פתיחת התפריט הראשי

<< · סמ"ג · עשה · ע · >>


מצות עשה ע - לקנוס את החובל בחבירו כמו שכתוב בתורה

מצות עשה לדון בנזקי איש שהזיק את רעהו בין בגופו בין בממונו, שנאמר וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות ונפל למשכב אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא. ונפל למשכב – תרגומו ויפול לבוטלן כלומר לחולי שמבטלו ממלאכתו. אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו – על בוריו וכחו. [בפרק הנשרפין דף ע״ח] ונקה המכה – למה נאמר? וכי תעלה על דעתך שיהרג זה שלא הרג? אלא למדך כאן שחובשין אותו עד שנראה אם יתרפא זה, וכן משמע כשקם זה והלך על משענתו אז ונקה המכה. רק שבתו יתן – הוא ביטול ממלאכתו מחמת חולי ואם קיטע ידיו ורגליו רואין את ביטול מלאכתו מחמת החולי כאלו שומר קישואין שהרי אף לאחר החולי אין ראוי למלאכת יד ורגל והוא כבר נתן לו תשלומי נזק הוא דמי ידו ורגלו שנאמר יד תחת יד רגל תחת רגל [ב״ק דף פ״ג ודף פ״ה]. [שם] ורפא ירפא – ישלם שכר הרופא. [שם דף פ״ג כל הסוגיא]

הא למדת מתוך תורה שבכתב שחבורה תחת חבורה אינו ממש אלא תשלומי ממון הוא. והוא הדין לתחת הנאמרת בעין ובשאר אברים. ועוד אמר הכתוב לא תקחו כופר לנפש רוצח אבל אתה לוקח לחסרון אברים ותחת החבלות וכן זה שנאמר בתורה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו אינו אלא נתינת ממון [מיימוני פ״א דהלכ׳ חובל ומזיק] והדברים האלה קבלה בידינו מרבותינו רב מפי רב עד משה מסיני וכן היו דנין בב״ד של יהושע וב״ד של שמואל הרמתי ובכל ב״ד שעמדו מימות משה ועד עכשיו [שם] החובל בחבירו חייב לשלם ה׳ דברים נזק ושבת וצער ורפוי ובושת וחמשה דברים אלו כולן משתלמין תשלומין מן המעולה שבנכסין כדין כל המזיקין ורפוי ושבת כבר בארנו [שם] ונזק הוא שאם קיטע יד חבירו או רגלו רואין אותו כאלו הוא עבד נמכר בשוק כמה הי׳ יפה וכמה הוא יפה עתה ומשלם דמי הפחת שהפחית מדמיו הוא שנא׳ יד תחת יד רגל תחת רגל [מהמיימוני דלעיל ע״ש במגיד משנה] ומניין שמזיק חבירו חייב בצער בפני עצמו שהרי נאמר באונס תחת אשר עינה והוא הדין לכל אשר מצער חבירו בגופו שהוא חייב לשלם דמי הצער. ובפ׳ החובל [דף פ״ד ופ״ה] דורש עוד מפצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק [שם דף פ״ו ובפרק כיצד דף כ״ז] ומניין שהוא חייב בבושת בפני עצמו שנ׳ ושלחה ידה והחזיקה במבושיו וקצותה את כפה בכלל דין זה קנס המבייש [בדף פ״ו דלעיל] ואינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין אבל המבייש את חבירו בלא כוונה פטור לפיכך ישן וכיוצא בו שבייש פטור בפרק כיצד הרגל [דף כ״ו] דורש עוד מפצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון שאדם מועד לעולם ואפי׳ ישן ואפי׳ שיכור שחבל בחבירו או הזיק ממון חבירו משלם מה שהזיק מן המעולה שבנכסים בד״א שהישן חייב לשלם בשני׳ שישנו כאחד ונתהפך אחד מהם והזיק את חבירו או קרע את בגדיו שאונס כזה חייב עליו אדם המזיק אבל באונס גמור פטור כגון זה שמפרש בירושלמי [שם ומביאו בתוספת פ״ק דף ד׳ בד״ה כיון ובתוס׳ ר״י פרק ג׳ דף כ״ו בד״ה ושמואל] אם הי׳ אחד מהם ישן ובא אחר ושכב בצדו זה שבא באחרונה הוא מועד ואם הזיקו הישן פטור וכן אם הניח כלי בצד הישן פטור שזה שהניחו הוא המועד שפשע בב״ק [דף צ״א] מסיק שכשם שאומדין למיתה כך אומדים לניזקין כיצד הרי שהכה את חבירו בצרור קטן שאין בו כדי להזיק או בקיס׳ של עץ קטן וחבל בו חבלה שאין חפץ זה ראוי לעשותו ה״ז פטור שנאמר באבן או באגרוף דבר הראוי להזיק [שם דף צ׳ ודף צ״א] אבל חייב הוא בבושת בלבד שהרי אפי׳ רקק בגופו של חבירו חייב בבושת. [שם דף צ׳] לפיכך צריכין העדים לידע באיזה דבר הזיק ומביאין הדבר שהזיק בו לבית דין עד שאומדין אותו דבר ודנין עליו ואם אבד אותו דבר ואמר החובל לא היה בו כדי להזיק וכמו אנוס אני והנחבל אומר היה בו כדי להזיק ישבע הנחבל ויטול כמו שיתבאר [לקמן] [בפרק הנשרפין דף ע״ו] והברזל אין לו אומד אפי׳ מחט קטנה ראויה היא להמית ואין צ״ל להזיק גרסינן בירו׳ [ריש פרק החובל ומביאו באלפסי שם] החובל בחבירו חבלה שהוא ראוי לשלם ה׳ דברים כולן משלם ה׳ הזיקו נזק שאין לו אלא ד׳ אינו משלם אלא ד׳. שלשה משלם שלש. שנים משלם שנים. אחד משלם אחד. כיצד קיטע ידו או רגלו או אצבע מהן או שסימא את עינו משלם חמשה נזק וצער ורפוי ושבת ובושת. הכהו על ידו וצבתה וסופה לחזור. על עינו ומרדה וסופה לחיות משלם ד׳ צער וריפוי ושבת ובושת. הכהו על ראשו וצבה נותן לו שלשה צער ורפוי ובושת. ואם הכהו במקום שאין נראה כגון בגבו שאין לו שום בושת משלם שנים צער ורפוי. הכהו במטפחת שבידו או בשטר וכיוצא באלו נותן אחת והוא הבושת בלבד. עכ״ד הירושלמי. ובפ׳ החובל [דף פ״ג ופ״ד] מפורש כמו כן שאם כוואו בשפוד או במסמ׳ על צפרניו במקו שאינו עושה חבורה ולא מעכב מלאכה משלם הצער בלבד ואם השקהו סם או סכו סם לרפאות מכתו ושינה מראה עורו משלם לו ריפוי בלבד עד שיחזור מראהו כמו שהיה כבתחילה [שם]. [שם דף צ״א] אסרו בחדר נותן לו דמי השבת בלבד רקק בפניו חייב על הבושת בלבד וכן כל כיוצא באלו, [שם] המבעית את חבירו וכן אם צעק באזנו וחרשו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים והוא שלא נגע בו אבל אחזו ועשה לו הדברים האלו חייב בתשלומין [שם דף פ״ג] כמה הוא הצער הכל לפי הניזק יש אדם שהוא רך ומעונג ביותר ובעל ממון ואילו יתנו לו ממון הרבה לא היה מצטער מעט ויש אדם בעל טורח ובעל כח ועני ומפני זהוב אחד מצטער צער הרבה ועל פי הדברים האלה אומדין ופוסקין את הצער [שם דף פ״ה] כיצד משערין צער במקום נזק כגון שחסרו אבר אומדין כמה אדם כזה רוצה ליתן בין לקטוע לו אבר זה בסייף בין לקטוע לו בסם אם גזר המלך עליו שיקטעו לו האבר ואומדין כמה יש בין זה לזה ומשלם המזיק [שם כל הסוגיא] אמר רבא קיטע ידו נותנין לו דמי ידו ושבת רואין אותו כאלו שומר קישואין ורואין כמה הוא שכר שומר קישואין בכל יום ועושין חשבון כל ימי חוליו של זה ונותן לו וכן אם קטע את רגלו רואין אותו כאלו שומר הפתח סימא את עינו רואין אותו כאלו הוא מטחינו ברחי׳ וכן כל כיוצא בזה אחזו ותקע באזנו וחרשו נותן לו דמי כולן שהרי אינו ראוי למלאכה כלל ומה ששנינו בערכין [דף ב׳ והסוגיא בתוספות דף פ״ה דלעיל בד״ה חרשו] דחרש נידר ונערך לשם מדבר בחרש סופר או נוקב מרגליות שאין השמיעה מפסדת זאת האומנות [שם דף צ״א כל הסוגיא] כיצד משערין הריפוי אומדין בכמה ימים יתרפא זה החולי וכמה הוא צריך ונותן לו מיד ואין מחייבין אותו ליתן דבר יום ביומו ודבר זה תקנה היא למזיק. וכן השבת אומדין אותו ונותנין לו מיד ואם הי׳ מתגלגל בחוליו והולך ואורך ימי החולי יתר על מה שאמדוהו אינו מוסיף לו כלום. וכן אם הבריא מיד אין פוחתין לו ממה שאמדוהו. כשפוסקין בב״ד על המזיק ומחייבין אותו לשלם גובין ממנו הכל מיד כמו שאומר רבי חנינא [שם] שאין נותנין זמן לחבלות אבל אם בבשת בלבד נתחייב נותנין לו זמן לשלם שהרי לא חסרו ממון [משנה רפ״ג ובגמרא דף פ״ו] כיצד משערין הבושת הכל לפי המבייש והמתבייש ואינו דומה מתבייש מן הקטן למתבייש מן הגדול ומכובד שמביישו אדם נקלה בושתו מרובה. [שם] והמבייש את הישן חייב בבושת [שם] והמבייש את השוטה פטור. והמבייש את החרש חייב [בדף פ״ח]. [שם] והמבייש את הגר. [במשנה דף פ״ז ואת העבד חייב. [בדף פ״ו] והמבייש את הקטן אם כשמכלימין אותו נכלם חייב ואם אינו נכלם פטור. [שם] ומ״מ אינו דומה מבייש את הקטן למבייש את הגדול ולא המבייש עבד למבייש בני חורין ולא המבייש חרש למבייש פקח. [בדף צ׳ כל הסוגיא] הכהו כלאחד יד או תלש בשערו או העביר טליתו ממנו או פרע ראש האשה או רקק והגיע בו הרוק נותן לו דמי בושתו ד׳ מאה זוז סטרו נותן לו מאה זוז אמר רב פפא [בדף צ״א] לא שנו אלא שרקק בו אבל לא בבגדו משום רבי יוסי בר רבי חנינא אמרו [שם] זאת אומרת ביישו בדברים פטור וגרסינן בירושלמי [שם ומביאו גם באלפסי שם ובאשירי] בשם ריש לקיש המבייש ת״ח אף בדברים נותן לו דמי בושת שלם ואומר שם מעשה באחד דאיקפיד לר׳ יהודא ברבי חנינא אתא עובדא קמיה דריש לקיש וקנסוהו ליטרא של זהב. אע״פ שהמבייש שאר העם פטור מן התשלומין מ״מ עון גדול הוא שהרי אפי׳ במקום תוכחה נצטוינו שלא לבייש שנ׳ הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ואמרו חכמים [במסכת אבות פ״ג] כל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לע״ה שנינו עוד בפ׳ החובל [דף צ:׳] התוקע לחבירו נותן לו סלע פי׳ רבינו שלמה בלשון אחר הכהו בכפו על אזנו נותן לו סלע דמי בושת מלבד נזק צער וריפוי אם ישנו שם. ומסיק רב יהודא [בב״ק דף ל״ו] שכל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה וסלע מדינה יש בו שלשה דינרים וחצי נחושת וחצי דינר כסף נמצא שהוא שמינית שבסלע צורי ואומר רבינו יצחק [שם בד״ה ושל דבריהם] דווקא במקום שהזכירו סלע צורי אבל מנה וזוז אינו של מדינה שהרי שואל התלמוד בפרק החובל [דף צ׳] על זאת המשנה שאמר רבי יוסי הגלילי מנה אם רוצה לומר מנה צורי או של מדינה ואינו פושטה מדרב יהודא. וגם בפרק אף על פי [דף ס״ה] גבי עני שנותן לאשתו כלים של חמישים זוז ואומר שהם של מדינה דאם של צורי עני מניין לו כל זה ואינו מוכיח זה מדרב יהודא אמר רבא [בפרק החובל דף פ״ד] נזקי שור בשור ונזקי שור באדם גובין אותו בבבל ובח״ל ומסקינן [שם] שאינו מדבר בנזקי קרן שהרי פסק בפ״א [דף ט״ו] שחצי נזק הוא קנס ומחמת כן אומר רבה [בדף פ״ד דלעיל כל הסוגיא] אין מועד בבבל מאחר שאין מתחייב בנגיחות הראשונות אלא מדבר בנזקי השן ורגל שהן מועדים מתחילתן והזיקן מצוי אבל נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור אין גובין אותו בבבל ולא בח״ל שהרי צריך סמוכין לדברים האלה כמו שאומר שם ואין סמיכה בח״ל ואע״פ שהבא לידון בעידי הודאות והבא לידון בעידי הלוואות אומר שם שבח״ל דנין אותו בשליחות הסמוכין שבא״י שאם לא כן אין דנין אותם בח״ל שנאמר על כל הפרשה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ודרשינן [בפ׳ המגרש דף פ״ח ומבואר שם בתוס׳] לפניהם ולא לפני הדיוטות דלפניהם האלהים האמור למטה מינה דמשמע מומחין אומר שם [בדף פ״ד דלעיל] במסקנא כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס אבל בדבר מצוי ואין בה חסרון כיס כגון בושת ודברים שאינו מצוי ויש בו חסרון כיס כגון נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור אין אנו עושין שליחותם כתב רב אלפס [שם] מנהג שתי ישיבות שאע״פ שאין גובין קנס מנדין אותו עד דמפייס לבעל דינו ואם נתן לו שיעור הראוי ליתן לו מתירין את נדויו מיד בין נתפייס בעל דינו בין לא נתפייס בעל דינו עכ״ד ואין נראה לרבי יהודא דהאי לנקטיה בכובסי׳ דלשבקי׳ לגלימיה הוא [וכן הוא באשירי שם] ואמרינן נמי [בפ״ק דף ט״ו] גבי האי כלבא דאכל אימרא משמתינן ליה עד דסליק הזיקא אבל משום תשלומין לא משמתינן [כתב הר״מ פ״ג דהלכות חובל ומזיק] כבר נפסק הדין שכל המבייש תלמידי חכמים אפי׳ בדברים קונסין אותו וגובין ממנו משקל ל״ה דינר מן הזהב שהוא משקל ט׳ סלעי׳ פחות רביע וקבלה הוא בידינו שגובין קנס זה בכ״מ בין בארץ בין בח״ל ומעשים היו אצלינו בכך בספרד. ויש ת״ח שמוחלין על זה וכן נאה להם ויש שתובעי׳ ועושים פשרה ביניהם אבל הדיינין אומרי׳ למבייש חייב אתה ליתן לו ליטרא של זהב עכ״ד בפ׳ חמישי [דף מ״ח] שנינו הנוגף את האשה ויצאו ילדיה אע״פ שלא נתכוון חייב לשלם דמי וולדות לבעל ונזק וצער לאשה וכיצד משערינן דמי וולדות שמין את האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה ונותנין לבעל ואם מת הבעל נותנין ליורשיו, [כך משמע שם דף מ״ט] ואם נגפה אחר מיתת הבעל אף דמי וולדות לאשה. הנוגף את האשה ויצאו ילדיה ומתה אע״פ שהיה שוגג הרי זה פטור מן התשלומין ואינו משלם כלום שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש ודרש תנא דבי חזקיה [בפ׳ הנשרפין דף ע״ט ובפרק אלו נערות דף ל״ה] מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת מה מכה בהמה לא חלקת בין שוגג למזיד בין באונס בין ברצון שלעולם חייב ממון שאדם מועד לעולם אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד שלעולם פטור מממון. ואמרו חכמים שאע״פ שנתכוון להכות חבירו ונגף את האשה חייב מיתה ופטור מן התשלומין בפרק הנשרפין [דף ע״ט]. המכה אביו ואמו ולא עשה בהם חבורה חייב בחמשה דברים אבל אם עשה בהם חבורה או שחבל בחבירו בשבת אפי׳ היה שוגג פטור מן התשלומין מפני שהוא עון מיתת ב״ד כמו ששנינו בפר׳ החובל [דף פ״ז], [בפרק האורג דף ק״ה] והלא החובל מקלקל הוא וכל המקלקלי׳ בשבת פטורין מן המיתה ולמה נחשב זה החובל עון שיש בו מיתת בית דין הואיל ונחת רוח עשה ליצרו הרע בעת שחבל בחבירו הרי הוא כמתקן ונמצא עון מיתה לפיכך פטור מן התשלומין [הכי איתא שם גבי קורע בחמתן]. [בדף פ״ו דלעיל] החובל בחבירו ביום הכפורים אפי׳ במזיד חייב בתשלומין אע״פ שעבר עבירה שחייב עליה מלקות. והרי כל המחויב מלקות ותשלומין לוקה ואינו משלם שאין אדם לוקה ומשלם כך הם הדברים בכל חוץ מהחובל בחבירו שהוא משלם שהרי בפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין שנ׳ רק שבתו יתן ורפא ירפא [בפ׳ אלו נערות דף ל״ה כל הסוגיא] תניא בתוספתא דב״ק [פרק ט׳] החובל באשת איש השבת והריפוי לבעלה והצער שלה והבושת והנזק אם בגלוי כגון שחבל בפניה ובצוארה בידיה וזרועותיה השליש שלה ושני שלישי לבעל ואם בסתר הוא הנזק השליש לבעל ושני שלישי לאשה של בעל נותנין לו מיד ושל אשה ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות מכאן יש ראי׳ שיש קניין לאשה בלא בעלה לעניין הגוף והוא הדין בנותן מתנה סתם לאשה וכן פסקו ר״י [בתוס׳ פ״ק דקידושין בד״ה ר׳ אלעזר בדף כ״ד] ורבינו משה [בפ״ג דהלכות זכיה ומתנה]. כתב רבינו משה [בפ״ד דהלכות חובל ומזיק] בד״א שחבלו בה אחרים אבל חבל בה בעלה חייב לשלם לה מיד כל הנזק וכל הצער וכל הבשת והכל שלה ואין לבעל בהן הפירות ואם רצונה ליתן הדמים לאחר נותנת וכזה הורו הגאונים והבעל מרפא אותה כדרך שמרפא כל חולייה והמזיק את אשתו בתשמיש המטה אמרינן בפ׳ המניח [דף נ״ב] שהוא חייב בנזקיה ונפלאתי על זה שהרי שנינו בתוספת׳ [היינו אותה שהביא לעיל] החובל באשתו בין שחבל הוא בין שחבלו אחרים מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות [בב״ק דף פ״ט כל הסוגיא ע״ש וכן הסוגיא גם במיימו׳ דלעיל] והאשה שחבלה בבעלה אם היה תוספ׳ בכתובתה מחייבין אותה למכור התוס׳ לבעלה בטובת הנאה וגובה ממנה אם רצה הבעל ואם רצה לגרשה ולגבות מן הכל גובה ואם לא היה לה תוספ׳ אינה יכולה למכור לו עיקר כתובתה שאסור לו לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אלא אם רצה הבעל כותב עליה שטר בדמי חבלו או מגרשה ונוטל מכתובתה הראוי לו תניא בפרק החובל [דף פ״ז] החובל בבניו הגדולים אם אין סמוכין על שולחנו נותן להם מיד והקטנים ילקח בהן קרקע בנזקו והם אוכלים פירותיו וכן הדין באחרים שחבלו בהם ואם היו סמוכים על שולחנו וחבל בהם פטור בין גדולים בין קטנים ואם חבלו בהם אחרים בגדולים יתן להם מיד ובקטנים ילקח בהן קרקע והם אוכלים פירותיהם עד שיגדלו. שנינו שם [בדף ס״ז] חש״ו פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורים אע״פ שנתפתח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אינן חייבים לשלם שבשעה שחבלו אינם בני דעת [שם] העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורין אבל משלמין לאחר זמן אם נתגרשה האשה או מת בעלה או שנשתחר׳ העבד. שנינו במסכת ידים [סוף פרק בתרא] אמרו הצדוקי׳ קובלים אנו עליכם פרושים ומה שורי וחמורי שאיני חייב בהן במצות אני חייב בנזקם עבדי ואמתי שאני חייב בהן במצות אינו דין שאתחייב בנזקם אמרו להם לא אם אמרת בשורי וחמורי שאין בהם דעת תאמר בעבדי ואמתי שיש בהם דעת שאם אקניטנו ילך וידליק את גדישו של חבירו ואהי׳ חייב לשלם וטע׳ זה מביא בפ׳ א׳ דנזיקין [דף ד׳], [במשנה פרק החובל דף צ׳ ובגמרא דף צ״א] אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו ולא החובל בלבד [בפ׳ אלו נערות דף ל״ה] אלא כל המכה אדם מישראל בין גדול בין איש בין אשה דרך בזיון ה״ז עובר בלא תעשה שנאמר לא יוסיף אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאות החוטא [במכות דף כ״ג] קל וחומר למכה את הצדיק [בפ״ד מיתות דף נ״ח] אפי׳ להגביה ידו על חבירו אע״פ שלא הכהו הר״ז נקרא רשע שנ׳ ויאמר לרשע למה תכה רעך בפ׳ אלו נערות [דף ל״ה] המכה את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה שאין כאן תשלומין בפרק ד׳ מיתות [דף נ״ח] עכו״ם שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר ויפן כה וכה וירא כי אין איש קנס קנסו חכמים לאלו השוטים בעלי זרוע שיהא הנחבל נאמן ונשבע בנקיטת חפץ שזה חבל בו ונוטל מה שראוי לו והוא שיהיו שם עדים כמו ששנינו בפ׳ כל הנשבעין [דף מ״ד] כיצד היו שני עדים מעידים אותו כשנכנס לתוך ביתו שלם ויצא חבול ולא ראוהו בעת שחבל בו והוא אומר לא חבלתי בו והלה אומר אתה חבלת בי הרי זה נשבע ונוטל ומפרש שם [בדף מ״ו] בד״א כשהיתה המכה במקום שיכול לעשותה בעצמו אבל עלתה לו נשיכה בגבו וכיוצא בו הרי זה נוטל בלא שבועה [מיימוני פ״ה דחובל ומזיק ע״ש במ״מ] הודה החובל שהוא חבל משלם חמשה דברים שהרי עדים היו שם שנכנס לתוך ביתו שלם בשעת המריבה ויצא חבול אבל אם לא היו שם עדים כלל והוא אומר חבלת בי והוא הודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער וחייב בשבת ובבשת וריפוי על פי עצמו לפיכך אם כפר ואמר לא חבלתי נשבע שבועת היסת ולמה משלם אדם שלשה דברים אלו על פי עצמו שהשבת והריפוי ממון הוא ואינו קנס שאם לא יתן לו הרי חסרו ממונו שהוא מתרפא בו ובטל ממלאכתו והבשת לא הגיע לו אלא בשעה שהודה לפנינו שהוא חבל שהנחבל שלא ראוהו שחבל בו אדם אין לו בשת והודאתו בבית דין הוא שביישה אותו נמצאת למד שאין הפרש בבשת בין בשת המגיע לו אם חבל בו בפני אחרים ובין בשת המגיע לו על שהודה בפני אחרים שחבל לפיכך משלם אדם בשת על פי עצמו ואינו משלם קנס וכעניין זה שנינו בפרק אלו נערות [דף מ״א] האומר פתיתי בתו של פלוני משלם בושת ופגם על פי עצמו ואינו משלם קנס אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק בממונו שהמזיק בממון חבירו כגון ששילם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו ומכל מקום מצוה לשאול ממנו מחילה כאשר בארנו במצות הוידוי [סוף סימן ט״ז] אבל החובל בחברו אע״פ שנתן לו ה׳ דברים אין מתכפר לו ואפי׳ הקריב כל אילי נביות אין מתכפר לו ולא נמחל לו עונו עד שיבקש מחילה מן הנחבל וימחול לו כדאיתא בפרק החובל [דף צ״ב]. ואסור לנחבל להיות אכזרי ולא ימחול [ביומא דף כ״ג] ואין זה דרך זרע ישראל ואמרו רבותינו כל המעביר על מדותיו מעבירין על כל פשעיו וגרסינן בפ׳ שואל [דף קמ״ט] כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב״ה שנאמר גם ענוש לצדיק לא טוב וכתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע ואמרינן בפרק החובל [דף צ״ג] כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה אם יש דיין בארץ שיוכל לבא לדין לפניו ואמר רבי יצחק [שם] אוי לו לצועק יותר מן הנצעק ורבינו שמואל [בתו׳ שם] גורס אוי לו לצועק יותר ממי שאינו צועק וכן הוא במכילתיה [משפטים פרשה י״ח] ועוד יש הפרש בין נזקי גופו לנזקי ממונו כמו שאומר בסוף פ׳ החובל [דף צ״ב] שהאומר לחברו סמא את עיני קטע את ידי על מנת שאתה פטור חייב בה׳ דברים שהדבר ידוע שאין אדם רוצה בכך אבל האומר לחבירו קרע את כסותי שבור את כדי על מנת שאתה פטור הרי זה פטור ואם לא אמר לו על מנת שאתה פטור חייב לשלם אע״פ שהרשהו להשחית ומסיק שם [בדף צ״ג] בד״א כשבאו הכלי׳ לידו תחילה בתורת שמירה כגון שהיו שאולין או מופקדים אצלו ואמר לו שבר וקרע ועשה כן חייב לשלם עד שיאמר לו על מנת שאתה פטור אבל אם אמר לו קח לי כלי זה ושברו בגד זה וקרעהו ועשה כן הרי זה פטור [בב״ק דף כ״ו] אדם מועד לעולם בין ער בין ישן בין שוגג בין מזיד ונאמר מכה בהמה ישלמנה ולא חילק הכתוב בין שוגג למזיד ואחד המזיק בהמתו של חבירו או שאר ממונו משפט א׳ להם בד״א ברשות הניזק אבל ברשות המזיק פטור עד שיתכוין להזיק [בדף מ״ח] גרסינן בפרק המניח [דף ל״ב] אמר רבי יוחנן הלכה כאיסי בן יהודא שאומר שנים שהיו מהלכים בר״ה אחד מהלך ואחד רץ והוזק אחד מהן בחבירו שלא בכוונה זה הרץ חייב מפני שהוא משנה ואם היה בערב שבת בין השמשות פטור מפני שהוא רץ ברשות כדי שלא תיכנס השבת והוא אינו פנוי גרסינן בפ׳ א׳ דנזיקין חמשה שישבו על כסא אחד ולא נשבר ובא אחר וישב עליו ונסמך על חבירו ונשבר אע״פ שהיה ראוי לישבר בהם קודם שישב הואיל וקרב את שבירתו האחרון חייב דכוחו כגופו דמי ואומרים לו אילו לא נסמכת עלינו היינו עומדים קודם שישבר וגרסינן שם אמר רב פפא כגון פפא בר אבא פירש רבינו יצחק [בתוס׳ שם] שהיה זה האחרון כבד כפפא בר אבא אבל אחר לא יניחו לעמוד מפני סמיכתו וכולן חייבין בפר׳ הניזקין [דף נ״ג] אמר רבי יוחנן המזיק את ממון חבירו היזק שאינו ניכר הואיל ולא נשתנה הדבר ולא נפסדה צורתו הרי זה פטור מן התשלומין דין תורה אבל מדברי סופרים אמרו הואיל והפחית את דמיהן הרי זה חייב ומשלם מה שהפחית מדמיהן אם הי׳ מזיד כמו ששנינו שם [בדף נ״ב] המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב [שם דף נ״ג ובירושלמי שם] ודבר זה קנס הוא שקנסו חכמים שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני והלכה כדברי ר׳ יוחנן שהרי חזקיה שחולק שם עליו [בדף נ״ג] עולה בתיובתא [בדף נ״ד] המנסך יין חבירו לעבודת עכו״ם לא נאסר היין שאין אדם מישראל אוסר דבר שאין שלו דכיון שאינו שלו לא שמיה תקרובת ואם היה לו בו שותפות או שהיה משומד שהרי הוא כגוי או שהתרו בו וקבל התראה שהרי הוא משומד הרי זה אוסר היין וחייב לשלם והיאך יתחייב זה לשלם והרי הוא מתחייב בנפשו מפני שמשעה שהגביהו נתחייב לשלם ואינו מתחייב בנפשו עד שינסך כדאיתא בפ׳ השוחט [דף מ״א כל הסוגיא] גרסינן בפרק שני דנזיקין [דף כ״ו] אמר רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וסילקן או הוא קידם וסילקן פטור שמשעה שהשליך נפסקו חציו והרי היו שם כרים וכסתו׳ וכתב רב אלפס דרבה לטעמיה שפוטר שורף שטרותיו של חבירו בפרק הגוזל קמא [דף נ״ח] דלא דאין דינא דגרמי ואין הלכה כן כמו שיתבאר [לקמן] ולרבינו יצחק [בתוס׳ דף כ״ו דלעיל בד״ה קדם] נראה דגרמא בנזיקין הוא ופטור לד״ה בפ׳ הגוזל ראשון [דף צ״ח כל הסוגיא] מסקינן שהשורף שטרותיו של חבירו חייב לשלם כל החוב שהיה בשטר אע״פ שאין גוף השטר ממון הרי גרם לאבד כל הממון וכיוצא בזה נקרא דינא דגרמי בכל התלמוד ובלבד שיודה לו המזיק ששטר זה מקוים היה וכך וכך היה כתוב בו ומחמת ששרפו הוא שאינו יכול לגבות החוב שאומר שם ה״ד אי דאיכא סהדי דידעי מה דכתיב בשטרא נכתוב ליה שטרא מעליא ואי דליכא סהדי מנא ידענא כמה ישלם אמר רבא תהא במאמינו למזיק כאשר בארנו [בספ״ק דב״מ דף כ׳ ובכמ׳ דוכתי והעיקר בפרק הכותב דף פ״ו] המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ונתחייב המוחל לשלם מה שקבל אפי׳ לר׳ מאיר דדאין דינא דגרמי אינו משלם יותר [בפרק הגוזל קמא דף ק׳] כך פסק רב שר שלום גאון וכן מוכיח גבי קריביה דרב נחמן בפ׳ הכותב [דף פ״ה ומבואר בתוס׳ שם בד״ה תיזל דף פ״ו] בפר׳ לא יחפור [דף כ״ב] מסקינן דגרמין בנזיקין פטור אבל אסור וצריך לחלק מה בין גרמין בנזקין לדינא דגרמי וחילק רבינו יצחק [בתוספות שם בד״ה ואם כל הסוגיא] ללשון א׳ דדינא דגרמי הוא במקום שהוא בעצמו עושה ההיזק לממון חבירו וללשון אחר פירש במקום שבשעת מעשה עושה ההיזק וא״א ליישב לשני הלשונות את כולן כשתדקדק בהלכות ועוד כי טיהר הטמא ועירבו בע״ה עם פירותיו דמחייב לרבי מאיר בפ׳ עד כמה [דף כ״ח] לא יתיישב כלל דהוא עצמו אינו מזיק ממון חבירו וכן בשעת מעשה אין ההיזק בא לכך נר׳ לרבי יצחק בר ר׳ אברהם לפרש שהואיל דדינא דגרמי מטעם קנס כמו שמוכיח בירו׳ [פרק שבועת הדיינין] יש לומר דכל היזק המצוי ורגיל לבא אם לא שקנסו חכמים על כך שייך דינא דגרמי כעין טעם שבארנו למעלה גבי מטמא ובכך מתיישבות כל ההל׳ [בסמוך] גרסינן בפרק שני דנזיקין [דף כ״ו] אמר רבא הזורק כלי מראש הגג לארץ ולא הי׳ תחתיו כלום וקדם אחר ושברו במקל בעוד שהוא באויר קודם שיגיע לארץ הרי זה פטור דמאחר שלא שיבר אלא כלי שסופו להשבר [ביד] בודאי נמצא כשובר כלי שבור וכן כל כיוצא בזה פטור. גרסינן בפ׳ החובל [דף צ״א] שור שהי׳ עומד להריגה מפני שהוא מזיק הבריות ואילן שהוא עומד לקציצה מפני שהוא מזיק הרבים וקדם אחר ושחט שור זה וקצץ אילן זה שלא מדעת בעליו חייב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינין שהרי הפקיעו מלעשות מצוה ואם טען אתה אמרת לי להורגו ולקוצצו הואיל והוא עומד לכך הרי זה פטור אמנם בחוצה לארץ אין גובין עכשיו קנס זה כדא׳ שם [דף פ״ד] דבר שאין בו חסרון כיס אין אנו עושין שליחות הסמוכין שבארץ לדון בו [בפרק הכונס דף ס״ב] כל המזיק ממון של חבירו ואינו יודע מה הזיקו הרי הניזק נשבע בתקנת חכמים ונוטל כמו הנגזל [בפרק כל הנשבעין דף מ״ה ומ״ו] והוא שיטעון דברים שהוא אמוד בהם כמו שבארנו בנגזל [לקמן בסי׳ ע״ג] כיצד לקח כיס של חבירו והשליכו לים או לאור או שמסרו ביד אנס לדברי רבינו יעקב כאשר יתבאר [לקמן] ואבד בעל הכיס היה אומר זהובים היה מלא והמזיק היה אומר איני יודע מה היה בו שמא עפר או תבן היו בו הרי זה הניזק נשבע בנקיטת חפץ ונוטל וכיוצא בדין זה יש בירושלמי ובארנוהו במצות השומרים [סימן פ״ח] והוא שיטעון דברים שהוא אמוד בהם או אמוד להפקידן אצלו ודרכן להניחן בכלי זה וכיוצא בזה אבל אם אין דרכן להניח בכלי זה הוא פשע בעצמו כדמוכח בפרק הכונס [דף ס״ב] גבי מנחי אינשי מרגניתא בכספתא או לא ובעיא זו לא איפשיטא הילכך אם תפס אין מוציאין אותו מידו [מהמיימוני סוף פ״ז דחובל ומזיק עיין בהשגות שם ובספ״ה דהלכות שאלה ופקדון] ידע המזיק שהכיס היה בו זהובים אבל אינו יודע כמה היו והניזק אומר אלף היו נוטל אלף בלא שבועה והוא שיהא אמוד שהרי זה המזיק מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם [כרבי אבא בפרק כל הנשבעין דף מ״ז] המוסר ממון חבירו ביד אנס חייב לשלם מן היפ׳ שבנכסיו [הכי איתא בב״ק דף ה׳ שהוא בכלל המזיקין] ואם מת גובה מן היורשין כשאר כל המזיקין בין שהיה אנס גוי בין שהיה אנס ישראל הרי זה המוסר חייב לשלם כל מה שלקח האנס אע״פ שלא נשא המוסר ונתן בידו אלא הראה בלבד בד״א כשהראה המוסר מעצמו דאמר רבא בפ׳ הגוזל בתרא [דף קט״ז] אם הראה מעצמו כנושא ונותן ביד דמי אבל אנסוהו גוים והראה ממון חבירו תניא [שם] דפטור ואם נשא ונתן ביד חייב גרסינן בירושלמי בפרק החובל [סוף פירקא ומביאו האשירי בהגוזל בתרא] אמר ר׳ יוסי הדא דאת אמרת באומר תנו לנו ממון סתם אבל אמר תנו לנו ממון של פלוני ופלוני אפי׳ נשא ונתן ביד פטור. וכתב רב אלפס [שם] שאין התלמוד סובר כן ומדקדק דאם נשא ונתן ביד חייב במה מדבר אם באונס הלה אמר פטור ואם מעצמו אפי׳ לא נשא ונתן ביד אלא שהראה אמר רבא שחייב אלא ודאי אפי׳ באונס חייב ועוד מביא ראיה שאומר שם בפרק הגוזל [דף קי״ז] מעשה באחד שהראה יינו של רב פנחס למלך שאנסוהו לכך א״ל האנס עזרנו להביאו עמנו וכן עשה ובא לפני רב אשי לדין ופטרו אמרו לו תלמידיו והתניא נשא ונתן ביד חייב אמר להם בד״א כשלא העמיד האנס מתחילה על דבר הנאנס אבל העמיד האנס על הממון מתחילה אבד כל מה שיש לו וכאלו נשרף ע״כ הגמרא הרי למדת שנשא ונתן ביד חייב אף באונס שאל״כ מה היו מקשים תלמידיו לרב אשי וגם רב אשי היה יכול לענות להם בד״א מעצמו אבל באונס פטור אלא ודאי הואיל ועשה מעשה בידים חייב אף באונס אבל הראה באונס פטור שאין זה אלא גרמא בעלמא ועוד הביא ראיה מדאיתביה [שם] רב כהנא לרב אשי אמר לו האנס הושט לי פקיע עמיר זה או אשכול ענבים זה והושיט לו חייב אע״פ שעמד עליהם האנס מתחילה ומתרץ בד״א שהעמיר והאשכול מצד הנהר לעבר האחר שאין האנס יכול ליטלה ולכך חייב המושיט ואע״פ שנאנס הרי למדת שמי שנוטל ממון חבירו ומוליכו אצל האנס בידו חייב אע״פ שנאנס כל זה מדברי רב אלפס. פסק רבא בפרק הגוזל בתרא [שם] על בעלי דינין שהיתה ביניהם מריבה על דבר אחד זה אומר שלי וזה אומר שלי ועמד אחד מהם ומסרה בידי עכו״ם מנדין אותו עד שיחזיר את הדבר לכמו שהיה ויסלק יד האנס מביניהם ויעשו ביניהם דין ישראל בירושלמי דכתובות [פרק בתרא ומביאו האלפסי שם] א״ר יהושע ב״ל מי שנתפס על חבירו ולקחו ממנו גוי׳ ממון בשביל חבירו אין חבירו חיי׳ לשלם חוץ מן הנתפס מפני המס הקצוב על כל איש ואשה למלך הרי זה חייב לשלם לו והוא שיקחו ממנו בפירוש בגלל פלוני ובפני עדים כמו שאומר בפ׳ הגוזל אחרון [דף קי״ג] בר מתא אבר מתא מיעבט ודווקא משנה זו אבל משנה שעברה מאחר שנתפייס המלך אין לו לעבוט אחר עליו [מהאלפסי פ׳ הכונס ומיימ׳ פ״ח דחובל ומזיק] מי שיש לו עדים שמסר ממון חבירו בעניין שהוא ראוי להתחייב ולא ידעו העדים כמה הפסידו במסירתו והנמסר טוען כך וכך הפסידני והמוסר כופר במה שטענו אם תפס הנמסר אין מוציאין אותו מידו אלא נשבע בנקיטת חפץ וזכה במה שתפס ואם לא תפס אין מוציאין מיד המוסר אלא בראיייה ברורה שהרי בפ׳ הכונס [דף ס״ב והסוגיא בתוס׳ שם] בעי אמימר אם עשו תקנת נגזל במסור לישבע וליטול אם לא ונשאר בתיקו ושוין ר״ח ורבי׳ משה ורש״י שכמו דתיקו דאיסורא לחומרא מכל וכל כך כל תיקו דממונא לקולא מכל וכל ולא כדברי רב האי גאון שפירש יחלוקו ועוד שאין הלכה כסומכוס כאשר בארנו בנזקי קרן בספר זה [לעיל בסימן ס״ז] שהרי שמואל בפ׳ הפרה [דף מ״ו] ורב נחמן בפ׳ השואל [דף צ״ז ק״ב] אין סוברין כמותו ועוד כי אף סומכוס אינו אומר דבריו כי אם בספק שראוי להסתפק כי ההיא דשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה [בדף כ״ו דלעיל] ואין ידוע אם קודם שנגחה ילדה או לאחר שנגחה ילדה שאף לבעלי דינין הדבר בספק מתוך שמועה זו פוסק ר״ח [וכן באשירי סוף ב״ק ובאלפסי שם] דהל׳ כמ״ד בפ׳ הגוזל אחרון [דף קי״ט] ממון מסור אסור לאבדו ביד ומפרש רבינו יעקב [בתו׳ פ׳ הכונס דלעיל] זאת הבעיא דמיירי כשהמסור מכחיש הנמסר דומיא דנגזל דשבועות [דף מ״ד] שהגזלן דומה שמכחישו אבל אם אין יודע המסור כמה ואומר זה הכיס שלקח האנס שמא עפר היה בו ישבע הנמסר כמה הפסידו ויטול ומפרש רבינו יצחק זו הבעיא מיירי אפי׳ אין המסור יודע כמה דומיא דתקנת נגזל באשו שנזכר למעלה [בב״ק דף ס״ב] שאין המבעיר יודע כמה הפסיד הניזק וכיוצא בזה הוא דמבעיא ליה שיעשו תקנה או לא. כתוב בספר חפץ שכך אומר רב פלטוי ראש ישיבה מסור פסול לעדות ולא מבעיא מסור גמור אלא אפילו אדם מפורסם ומריב על חבירו ואומר לו אלך ואמסור ממונך הואיל ומעיז פניו בפרהסיא נקרא רשע ופסול לעדות והוא הדין לשבועה וכן נפסק דין המסור בב׳ ישיבות. כתב רבינו משה [בפ״ח דחובל ומזיק] המסור שאנסוהו גוים להראות או להביא ונשא ונתן ביד אע״פ שהוא חייב לשלם אינו רשע אלא בן תשלומין הוא בלבד ומשביעין אותו כשאר הכשרים. מותר להרוג את המסור בכל מקום שהוא ואפי׳ בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות ומותר להורגו קודם שימסור אלא כשאומר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו ואפי׳ ממון קל הרי זה התיר עצמו למיתה ומתרין בו ואומרים לו פלוני אל תמסור אדם ואם העיז פניו ואמר לא כי אלא אמסרנו הרי זה מצוה להורגו וכל הקודם להורגו זכה כמו שמצינו בפ׳ הגוזל בתרא [דף קי״ז] ברב כהנא דשמטיה לקועיה דההוא גברא מסור ואמרו רבותינו במסכת ר״ה [דף י״ז] כי המסורות אין להם חלק לעולם הבא. כתב רבינו משה [בפ״ח דלעיל] שאם עשה המסור כאשר זמם ומסר יראה לו שאסור להרוג אלא א״כ הוחזק למסור ומעשה בכל יום בערי המערב להרוג את המוסרי׳ רודף שהי׳ רודף אחר חבירו להורגו או לדבר עבירה ושבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור מפני שהוא מתחייב בנפשו שכיון שרודף התיר עצמו למיתה ונרדף ששבר כלים של רודף פטור ואם שבר כלים של אחרים חייב שהמציל עצמו בממון אחרים חייב מי שרדף אחר הרודף להציל הנרדף ושבר את הכלים בין של רודף בין של כל אדם פטור ולא מן הדין אלא תקנה היא שלא ימנע מלהציל או יתמהמה ויעיין כשירדוף וספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ועמד אחד מהם והקל ממשאה והשליך בים פטור שהמשוי שבה כמו רודף אחריהם ומצוה רב עשה שהשליך והושיעם ועיקרי אלו הדברים בפרק הגוזל בתרא [דף קי״ז כל הסוגיא מתחילה וסוף]: