פתיחת התפריט הראשי

<< · סמ"ג · עשה · קסב · >>


מצות עשה קסב - לתת צדקה כמסת ידו

כתוב בפרשה ראה: "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ... כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ... נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ." (דברים טו, ז-יא)

הרי יש כאן שתי מצוות עשה. האחד, לפתוח יד לעני וליתן לו צדקה, על זה נאמר "פתוח תפתח את ידך לו". מצות עשה השנייה היא שאם לא רצה לקבל צדקה יתן לו בהלואה, ועל זה נאמר "והעבט תעביטנו", כמו שכתוב אחר כך "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר וגו׳". ועוד "נתן תתן לו" הכתוב אחר "השמר לך" על ההלואה עומד. ובפסוק "אם כסף תלוה את עמי" (במכילתא שם) תניא אמר רבי ישמעאל: כל "אם" שבתורה רשות חוץ מג׳ וזה אחד מהם שהוא חובה, שנאמר "העבט תעביטנו". וכבר מצינו מצות ההלואה למעלה (במ״ע צ״ג). ומצות הלואה העליונה מן הכל, ועליה נאמר "כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך", כלומר תלוהו או תמציא לו מלאכה שירויח בה טרם שיפול מכל וכל ויצטרך לבריות (פ"י מהל' מתנות עניים). אמרינן ביבמות (דף סג.) כל המלוה סלע לעני בשעת דוחקו, עליו הכתוב אומר "אז תקרא והוא יענה(ישעיהו נח, ט).

תניא בספרי (פרשת ראה) אחיך זה אחיך מאביך, "מֵאַחַד אַחֶיךָ" מלמד שאחיך מאביך קודם לאחיך דאמך. "באחד שעריך" יושבי עירך קודמין ליושבי עיר אחרת. "בארצך" יושבי ארץ ישראל קודמין ליושבי חוצה לארץ. יושבי חו״ל מניין? דכתיב "אשר ה׳ אלהיך נותן לך" לרבות כל מקום. ואמרינן בבבא בתרא (דף ט:) אמר רבי יצחק הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך באחד עשרה. ודורשו שם מן המקראות הכתובים בישעיה. ותניא בתוספתא דפאה (פאה ד, י) "די מחסורו אשר יחסר לו" למה נאמרו כולם ללמדך הראוי לתת לו פת חמין נותנין לו פת חמין מצה מצה להאכילו לתוך פיו מאכילו. ובספרי שלפנינו (פ׳ ראה) גורס הראוי ליתן לו פת יתן לו פת, ליתן לו עיסה יתן לו עיסה, מעה יתן לו מעה כו׳.

וצריך הנותן שלא יתפאר בצדקה שנותן, ואם מתפאר לא דיו שאינו מקבל שכר על מה שנותן, אלא שמענישין אותו. דתניא בפרק קמא דבבא בתרא (דף י:) נענה רבן גמליאל ואמר: "צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת". צדקה וחסד שאומות העולם עושין חטא הוא להם, שאין עושין אלא להתייהר בה. וכל המתייהר נופל בגיהנום, שנאמר "זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון(משלי כא, כד) ואין עברה אלא גיהנום, שנאמר "יום עברה היום ההוא(צפניה א, טו).

תניא בספרי (דלעיל) "העבט", אומר לו הבא משכון כדי להגיס דעתו, כדברי חכמים. תניא בכתובות (דף סז: כל הסוגיא) "העבט" זה שאין לו ואינו רוצה להתפרנס משל אחרים, שנותנין לו לשום הלואה וחוזרין ונותנין לשום מתנה אם ירצה. "תעביטנו" זה שיש לו ואינו רוצה להתפרנס, שנותנין לו וחוזרין ונפרעין ממנו לאחר מיתה, דברי רבי יהודא. וחכמים אומרים: יש לו ואינו רוצה להתפרנס, אין נזקקין לו. מה תלמוד לומר "תעביטנו"? דיברה תורה כלשון בני אדם. "די מחסרו" ואי אתה מצווה לעשרו. "אשר יחסר" אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. "לו" זו אשה, שמצוה להשיאו אשה אם יצטרך.

אומר הר״ר אליעזר ממי״ץ שאם היה עבריין במזיד באחת מכל המצוות האמורות בתורה ולא עשה תשובה, אינו חייב להחיותו ולא להלוותו, דכתיב "וחי אחיך עמך" וכתיב "מאחד אחיך" וכיון שעבר במזיד יצא מכלל האחווה עד שילקה. דתניא במכות (דף כג.) "ונקלה אחיך לעיניך(דברים כה, ג) כיון שלקה הרי הוא אחיך אבל קודם לכן אינו אחיך. ואף על גב דתניא בעבודה זרה (דף כו:) "לכל אבידת אחיך(דברים כב, ג) לרבות את המשומד, דוקא לעניין אבידה נתרבה להחזיר לו את אשר לו, ואין ללמד ליתן לו משל אחרים. ומה שמשמע בגיטין (דף מז.) שרבי אמי היה רוצה לפדות משומד אוכל נבילות לתיאבון – לפנים משורת הדין היה עושה. וגם בריבית נמי היה אוסר להלוותו, אבל המשומד להכעיס מותר להלוותו בריבית שהרי גבי ריבית כתיב אחווה: "כי ימוך אחיך וגו׳ אל תקח מאתו נשך ותרבית" (ויקרא כה, לה-לו). והא דאמרינן בסנהדרין (דף מד.) אף על פי שחטא – ישראל הוא, דווקא לעניין דברים דלא כתיב בהו אחווה כגון לעניין קידושין וגיטין. כדאיתא ביבמות (דף טז:) גוי שקידש בזמן הזה, חוששין לקידושיו שמא מעשרת השבטים הוא בא עכ״ד. ואני מביא ראיה עוד להתיר דאמר בירושלמי (עבודה זרה פ"ה ה"ד) כותאי דקיסרי קלקלו במעשיהם והתירו להלוותם בריבית, שתחילה היו מוחזקין בגירי אמת. והרב רבי שמואל ברבי שלמה אוסר להלוות למשומד בריבית משום "לפני עור לא תתן מכשול".

גרסינן בבבא בתרא (דף ט.) אמר רבי יוסי שקולה צדקה כנגד כל המצוות. ולעולם אל ימנע אדם עצמו לכל הפחות מלתת שלישית השקל בשנה, שנאמר "העמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה(נחמיה י, לג). בכתובות (דף נ. ובתוספות מביאים הירושלמי) אמרינן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות. ואמרינן בירושלמי (פאה פ"א ה"א) שנה ראשונה לקרן, מכאן ואילך בכל שנה ושנה חומש לרווח, והם שני עשורין כעניין שאמר יעקב "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך(בראשית כח, כב).

עוד תניא בבבא בתרא (דף ט.) עני שאין מכירין אותו ואמר "רעב אני, האכילוני" – אין בודקין אחריו שמא רמאי הוא אלא מפרנסין אותו מיד. היה ערום ואמר "כסוני" – בודקין אחריו שמא רמאי הוא. (שם) עני המחזר על הפתחים, אין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נותנין לו מתנה מועטת מפני שאסור להחזיר עני ריקם ואפילו נותן לו גרוגרות אחת, שנאמר "אל ישוב דך נכלם(תהלים עד, כא). שנינו בפאה (פ"ח ה"ו ומביאו בדף ט. דלעיל ובשבת קיח. ומבואר ברש״י שם) אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר לפונדיון מארבע סאין בסלע (פאה פ"ח מ"ז). ובסלע יש מ״ח פונדיונות ובארבע סאין יש מ״ח חצאי קבין וחנוני משתכר מחצה, נמצא הככר הלקוח בפונדיון הוא רובע הקב שהם ששה ביצים. לן – נותנין לו פרנסת לינה והוא מצע שישן עליו וכסות ליתן תחת מראשותיו. שבת – נותנין לו מזון שלוש סעודות של שבת. אומר רבינו יצחק (בתוספות שם) שדומה שרובע הקב הם שתי סעודות, שלש ביצים לכל סעודה, מדאין נותנין לו בלילה כלום. ומוכיח בפרק כל כתבי (שבת קיח.) דלעולם מוליך עמו מזון סעודה אחת בצאתו מן העיר, שיאכל כשיגיע לעיר אחרת, והשתים סעודות שיתנו לו אחת יאכל בלילה ואחת למחר. ודבר תימה הוא היאך הן שתי סעודות שהרי אומר בפרק כיצד משתתפין (עירובין פג:) "והעומר עשירית האיפה הוא(שמות טז, לו) האוכל כשיעור הזה הרי הוא בריא ומבורך; יתר על זה רעבתן; פחות משיעור הזה הרי הוא מקולקל במעיו.

עשיר שאינו רוצה ליתן צדקה כופין אותו כדאמרינן [בב״ב דף ח׳] רבא אכפייה לרב נתן ברבי אמי ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה. [שם] וממשכנין על הצדקה אפילו בערב שבת, אבל באדם שאינו עשיר אסור לדוחקו יותר מדאי כי אם בדבר הראוי, שנאמר ופקדתי על כל לוחציו, ואמר מר אפילו גבאי צדקה כדאמרינן בב״ב [שם]. [שם] ואי פוסקי צדקה על היתומין ואפילו לפדיון שבוים ובב״ב [שם] משמע שאם כוונת הדיין כדי להחשיבם מותר לפסוק עליהם. בב״מ [דף קי״ט] גבאי צדקה לוקחין מן הנשים ומן העבדים ומן התינוקות דבר מועט אבל לא דבר מרובה, שהמרובה חזקתו גניבה או גזל. וכמה הוא מועט שלהן? הכל לפי עושר הבעלים או לפי עניותן. במגילה [דף ל״ב] תניא מי שהלך בסחורה ופסקו עליו אנשי העיר שהלך לשם צדקה, הרי זה נותן לעניי אותה העיר. ואם היו רבים ופסקו עליהן צדקה נותנין וכשהם באים מביאים אותה עמהם ומפרנסין בה עניי עירם. ואם יש שם חבר עיר יתנו אותה לחבר עיר והוא מחלקה כמו שיראה לו. תניא בתוספתא דהגוזל האומר תנו מאתים דינרים לבית הכנסת או ספר תורה לבית הכנסת, יתננו לבית הכנסת שהוא רגיל בו, ואם היה רגיל בשנים יתננו לשניהם. [שם] האומר תנו מאתים זוז לעניים, ינתנו לעניי אותה העיר. בן האוכל משל אביו והעבד האוכל משל רבו, קוצה ונותן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו ואינו חושש משום גזל, שכך נהגו בעלי בתים.

הצדקה הרי היא בכלל נדרים דכתיב בפיך זו צדקה, לפיכך האומר הרי עלי סלע לצדקה, אמרינן בר״ה [דף ו׳] שחייב ליתננה לעניים מיד. ואם איחר עובר משום בל תאחר שהרי בידו ליתן מיד והעניים מצויין הן. ואומר רבינו יעקב שנדרי צדקה שאנו נודרין עכשיו, אנו נודרים לדעת עצמינו ואנו כגזברין עליה, ואם אנו ממתינין עד שיבאו עניים הגונים, אין כאן בל תאחר. בב״ק [דף ל״ו] מעשה באחד שתקע בכפו על אזן חבירו וחייבוהו ליתן לו חצי דינר כסף דמי בושתו, ואמר המוכה איני חפץ לקבל דבר מועט כזה יתנוהו לעניים, אחר כן חזר בו ואמר שיתנוהו לו. ענהו רב יוסף אנו גבאי צדקה וכבר זכינו בו לצורך העניים דלא גרע מהדיוט שקונה במעמד שלשתן, אבל אם לא כן היה יכול לחזור בו מפני שלא היה מעולם ברשותו, כמו שמוכיח בב״מ [דף ו׳] דהא דאמרינן [שם דף ז׳] כל ממון שיכול להוציאו בדיינין והקדישו קדוש דווקא בקרקעות אבל לא במטלטלין כך פירש רב אלפס [בב״ק]. [בערכין דף ו׳] האומר סלע זו לצדקה או האומר הרי עלי סלע לצדקה והפריש סלע, אם רצה לשנותה באחרת מותר ואם משהגיע ליד גבאי אסור לשנותה. אומר רבינו יצחק [בתוספת שם ובפ״ק דב״ב דף ח׳ בד״ה ולשנותה] דווקא גבאי, אבל בני העיר יכולין לשנותה אף לדבר הרשות, ואם רצו הגבאים לצרף המעות ולעשותם דינרים, אין רשאין אלא אם כן לא היו שם עניים לחלק. מצרפין לאחרים ואין מצרפין לעצמן. היה לעניים הנאה בעיכוב המעות ביד גבאי צדקה כדי לעשות אחרים ליתן הרי אותו הגבאי מותר ללוות אותן המעות של עניים ופורע, כמו שאומר גבי רבי ינאי דיזיף ופרע. [שם] מי שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה, ואם לדבר מצוה מותר לשנותה, אע״פ שלא נשתקע שם בעליה מעליה אלא אומר המנורה או נר של פלוני. ואם נשתקע שם בעליה מעליה אפילו לדבר הרשות, ואם היה המתנדב גוי אסור לשנותה אפילו לדבר מצוה, עד שישתקע שם בעליה מעליה כמו שאומר בערכין [שם] דגוי מיפעא פעי פי׳ צועק ואומר הקדשתי דבר לבית הכנסת של יהודים ומכרו אותו לעצמן.

בפ׳ זה בורר [דף כ״ו] משמע שאסור ליטול צדקה מן הגוים בפרהסיא ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואינו יכול ליטלה מן הגוים בצנעא, הרי זה מותר. בב״ב [דף י׳] משמע שהמלך או שר של גוים ששלח ממון לישראל לצדקה, אין מחזירין לו משום שלום מלכות אלא נוטלין ממנו וינתן לעניי גוים בסתר, כדי שלא ישמע המלך כדמוכח בההוא דאימיה דשבור מלכא שדרא ארנקא דדינרי לצדקה וכו׳. אמרינן בגיטין [דף ס״א] אין ממחין ביד עניי גוים בלקט ובשכחה ובפאה, מפני דרכי שלום, ומפרנסין עניי גוים ומבקרין חוליהן וקוברין מתיהם מפני דרכי שלום. [בפ״ק דב״ב דף ה׳ וכן הסוגיא במיימוני פ״ח דהלכות מתנות עניים]

פדיון שבויין קודם לפרנסת עניים ולכסותם, ואין מצוה גדולה כמו פדיון שבויין, שהשבוי עומד בסכנת חרב ורעב וערום, והמעלים עיניו מפדיונו עובר משום לא תאמץ את לבבך ועל לא תעמוד על דם ריעך ועל לא ירדנו בפרך לעיניך ובטל מצות פתוח תפתח את ידך ומצות וחי אחיך עמך ואהבת לרעך כמוך והצל לקוחים למות והרבה דברים כאילו ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים. מוכיח בב״ב [דף ג׳] כי אנשי העיר שגבו מעות לבניין בית הכנסת ובא להם מצוה, מוציאין בו את המעות. קנו אבנים וקורות, לא ימכרו אותן לדבר מצוה אלא לפדיון שבויים. אע״פ שהביאו את הלבנים וגזרו את האבנים ופצלו את הקורות והתקינו את הכל לבניין, מוכרין הכל לפדיון שבויין בלבד. אבל אם בנו וגמרו, לא ימכרו בית הכנסת אלא יגבו לפדיונם מן הצבור. אמרינן בפ׳ השולח [דף מ״ה] אין פודין את השבויים ביתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם, שלא יהו האויבים רודפין אחריהם לשבותם אא״כ אדם חשוב הוא, כדאמרינן בהניזקין [דף נ״ח וכן בתוס׳ שם] שיפדנו בכל מה שיפסקו עליו. [בדף מ״ה דלעיל] וכן אין לוקחין מן הגוים ספרים ותפילין ומזוזות יתר על כדי דמיהם, מפני תקון העולם. [שם] ואין מבריחין את השבויים מפני תקון העולם, שלא יהו האויבים מכבידין עליהם את העול ומוסיפין שמירה על שמירתן. שנינו בפ׳ שלישי דהוריות [דף י״ג] כל הגדול בחכמה מחבירו קודם לפדותו, אפילו היה כהן גדול עם הארץ וממזר תלמיד חכם, תלמיד חכם קודם, שנאמר יקרה היא מפנינים, מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים. ובירו׳ דפ׳ הבונה הביאו ר׳ יוחנן על שיקדים ללכת לפניו ועוד אומר שם סברין מימר לפדות ולהחיות ולכסות הא לישיבה לא אמר ר׳ אבין אף לישיבה ותניא בהוריות חכם קודם למלך חכם שמת אין לנו כיוצא בו מלך שמת כל ישראל ראויין למלכות.

בב״ב [דף ח׳] אמרינן התמחוי נגבית בכל יום; קופה – מערב שבת לערב שבת. קופה הוא דבר הקצוב שנותן כל אחד ואחד בערבי שבתות ליתן לעניים. ותמחוי מיני מאכל שמתנדב כל אחד לפי שעה בכל יום ונותנין לכל עני ממנו פרנסת יומו. וכשהייתי בספרד ראיתי שגבאי הקופה מחזירין בכל יום ומחלקין בערבי שבתות. אמרי׳ בסנהדרין [דף ל״ה] כל תענית שמלינין בה צדקה ולא חלקוה כאלו הם שופכי דמים, ומעמידה בדבר המוכן לאכול כגון פת ותמרים וכיוצא בהן, אבל לא במעות וחיטין. בב״ב [דף ח׳] אמרינן הקופה אינה נגבית אלא בשנים, שאין עושין שררה על הצבור בממון פחות משנים, ומותר להאמין אחד על המעות של קופה. ואינה מתחלקת אלא בשלשה מפני שהיא כדיני ממונות, שנותן לכל אחד די מחסורו לכל עני לשבת. [שם] והתמחוי נגבה בשלשה ומתחלק בשלשה, מפני שחילוקו וגבויו שוה. והתמחוי לעניי עולם, והקופה לעניי אותה העיר בלבד. [שם] רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו בצרכי צבור אע״פ שלא התנו בו בשעה שגבוה. פירש רבינו יצחק [בתוס׳ שם] דווקא לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה כל אדם יכול לשנותה, ואע״פ לא התנו בו בשעה שגבו. ואם היה במדינה חכם גדול שהכל גובין על דעתו והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה, הרי זה רשאי לשנותה לכל מה שירצה בצרכי צבור. [בגמ׳ שם]

גבאי צדקה אין רשאין לפרוש זה מזה בשוק, אלא כדי שיהא זה פורש לשער וזה פורש לחנות, וגובין. [שם] מצא הגבאי מעות בשוק, לא יתנם לתוך כיסו אלא נותנה לתוך ארנקי של צדקה, ולכשיגיע לביתו יטלם. היה הגבאי נושה בחברו מנה ופורעו בשוק, לא יתנם לתוך כיסו אלא נותנו לתוך ארנקי של צדקה ולכשיגיע לביתו יטלם. [שם] ולא ימנה מעות הקופה שנים שנים, אלא אחד אחד, מפני החשד שנאמר והייתם נקיים מה׳ ומישראל. [שם] גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק מצרפין המעות דינרים לאחרים ואין מצרפין לעצמן. וכן גבאי התמחוי שאין להם עניים לחלק, מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן. [שם דף ט׳] ואין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם גזברים שנאמר אך לא יחשב את הכסף הניתן על ידם כי באמונה הם עושים. [שם דף ח׳]

מי שישב במדינה שלשים יום כופין אותו ליתן צדקה לקופה עם בני המדינה. ישב שם שלשה חדשים כופין אותו ליתן לתמחוי. ישב שם ו׳ חדשים כופין אותו ליתן צדקה בכסות שמכסין בה עניי העיר. ישב שם תשעה חדשים כופין אותו ליתן צדקה לקבורה שקוברין בה את העניים ועושין להם כל צרכי קבורה. עד כאן בפ״ק דב״ב. ובפ״ק דב״ב בירושלמי גרסינן גבי שהה שנים עשר חדש בעיר הרי הוא כאנשי העיר, אמר רבי יוסי ברבי בון לחיטי הפסח בין לישא בין ליתן.

שנינו במסכת פאה [פ״ח] מי שיש לו מזון שתי סעודות, אסור לו ליטול מן התמחוי. היה לו מזון ארבע עשרה סעודות, לא יטול מן הקופה. [בפ״ב דשקלים] עני שגבו לו כדי להשלים די מחסורו והותירו על מה שהוא צריך, הרי המותר שלו. ותניא בתו׳ דשקלי׳ [פ״ק] מותר עניים לעניים, מותר השבויים לשבויים, מותר שבוי לאותו שבוי. וכן תניא בפרק נגמר הדין [דף מ״ח] מותר מתים למתים, כגון שגבו למתים סתם, מותר המת כגון שגבו למת זה ליורשיו.

שנו חכמים במס׳ אבות [פ״ק] ויהיו עניים בני ביתך, כי מרבה עבדים מרבה גזל. [שם פ״ב] [בב״ב דף י׳] ורבי אליעזר היה רגיל שהיה נותן בכל יום פרוטה לעני ואחר כך מתפלל, שנאמר ואני בצדק אחזה פניך. גדולי החכמים היו עניים גמורים, כגון רבי יהושע בן חנניא במס׳ ברכות [דף כ״ח] שאמר לו רבן גמליאל מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה. וכן רבי אלעזר במס׳ תענית [דף כ״ה] והרבה אחרים. והיו מגלגלים עצמן בצער גדול שלא לקבל צדקה. ואמר ליה רב לרב כהנא [בפ׳ ערבי פסחים דף קי״ג] פשוט נבלתא בשוקא ולא תימא כהנא אנא גברא רבה אנא. ועוד אמרו חכמים [שם דף קי״ב] עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. שנינו בפ׳ אחרון דפאה כל מי שאין צריך ליטול ונוטל אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות וכל מי שהוא צריך ליטול ואינו נוטל אינו נפטר מן העולם עד שיפרנס אחרים משלו ועל זה נאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה׳ והיה ה׳ מבטחו וכל מי שאינו לא עור ולא פסח ולא סומא והוא משים עצמו כאחד מהן אינו מת מן הזקנה עד שיעשה כאחד מהם. ובירושלמי דפאה אומר [שם ור״ש מביאו בפירוש שם] כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל כאלו שופך דמים פירוש כגון חולה או זקן או בעל יסורין או יש לו בנות רבות ואינו יכול להשיאן ולפרנסן אא״כ יטול.

כבר ביארנו [בתחילת המצוה] שגדול המפייס לעני בדברים יותר מן הנותן צדקה. וכן איוב היה מתפאר במעשיו הטובים, אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון, שהיה מתאונן עמו בצרתו. ואומר לב אלמנה ארנין, כמו שאומר [בב״ב דף ט״ז] דכל אלמנה שלא היתה יכולה לינשא, היה נותן שמו עליה לומר שהיא קרובתו כדי שישאו אותה. ואומר אב אנכי לאביונים, שהיה מקרבם ויועצם בכל מיני עצות טובות. [שם דף י׳] כל המעלים עינו מן הצדקה נקרא בליעל ורשע ואכזרי וחוטא, שנאמר השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, וקרא עליך אל ה׳ והיה בך חטא, הרי בליעל וחוטא, וכתיב ורחמי רשעים אכזרי. ומכחיש יחוסו שאינו מזרע אברהם יצחק ויעקב שהם רחמנים, [כדאמר בפרק הערל דף ע״ט] אלא מזרע הגוים שכתוב בהם אכזרי המה לא ירחמו. [בשבת דף קי״א] וכל המרחם מרחמים עליו, שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. [מהמיימוני פרק י׳ דמתנות עניים כל הסוגיא] הנותן צדקה לעניים בסבר פנים רעות, אבד זכותו אפילו נתן הרבה, ועבר על לא ירע לבבך בתתך לו. וטוב ממנו הנותן פרוטה בסבר פנים יפות. עוד יש עניין שלישי טוב משניהם, הנותן כראוי ליד העני בסבר פנים יפות. עוד יש עניין רביעי טוב משלשתן, שנותן ליד העני כראוי קודם שישאל. ויש עניין חמישי טוב מארבעתן, מה שאומר בפר׳ מציאת האשה [דף ס״ז] דהוה צייר זוזי בסדיניה ושדי לאחוריה ובאין העניים ונוטלין אותן, ואין הנותן יודע למי נותן ואין העני מתבייש כל כך. ויש עניין שישי טוב מחמשתן, מה שאומר שם שהיה משליך מעות מאחורי הדלת דרך צינורא דדשא, שלא ידע העני כלל ממי לקח. ויש עניין שביעי טוב מכולן, הנותן לתוך קופה של צדקה, שזה נותנה ואינו יודע למי נותנה, וזה נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה. ובב״ב [דף ז׳] אומר שזו הצדקה מצילתו ממיתה משונה כדכתיב וצדקה תציל ממות. ואומר מתן בסתר יכפה אף [שם דף ט׳]. תניא בתוספתא דשקלים [פ״ב ולעיל בסימן קל״א הביאו מפרק ה׳ דשקלים] כשם שהיתה לשכת חשאין במקדש, כך היתה בכל עיר ועיר, מפני שעניים בני טובים מתפרנסים ממנה בחשאי.

אמרינן בפ״ק דב״ב [דף ט׳] גדול המעשה יותר מן העושה, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם, פירו׳ עבודת הצדקה הוא העישוי שיש טורח שם. ואמר להו רבא [שם] לבני מחוזא עושו אהדדי כי היכי דליהוי לכו שלמא דמלכותא. [שם דף ח׳] ועל גבאי צדקה וכיוצא בהן נאמר מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, ואמרינן במד׳ לשבעה מאורות צדיקים דומים לעתיד לבא: לחמה, וללבנה, ולרקיע, ולככבים, ולברקים, לשושנים, למנורת בית המקדש.

תניא בב״ק [דף ז׳] מי שהיו לו בתים שדות וכרמים, ואם מוכרן עתה בימות הגשמים מוכרן בזול ואם ימתין עד ימות החמה מוכרן בשוויהן, אין מחייבין אותו למכור, אלא מאכילין אותו מעשר עני עד שימצא מי שיקנה אותן לכל הפחות בחצי דמיהן. היו שאר בני אדם מוכרין ביוקר והוא אינו מוצא מי שיקח ממנו אלא בזול מפני שהוא דחוק וטרוד, אין מחייבין אותו למכור אלא מאכילין אותו מעשר עני, והולך עד שידעו הכל שאינו דחוק למכור וימכור בשוה. וכן הגירסא בספר רב אלפס [שם] אילימא דזל אדעתא דכ״ע ודידיה נמי זל בהדיהו אפי׳ פורתא נמי לא ליספו ליה. ולמה מאכילין אותו מעשר עני עד חצי דמיהן כיון ששוה מאתים לפי הזול אלא דאייקור ארעתא דכ״ע ודידיה איידי דקא עייל ונפיק אזוזי זל ארעא אפי׳ טובא נמי ליספו ליה. כלומר אפילו יותר מחצי דמיהן אוכל מעשר עני והולך כמו שבארנו. וכל רבותינו הקדמונים שבצרפת אומרים שזו הגירסא ופירוש זה עיקר.

גדולה צדקה שנקראת דרך ה׳, שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה. ואומר בצדקה תכונני, שבזכות הצדקה מתיישבים ישראל על מכונם [בפרק תולין דף קל״ט ובפרק חלק דף צ״ח] ונגאלים בזכות הצדקה, שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. [בב״ב דף י׳] ואומר שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות. גרסינן בפ׳ לולב וערבה [דף מ״ט] אמר ר׳ יוחנן גדולה צדקה יותר מכל קרבנות, שנאמר צדקה ומשפט נבחר לה׳ מזבח. ותנו רבנן [שם] בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה: צדקה בממונו וגמילות חסדים בגופו ובממונו; צדקה לחיים, גמילות חסדים בין לחיים בין למתים; צדקה לעניים וגמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים. ואמר רבי אלעזר [שם] כל העושה צדקה ומשפט כאלו מילא כל העולם חסד, שנאמר אוהב צדקה ומשפט חסד ה׳ מלאה הארץ.