שבועות מה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אי הכי אפילו קצץ נמי אלמה תניא אאומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המוציא מחבירו עליו הראיה קציצה ודאי מידכר דכיר ליה אי הכי אפי' עבר זמנו נמי אלמה תניא בעבר זמנו ולא נתן לו הרי זה אינו נשבע ונוטל חזקה אין בעל הבית עובר בבל תלין והאמרת בעל הבית טרוד בפועליו הוא הני מילי מקמי דלימטי זמן חיובא הוא כי מטי זמן חיובא רמי אנפשיה ומידכר וכי שכיר עובר משום (ויקרא יט, יג) בל תגזול גבי בעל הבית איכא תרי חזקי חדא דאין בעל הבית עובר (ויקרא יט, יג) בבל תלין וחדא דאין שכיר משהא שכרו אמר רב נחמן אמר שמואל לא שנו אלא ששכרו בעדים גאבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם יכול לומר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך א"ל רבי יצחק יישר וכן אמר רבי יוחנן מכלל דפליג עליה ר"ל איכא דאמרי מישתא הוה שתי ליה ושתיק ליה ואיכא דאמרי מישהא הוה שהי ליה ושתיק ליה איתמר נמי אמר רב מנשיא בר זביד אמר רב לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם יכול לומר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך אמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתא אמר ליה רבא מאי מעליותא א"כ דשבועת שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה מתוך שיכול לומר לו לא היו דברים מעולם יכול לומר לו נאנסו דאפקיד ליה בעדים מתוך שיכול לומר לו החזרתיו לך יכול לומר לו נאנסו הדאפקיד ליה בשטרא מכלל דתרוייהו סבירא להו והמפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים זבשטר צריך להחזיר לו בעדים קרי רמי בר חמא עליה דרב ששת (שמואל א כא, יג) וישם דוד את הדברים האלה בלבו דאשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל אמר ליה תני מר מידי בשכיר אמר ליה אין תנינא שכיר בזמנו נשבע ונוטל כיצד בזמן שאמר לו שכרתני ולא נתת לי שכרי והלה אומר שכרתיך ונתתי לך שכרך אבל אמר לו שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המוציא מחבירו עליו הראיה הא מדסיפא בראיה הוי רישא בלא ראיה אמר רב נחמן בר יצחק
רש"י
עריכהאי הכי - דמשום טרדא דבעל הבית שקלוה לשבועה מיניה:
אפילו קצץ נמי - אפילו נחלקו על הקציצה ליהמנוה לשכיר בשבועה:
המוציא מחבירו - היינו אומן:
עליו הראיה - צריך להביא עדים ולא יהא נאמן בשבועה:
אי הכי - דבעה"ב טרוד ושמא שכח אפי' תבעו שכיר לאחר שעבר זמן גבייתו המפורש בב"מ בפרק המקבל (דף קו:) שכיר יום גובה כל הלילה שכיר לילה גובה כל היום לישבע נמי שכיר ולשקול:
וכי שכיר עובר על בל תגזול - לקבל שכרו ב' פעמים:
לא שנו - דנשבע ונוטל:
ששכרו בעדים - שיש עדים שאמר לו עשה עמי מלאכה היום בשכר ועשה עמו:
יכול לומר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך - ונאמן בלא שבועה:
שבועת שומרין דחייב רחמנא - לשומר שכר לישבע על שבורה ומתה כדכתיב (שמות כב) ומת או נשבר או נשבה שבועת ה' תהיה בין שניהם:
היכי משכחת לה - שיהא צריך שבועה:
דאפקיד גביה בשטר - שאם יאמר החזרתיו לך אומר לו היה לך ליטול את השטר מידי:
קרי רמי בר חמא וכו' - ששם על לב לדעת אם איתא להא דשמואל ורב דלעיל אי לא: דאשכחיה רב ששת גרסינן:
בזמנו - אם תבעו בתוך זמן גבייתו:
מדסיפא בראיה - מכלל דנשבע ונוטל דרישא בלא שום ראיה אינו צריך להביא עדים שעשה עמו וליתא לדרב ושמואל דלעיל דאוקמוה למתניתין בששכרו בעדים:
תוספות
עריכהאי הכי אפילו עבר זמנו נמי. - אע"ג דאין שייך כאן אי אמרת בשלמא אין לחוש שעדיין לא פירש שום טעם ואע"פ שפירש רב נחמן משום כדי חייו לא משמע דקאי אהא אי הכי.:
כי מטא זמן חיוביה רמי אנפשיה ומדכר. - וא"ת ימתינו לעולם עד למחר ואי לא מדכר יהא שוכר זה צריך להביא ראיה ועוד אמאי עקרוה רבנן לשבועה מבעה"ב הא כיון דמיחייב שבועה רמי אנפשיה וי"ל כיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה ואין נותן לב להיות נזכר פן יהא מוחזק שקרן ועי"ל דהא חזקה דאין בעה"ב עובר על בל תלין לא מהניא אלא כי איכא חזקה בהדה חזקה דאין שכיר משהא שכרו וכשתובעו בב"ד והצריכוהו להמתין עד למחר הרי לא שהה:
וכי שכיר עובר משום בל תגזול. - אע"ג דהך חזקה איכא נמי גבי בעה"ב חמיר ליה לאיניש חד לאו כתרי לאוי ועוד דבלאו הכי משני שפיר וא"ת דמה בכך דאין שכיר עובר בבל תגזול מ"מ כיון דבעה"ב רמי אנפשיה ומדכר ה"ל ברי וברי ופטור כיון דכופר הכל ויש לומר דטעמא דרמי אנפשיה ומדכר לא חשיבא כחזקה דשכיר וכי משני הכא תרי חזקי לא בא לומר דעדיפי מדשכיר אלא שקולות נינהו:
מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם. - תימה מה מועיל כאן מגו דאין שייך מגו אלא לענין שלא לחושדו שמשקר במזיד אבל הכא שפיר מהימנינן ליה דודאי הוא סבור שפרע אלא שאנו תולין ששכח לפי שהוא טרוד בפועליו דאטו משום מגו יהא נזכר יותר ואין שייך כאן מגו כלל והכי מוכח בריש האשה שהלכה (יבמות קיד, ב) (ושם) דלא מהימנא לומר מת במלחמה במגו דאי בעיא אמרה מת על מטתו משום דאמרה בדדמי וסבורה לומר אמת ואין לנו להאמינה במה שהיא שמא טועה מתוך שהיתה יכולה לשקר ואע"ג דבההיא שמעתא גופה מיבעיא לן בהחזיקה היא מלחמה בעולם מי אמרינן מה לה לשקר מגו דאי בעיא אמרה שלום בעולם התם דוקא מיבעיא לן כיון דדייקא כולי האי שמחזקת מלחמה וי"ל דהכא כיון דאין טוען שמא אלא ברי ואומר ודאי שלא שכח אין לנו להחזיקו כמשקר כיון דאית ליה מגו אבל כשאין לו מגו אינו נאמן דשמא שכח מחמת שהוא טרוד בפועליו ומחמת שסבור שפרע טוען ברי אף על פי שמסופק [ועיין תוספות כתובות פז ב ד"ה דמיפרע]:
מתוך שיכול לומר להד"מ יכול לומר נאנסו. - תימה לפירוש הקונטרס שפירש בהגוזל קמא (בבא קמא קז, א) (ושם) דבפקדון שיכול להעיז אפילו כופר הכל חייב א"כ כי אמר נמי להד"מ חייב שבועה ולפר"ת נמי דלא מיחייב שבועה לא בכפירה ולא בנאנסו אא"כ הודה במקצת קשה דאפילו רבי חייא בר אבא ורמי בר חמא דלא מחייבי בהודאה ונאנסו בלא כפירה בהודאה וכפירה בלא נאנסו מודו דחייב דכמה משניות לעיל לא מזכיר גבי פקדון נאנסו כלל ובהלואה נמי דילפינן מפקדון מחייבינן בכפירה והודאה אע"ג דלא שייך נאנסו אם כן כשמודה במקצת כי אמר נמי להד"מ אההיא דנאנסו מחייב וליכא מגו וליכא למימר דפריך כי נמי הודה יהא נאמן אההיא דנאנסו (אם) מתוך שיכול לומר אההיא דהודה להד"מ דא"כ תקשה ליה מכל מודה מקצת שיהא נאמן במגו דאי בעי כופר הכל אלא ודאי התם לא שייך מגו דאין אדם מעיז לכפור הכל מיהו לפריב"א דמפרש דבטענה דשייכא בפקדון דהיינו נאנסו מיחייב כופר הכל אתיא שפיר הכא דפריך מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם והוי פטור כיון דליכא הודאה כי אמר נאנסו פטור אע"ג דאין זה מגו טוב דאין אדם מעיז לכפור הכל אבל נאנסו דאין חבירו מכיר בשקרו נוח לו לטעון מ"מ פריך שפיר לשמואל דאית ליה כי האי מגו דנוח לו לומר טפי נתתי לך שכרך שלא יחשדהו השכיר כמשקר במזיד לפי שהוא טרוד והשתא ניחא דפריך אדשמואל טפי ולא פריך אמאי דאמרינן מגו בכל התורה:
בעדים אין צריך כו'. - תימה דאמרינן בריש ח"ה (בבא בתרא כט, א) (ושם) דמשכחת חזקה דג' שנים כגון דאתו בי תרי ואמרו אגרנא מיניה ודיירנא ביה תלת שנין ופריך הני נוגעי בעדות הן דאילו אמרי הכי אמרינן להו הבו אגרא להאיך ומאי קשיא הא אין צריך לפורעו בעדים ולהימניה במגו דאי בעי אמר יהיבנא אגרא להאיך וי"ל שלא היו רשאין לומר כן לפי שיראים פן יזכה האחד בדין ויצטרכו ליתן פעם שניה ועוד אמר ר"י דלמאי דתקון רבנן שבועת היסת לא מהימני לומר פרעתי כדאמרינן בהדיא בפרק שני דקידושין (דף מג:):
בשטר צריך להחזיר בעדים. - תימה דלהימן בשבועה במגו דאי בעי אמר נאנסו כדמוכח בס"פ המוכר את הבית (בבא בתרא ע, א) (ושם) דבעי מיניה רב עמרם מרב חסדא המפקיד אצל חבירו בשטר ואמר ליה החזרתיו לך מהו ומסיק דמהימן בשבועה ורבא גופיה הכי סבירא ליה דפסיק התם הלכתא כדייני גולה ותי' ר"ת דה"ק צריך להחזיר לו בעדים אם רוצה ליפטר בלא שבועה וריב"א מפרש דהכא צריך להחזיר לו בעדים משום שטרך בידי מאי בעי אבל התם דאיירי בעסקא דפלגא מלוה איכא למימר דאפשיטי דספרא זיירי ליה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק ז (עריכה)
יח א מיי' פי"א מהל' שכירות הלכה ח', סמ"ג עשין פט, טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ט סעיף ה':
יט ב ג מיי' פי"א מהל' שכירות הלכה ו', טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ט סעיף ג':
כ ד מיי' פ"ב מהל' שכירות הלכה י"ב, סמ"ג עשין פט, טור ושו"ע חו"מ סי' רצ"ו סעיף א' ודלא כסוגיא דידן ע"ש:
כא ה מיי' פ"ב מהל' שכירות הלכה י"ב, טור ושו"ע חו"מ סי' רצ"ו סעיף ב':
כב ו מיי' פ"ט מהל' טוען הלכה ב', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' רצ"ו סעיף ב', וטור ושו"ע חו"מ סי' רצ"ז סעיף א':
כג ז מיי' פ"ב מהל' שכירות הלכה י"ב, סמג עשין פט, טור ושו"ע חו"מ סי' רצ"ו סעיף ב' ונאמן בשבועה בנק"ח ע"ש וכפי' התוספות:
ראשונים נוספים
ואקשינן משום דבעל הבית טרוד בפועליו ושוכח. ואפי' בקציצה בעת שטוען השכיר כי שתי סלעים קצצת לי בשכרי והמשכיר אומר לא קצצתי לך אלא אחת ישבע השכיר ששתים קצצת לי ויתן לו שתים אלמה תניא בזה המוציא מחבירו עליו הראיה. ואם יש ראיה לשכיר נוטל שתים ואם לאו נשבע בעל הבית ונותן לו אחת. ופרקינן קציצה דכירי לה אינשי ולא מינשי בעל הבית:
אי הכי דבעל הבית טרוד בפועליו יתן ליה לשכיר אפילו לאחר זמנו.
ופרקינן חזקה אין בעה"ב עובר בבל תלין פעולת שכיר. וחזקה נמי אחריתי דאין שכיר משהה שכרו אצל בעלים:
אמר רב נחמן לא שנו שהשכיר נשבע ונוטל אלא בזמן שיש עדים ששכרו. אבל אין עדים ששכרו לעשות בפועל אצלו מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר לו שכרתיך ופרעתי לך שכרך. וכן א"ר יוחנן וכן אמר רב:
ומקשי רבא עליה אי הכי שבועת השומרים דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם היכי משכחת לה ניצא מדיכול למימר ליה לא היו דברים מעולם. וקי"ל דהאומר לא היו דברים מעולם כיון שאינו מודה מקצת הטענה אין עליו שבועה יכול נמי למימר נאנסו ואין עליו שבועה. ודחינן כגון דאפקיד ליה בעדים דלא יכול למימר לא היו דברים מעולם:
ועוד אקשינן ואפילו הכי יכול לומר לו החזרתי לך פקדונך וקי"ל כי המלוה בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים וכאילו לא היו דברים מעולם הוא טוען ואין חייב שבועה ופרקינן בשהפקיד אצלו בשטר דלא יכול למימר ליה החזרתיו לך דא"ל אי הכי שהחזרת לי. שטרך בידי מאי בעי הוה לך למשקל שטרך מידי:
וסלקא שמעתא שהמפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים אבל המפקיד בשטר צריך להחזיר לו בעדים ולית הלכתא הכי אלא כרב חסדא דפשט לה בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע) שאפילו המפקיד אצל חבירו בשטר אין צריך להחזיר לו בעדים. ואם טען ואמר החזרתי לך נאמן ובשבועה ולא יכול למימר ליה שטרך בידי מאי בעי. מגו דאי אמר נאנסו נאמן ואין עליו אלא שבועת השומרים כי נאנסו כן זה אינו חייב אלא שבועה שהחזרתיו לך ודיו. ורבא הוא עצמו אמר בפרק חזקת הבתים כי המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. וחזר בו וכן הלכתא:
ירושלמי. א"ר בון בעל הבית ע"י שעסריו מרובין תקנו שבועה לשכיר. ודכוותה תקנו לבעל הבית שאם עבר זמנו אינו נשבע ונוטל. תני ר' חייא לסיועיה אם יש עדים שתבעו בזמנו אפילו אחר שנה נשבע ונוטל. א"ר יוסי אין לו אלא אותו היום בלבד וקי"ל כר' יוסי ואתינן למפשט דנשבע השכיר ונוטל אפילו בששכרו שלא בעדים מהא דתניא שכיר בזמנו נשבע ונוטל.
כיצד בזמן שאמר לו שכרתני ולא נתת לי שכרי. והוא אומר נתתי לך הרי זה נשבע ונוטל. אבל אם אמר לו שתים קצצת לי והוא אומר לא קצתתי אלא אחת המוציא מחבירו עליו הראיה.
ודייקינן מדסיפא בראיה רישא בדליכא ראיה ואפילו הכי נשבע השכיר ונוטל.
הא דאמר רב נחמן אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר לו נתתי לך שכרך. א"ל וכיון דטעמא דשכיר שנשבע ונוטל משום כדי חייו דבע"ה טרוד הוא היכי מהימנינן לה במיגו. וא"ל דה"ק אי ס"ד בע"ה לא דכיר ומספקא ליה מילתא לא הו"ל טעין מילתא דלא מהימני ליה רבנן מדקא טעין ואמר פרעתיך ודאי ברי לו שפרעו ומפני כך אומר לו שפרעו דבעי למטען ליה קושטא.
ומאי דאמר רבא מאי מעליותא א"כ שבועת השומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה. ק"ל טובא, וכי רבא לית ליה מיגו ואי איכא לאקשויי היכי משכחת לה לדידיה נמי קשיא והיכי אותבה אההיא שמעתא דרב ושמואל טפי מכולהו מיגו דעלמא.
ואיכא מ"ד דהכי ק"ל אמאי לא אמרינן שישבע בע"ה דהא מחוייב שבועה הוא משום כדי חייו דשכיר והיכי פטר ליה מיגו משבועה ואין הכי נמי דכיון דאיכא מיגו אין השכיר נשבע ונוטל מ"מ שבועה הראויה על בע"ה לא פטר מיגו שאין אומרים אלא לפטור מממונא אבל לאפטורי משבועה לא דאם כן שבוע' השומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה ואוקמה רמי בר חמא כגון דאפקיד ליה בשטר.
וכת' עלה ר"ח ז"ל וסלקא שמעתא שהמפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך לחזור לו בעדים אבל המפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בעדים ולית הילכתא הכי אלא כרב חסדא דפשיטא ליה בפ' המוכר את הבית שאפי' המפקיד אצל חבירו בשטר אין צריך לחזור לו בעדים ואי טעון ואמר החזרתי נאמן ובשבועה יכיל למימר ליה שטרך בידי מאי בעי מיגו דאי בעי אמר נאנסו דכי אמר נאנסו נאמן ואין עליו אלא שבועת השומרין כן זה אינו חייב אלא שבועה שהחזרתי לך ודיו ורבא עצמו אמר בפ' חזקת הבתים שהמפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בעדים וחזר בו, וכן הלכה, אלו דברי ר"ח ז"ל.
וכן כתב הרב הלוי ז"ל, והוסיף ואמר דכי אמרינן מיגו הני מילי לאפטוריה מממון אבל לאפטוריה משבועה לא מהני דהא שומרין דא"ל מיגו ואפי' הכי חייבינהו ומודה מקצת ועד אחד א) נמי הא חזינ' דא"ל מיגו ואפי' הכי חייבינהו רחמנא שבועה כו' כדכתב בפירושיו ובעינן למכתב קמן.
ואין זה נכון,דהא רמי בר חמא ע"כ אוקמה לשבועת השומרין בהכי אי איתא לשמעתא דרב ושמואל וכיון דקי"ל דאיתא היכי אמרינן שבועת השומרין בכל ענין חייב כיון דלית לן ראיה מגמרא ואי משום דאשכחן דמפקיד אצל חבירו בשטר אין צריך להחזיר לו בשטר אי הכי ליתא לדרב ושמואל דאם איתא להא איתא להא ואנן לית לן לאפלוגי בין רבנן דגמ' מדעת' דנפשין. ותו דודאי רבא לא פלוג אכל מיגו אלא כי האי משום דמיגו לאפטורי משבועה הוא וכיון דקי"ל דרב ושמואל כהלכתא שמעינן מינה דאמרי' מיגו לאפטורי משבועה לפי מה שכתבתי.
ומה שאמר הרב הלוי ז"ל דמודה מקצת א"ל בה מיגו, ליתא. ובהדיא אמר רבא מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע כלומר להימני' במיגו דאי בעי כפר ליה בכולי' ופריק חזקה אין אדם מעיז פניו כו' אלמא מינו אמרינן לאפטורי משבוע' וסייעתיה הוה תיובתיה וכבר פירשתי בה שתי לשונות ומשם תמצא סיוע למה שאמר. ותו מדאמר התם אבל בפקדון מעיז (בבנו) ומעיז לומר דאי טוען נאנסו בכלן פטור אף מודמה מקצת וכופר מקצת וטוען בשלישית נאנסה פטור דמשיב אבדה הוא שלא טען בכלן נאנסו. וכמו שנתפרשה לנו למעלה השמועה בהכרח והרי זה מיגו לפטור משבועה.
ומה שכתבו נמי דרבא הדר ביה מהא דאמרינן מפקיד אצל חבירו בשטר צריך לחזור לו בעדים ליתא כלל דאנן הכי אמרינן דמפקיד אצל חבירו בשטר מדינא דהך טענה צריך להחזיר לו בעדים משום דא"ל שטרך בידי מאי בעי כמו בהלואה הילכך בטעין נאנסה ליכא לאפטורי מאות' שבועה במיגו דהחזרתיו לך דנמי לא מהימן מדינא ומי' כיון דהימניה רחמנא לשומר בטענת נאנסו ובשבועה כי קא טעין החזרתיו לך נאמן במיגו דנאנסו אבל בנאנסו לא מהימן בלא שבועה במיגו דהחזרתיו לך דכי טעין נמי דהחזרתיו אינו נאמן אלא בשבועה ובמיגו דנאנסו. לפיכך אמרו כן צריך להחזיר לו בעדים וכך אמרו בשם רבינו האיי גאון ז"ל שצריך להחזיר לו בעדים כדי לפטור עצמו משבועה חמורה. וכך היא הצעת הסוגיא בפירושא.
מעתה ק"ל הא שמעת טובא, דודאי שבועת השומרין דחייב רחמנא אפי' בלא עדים ובלא שטר נמי היא וכן כתבו כל המחברין ואי לאו הכי לא משתמטי בגמ' מלפרושא במתני' או בגמרא בהדיא ולברורא טפי מהאי כללא. ועוד יש לי סמך לדברי שהרי הטוען גנב באבדה ונשבע משלם תשלומי כפל ואין כפל בשומרין אלא בנשבע שבועת הדיינים כדמפורש בדוכתה ומקשינן מינה ומפרקינן בעלמא דאלמא הילכת' היא ורב אשי דהוה בתרא פריק לה בדוכתא והתם ליכא שטר שאלמלא מצאו וכתב לו שטר או שאמר אל תחזיר לי אלא בעדים הרי שומר (שהוא שלו) [שלו הוא] לדעת ויצא מכלל שומר אבדה שהוא שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף.
וכשאנו הולכין אחר פשטי השמועה הדברים נראין דרבא לא ס"ל לאוקומי שבועת השומרין כדאפקיד ליה בשטר ולא אודי ליה ולא קביל מיניה דרמי בר חמא הנך דחיות דיליה ורמי בר חמא נמי לא בסברא דסמכא אוקמא דהא מדחי ליה ואזיל מבלא עדים לעדים ומעדים לשטר אלמא לא קים בנפשיה שבועת השומרין במאי מיתוקמא ועוד דהא רמי בר חמא גופיה קרי עליה דרב ששת וישם דוד את הדברים האלה בלבבו משום דנפק ודק ואשכח ממתניתא דדחי ליה לשמעתא דשכיר ואע"ג דאתא רב נחמן בר יצחק ותריץ לה רמי בר חמא מיהת לדחויה אית ליה דמדסיפא הוי בראיה הוי רישא בלא ראיה הא משמע ודאי דכיון דחזיא רמי בר חמא דדחיק נפשיה טפי בשבועת השומרין הדר ביה וקא מייתי מתניתא לדחויא שמעתא דשכיר דהוו מעלו לה מעיקרא וכיון שכן הדין עלינו לדחות שמעתא ולחיובי שבועת השומרין בכל מקום דסוגיין דעלמא וכסבריה דרבא אלא שהגאונים ז"ל סומכין בשמעתא דשכיר ומחזי כמאן דמזכי שטרא לבי תרי ולי נראה דטעמא דכולה שמעתא ופירושא מההיא דאמרן ב"ה טרוד בפועליו הוא דכיון דא"ר נחמן אמר שמואל בשכרו שלא בעדים מהימן דמהימני' ליה מיגו ואתא רמי בר חמא ושבחיה דאלמא ס"ל דאפי' במקום טירדא דאיכא למיחש דילמא טעי ואמר בדדמי אמרי' מיגו לפום הכי אקשי ליה רבא אם כן שבועת השומרין דחייב רחמנא בטענת שמא ובודאי משום דשומר טרוד ואמר בדדמי הוא היכי משכחת לה והא איכא מיגו דאי בעי אמר לא היו ד"מ דה"ל כופר ככל ופטור. וכל היכא דאיכא מיגו אפי' במקום חזקה דטעות נאמן ומשום דוחקא דהך קושי' קא דחי רמי בר חמא שבועת השומרין בדאפקיד ליה בשטר ובסוף הדר ביה ודאי ממאי דאשכח כדפרישית. ואנן לא דחי' שמעתא דשכיר דתליא באשלי רברבי משום הך קושיא דמידחיא לן בסוגייא דעלמא דהא קי"ל חזקה אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח ומתוך שהיה לו להעיז פניו בבעל דינו לא אמרי' ג) כמו שלא האמינה תורה מודה מקצת במיגו דכופר בכל אלא בשבוע' וכדרבה וה"נ מסקי' בהגוזל מלוה הוא דאינו מעיז אבל פקדון מעיז ומעיז ואם אתה אומר נאנסו בכל פטור אף במוד' במקצת פטור וכדפריש' לעיל אלמא בנאנסו אין בו מיגו ולפיכך חייבה תורה שבועה ונמצאו כל הדברים כהוייתן הלכה כר"נ דשכרו שלא בעדים נאמן דתליא בכולהו עדותא דגמ' ר"נ ושמואל ורב ורבי יוחנן ושבועת שומרין בלא שטר כסבריה דרבא וכמו שהוזכר סתם בכל לשון בגמ' ובמשנה ולא קשיאן כלל אהדדי ואפי' נמי לרבא דקשיין ליה טעמי אהדדי לא דחינן לחדא מינייהו כדקי"ל בכל דוכתא דלא מדחי מימרא בקשיא אלא בדתיובתא כ"ש דהא נפקא לן מסוגיין בעלמא דלא קשיא כלל וכיוצא בזו בתלמו' דברים שנדחו ממקום אחד במס' שבת בפ' כל הכלים הקשו משנתנו דאין סומכין את הקדרה בבקעת וכן הדלת והעמידוה כב"ש ולאפוקי מהילכתא ובמס' יום טוב נסיב לה טעמא אחרינא לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה וה"ל מוקצה ומתוקמא מתני' בהילכתא וכן בריש מס' יבמות אמר רב צרת סוטה אסורה ופטורה מן החליצה ומן הייבום והא דתנן נכנסה עמו לסתר ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לאכול בתרומה ואם מת חולצת ולא מתייבמת מוקי לה בספק סוטה. ובסוטה פ"ק שקלי ביה אביי ורבא ורב יוסף דלאו למימרא דאפי' בודאי סוטה חולצת ולא מתייבמת ד) וכן כיוצא בהן והוי יודע שזו הקושיא שהקשה לו רבא לרמי בר חמא לאו לדעתיה של רמי הקשה אותה דהא איהו מני ד' שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת והיינו בשלש פרות חדא דלא היו דברים מעולם וחדא מתה לו בפשיע' וחדא מתה לו באונס כדאיתא במציעא ולהך סברא דיליה לא חייבה תורה בטענת אונסין כלום אל שמגלגלין אותה על שבועה דמודה מקצת ולאו משום טירדא וחששא הוא אלא כדין גלגול הוא הילכך לא דמיא לשמעתיה דשכיר ולא שייכא ביה כלל. אלא רבא אליבא דהילכתא אקשי ורמי בר חמא גופיה לא מצי לדחויי בשמעתיה משום דקים ליה בהני רבנן דשמעתא דשכיר דאינהו אפי' בכופר בכל מחייב שבועת השומרין. ואי קשיא לרמי בר חמא דאמר נאנסו בכל פטור מודה מקצת דחייב רחמנא בפקדון היכי משכחת לה מיגו דמצי אמר נאנסו כלן כי קאמר נמי חדא לא היו ד"מ נאמן והא חזינא דאית ליה מיגו בגמר בשמעתין וליטעמיך נימא הכי בכל מודה מקצת דמלוה מיגו דמצי אמר לא היו ד"מ משיב אבידה הוא דהא (אית) ה) ליה דרבה אלא מודה מקצת לרמי בר חמא טעמא אחרינא הוא משום דאין אדם תובע אא"כ יש לו וכיון דאיכא רגלים לתביעתו דהא אודי ליה במקצת רמא רחמנ' עליה שבועה ולא פטריה שום מיגו. וראיתי לרבינו שרירא גאון ז"ל שהאריך הרבה בטענותיו לדחות דברי רמי בר חמא אלא שאין טענותיו מכריעות אבל מכלל דבריו נראה שהוא מפרש דרבא לא אתא לדחויה לשמעתא דשכיר משים קושיא דשבועת השומרין דא"ל היינו טעמא דשכיר משום דלא אלימא להו חששא ובמקום מיגו לא תקינו רבנן דאמרינן האי מדכר דכיר הוא אלא לרמי בר חמא אקשי דאמר כמה מעליא הא שמעתא דמשמע ליה דבמקום מיגו לא חיישינן לעולם לטרדא וטעותא דאי משום ריעותא דתקנת שכיר מאי עילויה וזה הפירוש אינו נכון. ועכשיו אשוב לחקור על עיקר זה הדין שכתב הרב רבי יהוסף הלוי ז"ל דלאפטורי משבועה לא אמרי' מיגו דהא שומרין דא"ל מיגו ולא אמרי' בהו מיגו ומודה מקצת ועד אחד נמי הא תזינן דאמר ליה מיגו ולא אמרינן ביה מיגו (מקצת ועד אחד נמי הא חזינן דאמר) הילכך האי מאן דתבע ליה לחבריה קמן בדינא וא"ל דשותפא דידיה הוית ופליגנא בהדך השתא ואתנאי עלך מקמי דנפלוג בהדך דתשתבע על שמ' וקא מודה ליה חבריה דשותפא דידיה הוה מי' קאמר דלא אוני ליה בשום פרוטה לעולם אע"ג דליכא סהדי בהדי שותפות וא"ל מיגו דלא מפטר מההיא שבועה אלא משבעינן ליה על טענת שמא ובהא מודינא ליה לרב ז"ל משום דדמיא לשבועת השומרין וכי תקון להו רבנן משום דדומיא דשומרין תקון אבל בשאר (רבואת') א) אמרי' מיגו לאפטורי משבועה. ויש לתמוה על מה שכתבו מקצת הגאונים ז"ל שהמלוה על המשכון שנאמן לטעון עד כדי דמיו במיגו דיכיל למימר לקוח הוא בידי ב) לא שקול בלא שבועה חמורה אלא נשבע ונוטל ומגו ליה בהדי נשבעין ונוטלין דמתנית' דמוציא מיד חבירו הוא ולית ליה אלא בשבועה חמורה. וזה הדין יצא להם ממ"ש הרב הלוי ז"ל שאין אומרין מיגו לאפטורי משבועה לפי דבריו עוד אמרו טעם אחר דכיון דלאו אגופיה דמשכון קני טעין אלא בעי לאפוקי ממונא מרשותא דחבריה לית ליה בלא שבועה וזה הטעם יותר נכון והביאו ראיה ממה ששנינו המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול ואלו טען ממך לקחתים היה נאמן בשבועת היסת ועכשיו נשבע ונוטל שבועה וכעין דאורייתא וכן במשכון ואע"פ שיש בדברים הללו כעין טעם גם זה הדין כמה תשובות יש בדבר דתניא הכא הנותן טליתו לאומן אומן אומר ב' קצצת לי והלה אומר לא קצצתי אלא אחד כל זמן שהטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראי' נתנו לו בזמנו נשבע ונוטל מדקת' רישא על בעל הבית להביא ראיה וסיפא נשבע אלמא רישא שקיל בלא שבועה.
ועוד מצאתי מפורש בירושלמי (ו,א) הקדים לו שכרו בהא נשבע ונוטל היה משכון בידו בהא נוטל בלא שבועה פי' הקדים לו שכרו שב"ה טוען הקדמתי לו שכרו קודם שיכנס בפעולתו אעפ"י שבאותה שעה לא היה טרוד בפועליו הטרדא שיש לו עכשיו היא גורמת לו לטעות הילכך נשבע ונוטל היה משכון בידו של שכיר בהא נוטל בלא שבועה והראיה שאמרנו מן המכיר כליו וספריו ביד אחר גרסי' עלה דההיא מתני' בירושלמי אמ"ר אבא בדין הוא שלא ישבע ולמה אמרו ישבע מפני בעלי בתים שלא יהו מטופלים עם הגנבים וזה הירושלמי כתבו ר"ח ז"ל בפירושיו.
ועוד אמרו שם בירושלמי רב אסי אמר אם טען ואמר מאיש פ' לקחתים נאמן פי' ונוטל בלא שבועה כיון דעביד לאיגלויי.
וכללו של דבר עיקר דין זהכדברי ר"ח שאמר גבי מוציא הוצאות על נכסי אשתו דתנן ישבע כמה הוציא ויטול מיהא שמעי' דכל היכא דאיהו ידע ואיהו לא ידע נשבע איהו דידע ושקיל כמו שכתבנו במשנתנו ומשמע דלאו גבי מוציא הוצאו' בלחוד אמרה אלא בכל הנוטל בטענה כיוצא בזה. וכן הדין בעיזי דאכלן חושלא בנהרדע' דנאמן לטעון עד כדי דמיהם ונשבע בגזרה בחפצא כידים ואח"כ נוטל משום דלאו אלים ההוא מיגו לאפטורי משבועה מפני שאינו יכול לו' לקוחים הם בידי שאתה מכרתם לי שאין מעיז פניו בחבריו הילכך לא מהני האי מיגו לאפטורי משבועה כי היכי דאשכחן בדאורייתא לא מהני מיגו בטענת השומרין בטענת נאנסו כמו שכתבתי למעלה. וא"ת א"כ הויא לה שבועה דאורייתא לאו מילתא היא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ג) והאי נוטל דינא דאורייתא דלא מפקי' ממונא מרשותיה ואע"ג דמיגו דידיה ריע ומדרבנן הוא דנשבע דהא אינהו אית להו [דהוי כשאר] נשבעין ונוטלין מ"מ אפי' לפי זה הדין והטעם (דמכיר) [המכיר] כליו וספריו ביד אחר אף שהיו שלו כיון שי"ל (שאם מכרן) [שמכרן] זה הדין הוא שיטול בלא שבועה ולא דמי למוציא הוצאות על נכסי אשתו דהתם הנכסים של אשה הם בודאי וליכא מיגו ולעיזי דאכלי חושלא נמי לא דמי משום דמודה הוא שהעזים של פלוני הם והוא אינו יודע בטענתו של זה ולא יכול לכפור בה הילכך לית ליה בלא שבועה אבל הכא כיון דהאי תפיס להו והלה שמא מכרם לאתר ולקחם זה ממנו וכל אחד איננו מכחיש ולא מודה בטענתו של חברו נמצאו טענותיה' שקולות ודתפיס גבר הילכך הוה ליה למימר דשקיל בלא שבועה אף על פי שהוא אינו יודע בו ומפני כך אמרו בירושלמי בדין הוא שלא ישבע.
אבל רבינו הגדול ז"ל כתב עלה בפ' המקבל גבי ההיא דאמרי' דלא צריך למיקם בדינא עליה נאמן עליה לטעון עד כדי דמיו ונשבע ונוטל והיינו יכולין לומר דמאי נשבע דקאמר היסת אלא (שהיה) [שלא היה] צריך לומר כן שבכל מקום ודאי נשבע היסת ולא יצא מפיו דבר שלא לצורך. עוד מצאתי בתשובותיו דשאלו מקמיה בעסק דראובן ושמעון דטעי' לחבריה וא"ל אית לך גבאי ספר מקרא שהוא ממושכן אצלי ביותר מכדי דמיו וראובן אומר שאולה היא בידך. והשיב הרב ז"ל שאם אין דרך אותו מקום לשאול אותה מקרא וכיוצא בה יהיה ראובן נאמן עד כדי דמיה לא יותר לאחר שנשבע שבועת התורה שאין לו עליה פחות ממה שהוא שוה וכיון שישבע יטול כו' אלמא שבועת התורה הוא נשבע אעפ"י שהוא נאמן לומר לקוחה היא בידי וכן ראינו לרבינו הגאון ז"ל ולשאר המחברים.
ואין בידי לפסוק דבר בדין זה לפי שלא מצאתי רב שמודה לדברי עד שיגעתי ומצאתי לרב רבינו אפרים ז"ל שכתב מאן דאית ליה משכון לא דמי לכל הנשבעין ונוטלין דהאי דרמו רבנן שבועה עלייהו מקצתן משום דמורו היתירא ומקצתן משום דבעו אפוקי ממונ' ובדין הוא דלא משתבע כלל וכיון דתקון רבנן שבועת היסת ח) ומילי דסמכא נינהו למעבד בהו עובדא דליכא לחיוביה שבועה אלא בראיה ואנו האיך נכניס ראשנו בין הרים גדולים אבל על דברי הגאונים ז"ל אנו סומכין עד שיבא מורה צדק.
א"ה קצץ נמי: האי אי הכי ליכא לפרושי באי אמרת בשלמא, דאיזה טעם אמר מעיקרא שתתיישב לן האי קושיא דקציצה אי תלינן תקנה דשכיר בההוא טעמא, אלא בלא אי אמרת בשלמא מפרשינן ליה, ויש לנו כיוצא בזה במקצת מקומות בתלמוד, והכא אפשר למ"ד ברי ושמא ברי עדיף לא אמרינן קא מקשה וכמו שכתבתי למעלה דהכא כיון דאתה תולה טענתו בטרדא ובטוען אחת קצצתי ודאי והשנית איני יודע, ומיהו נ"ל דא"א לומר כן דהא קציצה עעכ באומר לא קצצתי אלא באחת והילך א"נ לא קצצתי אלא אחת ונתתיו לך כבר, אלא אליבא דמ"ד ברי עדיף קא מקשה.
וחדא דאין השכיר משהה שכרו: ואקת גבי בעה"ב נימא דאיכא תרתי חדא דאינו עובר משום בל תלין וחדא דאינו עובר משום בל תגזול דהא תני (ב"מ קי"א א') הכובש שכר שכיר עובר בכל השמות הללו וחד מנייהו משום בל תגזול, תירץ הר"י הלוי ז"ל משום דבולהו איסורא דלאו נינהו וכולהו כחד חשבינן להו וכחזקה חדא היא דלא עבר אאיסורא דלאו ומשקם אמר אידך חזקה דשכיר דאינו משהה דהוו להו תרי מזקי ותרי גופי.
הא דאמר רב נחמן אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך: איכא למידק כיון דתלינן טענת בעה"ב בשכחה משום טירדא מאי מגו איכא, ויאל דכיון דלאו שכוח גמור הוא אלא כמסתפק נקיט עד דנרמי אנפשיה, טענה יפה ממנה היה יכול לומר ולימא שלא שכרו מעולם, דכל שמודה ששכרו ואנן סהדי דבעה"ב מתוך טרדת פועליו הוא אומר לעיתים אין טענתנו יפה כל כך, אלא שזה רוצה לטעון טענת אמת, וא"נ יעל דמה שחייבו חז"ל את בעה"ב אינו מן הדין, שלא לעולם שוכח מחמת טרדא, אלא תקנה בעלמא תקינו וכל כי האי אמרינן ביה אפי' ממ כי הא.
עוד יש לדקדק שאין אומר בכל מקום מגו במקום שהטענה שטוען יפה לו מן הטענה שאנו תולין שהיה יכול לטעון, והכא בטוען פרעתיך יפה לו כי יחשבו השומעין שפרעו או שהוא משום טרדות פועליו שכח ולא יחשדו השומעין ואפי' הפועל במשקר לדעת, ואילו בטוען לא שכרתיך מעולם ואין לו דבר לתלות בו יחזיקו אותו או השומעין או הפועל בשקרן גמור.
ודבר זה שאלתי למורי ה"ר יונה זעל והשיב דכיון דאפי' בטענת פרעתיך יש בה העזה שלא פרע ואומר שפרעו אם רצה לשקר גם הוא היה טוען שלא שכרו אעעפ שיש בטענה וו העזה יותר, וכן מצאתי לאחר מכאן בתוס' דבין כך ובין כך כופר בכל שיש בו העזה, ושמעתי משום רבינו האיי גאון זעל דכיון דאין חיובו של בעהוב מן הדין אלא מן התקנה משום חשש שכחה בסבת טרדא אף אנו נעמידנו על דינו כל שיש בו מגו, וזה נכון.
א"ל רבא מאי מעליותא דא"כ שבועת השומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה כו': איכא למידק וכי רבא לא מודה בדין מגו והלא מגו דאורייתא הוא וכדאיתא בבתובות, ואי לית ליה מאי שנא דמותיב ליה הכא מכלהו מגו דעלמא דלא אותיב שבועת השומרין היכי משכחת לה, וי"מ דרבא הכא לא קשיא ליה אלא אהא דרב ושמואל דאית להו מ במאי דאיכא למימר דלא טען אלא בדדמי דסבור שמא פרעו כשפרע את השאר, ולפיכך אקשי אם איתא דאמרי' מגו להמניה אפי' במאי דאפשר דא"ל בדדמי א"כ אף אנו נאמר כן בשומרין שיהיו נאמנין בטענת נגנבו או נאנסו, אלא (מ"ט) [ש”מ] דלא אמרי' מיגו במאי דאפשר דאמר בדדמי דאפשר דס"ל דפטור בששמר כדרך ששמר הוא וכההיא דאמרינן (ב"מ צ"ג ב') ידעת בי בבר אחתיך דמצי לעבורי חדא חדא וכיוצא בזה, וה"נ גבי שכיר דדילמא אמר בדדמי לא מהימן במיגו.
וי"מ דרבא משום דפטרי ליה רב ושמואל לגמרי קשיא ליה וטעמא דודאי משום כדי חייו דשכיר הוה להו לרבנן לתקוני שישבע בעה"ב מיהא ומשום תקנת השכיר עקרוה מבעה"ב ושדיוה אשכיר וכיון שכן אפי' איכא מיגו ישבע בעה"ב מיהא דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן דהא גבי שומרין איכא מיגו ואפ"ה לא פטרינן להו משבועה, והראשון נראה עיקר דאפשר דאמרי' מגו אפי' לאפטורי משבועה וכדכתיבנא לקמן בסמוך.
כתב ר"ח ז"ל וסלקא שמעתא דהמפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזירו בעדים אבל המפקיד בשטר צריך להחזיר לו בעדים, ולית הלכתא הכי אלא כרב חסדא דפשט לה בפ' המוכר את הבית שאפי' המפקיד אצל חבירו בשטר אין צריך להחזיר לו בעדים, ואי טען ואמר החזרתים נאמן ובשבועה ולא יכול למימר ליה שטרך בידי מאי בעי מגו דאי בעי אמר נאנסו נאמן כי אמר החזרתים נאמן ואין עליו אלא שבועת השומרין וכן זה אין חייב אלא שבועה שהחזרתים לך ודיו, ורבא הוא עצמו אמר בפ' חזקת הבתים (מ"ה ב') המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים וחזר בו וכן הלכה ע"כ.
ויש מרבותי שהקשו על דברי הרב ז"ל דרבא לא חזר בו דהכא ה"ק דמדינא דהך טענה הוה לן למימר דצריך להחזיר לו בעדים משום דא"ל שטרך בידי מאי בעי כדאמרי' לגבי הלואה והילכך כי טעין נאנסו ליכא לאפטורי מההיא שבועה במגו דהא ליכא שום מגו ומיהו כיון דהימניה רחמנא בשבועת השומרין חזרנו לומר דאף המפקיד אצל חברו בשטר נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו דמאי נאמן נאמן בשבועה דהיינו דאסיקנא התם בפ' המוכר את הבית, וכבר כתבתיה אני שם בס"ד. ורב האיי גאון ז"ל כן כתב המפקיד אצל חברו בשטר צריך להחזיר לו בעדים אי בעי למיפטר נפשיה משבועה חמורה.
ומיהו אפשר שאף הרב ז"ל נתכוון לומר דהא דאמרינן מכלל דהמפקיד אצל חברו בשטר צריך להחזיר לו בעדים הא ודאי ליתא דהאי אתיא כמ"ד התם בפ' המוכר את הבית דאינו נאמן במגו דנאנסו דגריע טענת החזרתי משום דא"ל שטרך בידי מאי בעי כדאיתא התם, אלא אנן לא קיי"ל הכי אלא כדאסיקנא התם דנאמן משום מגו ובשבועה, כנ"ל שלכך נתכוון הרב ז"ל בוה.
אלא שאני תמיה שאעא לפרש כן בכאן שצריך עכ"פ להחזיר לו בעדים, שהרי לא באנו בשמועה זו אלא לומר שבועת השומרין היכי משכחת לה אי אמרת מגו, דאי בלא עדים הא איכא מגו דהחזרתי, ומתוך כך העמידה רמי בר חמא במפקיד בשטר, ואם איתא דדוקא צריך להחזיר בעדים קאמר אכתי שבועת השומרין היכי משכחת לה דאילו בלא שטר נאמן בלא שבועה משום מגו ובשטר אינו נאמן ואפי' בשבועה א"כ אזלה לה שבועת השומרין, א"ו לא קאמר אלא לומר דאינו נאמן בלא שבועת השומרין דאילו משום להד"מ אי נמי משום החזרתי אינו נאמן דא"ל שטרך בידי מאי בעי הילכך משכחת לה לשבועת השומרין במפקיד בשטר, ומינה דאף בשטר נאמן לומר החזרתי מגו דאי בעי לומר נאנסו ומאי נאמן בשבועה.
והר"י הלוי ז"ל כתב דהא דאוקמינן הכא לשבועת השומרין דוקא בשהפקיד אצלו בשטר ליתא, דבלא שטר נמי לא אמרי' מגו דמגו לאפטורי משבועה לא אמרי', דהא מודה מקצת ועד אחד דאיכא למימר בהו מגו ואפ"ה לא מפטרי משבועה, ועוד שנינו המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול ולא מהימן בלא שבועה מגו דאי בעי אמר לקוחין הן בידי. וזה אינו מחוור דהא אנן קיי"ל כרב ושמואל דפטרי שוכר אפי' משבועה במיגו דאי בעי אמר לא שכרתיך מעולם ומינה הוצרך רמי בר חמא למימר דשבועת השומרין לא משכחת אלא במפקיד בשטר, ואי אמרת דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרי' א"כ דחית להא דרב ושמואל וכדאמר ליה רבא לרמי בר חמא.
והראיה שהביא הרב ז"ל ממודה מקצת ליתא דהתם ליכא מיגו וכדאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע כלומר ואינו פטור משום מיגו דאי בעי כופר חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, ואדרבה מיניה איכא למידק דבעלמא כל היכא דאיכא מיגו נאמן, ומעד אחד ליכא ראיה דהתם עשאו רחמנא לעד אהד לגבי שבועה כשנים לגבי ממון דבכל מקום ששנים מחייבים אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה ובשנים בממון לא מפטר במיגו דמיגו במקום עדים לא אמרינן, הא בעלמא אפילו לאפטורי אמרינן מגו, ומכיר כליו וספריו ביד אחר דינא הוא שיטול בלא שבועה אלא תקנת חז"ל וכמו שאמרו בירושלמי א"ר אבא בר ממל בדין הוא שלא ישבע ולמה אמרו שישבע אלא מפני בעלי בתים שלא יהיו בעלי בתים מטופלים עם הגנבים.
ומיהו איכא למידק טובא דכיון דאפי' מיגו לאפטורי משבועה אמרינן הא דרב ושמואל א"כ ע"כ שבועת השומרין דוקא במפקיד בשטר, ואילו בכולי תלמודא לא משמע הכי אלא משמע דשבועת השומרין אפי' בלא עדים ובלא שטר היא, דאי לא לא אפשר דלא משתמיט בשום דוכתא תנא או אמורא דלשמועי', ומסוגיא דהכא ליכא למשמע מינה מידי דלאו בדוקא איתמר, ותדע דהא רמי בר חמא הוה בעי לאוקמה במפקיד בעדים ואידחי והדר מהדר לאוקמה במפקיד בשטר אלמא דחייתא בעלמא נינהו, ועוד דאיהו גופיה דדחיק ומוקי לה בשטר איהו הוא דקא מהדר בסמוך לאוקמה אפי' שלא בשטר ובלא עדים וכדאמרינן קרי רמי בר חמא עליה דרב ששת וישם דוד את הדברים האלה על לבו משום דנפק ודק ואשכח לדחויה להא דרב ושמואל בשכיר, ואע"ג דרב נחמן פריק ליה מ"מ שמעינן מינה דרמי בר חמא מעיקרא לאו בדוקא אמרה להא דשבועת השומרין דאינה אלא במפקיד בשטר ובעי לדחוייה להא דרב ושמואל אלא כי היכי דלא נוקי לשבועת השומרין דוקא במפקיד בשטר.
והרמב"ן ז"ל הביא עוד ראיה דשבועת השומרין אפי' בלא עדים ובלא שטר היא, מדאמרינן בב"ק (ס"ג א') הטוען טענת גנב באבדה משלם תשלומי כפל וקי"ל דאין תשלומי כפל בשומרין אלא בשנשבע שבועת השומרין שנגנבה וכדאמרי' התם ונקרב בעה"ב ונקרב לשבועה, וההיא ודאי בלא שטר הוא דאי בשהודה לו מתחילה שמצא לו אבידה וכתב לו שטר עליה אין זה שומר אבידה דאמרו שהוא כשומר שכר משום פרוטה דרב יוסף אלא שומר ממונו לדעת הוא, אלא ודאי בשלא עשה לו שטר הוא ואפ"ה נשבע שבועת השומרין בב"ד דאם לא נשבע לא היה משלם תשלומי כפל וכמו שאמרנו, וכיון שכן קשיא טובא דהא קי"ל כי הא דרב ושמואל בששכרו שלא בעדים דפטור משום מיגו ולא קיימא הא אא"כ נאמר דאין שבועת השומרין אלא במפקיד בשטר דליכא מיגו ואנן הא אמרינן דאפי' שלא בשטר ובלא עדים איכא, וליתא דהא דמותיב ליה רבא לרמי בר חמא לאו לאפלוגי אהא דרב ושמואל קאתי אלא משום דשבחה רמי בר חמא ואמר כמה מעלייתא הך שמעתא קאמר ליה רבא מאי מעליותא דנימא מגו במאי דאפשר דטעי וטעין בדדמי דמתוך טרדת פועליו דמי ליה דפרעיה כדפרע לאחריני, דאי הכי שבועת השומרין דחייב רחמנא נימא מגו לאפטורי', אלא משום דאפשר דאמר בדדמי דסבור הוא דשמר כדרכו ולא שמר וכיוצא בזה הוא טוען ולפיכך לא מיפטר וכמו שכתבתי למעלה, ומשום קושיא זו הוא דרמי בר חמא דחיק ומהדר לאוקמי שבועת השומרין בשטר, ומיהו קי"ל כרב ושמואל ורב נחמן דאמרי משמיה דשמואל, דאנן לא דחינן מילתא דתליא באשלי רברבי משום קושיא ואיכא נמי לשבועת השומרין בלא עדים ובלא שטר וכדאמרן, ועוד דאפשר לחלק בין הא דרב ושמואל דליתיה אלא מן התקנה בלבד ומשום בדי חייו דשכיר לשבועת השומרין דאורייתא וכמו שכתבתי למעלה.
ולענין מה שאמרנו למעלה דמגו לאפטורי משבועה אמרי' ולגבי שבועת השומרין לא אמרי' וכמו שכתבתי, הטעם כמו שאמרנו דשאני שומרין דאיכא למיחש דילמא בדדמי אמר הא בעלמא דליכא למיחש דלמא אמר לה בדדמי אפילו מיגו לאפטורי משבועה אמרי'.
ירושלמי: היה עבד, וב"ד מוסרין שבועה לעבד, היה חשוד, וב"ד מוסרין שבועה לחשוד ע"כ, ונראה שחזרה שבועה על בעה"ב דמשום תקנת השכיר תקנו שבועה והיה להם לתקנה על בעה"ב שהוא הנתבע כדין כל הנשבעין שבתורה אלא משום תקנתו של שכיר תקנו והטילוה עליו שישבע ויטול וכל שהוא עבד או חשוד מטילין אותה על בעה"ב, דלפטרו בלא שבועה א"א כדאמרינן לקמן גבי קציצה.
עוד אמרו בירושלמי: היו שניהם חשודים בפלוגתא דר"מ ור' יוסי היו שניהם חשודים חזרה שבועה למקומה דברי ר' יוסי ר"מ אומר יחלוקו, פשיטא מת בעה"ב השכיר נשבע ליורשין ואפי' מת השכיר יורשיו נשבעין ליורשי בעה"ב כלום תקנו אלא בשכיר שמא ביורשין ע"כ, פי' בתמיה כלומר אחר שאמר שהשכיר נשבע ליורשי בעה"ב מי נימא דאפי' יורשי השכיר נשבעין ונוטלין, והשיב כלום תקנו אלא בשכיר אבל ביורשין מי תיקנו אלא הפסידו.
א"ה אפילו קצץ נמי פירוש אא"ב טעמא משום כדי חייו בלחוד איכא למימר דדיו שתקנו לו כן היכא דפליגי אפרעון דהוי מילתא דשכיחא אבל כי פליגי בקציצה דלא שכיחא לא עביד ליה תקנתא אבל השתא דאמרת דאיכא טעמא נמי דבעל הבית טרוד בפועליו הוא וטענותיו שמא אפילו בקציצה נמי נחקין ועל הדרך הזה נתפרש אידך דפרכינן בסמוך א"ה עבר זמנו דבשלמא אי טעמא משום כדי חייו כיון דעבר זמנו ולא תבעו לא תקון ליה רבנן אבל אי טעמא משום דבעל הבית טרוד בפועליו הוא אפלו עבר זמנו נמי:
קציצה ודאי מידכר דכירי לה אינשי. פירוש דקציצה מקמי טרדת דפועלים הות ומשום טרדא דפועלים דהשתא לא מיתנישי ליה וכי רמי אנפשיה מאי דקצץ שחרית שפיר מדכר השתא משא"כ בפרעון דהשתא נולד ערעור זה וסבור שפרעו לזה ואולי לא פרע אלא לאחר. א"ה עבר זמנו נמי פירוש דאע"ג דלאחר זמנו אין לו טרדה דפועלים מ"מ קס"ד דכיון דטעה בזמנו לומר שפרעו שוב לא יהא נזכר ופרקינן דחזקה לא עבר משום בל תלין וכי מטי זמניה רמי אנפשיה ומידנר שפיר. גבי ב"ה איכא תרי חזקי וכו' ואיכא דק"ל אמאי לא חשיב חזקה דממונא דאוקי ממינא בחזקת מריה דעדיפא בכל דוכתא וי"ל דההיא כבר אסתלקא לה (בזדונו) [בזמנו] משום כדי חייו ולא מצינן השתא אלא החזקות המסיעות את טענתו דכי מטי זמניה רמי אנפשיה ומידכר וקושטא קא טעין השתא תו איכא דק"ל דהא בב"ה איכא בשהיית שכרו שמות טובא וכדאמרינן בפרק המקבל שעובר משום ה' שמות ול"ק דכולהו לגבי האי עניינא דבעינן לאוכוחי דקושטא קא טעין חדא חזקה היא ועוד דבל תגזול דשכיר דהוי בקום ועשה חמיר מ"ה הללו שהן בשב ואל תעשה:
אמר רב נחמן אמר שמואל לא שנו אלא ששכרו בעדים וכו' מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר לו שכרתיך ונתתי שכרך ואיכא למידק דכיון דב"ה טרוד בפועליו הוא ואמר בדדמי היכי מהימנינן ליה במיגו וי"ל דה"ק דכיון דאית ליה מיגו ודאי רמי אנפשיה ומינכר דאי בעו למיטען שקרא מה לו לשקר בזו דלימרו אינשי טרוד בפועליו הוא לימא לא שכרתיך מעולם. ומיהו הא וודאי קשיא היכי אמרינן מיגו ממעיז לשאינו מעיז דאלו אמר לא שכרתיך היה מעיז פניו בפני השכיר הזה והשתא דאמר פרעתיך אינו מעיז פנים דמימר אמר שפיר משום דטרוד בפועליו הוא דאמר הכי ומורי הרא"ה ז"ל כתב דכי אמרינן הכא דיכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך בשבועה הוא וממעיז לשאינו מעיז נאמן בשבועה כדגמר ממודה במקצת והיינו עובדא דעזי דאכלי חושלא בנהרדעי כדפי' בפרקין דלעיל והא דלא אדכירו הכא שבועה משום דהא פשיטא דתקון שבועה בשכיר בב"ה או בשכיר וה"ק ל"ש שהשכיר נשבע אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך וכו' יכול לומר שכרתיך ובשבועה דב"ה מיפטר וק"ל דהא כי קלסה רמי בר חמא להא ואמר כמה מעלייא הא שמעתא אהדר עליה רבא דא"כ שבועת השומרין דחייב רחמנא א"כ היכי משכחת לה דאלמא הכא בלא שבועה אמרינן מיגו וי"ל דרמי בר חמא מיטעא הוה טעי בהא וסבור דאמרינן מיגו אפילו ממעיז לשאינו מעיז בלא שבועה ומש"ה פרכיה רבא דאילו בשבועה מודה ליה רבא ואנן לא קי"ל כדרמי בר חמא זו שיטת מורי רבינו ז"ל ודוחק יש בה וכן כל הגאונים ז"ל פסקו דנאמן בשבועת היסת בלחוד ומתקנתא דרב נחמן וא"כ הדרן קושיין לדוכתה והרב רבינו יונה ז"ל תירץ דכיון דכי טעין שכרתיך ונתתי לך שכרך בברי איכא קצת העזה אע"ג דלא מעיז כולי האי כאלו אמר לא שכרתיך אפילו הכי אמרינן ביה מיגו דמאן דמעיז בקצת מעיז בהרבה ואינו מחוור ויותר נראין דברי רבינו האיי ז"ל דהכא כיון דכולה משום תקנתא דשכיר הוא היכא דאיכא מיגו כל דהו אוקמוה רבנן אדין תורה. איתמר נמי וכו' אמר רמי בר חמא כמה מעלייא האי שמעתא עיקר הפירוש דאלו הוי האי מיגו גמור לא הוה צריך רמי בר חמא לומר כמה מעלייא הא שמעתא ולא הוה פריך עלה רבא דהא פשיטא דמיגו דאורייתא הוא וסברא נמי הוא כדאיתא בפרק האשה שנתארמלה אלא משום דהוי מיגו דגריעא דאמרינן ליה בדדמי וממעיז לשאינו מעיז ואמרי ליה בלא שבועה דנקיטת חפץ הוה מקלס ליה רמי בר חמא ורבא פריך ליה דודאי לאו מעלייא היא דממעיז לשאינו מעיז לא אמרינן מיגו אלא בשבועה כדין מודה במקצת דאם איתא דאמרינן ליה בלא שבועה שומרים דחייבינהו רחמנא שבועה היכי משכחת לה דהא אית להו מיגו דלא היו דבר מעול' או החזרתי אלא ודאי משום דאלו טעין הכי הוי מעיז בפני בעל הבית שיודע האמת כמוהו וכי טעין שנגנבו או נאנסו אינו מעיז דהא לא ידע ב"ה במילתא חייביה רחמנא שבועה:
מכלל דתרווייהו ס"ל המפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים בשטר צריך להחזיר לו בעדים פי' הא לאו הכי אינו נאמן אפי' בשבועה דהכי משמע ל' דצריך להחזיר לו בעדים ואיכא למידק דבפרק המוכר את הבית אמרי' שהמפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל החזרתיו לך נאמן בשבועה מיגו דאי בעי אמר נאנסו ונאמן בשבועה וי"ל דמאי דאמרי' הכא הוא מקמי דחייב רחמנא שבועת השומרים ופטריה בשבועה דנאנסו דאית ליה מיגו כן תירץ הרמ"ה ז"ל וא"ת וכי משום דהואי מעיקרא אמרי' בגמרא הכא מכלל דתרווייהו ס"ל וי"ל דהא נפקא לן מינה השתא שאם קבל אחריות הפקדון עליו דלא מצי טעין נאנסו דאינו יכול לומר החזרתי לך ואכתי איכא למידק דהכא אסקי' דלא חייב רחמנא שבועת השומרים אלא כשהיה פקדון בשטר דליכא מיגו וזה תימא דהא לא איתמר בשום דוכתא ואדרבא אמרינן בפ' הגוזל הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל דכתיב על כל אבידה וכמ"ד שומר אבידה כשומר חנם דמי וזה פשיטא דלעולם ליכא תשלומי כפל אלא בתר שבועת השומרים כדכתיב בפ' בהדיא וגבי אבידה ליכא שטרא שאם עשה לו שטר פקדון מן האבידה ההיא שוב אין לה דין אבידה אלא דין פקדון וא"כ ש"מ שחייב רחמנא שבועת השומרין אפי' בפקדון בלא עדים וכ"ש בפקדון בעדים בלא שטר וי"ל דאה"נ וסוגיין דהכא פליגא אסוגיין דעלמא וכן יש לתרץ בקושיא דלעיל דאקשי' מההיא דהמפקיד אצל חבירו בשטר שנאמן בשבועה אלא דקשיא טובא דא"כ מידחייה מימרא דרב ור"י ושמואל ור"י דאמרי שאם שכרו שלא בעדים יכול לומר שכרתיך ונתתי לך במיגו דכל עיקר לאוקומה ההיא סברא אלא במה דתירץ רמי בר חמא וקילסה דשבועת השומרים דחייב רחמנא היינו במפחיד בשטר דוקא וכיון דההיא ליתה לידחייה לה עיקר מימרא דהני אמוראי וי"ל דגבי שכיר דתקנתא דרבנן היא הכל מודים דאמרי' מיגו לאוקמיה אדינא דאורייתא וכדפריך לעיל ורמי ב"ח הוה טעי ומקלס ואמר כמה מעלייא הא שמעתא למימרא דדיינינן הכי בכל דוכתא לומר מיגו אפי' כי הא דהוי ממעיז לשאינו מעיז ועל הא פריך פירכא דלאו מעליותא היא לומר כן בעלמא דא"כ בהמפקיד בשטר ודחייה בעלמא היא ולית הלכתא כוותיה וכדאמרן ובעלמא לא אמרי' כי האי מיגו אלא בשבועה אבל בשכיר אמרי' ליה ואפי' בלא שבועה לדעת הגאונים ז"ל מטעמא דאמרן ועם הפי' הנכון והמוכרח הזה אידחייא לה הראיה שהביא מכאן הרא"ם ז"ל דלא אמרי' מיגו בשום דוכתא לאיפטורי משבועה ואדרבא הוא דע"כ לא פליג רבא הכא אלא משום דלא הוי מיגו מעלייא דהו"ל ממעיז לשאינו מעיז הא אילו הוי מיגו מעליי' מודה הוא דפטר ליה אפי' משבועה גם הראיה שהביא ממודה במקצת דלא אמרי' מיגו לאיפטורי משבועה דהא כופר בכל פטור משבועה ומודה במקצת חייב ולא מהני לה מיגו לפוטרו משבועה אדרבא היא דשאני התם משום דהוי ממעיז לשאינו מעיז והראיה שהביא מנסכא דר' אבא דלא הימנוה בשבועה לגמרי אין חטפי ודידי חטפי מיגו דאי בעי אמר לא חטפי דנאמן בשבועה הא מחינא לו אמוחא שדין תורה הוא בע"א שיכחשנו נתבע בשבועה או שיהא עומד במקום ב' גם הראיה שהביא ממשנת המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול ולא אמרו שיהא נוטל בלא שבועה בנק"ח מיגו דאי בעי אמר אתה מכרתם לי אינה ראיה כלל חדא שכבר אמרו בירושלמי דההיא אינו דין אלא תקנה שלא יהו בעלי בתים מוטפלים לגנבים ועוד דהתם מיגו ממעיז לשאינו מעיז הוא ידע בעל הכלים שלא מכרם לו ואינו יודע בכמה לקחם זה וזה ברור:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה