ביאור:בראשית כא - מעומד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
בראשית
שמות
ויקרא
במדבר
דברים -
יהושע
שופטים
שמואל
מלכים
ישעיהו
ירמיהו
יחזקאל
תרי עשר -
תהלים
משלי
איוב
חמש מגילות
דניאל
עו"נ
דה"י
בראשית פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ (מהדורות נוספות של בראשית כא) | בביאור הרגיל ללא עימוד |
גירוש ישמעאל - בפרשת וירא (פרק 21 בחלוקה הנוצרית)
|
פרשיה שניה בפרשת וירא, פרשיה בחלוקה הארצישראלית, תחילת הקריאה ליום ראשון של ראש השנה |
לידת יצחק וגרוש ישמעאל
לידת יצחק
- וַיהוָה פָּקַד זכר אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר, וַיַּעַשׂ יְהוָה לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.
"לַמּוֹעֵד" - אל הזמן שנקבע (להתוועדות), ויש המשערים שמקור המילה בכינוס שבו "העידו" כלומר הצביעו אל (או הצביעו עַד) השמש בזמנים קבועים שבו התכנסו (מועדים), על פי כיוון ואורך הצל, כלומר שנה אחר כך. יתכן גם שיש במילה זו גם עניין של השמעת קול חזקה ומהדהדת, כמו המילה הֵד. מכאן ל'עֵדוּת' המתורגם לארמית: סהדי (מעידים). כך גם 'נוֹעֲדִים ועֵדָּה, המוזכרים בפרשת קורח (ספר במדבר) הם קבוצת אנשים המחליטים להתכנס ומתכנסים בזמן ובמקום כלשהו, ובהשאלה: המסכימים על נושא כלשהו. בימינו משמעות עדה היא תת קבוצה או מגזר של אוכלוסיה ממוצא מסויים או בעלת אמונות מסויימות. בתחילת חידוש העברית שמשה בעיקר כדי להביע נוסחי תפילה של "עדות" שונות, ובכך חזרה במידת מה למשמעותה המקורית.
יתכן גם שהמלה 'עד' מגיעה מצליל הקולות הנשמעים בעת תקיעת עמוד עץ באדמה, וסימון מקום ואורך הצל, על מנת "לתארך" את השנה.
יש ממבקרי המקרא (ולהאוזן ועוד) שהסבירו כאן ובמקומות נוספים, שהאמונה הקדומה היתה כי הילד נולד שנה (ולא תשעה חודשים) לאחר הזיווג בין האשה לגבר, ושהשתמשו בסימון כלשהו כמו עמוד העץ שנתקע באדמה, כדי לדעת על כך. אך היות שבהמות וחיות הבית כבר תורבתו בתקופה הקדומה, וכן הידע על תאריכים ותקופות השנה היה נרחב ביותר, אין זה סביר, ונראה שמדובר בהבטחה ניסית.
- וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לעת זקנתו, לַמּוֹעֵד בדיוק בזמן, וראו ב'הגיגי לשון' אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים.
- וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ - הַנּוֹלַד לוֹ (אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה): 'יִצְחָק'.
ימיו הראשונים של יצחק (הקדמה לגירוש ישמעאל)
- וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק, בְּנוֹ: בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים. - כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים.
- וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ.
- וַתֹּאמֶר שָׂרָה:
- צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים!
- כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי ישמח איתי, או יצחק עליי!
- וַתֹּאמֶר:
- מִי מִלֵּל מי היה יכול לאמר:
- לְאַבְרָהָם - הֵינִיקָה שתניק בָנִים שָׂרָה?
- כִּי יָלַדְתִּי ובכל זאת ילדתי, או: שהרי ילדתי, כלומר: מי היה מנבא דבר כזה שאכן קרה בֵן לִזְקֻנָיו!
- מִי מִלֵּל מי היה יכול לאמר:
- וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל הפסיק לינוק, וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק.
גירוש הגר וישמעאל
על מצחק, צחוק והשורש צח"ק: יש המפרשים
"ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק" - שמח כיוון שחשב שהוא, ולא יצחק, יקבל את ירושת אברהם. בכל מקרה יש כאן משחק מלים עם שם אחיו 'יצחק'. וחז"ל פרשו: שהוא עסק במעשי זימה (כפי שנרמז בפרשיות אחרות כגון אברהם ואבימלך.)
צלילי הצחוק:
טולולו לאכט או לאפטר, לוצץ, לצון וציניות: בארמית צחוק מתורגם לחיוך (שיש בו את ההגיים חי"ת וכ"ף רפה המתחלפת לעתים עם קו"ף) או טיול (חוכא ואטלולה), כנראה לפי צלילי הצחוק שהושמעו בעת העתיקה (טולולו) ובלטינית לאך או לאפטר, גם הם עם הגיים דומים. ספר משלי מלא בביטויים של לֵצוּת, לֵצִים והתלוצצות. אלו ביטויים של אדם לא רציני או אף רשע, ומקורם כנראה גם הם בצליל לללצה או לצהצהצה (הצד"י העתיקה הוגתה כסמ"ך גרונית, ולא "טס" כפי שהיום נהוג להגות אותה כמנהג יהודי אשכנז לדורותיהם). כיום הלצה היא 'בדיחה קלילה' וליצן הוא בדחן קרקסי. אגב, הקרקס - במקורו נהגה צירקוס הוא משורש צר"ק - בדומה לשורש צח"ק, אף שמשמעותו מעגל (צירקל) - עוג'ה בעברית עתיקה.
חה חה, וגיחי גיחי: כיום ברוב השפות הצחוק מושמע בחיך: חה חה חה (ונרשם חחחח במסרונים) הא הא הא (באנגלית ושפות דומות). הביטוי מגוחך, כמו גם 'גיחי גיחי, משמש כביטוי לכך שדבר שנועד להצחיק אינו מצחיק את השומע, או שהוא זול, טפשי, לא רציני או לא מוערך. יש לשער שהאות קו"ף בסוף המילה 'צחוק' היא השמעת השיהוק של הכנסת האויר פנימה בעת הצחוק.
משמעות הצחוק בתרבויות שונות: צחוק משמש בתרבויות שונות באופן שונה. במזרח הרחוק ובעיקר יפן, בעבר, לפני השפעת התקשורת המערבית, צחוק ביטא תחושת אי נוחות, או בקשת מחילה. בגרמניה וסביבתה הצחוק שימש להבעת לעג בלבד (ציניות או אירוניה) ולא נהג כלל בשיחה הרשמית. ואילו באיטליה ואנגליה, הצחוק היה חלק משיחת השליט או המנהיג. באירופה כולה נהוג היה גם "ליצן החצר" - שהיה מצחיק את המלכים ונתיניהם במעשיו וסיפוריו.
- וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם, מְצַחֵק צחק על השמחה במשתה, וראו 'הגיגי לשון'.
- וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם:
- גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ! כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק.
- וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ ישמעאל.
- וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם:
- אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ,
- כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה - שְׁמַע בְּקֹלָהּ!
- - כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע רק צאצאיך מיצחק יקראו על שִמך וימשיכו את מורשתך הרוחנית.
- וְגַם ואומנם גם (כנחמה, על כך שלא אהב את היחס הרע לישמעאל אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי לעם גדול אֲשִׂימֶנּוּ - כִּי זַרְעֲךָ הוּא!
- וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת נאד למים עשוי עור או קיבה של בהמה. חמת כזו משמשת גם להחמצת גבינה מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר, שָׂם עַל שִׁכְמָהּ, וְאֶת הַיֶּלֶד, וַיְשַׁלְּחֶהָ. וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע.
- וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת, וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם על מנת להגן עליו מהשמש. וחכמינו ז"ל פרשו זאת כאכזריות.
- וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד, הַרְחֵק - כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כמו המרחק שאפשר להעיף חץ על ידי קשת - כִּי אָמְרָה:
- אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד!,
- וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד ממוּל, וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ - וַתֵּבְךְּ.
- וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר על פי פשוטם של דברים ובהמשך: קול בכי התינוק, שנשמע יחד עם בכי אמו. והיו שפרשו: קול הנערה - האשה הצעירה, הגר. -
- וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים שליח אלהים - אולי המקור למושג 'בת קול' אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר לָהּ:
- מַה לָּךְ הָגָר?!
- אַל תִּירְאִי!!
- כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר - בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם בכל מקום שהוא נמצא.
- קוּמִי! שְׂאִי אֶת הַנַּעַר - וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ עם ידך, בעזרת ידך בּוֹ כלומר: החזיקי אותו בידך,
- כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ וכפי שהובטח לאברהם!
|
אמר רבי בנימין: הכל בחזקת סומין, עד שבא הקדוש, ברוך הוא, ומאיר את עיניהם. מהכא: וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ. |
- וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם,
- וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם - וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר.
וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת הַנַּעַר עִם ישמעאל, בעזרתו וַיִּגְדָּל, וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת צַיָּד בקֶשֶׁת.
וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן, וַתִּקַּח לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. {פ}
ברית אברהם ואבימלך
|
{{{1}}} |
}}
וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא - וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר:
- אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה.
- וְעַתָּה: הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה כאן אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי.
- כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ לך (כמסופר לעיל, ביאור:בראשית כ - מעומד#אבימלך ושרה ואילך, וביחוד: "הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ, בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב") תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ יושבי הארץ שאתה גר (מלשון גֵר - נכרי) ביניהם. ויש כאן רמז שאברהם גונב משאבים של תושבי המקום המקוריים.
- וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם:
- אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ הסכים לכך, אך באותה הזדמנות מעלה גם טענות של עוולה שנעשתה לו. ויש המפרשים זאת בשאלה: אנכי אשבע? אני צריך להשבע שלא אשקר?! הרי המצב הוא הפוך: אני חפרתי באר ועבדיך גנבו אותה ממני!
- וְהוֹכִחַ מלשון תוכיחה, כלומר: טוען נגדו אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ.
- וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ:
- לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה,
- וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי לא התלוננת, לכן לא הייתי ער לכך,
- וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי על עצם הגזלה הזו בִּלְתִּי הַיּוֹם חוץ מרגע זה!
טקס הברית
- וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ, וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית:
- וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן.
- וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם:
- מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה?
- וַיֹּאמֶר אברהם:
- כִּי אֶת שֶׁבַע המספר שבע יסמל שבועה ביננו כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי,
- בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה לעדות, להוכחה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת.
- - עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא 'בְּאֵר שָׁבַע', כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם.
סיכום
- וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע...
- וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ, וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים.
- וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע, וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְהוָה, אֵל עוֹלָם שמו של הקב"ה שהוא אל העולם, או: בשם - "ה' אל עולם".
- וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים. {פ}
הערות
- "וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד" (פסוק טז) - על מנת שלא לראות את ישמעאל לא היה צורך להתרחק מרחק רב כמו "מטחוי קשת". כנראה שהיא לא רצתה לשמוע את בכיו בזמן שהוא גוסס (והמילה "אֶרְאֶה" משמשת במובן כללי של ארגיש, אבחין). "וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ" - בכיו לא מוזכר כי הגר לא שמעה אותו ומבחינתה הוא לא בכה, אך בהמשך אומר לה המלאך, ספק בבשורה משמחת, ספק בביקורת "כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם" - את אולי העדפת שלא להקשיב לקולו של הנער, אך גם אם את לא שומעת, הוּא שָׁם, וה' כן שמע את קולו. (ע"פ רחל לבמור)
- משחקי מלים מעניינים, מעין לשון נופל על לשון קיימים בין הפסוקים בפרשיית גרוש ישמעאל, ובין הפרשיות בעניין אבימלך ופרשיית גרוש ישמעאל:
- "כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת... וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת"
- "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ...אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה: יִצְחָק ...צְחֹק עָשָׂה לִי... וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר...מְצַחֵק"