אויביהם;"

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ח יד.

דקויות

לי עצה ותושיה

יעץ = נתן רעיון לפעולה, לזולת או לעצמו; תושיה = תכנית שמטרתה לעזור ולהועיל.

1. ע"פ הפשט, מי שלומד חכמה יכול לתת עצות טובות ומועילות לאנשים אחרים. וכך פירשו חז"ל על חכמת התורה: "כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה... ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה..." (רבי מאיר, משנה אבות ו א), "עצה וגבורה ובינה אני ללומדי, להיות לבני אדם לעזר" (ברטנורא שם). מכאן, שכדאי לבקש עצות מאדם שיש לו חכמה כללית, ולא רק מומחיות בתחום הנתון.

2. וע"פ הדרש, מי שעוסק בחכמה זוכה לקבל עצות מועילות מה': "וכל מי שיעסוק בתורה בתמימות - יכול לזכות לעצה טובה מה'" (מתוך "חמש דקות תורה ביום", כ"ז אב ה'תשס"ט); וכמו שנאמר ב(משלי יט כא): "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ, וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם"*.

3. בפסוקים אחרים נאמר, שהחכם יודע לא רק לתת עצות אלא גם לקבל, (משלי יב טו): "דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו, וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם"*.

אני בינה לי גבורה - מבנה הקטע

1. הפירוש המקובל הוא, שגם החצי השני של פסוק 14 הוא דבריה של החכמה, האומרת "אני בינה לי גבורה" - אני כוללת את הבינה ונותנת גבורה, כמו במשנה אבות ו א שהבאנו למעלה.

2. אולם, מפסוקים אחרים בספר נראה שההיפך הוא הנכון - הבינה כוללת את החכמה; הבינה היא כשרון מתקדם יותר. לכן פירשנו שבחצי השני של פסוק 14 מתחילים דבריה של הבינה. לפי פירושנו, הקטע מתחלק לשני חלקים שווים, בכל חלק 2.5 פסוקים, וכל חלק מתחיל במילה "אני". לפי דברינו, אכן הבינה היא כישרון מתקדם יותר: החכמה מנחה את האדם בחייו הפרטיים, והבינה מנחה את האדם בהנהגת הציבור.

החכמה והתבונה נזכרות כדוברות כבר בתחילת הפרק, (משלי ח א): "הֲלֹא חָכְמָה תִקְרָא, וּתְבוּנָה תִּתֵּן קוֹלָהּ"*; מסתבר שגם בקטע שלנו מדברות שתיהן בזו אחר זו: חכמה תקרא מפסוק 12 עד אמצע פסוק 14, ותבונה תתן קולה מאמצע פסוק 14 עד סוף הקטע.

לפירוש דומה כיוון, כנראה, רלב"ג: "צריך שתוקדם תחילה החכמה, קודם ההשתדלות בבינה... כי לחכמה יהיה ההשגה בדברים הנמשכים לפי הסידור הטבעי; ואמנם, מה שיתחדש שיהיה כנגד הסידור ההוא, כמו העניין בנפלאות, והוא הנקרא גבורה, אשר לא יבואו בסיבות העצמיות, הנה החקירה עליו תהי גבורה. והנה עוד לבינה השגת הפילוסופיה המדינית, אשר בה יתחדש הבניין באלו הדברים המדיניים איך ינהגו בהם להעמיד הקיבוץ המדיני..." (רלב"ג). לדבריו, החכמה מנחה את האדם בעצות ותושיות הקשורות לסידור הטבעי, והבינה מנחה את האדם בגבורה הקשורה לניסים ונפלאות שמעל הטבע, וכן במדעי המדינה.

הקבלות

מדוע החכמה והבינה משבחות את עצמן? הרי זה מנוגד ל(משלי כז ב): "יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ, נָכְרִי וְאַל שְׂפָתֶיךָ"*!

מסתבר שהחכמה והבינה כאן הן משל - חכמתו ובינתו של האדם מפרסמות את האדם מבלי שהוא צריך להלל את עצמו, כמו ב(קהלת ח א): "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו".

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/08-14