טור חושן משפט רמג

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רמג (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

המזכה לחבירו מתנה על ידי אחר כיון שהחזיק הזוכה במטלטלי או בקרקע או שהגיע השטר לידו זכה המקבל ואין הנותן יכול לחזור בו ויד המקבל על העליונה אם רוצה מקבל ואם אינו רוצה אינו מקבל: בד"א שאמר זכה במתנה זו לפלוני אבל אם א"ל הולך לפלוני מנה זו שאני נותן לו לא הוי כזכי ויכול לחזור בו כל זמן שלא הגיע ליד המקבל ואם המקבל עני אינו יכול לחזור בו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט: ואפי' אם אמר לו זכי לפלוני אינו קונה אא"כ הוא ברשותו אבל אם אינו ברשותו לא ומיהו אפילו אם אינו ברשותו לכשיבוא ברשותו זכה בשבילו אם לא יחזור בו הנותן קודם שיבוא לרשותו:

ופי' ר"ת דה"ה נמי אם אמר תן מנה זה לפלוני לא הוי כזכי במתנה ויכול לחזור בו כל זמן שלא יגיע לידו והרמב"ם ז"ל כתב דתן הוי כזכי ועוד הארכתי למעלה בסימן קכ"ה: ועוד כתבתי שם אם אמר הולך מנה לפלוני ומצא שמת המקבל ואם הה הנותן בריא או שכיב מרע:

אמר לשנים זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו שטר עליה והחזיקו בשדה יכול הנותן לחזור בו ולמנוע אותם שלא יכתבו לו השטר אע"פ שהקנה לו השדה על ידם בקנין: אבל אם אר להן זכו לו בשדה ע"מ שתכתבו לו השטר או ע"מ שתתנו לו מאתים זוז יכול לחזור בו שלא יכתבו לו השטר או שלא יתנו לו מאתים זוז ותתבטל ג"כ המתנה כיון שהיתה על תנאי ונתבטל התנאי אפי' אם כתבו לו השטר כל זמן שלא מסרוהו לידו שע"מ שתכתבוהו ותתנוהו לו קאמר וי"א דוקא כשהתנה ע"מ שתכתבוהו לו השטר: אבל אם אמר זכו בשדה ע"מ שתתנו לו מאתים זוז אינו יכול לחזור בו אלא הם יתנו לו ויזכה בשדה וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה ובזכו לו וכתבו לו השטר שחוזר בשטר כתב ר"ת דוקא בשטר מתנה אבל אם הוא שטר מכר כשזכו לו בשדה כותבין לו שטר בע"כ ור"י פירש דאפילו בשטר מכר אין כותבין בלא דעת המוכר אלא שהלוקח יכול לחזור בו ולומר לא קניתי אלא ע"מ שתכתבו לי שטר ומיהו גם המוכר יכול לחזור בשטר או יקבלנו הלוקח בלא שטר וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל:

והר"ר יונה כתב וחילק בין זיכה לו על יד אחר ובין זוכה הוא בעצמו שכתב אע"פ שחוזר בכתיבת השטר אם הוא מכר אינו יכול לחזור בו מאחריותו ואם מתנה אם אמר שדה זו אני נותן לך באחריות לך חזק וקני וקנה מתחייב נמי באחריותו וכמו שמתחייב באחריות על ידי שטר כך מתחייב נמי באחריות על ידי חזקה למיגבי מבני חרי אבל לכתוב לו השטר אינו מתחייב בחזקתה דהוה ליה קנין דברים וי"א דאפי' בכתיבת השטר נמי מתחייב כשמחזיק הלוקח או המקבל בעצמו: והא דאמרינן שחוזר בשטר היינו דוקא כשאומר לעדים זכו לפלוני אבל באומר ללוקח או למקבל בעצמו זכה ואכתוב לך השטר אינו יכול לחזור בו:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן שקנו מידו שנתן לשמעון בית והעדים עשו כתב זכירה על זה וחתמו עליו וכשבאו לכתוב השטר מיחה הנותן שלא יכתבו השטר אם יכול לעכב אם לא. תשובה יראה שיכול למחות אע"פ דסתם קנין לכתיבה עומד ה"מ סתמא דמסתמא ניחא ליה למקנה שיכתבו שטר לקונה אבל אם מיחה לא כתבינן: ואי משום שכבר כתבו הזכירה רשב"ם פי' אפי' אם נכתב שטר גמור ונחתם יכול לחזור בו עד שלא בא ליד המקבל מתנה:

ובמקומינו נוהגין שהעדים אומרין למקנה בשעת הקנין דע כי נכתוב השטר ולא תוכל למחות בנו ואפילו אם קנו מידו על השטר שאמר בפירוש אני מקנה לכתוב השטר ולא אוכל לחזור בי למחות בסופר מלכתוב ובעדים מלחתום עדיין יכו לחזור בו דהאי קנין דברים בעלמא הוא ואין קנין חל עליו שאין כאן שעבוד נכסים שיחול הקנין עליו דבשטר מתנה אין משעבד נכסיו ואפילו המקנה לחבירו שיכתוב שטר על מכר נמי קנין דברים הוא שכבר נשתעבדו לו נכסיו משעת מכירה הילכך אין תקנה שלא יוכל לחזור בו עד שיבוא השטר ליד מקבל מתנה ע"כ:

וי"א שאם אמר כתבו וזכו לו בשטר שמיד שכתבוהו זכו לו ואינו יכול לחזור בו והרמ"ה כתב דאפי' הכי יכול לחזור בו דבההיא שעתא אכתי ליתיה לשטריה בעולם ואין אדם מקנה דשלב"ל והכי מסתברא:

ששאלת ראובן הוציא שטר משכונא על חצר ידועה לשמעון וללאה אמו ובא שאול בנו של שמעון והוציא שטר מתנה שלאה נתנה לו החצר קודם זמן שטר המשכונא של ראובן וטען ראובן ששטר מתנה זו לא בא ליד שאול בחיי לאה זקנתו ולא זכה בו מעולם אלא היה מופקד ביד לוי ונתנו לשאול אחר פטירת לאה ושאלו ללוי היאך בא שטר זה ליד שאול ואמר ששטר זה לא נפקד אצלו אלא לאה הפקידה כרך אחד אצל ישמעאלית אחת שפחתה וכשנפטרה לאה לקח לוי הכרך מיד השפחה ונתנו לשמעון אבי שאול ולא עיין מה היה בו ועוד אומר לוי שמעולם לא צותה לאה לא מחיים ולא בעת פטירתה שינתן השטר לשום אדם ושאלו לשאול היאך בא השטר לידו או מתי והשיב כי מן הכרך הנפקד שנתן לוי לשמעון לקחו אחר פטירת זקנתו ושהיתה אומרת לו הזקנה שהחצר שלו וכתבה שאין המתנה כלום כיון שהודה שאול מקבל המתנה לפני ב"ד שאחר פטירת זקנתו בא השטר לידו ואן קנין לאחר מיתה. תשובה דע כיון שכתוב בשטר שלאה נתנה החצר בקנין לשאול בן בנה א"צ שיגיע השטר לידו או שיזכה בו אחר בשבילו מחיים ואין שייך לומר כאן אין שטר לאחר מיתה שהשטר אינו אלא לראיה בעלמא כיון שמשעת הקנין כבר זכה שאול בחצר וזכין לאדם שלא בפניו ואי משום שהוחזר השטר ליד הנותן בשביל זה לא נתבטלה המתנה דהא פלוגתא דרשב"ג וחכמים היא (בבא בתרא קסט, ב) רשב"ג אומר הנותן מתנה לחבירו החזיר לו השטר חזרה מתנתו וחכ"א לא כי אלא מתנתו קיימת והלכתא כחכמים וגם שטר זה אין ידוע שהיה ביד הנותן אלא ע"פ שאול מקבל המתנה והנה גם הוא אומר בטענתו שאמרה לו לאה זקנתו בחייה שחצר זה שלו:

ודאי שטר הנמצא ביד הנותן אם אין עדי הקנין והיה טוען הנותן שעל תנאי קנו מידו ולא נתקיים התנאי אפשר דהוה מהימן במגו דאי בעי הוה קלייה ליה לשטרא כל זמן שלא הוחזק בב"ד אבל הכא שאין השטר יוצא מיד הנותן ואין ידוע שבא ליד המקבל אחר מות הנותן אלא ע"פ דברי המקבל וגם הוא טוען שזקנתו אמרה לו שנתנה לו מחיים ולא היה השטר אלא פקדון בידה מהימן לומר טענה זו במגו דאי בעי אמר מחיים בא לידו ואין אדם מכחישו בדבר שגם לוי לא היה יודע מה היה בכרך שנתן לשמעון:

ששאלת ראובן מת ונמצאו בידו שטרות קשורין יחד מקצתן יש לאחותו זכות בהן ומקצתן יש לה בהן חובה כגון שטר מתנה שנתנה לבעלה קרקע שהיה לה ואחותו מתה קודם שמת הוא ויורשיה תובעין השטרות ואומרים שאמם הפקידה אצלו שטר נדונייתה ושטר הקרקע שהיה לה ואיכא לאסתפוקי בשטר המתנה שנתנה לבעלה ונמצא קשור מאי נרון ביה מי אמרינן דילמא תנאה הוה ביה ולא גמיר תנאה וליתא למתנה או דילמא כיון דלא אשתכח ברשותה ואיכא בהדיה שטר מתנה אחרינא דיהיב לה בעלה קרקע אחרינא המתנה קיימת ויהבינן ליה ליורשי הבעל. תשובה ודאי שטר נדונייתה הוי בשאר שט"ח שניתן לגבות בכל פעם והיינו דתנן (ב"מ כ.) מצא שטר בין שטרות ואין יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבוא אליהו אמנם בנדון זה שהיו השטרות כולן קשורין ביחד שטר קרקעותיה ודאי שלה היו ושטר נדוניתה ינתן ליורשיה אגב שטר קרקעותיה כיון שהיה קשור עמהם שאנו תולין שכך הפקידתן קשורין ביחד זה בזה ומטעם זה שטר מתנה שנתנה לבעלה קרקע שלה אנו מחזיקין שהיא הפקידתו שמא היא צותה לכתבו שהיה לו לבעל לעשות לה דבר אחר כנגדו והיא צותה לכתבו כדי שיהא מזומן בידה כשיבוא הבעל לעשות הדבר שהיה לו לעשות לה:

אין מזכין למקבל על ידי אחר אא"כ הוא הזוכה גדול ובן דעת אבל חרש שוטה וקטן אין מזכין על ידם ואם יש בקטן קצת דעת כגון שנותנין לו אגוז ונוטלו צרור וזורקו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים: וכן החרש זוכה לעצמו ולא לאחרים: אבל שוטה אין לו זכייה ואפילו לעצמו: והמזכה לחש"ו אפי' בן יומו ע"י פקח קנה:

וכתב הרמב"ם אחד האיש ואחד האשה יכולין לזכות למקבל ואפי' אשת איש ואפי' עבד ושפחה: אבל עובד כוכבים אינו זוכה הואיל ואינו ראוי לשליחות לעולם כך אינו זוכה לישראל וכשם שאין ישראל נעשה שליח לעובד כוכבים כך אינו זוכה לו:

נתן המתנה בחצר המקבל קנה אפי' שלא מדעתו שאינו שם וכתב הרמב"ם בד"א בחצר המשתמרת אבל אם אינה משתמרת אינו קונה עד שיהיה עומד בצדו ויאמר יזכה לי חצרי וכן דעת רב אלפס אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב דבמתנה קונה לו חצרו ואפי' אינה משתמרת ואינו עומד אצלה:

נתן המתנה בד' אמותיו קנה ודוקא בסימטא או בצדי ר"ה תקנו חכמים שיהיו קונות ד' אמות של אדם אבל בר"ה ובחצר חבירו לא:

וקטנה יש לה תורת חצר ותורת ד' אמות להיות קונין לה מה שיגיע לתוכם: אבל קטן אין לו תורת חצר ותורת ארבע אמות:

הזורק ארנקי לבית בפתח זה ויצא דרך פתח אחרת ונתנו לבעל הבית במתנה וחזר בו בעודו באויר הבית מיבעיא אי הוי כמונח ויזכה לו אויר ביתו או לא ויכול לחזור בו ולא אפשיטא לפיכך אם חזר בו אין ב"ה יכול להוציאו מידו: אבל אם הפקירו וזכה בו אחר בעודו באויר מוציאין אותו מידו ונותנין לבע"ה. ודוקא אויר שאין סופו לנוח אבל אם סופו לנוח כגון שעומד בגג וזרקו לחצר ונתנו לבעל החצר וחזר בו בעודו באויר כמונח דמי ואינו יכול לחזור בו וזכה בו בעל החצר:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המזכה לחבירו מתנה על ידי אחר כיון שהחזיק הזוכה במטלטלין או בקרקע או שהגיע השטר לידו זכה המקבל ואין הנותן יכול לחזור בו ויד המקבל על העליונה וכו' בספ"ק דגיטין (דף יד.) משמע שהמזכה לחבירו על ידי אחר אין הנותן יכול לחזור בו:ומ"ש שיד המקבל על העליונה וכולי פשוט הוא בס"פ יש נוחלין (דף קלח.) גבי פלוגתא דרשב"ג ורבנן בכותב נכסיו לאחר והיו בהם עבדים ואמר הלה אי אפשי בהם ומבואר שם דהיינו בצווח מעיקרו אבל אם שתק ולבסוף צווח לרבנן קנה וכתב נ"י דבצווח מעיקרו דלא קנה הדרא למרה ולא הויא הפקר ויתבאר לקמן בסימן רמ"ה:

ומ"ש בד"א שאמר זכי במתנה זו לפלוני אבל אם אמר לו הולך לפלוני מנה זה שאני נותן לו לא הוי כזכי ויכול לחזור בו כל זמן שלא הגיע ליד המקבל בר"פ השולח (דף לב:) אמר אביי נקטינן שליח מתנה הרי הוא כשליח הגט נ"מ להולך לאו כזכי דמי ופרש"י ואע"ג דמתנה זכות היא מצי למיהדר דהולך לאו כזכי דמי:ומ"ש ואם המקבל עני אינו יכול לחזור בו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אין דברי רבינו מכוונים שלא אמר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אלא לגבי הקדש כמבואר פ"ק דקדושין (דף כט:) אבל עני הדיוט מיקרי ועוד דלפי דבריו מאי איריא אמר לאחד הולך לפלוני מנה עדיפא מיניה הו"ל לאשמועינן דאם אמר אתן לפלוני מנה אם הוא עני אינו יכול לחזור בו דאמירתו לגבוה וכו' ומ"מ יש להביא קצת ראיה לדין זה מדגרסי' בר"פ שור שנגח ד' וה' (דף לו:) ההוא דתקע לחבריה וחייביה למיתב ליה פלגא דזוזא אמר לא בעינא ניתביה לעניים הדר אמר ניתביה ניהלאי אמר רב יוסף כבר זכו עניים ואע"ג דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן ובפ' הזהב (דף מט.) קאמר רבי יוחנן דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה ואף רבי יוחנן לא אמר אלא במתנה מועטת משום דסמכה דעתיה אבל במתנה מרובה לא וקאמר עלה בירושלמי דהני מילי בעשיר אבל בעני נעשה נדר וכתב שם המרדכי דלא מיקרי עני אא"כ אין לו ק"ק זוז ובטור י"ד כתבתי בזמן הזה כמה יהיה לו לשלא יקרא עני:

ומ"ש ואפי' אם א"ל זכי לפלוני אינו קונה אלא א"כ הוא ברשותו אבל אם אינו ברשותו לא ומיהו אפי' אינו ברשותו לכשיבוא ברשותו זכה בשבילו אם לא יחזור בו הנותן קודם שתבוא לרשותו כ"כ רבינו בסימן קכ"ה בשם הרמ"ה ודברים של טעם הם:

ופר"ת דה"ה נמי אם אמר תן מנה זה לפלוני לא הוי כזכי במתנה וכו' והרמב"ם כתב דתן הוי כזכי הכל נתבאר יפה בסימן קכ"ה:

אמר #א לשנים זכו בשדה זו לפלוני וכתבו שטר עליה וכולי:

אבל אם אמר להן זכו לו בשדה ע"מ שתכתבו לו את השטר וכו' בפרק הספינה (דף עז.) אמר רבה בר יצחק אמר רב שני שטרות הן זכו בשדה פלוני לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה ופר"ש זכו בשדה זו לפלוני. אני מקנה לכם בסודר זה שדה זו לצורך פלוני והן קנו אותו לאותו פלוני כמו שצוה להם: חוזר בשטר. ואפי' אמר כתבו ותנו דכל זמן שלא בא ליד מקבל מתנה יכול זה לעקור שליחותו דאין עושין שטר בע"כ של נותן דאם ייפה כחו במתנה בעל פה לא ניחא ליה דתיהוי מתנה בשטר: ואינו חוזר בשדה. שכבר זכו וזכין לאדם שלא בפניו: ע"מ שתכתבו וכולי. הכי קאמר לא יזכה עד שיבא השטר לידו. וכתב הרא"ש יש מקשים אמאי חוזר בזה ובזה יכתבו השטר בע"כ ויתקיים המקח מידי דהוה אשאר תנאים דעלמא דאילו אמר זכו בשדה זו לפלוני על מנת שתתנו לו מאתים זוז לא מצי למהדר ולומר לא תתנו לו ולא יתקיים המקח אלא בעל כרחו יתנו לו ויתקיים המקח למפרע דקיימא לן כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ומתרצי' דשאני הכא שתנאי זה הוא חובתו ואינם יכולים לכתוב חובתו בלא רשותו הוא עשאן שלוחים לכתוב והוא יכול לבטל השליחות ולי נראה דאפילו אמר זכו בשדה זו לפלוני ע"מ שתתנו לו ר' זוז יכול הוא לבטל התנאי והמעשה ולא אמרי' יקיימו התנאי בע"כ ויתקיים המעשה למפרע משום דתנאי זה אינו אלא פטומי מילי בעלמא שהיא טובתו של לוקח ועליה דידיה רמי לאתנויי ולא על המוכר ואמרינן בפרק איזהו נשך (דף סו.) דתנאי כזה לאו תנאי הוא אלא פטומי מילי בעלמא הוא הלכך לטובת הלוקח לאו תנאי הוא ויכול המוכר לבטל התנאי והמעשה בטל ממילא ואין לומר כיון דלאו תנאי הוא אם כן המעשה קיים ואפי' לא נתקיים התנאי דלטובת המוכר ודאי תנאי הוא ואם חזר מן התנאי גם המעשה בטל עד כאן לשונו ובסי' רמ"א כתבתי שדעת הרמב"ן והר"ן וה"ה ז"ל כדברי הרא"ש ז"ל ועיין בתשובת הרא"ש כלל ל"ד סי' ד'. ועיין בתשובת הרא"ש שכתבתי בסי' קק"ז בתחלתו ומ"ש רבינו יכול לחזור בו וכולי אפי' אם כתב לו השטר כל זמן שלא מסרוהו לידו שע"מ שתכתבוהו ותתנוהו לו קאמר:

ובזכו לו וכתבו לו השטר שחוזר בשטר כתב ר"ת דוקא בשטר מתנה וכולי ור"י פי' דאפי' בשטר מכר אין כותבין בלא דעת המוכר וכו' בפרק הנזכר בתוספות וז"ל הרא"ש שם אמר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואין חוזר בשדה ואף על גב דאמרינן דסתם קנין לכתיבה בשטר עומד וזכו בשדה זו משמע בקנין סודר ואפילו הכי מצי למיהדר ביה דסתם קנין לכתיבה עומד כל כמה דלא הדר ביה לא בעי לאימלוכי ביה ואף על גב דלא אמר כתובו אבל אם מיחה בידם שלא לכתוב לא יכתבו חובתו בע"כ וא"ת ומה חובה יש לו בדבר אם שטר מתנה הוא אין מפסיד כלום דאין עליו אחריות ומצוה לכתוב כדי שלא יכפור הנותן ואם מכר הוא נמי אינו מפסיד ואי משום אחריות אפילו בלא שטר נמי דאמרינן בפרק חזקת (דף מא:) המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואי טעין לוה ואומר לא ימצא העדים לגבות על ידם ממשעבדי ועל ידי השטר יגבה בכל עת כל שכן שאין לשמוע לו כיון דמן הדין גבי ממשעבדי וכוונת המוכר להפקיע דינו אנו מחוייבים לרדוף אחר הצדק שלא יפיק זממו לעוות הדין ויש לומר דמשום דאית ליה טענה לנותן ולמוכר דאית ליה קלא לשטר יותר מלקנין ולא ניחא ליה דליפשו שטרי עילויה משום דזילי נכסי ולא יוכל לא למכו' ולא ללוות שסבורי' העולם שכל נכסיו משועבדים ואף ע"פ שגם הלוקח יכול לחזור בו ולומר אדעתא דלא כתבת לי לא זבינית מיהו גם המוכר יכול לחזור בשטר או יקבלנו (הלוה) [הלוקח] בלא שטר ור"ת פירש דבשטר מתנה דוקא איירי דלא ניחא ליה דליפשו שטרי עילויה אבל בשטר מכר כשזכו לו בשדה מסתמא אדעתא דכתב ליה שטרא זכו ליה ואין יכול לחזור בו ואין דבריו מובנים לי דהא דקאמר מסתמא אדעתא דכתבו ליה שטרא זכו האי מסתמא לא עדיף מתנאי גמור ואפי' אמר בפירוש ע"מ שתכתבו לו את השטר מצי למיהדר ביה עכ"ל וגם ה"ה כ' בפ"ו מה"מ דהאי דינא אפילו בשטר מכר וכ"נ שהוא דעת הרמב"ם ז"ל שכתבה לזו בהלכות מכירה עיין בנ"י :

וה"ר יונה כתב וחילק בין זיכה לו ע"י אחר ובין זוכה הוא בעצמו שכתב אע"פ שחוזר בכתיבת השטר אם הוא מכר אינו יכול לחזור בו מאחריותו וכו' כ"כ נ"י בשמו. גרסינן בפרק הנזכר אם קדם המוכר וכתב שטר ללוקח אע"פ שאין לוקח עמו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה לו שטר בכל מקום שהוא ואם יכול להקנות לו אותו שטר בקנין בלא אגב עיין בנ"י: כתב הריטב"א בתשובה אע"פ שרבינו אלפסי כתב בתשובה דהא דאמרינן דמשעת קנין זכה ה"מ דמטא שטרא לידיה ומיהו כל היכא דמטא שטרא לידיה אפילו אחר כמה ימים זוכה הוא למפרע מיום הקנין אין זה דרך רש"י ושאר רבותינו אלא שאפי' לא הגיעו לידו מעולם זכה במתנתו משעת קנין והכי רהטא כולא סוגיא דשנים אוחזים ולזה הסכימו שני רבותי הרא"ה והרשב"א וכן נראה דעת הרמב"ם ממ"ש בהל' זכיה אל תטעה בש"מ שכתב כל נכסיו ופירש שנתן הכל מעכשיו והקנה מחיים שאין זה מתנת ש"מ אלא כשאר כל מתנות הבריאים אם הגיע השטר ליד המקבל או שקנו מיד הנותן קנה הכל ואינו יכול לחזור בו עכ"ל ולא אמרו בפרק יש נוחלין דשטר מתנה בעינן שיזכה בה מחיים אלא דוקא בדייתיקי שהוא מתנת ש"מ שאינה קונה אלא לאחר מיתה ואפילו יש בה קנין במיפה כחו אבל במתנת בריא אפי' במהיום ולאחר מיתה ומ"ש בשנים אוחזים איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת ש"מ כל שכתב בה מהיום ולאחר מיתה כבר נתפרש דהיינו לענין שאין הזוכה מחזיק לאכול פירותיה מחיים אבל בגופה של מתנה זוכה הוא בה מהיום ואף לפי' ר"ת שפירשה בשאמר אם ארצה לחזור בו קודם מיתה אחזור הכי נמי קאמר שאין ידועה זכייתו עד לאחר מיתה ודוקא שהתנה בגופה של מתנה אבל כל שלא התנה במתנה אלא בשטר אין תנאו כלום לגבי המתנה ולפיכך כותבין שטר שיש בו קנין ונותנים לנותן ואע"פ שיש בידו לחזור בנתינת השטר גופה של המתנה קיימת היא משעת קנין וכ"ש כשהיה השטר ביד העד וזה ברור זאת ועוד אחרת אפילו ללשון שאמר העד זכה המקבל ואפילו מחיים שהעד זכה בשבילו שהרי הוא אומר שאחר שנטל הקנין ונכתב ונחתם בלא שום תנאי בעולם נתן הנותן השטר בידו ואמר ליה יהא בידך בשביל בני כמו שכתוב בו ע"מ שאם אתבענו לך בחיי תתנהו לי ואם לאו תתנהו לו ומ"ש הנותן לעד שיהא בידו בשביל בנו הוא כאילו אמר שיקבלנו בשבילו וכדאמרינן (גיטין סג, ב) שא לי טול לי יהא לי בידך כולם לשון קבלה הם ודכ"ע התקבל לשון זכי כדאיתא התם נמצא שכבר זכה המקבל מחיים אף בשטר ומה שאמר הנותן שאם יתבענו בחייו יתנהו לו אינו מגרע כלום בגופה של מתנה ואינו צריך לא מתנה אחרת ולא שום כתיבה ומסירה אף לדברי מורי הרשב"א שסובר דשייכא כתיבה ומסירה בשטר העשוי לשמו של זוכה משא"כ דעת שום גדול מכל המפרשים הראשונים והאחרונים ולא הוזכר בתוס' כלל והסוגיא שבפרק חזקת שהביא לרב ז"ל האומר כן דרך אחרת יש לה לדעת הרמב"ם וכל המפרשים ז"ל ומיהו אף לדברי מורי הרשב"א אין לה מקום כאן עכ"ל: ועיין בהריב"ש סימן קס"א בתשובות ה"ר דוד כהן בית ל':

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן שקנו מידו שנתן לשמעון בית והעדים עשו כתיבת זכירה על זה וכו' בראש כלל ס"ו:

וי"א #ב שאם אמר כתבו וזכו לו בשטר שמיד שכתבוהו זכו לו וכולי:

ששאלת ראובן הוציא שטר משכונא על חצר ידועה לשמעון וללאה אמו וכו' כלל ס"ו סי' ג' ועיין בכלל ס"א סימן י"ו וסי' פ"ג ובפסקים פ' גט פשוט:

ששאלת ראובן מת ונמצאו בידו שטרות קשורים יחד וכו' סוף כלל ק"ה:

אין מזכין למקבל ע"י אחר אא"כ הוא הזוכה גדול ובן דעת אבל חש"ו אין מזכין על ידם ואם יש בקטן קצת דעת כגון שנותנין לו אגוז ונוטלו צרור וזורקו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים בפרק התקבל (דף סד:) אמר רב יהודה א"ר אסי צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים וכן אמר רבא התם. וכתב הר"ן וא"ת דהכא אמרינן דקטן זוכה לעצמו ואילו בפרק הניזקין (דף נט:) תנן מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום י"ל דהתם היינו טעמא משום דליכא דעת אחרת וא"ת דבפרק מי שמת (דף קנו:) אמרי' דזכין לקטן ואין זכין לגדול כלומר דאיכא תנא דס"ל דקטן משום דאיהו לא מצי זכי אין זכין לו מ"מ משמע מהתם דקטן לא מצי זכי והכא אמרינן דזכה לעצמו תירצו בזה דכי אמרינן זוכה לעצמו דוקא במטלטלין ודוקא בשהגיעו לידו. אבל בהקנאה אחרת כגון אגב וחליפין לא לפי שהקטן אינו יודע בדרכי הקנאה כלל וכשאמרו הפעוטות מקחן וממכרן ממכר במטלטלין דוקא כשמחזיק בהם הזוכה דכיון דברשותו של קטן מחזיק בהן תקנו בהן שיזכה משום כדי חייו אבל בהקנאה אחרת ליתיה כלל ולפיכך מי שמתחייב לקטן בין בשטר בין בקנין כיון דאין אותו דבר תחת ידו אינו זוכה אא"כ זיכהו ע"י אחר והיינו דאמרינן בפרק מי שמת דזכין לקטן משום דאיהו גופיה לאו בר זכייה הוא בדרכי ההקנאה אבל אין זכין לגדול כיון שהוא עצמו יכול לזכות בהן ואחרים העמידו ההיא דפרק מי שמת בקטן שלא הגיע עדיין למדה הזאת עכ"ל וז"ל הרב המגיד בפ"ד מה' זכיה זוכה לעצמו פירוש בשיש דעת אחר' מקנה הא לאו הכי אין לו זכיה אלא מפני דרכי שלום ושם העלו ומבואר בהלכות דלאחרים אינו זוכה עד שיביא שתי שערות וכשמואל עכ"ל:

ומ"ש וכן החרש זוכה לעצמו ולא לאחרים כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות זכיה ונראה שטעמו ממה שכתב בפכ"ט מהלכות מכירה ונתבאר בסימן רל"ה שהחרש דינו כקטן שמעשיו קיימים במטלטלין:

(כא) ומ"ש אבל שוטה אין לו זכיה ואפי' לעצמו כ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר וכ' ה"ה כבר ונתבאר בהלכות מכירה והוא ממה שנתבאר בסי' רל"ה ששוטה אין מעשיו קיימים לא במטלטלי ולא במקרקעי:

ומ"ש והמזכה לחש"ו אפילו בן יומו ע"י מקח קנה דין הקטן פשוט בכמה מקומות בהם בפ' מי שמת במשנה (דף קנו:) והחרש דינו כקטן כמו שנתבאר בסימן רל"ה. ודין השוטה פשוט הוא דאע"ג דאין לו דעת והוי כשלא בפניו הא קי"ל זכין לאדם שלא בפניו וה"ה בפ"ד מהלכות זכיה הביא ראיה לדין השוטה ואין צורך:

וכתב הרמב"ם ז"ל אחד האיש ואחד האשה יכולין לזכות למקבל וכו' עד כך אינו זוכה לו בפ"ד מהלכות זכיה וכתב ה"ה עבד ושפחה בני זכיה נינהו ודאי כדמשמע סוף פ"ב דגטין (דף כג:) אפילו בכנענים ומיהו נ"ל שאם היה המזכה אדונם שאינם יכולים לזכות מדאמרי' בפרק חלון (דף עט:) גבי שיתוף מזכה להם ע"י עבדו ושפחתו העברים וע"י אשתו אבל לא ע"י עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידם כידו ומשמע דה"ה בכל מילי דעבד כנעני אינו יכול לזכות לאחד מיד רבו ושם מבואר בגטין שהעבד מקבל גט שיחרור לחבירו מיד רבו של חבירו אבל לא מיד רבו שלו וזה פשוט ואף באשתו העמידוהו פרק בתרא דנדרים (דף פח:) ביש לה חצר באותו מבוי דמגו דזכי לנפשיה זכי לאחריני הא לאו הכי לא וכן כתבו ז"ל שאם הבעל הוא מזכה אין האשה זוכה בעד אחרים אא"כ יש לה זכות בדבר ומדין מגו:

(כד) אבל עובד כוכבים וכו' מבואר פ' א"נ (עא: עב. ) שדחו אוקימתא דרבינא דאמר דנהי דאין לעובד כוכבים שליחות זכייה אית ליה והעלו שם דאפי' זכייה לית ליה עכ"ל:

נתן המתנה בחצר המקבל וכו' בפ"ק דמציעא (דף יא.) אמתני' דראה אותם רצים אחר מציאה וכו' ואמר זכתה לי שדי זכתה לו א"ר יהודה אמר שמואל והוא שעומד בצד שדהו ותקני לו שדהו דא"ר יוסי ב"ח חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ה"מ בחצר המשתמרת אבל חצר שאינה משתמרת אי עומד בסוף שדהו אין אי לא לא איתיביה מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו וכולי וכי רבי יהושע ור"ע בצד שדהו של ר"ג היו עומדים א"ל מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם רב פפא אמר דעת אחרת מקנה אותו שאני א"ל רב שימי לרב פפא הרי גט דדעת אחרת מקנה אותו ואמר עולא והיא שעומדת בצד ביתה או בצד חצרה וכולי אלא אמר רב אשי חצר אתרבאי משום יד ולא גרעה משליחות וכו' וכתב הרא"ש לא הביא רב אלפס דברי רב פפא ומתוך דבריו משמע שאין מחלק בין מציאה למתנה וסבר כשינוייא קמא דמטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם ויותר נראה כאשר כתבתי דרב פפא בתראה הוא וגם רב אשי מתרץ דבריו מה שהקשו לו מגט למתנה עכ"ל ודברי הרמב"ם ז"ל שכתב רבי' הם בפ"ד מהל' זכיה וכתב ה"ה בשם הרמב"ן מתוך דברי הרי"ף נראה שהוא משוה מתנה למציאה ובעינן עומד בצד החצר וכן מוכחת הסוגיא שבפ"ק דקידושין וזה דעת המחבר ז"ל עכ"ל. וכתב הר"ן לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל רב אשי לאו לפרוקי אליבא דרב פפא בלחוד אתא אלא כי היכי דלא תקשי לדידן גט דאפילו במשתמרת בעינן עומדת בצד ביתה ותירץ רב אשי דחצר אתרבאי משום יד הלכך בגט בעינן סמוכה לה דומיא דיד ולא גרעה משליחות כלומר נקיט ליה סתמא לרב פפא כדאית ליה אפילו באינה משתמרת ולדידן דוקא במשתמרת משום דס"ל דאינה משתמרת לא דמיא לשליחות שהשליח משמר וזה אינה כן אבל משתמרת כשליחות היא וזכיה במתנה משום שליח ובמציאה לרב פפא מאותם הטעמים שכתבנו למעלה ולדידן מתקנת חכמים שמשום יד א"א כיון שמתנה אינה קונה אלא מתורת שליחות עכ"ל:

נתן המתנה בד' אמותיו קנה ודוקא בסמטא או בצדי ר"ה תקנו חכמים שיהיו קונות ד' אמות של אדם אבל בר"ה ובחצר חבירו לא בפ"ק דמציעא (דף י.) אר"ל משום אבא כהן ברדלא ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום מ"ט תקנו ליה רבנן כי היכי דלא ליתו לאינצויי ואסיקנא דהאי בכ"מ לאו דוקא אלא בשדה דעלמא או בסמטא או בצדי ר"ה דלא דחקי בה רבים אבל בר"ה דדחקי בה רבים א"נ בשדה חבירו לא:

ומ"ש #ג וקטנה יש לה תורת חצר ותורת ד' אמות להיותם קונים לה מה שיגיע לתוכם:

אבל קטן אין לו תורת חצר ותורת ארבע אמות שם אמר ר"ל משום אבא כהן ברדלא קטנה אין לה חצר ואין לה ארבע אמות ור"י משום ר' ינאי אמר יש לה חצר ויש לה ד"א במאי קא מיפלגי מ"ס חצר משום ידה אתרבאי כי היכי דאית לה יד חצר נמי אית לה ומ"ס חצר משום שליחות אתרבאי כי היכי דשליחות לית לה חצר נמי לית לה ומי איכא למ"ד חצר לאו משום ידה אתרבאי והתניא ידה אין לי אלא ידה גגה חצרה קרפיפה מנין ת"ל ונתן מ"מ לענין גט כ"ע לא פליגי דחצר משום ידה אתרבאי כי פליגי לענין מציאה מ"ס ילפינן מציאה מגט ומ"ס לא ילפי' ואי בעי' אימא בקטנה כ"ע לא פליגי והכא בקטן קמיפלגי מ"ס ילפינן קטן מקטנה ומ"ס לא ילפינן ואיבעית אימא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וז"ל רב אלפס והלכתא קטנה יש לה חצר ויש לה ד' אמות אבל קטן אין לו חצר ואין לו ד' אמות דחצר דקטנה משום ידה אתרבאי דכתיב ונתן בידה וכו' וילפי' מציאה מגט אבל חצר דגברא משום שליחות אתרבאי וקטן הואיל ואין לו שליחות אין לו חצר ואין לו ד' אמות דלא ילפינן קטן מקטנה וכת' הרא"ש ע"ז פסק כלישנא בתרא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ או כלישנא קמא וכר"י כתב נ"י הא דאמרי' דקטנה אית לה יד ה"מ דלית לה אב אי נמי יש לה אלא שכבר נשאת הא לאו הכי אין לה יד כדאיתא בפרק התקבל (דף סד:):

(ל) (לא) הזורק ארנקי לבית בפתח זה ויצא דרך פתח אחר ונתנו לב"ה במתנה וחזר בו מיבעיא אי הוי כמונח ויזכה לו אויר ביתו או לא ויכול לחזור בו ולא איפשיט' לפיכך אם חזר בו אין ב"ה יכול להוציאו מידו אבל אם הפקירו וזכה בו אחר בעודו באויר מוציאין אותו מידו ונותנין לב"ה ודוקא אויר שאין סופו לנוח וכו' כמונח דמי ואינו יכול לחזור בו וזכה בו בעל החצר שם (יב:) בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא א"ל רב פפא לרבא לאו היינו מתני' ראה אותם רצים אחר המציאה ואמר רב ירמיה אמר ר"י והוא שרץ אחריהם ומגיען ובעי ר' ירמיה במתנה היאך וקבלה מיניה רבי אבא בר כהנא במתנה אע"פ שרץ אחריהם ואין מגיען א"ל מתגלגל קאמרת שאני מתגלגל דכמונח דמי וכתב הרא"ש זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר והפקירו או נתנו לו במתנה מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי וזכה ב"ה בהפקר או במתנה אם חזר בו הנותן אבל אויר שסופו לנוח פשיטא ליה דכמונח דמי כדאמרינן פ' הזורק (עט.) ובפ' מרובה (ע:) ולא איפשיטא הילכך במתנה יכול לחזור בו דאוקי בחזקת מריה קמא אבל בהפקר הואיל ונסתלקו הבעלים אם החזיק בה אחר מוציאין מידו דב"ה מוחזק מספק תחלה עכ"ל. ונ"י כתב וז"ל לענין בעיין דלא אפשיטא אם נחלק בין מתגלגל לדבר שעובר דרך אויר או לא והוי ספק ממון יש לחלק בין מתנה להפקר דמתנה לעולם לא נפקא מרשות נותן עד דאתיא לרשות מקבל בודאי ומפקינן מכל אדם להחזירו לנותן דאוקי ממונא בחזקת מריה דהיינו נותן אבל הפקר מעידנא דאפקריה נפק ליה מרשותיה כדאיתא בשילהי אין בין המודר (דף מג:) הילכך כל הקודם זכה בו כיון דליכא למימר אוקי ממונה בחזקת מריה וכן דעת הרי"ף שהשמיט בעיין דלא איפשיטא והוי ככל תיקו דממונא וכן כתב הרנב"ר ז"ל עד כאן לשונו:

(ב"ה) ומ"ש רבינו אין בעה"ב יכול להוציאו מידו אינו מדוקדק דמשמע דוקא כשהוא ביד הנותן אבל אם הוא ביד הבעל בית אין הנותן יכול להוציאו מידו והא ליתא דאפילו הוא ביד ב"ה מוציאין מידו ונותנים לנותן דמוקמינן לה בחזקת מרא קמא:

ומ"ש אבל אם הפקירו וזכה בו אחר בעודו באויר מוציאין אותה מידו וכו' ג"כ אינו מדוקדק דמאי איריא זכה בו בעודו באויר אפי' זכה בו אחר שיצא מהפתח האחר נמי:.

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המזכה לחבירו וכולי. ה"א סוף פ"ק דגיטין (דף י"ד) ויד המקבל על העליונה וכו' יתבאר בסימן רע"ה באריכות בס"ד:

בד"א שאמר זכה וכו' מימרא דאביי בר"פ השולח: ואם המקבל עני וכו' אשגרת לישן הוא דאין כאן אמירה לגבוה דעני נמי הדיוט הוא וכ"כ ב"י בסי' קנ"ה סעיף ו':

ואפילו אמר ליה זכי אינו קונה אא"כ הוא ברשותו וכו' פירוש על כל פנים תהא המתנה מקודם ברשותו של השליח הזוכה דאז זכה בשביל המקבל אף על פי שלא מסר לו הנותן מידו ליד השליח בשעה שאמר ליה זכה אלא מקודם היתה ברשותו ואין הנותן יכול לחזור בו ומשמע דאפילו לא היתה ביד השליח בשעה שא"ל זכה לפלוני אלא היתה מתנה זו בחצרו של השליח או יבא לרשותו בסוף גם כן זכה בו ואין הנותן יכול לחזור לאחר שיבא ברשותו וכ"כ רבינו בסימן קכ"ה סעיף ח' לפי' ר"ת אבל להרמ"ה משמע דוקא כשהחפץ תפוס בידו של שליח הא לאו הכי אפילו איתיה לפקדון בחצרו של השליח לא קנה המקבל ורבינו סתם דבריו כאן כמ"ש לפר"ת:

אמר לשנים זכו בשדה זו לפלוני וכתבו שטר עליה מימרא דרב בפרק הספינה ובפרק קמא דקידושין ומ"ש והחזיקו בשדה וכו' פירוש והם החזיקו בשדה לצרכו קנה המקבל ואין המזכה יכול לחזור בשדה ואפילו הכי חוזר בשטר דשתי שליחות נינהו חדא שיזכו בשדה לפלוני ומזה אינו יכול לחזור כיון שעשו כבר שליחותם והחזיק בו לצורכו אידך שיכתבו לו שטר ויתנו לידו וכל זמן שלא נתנוהו לידו יכול לבטל שליחותו שלא יתנוהו לידו כפרשב"ם וטעמא דמילתא דמצי אמר לא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי דזיילי נכסיה כמ"ש התוס' והרא"ש: ומ"ש אע"פ שהקנה לו השדה על ידם בקנין. זו היא דעת התוס' והרא"ש דאפי' בקנין יכול לחזור בו כדלעיל בסי' ל"ט סעיף ז' אבל בתשובת הרשב"א סי' אלף ל"ד פסק דכיון דסוף קנין לכתיבה עומד כותבין בעל כרחו ואין הפרש בין שטר מכר למתנה ובין שטר מלוה וחיוב ושכן דעת הגאונים ובעל העיטור והרמב"ן ז"ל וע"ל בסי' ל"ט:

אבל אם אמר ע"מ שתכתבו לו השטר ה"ק לא יזכה בשדה עד שיבוא השטר לידו וכיון שחוזר בשטר נתבטל התנאי ונתבטלה גם המתנה כיון שלא נתקיים התנאי. וכתב הרא"ש יש מקשים אמאי חוזר בזה ובזה יכתבו השטר בעל כרחו ויתקיים המקח מידי דהוה אשאר תנאים דעלמא דאילו אמר זכו בשדה זו לפלוני ע"מ שתתנו לו ק"ק זוז לא מצי למיהדר ולומר לא תתנו לו ולא יתקיים המקח אלא בעל כרחו יתנו לו ויתקיים המקח למפרע דקיי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי עכ"ל נראה דמאי דפשיטא ליה טפי דבאומר ע"מ שתקנו לו ק"ק זוז דלא מצי למיהדר וכו' היינו משום דשנינו בפרק מי שאחזו ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ה"ז מגורשת ותתן וקיי"ל כרב הונא דמפרש והיא תתן דמיד הוי גיטא דתנאה בעלמא הוא וכי מקיימים לתנאה איגלאי מילתא למפרע דמשעת נתינה הוי גיטא דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וא"כ בע"כ מקיימת התנאי אע"פ שחוזר בו הבעל וה"נ ודאי דכשיתנו לו ק"ק זוז נתקיים המקח למפרע דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ופשיטא דאין חילוק בין אומר ע"מ שתתן לי ר' זוז ובין ע"מ שתתן לפלוני ק"ק זוז דומיא דעל מנת שתכתבו לו השטר שהוא להנאת המקבל והשתא ודאי מזה אנו לומדין דה"ה בע"מ שתכתבו לו השטר דבין בזו ובין בזו התנאי הוא לטובת הלוקח ויכתבו השטר בעל כרחו זאת היא כוונת הקושיא ומתרצים דלא דמי דעל מנת שתתנו לו ק"ק זוז לא הוי חובתו של מזכה אבל בעל מנת שתכתבו לו השטר שהוא חובתו יכול לבטל השליחות וכתב הרא"ש דנראה לו דאפי' בתנאי דעל מנת שתתנו לו ק"ק זוז דאינו חובתו נמי יכול לחזור בו מטעמא אחרינא משום דתנאי זה פטומי מילי בעלמא הוא דמתנה לטובת הלוקח ועליה דידיה רמיא לאתנויי ולא על המוכר וכדאיתא בפרק איזהו נשך וכו' ומעתה נתבארו דברי רבינו דלסברא הראשונה שהסכים הרא"ש עליה יכול לחזור בו בין בעל מנת שתכתבו לו השטר בין בע"מ שתתנו לו ק"ק זוז דכיון דתנאי זה שמתנה המוכר לטובת הלוקח הוא אינו אלא פטומי מילי בעלמא ולאו דוקא בעל מנת שתכתבו לו השטר דהוי לחובתו יכול לחזור בו אבל על מנת שתתנו לו ק"ק זוז שאינו לחובתו לא יכול לחזור בו. וכתב ב"י שדעת הרמב"ן והר"ן והרב המגיד כדברי הרא"ש ז"ל וכן כתב בסי' רמ"א סעיף י"א ולפעד"נ דאפשר לומר דעל כרחך לא אמר הרמב"ן והר"ן פ"ק דקדושין והרב המגיד בפ"ו ממכירה דאע"פ שהתנאי לטובת הלוקח והנאת המקבל הוי תנאה ולפיכך האומר לחבירו שדי מכורה לך ע"מ שאתן לך מאתים זוז חוזר בזה ובזה אלא דוקא בכה"ג שהוא לחובתו דומיא דע"מ שתכתבו לו השטר אבל בע"מ שתתנו לו מאתים זוז שאינו לחובתו שמא אינו יכול לחזור בו אלא בעל כרחו יתנו לו המאתים זוז:

ובזכו לו וכו' כתב ר"ת דוקא בשטר מתנה וכו'. כך כתבו התוס' והרא"ש בפ' זה בורר ובפ' חזקת ופרק הספינה וה"ט דבמתנה מדעתו קא יהיב ועבדינהו שלוחין דידיה הילכך מצי לאהדורי ולבטל השליחות אבל במכר דשלוחי דקונה נמי נינהו אין יכול לחזור ולבטל השליחות בלא דעת הקונה דמסתמא אדעתא דנכתביה לשטרא קנה מיהו בהגהת אשיר"י פרק הספינה בשם ריב"א כתוב איפכא דבשטר מכר דוקא קאמר דחוזר בשטר ויד לוקח על העליונה אם רצה יעמוד במקחו בלא אחריות ואם רוצה לחזור בו חוזר אבל בשטר מתנה אף בשטר אינו חוזר ע"כ ונרא' דטעמו דבמכר דחייב באחריות איכא טענה למוכר דלשטר אית ליה קלא טפי מדאיכא לקנין בלא שטר ולא ניחא לוה דליפשו שטרא עילויה דזיילי נכסיה דסבורי' דכל נכסיו משועבדים ולא יוכל לא ללות ולא למכור ואת רצה הלוקח יעמוד במקחו בלא אחריות וכו' אבל מתנה דליכא אחריות אדרבה מצוה לכתוב שטר כדי שלא יכפור הנותן ולהכי במתנה אינו חוזר אף בשטר: ומ"ש ור"י פירש וכו'. שם בתוס' והרא"ש:

ומ"ש והר"ר יונה כתב וחילק וכו'. סבירא ליה לרבינו מדהביא הר"י סברת י"א במסקנת דבריו משמע דהכי סבירא ליה וטעמו דמדקאמר רב שני שטרות הן זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה וכו' והוה ליה לאשמועינן האי דינא בלוקח ומקבל גופייהו אלמא דוקא באומר לעדים זכו לפלוני אבל באומר [ללוקח ומקבל] עצמו זכה ואכתוב לך השטר אינו יכול לחזור בו דמסתמא אדעתא דהכי החזיק בשדה שיכתוב לו השטר כמו שהתנה עמו אבל באומר לעדים זכו לפלוני וכו' יכול לחזור משליחותו וק"ל:

וי"א שאם אמר כתבו וזכו לו בשטר וכו'. נראה די"א ס"ל דכי היכי דבאומר לשלוחו זכה בחפץ פלוני לפלוני דאפילו אינו ברשותו מ"מ לכשיבוא לרשותו של שליח זכה בשבילו לכשיבוא ברשותו אם לא יחזור בו הנותן קודם שיבוא לרשותו ואע"ג דדין דבר שלא ברשותו דדין דבר שלא בא לעולם כדלעיל בסימן ר"י רי"א ואפי' הכי זכה בו המקבל לפר"ת לעיל בסי' קכ"ה סעיף ח' ובסימן זה סעיף ג' ה"נ באומר כתבו וזכו לו בשטר שמיד שכתבוהו זכו לו בשטר אם לא חזר בו קודם כתיבה דשוב אינו יכול לחזור בו לאחר הכתיבה אבל הרמ"ה אזיל לטעמיה דבאומר זכה בחפץ פלוני לפלוני לא זכה בו המקבל אפי' בא כבר לרשותו וחצרו של שליח אלא א"כ החפץ הוא עתה בידו של שליח בשעה שא"ל המקנה זכה בחפץ פלוני כדלעיל בסימן קכ"ה סעיף ט' א"כ כ"ש בשטר דדבר שלא בא לעולם דפשיטא הוא דלא קנה המקבל דקצת קשה אמאי קאמר משום דדשלב"ל הוא תיפוק ליה אפילו כבר נכתב השטר ואינו בידן בשעה שא"ל זכו לו בשטר נמי לא קנה ויש לומר דאורחא דמילתא נקט הרמ"ה דכשמצוה לכתוב השטר ולזכות בו בשביל המקבל אומר אותו באמירה אחת ובציווי א' קודם כתיבת השטר כתבו וזכו לו בשטר ואה"נ דלהרמ"ה אפי' צוה להם לאחר כתיבת השטר זכו בו לפ' אם אינו בידן לא זכה המקבל מיהו כבר כתבתי לעיל בסעיף ג' דרבינו סתם דבריו כאן לדעת הר"ת דלא כהרמ"ה אלא דהכא דמזכה בדשלב"ל הסכים רבי' לדעת הרמ"ה וכתב [והכי מסתברא] והכי נקטינן כהכרעת רבינו:

אין מזכין למקבל וכו'. בגיטין פרק התקבל צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרי' וכן אמר רבא התם ומבואר שם דכל שאין לו דעת זה דצרור וזורקו וכו' אינו זוכה אף לעצמו ולאחרים אינו זוכה אלא א"כ שיביא ב' שערות אחר שיהא לו י"ג שנה וכן כתב לשם הרי"ף והרא"ש והרמב"ם פ"ד מזכייה:

ומ"ש וכן החרש וכו'. כ"כ הרב רבי' משה בר מיימוני לשם וכמבואר לעיל בסימן רל"ה דהחרש דינו כקטן אבל השוטה אין מעשיו קיימין כלל מיהו המזכה לשוטה על ידי בן דעת זכה דלא גרע מקטן בן יומו:

וכתב הרמב"ם אחד האיש ואחד האשה וכו'. כתב הרב המגיד דאם הבעל הוא המזכה אין האשה זוכה מידו בעד אחרים אלא א"כ יש לה זכות בדבר כגון שהבעל נותן מנה לאשתו ולפלוני ונתן המנה ליד אשתו זכה פלוני במחצית המנה מדין מגו דזכי לנפשיה זכי לאחרינא וכן עבד ושפחה אם רבן הוא המזכה אינן זוכים בעד אחרים דיד עבד כיד רבו ולא יצא מתחת יד המזכה כלל. ועובד כוכבים דאינו זוכה מבואר פ' איזהו נשך:

נתן המתנה בחצר וכו'. פ"ק דמציעא ואיכא שם ב' אוקימתות רב פפא ס"ל דבמתנה הואיל ואיכא דעת אחרת מקנה אותה לא בעינן עומד בצד שדהו אפי' בחצר שאינה משתמרת וזו היא דעת הרא"ש אבל לאוקימתא קמא דהיא סתמא דתלמודא אין חילוק בין מתנה למציאה ובאינה משתמרת אינו קונה אא"כ עומד בצד שדהו וזה דעת הרי"ף והרמב"ם:

נתן המתנה בד' אמותיו וכו'. מסקנא דתלמודא פרק קמא דמציעא:

וקטנה יש לה תורת חצר וכו'. ג"ז שם ופסק הרי"ף כהך לישנא דחצר דקטנה משום ידה אתרבאי דכתיב ונתן בידה וכו' וילפינן מגט אבל חצר דגברא משום שליחות אתרבאי וקטן הואיל ואין לו שליחות אין לו חצר ואין לו ד' אמות דלא ילפינן קטן מקטנה וע"ל סי' רל"ה סעיף ה' בדברי הרמב"ם ולקמן בסוף סי' רס"ח:

הזורק ארנקי וכו' עד סוף הסימן. בפ"ק דמציעא בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא: ומ"ש רבינו וחזר בו בעודו בבית וכו'. רצונו לומר דאף בחזר בו בעודו בבית קמיבעיא ליה דשמא כמונח דמי וא"כ קודם חזרה בדבר כבר זכה בו בעה"ב אבל ודאי אי לאו כמונח דמי אפילו לא חזר בו עד שיצא מפתח ביתו נמי לא זכה בו בעה"ב ותו דמדקאמר אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא אלמא דבסופו לנוח לא קמיבעיא ליה דפשיטא דזכה בו בעה"ב אע"ג דחזר בו בעודו באויר דכשר זכה בו קודם חזרה ש"מ דמיירי בחזר בו בעודו באויר ובספר ב"ה כתב וז"ל ומ"ש רבינו אין בעה"ב יכול להוציאו מידו אינו מדוקדק דמשמע דדוקא כשהוא ביד הנותן אבל אם הוא ביד בעה"ב אין הנותן יכול להוציא מידו והא ליתא דאפי' הוא ביד בעה"ב מוציאין מידו ונותנים לנותן דמוקמינן לה ביד מרא קמא עכ"ל ויש ליישב דאין ה"נ דאין מוציאין מידו והכי פי' אין מוציאין מרשותו דאוקמינן לה בחזקת מרא קמא אפי' היא ביד בעה"ב. וכתב עוד שם ומ"ש אבל אם הפקירו וזכה בו אחר בעודו באויר מוציאין אותו מידו וכו' גם כן אינו מדוקדק דמאי איריא זכה בו בעודו באויר אפי' זכה בו אחר שיצא מהפתח האחר נמי עכ"ל והא לאו קושיא היא דאדרבה רבותא אשמועינן דאף על פי דזכה בו אחר בעודו באויר אפ"ה מוציאין מידו משום דבעה"ב זכה בו תחלה מספק ואין צ"ל היכא דלא זכה בו אחר אלא לאחר שיצא מפתח האחר וק"ל:

דרכי משה

(א) כתבו הגהות מרדכי דקדושין דף תרס"ד ע"ג על אחד שנדר מתנה לשלוחה של לאה ופסק דלאה עצמה יכולה להוציאה ממנו דשליח של אדם כמותו וע"ש ועיין בהר"ן פרק השולח דף תתקע"ג אימת אמרינן זכין לאדם שלא בפניו גם מדינים אלו במ"מ פ"ז מהלכות זכייה ומתנה:

(ב) ועיין במרדכי פרק הזהב תשובת מוהר"ם על אשת שמעון שצוותה בשעת פטירתה ליתן מתנה לבת אחותה ונתרצה בעלה ואח"כ חזר בו ופסק דאם המקבל עני אין יכול לחזור בו ואם הוא עשיר יכול לחזור ומיהו אם מתנה מועטת יש בו משום שארית ישראל לא יעשו עולה כו' ובמרדכי ספ"ק דב"ב רף רמ"ו ע"א הא דבעני נעשה נדר היינו דווקא כשהיו בידו כשנדר אבל אם לא היו בידו כשנדר לא חל הנדר עליו וע"ל סוף סימן רי"ב וריש סימן קנ"א מאלו הדינים ולעיל סימן ר"ד כתבתי מדינים אלו:

(ג) ובתשובת הרשב"א סימן אלף ל"ז האריך מזה וע"ש גם בתשובת מהרי"ו סימן צ"ז: