בבא מציעא י ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
רב פפא אמר אכי תקינו ליה רבנן ארבע אמות בעלמא בשדה דבעל הבית לא תקינו ליה רבנן ואע"ג דזכה ליה רחמנא בגוה כי זכה ליה רחמנא להלוכי בה ולנקוטי פיאה למיהוי חצירו לא זכה ליה רחמנא אמר רבא מותיב ר' יעקב בר אידי נזיקין ראה את המציאה ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה בה ואי אמרת ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום נקנו ליה ארבע אמות דידיה הכא במאי עסקינן דלא אמר אקני ואי תקון רבנן כי לא אמר מאי הוי כיון דנפל עליה גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דנקני בארבע אמות לא ניחא ליה דנקני רב ששת אמר בכי תקינו רבנן בסמטא דלא דחקי רבים ברשות הרבים דקא דחקי רבים לא תקינו רבנן והא בכל מקום קאמר כל מקום גלאתויי צידי רשות הרבים ואמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא קטנה אין לה חצר ואין לה ארבע אמות ור' יוחנן משום ר' ינאי אמר דיש לה חצר ויש לה ארבע אמות במאי קמיפלגי מר סבר חצר המשום ידה איתרבאי כי היכי דאית לה יד חצר נמי אית לה ומר סבר חצר משום שליחות איתרבאי וכי היכי דשליחות לית לה חצר נמי לית לה מי איכא מאן דאמר חצר משום שליחות איתרבאי והתניא (שמות כב, ג) בידו אין לי אלא ידו גגו חצירו וקרפיפו מנין ת"ל (שמות כב, ג) המצא תמצא מכל מקום ואי סלקא דעתך חצר משום שליחות איתרבאי אם כן מצינו שליח לדבר עבירה ווקיימא לן אין שליח לדבר עבירה אמר רבינא היכא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה היכא דשליח בר חיובא הוא אבל בחצר דלאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו גנבו לי דלאו בני חיובא נינהו הכי נמי דמיחייב שולחן אמרת אשה ועבד בני חיובא נינהו והשתא מיהא לית להו לשלומי דתנן זנתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם רב סמא אמר היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד אבל חצר דבעל כרחיה מותיב בה מיחייב שולחו מאי בינייהו איכא בינייהו כהן דאמר ליה לישראל צא וקדש לי אשה גרושה אי נמי איש דאמר לה לאשה אקפי לי קטן להך לישנא דאמר כל היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מיחייב שולחו ה"נ אי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מיחייב שולחן להך לישנא דאמרת כל היכא דשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו הני נמי כיון דלאו בני חיובא נינהו מיחייב שולחן ומי איכא למ"ד חצר לאו משום ידה איתרבאי והתניא ידה אין לי אלא ידה גגה חצירה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן חמכל מקום לענין גט כולי עלמא לא פליגי דחצר משום ידה איתרבאי כי פליגי לענין מציאה מ"ס
רש"י
עריכהה"ג כי תקון ליה רבנן בעלמא - כגון בסמטא שהוא רשות לכל אדם או ברה"ר או בצידי רשות הרבים והיא הפקר לרבים למשוך לתוכה הצריכין לצאת מן הדחק:
לא תקון ליה רבנן - שהרי אין לאדם שם ד' אמות מיוחדות שהרבה חברים יש לו בתוכה עומדים אצלו:
קטנה אין לה חצר - אם זרק לה בעלה גט תוך חצרה לא קנתה לה חצרה להתגרש בו וכן אם היתה עומדת ברה"ר וזרקו לה גט בארבע אמותיה ואע"ג דגדולה מיגרשה כדתנן (גיטין דף עח.) הזורק גט לאשתו בתוך ביתה כו' היתה עומדת ברה"ר וזרקו לה קרוב לה מגורשת כו':
משום ידה אתרבאי - דכתיב ונתן בידה וידה רשותה משמע כדכתיב (במדבר כא) ויקח את כל ארצו מידו:
כי היכי דאית לה יד - דמשיודעת לשמור את גיטה מגורשת דלא מיעט רחמנא אלא שוטה דמשלחה והיא חוזרת:
משום שליחות איתרבאי - מדרבי רחמנא שליחות לאדם כדתניא (קידושין דף מא.) ושלח מלמד שהאיש עושה שליח ושלחה. מלמד שהאשה עושה שליח אתרבאי נמי חצרה דהויא לה כשלוחה:
וכי היכי דשליחות לית לה - דתנן שאין הקטן עושה שליח דכי כתיב שליחות בין בגיטין בין בפסח איש כתיב בענין:
ידו - אם המצא תמצא בידו:
גגו חצרו וקרפיפו מנין - שאם נכנסה שם ונעל בפניה לגונבה שהוא חייב:
אם כן מצינו תורת שליחות לדבר עבירה - לומר שלוחו כמותו וחייב השולח במעשה השליח:
וקי"ל - בקידושין בפ"ב (דף מב:):
בר חיובא הוא - שאף הוא מוזהר על הדבר התם פטור השולח דאמרינן ליה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולא היה לו לעשות:
דלאו בני חיובא נינהו - לשלם כדתנן הם שחבלו באחרים פטורין (ב"ק פז.):
דאי בעי עביד - את השליחות:
וקדש לי אשה גרושה - ומשעת קידושין עובר משום לא יקחו: אשה אינה באזהרת לא תקיפו לפי שאינה בבל תשחית פאת זקנך כדאמר בקדושין (ד' לה:) והמקיף את הקטן חייב שהמקיף באזהרה כניקף דכתיב לא תקיפו אחד הניקף ואחד המקיף במשמע במסכת [נזיר] (דף נז:) וקטן דנקט משום דסתמא גדול לא שביק לאקופי נפשיה:
תלמוד לומר ונתן מכל מקום - מדלא כתיב ובידה יתנהו דרוש ונתן אוכתב לה ונתן אלמא משום ידה אתרבאי דאי משום שליחות הא כבר כתיבא הכא כדתניא (ושלח) [ושלחה] מלמד שהאשה עושה שליח בקדושין בפרק ב' (דף מא.):
תוספות
עריכהרבי יוחנן אמר יש לה ד' אמות. תימה דלקמן מסיק משום דיליף מציאה מגט אלמא שייך קנין ד' אמות בגט ובפרק הזורק (גיטין דף עח: ושם ד"ה ר"י) קאמר ר"י קרוב לה אפילו מאה אמה ויכולה לשמרו הוי גט וי"ל דבד' אמות שלה אפילו יכול לשמור כמוה מגורשת וחוץ לד' אמות צריך שתוכל היא לשמרו:
ת"ל המצא תמצא מ"מ. וא"ת ונימא המצא תמצא כלל בידו פרט וכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט וי"ל שדי ידו בין המצא תמצא וה"ל כלל ופרט וכלל כדאמרינן במרובה (ב"ק דף סד: ושם) כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכין זה לזה הטל פרט ביניהם וכן בסמוך גבי גט דמרבה גגה מונתן בידה י"ל ושלחה חזר וכלל:
ואי משום שליחות א"כ מצינו שליח לדבר עבירה. וא"ת מה צריך להוכיח מכח דאין שליח כו' אמאי לא מוכיח מדאתרבאי חצר מקרא דידו כדבסמוך גבי גט מוכיח דחצר משום ידה איתרבאי מדאתרבאי מקרא דידה ולא עביד שום הוכחה וי"ל דבסמוך מכח התנא מוכיח דמרבה גגה וחצרה כידה להתגרש אפילו בעל כרחה או אפילו היא קטנה ואי מטעם שליחות לא היתה מתגרשת בעל כרחה ולא קטנה אבל הכא אי אפשר להוכיח מכח זה דאפילו בידו אינו קונה הגניבה בעל כרחו ולא אם הוא קטן:
אין שליח לדבר עבירה. בפ' האיש מקדש (קדושין דף מג.) איכא דיליף משחוטי חוץ דכתיב הוא ולא שלוחו ואיכא דיליף משום דהוה ליה מעילה וטביחה שני כתובים הבאים כאחד דיש שליח ואין מלמדין:
אשה ועבד בני חיובא נינהו. ואם תאמר והתנן פרק הכונס (ב"ק דף נט:) השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור ואמאי והא לאו בני חיובא נינהו וי"ל דהתם משום דלאו בני שליחות נינהו:
אי בעי לא עביד. וא"ת והא דתנן (ב"ק דף עט. ושם) היה מושכו ויוצא [ומת ברשות בעלים] פטור הגביהו [או הוציאו מרשות בעלים ומת] חייב ופרש"י בלשון אחד שאמר גנב לשומר שור אחד יש לי בבית פלוני קחנו ותהא עליו שומר חנם הוציאו השומר מרשות בעלים ומת חייב הגנב במשיכת השומר ואמאי והא אי בעי לא עביד וי"ל כיון שאין השומר יודע שהוא גנוב הוה ליה כחצר דבעל כרחו מותיב ביה:
דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה. וא"ת ואפי' אמר לכהן נמי וי"ל דכהן מקרי בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמו חייב אבל ישראל אע"ג דעובר משום לפני עור לא תתן מכשול כשמקדשה לכהן כיון דאי מקדשה לעצמו לא מיחייב לא מקרי בר חיובא וא"ת מאי נ"מ בין למ"ד אי בעי עביד ובין למ"ד שליח בר חיובא לא לקי על הקדושין לרבא דאמר בעשרה יוחסין (קדושין דף עח.) קידש אינו לוקה בעל לוקה וי"ל דכי בעל אח"כ לוקה אף על הקדושין כדמוכח בריש תמורה (דף ה. ושם) א"נ י"ל דאף לרבא נפקא מינה דאי יש שליחות חלין הקדושין ואי אין שליחות אין חלין הקדושין:
אקפי לי קטן. וה"ה דהוה מצי למימר אקפי לי גדול אלא שהגדול לא יניח עצמו להקיף כדאמר פרק אלו הן הלוקין (מכות דף כ:) דאחד הניקף ואחד המקיף חייב ואע"ג דמוקי לה התם כי ניקף מסייע ליה בהדיה היינו משום דבענין אחר לא לקי דהוה לאו שאין בו מעשה אבל הלאו עובר לעולם [ועיין תוס' שבועות ג. ד"ה ועל הזקן ותוספות נזיר נז: ד"ה ורב אדא]:
עין משפט ונר מצוה
עריכהפא א ב ג מיי' פי"ז מהל' אבידה הלכה ט', ומיי' פ"ד מהל' זכייה ומתנה הלכה ט', סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ח סעיף ב':
פב ד מיי' פי"ז מהל' אבידה הלכה י', ומיי' פ"ד מהל' זכייה ומתנה הלכה ט' ועי' בהשגות ובמגיד משנה, סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ח סעיף ה', וטור ושו"ע חו"מ סי' רמ"ג סעיף כ"ג:
פג ה מיי' פי"ז מהל' אבידה הלכה י':
פד ו מיי' פ"ז מהל' מעילה הלכה ב', טור ושו"ע חו"מ סי' ת"י סעיף ח', וטור ושו"ע חו"מ סי' קפ"ב סעיף א' בהגה"ה:
פה ז מיי' פ"ד מהל' חובל ומזיק הלכה כ"א, סמג עשין ע, טור ושו"ע חו"מ סי' תכ"ד סעיף ט':
פו ח מיי' פ"ה מהל' גירושין הלכה א', סמג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קל"ט סעיף א':
ראשונים נוספים
אמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא קטנה אין לה חצר ואין לה ד' אמות. ור' יוחנן משום ר' ינאי אמר יש לה פי' האי דאמרי רבנן חצירו של אדם המשתמרת קונה לו שלא מדעתו וכן ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום הני מילי גדול תקינו ליה רבנן אבל לא לקטנה. ור' יוחנן אמר אפי' קטנה יש לה. ר' יוחנן אמר חצירה מכח ידה איתרבי כשם שיש לה יד וכל מה שיגיע לידה זכתה בו כך כל המגיע לחצירה זכתה בו. וריש לקיש אמר חצירה משום שליחות איתרבי כשם שאין שליחות לקטנה כך אין לה זכייה בחצר. איני והתניא אם המצא תמצא בידו אין לי אלא שנמצאת בידו ממש נמצאת בחצירו או בגגו או בקרפיפו מנין שחייב כאילו בידו ממש נמצאת ת"ל המצא תמצא מכל מקום הנה חצירו משום ידו איתרבי קשיא ליה לריש לקיש ואם תאמר גם משום שליחות נתרבה הא קי"ל אין שליח לדבר עבירה. פי' אע"ג דאמרי' שלוחו של אדם כמותו וכל מה שעשה השליח כאילו שולחו עשאו הני מילי בזולתי דבר עבירה אבל בדבר עבירה השליח חייב ולא השולחו וכיון שהחצר שליח בעלה הוא והוא שנמצאת הגניבה בה אמאי מיחייב בעלה שהוא השולח. ופריק רבינא אליבא דריש לקיש היכא אמרי' השולח פטור היכא דהשליח בר חיובא הוא אבל חצר דלאו בת חיובא היא מיחייב שולחה והוא בעל החצר. ואקשי' אי הכי האומר לעבד ולאשת איש צאו וגנבו דלאו בני חיובא נינהו כדתנן בפ' החובל לחבירו העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב הן שחבלו באחרים פטורין הכי נמי דמיחייב שולחן.
ופרקי' הני נמי בני חיובא נינהו דתנן נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבין לשלם. בא רב סמא ופירק פירוק אחר ואמר כי אמרי' אין שליח לדבר עבירה כל היכא דאי בעי השליח עביד אי בעי לא עביד אבל חצר דעל כורחה עבדה מיחייב שולחה. מאי איכא בין רבינא לרב סמא איכא בינייהו כהן שאמר לישראל לך קדש לי אשה גרושה או איש שאמר לאשה אקיף לי ראשו של קטן לרבינא כיון דהני לאו בני חיובא נינהו דאין ישראל מוזהר על הגרושה ולא אשה בהקפת הראש מיחייב שולחה. לרב סמא כיון דאי בעו עבדי אי בעו לא עבדי לא מיחייב שולחם.
ומתמהינן מי איכא מאן דאמר חצר לאו משום ידה איתרבי והתניא וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. בידה אין לי אלא בידה ממש גגה חצירה וקרפיפה מנין שהנותן גט בהן כנותנו בידה הוא ת"ל ונתן מכל מקום.
ואמרי' לענין גט כ"ע לא פליגי דחצר משום ידה איתרבי דהא קרא בהדיא כתיב.
מצינו בכל הנוסחאות: כי תקינו רבנן בשדה דעלמא. ורש"י גריס בעלמא ופי' כגון בסימטא שהוא רשות לכל.
ורבינו הגדול כחב דבשד' דעלמא א"נ בצידי רה"ר קנה אבל לא בר"ה ולא בשד' חברו ואינו יודע מהו שדה דעלמא אם שדה הפקר הוא באמצעי בקעה ואינו נקרא סימטא או שדה שאינה של שניהם כגון בימות החמה שיש לכל רשות ליכנס בשבילי השדות ובשדה שאינה משתמרת לבעלים אבל בשדה שאין להם רשות ליכנס שם או שהיא משתמרת לבעלים ודאי שלא קנה בה אפילו מציאה שאינה של בעל השדה ואיפשר שהכל בכלל שדה חברו ואין פירושו לקנות מבעל שדה דומיא דפאה אלא אפילו לקנות מעלמא בשדה המשתמרת לבעלים אינו קונה.
והרב רבי משה הספרדי ז"ל כך פירש שדה שאין לה בעלים אבל בשדה חברו אינם קונות לו ומשמע אפילו אינה משתמרת לבעלים:
איכא ביניהו כהן דא"ל לישראל צא וקדש לי אשה גרושה. איכא דקשי' ליה והא אמרינן בפרק עשרה יוחסין דכהן הדיוט שקדש גרושה רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה וכו' והיכי מיחייב בקידושין ע"י שליח והרי אפי' ע"י עצמה פטור.
ורבותי בעלי התוס' כתבו דהתם ה"ק בעל לוקה שתים א' משום לא יקח וא' משום לא יחלל לא בעל אינו לוקה אפילו א' מה טעם לא יקח משום לא יחלל והכא בשבעל ולהלקותו אף משום לא יקח ואינו מחוור משום דהוי לה התראת ספק לא בעיל והויא כל"ת שיש בה קום עשה למאן דתני ביטלו ולא בטלו וצ"ת ואפשר דאיתמרא למ"ד הוי התראה או שמא כי קאמר איכא ביניהו כהן דאמר לישראל וכו' אליבא דאביי נקיט לה דאמר התם בפ"י יוחסין קדש לוקה בעל לוקה ולרבא דפליג עליה נקי' א"נ ואמר לאשה אקיפי לי קטן.
וה"ה דהוה לן למימר כהן דאמר ליה לכהן אחר דהא ליכא עלי' אזהר' בקדושין דאחרים לא יקח כתיב ואי משום ולפני עור בישראל נמי איכא בי' משום ולפני עור אלא אלומי מילתא הוא ואפילו ישראל דלעצמו שרי' ולאו בר חיובא הוא כלל איכא דאמרי פטור השול' א"נ ארח' דמילתא נקט דישראל שכיחי טפי:
ת"ל ונתן בידה. פירש רש"י מדלא כתיב ובידה יתנהו או וכתב לה ונתן ולא היה צריך לדוחק זה שהרי שני ונתן בידה כתובין בפרשה והשני מיותר ולדרשא אתא ופרש"י ז"ל דהכא ע"ב משום ידה איתרבאי דאי משום שליחות כי ההיא דלעיל הא כתיב ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח ופי' נכון הוא. וא"ת והרי גבי גנבה רבי רחמנא חצר משום שליחות מעלמא לאו קושיא היא דהא דאמרינן אבל היכא דשליח לאו בר חיובא הוא א"נ דע"כ עביד מיחייב שולחו אפילו בדבר עבירה מריבויא דרבי רחמנא חצר הוא דנפקא לן אבל שלא לדבר עברה לא אצטריך לרבוייא דלא גרע מש'שליח ועוד כיון דרבי רחמנא גבי גנבה חצר משום שליחות ורבי הכא שליחות סת' מושלח' אף שליחות חצר בכלל דהא איקרי שליח ולמאי רבי קרא ונתן בידה ש"מ משום ידה איתרבאי.
ואחרים פי' דהכא משום ידה איתרבאי דהא אפילו בע"כ איתיה ואי משום שליחות אין שליחות בע"כ ולפי פירש זה לאו מקרא גופיה קשיא דקרא איכא למימר דמשליחות איתרבאי וליתיה בע"כ אלא מדקיי"ל דאפילו בע"כ איתיה ולפיכך אין פירש זה נכון דה"ל למפרך היכי אמרת דמשום שליחות איתרבאי הא דקיי"ל דאיתא בע"כ.
ויש לפרש דהכא מידה איתרבאי והכא מאם המצא תמצא איתרבאי והיינו דקתני ידו אין לי אלא ידו כלומר אלו נאמר אם בידו הגנבה אין לי אלא ידו חצרו מנין ת"ל אם המצא תמצא.
וה"נ מפורש בפרק מרובה דמן המצא תמצא מייתי לה ובריתא אחריתי קתני ידה אין לי אלא ידה כלומר אלו לא נאמר אלא חד ידה אין לי אלא ידה חצרה מנין ת"ל ונתן בידה אחר וכיון דמידה נופיה איתרבאי ע"כ לאו בתורת שליחות איתרבאי מיניה כנ"ל. ואתיא מילתא כפשטה:
הכי גריס רש"י ז"ל: כי תקינו רבנן בעלמא: ולא גרסינן בשדה דעלמא. אבל בהלכות הרי"ף ז"ל כתוב בשדה דעלמא, אי נמי בסמטא ובצידי רדשות הרבים קנה, אבל לא ברשות הרבים ולא בשדה חברו [ע"כ]. וברוב ספרים ודאי הכי גרסינן: כי תקינו רבנן בשדה דעלמא, אבל בשדה דבעל הבית לא. ולפי גרסא זו שדה דעלמא דקאמר, היינו כגון שדה הפקר באמצע בקעה דאינו סימטא, דאי לא היינו שדה דעלמא והיינו שדה חברו. וכן פירש הרמב"ן ז"ל [ד"ה מצינו], וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' זכייה ומתנה ה"ט) שדה שאין לה בעלים.
הא דאמר: כיון דנפל גלי אדעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני: דוקא בקניה דרבנן אמרו כן, כיון דאינו קונה אלא בתקנת חכמים, הרי זה כאומר אי אפשי בתקנת חכמים ששומעין לו (ב"ק ח, ב), אבל בקניות דאורייתא, אף על גב דגלי אדעתיה, קנה.
כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה: הוא הדין דהוי מצי למנקט שאמר לכהן, דאף כהן השליח אינו בר חיובא לקדשה לאחר, ואי משום ולפני עור לא תתן מכשול אפילו בישראל נמי, אלא משום דישראל שכיחי טפי, אורחא דמילתא נקט. ואם תאמר, כי אמר בין לכהן בין לישראל אמאי מחייב, דהא איהו גופיה דמקדש לה לא מחייב, דהא קיימא לן כדרבא דאמר בקדושין (עח, א) כהן שקדש את הגרושה, בעל לוקה לא בעל אינו לוקה, מאי טעמא לא יקחו משום לא יחלל. פירשו בתוספות דהכי קאמר: בעל לוקה שתים, אחת משום לא יקחו, ואחת משום לא יחלל, לא בעל אינו לוקה כלל. ולא ניחא, דאם כן היכי לקי, והא התראת ספק היא. ויש לומר, דהא אתיא כאביי, דאמר התם אפילו לא בעל לוקה, משום לא יקחו.
אי נמי איש שאמר לאשה אקיף לי קטן: והא אתיא כרב הונא דאמר (במכות) [בנזיר] (נז, ב), דאשה שהקיפה את הקטן פטורה, דכתיב לא תקיפו ולא תשחית את פאת זקנך כל שישנו בהשחתה ישנו בבל תקיפו, ושאינו בהשחתת זקן אינו בבל תקיף, אבל לרב אדא בר אהבה דאמר ליה לרב הונא [דידך] מאן מקיף חובה, חובה תקברינה לבנה, אשה בר חיובא היא. והא דנקט אקיף לי קטן, יש מפרשים דהוא הדין לגדול, אלא אורחא דמילתא נקט, דלא ברשיעי עסקינן דמנח לה לאקופיה. ועוד דדילמא מסייע ומחייב. ויש אומרים דבגדול כיון דלא מציא איהי לאקופיה בלא דעתיה, משלח פטור לכולי עלמא.
תלמוד לומר ונתן בידה מכל מקום: פירש רש"י ז"ל: מדכתיב ונתן בידה ולא כתיב ובידה יתננו, אי נמי וכתב לה ונתן. וזה דחוק ואין צורך, אלא משום דונתן בידה יתירא כתיב, דתרי ונתן כתיבי, חד גבי בעל ראשון וחד גבי בעל שני.
ואם תאמר, ואכתי מנלן דמשום ידה אתרבאי, דילמא משום שליחות, כדאמר לעיל גבי אם המצא תמצא בידו הגנבה, פירש רש"י ז"ל: דאי משום שליחות לא איצטריך, דהא שליח מושלח ושלחה נפקא. ואם תאמר (שליח) [חצר] בעלמא נמי (לית) [למה] לן, והא נפיק לן בקדושין פרק [האיש מקדש (מא, ב) מגט אשה או מתרומה ומפסח, ואפילו הכי אצטריך המצא תמצא לרבות חצר משום שליחות. ויש לומר פירוש לפירושו של רש"י ז"ל, דכיון דאשכחנא שליחות בגט אשה, ואתרבאי חצר בעלמא מדין שליחות, אם כן כבר למדנו שחצרה קונה לה גט ומדין שליחות, אם כן למה לי דאצטריך רחמנא לרבויי חצר בגט אשה, לישתוק קרא מיניה, אלא שמע מינה דחצרדה משום יד רבייה רחמנא, ולא מדין שליחות, ונפקא מינה לחצר דקטנה דקונה לה.
ויש מפרשים דהכא מרבוי דידה יתירא נפקא, והכי קאמר: ונתן בידה אין לי אלא ידה, גגה חצרה וקרפיפה מנין, תלמוד לומר ונתן בידה דכתיב גבי בעל שני, אלמא חצרה משום ידה אתרבאי, אבל לבעל לא איתרבאי מידו, אלא מהמצא תמצא. ויש מפרשים דהכא מסברא נפקא לן, דאי משום שליחות אם כן מצינו שליחות בעל כרחה, דהא אשה יוצאה בין לרצונה בין שלא לרצונה. ואינו מחוור דאם כן למה לי קרא, לימא הכי מסברא בלא קראי.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/בבא מציעא (עריכה)
רב אשי אמר כי תקינו רבנן בסימטא דלא דחקי רבי' אבל ברה"ר דדחקי רבי' לא תקינו רבנן קשיא לי כיון דארבע אמות קונות בסימטא אמאי אמרי' דמשיכה לא קני' אלא בסימטא ומה צורך למשיכה יקנו לו ארבע אמותיו. ותו דאמרינן אבל ברשות הרבי' לא תקינו רבנן. והא גבי אשה תנן היתה עומדת ברשו' הרבי' וזרקו לה קרוב לה מגורשת אלמא גם ברשות הרבים קונות ארבע אמות ונ"ל לתרץ דהכי אמרי' התם בפ' הזורק אמר רב אסי אמר ר' יוחנן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר פי' דוקא לענין גט אמרו דד' אמות קונות אבל לא לדבר אחר כגון לענין מקח וממכר וכיוצא בו איתיבי' ר' אבא לרב אסי וכן לענין קידושין שאני התם דכתיב ויצאה והיתה איתיבי' וכן לענין החוב ואוקמי' כגון דא"ל זרוק לי חובי בתורת גיטין אלמא מוכח מהתם דדוקא לגבי גט ולא לדבר אחר ומש"ה אמרי' הכא במציאה תקינו לי' רבנן כי היכי דלא ניתו לאינצויי הא לא"ה לא הי' קונות ודוקא בסימט' תקון רבנן אבל לא ברה"ר ולא דמי לאשה דאשה קבלה היא בידם מסיני דד' אמות קונות. ור' יוחנן אמר התם קרוב לה שנינו אפי' מאה אמה. ואין ללמוד דבר אחר מגט ובסימטא נמי דוקא במציאה תקון רבנן דלא ליתי לאנצויי אבל במקח וממכר לא. הילכך אי משך קנה בסימטא אבל ארבע אמות אינן קונות במקח וממכר:
א"נ איש דאמר לאשה אקיף לי קטן. בפ' שני נזירין פליגי ר"ה ורב אדא בר אהבה. במקיף את הקטן דר"ה אמר המקיף את הקטן חייב ורב אדא סבר המקיף את הקטן פטור. ופליגי נמי באשה שהקיפה את הגדול דר"ה סבר פטורה דאשה אינה בכלל הקפה כלל לא אם ניקפה היא. ולא אם הקיפה אחרים. ורב אדא סבר דוקא אם ניקפה היא פטורה אבל אם הקיפה את הגדול חייבת היא כדמוכח התם וכדכתבי' בפ' קדושים בפסוק לא תקופו. וזו השיטה אינה באה כרב אדא אלא כרב הונא מפני שני דברים. חדא דקורא את האשה שאינה בת חיובא ואליבא דרב אדא בת חיובא היא. ועוד דאמרי' כיון דאשה לאו בת חיובא היא מחייב שולחה. והא לרב אדא דאפי' בידים אם הקיף את הקטן פטור כל שכן אם אמר לשלוחו להקיפו א"ו כרב הונא אתיא ואי קשיא כיון דאליבא דרב הונא מיירינן אמאי נקט אקיף לי קטן. אפילו גדול נמי דהא אשה לאו בת חיובא היא. ואם הי' הגדול ישן ואמר לאשה אקופי לי להאי גדול למאן דאמר כו' י"ל אורחא דמלתא נקט קטן שאין בו דעת למחות דאי גדול לא הי' נמסר בידה להיות עובר הניקף:
דף יא עמוד א
עריכהמעשה בר"ג וזקנים שהיו באין בספינה כו' הכי איתא רישא דמתני' בפרק בתרא דמעשר שני מי שהיו פירותיו בעיר אחרת והגיע שעת הביעור צריך לקרות להן שם ומעשה בר"ג וזקנים כו' פי' אם השהא אדם מעשרותיו שלש שנים חייב לבערם עד ערב הפסח של שנה רביעית. ואם היו פירותיו רחוקים ממנו שאינו יכול לעשרם. קורא להם שם בכל מקום שעומד וסומך על הברירה ואומר מעשר שאני עתיד להפריש כשאגיע לאותו מקום שהן הפירות שם הרי היא מעשר מעכשיו ולכשיגיע שם ויפריש אע"פ שהוא אחר הביעור נמצא שחל עליו שם למפרע והו"ל שעישר קודם הביעור וסומך על הברירה לומר על אלה קרא שם מתחלה. ור"ג סמך על הברירה וקרא להן שם מעכשיו וגם נתנן ללוי ולעני כדי לקיים מצות הביעור אבל מיהו צריך שיפריש כשילך אבל פירותיו וקנו מעשרותיו למפרע וגם זכו בהם הלוי והעני:
ואף על גב דזכי ליה רחמנא בגוה כי זכי ליה רחמנא וכו': קשיא לי למה הוצרך רב פפא לכל זה דהא תלמודא לא קא פריך אלא דאם איתא לדריש לקיש ליקני ליה לעני ארבע אמות דידיה דאלו מדאורייתא פשיטא לן דלא זכי ליה שדה דבעל הבית. ומורנו תירץ דאפילו הכי בעי לפרושי רב פפא דמדינא דאורייתא לית ביה זכייה כדי שלא יהנדזו בה התלמידים ולא נהירא דמשום רב פפא דתיקון רבנן הכי בסימטא ורשות הרבים דילמא הוה סבירא ליה דנהי דלא תיקון רבנן בשדה דבעלים דעלמא אבל בשדה דפאה שפיר תקון ביה ארבע אמות לענין פאה דהא לא זכי להו רחמנא בגווה ולא גרע מסימטא ורשות הרבים ולהכי אמרינן דהא גרע וגרע שאין להם רשות להשתמש ולהתעכב שם אלא להלוכי וללקוטי פאה דידהו ולמיפק ומשום הכי לא חזו רבנן לתקוני ביה ארבע אמות דידהו. הריטב"א.
ואמר ריש לקיש קטנה אין לה חצר וכו': פירש רש"י ז"ל אם זרק לה גט בעלה וכו' יש להקשות לרש"י ז"ל מה ראה לפרש שזה המחלוקת איירי בענין גט הרי במסקנא אנו רואים דפלוגתייהו לאו לענין גט היא אלא במציאה ואם כן הוה ליה לרש"י ז"ל לומר הדרך שנתאמת במסקנא ואם למאי דקא סלקא דעתין קאמר הוה ליה למימר קא סלקא דעתין. ועוד דרש"י ז"ל אומר קא סלקא דעתא היינו לפי שבאמצעית הקא סלקא דעתא נעשית קושיא או תירוץ אבל היכא דלא איכפת ליה מה ראה לפרש הפירוש שאינו לפי המסקנא. ונראה שהכריחו לזה מה שאומר בגמרא מר סבר משום ידה איתרבאי וכו' שנראה שזה המחלוקת הוא בענין הגט שפסוק ונתן בידה בענין הגט הוא נאמר.
עוד יש להקשות לרש"י ז"ל במה שפירש דידה רשותה משמע שנראה שהגמרא אומר להיפך שאומר משום ידה איתרבאי שנראה מזה שמה שנתרבה חצר הוא מדרך הריבוי ולא ממשמעות ידה. ונאמר שלעולם אימא לך שונתן בידה פירושו ברשותה ויש לך לדעת שבענין הגט יש שני אופני נשים קטנה וגדולה והכתוב שאומר ונתן בידה לא איירי אלא בגדולה אבל חכמים אמרו שלענין ידה אף קטנה בכלל ועכשיו נשאר לדעת לענין חצר אם יהיה בגדולה או לא בהא קמיפלגי דחכמים אומרים כמו שקטנה בכלל לענין ידה גם כן נאמר שנתרבה בה חצר משום ידה מאחר שיש לה יד ומר סבר שלענין קטנה לא אמרו אלא שיש לה יד אבל בגדולה כולי עלמא מודו שפירוש ידה רשותה. מהר"י אבוהב.
ורבי יוחנן וכו'. אמר יש לה חצר: כתוב בתוספות בדבור המתחיל ורבי יוחנן וכו' תימה דלקמן מסיק וכו' הביאו מלקמן דלא תימא דהכא לא איירי בגט. גליון.
יש לה חצר ויש לה ארבע אמות: פירוש לענין גיטין אי נמי לענין מציאה כדלקמן. ואם תאמר וכיון דמדאורייתא לית ליה ארבע אמות לענין גט ולא מגרשא התם היכי תקון רבנן דתתגרש ושרינן אשת איש לעלמא. יש לומר דהפקר בית דין הפקר וכיון דתקנו לה רבנן מקום הוה לה כחצרה דאורייתא הריטב"א ז"ל.
וכי היכי דאית לה יד וכו': ואם תאמר הא אמרינן במסכת קידושין דקטנה אין לה יד. ויש לומר דהיינו דוקא גבי קידושין משום דאין אשה מתקדשת בעל כרחה וצריך דעת וקטנה אין לה דעת אבל גבי גט דאין צריך דעת שהרי מתגרשת בעל כרחה משום הכי אית לה יד. תלמיד הר"פ ז"ל.
מי איכא מאן דאמר חצר משום שליחות איתרבאי: איכא למידק מה צריך להקדמה כדי להקשות. ותו מידה דאשה היה לו להוכיח מיד כדמסיק. ותו מה צריך להוכיח מאין שליח לדבר עבירה וזו הקשו בתוספות. ותו מגופה הוה מוכח שפיר בשלמא אי חצר משום יד איתרבאי היינו דאיצטריך המצא תמצא לרבויי חצר אלא אי אמרת משום שליחות אמאי איצטריך המצא תמצא מהיכא דנפקא שליחות נפקא נמי חצר. ויש ליישב דתרתי קשיא ליה חדא מסברא וחדא מברייתא. מסברא דמה ענין חצר אצל שליחות ותו דאם כן יש שליח לדבר עבירה ומשום הכי מותיב מינה לברורי אי טעמא כרבינא או כרב סמא והיינו דצריך להוכיח מאין שליח לדבר עבירה ולא מוכח מגופה דברייתא משום דטעמא דאין שליח לדבר עבירה מספקא ליה אי איירי בכל גוונא או כדרבינא או כרב סמא. מורנו הרב נר"ו.
אין לי אלא ידו גגו חצרו וקרפיפו מנין: פירש רש"י ז"ל שנכנסה שם ונעל בפניה לגנבה מנין שהוא חייב עד כאן. פירוש לפירושו דאנן לא קפדינן על מציאה דהשתא אם נמצאת הגניבה בידו או בגגו דאפילו לא נמצאת בידו אלא שנאנסה ממנו נתחייב בה. תלמוד לומר אם המצא תמצא בידו מכל מקום ממה שפירש רש"י ז"ל לעיל נראה לכאורה שהוא סובר דרחמנא רבי דידו לאו דוקא אלא רשותו כדכתיב ויקח את כל ארצו מידו. אבל זו אינו דבפרק מרובה מייתי לה בכלל ופרט וכלל דשדינן ידו בין המצא לתמצא וכדאיתא התם ואי לאו הוה ליה כלל ופרט וידו אין מידי אחרינא לא. הריטב"א ז"ל.
תלמוד לומר המצא תמצא מכל מקום: ואם תאמר ונימא המצא תמצא כלל וכו' ככתוב בתוספות עד סוף הדבור. וכהאי גוונא אשכחן בפרק קמא דקידושין דדריש אין לי אלא מרצע וכו' ומפרש תלמודא דסמיך אכללא בתרא. ואם תאמר האי דפריך במרובה (סוף דף ס"ד ע"ב) והאי אם המצא תמצא להכי הוא דאתא הא מבעי ליה לכדתניא ידו אין לי אלא ידו ומשני אם כן לכתוב קרא או המצא המצא מה צריך ייתור על זה כי היכי דאמרינן שדי שור וחמור ושה בין המצא לתמצא הכי נמי שדי ידו בין המצא לתמצא. ויש לומר דהתם לא פריך אלא למאן דאמר המצא בעדים וכו'. אי נמי משום דהמצא תמצא אגניבה קאי הילכך שור וחמור ושה דהיינו הגניבה שייך למשדי בין המצא לתמצא אבל ידו דאיירי אגנב גופיה לא שייך למשדי אי לאו ייתורא דשני קרא בדיבוריה. תוספות שאנץ.
ואי משום שליחות וכו': ואם תאמר אמאי אין מדקדק בפירוש מדרבי לה מקרא דידו כדדאיק לקמן ונתן בידה. ויש לומר דהאי ביד איכא לפרושי ברשותו כמו ויקח את כל ארצו מידו אבל ונתן בידה הוי יד ממש דנתינה משמע מיד ליד. אי נמי לקמן מדקדק מדרבי לענין גט שמתגרשה על ידי חצרה כמו על ידי עצמח אפילו בעל כרחה ואפילו בקטנה אלמא לאו משום שליחות איתרבאי אבל הכא כי קאמר אין לי אלא ידו חצרו מנין הרי הוא כאלו היה אומר אין לי אלא ידו שלוחו מנין. תוספות שאנץ.
כתוב בתוספות אמאי לא מוכח מדאיתרבאי חצר מקרא דידו. מיהו רש"י ז"ל פירש בסמוך דמוכח משום דאי משום שליחות איתרבאי למה לי ונתן הא שליחות כתיב כדתניא ושלחה פירוש אבל הכא לא מצי מרבה משליחות משום דאין שליח לדבר עבירה. והתוספות קשה להם דהכא מה צריך לומר וקיימא לן וכו' אפילו יש שליח לדבר עבירה מכל מקום מדמייתי ליה מקרא דידו שמע מינה דמשום יד איתרבאי דאם לא כן תיפוק לי משליחות כדלקמן. מיהו נוכל לומר דעת רש"י ז"ל דאפילו אי משום שליחות איתרבאי מכל מקום צריך ריבוי דמעצמי לא הייתי אומר דהוי שליח ומכל מקום מוכח בסמוך משום דאי משליחות איתרבאי למה אמר תלמוד לומר ונתן בידה מכל מקום לימא תלמוד לומר ושלחה מכל מקום דהא סוף סוף צריך ושלחה שיהא כלל ופרט וכלל כדפירש התוספות וכן נראה דעת רש"י ז"ל לקמן כמו שנפרש. גליון.
ור"ח פירש וזה לשונו: וריש לקיש אמר חצרה משום שליחות איתרבאי כשם שאין שליחות לקטנה כך אין לה זכייה בחצר. איני והא תניא אם המצא תמצא בידו הגניבה בידו אין לי אלא ידו ממש נמצאת בגגו או בחצרו או בקרפיפו מנין שחייב כאלו בידו נמצאת תלמוד לומר המצא תמצא מכל מקום הנה חצרו משום ידו איתרבאי קשיא לריש לקיש ואם תאמר גט משום שליחות איתרבאי. הא קיימא לן אין שליח לדבר עבירה פירוש אף על גב דאמרינן שלוחו של אדם כמותו וכל מה שעושה השליח כאלו שולחו עשאו הני מילי בזולת דבר עבירה אבל בדבר עבירה השליח חייב והשולח פטור וכיון שהחצר שליח בעלה היא והיא שנמצאת הגניבה בה אמאי מחייב בעלה הוא השולח. עד כאן.
אם כן מצינו שליח לדבר עבירה: אין להקשות הא יהיה מעילה וטביחה וגניבה שלשה כתובים הבאים כאחד. דיש לומר הכי פירושו אם כן מצינו בגניבה שליח לדבר עבירה וקיימא לן בגניבה דאין שליח לדבר עבירה כדאמרינן לעיל אמר לשלוחו צא וגנוב לי פטור. גליון.
וזה לשון הריצב"ש ז"ל: וקיימא לן אין שליח לדבר עבירה. ואם תאמר דילמא שאני הכא דגלי ביה קרא כמו בטביחה דאמר התם דיש שליח מדכתיב תחת לרבות את השליח או מדרשי אחריני דאיתמר התם וכן במעילה משום דילפא מתרומה. יש לומר הכי קאמר וקיימא לן דאין שליח לדבר עבירה אפילו בגניבה דהאומר לשלוחו צא וגנוב לי פטור המשלח וטביחה ומעילה הוו להו שני כתובים הבאים כאחד כדאיתא התם ואם כן חצר אי אפשר לומר דמשום שליחות איתרבאי. ע"כ.
אם כן מצינו שליח לדבר עבירה וקיימא לן דאין שליח לדבר עבירה. פירוש ומהא שמעינן דכי אמרינן התם וטבחו או מכרו לרבות את השליח דהני מילי לענין תשלומי ארבעה וחמשה דטביחה ומכירה אבל לא לענין תשלומי כפל דגניבה והכי משמע בבבא קמא. ומכאן דקדק ר"י דכי אמרינן אין שליח לדבר עבירה לחייב השולח משום דדברי הרב ודברי התלמיד מי שומעין שלא חלק הכתוב בין שהשליח שוגג או מזיד שאם לא כן מה שייך למיפרך מחצר כלל וכבר כתבתיה במסכת קידושין בסייעתא דשמיא. הילכך אם השלית מזיד השליח חייב והשולח פטור. ואם השליח שוגג שניהם פטורים. הריטב"א ז"ל.
היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא דשליח בר חיובא הוא: בין האי טעמא בין טעמא היכא דאי בעי עביד משום דילפינן דומיא דשחוטי חוץ וכו'. ודבר תימה הוא בסברא זו דבשביל שהשליח בר חיובא הוא כגון כהן שאמר לכהן לקדש לו אשה גרושה מיפטר משלח ואם היה השליח ישראל היה המשלח חייב דמאי נפקא לן מינה אם הוא ישראל או כהן. ויש לומר דכהן הוא מוזהר על גרושה ראוי ליזהר יותר מישראל וכשהשליח כהן סבר המשלח שלא ישמע לו השליח לקדש כדאמר בקידושין דברי הרב וכו' ומיהו גם דשהשליח ישראל נמי הוה לן למימר דאין עושה שליח לקדש מטעם זה שייך בו דברי הרב דאיהו נמי עבר משום ולפני עור וגו' אלא לא קאי ההוא טעמא בקידושין במסקנא דהתם לא צריכא כלל.
ומכל מקום יש ללמוד קצת דומיא בעינן דהנהו כדפרישית והא דפריך התם ממעילה לפי אותו טעם של דברי הרב אף על גב דמעילה בשוגג היא שפיר פריך כדפרישנא שם שיודע התלמוד דאפילו בנזכר שליח דהוי מזיד מתייבינן ליה לבעל הבית כשעשה שליח שליחותו כדמוכח בפרק בתרא דמעילה. תוספות שאנץ.
אבל בחצר דלאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו: ואם תאמר הא דתנן השולח ביד חרש שוטה וקטן פטור משום דאין שליח לדבר עבירה ואמאי פטור והא אמרינן חצר דלאו בר חיובא הוא לא שייך למימר אין שליח לדבר עבירה ומחייב שולחו והכא נמי גבי חרש שוטה וקטן לאו בני חיובא ואמאי פטור המשלח. ויש לומר דהיינו טעמא דפטור משום דלאו בני שליחות נינהו וליכא חיובא דחיוב בא מטעם פשיעה דפשע בשמירתו ומזה ליכא חיובא כיון דלא מסר לו אלא גחלת דמוכח התם בבבא קמא דבזה היה לו לסמוך עליו ועל שמירתו דמעמיא עמיא ואזלה ואין כאן פשיעה ומשום הכי פטור. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.
וזה לשון הריטב"א: דהתם שאני שלא אמר להזיק אלא שנתן בעירה ברשותם ובענין דלא מצי מזקי אלא בצבתא דחרש שאין השולח עושה אלא גרמא בעלמא וכדפרישנא בדוכתה בסייעתא דשמיא. עד כאן.
אלא מעתה האומר לאשה וכו': בשלמא אי חצר משום ידה איתרבאי ואין שליח לדבר עבירה כלל וקא סלקא דעתך כיון דאפשר דלא התגרש האשה ולא ישתחרר העבד לא מקרי בני חיובא לפטור את המשלח ומשני כיון דאפשר שתבא לכלל חיוב מיפטר שולחו. והשתא ניחא דאפילו ידע למתניתין פריך שפיר. מ"ה נר"ו.
רב חמא בר רקתא אמר קמית דרבינא היכא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה וכו': ודעת רבותינו דהני לא פליגי אלא מר נקט חזיא טעמא ומר נקט אידך טעמא וכן עיקר. מאי בינייהו כלומר בין הני תרי לישנא דאמרינן. הריטב"א.
ורבינו חננאל כתב וזה לשונו: בא רב חמא ופריק פירוק אחר ואמר כי אמרינן אין שליח לדבר עבירה כל היכא דאי בעי השליח עביד וכו'. אבל חצר דבעל כרחה עבדה מחייב שולחה. מאי איכא בין רבינא לרב חמא איכא בינייהו כהן שאמר וכו' עד כאן.
אי בעי לא עביד: כתוב בתוספות ואם תאמר והא דתנן היה מושכו וכו'. הקשו התוספות ללישנא דאי בעי עביד דללישנא קמא לא קשיא דטעמא דבר חיובא פטור זהו משום דדברי הרב שומעין והכא פשיטא לא שייך כיון דלא ידע. גליון.
מאי בינייהו איכא בינייהו כהן וכו': יש להקשות דלימא איכא בינייהו ישראל שאמר לאינו ישראל צא וגנוב כליו ורבים כאלה. ונאמר דאין הכי נמי שיש הבדלים אחרים אבל הגמרא נקט הני לפי שמביא בהם חדוש גדול והוא שאפילו שזה מישראל נראה כעובר משום ולפני עור לא תתן מכשול אין לו עונש כלל. מהר"י אבוהב.
דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה: כתוב בתוספות אבל ישראל אף על גב דעובר משום ולפני עור וכו' פירוש אף על גב דעובר אלפני עור אם כן היה לנו לומר דברי הרב שומעים מכל מקום כיון שאם היה עושה דבר זה לעצמו לא מחייב אז מתחייב שולחו כי הוא בטוב שליח לאחר בדבר שהיה עושה בטוב לעצמו ולעולם מתחייב שולחו אלא אם כן איכא תרתי שאם היה עושהו לעצמו היה איסור ושייך בה דברי הרב שומעין. גליון.
ואם תאמר והא רבא דאמר בפרק בתרא דקידושין דבקדש אינו לוקה אלא אם כן בעל יש לומר דכי בעל אז לוקה תרתי אחד משום לא יקח דקדש. ואחד משום לא יחלל דבעל ולכולהו לישני דהכא חיילי הקידושין כשמקדשה על ידי שליח. ולענין העבירה פליגי אי מחייב המשלח או לא אי נמי בקידושין עצמן פליגי אי חיילי אי לא חיילי דאי חשיב שלוחו חיילי ואי לא לא חיילי. תלמיד הר"פ.
וזה לשון תוספות שאנץ: ויש לומר דכי בעל אז לוקה משום דקדש ולוקה תרתי אחת משום לא יקח דקדש ואחת משום לא יחלל דבעל דהא דקאמר רבא מה טעם לא יקח משום לא יחלל על כרחך האי לא יקח היינו קיחה דקידושין ולא כקיחה דעריות שהיא בעילה כדמוכח בריש תמורה דבין לאביי בין לרבא לא יקח היינו קידושין. ולכולהו לישנא דהכא חיילי הקידושין כשמקדשה על ידי שליח אלא דלענין העבירה פליגי אי מתחייב משלח או לא. אי נמי בקידושין עצמן פליגי אי חיילי אי לא אי חשיב שלוחו חיילי ואי לא לא חיילי. וכל שכן דמתיישב טפי בהכי בין לאביי בין לרבא דקידושין. עד כאן.
להך לישנא דאמר כל היכא דאי בעי עביד וכו': ואם תאמר והא טעמא דאין שליח לדבר עבירה הוי משום דדברי הרב שומעין כדאמרינן במסכת קידושין והכא לא שייך למימר הכי דהא לא עבר דברי הרב דלאו בר חיובא הוא דאינו מוזהר. ויש לומר דמכל מקום שייך למימר דברי הרב משום דעבר אלפני עור לא תתן מכשול. ואם תאמר מאי קאמר להאי לישנא כל היכא דלאו בר חיובא הוא מחייב שולחן הא מכל מקום שייך דברי הרב דקעבר אלפני עור. יש לומר דהאי לישנא סבר דבעי שיהא עובר דברי הרב מן העבירה עצמה והיינו טעמא דבמסכת קידושין ילפינן דאין שליח לדבר עבירה משחוטי חוץ או מטביחה ומכירה והתם הוא עובר דברי הרב מן העבירה עצמה והאי לישנא סבר דבעינן ממש דומיא דהנך. ואידך לישנא סבר דכיון דדמו להנך דשייך ביה דברי הרב אלפני עור לא סגי ליה בהכי.
ואם תאמר כיון דמאן דבעי בר חיובא היינו משום דבעינן דומיא דהתם אם כן אפילו כהן שאמר לכהן נמי לא דמי להתם דהכא לא עבר השליח משום אותה עבירה דלא יקח כיון דלא קדשה לעצמו אבל התם עבר עבירה עצמה דשחוטי חוץ. יש לומר דכל זה אינו רק משום דאין שליח לדבר עבירה אבל אם יש שליח הוי כיד המשלח. תלמיד הר"פ.
והריטב"א כתב וזה לשונו: ואם תאמר והאיכא משום ולפני עור ואפשר לומר דהאי סוגיא כרבא דהלכתא כוותיה דאמר לא בעל אינו לוקה וכיון שהקידושין תלוין בבעילה לא חשיב בר חיובא משום לפני עור כן נראה לי. עוד יש לומר דמיירי כשהכהן עצמו היה יכול לקדשה לעצמו דבכי הא ליכא משום ולפני עור כדאיתא בפרק קמא דעבודה זרה.
וזה לשון הרמב"ן: איכא בינייהו כהן דאמר ליה לישראל צא וקדש לי אשה גרושה. איכא דקשיא ליה והא אמרינן בפרק עשרה יוחסין דכהן הדיוט שקדש גרושה רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה וכו' והיכי מיחייב בקידושין על ידי שליח והרי אפילו על ידי עצמו פטור.
ורבותינו בעלי התוספות כתבו דהתם הכי קאמר בעל לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל לא בעל אינו לוקה אפילו אחת מה טעם לא יקח משום לא יחלל והכא בשבעל ולהלקותו אף משום לא יקח. ואינו מחוור משום דהויא ליה התראת ספק שמא לא יבעול והויא כלא תעשה שיש בה קום עשה למאן דתני ביטלו ולא בטלו וצ"ת. ואפשר דאתאמרא למאן דאמר הויא התראה. או שמא כי קאמר איכא בינייהו כהן דאמר לישראל וכו' אליבא דאביי נקיט לה דאמר התם בפרק עשרה יוחסין קדש לוקה בעל לוקה ולרבא דפליג עליה נקיט אי נמי דאמר לאשה אקיפי לי קטן. והוא הדין דהוה לן למימר כהן דאמר ליה לכהן אחר דהא ליכא עליה אזהרה בקדושין דאחר לא יקח כתיב ואי משום ולפני עור בישראל נמי אית ביה משום לפני עור אלא אלומי מילתא הוא ואפילו ישראל דלעצמו שריא ולאו בר חיובא הוא כלל איכא דאמרי פטור השולח אי נמי אורחא דמילתא נקט דישראל שכיחי טפי. עד כאן.
ומ"ה נר"ו כתב וזה לשונו: הקשו בתוספות מאי איריא ישראל אפילו כהן נמי. ותו הקשה הר"ן דהוי התראת ספק. ותו הקשו בתוספות מאי נפקא מינה. ונראה לי לתרץ דהכי קאמר דקאמר תלמודא מחייב שולחו לאו מחייב מלקות קאמר אלא עונש עובר על לאו והא דקאמר מיחייב שולחו משום דלאידך בינייהו איש דאמר לאשה אקפי לי קטן שייך ביה שפיר לישנא דמחייב שהוא חייב מלקות ממש אבל לגבי אידך בינייהו לשון מחייב לאו דוקא וכן מאי דנקט כהן שאמר לישראל לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט. עד כאן.
אי נמי איש דאמר לאשה אקפי לי קטן: לאו דוקא דהוא הדין לגדול שאחד המקיף ואחד הניקף בכלל לא תקיפו אלא משום דגדול לא שביק דלאו ברשיעי עסקינן דשבקי למיקף רישייהו הואיל והניקף בכלל דאיסור איכא לעולם ופעמים נמי שהוא לוקה במסייע כדאמרינן במסכת מכות ואיכא למימר דכיון דניקף אסור ובר חיובא נינהו ואי אפשר ליה להקיף שלא לדעתו לא מחייב שולחו לכולי עלמא. הרמב"ן. וכן תירץ הר"ן. דאי אמר אקיפו לי גדול דכולי עלמא לא מחייב שולחן דכיון דאי בעי גדול לא עביד לאו שליחותיה דמשלח עבד אלא שליחותיה דניקף. עד כאן.
והריטב"א כתב וזה לשונו: הא דנקט קטן משום דקא משמע לן דאיסור בל תקיף ישנו גם במקיף את הקטן דאף על גב דקטן לאו בר מצוה הוא. עד כאן.
והך סוגיא אתיא כרב הונא דאמר במסכת נזיר בפרק שני נזירים המקיף את הקטן חייב ואמר ליה רב אדא בר אהבה דידך מאן מקפי להו אמר ליה חובה חובה תקברינהו לבנה.
ואמרינן במאי קא מיפלגי רב הונא סבר לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית כל שאינו בהשחתה אינו בהקפה ורב אדא סבר אחד המקיף ואחר הניקף במשמע כדאיתא התם דאלמא דרב אדא בר אהבה איתתא מחייבא אלא אליבא דרב הונא אתיא דהלכתא כוותיה. הרמב"ן.
וכן כתב בתוספות שאנץ: ומתמהינן ומי איכא מאן דאמר חצר לאו משום ידה איתרבאי והתניא וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה אין לי אלא בידה ממש גגה חצרה קרפיפה מנין שהנותן הגט בהן כנותנו בידה הוא תלמוד לומר ונתן מכל מקום. ר"ח.
תלמוד לומר ונתן מכל מקום: פירש רש"י מדלא כתיב ובידה יתנהו. יש מעיינים שהקשו על מה שהצריך רש"י בכאן לומר זה יותר משאר ריבוים שבתורה שרש"י אינו מדבר בהם כלל. וקצת מהמעיינים אומרים שכוונת רש"י לתרץ קושיא גדולה שיש בכאן והיא שמשמעות ונתן בידה נראה שהוא כלל ופרט וכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט והיאך אנו אומרים תלמוד לומר ונתן מכל מקום לזה אמר רש"י שאם כוונת התורה היא זאת שבידה פירושו יד ממש ולא עוד הוה ליה למימר ובידה יתנהו.
ויש להקשות דאדרבה אם היה אומר כן היה כולל כל הדברים דהוה ליה פרט וכלל. לזה נשיב שכשאנו אומרים בתלמוד פרט וכלל היינו כשיש בפרט משמעות זולת הכלל אבל בכאן אם לא יאמר יתנהו אין בכתוב משמעות כלל ומעתה יש לדעת ברש"י היאך מוציא מונתן שהוא כולל לחצר מאחר שהוא כלל ופרט. ויש לומר דבכאן יש כלל ופרט וכלל ונתן כלל בידה פרט ושלחה חזר וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט ואנו מרבינן כל דבר שיהיה דומה לידה והם חצרה גגה וקרפיפה. וזה הפירוש הוא נכון אבל ברש"י לא נזכר כלל דבר מזה.
והמעיינים האחרים אמרו שרש"י אינו מוציא זה הריבוי אלא מהבדל הלשון שאמר ונתן בידה ולא אמר ובידה יתנהו והוא שהבדל יש כשאומר הכתוב הגזירה ואחר כך הנושא נראה שהגזירה היא כוללת אבל כשאומר הנושא ואחר כך הגזירה נראה בבירור שהגזירה לא בא אלא על הנושא האמור למעלה וכמו כן בכאן שאמר ונתן בתחילה שהיא הגזירה נראה שהגזירה היא כוללת וכשחזר לומר בידה לא בא אלא לפרש מה ידה רשותה שאם לא כן אלא ידה דוקא הוה ליה למימר ובידה יתנהו שהגזירה אינה חוזרת אלא על הנושא. מהר"י אבוהב.
וגליון כתב וזה לשונו: תלמוד לומר ונתן מכל מקום. פירש רש"י ז"ל מדלא כתב בידה יתנהו וכו'. נראה לי דעת רש"י ז"ל דקשה לו איך נרבה מונתן הא הוי כלל הצריך לפרט ואין דנין בכלל ופרט דלא מצי למכתב בידה בלא ונתן. וזה תירץ אי כתב בידה יתנהו אז היה כלל הצריך לפרט אבל השתא דכתיב ונתן שדי ונתן אוכתב פירוש ונתן קאי על לה כמו וכתב ותדרוש ונתן לה ומשמע מכל מקום ולכן מסיים אם כן מה תלמוד לומר ידה פירוש כיון דשדית ונתן אוכתב ודרשת ונתן לה לומר מה ידה רשותה או מכח דושלחה חזר וכלל כדפירש תוספות. אבל אין לומר דעת רש"י ז"ל שדי ונתן אוכתב והוו שני כללות סמוכים זה לזה והטל פרט ידה ביניהם. חדא דלא אשכחן כי האי גוונא כיון דאינם ממש סמוכין. ועוד אם כן מה מסיים בסיפא דברייתא אם כן מה תלמוד לומר ידה הא איצטריך לפרט לשדייה בין ונתן לוכתב. ע"כ.
והריטב"א ותלמיד הר"פ כתבו וזה לשונם: תלמוד לומר ונתן בידה מכל מקום. פירש רש"י מדלא כתיב ובידה יתנהו. ולא נהירא דאדרבה אי הוה כתיב הכי הוה עדיף טפי דאז הוה משמע שפיר ריבוייא משום דהוה ליה פרט וכלל ונעשה כלל מוסף על הפרט ואיתרבי ליה כל מילי אבל השתא דכהיב ונתן מעיקרא משמע טפי מיעוטא משום דהוה ליה כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט האי אין מידי אחרינא לא. ויש שפירשו דאיכא כלל ופרט וכלל ונתן כלל בידה פרט ושלחה חזר וכלל וגם זה לא נהירא חדא דההוא ושלחה לדרשא אחרינא איצטריך ללמד שעושין שליח כדאיתא בפרק שני דקידושין. ותו דהא לא דמי כללא קמא לכללא בתרא דחד הוי מנתינה וחד הוי משליחות. לכך פירש ר"י דתרי ונתן בידה כתיבי בפרשה וחד מינייהו מיותר לדרשא דמתניתין או מיתורא או בכלל ופרט וכלל ואף על גב דמרוחקים זה מזה כיון דחד עניינא הוא שפיר מידרשי בכלל ופרט. ובירושלמי משמע דמיותר הוא וכן עיקר. וכן פירשו רבותי בשם רבן. עד כאן.
והרמב"ן כתב וזה לשונו: תלמוד לומר ונתן בידה. פירש רש"י מדלא כתיב ובידה יתנהו או וכתב לה ונתן. ולא היה צריך לדוחק זה שהרי שני ונתן בידה כתובין בפרשה והשני מיותר ולדרשא אתא. ופירש רש"י ז"ל דהכא על כרחך משום ידה איתרבאי דאי משום שליחות כי ההיא דלעיל הא כתיב ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח ופירוש נכון הוא. ואם תאמר והרי גבי גניבה רבי רחמנא חצר משום שליחות אף על גב דידעינן שליחות מעלמא. לאו קושיא היא דהא דאמרינן אבל היכא דשליח לאו בר חיובא הוא אי נמי דעל כרחו עביד מיחייב שולחו אפילו בדבר עבירה מריבויא דרבי רחמנא חצר הוא דנפקא לן אבל שלא לדבר עבירה לא איצטריך לריבויא דלא גרע משאר שליחות. ועוד כיון דרבי רחמנא גבי גניבה חצר משום שליחות ורבי הכא שליחות סתם מושלחה אף שליחות חצר בכלל דהא איקרי שליח ולמאי רבי קרא ונתן בידה שמע מינה משום ידה איתרבאי.
ואחרים פירשו דהכא משום ידה איתרבאי דהא אפילו בעל כרחה איתיה ואי משום שליחות אין שליחות בעל כרחו. ולפי פירוש זה לאו מקרא גופיה קשיא דקרא איכא למימר דמשליחות איתרבאי וליתיה בעל כרחו אלא מדקיימא לן דאפילו בעל כרחה איתיה. ולפיכך אין פירוש זה נכון דהוה ליה למיפרך היכי אמרת דמשום שליחות איתרבאי הא קיימא לן דאיתיה בעל כרחה.
ויש לפרש דהכא מידה איתרבאי והכא מאם המצא תמצא איתרבאי והיינו דקתני ידו אין לי אלא ידו כלומר אלו נאמר אם בידו הגניבה אין לי אלא ידו חצרו מנין תלמוד לומר אם המצא תמצא. והכי נמי מפורש בפרק מרובה דמן המצא תמצא מייתי לה. וברייתא אחרינא קתני ידה אין לי אלא ידה כלומר אלו לא נאמר אלא חד ידה אין לי אלא ידה חצרה מנין תלמוד לומר ונתן בידה אחר וכיון דמידה גופיה איתרבאי על כרחך לאו בתורת שליחות איתרבאי מיניה כן נראה לי. ואתיא מילתא כפשטה. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: ונתן בידה אין לי אלא ידה וכו'. ואם איתא דמשום שליחות היא הא גבי ושלח ושלחה איבעי ליה למכתב ריבויא דחצר דמהתם קא מרבינן שליחות. ואיכא מאן דמפרש דאם איתא דמשום שליחות היא הא קיימא לן דאין חבין לאדם אלא בפניו. והאי פירושא לא דאיק דאם כן למה ליה לאיתויי ונתן בידה אין לי אלא ידה וכו' לותביה בהדיא בלא מתניתא. עד כאן.
וכתב מהר"י אבוהב ז"ל: פירש רש"י ז"ל דאי משום שליחות וכו'. ורבינו נר"ו מפרש באופן אחר. דאי אפשר דאיירי משום שליחות מאחר שעדיין אין לנו מציאות מזה הדין של שליחות שעדיין אין אנו יודעין אם בנושא הגט יועיל השליח או לא עד שבא הכתוב אחר כך ואמר ושלחה מביתו שבכאן איתרבי שליח ואם כן היאך הביא הכתוב ריבוי בדין שליחות קודם שיפרש לנו דין השליחות ודחה רבינו נר"ו זה הפירוש ואמר שזה הפירוש יהיה צודק אם לא יהיה דין השליחות עד שבא הכתוב לומר ושלחה מביתו אבל נאמר שבמה שאמר הכתוב ונתן בידה אמר לנו דין השליחות האמתי והעצמי שהוא בחצר שהחצר הוא שלוחו של אדם באמת מאחר שעל כרחך עביד מה שירצה השולח ובמה שחזר ואמר ושלחה מביתו אתא לרבות ולחדש שאפילו אם השליח יהיה אדם נקרא שליח ומועיל השליחות אף על פי שהשליח אי בעי עביד ואי בעי לא עביד. עד כאן.
וזה לשון תלמיד הר"פ: מי איכא למאן דאמר חצר לאו משום ידה איתרבאי והתניא ידה וכו'. כלומר מידה איתרבאי. פירוש מדנפקא לן מקרא דידה מדאיצטריך לרבות חצרה דאי סלקא דעתך מטעם שליחות איתרבאי למה לי האי דרשא לרבות חצרה תיפוק לי מדכתיב ושלחה דהא איתרבאי שליחות מושלחה וחצר מטעם שליחות איתרבאי אם כן ידעינן לה מושלחה למה לי האי דרשא אלא שמע מינה מטעם ידה איתרבאי.
ולא נהירא דהא מושלחה לא נפקא לן אלא בר דעת שליחות ואם כן אין חצר בכלל דבר דעת דבר שלוחי בעינן אבל היכא דלאו בר שלוחי לא ידענא להכי איצטריך ריבויא אחרינא עד כאן וכן כתב בתוספות חיצוניות וזה לשונו: ולא נהירא דהא מושלחה לא נפקא לן אלא שליחות בר דעת ואם כן אין חצר בכלל ואם כן כי נמי אמרינן דמטעם שליחות אתרבאי מכל מקום צריך לריבוי חצר קודם ואחר כך מרבינן מטעם שליחות ותדע דהא כי נמי אמרינן דמטעם ידה איתרבאי מכל מקום צריך ריבויא אחרינא הכי נמי נימא דאף על גב דמטעם שליחות איתרבאי מכל מקום צריך ריבויא אחרינא קודם לרבות מטעם ידה ואחר כך מרבינן ליה מטעם שליחות.
לכך נראה דנפקא לן מקרא דידה. ולא נהירא דאם כן לעיל גבי המצא תמצא דפריך אי סלקא דעתך מטעם שליחות איתרבאי אם כן מצינו שליח לדבר עבירה למה ליה להאריך כל זה תיפוק ליה מדנפקא לן חצרו מטעם ידו אם כן פשיטא דמשום ידו איתרבאי אלא ודאי שמע מינה דגם כי נימא מטעם שליחות איתרבאי מכל מקום אתי שפיר מקרא דידו משמע רשותו כמו ויקח ארצו מידו ואם כן היכי מוכח מטעם ידה איתרבאי מדאיצטריך האי דרשא לרבויי חצרו. לכך פריך דמוכח הכי דמטעם ידה איתרבאי ולא מטעם שליחות דקא פסיק קרא אפילו נתן בחצר בעל כרחה מיגרשה ואם כן מטעם ידה איתרבאי דאי מטעם שליחות היכי מהניא בעל כרחה והא אין שליח אלא מדעתיה.
ועוד יש לומר דהכי מוכח דקפסיק וקאמר כל דאית לה יד אית לה חצר ואי מטעם שליחות איתרבאי קטנה לית לה שליחות ואית לה יד אלא שמע מינה מטעם ידה איתרבאי. עד כאן. והנכון דכיון דאמר רחמנא קרא יתירה ונתן בידה לדרשא זו ולא כתב רחמנא ושלחה מיותר לדרשא זו מכלל דמדין ידה איתרבאי. הריטב"א.
כי פליגי לענין מציאה בקטנה: דכיון דאפילו ידה נמי אינה אלא מדרבנן לית לה חצר הילכך לא ילפינן בה מציאה מגט. הראב"ד ז"ל.
ילפינן מציאה מגט: היינו מדרבנן דאפילו רבי יוסי דאמר גזל גמור מפרש רב חסדא גזל גמור מדבריהם ומשמע לקמן דליכא מאן דפליג ואף על גב דקאמר הכא ילפינן לאו משום דליהוי מדאורייתא. וכהאי גוונא אשכחן בפרק קמא דיבמות. ובפרק קמא דקידושין גמרינן קידושין וכו' מילי דיבמה ממילי דיבמה במאמר דרבנן. תוספות שאנץ.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה