רלב"ג על משלי ח יד
<< | רלב"ג על משלי • פרק ח' • פסוק י"ד | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
לִֽי־עֵ֭צָה וְתוּשִׁיָּ֑ה
אֲנִ֥י בִ֝ינָ֗ה לִ֣י גְבוּרָֽה׃
"לי עצה" - וזה כי העצה תילקח בדברים העצמיים, כאילו תאמר שהעצה במי שהוא חלוש החום לחממו, ובשיאכילוהו דברים חמים. והנה, העצה תהיה בחכמות המיישרות לצד המעשה, כמו חכמת הרפואה, עבודת האדמה, ומה שידמה להם.
ולי גם כן "תושיה", רוצה לומר, השגת הנימוס המושכל אשר בדברים, והוא מהותו ומשיגיו העצמיים, ואלו הם חלקיו, הפינה הראשונה, להעיר על תועלתם, ומהותה, איך לא תצטרך לזכות הדברים ההכרחיים קודם ההשתדלות בה, לפי שכבד זכרה אחר החכמה, וזה ממה שצריך שתוקדם תחילה החכמה, קודם ההשתדלות בבינה, וכבר זכר זה בביאור במה שקדם.
"אני בינה לי גבורה" - רוצה לומר, כי לחכמה יהיה ההשגה בדברים הנמשכים לפי הסידור הטבעי; ואמנם, מה שיתחדש שיהיה כנגד הסידור ההוא, כמו העניין בנפלאות, והוא הנקרא גבורה, אשר לא יבואו בסיבות העצמיות, הנה החקירה עליו תהי גבורה.
<< · רלב"ג על משלי · ח · יד · >>