ביאור:דניאל ד טז

דניאל ד טז: "אֱדַיִן דָּנִיֵּאל דִּי שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר אֶשְׁתּוֹמַם כְּשָׁעָה חֲדָה וְרַעְיֹנֹהִי יְבַהֲלֻנֵּהּ. עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר: "בֵּלְטְשַׁאצַּר חֶלְמָא וּפִשְׁרֵא אַל יְבַהֲלָךְ". עָנֵה בֵלְטְשַׁאצַּר וְאָמַר: "(מראי) מָרִי! חֶלְמָא (לשנאיך) לְשָׂנְאָךְ וּפִשְׁרֵהּ (לעריך) לְעָרָךְ."

תרגום ויקיטקסט: דניאל בתרגום עברי ש. ל. גורדון (של"ג) - זֶאֲזַי דָּנִיֵּאל, אֲשֶׁר שְׁמוֹ בֵּלְטְשַׁאצַּר, הִשְׁתּוֹמֵם כְּשָׁעָה אַחַת וְרַעְיוֹנָיו יְבַהֲלוּהוּ. עוֹנֶה הַמֶּלֶךְ וְאוֹמֵר: בֵּלְטְשַׁאצַּר, הַחֲלוֹם וּפִתְרוֹנוֹ אַל יְבַהֲלֶךָ! עוֹנֶה בֵּלְטְשַׁאצַּר וְאוֹמֵר: אֲדוֹנִי, הַחֲלוֹם לְשׂוֹנְאֶיךָ וּפִתְרוֹנוֹ לְצָרֶיךָ.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:דניאל ד טז.

הַחֲלוֹם לְשׂוֹנְאֶיךָ וּפִתְרוֹנוֹ לְצָרֶיךָ

בֵּלְטְשַׁאצַּר, הִשְׁתּוֹמֵם כְּשָׁעָה אַחַת וְרַעְיוֹנָיו יְבַהֲלוּהוּ

כאשר דניאל שמע את החלום הוא השתומם ונבהל. הוא התחיל לחשוב איך לתת למלך תשובה משמחת.
סביר שדניאל העביר במוחו את תשובת יוסף לפרעה, הן החלום דומה במיוחד:

יש עץ מפואר - בדומה לפרות השמנות ולשיבולים המלאות.
יש אסון לעץ והוא נגדע והופך לעשב השדה - הפרות הרזות אוכלות את השמנות, ונשארות רזות, וכך גם השיבולים הרזות בולעות את השיבולים המלאות.
יש רמז למספר שבע, ונבוכנצר פנה בברור לתקופת זמן.

אולם דניאל לא מצא איך להכין את העץ לגדיעה ואיך הוא יגדיל את העץ יותר, הן הממלכה כבר קיימת, ולא קיימת סכנה של רעב.

חששותיו של המלך

החלום תאר את חששותיו של המלך. המלך חשש שממלכתו תתמוטט מכוח חיצוני גדול שיגדע את העץ וימחוק את קיומה מהשורש.

זה היה רמז חשוב לדניאל.

המלך לא תאר חיה שאוכלת ומכרסמת את הגזע וממיתה את לב העץ.
המלך לא תאר חיה שפוגעת בשורשים במחתרת.
המלך לא תאר מחלה או רקבון מתפשט בעץ.

העץ יפגע בידי כלי חצוני כאשר הוא במלוא עוצמתו, ולא מרד עלי ידי בניו (אבשלום בדוד) או קציניו (זמרי באלה בן בעשא).

כְּשָׁעָה אַחַת

אין ספק שהמלך לא חיכה שעה של ימינו, למרות שאת משך 'השעה' כבר הכירו האכדים האשורים והבבלים. הם השתמשו בבסיס 60 לספירה, וכך היתה שנה 360 יום, עם 12 חודשים, עם 24 (פעמים 12) שעות ביום, ו60 דקות בשעה.
סביר שהמלך חיכה מספר שניות, כרגע קל, מספיק כדי לתת לדניאל זמן מכובד לשקול איך לענות למלך בכבוד, בלי לגמגם, בלי לחזור על מילים, או להחליף כיוון ומחשבה.
אדם שעונה בחפזון מבייש את עצמו, ולא מביא בטחון שהתשובה היא בשלה, שקולה, סופית ונכונה.

ההמתנה כפתה על המלך להוסיף מידע לדניאל כדי שיהיה לו כיוון לתשובתו.

בֵּלְטְשַׁאצַּר, הַחֲלוֹם וּפִתְרוֹנוֹ אַל יְבַהֲלֶךָ!

המלך הרגיע את דניאל. רמז לו לא ללכת לקיצוניות, כי הוא עצמו לא כל כך מאמין בחלום, וזה רק חלום. ברור שבעתיד ממלכות יפלו וחדשות יעלו - הן זה גורל העולם.

דניאל הבין שאלוהים מזהיר את נבוכדנצר על אסון אלוהי, והדרך היחידה שהוא ראה לפניו זה שנבוכדנצר יבקש מחילה מאלוהים ויעשה טוב לעמו וכך אלוהים יבטל את הגזרה.

אֲדוֹנִי, הַחֲלוֹם לְשׂוֹנְאֶיךָ וּפִתְרוֹנוֹ לְצָרֶיךָ

דניאל פונה בכבוד למלך ונותן לו כבוד אלוהי, כהעליון על אדם "[ש]רוּחַ אֱלֹהִים קְדוֹשִׁים" בו (ביאור:דניאל ד טו).

דניאל ממשיך ומבטל את כל החלום וטוען שחלום כזה מתאים למלכים אחרים, שונאי המלך וממלכתם, ומחפשי הצרות למלך חייבים לפתור את החלום למלכם.
יש כאן רמז שדניאל מכיר בעובדה שהחלום נשמע רע, רק לא לנבוכנצר. נבוכדנצר חלם מה יקרה לעמים אחרים, כפי שקרה להם בעבר כאשר הוא כבש אותם.

דניאל היה יכול להמשיך ולהבטיח נצחונות על עמים נוספים כמו הפרסים במזרח או היוונים במערב, אבל הוא נזהר לא לדחוף את המלך למלחמה שייתכן ותביא תבוסה.

הפתיחה הזאת העניקה דניאל זמן נוסף לחשוב, וכך הוא ממשיך וחוזר על דברי החלום שהמלך סיפר, ומראה למלך שהוא שמע, והוא יתרכז במילות החלום במדויק.

תשובה ראשונה לשאלה האחרונה

המלך העלה שאלה בקשר לחלום, ואחר כך דרש תשובה והרגיע את דניאל לא להבהל. דניאל היה חייב להגיב ובמהירות.

LIFO - אחרון נכנס ראשון יוצא

דניאל דבר ראשון ענה לעניין הבהלה, שהוא לא נבהל וגם המלך לא צריך לפחד כי "הַחֲלוֹם לְשׂוֹנְאֶיךָ וּפִתְרוֹנוֹ לְצָרֶיךָ".
ורק אז דניאל מתחיל בתשובתו לחלום.