טור חושן משפט קפב
<< | טור · חושן משפט · סימן קפב (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
עריכהאסור להשתתף עם עובד כו"ם שמא יתחייב לו שבועה וישבע לו בשם כו"ם ואם עבר ונשתתף עמו ונתחייב לו שבועה רשב"ם כתב שאין לו לקבלה ור"ת כתב שמותר לו לקבלה כדי שלא יפסיד מונו ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:
כתב הרמב"ם אסור לעשות סחורה בנבילות וטריפות שקצים ורמשים: ואם עבר השותף ועשה בהן סחורה השכר לאמצע ואם הפסיד הפסיד לעצמו מפני שעבר עבירה:
הלכות שלוחין
שלוחו של אדם כמותו לכל דבר חוץ מלדבר עבירה דקיי"ל אין שליח לדבר עבירה וכתב הרמב"ם ז"ל האומר לשלוחו צא ומכור לי קרקע או מטלטלין או קנה לי הרי זה מוכר ולוקח ועושה לו שליחותו וכל מעשיו קיימין:
ואין העושה שליח צריך קנין ולא עדים אלא באמירה בעלמא בינו לבין חבירו וא"צ עדים אלא לגלות הדבר אם כפר אחד מהם:
עבר השליח על דעת משלחו לא עשה ולא כלום וחילק הרמב"ם ז"ל דוקא שהודיעו שהוא שליח של פלוני לפיכך אע"פ שמשך או שהמשיך אם נמצא שעבר על דעת משלחו בטל המקח ומחזיר אבל אם לא הודיעו שהוא שלוחו של פלוני נקנה המקח ויהיה דינו בינו ובין משלחו:
טועה וקנה ביוקר אפילו בכל שהוא המקח בטל בין במקרקעי בין במטלטלי שיאמר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי: לפיכך אם התנה עמו שעושהו שליח בין לתיקון בין לעיוות אם מכר לו שוה מנה בדינר או לקח לו שוה דינר במנה אינו יכול לחזור בו וחייב המשלח ליתן כפי התנאי וכתב הרמ"ה כל זמן שלא יברר המשלח שעשאו שליח לקנות לו סתם יכול המוכר לומר שהתנה עמו בין לעוות בין לתקן והמוציא מחבירו עליו הראיה:
וכתב רב האי דה"ה נמי אם הטעה השליח את הלוקח (ס"א המוכר) בכ"ש שהמקח בטל וה"ר יונה כ' שלענין טעות הלוקח דינו כשאר אדם שהמכר קיים עד שתות וזכה המשלח ביתרון וכן מסתברא לא"א הרא"ש ז"ל:
עשאו שליח לקנות לו קרקע וקנאו לו שלא באחריות הרי זה טעות ונתבטל המקח וקאמר בגמרא שצריך שליח לחזור ולקנותו שלא באחריות ולמכרו למשלח באחריות:
וכתב הראב"ד ז"ל שכן הדין בכל שליח שעיוות שאם ירצה משלח לקיים המעשה יתקיים וצריך השליח לתקן מה שעיוות אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב בההוא שקנה שלא באחריות שאם ירצה השליח יחזיר לו מעותיו אבל אם אין לו מעות להחזיר למשלח צריך לקבל עליו אחריות ואילו קנה השדה סתם היה המקח קיים דכיון שלא אמר לו שקונה אותו לפלוני לעצמו קנאו עד כאן וזה נוטה לדברי הרמב"ם ז"ל דכשלא הודיעו השליח שהוא שליח שדינו כשאר כל אדם שלוקח או מוכר:
הפוסק על השער פי' שנותן מעות לחבירו ופוסק עמו שיתן לו בהם פירות כל השנה כשער של עכשיו דקיי"ל שצריך להתנות עמו אם הוזלו שיתנם לו כשער הזול ואם לא התנה צריך שיקבל כשער שהיה בעת נתינת המעות ואם יחזור בו צריך לקבל עליו מי שפרע ואם פסק ע"י שליח וטעה השליח ולא התנה שיתנם לו כשער הזול והוזלו ה"ז עיוות והמשלח יכול לחזור בו וא"צ לקבל מי שפרע לא השליח ולא המשלח:
אמר לשליח מכור לי משדי בית סאה ומכר לו בית סאתים הסאה ממנו מכור ואינו יכול לומר הרי עבר על דברי ואין כאן מכר כלל ומיהו אם ירצה הלוקח אומר איני רוצה לקנות אלא בית סאתים ביחד:
אמר לו מכור לי בית סאתים ומכר לו בית סאה או שמכר הסאתים לשנים הרי זה עובר על דבריו והמכר בטל במה דברים אמורים שמכרו בשתי פעמים ועשה שני שטרות אבל אם מכר לשנים בשטר אחד אפילו אמר לו מכור לאחד לא הוי עובר על דבריו וכ"ש אם א"ל מכור לי סתם אבל אם פירש לו לאחד ולא לשנים אפילו מכרו לשנים בשטר אחד לא קנו וזהו לדעת רב אלפס אבל לדעת רב האי אם אמר מכור לי סתם אפילו אם מכר לשנים בשני שטרות קנו וא"א הרא"ש ז"ל הביא דברי שניהם ולא הכריע והרמב"ם כתב אמר מכור לי בית סאתים ומכר לו בית סאה לא קנה ולא חילק וכתב עוד אמר לו מכור לי שדה ולא פירש אפילו מכרו למאה מכרו קיים:
עשה שליח לקנות לו שדה ואמר המוכר לשליח על תנאי שיחזירהו לי כשיהיו לי מעות והשיב השליח אתה והמשלח חברים בטוב תתפשרו אינו מכור אלא על זה התנאי וצריך להחזיר לו כשירצה המוכר והפירות שאכל הוי אבק רבית ואינה יוצאה בדיינין:
בית יוסף
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אסור להשתתף עם עובד כו"ם וכו' בפרק ארבע מיתות (ד' סג:) גמרא הנודר בשמו והמקיים בשמו אמר אבוה דשמואל אסור לאדם שיעשה שותפות עם העכו"ם עובד כו"ם שמא יתחייב לו שבועה ונשבע בכו"ם שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך וכתבו התוספות אסור לאדם שיעשה שותפות אומר רבינו שמואל כ"ש שבועה עצמה דאין לקבל הימנו ור"ת אומר מותר לקבל הימנו השבועה קודם שיפסיד כדאמר בפרק קמא דע"ז (ו:) דמלוה על פה נפרעין ממנו מפני שהוא כמציל מידם ולא חיישינן דילמא אזיל ומודה ואע"ג דהתם ספק והכא ודאי מכל מקום בזמן הזה כולם נשבעים בקדשים שלהן ואין תופסין בהם אלהות ואף על פי שמזכירין עמהם שם שמים וכוונתם לאלהיהם מ"מ אין זה שבועה וגם דעתם לעושה השמים ואף על פי שמשתתפין שם שמים ודבר אחר לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף ולפני עור ליכא דבני נח לא הוזהרו על כך והרא"ש כתב בפסקיו בפרק הנזכר כדברי התוספות וכתב ועוד הביא ר"ת ראיה מפרק בני העיר [כח.] דאמר אבוה בר איהי תיתי לי דלא עבדי שותפות עם העכו"ם ומאי רבותיה אלא משמע דלא זהירי עלמא בההיא דאבוה דשמואל והוא היה נזהר כההיא דפרק כל כתבי [קיח.] תיתי לי דקיימית שלש סעודות ונראה לי דמותר מלישנא דאבוה דשמואל דאם איתא הל"ל ישראל שהיה לו שותפות עם העכו"ם ונתחייב לו שבועה שלא ישביעהו משום שנאמר לא ישמע אבל השתא משמע שאסור לאדם שיעשה שותפות עם העכו"ם שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בעבודת כו"ם אבל אם נשתתף מותר שיקבל הימנו שבועה קודם שיפסיד ממונו כיון שכבר יש לו שותפות ומכל מקום צריך ליזהר תחילה שלא יעשה שותפות עם העכו"ם כדי שלא יגרום לו להזכיר שם דעכו"ם וכיון דליכא איסור דשבועה לא היו נזהרים העולם כ"כ בההיא דאבוה דשמואל ואבוה בר איהי היה נזהר ועוד יש היתר בזמן הזה כי נשבעים בקדשים שלהן ואין תופסין בהם אלהות וכו' ורבינו ירוחם בני"ז ח"ה הסכים לדברי הרא"ש: וכתב הרא"ש בתשובה כלל י"ח סימן י"ב אחר דברי ר"ת מיהו ירא שמים כשיראה שהעכו"ם גמר בדעתו לישבע מה תועלת להשביעו והרי"ף כתב האי מימרא דאבוה דשמואל בסוף פ"ק דע"ז וכתב הר"ן דעת הר"ש ודעת ר"ת ועל מה שהביא ר"ת ראיה מאבוה בר איהי כתב שיש לומר דה"ק לא עבדית שותפותא בהדי עכו"ם אפילו הייתי פוטרו משבועה כדי שלא יהא רגיל אצלו וילמוד ממעשיו ועוד כתב דה"ק דאפילו בזמן שאין רגילות העכו"ם להשביע באלהיהם לא עבדי שותפותא בהדיה ומן הטעם הזה נהגו היתר בדבר לפי שאין נשבעין בכו"ם והרמב"ן כתב דמאי דאמרינן אסור לישראל לעשות שותפות עם העכו"ם לאו איסורא ממש קאמר דהא לא מיתסר אפילו מדרבנן דמשום לפני עור ליכא אלא במה שאי אפשר לו לעשות אלא על ידי ישראל כמושיט כוס יין לנזיר כדקאי בתרי עברי נהרא ועוד דאיפשר שאין בני נח נזהרים שלא לידור ושלא לקיים בשם כו"ם וקרא דלא ישמע על פיך לא אתי להכי כלל אלא לישראל גופיה מזהיר רחמנא אבל כהאי גוונא אפילו מדרבנן לא מיתסר כיון שאין ישראל משביעו בכו"ם אלא שהעכו"ם הוא שנשבע מאליו על ידי שנתחייב לו שבועה לישראל ומשום דלא מיתסר אלא ממדת חסידות בעלמא אמרינן התם תיתי לי והמרדכי בספ"ק דע"ז כתב שאבי"ה פירש מפי הקבלה דוקא בימיהם ששם ע"ז משמע לשון שררות לאלהות אבל עתה שהקדשים שלהם כלשון בני אדם אין קפידא בהזכרתם וקרא מוכח כן ושם אלהים אחרים לא תזכירו ובהג"א בריש פ"ב דע"ז כתב דעת ר"ש ור"ת וכתב ומ"מ לכתחילה גם ר"ת מודה דאסור להשתתף עם העכו"ם מיהו רבא לית ליה האי דאבוה דשמואל ואפשר דהלכתא כוותיה ורי"ף הביא הכא בשמעתין ההיא דאבוה דשמואל וש"מ דסבר דהלכתא כאבוה דשמואל עכ"ל. ופירוש הדברים דבסוף פ"ק דע"ז מייתי עובדא דישראל ועכו"ם שהיו שותפין ואתא לקמיה דרבא ואם איתא דאסור למיעבד שותפות עם העכו"ם הול"ל אסור לך למיעבד שותפותא בהדיה כנ"ל פירוש דבריהם ואין משם ראיה דהתם כבר נשתתפו ומאי הו"ל לרבא למיעבד דאי הוה אמר לישראל לפלוגי שותפותא הוה מטי ליה פסידא וכל כה"ג שרי אפילו לקבולי מיניה שבועה לדעת ר"ת ואפילו לדעת ר"ש כיון שכבר נשתתף אינו מחוייב להפרד ממנו רק שלא יקבל ממנו שבועה: נמצא דלר"ת והרמב"ן והר"ן ואבי"ה והרא"ש והג"א מותר לקבל שבועה מן העכו"ם ולענין להשתתף עמו לכתחילה להגהות אשיר"י אסור להרמב"ן והרא"ש ואבי"ה נראה דשרי כיון דליכא למיחש בזמן הזה להזכרת שם אלהים אחרים ולהרמב"ן אפילו אי איכא למיחש ליכא איסורא אלא ממדת חסידות:
כתב הרמב"ם בספ"ה מה' שותפין ודין איסור הסחורה בנבילות וטריפות וכו' נתבאר בעז"ה בטור י"ד סימן קי"ז:
ומ"ש ואם עבר השותף ועשה בהם סחורה וכו' הוא ממה שנתבאר בסימן קע"ו ששותף ששינה מדעת חבירו הריוח לאמצע ואם יש בו הפסד המשנה חייב לפרעו והכא נמי אם יש הפסד הרי חבירו אומר לא היה רצוני שתעשה סחורה בדברים האסורים:
שלוחו של אדם כמותו וכו' בריש האיש מקדש (מא.) ילפינן שליחות לכל התורה כולה מדתניא גבי גירושין ושלח מלמד שהוא עושה שליח ואמר רבי יהושע בן קרחה מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו ואמרינן תו התם לכתוב רחמנא בקדשים ולא בגירושין איכא למיפרך מה לקדשים שכן רוב מעשיהם על ידי שליח לכתוב בגירושין ולא בקדשים איכא למיפרך מה לגירושין שכן חול הילכך מגירושין וקדשים ילפינן לכל התורה כולה דשלוחו של אדם כמותו חוץ מלדבר עבירה הכי אמרינן בפרק הנזכר ובדוכתי טובא דתלמודא מהם פרק קמא דמציעא (י:) ושם נתבאר יפה היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה והיכא לא אמרינן: וכתב הרמב"ם בפ"ה מהל' שלוחין והוא נמשך אחר השורש הקודם ששלוחו של אדם כמותו:
ואין העושה שליח צריך קנין הם דברי הרמב"ם בפ"א מהלכות שלוחין וכן כתב עוד רבינו בסימן ע"ג: (ב"ה) וכ"כ הרשב"א בתשובה שאכתוב בסימן אחר זה: ולא עדים אלא באמירה בעלמא וכו' בקידושין פרק האומר (דף כט:) גמרא האומר לאשה קדשתיך מר זוטרא ורב אדא סבא בני רב מרי בר איסור פלוג נכסייהו אתו לקמיה דרב אשי אמרו ליה על פי שנים עדים אמר רחמנא דאי בעו מהדר לא מצי הדרי בהו ואנן לא הדרי או דילמא לא מיקיימא מילתא אלא בסהדי אמר ליה לא איברו סהדי אלא לשקרי שמעינן מהכא דבכל מידי דממון היכא דשניהם מודים האמת לא בעינן עדים וכן כתב המרדכי דקידושין דאפילו לגיטין וקידושין אין צריך למנות שליח בעדים:
עבר השליח על דעת משלחו וכו' מתבאר מתוך הדינים הכתובים לקמן בסימן זה: וחילק הרמב"ם בפ"ב מהלכות שלוחין וכתב רבינו לקמן שדברי הרא"ש נוטים לדברי הרמב"ם ושם אבאר טעם סברא זו בס"ד:
טעה וקנה ביוקר וכו' בפרק אלמנה ניזונת (צט:) גמרא היתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים כו' איקלע רב נחמן לסורא עול לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא א"ל כה"ג מאי וכו' א"ל אף ע"ג דטעה שליח א"ל בטעה שליח לא קאמינא אמרו ליה והאמר מר אין אונאה לקרקעות ה"מ היכא דטעה בע"ה אבל היכא דטעה שליח א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ובריש האיש מקדש (מב:) גבי הא דא"ר נחמן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח יתר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה אמר רבא הא דאמרת פחות משתות נקנה מקח לא אמרן אלא דלא שוי שליח אבל שוי שליח א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ובפ' אלמנה ניזונת (שם) איבעיא להו שליח כמאן רבא אמר רב נחמן שליח כדיינים רב שמואל בר ביסנא אמר רב נחמן שליח כאלמנה והלכתא שליח כאלמנה וכתב הרא"ש והרי"ף והלכתא שליח כאלמנה שאם טעה כל שהוא מכרו בטל וכן פי' רש"י וכתב הרא"ש משמע הא דקתני במתניתין מכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל לאו דוקא דינר דה"ה בפחות וי"מ דינר דוקא ולא נהירא כיון דאפילו פחות מכדי אונאה בטל אין חילוק בין דינר לפחות ואף על גב דלדברי ר"י שכתבו התוספות שם לרב נחמן ורבא שליח שטעה בפחות משתות המקח קיים אלא שצריך להחזיר אונאה כתב רבינו שהמקח בטל מפני שהרא"ש הסכים לפר"ת דאפילו בכל דהו בטל מקח גם לרב נחמן ורבא ועוד דאפילו לפר"י היינו למ"ד שליח כדיינים אבל אנן כמסקנא נקטינן והא אסיקנא והלכתא כאלמנה הילכך לכ"ע שליח שטעה אפילו בפחות משתות בטל מקח וכן דעת הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות מכירה ובפ"ה מהלכות שלוחין. ולענין אם טעה השליח וקנה ביוקר והמשלח רוצה המקח ורוצה שיתקן לו השלית הטעות והעיוות כתב רבינו משפטו בסימן זה בשם הראב"ד ז"ל:
ומה שכתב לפיכך אם התנה עמו שעושהו שליח כו' הוא לשון הרמב"ם בפ"א מהלכות שלוחין ופשוט הוא דהא קיי"ל דכל תנאי שבממון קיים: כתב המרדכי פ"ב דקידושין לתקוני שדרתיך ולא לעוותי י"מ שהיה גלוי ללוקח ולמוכר בעת המכירה שהיה שליח אבל אינו יודע ששלוחו הוא וטעה בפחות משתות המקח קיים והשליח שעיוות יפרע ויפסיד וריב"ק פי' אפילו לא ידע שהיה שלוחו ואח"כ נודע בעדים שהיה שלוחו המקח בטל אבל אם לא נתברר המקח קיים והשליח ישלם כדאמרינן בגט פשוט (קסט:) ההיא איתתא דאמרה לגברא זיל זבון לי ארעא אזל זבן לה שלא באחריות ומסקינן א"ל רב נחמן זיל זבנה וכו' ויש דוחין מפני שיש בני אדם שאין מניחין קנייתן מפני דאגת שלא באחריות הילכך לא הדרינן זביניה משא"כ בטעות המקח עכ"ל: וכתב הרמ"ה:
וכתב רב האי דה"ה נמי אם הטעה השליח וכו' בפרק אלמנה ניזונת (שם) תנן שום הדיינים שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל וכתב הרא"ש מתוך פרש"י משמע כיון דלגבי אונאת יתומים אמרינן מכרן בטל ה"ה לגבי אונאת לוקח ולסברא זו גם בשליח הדין כן כי היכי דאם טעה השליח ונתאנה המקח בטל דא"ל לתקוני שדרתיך וכו' ה"נ אם נתאנה לוקח וכ"כ רב האי דבשליח אם הותירו שתות מכרן בטל ותמיהני למה הזכיר שתות אם רוצה לדמות הותיר לפיחת אפילו בדינר נמי דהא קיי"ל שליח כאלמנה וה"ר יונה כתב דאם הותיר השליח דינו כאינש דעלמא שמוכר את שלו וזכה המשלח ביתרון ואם פיחת א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל שומת ב"ד כמו שהיתומים סומכים עליהם כך הלוקח סומך עליהם שלא יעשו עול והוי בית דין שלוחים של אלו ושל אלו וכן מסתבר עכ"ל ובסימן רכ"ז כתב לשון זה רבינו כמו כאן ותמיהני שכתב רבינו האי מכרו בטל ולא חילק בין שתות לפחות משתות: (ב"ה) והרא"ש כ' דלסברת רב האי אם הותיר שתות מכרו בטל ולענין הלכה נקטינן כה"ר יונה והרא"ש דמסתבר טעמייהו:
עשאו שליח לקנות לו קרקע כו' בפ' גט פשוט (קסט:) גמ' מי שנמחק שטר חובו ההיא איתתא דיהבה ליה זוזי לההוא גברא למיזבן לה ארעא אזל זבן לה שלא באחריות אתיא לקמיה דרב נחמן א"ל מצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי זיל זבנה מיניה שלא באחריות והדר זבנה ניהלה באחריות וכתב הרא"ש לכאורה משמע שאמר למוכר שהיה קונה השדה לאשה פלונית דקאמר אזל זבן לה ועוד מדקאמר זיל זבנה מיניה שלא באחריות ואם איתא שלא פירש שקנאו לאשה מה היה צריך לקנות שנית מן המוכר כיון שקנאו בסתם לעצמו קנאו אלא ודאי מיירי שפירש שקנאו לאשה כיון ששינה בשליחותו שסתם שדה אין קונה אלא באחריות דלא שדי אינש זוזי בכדי בטלה שליחות ואין כאן מקח לכך הוצרך לקנותו שנית מן המוכר ומיהו אם ירצה השליח יחזיר לה המעות אלא אם אין בידו להחזיר לה קאמר שצריך לקבל עליו אחריות אבל הר"ן כתב בריש האיש מקדש גבי הא דאמר רב נחמן אבל בשוי שליח מצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דאיכא למידק מעובדא דגט פשוט דא"ל זיל זבנה מיניה שלא באחריות ואמאי מחייבינן התם לשליח בהאי נימא דליהוי ביטול מקח כי הכא י"ל דהתם השליח לקח סתם ואין למוכר לדין ודברים אלא עמו ואף ע"פ שהוא אומר עכשיו שלצורך האשה לקחו אין למוכר בכך כלום ולפיכך צריך לפרוע דמים למוכר והאשה ג"כ יכולה לומר תן לי מעותי דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי ורב נחמן ה"ק לה אם חפצה היא בקרקע קבל עליך אחריות אבל לא שיוכל לכפותה בכך שהרי היא יכולה לומר שהיא רוצה יותר באחריות המוכר משלו ובר מן דין כיון שלא עשה שליחותו הרי מקחו אצל האשה בטל עכ"ל. ורבינו ירוחם כתב כשיטת הרא"ש אף ע"פ שלשונו מבולבל קצת. וכתב כי כשאין לשליח מעות שנותן הקרקע למשלח ואחריותו עליו צריך שיכתוב המוכר שטר מכירה שלא באחריות למשלח עכ"ל והרשב"א כתב בתשובה דהאי עובדא בשם האשה שעשאתו שליח קנה והשליח והמוכר בדברים מפורשים התנו ביניהם ולפיכך המקח קיים אצלה שאין כאן אונאה של כלום אלא שהשליח שעיוות פשע והילכך או ימכור למשלח באחריות או ישלם לו מעות שמסר בידו עכ"ל וזה כדברי הרא"ש ודחה באותה תשובה דברי האומרים דהאי עובדא כשאין המוכר יודע שזה קונה לאחרים הוא. ומה שרוצה הרא"ש להכריח פירושו מדאמר אזל זבן לה אין זה הכרע דתלמודא נקט ע"פ כוונת הקונה שהיה לו לקנות לה ולא יתחייב שאמר כן למוכר ומה שהכריח מדאמר זיל זבנה מיניה י"ל שקנאה ממנו בחזקה או בשאר קניינים ועדיין לא נתן הכסף או לא כתב שטר ומש"ה א"ל זיל זבנה שלא באחריות כלומר תגמור קנייתך שלא באחריות כמו שהתנית והראב"ד בהשגות בפרק א' מהלכות שלוחין הקשה ההיא דהאיש מקדש לההיא דגט פשוט ותירץ דבכל מאי דעיוות השליח מבטל המעשה ה"מ בזמן שהמשלח רוצה לבטל המעשה אבל המשלח ההוא רוצה המקח ורוצה שיתקן לו השליח העיוות וחייבו רב נחמן וכן הדין לכל שליחות והרמב"ם כתב בפ"א נתן מעות לשלוחו לקנות לו קרקע וקנה שלא באחריות הרי זה עיוות והשליח לוקח אותה לעצמו שלא באחריות כמו שעשה וחוזר ומוכרה למשלח באחריות הואיל וקנה אותה במעותיו והאחריות על השליח וכן כל כיוצא בזה. ובפ"ב כתב השליח שקנה או שמכר והודיע שהוא שליח בדבר זה לפלוני אע"פ שמשך או שהמשיך ונמצא שעבר על דעת המשלח בטל המקח ומחזיר ואם לא הודיע שהוא שליח נקנה המקח ויהיה הדין בינו ובין זה ששלחו עכ"ל נראה לכאורה שדעתו כדעת הר"ן דבלקח סתם המקח קיים והיינו עובדא דגט פשוט שאמר זיל זבנה מיניה וזהו מ"ש רבינו לעיל וחילק הרמב"ם דוקא שהודיע שהוא שליח וכו' והיינו מאי דאיתמר באלמנה ניזונת ובהאיש מקדש דשליח שטעה בכל דהו בטל מקח וב' חילוקים אלו כתב בפ"ב וענין השליח עם המשלח כשהמקח קיים כתב בפרק ראשון שהשליח מקיים המקח ביד משלחו ומתקן לו המעוות והיינו עובדא דגט פשוט דא"ל זיל זבנה ניהלה באחריות וכתב הואיל וקנה במעותיו כלומר שאם קנה לעצמו במעות עצמו הרי הוא שלו כדאיתא בריש האומר וכתבו הרמב"ם בפרק שביעי מהלכות מכירה ומיהו לענין אם אינו רוצה המשלח ליקח המקח אפילו יתקן לו העיוות בטענה דכיון שמעיקרא עיוות בטל שליחותיה משמע מדברי הר"ן דכל היכא דאינו יכול לטעון דעדיין מגיע לו הפסד כופין אותו לקבל המקח אך כשיש לו קצת טענה כגון בעובדא דגט פשוט הרי כתב הר"ן שאין יכול לכפותו שיכול לומר לו שרוצה יותר באחריות המוכר משלו וכן נראה לומר לדעת הרמב"ם שכתב וחוזר ומוכרה למשלח באחריות הואיל וקנה אותה במעותיו משמע שהכפייה היא לשליח שאילו היתה הכפייה למשלח הוה ליה למימר והמשלח לוקח אותה כשיקבל עליו השליח אחריות כנ"ל: (ב"ה) (יא) אבל א"א כתב בההוא כו' לשון רבינו אינו מכוון כהוגן ומתוך לשון הרא"ש שכתבתי לעיל יתבאר: ומ"ש רבינו וזה נוטה לדברי הרמב"ם כו' איני יודע למה כ' רבינו שנוטה לדברי הרמב"ם דממש דברי הרא"ש כדברי הרמב"ם הם לענין דינא דבשלא הודיע השליח שהוא שליח דינו כשאר כל אדם ופחות משתות הוי מחילה:
הפוסק על השער וכו' בפרק איזהו נשך (עב:) תנן ופוסק עמו כשער הגבוה ופי' רש"י אם יפחות השער ממה שהוא עכשיו תתן לי כשער הזול ובגמרא (עד:) ההוא גברא דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוה לסוף זל נדוניא אתו לקמיה דרב פפא אמר ליה אי פסקת עמו בשער הגבוה שקול כדהשתא ואי לא שקול כמעיקרא ואסיקנא דלענין קבולי מי שפרע קאמר אי פסק בשער הגבוה מוכר קא הדר ביה מקבל עליה מוכר מי שפרע אי לא פסק לוקח קא הדר ביה מקבל עליה לוקח מי שפרע א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ותיפוק ליה דשליח שווייה מעיקרא אמר ליה בתגרא דזבין ומזבין ופירש"י ההוא גברא דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוה. פסק עם מוכרי נדוניא תכשיטי הבנות ונתן להם מעות להיות מוכנים ליום פלוני ועשאו חמיו שליח לפסוק: זל נדוניא. ורצה לחזור שאין חמיו רוצה לקבלם בדמים הללו: ותיפוק ליה. דאין כאן מי שפרע אצל לוקח נדוניא זו דהא שליח שווייה של בית חמיו שעשאוהו שליח לפסוק וחמיו חוזר בו ומה בידו של זה לעשות שבית דין מקללין אותו וחמוה נמי לאו בר קבולי מי שפרע הוא דמצי אמר היה לך לפסוק בשער הגבוה ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי: בתגרא דזבין ומזבין. לא שליח נעשה אלא הוא פסק עם חתנו וחתנו פסק עם אחרים ומשתכר אי נמי לא פסק חמיו עמו וזה פסק כדי למכרם ולהשתכר. וכן פי' הרא"ש. והר"ן כתב פרש"י וכתב וא"ת ומה בכך והרי הוא בסתם קנה ואין למוכר דין ודברים אלא עמו וכיון שהמוכר לא מכר אלא לו למה לא יקבל מי שפרע וכי תימא הכא בשהודיעו שהוא שליח עסקינן לוקמה בדלא אודעיה ולא הוה מיצטרך לאוקמא בתגרא דזבין ומזבין לאו קושיא היא שכיון שהמשלח חוזר בו והוא אין בידו למחות אפילו לא הודיעו למוכר שהוא שליח אין לו לקבל עליו מי שפרע דמה בידו לעשות וכ"ת יקנה משלו הא לא אמרינן דמעיקרא לאו אדעתא דהכי נחית עכ"ל ולי נראה דאי משום הא לא איריא דהא בעובדא דגט פשוט שכתבתי לעיל בסימן זה לאו אדעתא לקבולי עליה אחריות נחית ואפ"ה מחייבין ליה לקבולי אלא הכא היינו טעמא דאפילו עשה סחורה עמו והיה נגמר המקח ולא רצה ליתן לו ליכא עליה אלא מי שפרע וא"כ השתא דאנוס ליכא למימר יקנה משלו דכל היכא דהדר ביה משום אונסא ליכא מי שפרע כדאיתא באיזהו נשך וקרוב לזה מצאתי בשיטת תלמידי הרשב"א שכתבו תירוץ הר"ן וכתבו עליו ולפי תירוץ זה כך נמי נאמר בההיא דבתרא דההוא דא"ל לחבריה זיל זבון לי ארעא וכו' שאם נודע בעדים שהוא שליח דאף לגבי שליח לא הוי זבינא ולא נהירא אלא הנכון דשאני לענין מי שפרע דכיון שאין המקח נגמר וחמיו חוזר בו אינו כראוי שיקללו אותו ולכוף אותו לקנות ביותר להעמיד המקח ביד המשלח אין כופין דלאו על דעת כן ירד אבל מי שקנה ונגמר המקח כל שלא הודיעו קיים המקח דאין לו למוכר כלום עם המשלח אלא עם השליח הזה והוא לא הודיעו הילכך קיים המקח עד כאן לשונו. וכתב בעל נימוקי יוסף ומיהו היכא דלא שני בשליחותיה דליכא למימר לתקוני שדרתיך וכו' אינו יכול לחזור בו דשלוחו של אדם כמותו ומה שעשה השליח כאילו עשאו המשלח ממש ומקבל המשלח מי שפרע כשיחזור בו אבל לא השליח כדאמרן מפני שאין בידו למחות והא שלא התנה השליח כשער הגבוה לאו שינוי גמור הוא ולפיכך מעשיו בטלים אבל היכא ששינה ממש בשליחותו שליח משלם והמעשה קיים ואפילו הוא קרוב לשינוי כגון מעשה דאבימי (כתובות דף פה.) דאמרי ליה שקול מינייהו שטרי ופשע ולא שקל מקמי דליתיב ליה זוזי דאמרינן פושע הוה ומשלם ולענין אחים שחלקו וכו' פחות משתות נקנה מקח בקידושין דאי שוי שליח לא דאמר ליה לתקוני שדרתיך וכו' ומעשיו בטלים שאינו נקנה מקח דדמיא להא דהכא שאינו קרוב לשינוי וכן דעת הרשב"א והראב"ד ז"ל עכ"ל ובשיטת תלמידי הרשב"א כתוב כשיטת הגאונים שאזכור בסמוך ולא משמע להו שיהא יכול לומר לתקוני שדרתיך וכו' דלא דמי ללוקח שלא באחריות דהתם לא היה צריך לומר דכ"ע באחריות זבני אבל לפסוק כשער הגבוה איהו דאפסיד אנפשיה דלא א"ל עכ"ל. וכתב הרא"ש הרי"ף כתב על דרך אחרת ואינו מחוור. וכתב עוד הר"ן אבל הגאונים פירשו דהך עובדא הכי הוה דההוא גברא דהיינו החתן יהיב זוזי לחמיו שיתן לו בהם תכשיטי נדוניא בשעת נשואין ולא היה לו לחמיו נדוניא אלא שפסק עמו בשער שבשוק והלך חמיו וקנה נדוניא מן השוק. וכשהגיע זמן הנשואין זל נדוניא ולא רצה החתן לקבל ממנו אלא בשער של עכשיו ואמר רב פפא דמקבל עליה מי שפרע ושקלינן וטרינן בה ובמסקנא מקשינן וס"ל דשליחא שווייה כלומר היכי שייך הכא מי שפרע דהא חמיו שליח דידיה הוא דכיון שלא היה לחמיו נדוניא לא היה זה לוקח ממנו אלא שליח הוא שעשאו ואם כן היאך יכול לחזור בו והלא משעה שלקחם חמיו קנאם דשלוחו של אדם כמותו אוקימנא בתגרא דזבין ומזבין כלומר דלאו שליחא שווייה אלא מיניה דידיה קא זבין לפי שהוא תגרא שרגיל לקנות ולמכור וכיון שכן כל שלא באו לרשותו לא קנאם אבל כיון שנתן דמים איכא מי שפרע עכ"ל. וכתבו תלמידי הרשב"א שזהו דרכו של הרי"ף ז"ל ולא נתחוור בעיני הרא"ש ז"ל:
אמר לשליח מכור לי משדי וכו' בפרק אלמנה ניזונית [ד' צח:] גמר' היתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים וכו'. איבעיא להו א"ל זבין לי ליתכא וזבין ליה כורא מאי מוסיף על דבריו הוי וליתכא מיהא קני או דילמא מעביר על דבריו הוי וליתכא נמי לא קני ואיכא דאמרי הא לא תיבעי לך היכא דאמר ליה זבין לי ליתכא וזבין ליה כורא דודאי מוסיף על דבריו הוי כי תיבעי לך דא"ל זבין לי כורא ואזיל וזבין ליה ליתכא מאי מי אמרינן אמר ליה דטבא לך עבדי לך דאי לא מצטרכי לך זוזי לא מצית הדרת או דילמא א"ל לא ניחא לי דליפשו שטרי עלואי. ופרש"י א"ל זבין לי ליתכא. א"ל לשלוחו מכור לי משדותי בית חצי כור. וכתב הרא"ש איכא דאמרי הא לא תיבעי לך דודאי ליתכא מיהא קני אם ירצה הלוקח אבל הלוקח אי בעי מצי אמר אין אני רוצה לקנות אלא כור ביחד ולזה כיון רש"י שכתב וליתכא מיהא קני לוקח ואם בא בע"ה לחזור אינו חוזר ומהדר תלמודא למיפשט האי בעיא ולא איפשיטא ופרש"י מי אמרינן דטבא לך עבדי לך שאם יזדמנו לך מעות טוב לך כשלא מכרתיה כולה ואם תצטרך למכרה תמכרנה וכתב הר"ן ומיירי כגון דמשכח מאן דזבין האי ליתכא בתרא בדמי ליתכא קמא וכתב הרא"ש או דילמא מצי א"ל לא ניחא לי דליפשו שטרי עלואי דאית ליה ריעותא למשלח אבל לא בעינן דליהוי טיבותא למשלח תדע דבעי תלמודא למפשט מהביא לו חלוק בג' וטלית בג' והתם לא שייך למימר דטבא לך עבדי לך שהרי הוציא כל הדינר וגם מדקרי ליה מוסיף על דבריו מכלל דהוסיף על דבריו ומכרו לשני בני אדם דאם לא מכר אלא לתך מה שייך למימר מוסיף על דבריו וכתבו הרי"ף והרא"ש ולא איפשיטא בעיין וסוגיין דמעביר על דבריו הוי וכ"כ העיטור בשם רבינו אפרים וכתב הר"ן הרי"ף כתב כן משום דבגמרא בעי למיפשט דמוסיף על דבריו הוי מדתניא נתן לו דינר זהב וכו' ודחינן לה ואמרינן הב"ע דאייתי ליה שוה שש בשלש ועלה אמרינן דיקא נמי דקתני כו' אלמא מכר על יד מעביר על דבריו הוי ואין זה הכרע גמור דוק ותשכח ומיהו כיון דבעיין לא אפשיטא אית לן לאוקמי קרקע בחזקת בעליה ולא יוציאנה מספק דדילמא מעביר על דבריו הוי וגם הרא"ש כתב דכיון דלא איפשיטא בעיין לא קנה לוקח דאוקי ארעא בחזקת מריה קמא ועוד דטענה מעלייתא היא בכוליה תלמודא לא ניחא ליה דליפשו שטרי עלויה. ונראה מדברי הפוסקים דבבעיא קמייתא נקטינן כלישנא בתרא דפשיטא ליה דמוסיף על דבריו הוי וכן דעת הרמב"ם בפרק א' מהלכות שלוחין ובבעיא בתרייתא דעת הרי"ף והעיטור והרמב"ם דמעביר על דבריו הוי וכמ"ש ורבינו האי סובר דמוסיף על דבריו הוי ויתבאר בסמוך בס"ד. וגרסינן תו בגמרא (צט.) אמר לאחד ולא לשנים הא אמר לאחד ולא לשנים אמר לאחד סתמא מאי רב הונא אמר לאחד ולא לשנים רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרווייהו לאחד ואפילו לשנים לאחד ואפילו לק' וכן אמר רב נחמן זו היא גירסת רש"י ופירש"י אמר לשלוחו מכור לי בית כור משדותי לאחד ולא לשנים הא א"ל ולא לשנים ומכרו בטל דגלי דעתיה דקפיד באפושי שטרי: אמר לאחד. סתמא ולא פירש ולא לשנים מי הוי גילוי דעתא או לא: לא' ואפילו לשנים. דלאו אורחייהו דאינשי דקפדי והאי נמי לא קפיד אלא אורחא לאשתעויי הכי ואי הוה קפיד הוה מפרש ליה ולא לשנים. אבל הרי"ף גורס פשיטא אמר לאחד קפידא סתמא מאי וכתב הרא"ש שהיא גירסת רבינו חננאל וכתב הרי"ף אמר לחד קפידא ואי זבין לתרי לא הוי זביניה זבינא אמר סתמא מאי רב הונא אמר לאחד ולא לשנים רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי לאחד ואפילו לשנים וכו' וכתב הרא"ש לפי גי' רי"ף הא דקאמרי רב חסדא ורבה בר רב הונא לאחד ואפילו לב' לאו משום דהמשלח הזכיר בדבריו לאחד אלא אגב דאמר רב הונא לאחד ולא לשנים קאמרי אינהו לאחד ואפילו לשנים וכתבו התוספות תימה הא לעיל לא איפשיטא בעיין אי חיישינן לאפושי שטרי והיכי פשיט ליה רב הונא ורב חסדא ומפר"ת דהאי קפידא דאפושי שטרי דלעיל לאו משום זילת נכסים אלא משום שיצטרך לחזר בכל שטר אחר חתימת עדים וקנין והכא איירי בשהחתים השליח השטרות דליכא תו קפידא אלא באפושי בעלי דינין שטורח לו אם יצטרך היום או למחר לבוא עם שניהם לדין ובטירחא כי האי פליגי הני אמוראי ורבינו מוקים לה כשמכר בשטר אחד וליכא אפושי שטרי אלא קפידת בעלי דינין כדפרישית. וכתב הרא"ש והרי"ף שפסק בבעיא דלעיל דמעביר על דבריו הוי והכא פסק לאחד ואפילו לב' צריך לחלק כמו שמפרש ר"ת ור"י וכתב הר"ן שהרז"ה השיג על הרי"ף קושיא זו ויישב הרמב"ן דעת רי"ף כמו שכתב ר"י. וכתבו התוספות והרא"ש ורב האי כתב דמוסיף על דבריו הוי מדאמרינן פשיטא אמר לאחד קפידא סתמא מאי ואסיקנא לאחד ואפילו לשנים אלמא קיי"ל מוסיף על דבריו והוא מפרש האי פשיטא ע"ד מאי הוי עלה עכ"ל. ואפשר ג"כ שרב האי מפרש כמו שכתב הר"ן בשם הרז"ה דה"ק פשיטא אמר לחד קפידא אמר סתמא מאי את"ל כעין דלעיל לאו מעביר על דבריו הוי ולא מצי אמר לא ניחא לי דליפשו שטרי עלואי היכא דמצי מזבין לההוא גברא גופיה אבל לשנים דילמא מצי אמר לא ניחא לי דליפשו בעלי דינים עלואי דהיינו ב' לקוחות או לא: נמצא דהיכא דאמר לשלוחו מכור משדותי בית סאה ומכר בית סאתים לכ"ע הסאה ממנו מכור ואין המוכר יכול לחזור בו אבל הלוקח יכול לומר או אקח בית סאתים כמו שקניתי מתחלה או יתבטל המקח. ואם א"ל מכור בית סאתים ומכר בית סאה ואין מוצא מי שיקנה בית סאה זו בדמים שמכר סאה ראשונה לכולי עלמא מכרו בטל ואם מוצא מי שיקנה בית סאה זו בדמים שמכר סאה ראשונה לרבינו האי ורז"ה מכרו קיים ולרב אלפס ורמב"ם ור"ן והרמב"ן מכרו בטל ולהרא"ש אין הכרע. ואם א"ל מכור בית סאתים ומכרה לשני בני אדם אם א"ל מכור לאחד ולא לב' לכ"ע מכרו בטל בכל גווני. ואם א"ל מכור ולא פירש אם לא' אם לב' אם מכר לב' בשטר אחד או בב' והחתים השליח השטרות מכרו קיים לכ"ע. ואם מכרה בשני שטרות ולא החתימם השליח להרי"ף ור"ח והרמב"ם מכרו בטל ולרש"י מכרו קיים אפילו א"ל מכור לאחד כיון שלא אמר ולא לב': ודברי רבינו תמוהים בעיני שכתב א"ל מכור לאחד וכו' והמכר בטל בד"א שמכרו בשתי פעמים ועשה ב' שטרות ולא חילק בין החתימם השליח ללא החתימם . ועוד שכתב אבל אם מכר לב' בשטר אחד אפילו א"ל מכור לאחד לא הוי עובר על דבריו והוי ליה לפרש דהיינו לגירסת רש"י דאילו לגירסת הרי"ף כשא"ל מכור לאחד הו"ל כאילו א"ל ולא לב'. ועוד שכתב והרמב"ם כתב אמר מכור לי וכו' ולא חילק והלא גם הרי"ף לא חילק ואם מפני שהרא"ש כתב שהוא צריך לומר כדברי ר"ת ור"י אף אנו נאמר דלהרמב"ם צ"ל כן וא"כ למה הרגיש שהרמב"ם לא חילק ולא הרגיש כן להרי"ף ומיהו זה אפשר ליישב דהרי"ף כיון שהרא"ש כתב כן עליו הו"ל כאילו הוא עצמו אמרו מה שאינו כן להרמב"ם. ועוד ק"ל שכתב רבינו וכתב עוד א"ל מכור לי שדה וכו' והלא גמרא ערוכה היא לאחד אפילו לשנים לאחד ואפילו לק' ומה צורך לו לכתוב כן בשם הרמב"ם וצ"ע. ומ"מ מה שהעליתי לענין הדין נכון וקיים ועיין בהריב"ש סימן רי"ד: [%א] כתב מהרי"ק בשורש כ"ז והיכא שהשליח משנה כל דהו מדברי המשלח השליחות בטל אפילו בדברים שאם היה המשלח עצמו עושה לא יכול לטעון עליו כשנעשה ע"י שליח טוען כגון אונאה בפחות משתות: ובשורש ו' כתב כל היכא שהשליח משנה מדעת המשלח בטל השליחות מכל וכל: דבר שאינו יכול ליעשות עתה אם יכול למנות שליח לכשיהיה ראוי ליעשות עיין במסכת נזיר עלה י"ב: [%ב] השולח חובו על ידי שליח ונתן המעות למלוה ולא לקח ממנו שטר וטען המלוה סיטראי נינהו אם חייב השליח לשלם עיין בסימן נ"ח:
עשה שליח לקנות לו שדה וכו' פרק איזהו נשך [סז.] גמ' מכר לו שדה ונתן לו מקצת דמים ההיא איתתא דאמרה לההוא גברא זיל זבין לי ארעא מקריבאי אזל זבן לה א"ל אי הוי לי זוזי מהדרת לה ניהלי אמר ליה את ונוולא אחי אמר רבה בר רב הונא כל את ונוולא אחי אמר סמכה דעתיה ולא גמר ומקני ארעא הדרא פירי מאי רבית קצוצה הוי ויוצאין בדיינים או דילמא כי אבק רבית הוי ואין יוצאין אמר רבה בר רב הונא כי אבק רבית הוי ואין יוצאין וכן אמר רבה כי אבק רבית הוי ואין יוצאין וכו' וביארתי זה בסימן ר"ז בבבת וכל היכא שלא קנה השדה משום דהוה אסמכתא וכו' וביארתי שם שזה דעת הר"ש אבל להרי"ף והרמב"ם רבית קצוצה הוי: כתב ר"י בנכ"ח ח"א שליח נשבע על טענת ספק כמו אפוטרופוס ובן הבית בפ"ז דשבועות (דף מה.) ועיין במ"ש בסימן צ"ג: [%ג] שליח שהגיעו היזק בממונו מחמת שליחות שולחו או שהעלילו עליו מחמת שליחותו והפסידוהו או שנשבה בדרך אין המשלח חייב וכתבתיו בסימן קע"ו ועיין במהרי"ק שורש כ"ד וקל"א וקנ"ה ועיין במה שכתבתי בתחלת סימן ר"ז בשם ספר אגודה:
בית חדש (ב"ח)
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אסור להשתתף עם עובד כו"ם שמא יתחייב לו שבועה וכו'. פי' והתורה אמרה לא ישמע על פיך והוא מימרא דאבוה דשמואל פ' ד' מיתות ופסקו כך האלפסי ספ"ק דע"ז והרמב"ם פ"ה מה' ע"ז וספ"ה דשותפין והאשיר"י פרק ד' מיתות מיהו הגהת אשיר"י כתב ר"פ אין מעמידין וז"ל מיהו רבא לית ליה האי דאבוה דשמואל ואפשר דהלכתא כוותיה עכ"ל נראה דטעמו משום דבסוף פ"ק דע"ז איתא הנהו מוריקאי דעכו"ם נקט בשבתא וישראל בחד בשבתא אתא לקמיה דרבא שרא להו ואי איתא דרבא ס"ל כאבוה דשמואל דאסור לעשות שותפות עם עובד כו"ם לא הו"ל לרבא להיות נזקק לשמוע לשאלתם ולא להורות להם דבר וכדתנן בפ' מי שמת ד' קנ"ו דהקשו חכמים לר"א ממעשה באמן של בני רוכל ואמרה תינתן כבינתי לבתי וקיימו את דבריה א"ל בני רוכל תקברם אמן פי' מדהוו רשעים לדעתו של ר"א שהיו מקיימים קוצים בכרם דלר"א אסור וקאמר ר"א דלפי שהיו רשעים לא היו נזקקים להם בבית המדרש להורות להם דאין באמירת אמן ממש ומתוך כך היתה הבת מחזקת בכבינתה זו והיו סבורים שקיימו את דבריה אבל לחכמים דמתירין לקיים קוצים בכרם לא היו רשעים וחכמים קיימו את דבריה דיש באמירת אמן ממש דדברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמי אלמא דלד"ה היכא דקא עבדי איסורא אין נזקקים להם להורות לשום דבר ומדנזקק רבא להנהו מוריקאי דעבדי שותפות עם העכו"ם והורה להם דשרי בדנקט עכו"ם בשבתא וכו' מכלל דלית ליה דאבוה דשמואל זאת היא דעת הגהת אשיר"י וב"י לא הבין כך והשיג עליה ומ"מ אנן נקטינן ככל הפוסקים דפסקו להך דאבוה דשמואל גם בהגהת אשיר"י כתב אחר זה וז"ל רב אלפס הביא הכא בשמעתתא ההיא דאבוה דשמואל וש"מ דסבר הלכה כאבוה דשמואל ע"כ אלמא דמסקנתו דאסור לעשות שותפות עם העובד כו"ם וכאבוה דשמואל. וא"ת אמאי אסרינן טפי שותפות עם העכו"ם מלמכור לו או לקנות ממנו וכל שאר משא ומתן עם העכו"ם דשרי כדאיתא בהגהת מיימוני פ"ה דשותפין ואמאי לא חיישינן ג"כ דשמא יתחייב לו שבועה וכו' וי"ל דהתם יכול הישראל ליזהר שלא יבוא לידי שבועה כגון שלא יעשה דבר אלא על פי עדים וראיה משא"כ שותפין דאי אפשר ליזהר משבועה: ומ"ש ואם עבר ונשתתף וכו'. כ"כ התוספות והרא"ש בפ' ד' מיתות והר"ן והמרדכי סוף פ"ק דע"ז על שם ר"ש ור"ת ומבואר מדברי כולם דהסכימו לר"ת שמותר לו לקבלה כדי שלא יפסיד ממונו מיהו כולם מסכימים דאפילו בזמן הזה דנשבעין בקדשים שלהם איסור גמור הוא מדרבנן לעשות לכתחלה שותפות עם העכו"ם דלא קאמר הרא"ש והמרדכי בשם ראבי"ה דעכשיו בזמן הזה אין לחוש כל כך להזכרתם אלא להחזיק פסק של ר"ת דאם עשה שותפות מותר לקבל שבועתו שלא יפסיד אבל לכתחלה פשיטא דאסור לדידהו אף בזמן הזה ושאריה ליה מאריה לב"י דכתב דלענין להשתתף לכתחלה להרא"ש וראבי"ה נראה דשרי דליתא מיהו ודאי להרמב"ן הא דקאמר אבוה דשמואל אסור להשתתף עם העכו"ם כו' לאו איסורא ממש קאמר דליכא איסורא אפילו מדרבנן אלא ממדת חסידות ע' בדברי הר"ן ספ"ק דע"ז טעמו של הרמב"ן וניחא השתא הא דתניא ישראל ועכו"ם שקבלו שדה בשותפות וכו' והך דרבא בעובדא דהנהו מוריקאי דאי איתא דאיסור גמור הוא מדרבנן היאך נקט התנא ברשיעי דעבדי שותפות עם העכו"ם אלא ודאי דליכא אלא מדת חסידות וכדמשמע פשטה דההיא דפ' בני העיר תיתי לי דלא עבדי שותפות בהדי עכו"ם מעולם דאלמא דליכא איסור אלא מדת חסידות ככל תיתי לי שבתלמוד ואפילו בזמן חכמי התלמוד דהזכירו שם אלוהות ממש לא היה איסור כ"ש בזמן הזה והכי נהוג עלמא לכתחלה ולא חזינן מרבני קשישי דליגערו בהו כלל:
שלוחו של אדם כמותו חוץ מלדבר עבירה דקיי"ל אין שליח לדבר עבירה. בפ"ק דמציעא (סוף דף י') קאמר רבינא היכא דשליח בר חיובא אין המשלח חייב דא"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולא הו"ל לעשות אבל היכא דלאו בר חיובא הוא חייב המשלח ורב סמא אמר היכא אמרינן אשלד"ע היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אבל היכא דבעל כרחיה מותיב כגון חצר למ"ד חצר משום שליחות איתרבאי מיחייב שולחו מאי בינייהו איכא בינייהו כהן דא"ל לישראל קדש לי אשה גרושה א"נ איש דא"ל לאשה אקפי לי קטן להך לישנא דאי בעי עביד וכו' הכא נמי אי בעי עביד וכו' לא מיחייב שולחן להך לישנא היכא דשליח בר חיובא וכו' הכא נמי כיון דלאו בני חיובא נינהו מיחייב שולחן וע"ל בסימן רצ"ב סעיף ז' דבדין שליחות יד אמרינן יש שליח לדבר עבירה מגזירת הכתוב: וכתב הרמב"ם האומר לשלוחו וכו'. ריש פ"א מה' של חין:
ומ"ש ואין השליח צריך קנין ולא עדים וכו'. ג"ז שם וכן כתב בסוף פ"ה דמכירה וכן כתב רבינו ע"ש הרא"ש בתשובה לעיל בסי' ע"ג סעיף כ"ח וכ"ט וכן כתב הרשב"א בתשובה אלף ו' ונראה דמה שהוצרך הרמב"ם לפרש דאין חילוק בין מוכר לקונה ובין קרקע למטלטלין זהו לפי שכתב אחר זה עבר השליח ע"ד משלחו לא עשה ולא כלום וכתב עוד היכא דטעה וקנה ביוקר דאע"פ דבמוכר וקונה בעצמו במטלטלין האונאה בשתות ובקרקע אין בו דין אונאה ובלוקח האונאה עד כדי שיראה לתגר ובמוכר חוזר לעולם אבל בשליח שטעה בכולם בכל שהוא חוזר לעולם בין מכר או קנה על ידי שליח בין בקרקע בין במטלטלין וכדכתב בסמוך סעיף ז' לפיכך כתב ג"כ היכא דלא טעה אלא שעבר על דעת משלחו לא עשה ולא כלום בין במטלטלין ובין במקרקעי בין מוכר ובין קונה:
ומ"ש לפיכך אם התנה עמו וכו'. נקט רבינו שוה מנה בדינר וכו' וה"ה בשאר דברים שידוע שהוא עיות כגון שלא באחריות אי נמי כשקנה פירות ולא התנה עמו שיתנם לו כשער הזול כדלקמן וכל כיוצא בזה אם התנה עמו שעושהו שליח בין לתיקון בין לעיוות אינו יכול לחזור בו אלא חדא מינייהו נקט א"נ רבותא נקט אפי' שוה מנה בדינר דהוי עיוות היותר גדול וכ"ש עיוות קטן ממנו וכ"כ הרמב"ם וז"ל לפיכך אם התנה עליו שעשהו שליח בין לתיקון ובין לעיוות אפילו מכר לו שוה מאה בדינר וכו' ונ"ל להגיה בדברי רבינו גם כן מלת אפי' וצ"ל אפי' מכר לו וכו' והסופרים טעו וכתבו מלת אם במקום אפילו והא ודאי דלא מהני האי תנאי בין לתיקון בין לעיוות אלא בדברים שלא הזהיר עליו המשלח בפירוש אלא סתם א"ל זבין לי האי מידי אבל אם הזהירו בפירוש על כך וכך אפילו כתב לו בין לתיקון בין לעיוות לא מהני האי תנאה אם עבר ע"ד משלחו במה שהזהיר עליו בפירוש ואין המשלח חייב לקיים מה שעשה השליח היפך מה שהזהיר עליו ולא מהני האי תנאי אלא לדברים שלא הוזכרו בשעה שעשאו שליח וזה דבר פשוט:
וכתב רב האי דה"ה נמי אם הטעה השליח את הלוקח וכו'. ובס"א את המוכר ושניהם אמת דאין חילוק בין שליח של לוקח ובין שליח של מוכר ועיין לעיל בסי' ק"ט סעיף י"ג כתב ג"כ רבינו דעת רב האי והר"ר יונה ושהרא"ש הסכים עם הר"ר יונה ולקמן בסימן רכ"ז סעיף מ"ח הביא דעת שניהם ולא הזכיר הסכמת הרא"ש. וכאן כתב ב"י וז"ל ותמיהני שכתב בשם רבינו האי מכרו בטל ולא חילק בין שתות לפחות משתות עכ"ל. ולפעד"נ דרבינו מפרש דאין ספק דלרבינו האי אין חילוק בין שתות לפחות משתות דבכל ענין המקח בטל ולא הזכיר רבינו האי שתות אלא לפי דבעלמא נמי ביתר משתות המקח בטל אלא דבשתות ופחות משתות המקח קיים וקאמר רבינו האי דבשליח אם הותיר שתות נמי המקח בטל כמו ביתר משתות ואה"נ דה"ה בפחות משתות אלא נקט שתות כלומר אע"פ דאינו יתר משתות אלא שתות וה"ה פחות משתות ואע"פ שלא נעלם מעיני הרא"ש דכך היתה דעת רב האי מ"מ תמה עליו למה לו להזכיר שתות כיון דה"ה פחות משתות נמי המקח בטל וכיון שאין קושיא אלא על לשונו של רבינו האי אבל דעתו ודאי אינה אלא דאין חילוק בין פיחת להותיר בכל ענין המקח בטל לכך כתב רבינו בשמו דבכל שהוא המקח בטל ולא חילק בין שתות לפחות משתות:
עשאו שליח לקנות לו קרקע וכו'. ה"א בפ' ג"פ (קס"ט): (יא) וכתב הראב"ד שכן הדין בכל שליח שעיות וכו'. כ"כ בהשגות פ"א מה' שלוחין והוא משום דהוה קשיא ליה בהך דג"פ מהא דאיתא בפ' האיש מקדש דבכל שינוי לעיוות המקח בטל בכל שהוא א"כ כאן נמי דכייוות השליח דלקחו שלא באחריות יהא המקח בטל ותירץ דאין המקח בטל אלא היכא דהמשלח רוצה לבטל המעשה אבל אם רוצה במעשה ורוצה שהשליח יתקן לו את העיוות חייב השליח לתקן וכן הדין לכל שליחות עכ"ל ולפי זה לעיל היכא דעבר ע"ד משלחו דבטל המקח ומחזיר אינו אלא היכא שאין המשלח רוצה במקח אבל אם המשלח רוצה במקח צריך השליח לתקן לו העיוות: ומ"ש אבל א"א הרא"ש וכו'. פי' תרתי שמעינן מדברי הרא"ש חדא דלא ס"ל להא דהראב"ד דבמשלח תליא מילתא דכשרוצה במעשה צריך השליח לתקן לו את העיוות דליתא אלא כיון דשינה השליח ועיות המקח בטל ואם ירצה השליח יחזיר לו מעותיו ובגמרא מיירי דלא הו"ל לשליח מעות הילכך חייב לקבל עליו אחריות אם המשלח חפץ בכך אבל ודאי מודה הרא"ש דאין יכול לכפותו למשלח בכך שהרי יכול לומר שהוא רוצה יותר באחריות המוכר מבשלו ועוד כיון שלא עשה שליחותו הרי מקחו אצלו בעל וצריך להחזיר לו מעותיו כיון שאינו רוצה עוד בשליחותו ליקח ממנו באחריותו ואידך שמעי' מדברי הרא"ש דהא דקאמר דצריך השליח לחזור ולקנות שלא באחריות אינו אלא היכא שקנאה בשם המשלח דהשתא כיון ששינה ועיוות המקח בטל לגמרי וצריך לחזור ולקנותו וכולי אבל אם קנה השדה סתם דהמקח קיים אצל השליח דלעצמו קנה אם רוצה המשלח במקח ימכור לו השליח באחריות ואין צריך לחזור ולקנותו מהמוכר וז"ש רבינו בשמו ואילו קנה השדה סתם וכו' וכן צ"ל מל' הרמב"ם שכתב וז"ל נתן מעות לשלוחו לקנות לו קרקע וקנה שלא באחריות הרי זה עיוות והשליח לוקח אותה לעצמו שלא באחריות כמו שעשה וחוזר ומוכר למשלח באחריות הואיל וקנה אותה במעותיו והאחריות על השליח עכ"ל הרי דלא הצריך לחזור ולקנותו מהמוכר ומיירי בלקחה סתם דהשתא לקחה לעצמו שלא באחריות כמו שעשה וא"צ קנייה אחרת דאין לו למוכר דין ודברים אלא עם השליח וכן נראה דעת הר"ן ואין מחלוקת כלל בין הרמב"ם והרא"ש והר"ן לענין פסק דין אלא דהרא"ש מפרש להך דג"פ דהודיע השליח למוכר דקנה השדה למשלח והר"ן מפרשו בקנאו בסתם ולהר"ן צריך לפרש דמ"ש בגמרא זיל זבנה מיניה שלא באחריות לאו למימרא שצריך לחזור ולקנותו מן המוכר אלא ה"ק אתה צריך לקיים המקח שקנית שלא באחריות ולמכרו למשלח באחריות וכך נראה שפירש הרמב"ם אבל אם קנה השדה ממנו בשם המשלח מודה הרמב"ם דהשליח צריך לחזור ולקנותו שלא באחריות כדברי הרא"ש וא"כ לענין דינא ליכא פלוגתא בין הרמב"ם והרא"ש והר"ן אבל כולם פליגי אהראב"ד דסבירא ליה דכשהמשלח רוצה במקח שצריך השליח לתקן לו העיוות ולדידהו המקח בטל ואין צריך לתקן לו והא ודאי פשוט דאע"ג דאיכא לחלק בין שליח למוכר בין קנה ממנו בסתם לקנה ממנו בשם המשלח אבל בין שליח למשלח אין חילוק דבין שהשליח קנה בסתם ובין שקנה בשם המשלח בכל ענין המקח בטל לגבי המשלח ואין השליח יכול לכופו לקיים המקח אפילו יתקן לו העיוות וגם אין המשלח יכול לכופו לתקן לו העיוות אלא מחזיר לו מעותיו כנ"ל ודלא כדמשמע מדברי ב"י דאיכא פלוגתא בדינא בין הרא"ש והר"ן והרמב"ם אלא דמ"ש הרמב"ם וחוזר ומוכרו למשלח באחריות הואיל וקנה אותה במעותיו קשיא לפי זה כיון דאין השליח ולא המשלח יכולין לכוף זה את זה אלא דוקא ששניהם חפצים בכך א"כ לא נפקא לן מידי במה שקנה השדה במעותיו ונראה דאיכא נפקותא היכא דהשליח אין לו מעות ואינו רוצה לקבל עליו אחריות אלא טוען יגבה משדותי כנגד. המעות שנתן בידי והמשלח אינו רוצה לגבות משדותיו שהן זיבורית אלא חפץ בשדה זו שקנה מהמוכר ויתקן לו העיוות אז כייפינן ליה לשליח למכרה למשלח באחריות הואיל וקנה אותה במעותיו אבל ודאי מודה הרמב"ם דאם יש לו מעות לשליח יחזיר לו מעותיו:
הפוסק על השער וכו'. פרק איזהו נשך (דף ע"ד) וע"פ פי' רש"י והרא"ש והר"ן ומביאו ב"י ומיירי אפילו לא הודיעו שהוא שלוחו של פלוני ואין למוכר דין ודברים אלא עמו אפ"ה כיון שלא משך אלא נתן מעות בלבד דמצי לחזור אלא צריך לקבל עליו מי שפרע אין ראוי לקללו כיון דאנוס הוא דמה לו לעשות וכי תימא יקנה משלו ויפסיד הא לא אמרינן כיון דמעיקרא לאו אדעתא דהכי נחית ולא דמי להך דלעיל היכא דקנה שלא באחריות דהתם קנה קנין גמור בכסף ובשטר ובחזקה הילכך היכא דלא הודיעו אין למוכר דין ודברים אלא עמו וקנה לעצמו שלא באחריות וכו' והכא המשלח נמי לאו בר קבולי מי שפרע הוא דכיון דשינה השליח ועיוות א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל היכא דלא שינה השליח והמשלח חוזר בו השליח ודאי אין עליו מי שפרע דאנוס הוא ואין בידו למחות אבל המשלת מקבל עליו מי שפרע דכיון דשלוחו של אדם כמותו חשוב כאילו הוא בעצמו פסק על פירות אלו ונתן מעות ואם חוזר בו מקבל מי שפרע וכ"כ נ"י ומביאו ב"י ופשוט הוא:
אמר לשליח מכור לי משדי בית סאה וכו'. פסק כאיכא דאמרי בפרק אלמנה ניזונית דהא לא קמיבעיא דפשיטא דסאה ממנו מכור וכדמשמע מפרש"י דבעה"ב לא מצי לחזור אבל הלוקח מצי אמר איני רוצה אלא בית סאתים ביחד וכן פי' הרא"ש:
א"ל מכור לי בית סאתים ומכר לו בית סאה. בעיא דלא איפשיטא שם לאיכא דאמרי ומיירי דמשכח לזבוני האי סאה בתרא בדמי סאה קמא דאי לאו הכי פשיטא דמעביר על דבריו הוי ופסקו הפוסקים דמעביר על דבריו הוי ולא קנה לוקח דכיון דלא איפשיטא אית לן לאוקמא קרקע בחזקת בעליה ולא יוציאנה מספק דדילמא מעביר על דבריו הוי: ומ"ש או שמכר הסאתים לשנים וכו'. שם לגירסת הרי"ף פשיטא אמר לאחד קפידא סתמא מאי רב הונא אמר לאחד ולא לשנים רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרווייהו לאחד ואפי' לק' וכן אמר רב נחמן ופסקו הפוסקים דלא כרב הונא והקשו התוס' דהא בבעיין דמכור לי בית סאתים ומכר לו בית סאה בעיין לא איפשיטא ולא קנה לוקח משום דשמא לא ניחא ליה לאפושי שטרי כשיצטרך לחזור ולמכור סאה בתרא וכאן לא חיישינן לאפושי שטרא ומפר"ת דקפידא דאפושי שטרא אינו משום דזיילי נכסיה אלא משום טירחא לחזור בכל שטר אחר חתימת עדים והכא מיירי כשהחתים השליח השטרות דליכא תו קפידא אלא לאפושי בעלי דינין וקיי"ל דלא חיישינן לאפושי בעלי דינין ור"י מוקי לה כשמכר בשטר אחד וליכא אפושי שטרי אלא קפידא דבעלי דינין עכ"ל: וכתב הרא"ש דהרי"ף שפסק בבעיא ראשונה דמעביר על דבריו הוי והכא פסק לאחד ואפילו לשנים צריך לחלק כמו שפר"ת ור"י ורבינו תופס תירוץ ר"י עיקר דגם הרמב"ן כתב כך ליישב קושיא זו לדעת הרי"ף כמ"ש ר"י ומביאו ב"י וס"ל לרבינו כיון דלמסקנא היכא דא"ל בסתם מכור לי בית סאתים ומכרו לב' בשטר אחד לא הוי עובר על דבריו ובב' שטרות הו"ל עובר אע"ג דא"ל סתם א"כ ה"ה באומר לו מכור לאחד ומכר לב' בשטר אחד נמי לא הוי עובר דלא אמר מכור לאחד אלא כי היכי דלא ליפשו שטרי עילויה אם מוכר הוא לב' והא דקאמר תלמודא פשיטא אמר לאחד קפידא סתמא מאי הכי פירושו אמר לאחד פשיטא דהוי קפידא שלא למכרו בשני שטרות לשני בני אדם סתמא מאי מי נימא דוקא לאדם אחד אבל לשני בני אדם אפילו בשטר אחד לא או דילמא בשטר אחד קנה לוקח ואפילו לא אמר סתם אלא להדיא אמר לאחד והשתא ניחא לישנא דקאמר רב הונא לאחד ולא לשנים ורב חסדא ורבה בר"ה אמרו לאחד ואפי' לשנים דמשמע דהזכיר בדבריו למכור לאחד ולגי' הרי"ף בדאמר סתמא קאמרי דהיינו דלא הזכיר לא אחד ולא שנים וכך הקשה בכסף משנה ותירץ דה"פ כשא"ל למכור דעתו וכוונתו למכור לאחד ולא לב' ודפליגי עליה סברי שכוונתו שימכור כאשר ימצא בין לאחד בין לב' בין לק' עכ"ל והוא דוחק אבל למאי דפי' ניחא דאע"ג דקאמר סתמא מאי אפי' הכי קמיבעיא ליה נמי דילמא יכול למכרו לשנים בשטר אחד ואפילו לא הוי סתמא אלא אמר בפירוש מכור לאחד דלא נתכוין אלא שלא למכרו לב' בב' שטרות או דילמא אפילו בסתמא אינו יכול למכרו אלא לאחד אבל לב' לא אפילו בשטר אחד וקאמר רב הונא לאחד ולא לב' אפילו בשטר אחד ודפליגי עליה קאמרי לאחד ואפילו לב' ואפי' לק' בשטר אחד דכיון דלא כתב אלא שטר אחד לא קפיד אע"ג דאמר לאחד דלא קפיד אלא דלא למכור לב' בב' שטרות דלא ליפשו שטרי עילויה זו היא דעת רבינו לדעת רב אלפס דעת נכונה וברורה ולכך כתב לדעתו דלא הוי עובר אלא במוכר לב' בב' שטרות אבל לב' בשטר אחד אפילו א"ל מכור לאחד לא הוי עובר גם לא חילק בין החתימה השליח ללא החתימה כפר"ת משום דס"ל דשינויא דר"י עיקר וכדפי' הרמב"ן לדעת הרי"ף אבל ב"י הבין דהרא"ש תופס כר"ת וגם פר"י ולכן השיב על רבינו דלא חילק בין החתימה השליח ללא החתימה גם הבין דלהרי"ף כשא"ל מכור לאחד הו"ל כאילו אמר לאחד ולא לשנים דאפילו לב' בשטר אחד נמי הוי עובר וכך פסק בש"ע סעיף י' והשיג על רבינו שלא כתב כך ואין מכל זה השגה כדפרישית ודברי רבינו עיקר: ומ"ש והרמב"ם כתב וכו' ולא חילק וכתב עוד א"ל מכור לי שדי ולא פי' אפילו מכרו לק' מכרו קיים. מדברי ב"י נראה שהבין דרבינו קאמר דלא חילק הרמב"ם חילוק זה שכתב לדעת הרי"ף בין מכר לשנים בב' שטרות דהוי עובר למכר לב' בשטר אחד דלא הוי עובר והשיג עליו דהלא גם הרי"ף לא חילק ומ"ש הרא"ש לפרש בדברי הרי"ף אף אנו נאמר כך לפרש בדברי הרמב"ם ועוד ק"ל שכתב רבינו וכתב עוד א"ל מכור לי שדי וכו' והלא גמרא ערוכה היא לא' ואפי' לב' ואפילו לק' ומה צורך לו לכתוב כן בשם הרמב"ם וצ"ע עכ"ל ולפע"ד נראה לפרש דעת רבינו בדבריו אלה כמתמיה על דברי הרמב"ם דקשיא מדבריו אדבריו דבתחלה כתב אמר מכור לי בית סאתים ומכר לו בית סאה לא קנה ולא חילק כלומר דלא כתב לחלק הא דלא קנה אינו אלא בשלא מכר לו אלא בית סאה ולא יותר ודילמא לא משכח המשלח מאן דזבין האי סאה בתרא בדמי סאה קמא הילכך לא קנה לוקח אבל אי הדר זבין השליח עוד בית סאה בדמי סאה קמא א"נ המשלח גופיה מצי למיזבנה בדמי סאה קמא קנה לוקח מדלא חילק בחילוק זה אלמא דאפילו מצי לזבוני סאה בתרא בדמי סאה קמא נמי לא קנה לוקח משום דלא ניחא ליה דליפשו שטרא עליה ותו מדלא חילק בין מצי לזבוני האי סאה בתרא לאדם אחר ובשטר אחד לתרווייהו דקנה לוקח ובין שני שערות דלא קנה אלמא דבכל גווני לא קנה לוקח ואח"כ כתב עוד הרמב"ם א"ל מכור לי שדי ולא פירש אפילו מכרו לק' מכרו קיים דמשמע אפי' מכרו לק' בק' שטרות ג"כ מכרו קיים וזה היפך מ"ש תחלה באמר מכור לי בית סאתים דמה לי מכור לי שדי ולא פירש ומה לי מכור לי בית סאתים דג"כ לא פירש דבר ואפילו הכי לא קנה לוקח אפי' מכר לשנים בשטר אחד אבל להרי"ף שהביא לשון התלמוד ל"ק הא דאיכא לפרש שפיר כדפי' בסמוך דהכי משמע לישנא דתלמודא דקאמר סתמא מאי ורב הונא קאמר לאחד ולא לב' וכו' ומובן היטב החילוק בלישנא דתלמודא בין מכר לב' בשני שטרות למכר לב' בשטר אחד משא"כ בלשון הרמב"ם ודוק:
עשה שליח וכו'.. גמ' פ' איזהו נשך: ומ"ש והפירות שאכל הוי אבק ריבית גם בי"ד סי' קע"ד כ"כ רבי' ולשם התבאר בס"ד:
דרכי משה
עריכה(א) ובהגהות מיימוני פ"ד מהלכות שלוחין ושותפין דוקא היכא שהשליח בר חיובא ויודע שעושה עבירה אבל בלא"ה לא ועיין בזה בגמרא פ"ק דמציעא היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה ועיין בתשובות מיימוני ס"ס קנין משכנים סימן כ"ג אימתי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו ועיין בזה במרדכי בגיטין פרק המקבל ועיין בגמרא דנזיר דף י"ב מי שרוצה לעשות שליח בדבר שאינו יכול לעשות עכשיו והשליח יעשה כשיהיה ראוי לעשות:
(ב) ובתשובות הרשב"א סי' אלף ו' ראובן שאמר לשמעון קח בגדים אלו ואהי' שותף עמך אחר שלקחתם אינו יכול לומר לו משטה אני בך ועל כן יפרע חלקו דשליח שוויי' עכ"ל:
(ג) וע"ל סי' רכ"ו ולעיל סי' ק"ט ג כדעת רב האי:
(ד) וכתב הר"ן ריש האיש מקדש ודוקא אם המשלח מספיק עצמו באחריות השליח אבל אם אינו מספיק את עצמו בזה יכול לומר שהוא חפץ באחריות המוכר ולא השליח:
(ה) וכתבו תלמידי הרשב"א דאפילו לא הודיע השליח למוכר שהוא שליח אלא קנאו סתמא דהואיל ולא נגמר המקח אלא לענין לקבל עליו מי שפרע והמשלח חוזר בו גם השליח אינו צריך לקבל דהוי כמו שחוזר בו מחמת אונס דלא צריך לקבל עליו מי שפרע עכ"ל וכן נראין דברי הר"ן ועיין בדין זה בנ"י פרק איזהו נשך דף י"ג ע"א:
(ו) זה אינו תמיה דאין חילוק זה אלא לדברי ר"ת שכתבו התוספות והרא"ש אבל לדברי ר"י [אין] אנו צריכין לחלק ודעת רבינו שדעת הרי"ף כדעת ר"י וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ן ולכן אין לחלק בזה והרוצה לעמוד על עיקר הדברים יעיין בתוס' ואשיר"י והרי"ף ולא היה רצונו לחלק להביא לשונות כי אין זה מדרך חיבור זה והרוצה ליכנס בעמקו של הלכה יעיין שם ועיין בריב"ש סי' רי"ד מדין זה: