ביאור:דניאל ד ה
דניאל ד ה: "וְעַד אָחֳרֵין עַל קָדָמַי דָּנִיֵּאל דִּי שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר כְּשֻׁם אֱלָהִי, וְדִי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בֵּהּ, וְחֶלְמָא קָדָמוֹהִי אַמְרֵת."
תרגום ויקיטקסט: דניאל בתרגום עברי ש. ל. גורדון (של"ג) - וְעַד לָאַחֲרוֹנָה נִכְנַס לְפָנַי דָּנִיֵּאל, אֲשֶׁר שְׁמוֹ בֵּלְטְשַׁאצַּר כְּשֵׁם אֱלֹהַי, וַאֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים קְדוֹשִׁים בּוֹ, וְאֶת הַחֲלוֹם לְפָנָיו אָמַרְתִּי.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:דניאל ד ה.
וְעַד לָאַחֲרוֹנָה נִכְנַס לְפָנַי דָּנִיֵּאל עריכה
בֵּלְטְשַׁאצַּר כְּשֵׁם אֱלֹהַי עריכה
נבוכדנצר העניק לדניאל את שם אלוהיו "בֵּלְטְשַׁאצַּר".
זה היה כבוד גדול לדניאל, אולם המלך הראה בזה שהוא מעל אלוהיו. הוא פוקד על דניאל, כאילו שהוא פוקד על אלוהיו לדבר.
זה היה מקובל לקרוא לבני אדם בשם של אלים, וכך מרדכי נקרא לפי האל מרדוק, ואסתר לפי האלה עשתר, והיהודים הוסיפו את שם אלוהינו לשמם: י'עקב, יהושע, בְנָיָהוּ, יְהוֹיָדָע, אֲדֹנִיָּהוּ, עֲזַרְיָהוּ, יְהוֹשָׁפָט, עֹבַדְיָהוּ, אֵלִיָּהוּ, מִיכָיְהוּ, אֲחַזְיָהוּ, יְהוֹרָם, אֱלִישָׁע, יהוֹזָבָד, אֲמַצְיָה, יְהוֹאָחָז, יְהוֹאָשׁ, רְמַלְיָהוּ, עֻזִּיָּהוּ, חִזְקִיָּהוּ, יְשַׁעְיָהוּ, יֹאשִׁיָּהוּ, חִלְקִיָּהוּ, יְהוֹיָקִים, יְהוֹיָכִין, צִדְקִיָּהוּ, צְפַנְיָהוּ, גְּדַלְיָהוּ, יַאֲזַנְיָהוּ.
וַאֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים קְדוֹשִׁים בּוֹ עריכה
לא ברור "רוּחַ אֱלֹהִים קְדוֹשִׁים" איזה רוח קדושה נמצאת בדניאל.
סביר שדניאל היה יועץ חכם, ולכן נבוכדנצר חשב שאלוהיו, "בֵּלְטְשַׁאצַּר", עוזר לדניאל, בזמן שאנחנו קוראים שאלוהינו הוא זה שעזר לדניאל, כשם שאלוהים עזר ליוסף במצרים.
וְעַד לָאַחֲרוֹנָה נִכְנַס לְפָנַי דָּנִיֵּאל עריכה
מכל החרטומים והיועצים דניאל היה "רַב הַחַרְטֻמִּים" (ביאור:דניאל ד ו), והוא נכנס אחרון ליעץ למלך.
היה יותר טוב שדניאל יהיה נוכח כאשר המלך סיפר על החלום וראה ושמע את תגובת היועצים האחרים. במקרה הזה לא היתה בעיה כי היועצים לא אמרו דבר. לא היה להם פרוש.
דניאל נכנס אחרון ליעץ למלך. בדיני נפשות מתחיל הדייון מהזוטרים, והגדול מדבר אחרון, וזה כדי שהזוטרים לא יפחדו לדבר לאחר שהגדול כבר הביע את דעתו.
ניתן להבין שהמלך חשב שהחלום מספר לו על עניין של חיים ומוות, ולכן קרא לדניאל אחרון.
כך גם היה במשפט של וושתי, שבה ממוכן שהיה הזוטר בשרים דיבר ראשון (ביאור:אסתר א טז), ובסוף החלטת בית המשפט לא כללה את דבריו (ביאור:אסתר א כב).