סמ"ג עשה סט
מצות עשה לדון בנזקי האש שנאמר "כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבעיר את הבערה". המקרא הזה מדבר [בב״ק דף ס״א] בהדליק בתוך שלו והלכה והדליקה בתוך של חבירו ע״י קוצים שמצאה ועי״כ אכלה גדיש של חבירו או הקמה המחובר לקרקע [בדף ס׳ ובפ״ק דף ו׳] או שליחכה ניר שדה החרושה וצריך לחרוש אותה פעם אחרת. "שלם ישלם המבעיר את הבערה" לפי שלא שמר גחלתו שלא תצא ותזיק.
שנינו בפרק הכונס [דף כ״א] המדליק את הגדיש והיו בה כלים ונדלקו, רבי יהודא אומר "שלם ישלם" כל מה שבתוכו, וחכ״א אין משלם אלא הגדיש שדורשין [שם דף ס׳] מה הקמה בגלוי אף כל בגלוי פרט לטמון ואפילו מוריגין וכלי בקר שדרכו להיות בתוך גדיש לא ישלם [שם דף ס״א] במד״א שמדליק בתוך שלו שכל טמון פטור מגזירת הכתוב אבל במדליק בתוך של חבירו מודים חכמים שאע״פ שלא ישלם כיס וארנקי דברים שאין דרכן להצניע בגדיש מכ״מ ישלם מוריגין וכלי בקר שדרך להטמינם בגדיש וכן מודים חכמים במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכו שכן דרך להניח כל דבר בבתים. ומסיק רב אשי [בדף ס״ב] שאפי׳ טענו כוס של כסף אם אמוד לכך נשבע ונוטל המדקדק בשמועה. [שם] ימצא הדברים כאשר בארנו אותם והלכה כחכמים [שם דף ס״א כל הסוגיא].
המדליק בתוך רשותו צריך להרחיק מסוף המיצר כדי שלא תעבור הדליקה לתוך שדה חבירו. ופסק שם הלכה כר״ש שאומר שם הכל לפי גובהו של דליקה ואם לא הרחיק כראוי ועברה האש והזיקה חייב לשלם נזק שלם. ואם הרחיק כראוי ועברה האש והזיקה פטור, שזו מכה בידי שמים היא. פסק רב אלפס [שם] דווקא כאן הלכה כר״ש מטעם שבארנו אבל בפר׳ לא יחפור [דף כ׳] שאומר שם כשהבית והעלייה לשנים לא יעמיד התחתון תנור בתוך הבית אא״כ יש עליו גבוה ד״א שלא תאחוז בתקרת המעזיבה הי׳ מעמידו בעלייה עד שיהא תחתיו מעזיבה ג׳ טפחים ובכירה טפח ובשל נחתומין שמסיקין תמיד צריך בתנור מעזיבה ד׳ טפחים ובכירה ג׳ טפחים ואם הזיק משלם מה שהזיק. ר״ש אומר לא נאמרו כל השיעורין הללו אלא שאם הזיקו פטור מלשלם לשם אין הלכה כר״ש שהרי העמידה אביי בשיטה בפ׳ הבית והעלייה [דף קי״ח] שאומר שם שרבי יהודא ורשב״ג בשיטה אחת אמרו ומקבלת הגאונים שבכ״מ שיאמר התלמוד בענין זה אין הלכה כאחד מהן והטעם הוא שבדבר שמסיק שם תמיד צריך להזהר יותר שלא יזיק.
[בב״ק דף ס״א] עברה הדליקה נהר או שלולית של מים ורחבו ח״א פטור עברה גדר שהיא גבוה ד״א או דרך ר״ה פטור ותניא [שם] בד״א באש הקודחת כך הגירסא בספרים ישנים ובשלנו גרסינן הקולחת פי׳ שקילוח מתמר ועולה למעלה אבל בנכפפת שהרוח מטה אותה וכופה לצדדין והעצים מצויין שם אין לה אומד אלא אפי׳ עברה אלף אמה חייב. השולח את הבערה ביד חש״ו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ומפרש ריש לקיש משמיה דחזקיה [שם דף נ״ט] בד״א שמסר להם גחלת שדרך גחלת להכבו׳ מאיליה קודם שתעבור ותדליק אבל אם מסר להם שלהבת חייב שהרי מעשיו גרמו ורבי יוחנן חולק על זה ואין הלכה כמותו לגבי חזקיה רבו של רבי יוחנן [שם] שילח הבערה ביד פקח זה הפקח שהבעיר חייב לשלם והשולח פטור [שם דף נ״ה] הכופף קומתו של חבירו לפני האש עד שתדלוק אם אין האש מגעת לה אלא ברוח שאינה מצוייה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.
הלכות שבארנו במצוה זו הם בפ׳ הכונס. ובפ׳ שני [דף כ״ב] אמר רבי יוחנן שאש שעברה והזיקה אדם וחבלה בו הרי המבעיר חייב בנזקו בשבת וברפויו ובצערו כאלו הזיקו בידו אע״פ שאשו ממונו הוא הרי הוא כמו שהזיק בחציו אבל על הבושת אינו חייב עד שיתכוין כמו שאומר שם בסוף הפר׳ [דף כ״ז והעיקר בב״ק דף פ״ו], [שם דף כ״ו ודף ל״ה] אבל אם הזיקו בהמתו או בורו את האדם אינו חייב אלא בנזק בלבד ובפ״א [דף ג׳] אומר שכל תולדות האש כאש כיצד הניח אבן או סכין או משא בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו חייב לשלם נזק שלם שכל אלו וכיוצא בזה תולדות הבערה הם ואם נפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו פטור.