פתיחת התפריט הראשי

שולחן ערוך חושן משפט צז ו


מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

אם בא למשכנו שלא בשעת הלואתו, לא ימשכננו הוא בעצמו, שאם משכנו הוא בעצמו, עובר בלאו (ועיין לעיל סימן ד); אלא בית דין ישלחו לו שלוחם. ואף שלוחם לא יכנס לביתו למשכנו.

הגה: ואפילו אם בקש המלוה להכנס לבית הלוה ולכתוב כל מה שבביתו, אין בית דין נזקקין לו ליכנס לביתו כלל (בית יוסף סימן צט בשם הרשב"א).

אלא אם ימצא לו דבר בחוץ, יקחנו. ויש לשליח בית דין ליקח המשכון מיד הלוה בזרוע, ונותנו למלוה. ואפילו בחוץ, לא ימשכננו שלא בשעת הלואה דבר שעושים בו אוכל נפש, כמו רחים ורכב של יד, שהם מטלטלים; אבל בתי רחים של מים הרי הם כקרקע, ולא שייך ביה משכון, אלא גוביינא כשאר קרקעות, שאין בית דין ממשכנין ליקח קרקע למשכון. ומכל מקום אם המלוה עצמו נכנס לבית הרחים ונטל רחים העליונה או הברזל והסובב והגלגלים, כבר נעשו מטלטלים; ויש להם דין כלי אוכל נפש, ומחזיר אותם בשעת מלאכה.

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

לא ימשכננו הוא בעצמו. עפ"ר שם כתבתי דמלשון הרמב"ם והטור והמחבר מדוקדק דאפי' משכנו המלוה שלא מרצונו "בחוץ עובר בלאו דכי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו "דביתו ל"ד הוא אלא ה"ה או כ"ש דלא ישמט בחזקה מה שעליו או ממה שבידו בפגעו בחוץ ומ"ה כתבו סתם דאם משכנו המלוה בעצמו עובר בלאו אלא דלשליח ב"ד אין איסור אלא שלא יכנס לביתו וזה למדו מיתור' דוהאיש דוהאיש "אבחוץ "תעמוד קאי ע"ש בפרי':

לכנס לבית הלוה ולכתוב כו' דמדהקפידה התורה וכ' בחוץ תעמוד משמע דכניסה לצורך העבוט אפי' לא יעבוט אותו אסור ושם ברשב"א: בסי' צ"ט יתבאר דמחרימין על הלוה עד שיוציא כל אשר לו או שיביא כל אשר לו בכתב לב"ד והם מסדרין לו:

מיד הלוה בזרוע. כתב רי"ו נתיב ל"ב ח"ב דשליח ב"ד יכול להכותו אם יסרב בו כשמשכנו בזרוע בשוק משא"כ בע"ה אם הזיק בין בגופו בין בממונו. וי"מ אם לאחר שתפס המלוה בא הלוה להחזיק ולהוציא מיד המלוה יכול המלו' להציל את עצמו אף ע"י הכאה ע"ש ד"מ י' וע"ל סי' ד' מזה:

שלא בשעת הלואתו. פי' שהגיע זמן הפרעון והוא דוחה אותו ואז ממשכנו כדי שיהא בטוח במעותיו ועמ"ש בסמוך בסעיף ט"ו ודוקא שלא בשעת הלואתו הוא דאסור דאז ממשכן להלוה שלא מדעתו אבל אם מתחלה מביא הלוה כלי אוכל נפש שלו ומבקש מהמלוה שילונו עליו ה"ל כאלו מכרו לו לדעתו ומותר טור סכ"ג בשם הרא"ש ולאפוקי רמב"ם:

כמו רחיים ורכב של יד. הטור והמחבר דקדקו וכתבו כמו רחיים כו' ור"ל דשאר כלים דאוכל נפש אסורים כמו רחיים ורכב דאסרה התורה בפי' דכתיב לא תחבול רחיים ורכב כי נפש הוא חובל ולמדו מנתינת הטעם דכי נפש הוא חובל דהוא הדין לשאר כלי אוכל נפש דאסור למשכנו גם למדו מזה דאין בכלל איסור חבילות כלי אוכל נפש עד שיהא כלים הקרובים לעשות בהן אוכל נפש דומיא דרחיים לאפוקי רחת ומזרה וכמו שכ' הטור והמחבר בסמוך ס"ח:

אבל בתי רחיים של מים כו'. ר"ל אין הבית דין שולחין שלוחם לסגור בתי הרחיים שטוחנין בו עד שיפדנו שאין ממשכנין קרקע אלא אם תבעו לבית דין לפרוע לו אז פוסקין הב"ד שיפרע לו ממנו אם אין לו דבר אחר. ואם הוא בעצמו סוגר הרחיים למשכנו אינו עובר בלאו דלא תבא אל ביתו לעבוט שאין זה בכלל עבוט וגם אינו מחויב להחזירו בשעת מלאכה וזה שמסיק וכתב דמ"מ אם נכנס "ונטל כו' כבר נעשו כו' משמע דוקא נטל:

ומ"מ אם המלוה כו'. כן הוא לשון הטור ג"כ אבל הנימוקי יוסף כתב אם עבר ונכנס דאיסור יש בדבר לכתחלה לעשות כן אף בהני דהן מחוברים ועפ"ר:

ויש להן דין כלי אוכל נפש ומחזיר אותן בשעת מלאכה כן הוא ג"כ לשון הטור ומוכח מזה דס"ל דבכל כלי אוכל נפש שחבלם דינא הכי אף דעבר בלאו דלא תחבול רחיים ורכב כו' מ"מ מהני מעשיו דאין צריך להחזירם אלא בשעת מלאכה ושצריך להחזירן הלוה לידו אחר שעשה בהן מלאכתו וכן לעולם ונ"מ שלא נעשו מטלטלים אצל בניו ואין שביעית משמטתו וכמו שכ' הטור והמחבר בסמוך סי"ו ועד"ר שהארכתי בטעמו ובהבאת ראיה לדין זה מהמ"מ פרק ג' דמלוה ומנימוקי יוסף וממה שפי' במשנה דסוף פרק דמקבל ובעה"ת שער א' דין כ"ה ומסוגיא דגמרא דתמורה (דף י') שכולם כתבו בהדיא דאם עבר וחבל כלי אוכל נפש אין צריך להחזירו אלא בעת צרכו וגם הוכחתי שם שגם בחבל בגד אלמנה אף דעבד איסורא מ"מ אי עביד אין צריך חזרה אם לא בעת צרכה דמ"ש השב תשיב דלמדנו ממנו השבות הרבה והיינו ליקחנו בכל יום אחר שהחזירו לו בכל לילה וכן איפכא קאי אפי' חבלו באיסור בין שהמלוה נכנס לבית הלוה בין שהשליח ב"ד חבלו כלי אוכל נפש או בגד אלמנה ונתנו למלוה בכל ענין אין על המלוה להחזירה להן כ"א בעת צרכן ולחזור וליקחן מידן ועמ"ש בסמוך סעיף ח' אמה שכ' המחבר ומחזיר בע"כ:



באר היטב

(ג) בעצמו:    ואם משכנו המלוה שלא מרצונו אפילו בחוץ עובר בלאו דלא תבא אל ביתו וגו' דביתו ל"ד אלא ה"ה או כ"ש שלא ישמט בחזקה ממה שעליו או שבידו בפגעו בחוץ אלא דלשליח ב"ד אין איסור אלא שלא יכנס לביתו עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת בנימין זאב סימן רמ"א.


(ד) למלוה:    וי"מ שאם לאחר שתפס המלו' בא הלוה להחזיק ולהוציא מידו יכול המלו' להציל עצמו אף על ידי הכאה ע"ש ד"מ. סמ"ע.


(ה) בשעת:    אבל אם מתחל' מביא הלוה כלי אוכל נפש שלו ומבקש מהמלוה שילונו עליו ה"ל כאילו מכרו לו לדעתו ומותר כ"כ הטור בשם הרא"ש ולאפוקי הרמב"ם. שם.


(ו) כמו:    ר"ל דשאר כלי אוכל נפש אסורים כמו רחים ורכב דנלמד מנתינת טעם דכי נפש הוא חובל גם נלמד מזה דאין בכלל איסור אלא כלים הקרובין לעשות בהן אוכל נפש דומיא דרחים לאפוקי רחת ומזרה כמ"ש הט"ו בס"ח. שם.


(ז) גוביינא:    פי' אם תבעו בב"ד לפרוע לו אז פוסקים הב"ד שיפרע לו ממנו אם אין לו דבר אחר. שם.


(ח) ומחזיר:    כ' הסמ"ע דמזה מוכח דס"ל דבכל כלי אוכל נפש שחבלם דינא הכי אף דעבר בלאו מ"מ מהני מעשיו דאין צריך להחזירם אלא בשעת מלאכה ואחר שעשה הלו' מלאכתו בהן צריך להחזירם להמלו' וכן לעולם ונ"מ שלא נעשו מטלטלים אצל בניו ואין שביעית משמטתו וכמ"ש הט"ו בסט"ז וגם בחבל בגד אלמנה אף דעבד איסורא מ"מ אי עבד א"צ חזרה אם לא בעת צרכה עכ"ל (והט"ז פירש דמיד שסלקה מהמחובר הוי ליה מטלטלין ואפי' שליח ב"ד אסור למשכנם כדין כלי אוכל נפש ועוד ה"ל מטלטלין דצריך להחזיר' בשעת מלאכה וזה אף בכלי שאינו אוכל נפש ע"כ).



קצות החושן

(ב) לא ימשכננו עמ"ש בסי' ד' דלאו שפיר עבדי אותן המערימין על דברי תורה וקודם בואם לדין ותופסין מיד הבע"ד איזה חפץ בכדי שיהיה לו מגו להאמינו והוא לאו דלא תבא אל ביתו ואפי' ניתוח בשוק משמע מדברי הרמב"ם פ"ג ממלו' דהוא מן התור' ע"ש בלחם משנה) (מיהו היכא דנקטו לגוביינא נראה דליכא איסור וכמבואר בש"ע וכ"כ בנימוקי ס"פ המקבל בשם ר"ת בהא דאמרו לא ימשכנו הוא בעצמו וא"ת והא אמרינן בפ' המניח דף כ"ז דעביד אינש דינא לנפשי' ותי' דהיינו בכלי של עצמו א"כ כשבא בתורת גבי' אבל הכא מיירי שבא בתורת משכון ע"ש ומשמע דבתורת גבי' שרי אמנם לענ"ד לא יכולתי להבין דהיכי שייך תורת גבי' בלא ב"ד ומאן שם ליה וא"כ אינו אלא למשכון וצ"ע. וע' בטור שכתב וז"ל כי אזהר רחמנא שליח ב"ד שלא לכנס לביתו היכא דאפשר ליה לבע"ח לאשתלומי מיני' באנפי אחריני וכו' ע"ש וכן הוא בתשו' הרי"ף שאם הלו' אלם ורוע מעללים ומעיז פניו מלפרוע חובו מותר ליכנס לביתו ולדעת מצפוניו אפי' ע"י שליח גוי ע"ש וא"כ לפי זה אפשר דה"ה ה"נ היכא דמתייר' שלא יכפור הלו' הוי כמו דלא אפשר לאשתלומי מיניה באנפי אחריני דשרי למשכונו אך קשה לסמוך ע"ז דכבר כתב הטור בשם בעה"ת דחולק ע"ז וכתב שאין אנו עושין זה אלא בדוחק גדול כו' ואין בנו כח לעקור מצוה זו אלא בקושי גדול ושיהיה כוונת ב"ד לשמים וכדאמרינן ב"ד מכין ועונשין שלא כדין ולא לעקור על דבר תורה אלא לעשות סייג לתורה ע"ש וא"כ לדבריו אין אנו סומכין ע"ז ואפי' לדעת הרי"ף והרמ"ה שמתירין היינו דוקא לב"ד ושיהיה כוונת ב"ד לשמים והן רשאין ולא אתה ומשום הפסד ממון לא שרי לעבור על דבר תורה והמקום ימלא חסרון כיס במקום מצוה ויד לא ישלח לעבור על דבר תורה





▲ חזור לראש