ביאור:אסתר ו ו
אסתר ו ו: "וַיָּבוֹא הָמָן וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ מַה לַעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ו ו.
שאלתו המצוינת של המלך עריכה
המלך הזמין אליו את המן מן החצר (ביאור:אסתר ו ה), ומיד שאל: "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו" (ביאור:אסתר ו ו). נבחן את דברי המלך בעיון: "מה לעשות", היינו, פעולה מיידית, ולא מתן מתנה, והפעולה תבוצע "באיש" ולא באישה,[1] כבחפץ חסר-יכולת להתנגד או לשנות דבר.[2] "אשר המלך חפץ ביקרו", הינו פעולה יוקרתית ופומבית, כראוי לכיבוד מלכותי.
לא ניתן שום הסבר רשמי למתן היוקרה "לאיש", כמו שלא פורסמו בזמנו הסיבות לתלייתם של בגתן ותרש, וזאת כדי להמשיך ולשמור על ביטחונו וכבודו של המלך, כאילו אין לו שונאים ואויבים.[3]
[1] כדי לא לכלול את המלכה שהצילה את המלך ממוות.
[2] בראון, לקסיקון עברי-אנגלי, "ב" עמ' III 2,4 ,90, להשתמש בנושא כחפץ.
[3] חרבונה לא מדליף את דברו "הטוב" של מרדכי (ביאור:אסתר ז ט), ואין הסבר למינויו של מרדכי למשנה למלך (ביאור:אסתר ח ב).
מחשבתיו הכמוסות של המן עריכה
המגילה מגלה לנו את ציפיותיו הכמוסות של המן, לזכות ביוקרה (ביאור:אסתר ו ו). מבחינה משפטית, איננו מורשים להשתמש במחשבותיו של המן, אלא במעשיו, דבריו, והדברים שהוא נמנע מלומר. אנו נבסס את תשוקתו העזה של המן לכבוד, על-ידי עיון בתשובתו של המן לשאלת המלך: "מה לעשות באיש ...", המקבילה לכבוד שקיבל יוסף במצרים (בראשית מא מב,בראשית מא מג). בתשובתו של המן נמצאים המרכיבים הבאים:
1. זלזול במלך – פוקס מדגיש שהמן לא השתמש בפתיחה המכבדת "אם על המלך טוב" (ביאור:אסתר ו ז,ביאור:אסתר ו ח) כהקדמה להצעתו, כפי שעשה בבקשתו לאבד את היהודים (ביאור:אסתר ג ט), וכפי שעשו מומכן ואסתר בכל חמש ההצעות האחרות שדרשו את אישורו של המלך (ביאור:אסתר א יט;ביאור:אסתר ה ח;ביאור:אסתר ז ג;ביאור:אסתר ח ה;ביאור:אסתר ט יג).[1] המקום הטבעי לפתיחה המכבדת הוא לאחר הצגת הבעיה ולפני הפועל העתידי הראשון "יביאו" (ביאור:אסתר ו ח), המציין את התחלת ההצעה המבקשת את אישור המלך. קיימת אפשרות, שהמן חשב שבזכות מעלותיו המלך והמלכה מתחרים על יוקרתו, הלוא מצד אחד, המלך העלהו מעל כל השרים, ומצד שני, רק אתמול הוזמנו הוא והמלך למשתה שערכה המלכה לכבודם בחדרה, והיום עוד מצפה לו משתה נוסף. יתרה-מזאת, ייתכן, שטבעת המלך שבידו וצורת הדיבור של זרש אשתו: "אֱמֹר למלך ו[יעשה]" (ביאור:אסתר ה יד), גרמו לו להתנשא ולזלזל בנוהג הדיבור הנאות, וכן בכבוד המלך כפוסק אחרון.
2. נסיון זהוי האיש – כדי לגלות את זהות "האיש", המן חוזר על שאלת המלך, אך מקצרהּ לַשאלה: "איש אשר המלך חפץ ביקרו" (ביאור:אסתר ו ז), ובכך משנה המן את הדגש בשאלה מ-'מה לעשות' ל-'מיהו האיש'. כדי לטעון שאין כאן שאלה ושההצעה עצמה כבר התחילה, המן היה צריך להגיד: "[ל]איש אשר המלך חפץ ביקרו, יביאו לבוש מלכות".
3. מתן כבוד – המן העלה את כבודו של "האיש" כאשר שינה את ניסוח המלך "מה לעשות באיש", עם "ב" המורה "שהאיש" הוא חפץ שניתן לעשות בו כרצוננו, לניסוח יותר נאה "ככה יעשה לאיש", כלומר, ב-ה' הידיעה, לכבוד האיש.
4. פתרון נוח להמן – המן מציע, שנושא משרה אחר יוביל את "האיש" כדי להשאיר את עצמו פנוי לרכב על הסוס (ביאור:אסתר ו ט). המן גם מציע להשאיל את בגדי המלך המשומשים, כדי להימנע מבזבוז זמן (ביאור:אסתר ו ח). לאחר התהלוכה, "לאיש" לא ישאר דבר למזכרת, וכך בעצם לכל אדם אחר מלבדו אין שום תועלת בהכרזה.
5. הוקרת יתר – הכיבוד שהמן מציע מתאים למשנה-למלך או לאדם שהציל את המלך ממוות. יוסף מונה למשנה-למלך והציל את פרעה ממשבר כלכלי (בראשית מא לג-בראשית מא מג). מכאן ניתן לשער, שהמן חשב, שבתוקף מינויו כמוציא-לפועל של פקודת-המיסים, הוא מתאר את הכבוד המובטח לו. לא נראה שהמן היה מודע לעובדה שאף מרדכי היה זכאי לכבוד זה כיוון שסיכל ניסיון רצח של המלך. מה-גם שאשת המן ואוהביו לא הזהירו אותו (ביאור:אסתר ה יא-ביאור:אסתר ה יד), או שמא לא ידעו, שזה היה מרדכי שהציל את המלך. הרי גם לאחר התהלוכה הם לא הבינו מדוע קיבל מרדכי את הכיבוד, פרט להיותו "מזרע היהודים" (אסתר ו יג).
6. מיקום התהלוכה נועד להרשים את נכבדי המלך – המן הגביל את מסלול התהלוכה "[ל]רחוב העיר" (ביאור:אסתר ו ט,ביאור:אסתר ו יא) אשר "לפני שער המלך" (ביאור:אסתר ד ו), וזאת במטרה להפגין רק בפני עבדי המלך, הכפופים לו, את מינויו הרשמי למשנה-למלך ואת זכותו לכבוד בפקודת-הכריעה. מכיוון ששמו של המכובד והנסיבות לא יפורסמו, לא היה צורך בתהלוכה רבתי.
7. התרגשות יתר – בהצעת המן לא ברור עניין הכתר. האם זה "האיש" אשר ישא את כתר המלך, או הסוס ישא את כתר סוס-המלך (אסתר ו ח). בהמשך המן נמנע מלהזכיר את כתר המלכות (ביאור:אסתר ו ט), וניתן לטעון שהוא התרגש והתעשת (הרגיש שהפריז).
8. תגובה מהירה – המן נהנה לִמְנוֹת בפני אוהביו את רשימת הצלחותיו והכבוד הרם המוענק רק לו (ביאור:אסתר ה יא-ביאור:אסתר ה יב). בתשובתו למלך הוא פירט בשלמות ובצורה מחושבת ושוטפת את הופעת האיש בתהלוכת-ההכרזה, כאילו היו הדברים מתוכננים בראשו מזמן. מהירות התגובה מעידה שעניין כתר המלכות הוא פליטת-פה פרוידיאנית. וההצעה לכבד מישהו בלתי-ידוע, יכולה להיחשב בימינו כהשלכה פרוידיאנית, שמעידה על תשוקתו של המן לקבל את היוקרה לעצמו (Freud's Projection).
לסיכום, מכל הנסיבות ביחד הוכחנו בראיות מכריעות, שהמן חמד את הכבוד לעצמו, וקיווה, באמת ובתמים, שהיוקרה מגיעה לו, וזה היה מתוך הרגלו לרדוף כבוד.
יוֹתֵר מִמֶּנִּי עריכה
ממוכן הציע למצוא מלכה "הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה" והמלך למעשה לא התחיל בחיפוש (ביאור:אסתר א יט). המן חושב שאין טוב למלך "יותר ממנו". המן הבין ששאלת המלך נותנת לו חופש פעולה רחב במיוחד להעניק כבוד מלכים לאיש שהמלך חפץ ביקרו.
אולם למה חשב המן שמדובר בכבוד שאין למעלה ממנו ושכבוד שכזה מגיע רק לו. הן הוא לא הודיע למלך שהוא יבוא מוקדם, והמלך היה יכול לשאול שר אחר "מה לעשות...". מהעובדה שהמלך שלח את נעריו לבדוק מי בחצר, והזמין אותו מוקדם מהרגיל המן אולי חשב שהמלך חיפש אותו במיוחד, ולכן כבוד בלתי מוגבל שכזה מגיע לו כשר הקרוב ביותר למלך.
[1] פוקס, דמויות ודעות במגילת אסתר, עמ' 76.
מקורות עריכה
M. V. Fox, Character and Ideology in the book of Esther, Columbia, University of South Carolina Press, 1991
נלקח מ- מגילת ההיפוכים. אילן סנדובסקי, אופיר בכורים, יהוד מונוסון, 2013