סמ"ג לאו רמב
"איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו, לא יחל דברו" (במדבר ל, ג). לפיכך אם אמר "פרי זה אסור עלי", אפילו ענב אחד ואפילו פרי קטן ממנו, ואכלו – לוקה מהתורה. (שבועות כב:) ואפילו אכל ממנו כל שהוא, שאין לנדרים שיעור, שכל הנודר מן הדבר הרי הוא כמפרש כל שהו. אבל אם אמר "אכילה מפרי פלוני אסורה עלי" – אינו לוקה עד שיהא בו כזית. ארבעה דברים יש בין נדרים לשבועות ביטוי:
- ששבועות ביטוי אין שבועה חלה על שבועה, ובנדרים יחל נדר על נדר (נדרים יז.);
- המתפייס בשבועה פטור כדאיתא בשבועות (דף כ.), ובנדרים חייב כדאיתא בנזיר (דף כ:);
- אין שבועת ביטוי חלה אלא על דבר הרשות כדאיתא בשבועות (דף כה. וכז.) ובנדרים (דף טז.), ונדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות (שבועות כה. ונדרים טו. ויז.);
- שבועת ביטוי חלה על דבר שיש בו ממש, על דבר שאין בו ממש, ונדרים אינן חלים אלא על דבר שיש בו ממש.
כיצד יחול נדר על נדר? האומר הרי עלי קרבן אם אוכל ככר זו, הרי עלי נדר אם אוכלנה, הרי עלי קרבן אם אוכלנה, ואכלה חייב על כל אחת ואחת כדאיתא בנדרים [דף י"ז] וכן כל כיוצא בזה. כיצד המתפיס בנדרים חייב? [בפ' מי שאמר תניין דף כ'] שמע חבירו שנדר ואמר "ואני כמוך" בתוך כדי דיבור, הרי זה אסור במה שנאסר בו חבירו. שמע השלישי את זה שאמר "ואני" ואמר "ואני", אפילו היו מאה וכל אחד מהן אמר "ואני כמוך" בתוך כדי דיבורו של חבירו, הרי כולן אסורין. וכן האומר "הבשר הזה אסור עלי" וחזר ואמר אפילו אחר כמה ימים "והפת זו כבשר הזה", הרי הפת נתפסת ונאסרת. חזר ואמר "ודבש זה כפת זו ויין זה כדבש הזה", אפילו היו מאה בעניין זה, כולן אסורים. הרי שמת אביו או רבו ונדר שיצום אותו היום וצם, ולאחר כמה שנים אמר "הרי יום זה עלי כיום שמת בו אביו או רבו", הרי זה אסור לאכול בו ביום כלום, שהרי התפיס יום זה ואסרו כיום האסור לו, וכן כל כיוצא בזה.
ודורשו שמואל בשבועות [דף כ' ושם כל הסו'] מכי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור. עוד שם [בדף כ"ה וכל הסו' בתו' שם בד"ה מה] בנדרים [דף ט"ז] מפרש שחלין הנדרים על דבר מצוה כדבר הרשות, כגון האומר "הרי מצה בלילי פסח אסורה עלי" או "ישיבת סוכה בחג אסורה עלי" או "תפילין אסורין כנטילה עלי", הרי אלו אסורין עליו. ואם אכל או ישב או נטל, לוקה, וכן כל כיוצא בזה. ואין צ"ל במי שאמר "הרי עלי קרבן אם אוכל מצה בלילי הפסח" שחייב בקרבן. ומפני מה נדרים חלים על דבר מצוה והשבועה אינה חלה על דכר מצוה? מפני שהנשבע אוסר עצמו על דבר שנשבע עליו, והנודר אוסר דבר הנדור על עצמו. נמצא הנשבע לבטל את המצוה אוסר את עצמו בה וכבר עצמו מושבע עליה מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה. אבל האוסר דבר זה בנדר אותו הדבר הוא שנאסר ואותו הדבר אינו מושבע ועומד מהר סיני. ומוכיח בנדרים [דף ט"ז] שאם אמר ישיבת סוכה עלי שבועה שדומה לנדר שחל בעניין זה, מדכתיב לה' גם בשבועה כמו כן יחול שנא' לה' או השבע שבועה אבל שבועה שלא אשב בסוכה אין זה חל. וכן פי' [שם ובפ' ג' דשבועות דף כ"ה] חומר בנדרים מבשבועות שהנדר בכל אותו עניין שחל על דבר הרשות חל על דבר המצוה כגון שאמר ישיבת סוכה קונם עלי אבל אם אמר קונם שלא אשב בסוכה אינו חל אפי' בסוכת הרשות [בתו' דלעיל מבואר] אבל בשבועה יש עניין שחל על דבר הרשות ואינו חל על דבר מצוה כגון שבועה שלא אשב בסוכה. כשאתה מתבונן בפסוקים תמצא שהדברים מראין כן כמו שקיבלו חכמים מפי השמועה, שהרי הוא אומר בשבועת בטוי "להרע או להיטיב" שמשמעו בדבר הרשות שיאכל וישתה היום או שיצום היום וכיוצא בהן, ובנדרים הוא אומר "ככל היוצא מפיו יעשה" ולא חלק בין לדבר מצוה בין לדבר הרשות. [כך משמע שם בפ' ר"א דף כ"ו] הנודר שיצום בשבת או בי"ט חייב לצום שהנדרים חלים על דבר מצוה, וכן הנודר שיצום שני וחמישי כל ימיו ופגע בהן ימים טובים חייב לצום. פגע בה חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני שהימים האלו הואיל ואיסור הצום בהם מד"ס הרי הן צריכין חיזוק וידחה נדרו מפני גזירת חכמים כדאיתא בתענית [דף י"ט]. וכן מחלק בר"ה [דף י"ב] בין חנוכה ופורים לשאר ימ"ט מטעם זה ואומר שם שבטלה מגילת תענית חוץ מחנוכה ופורים פי' מגילת תענית היא מגילה שכתוב בה אילין יומיא דלא להתענאה בהון.
כיצד אין הנדרים חלין אלא על דבר שיש בו ממש? האומר דבורי עליך קרבן אינו אסור לדבר עמו שהדיבור אין בו ממש וכן אם אומר לו דיבורי אסור עליך ואין זה כאומר פירותי עליך קרבן או פירותי אסורין עליך שהן אסורין עליו [בכולהו גריס רבי' נסים שאני בלא יו"ד עי' בפירושו פ"ב דנדרים במשנה] לפיכך האומר לחברו קרבן שאני מדבר עמך או שאני מהלך עמך או שאמר קרבן שאני ישן שאני מדבר שאני מהלך אין הנדרים חלין בכל אלו מפני שאין בהן ממש. כדאיתא בנדרים [דף ט"ו וט"ז] והא דתניא בשבועות [דף כ' ע"ש בתו' בד"ה שלא] איזהו איסור נדר האמור בתורה? הרי עלי שלא אוכל בשר, דקדק בלשונו, אבל האומר יאסר פי לדיבורו וידי למעשיה ורגלי להילוכן ועיני לשינתן הרי הנדר חל עליהם לפיכך האומר לחברו קרבן פי מלדבר עמך וידי מלעשות עמך ורגלי מלהלך עמך ה"ז אסור כדאיתא בנדרים [דף י"ג] הנודר בדברים שאין בהם ממש ואסרן אע"פ שאין הנדר חל עליהן אין מורין לו להקל הואיל ובדעתו שהנדר חל עליהם ומתירין לו נדרו אע"פ שלא נאסר שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. וגם הרב אלחנן כתב בפ' ואלו מותרים צריך להחמיר לאדם שנדר קונם שאני ישן קונם שאני מדבר משום דרבינא לכל הפחות אשכחן דאית ליה בל יחל מדרבנן בדבר שאין בו ממש. [בנדרים דף ט"ו]
מסקינן בנדרים [דף כ"א] שנדרי אונסים ונדרי שגגות ונדרי הבאי, הרי אלו מותרין, כדרך שבארנו בשבועות [לעיל ל"ת רמ"א] הרי שהדירוהו האונסין או המוכסין ואמרו לו נדור לנו שהבשר אסור עליך אם יש עמך דבר שחייב במכס ונדר ואמר הרי הפת והבשר והיין אסורין עלי ה"ז מותר בכל אע"פ שהוסיף על מה שבקשו ממנו [שם דף כ"ח כל הסו']. וכל הנדרים האלו צריך שיכוין בלבו לדבר המותר כגון שישים בלבו שיהו אסורין עליו אותו היום בלבד או אותה שעה וכיוצא בזה. וסומך על דברים שבלבו הואיל והוא אנוס ואינו יכול להוציא בשפתיו. ונמצא בשעה שידור להם אין פיו ולבו שוין כמו שבארנו בשבועות [בל"ת דלעיל] ולשון הבאי פירש ר"ת שהוא לשון המקרא מה הבמה אשר אתם הבאים שמה תירגם יונתן הבאים משתטן [שם דף כ' וכ"ג]. וכן נדרי זרוזין מותרין. כיצד? כגון שהדיר חברו שיאכל אצלו ונדר זה שלא יאכל מפני שאינו רוצה להטריח עליו, בין אכל בין לא אכל, שניהן פטורין. [שם דף כ'] וכן המוכר שנדר שלא ימכור חפץ זה אלא בסלע והלוקח נדר שלא יקחנה אלא בשקל רצו בג' דינרי שניהן פטורים וכן כל כיוצא בזה לפי שכל אחד מהם לא גמר בלבו ולא נדר אלא כדי לזרז את חברו. נראה שהלכה כשמואל שאומר שם [דף כ"א] ארבעה נדרים אלו הן צריכין התרת חכם שהרי בירו' [שם וכן כל הסוגיא באשירי שם] סובר רב כמותו וחולקין על רב אסי וגם לשון המשנה, [בדף כ'] ששונה התירו משמע כן וגם רב יוסף מתני לה [בדף כ"א] לקולא וגרסי' בירו' דנדרים ובתוספתא [והתוספ' שם בפרק ד']
מניין שאפילו ארבעה מיני נדרים אלו שהן מותרין שאסור לו לאדם להיות נודר בהן על מנת לבטלן? תלמוד לומר לא יחל דברו לא יעשה דברו חולין מי שנדר וניחם על נדרו הר"ז נשאל לחכם ומתירו, ודין היתר נדרים כדין היתר שבועות שאין מתיר אלא חכם מובהק או שלשה הדיוטות במקום שאין חכם וכלשון שמתירין השבועה מתירין הנדר וכן כל שאר העניינים שבארנו בשבועות [בל"ת דלעיל] כולן בנדרים כדרך שהן בשבועות, ואין מתירין הנדר עד שיחול כמו בשבועה [גם כן בל"ת דלעיל] וכשם שנשאלין על נדרי האיסור כן נשאלין על נדרי הקדש [בפ' נערה דף ע"ה ובפרק ו' דערכין דף כ"ג] לבית הילל דאמרי' בנזיר [דף ל"א ומבואר יותר בסמ"ע מ"ע קל"ד] אין הקדש טעות הקדש ומתירין אותו בין נדרי קדשי בדק הבית בין נדרי קדשי מזבח, ואין נשאלין על התמורה [כך משמע בנדר דלעיל] וכשם שאב ובעל מיפר נדרי האיסור כך מיפר נדרי ההקדשות הדומין לנדרי האיסור [פשוט ומבואר הוא] אמרי' בנזיר [דף כ'] מי שנדר ושמע חברו ואמר ואני ושמע הג' ואמר ואני ונשאל הראשון על נדרו או על שבועתו והותר הותרו כולן אבל אם נשאל האחרון האחרון מותר וכולן אסורין נשאל הב', השני והג' מותר והראשון אסור, וכן שנינו בנדרים [דף ס"ו] הנשבע או הנודר שאיני נהנה לכולכם ונשאל על נדרו או על שבועתו על אחד מהם והותר הותרו כולם שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו, אמר שאיני נהנה לא לזה ולא לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן הותרו האחרון והאחרון מותר וכולן אסורין. האומר הרי פירות אלו אסורין עלי היום אם אלך למקום פלוני למח' ה"ז אסור לאכול אותו היום גזיר' שמא ילך למחר לאותו מקום כדאמר רב יהודא גבי שינה בפ' אלו מותרין [דף י"ד] ואם עבר ואכלן אותו היום והלך למחר לאותו מקום לוקה, [בה"ג מודה רב יהודא] אמר הרי הן אסורין עלי למחר אם אלך היום למקום פלוני ה"ז מותר לילך היום לאותו מקום ויאסרו עליו אותן הפירות למחר וכן כל כיוצא בזה מפני שהאדם זהיר בדבר האסור שלא לעשותו ואינו נזהר בתנאי שגורם לאסור דבר המותר. בתענית [דף י"ב] הנודר לצום בי' ימים באיזה יום שירצה והיה מתענה בא' מהן והוצרך לדבר מצוה או מפני כבוד אדם גדול ה"ז אוכל ופורע יום אחר שהרי לא קבע הימים בתחילת הנדר, [בנדרים] גרסינן בירושלמי תני חדא המתענה ושכח ואכל ישלים ותניא אידך איבד תעניתו לא קשיא הא דקאמר ישלים כגון דאמר יום זה והא דקאמר איבד תעניתו כשנדר להתענות יום סתם, בברכות [דף י"ד] מסקי' שהשרוי בתענית טועם עד רביעית ואין בכך כלום ופי' ר'"ח בתו' שם כגון שחוזר ופולט, האומר הרי פירות האלו עלי קרבן או שאמר הרי הן עלי כקרבן הרי אלו אסורין עליו, ומפני שאיפשר שידור אדם קרבן ויעשה בהמה שהיתה חול ותאסר, אבל האומר מאכל פלוני עלי כבשר חזיר כנבילות וטריפות אין כאן נדר שנ' כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור כדאיתא בנדרים [דף י"ד] החטאת והאשם אע"פ שאינן באין בנדר או בנדבה איפשר לנודר להביא אותם מחמת נדרו, שהנודר בנזיר מביא חטאת ואם נטמא מביא אשם לפיכך האומר פירות אלו עלי כחטאת וכאשם או שאמר הרי הן חטאת או הרי הן אשם הרי אלו אסורין.
שנינו בנדרים [ריש פירקא] כל כינוי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים וכו' פי' יש מקומות שהאנשים עלגים ומפסידין הלשון ומכנין דבר בדבר אחר הולכין שם אחר הכינוי, [שם דף י'] כיצד כל כינוי קרבן כקרבן האומר הרי עלי קונם קונח קונס הרי אלו כינוי לקרבן, חרק חרף חרך הרי אלו כינויין לחרם, וכן כל כיוצא בזה הולכין אחר לשון כלל העם שבאותו מקום, וכן אמר רבי יוחנן [שם] כינויין לשון עכו"ם הם, [בירו' שם] וכשם שאוסר עצמו בכינויין כך אם הקדיש בכינויין הרי הן הקדש, וכינויי הכינויין מותרין בין בנדרי איסור בין בנדרי הקדש, עוד אומר שם [דף ה'] האומר לחבירו מודר אני הנאה ממך משמע דבר זה שלא ידבר עמו, מופרש אני ממך משמע שלא ישא ויתן עמו, מרוחק אני ממך משמע שלא ישב עמו בארבע אמות, וכן אם אמר לו מנודה אני לך, או משומת אני לך משמעו בן אבל אם אמר לו מודר אני ממך שלא אוכל לך או מרוחק אני ממך שלא אוכל לך או מופרש אני ממך שלא אוכל לך הר"ז אסור לאכול לו.
מסקינן בנדרים [דף י"ד] הנודר בתורה כגון שאמר פירות אלו עלי כזו לא אמר כלום ואיננו צריך שאלה לחכם אלא אם כן היה עם הארץ כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. נדר במה שכתוב בתורה הר"ז אסור שהרי כתוב איסור ונדר ואם נטלה בידו ונדר בה הר"ז כמו שנדר במה שכתוב בה. בנדרים [דף ח'] אמר רב גידל אמר רב האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק אחד, עליו להשכים ולשנות, שזה הוא כמו נרר, וכן האומר אשנה פרק זה. ומקשה שם והלא מושבע ועומד מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה ומאי קמ"ל דשרי ליה לזרוזי נפשיה היינו דרב גידל קמייתא דאמר [שם] שנשבעין לקיים המצוה ומשני כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע דשחרית וערבית משום הכי חלה עליה שבועה ומדקדק ר"י [וכן הוא בתו' שם דף ב' ע"ד] מדמקשה היינו דרב גידל קמייתא דאמר שנשבעים לקיים את המצוה משמע שגם כאן נשבע אשנה פרק זה.
אחד הנודר מפי עצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן או דבר שעניינו כעניין אמן שהוא קבלת דברים אסור. ואין הנודר נאסר בדבר שאסר על עצמו עד שיוציא בשפתיו ויהא פיו ולבו שוין כאחד, כמו שנתבאר בשבועות [לעיל בל"ת רמ"א] וכן שנינו במסכת תרומה [דף נ"א] המתכוין לומר עולה ואמר שלמים שאיני נכנס לבית זה ואמר לזה שאיני נהנה לזה ואומר לזה, לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוים. שנינו בנדרים [דף כ"ג] ראב"י אומר הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה כולה, יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור כל השנה יהא בטל ובלבד שיהא זכור התנאי בשעת הנדר. [שם כל הסוגיא מתחילה וע"ס] ומקשה הספר אדרבה כשהוא זוכר את התנאי בשעת הנדר הרי נדרו קיים שהרי ביטל את התנאי בנדר זה. ומתרץ אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר מן התנאי ואח"כ נזכר מן התנאי הרי נדרו בטל. [בפירוש רבינו נסים מבואר שם יותר] ורבא אינו חולק על שיטת התלמוד ותירוצו של אביי אלא מחזר להעמיד לשון המשנה כמו שעושה במקום אחר שם [דף כ"ד] גבי שבועת הבאי, ומפרש לשון המשנה כגון שהתנה בר"ה ואחר כך נדר ונזכר בשעה שנדר שיש לו תנאי ושכח על איזה דבר התנה אם מאכילה ושתייה או מדברים אחרים אם אמר על דעת הראשונה אני עושה ואח"כ נזכר שמזה הדבר התנה אין נדרו נדר שהרי בטלו. ואם לא אמר על דעת הראשונה אני עושה כבר בטל התנאי וקיים הנדר שהרי זכר בשעת הנדר שיש שם תנאי ואעפ"כ נדר. ואומר שם סבר רב הונא בר חנינא למידרשיה בפירקא כלומר לדרוש ברבים המשנה כפי' של אביי א"ל רבא תנא מסתם לה סתומי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. נראה לפי דבריו [מבואר שם בפי' הרא"ש] שאינו מפרש ואת בעי למדרשה לה בפירקא. ונהגו העולם לומר בכל נדרי מיום הכפורים זה עד יום כפורים הע"ל, ודנדרנא להבא משמע כדאמרינן בשבועות [דף י"ט] שאוכל דאכילנא משמע כראב"י וכדפירש ליה אביי ואין בית התפלה כמו בית דרשה בפירקא מאחר שלא אמר בפירוש מותרין אתם. ואומר אותו ג"פ לפרסם הדבר כעין שבארנו בתרומת הלשכה [בסמ"ע מ"ע מ"ה] ובקצירת העומר [שם מ"ע קצ"ט ולא משתרי בהכי אלא בנדרי יחיד דאיכא רגילותא וקילותא אבל חרמו' דרבי' ושבועות ב"ד שמשביעים על דעתם אינן בכלל הזה שאי אפשר שלא יהא אחד מהם זכור מן התנאי בשעת החרם או השבועה כל זה פירש רבינו יעקב [בתו' שם כל הסוגיא באריכות דף ה' ודף ו' ושם תמצא טעם למנהגינו שאומרים כל נדרי בליל יום כפור]. כתב רבינו משה [בפ"ב דהלכות נדרים] יש גאונים אומרים שאין כל הדברים האלו נוהגין אלא בנדרים ולא בשבועות, ויש שמורים שדין הנדרים והשבועות בעניינים אלו אחד הן וכי יש לו להקדים תנאי לשבועתו כדרך שאמר בנדרים. ואני ראיתי בירושלמי [פ"ד נדרי'] על עניין זה תנאי בנדרים ואין תנאי בשבועות [כך משמע בפר' אין בין המודר דף מ"ג ובירושלמי שם].
ההפקר אע"פ שאינו נדר הרי הוא כמו נדר שאינו יכול לחזור בו. ומה הוא ההפקר? הוא שיאמר אדם נכסים אלו הפקר לכל בין בקרקעות בין במטלטלין. וכיצד דין ההפקר? כל הקודם וזכה בו קנהו לעצמו ונעשה שלו ואפילו זה שהפקירו דינו בו כדין כל אדם, אם קדם וזכה בו קנהו. שנינו במסכת פיאה [פ"ו דף ה'] שבית הילל אומר המפקיר לעניים אבל לא לעשירים אינו הפקר עד שיפקיר לכל כשמיטה. ודרשו בירושלמי [שם] מתשמטנה ונטשתה, מה ת"ל ונטשתה? יש לך נטישה אחרת שהיא כזו. ואיזו הוא זו הפקר' בסוף פרק אי' בין המודר [דף ס"ד] א"ר יהושע בן לוי דין תורה אפילו הפקיר בפני אחד הר"ז הפקר, אבל מד"ס אינו הפקר עד שיפקיר בפני שלשה כדי שיהא אחד זוכה אם ירצה והשניים עדים. עוד שם [בדף מ"ג ע"ש בפי' הרא"ש] תני' המפקיר שדהו ולא זכה בו אדם כל ג' ימים יכול לחזור בו. אחר ג' ימים אינו יכול לחזור בו אבל אם קדם וזכה בו הרי הוא כזוכה מן ההפקר בין הוא בין אחר.
מסקינן בפרק הנודר מן המבושל [דף ל"ב] מי שאסר עליו מין ממיני מאכל בין בנדר בין בשבועה ונתבשל עם מינין אחרים או נתערב עמהם, הר"ז מותר במינין המותרין אע"פ שיש בהן טעם המין האסור. ואם אסר עצמו בפירות אלו ונתערבו באחרים, אם יש בהם טעם דבר האסור אסורין ואם לאו מותרין. כיצד? נאסר בבשר או ביין, הר"ז מותר לאכול מרק וירקות שנתבשלו עם הבשר ועם היין אע"פ שיש בהן טעם הבשר או טעם היין, ואינו אסור אלא באכילת בשר בפני עצמו או לשתות יין בפני עצמו. נאסר בבשר זה או ביין זה ונתבשל עם הירק, אם יש בירקות טעם בשר או טעם יין אסורין ואם לאו מותרין, שזה הבשר וזה היין נעשה כמו בשר נבילות ושקצים. [*הכי איתא בפרק ז' דנדרי' דף נ"ט קונמו' מצוה לאיתשולי עלייהו וכו' ועיקר הסוגיה בירושלמי שם בפ"ו דף ל"ט ע"ד ובפי' רבינו נסים מביא שם בדף נ"ב במשנה] נתערב יין זה שאסרו על עצמו ביין אחר אפילו טיפה בחבית נאסר הכל מפני שיש לו להשאל על נדרו נעשה כדבר שיש לו מתירין שאינו בטל במינו.
שנינו בפ' אין בין המודר [דף ל"ג מביאה בשר' בפר' דכתובות דף ק"ה] ראובן שנאסרה עליו הנאת שמעון בין בנדר בין בשבועה, מותר לו לשמעון לפרוע חוב שעליו שהרי לא הגיע ליד ראובן כלום אלא מנע ממנו התביעה ומניעת התביעה אינו בכלל איסור הנאה וקורהו שם הבריח ארי אע"פ שיש הפסד למבריח וצריך להתיישב בההיא דהכונס [דף נ"ט ובתו' שם מבואר יותר] שאומר מבריח ארי לית ליה פסידא ומפרש דמיירי שם במבריח שלא מדעתו של מבריח כגון שתקפו חבירו לכך ובעניין זה מדבר שם במבריח שהוא עצמו לא ידע. [בסוף מתני' דלעיל דף ל"ה ובגמ' דף ל"ו] ומלמדו תורה שבעל פה, שהרי אסור ליטול עליה שכר, אבל לא תורה שבכתב שנוטלין עליה שכר. ומותר ללמד את בנו ומקריב את קרבנותיו דאמר רב הונא בריה דרב יהושע ביומא [דף י"ט] ובקדושין [דף כ"ג] הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו. שנינו בפ' השותפין [דף מ"ו] היה לשמעון מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר אם היה לשמעון בהן תפיסת יד כגון שהניח מהן כל שהוא לעצמו ולא שכרו אפי' הניח במרחץ אמבטי אחד ובבית הבד עקל אחד אסור לראובן להכנס לאותו מרחץ ולדרוך בגת, ואם לא הניח לעצמו כלום אלא שכר הכל הר"ז מותר שאין אני קורא בזה איש כי יקדיש את ביתו, אע"פ שנקרא ביתו לעניין לא תביא תועבה אל ביתך בע"ז [דף ט"ו] דשכירות אינה קונה. ויש חילוק בין נדר להקדש גמור שהרי אומר בערכין בפרק האומר משקלי עלי [דף כ"א] המשכיר בית לחבירו והקדישו חדר בו מעלה שכר להקדש וכן ישנה בתוספתא דב"מ [פ"ח] ובירושלמי דפרק מקום שנהגו מסיים בד"א בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל הקדים לו שכרו הר"ז דר בתוכו בחנם. והטעם הוא שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואין נקרא ביתו כשהשאילו או השכירו וכן השיב רבינו יעקב. והא דאמרינן בנדרים [דף נ"ט] ובפרק אע"פ [דף פ"ו] שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה משמע משום דאמר ליה לכשאפדנה אבל אמר מעכשיו אינה קדושה. זה פירש רבינו יצחק ברבי אברהם מפני שממשכן דומה למשכיר שהקדים לו שכרו שאין יכול להקדיש כדאיתא בירושלמי [שהבי' לעיל] ואע"פ שבפ' איזהו נשך [בדף ע"ג] גבי רב מרי בר רחל שמשכן לו עכו"ם בית אחד משמע שאדם יכול למכור דבר הממושכן ביד אחרים ומסתמא הוא הדין למושכר ביד אחרים אפי' הקדים לו שכרו אומר אני דגבי הקדש שאני דכתיב ביתו.
תניא בפרק אין המודר [דף ל"ה] המדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה ונאסר בהניית אביו, הר"ז האב מותר למלאת לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ולצלות לו דג קטן, שאין כוונתו אלא להנאה גדולה ודברים אלו לגבי הבן אינן חשובין. הורו הגאונים שמי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו הר"ז מותר לכתוב לו בכתב ולדבר עם אחר והוא שומע העניין שירצה להשמיעו. ראיתי תשובה שהשיב ר"י על המדיר את חבירו על דעת רבים והיה בית הכנסת בתוך ביתו של מדיר ואין מניין בעיר אפי עם המודר והשיב שדבר מצוה הוא להתירו מאחר שכבר קבעו שם מקום לתפילתן. הלכות אלו מבוארות בנדרים בפ' השותפין [דף מ"ו ומ"ח] חוץ מבבא ראשונה זו היא משנה בפ' אין בין המודר [דף ל"ג] שנים שנאסרה הנאת כל אחד ואחד מהם על גבי חבירו בין בנדר בין בשבועה הרי אלו מותרין להחזיר אבידה זה לזה מפני שהוא מצוה. ובמקום שדרכו שנוטל שכר להחזיר אבדה יפול השכר להקדש שאם יטול שכר נמצא נהנה ואם לא יטול נמצא מהנה [בפ' השותפין דף מ"ח]. ומותרים בדברים שהם בשותפות כל ישראל כגון הר הבית והלשכות והעזרות והבאר שבאמצע הדרך ואסורין בדברים שהם בשותפות כל אנשי העיר כגון הרחבה שבעיר, והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים. וכיצד יעשו כדי שיהו מותרים בדברים אלו? כל אחד מהם כותב חלקו לנשיא או לאחד משאר העם ומזכה לו בחלקו על ידי אחר ונמצא כל אחד מהם כשיכנס למרחץ שהוא לכל אנשי העיר או לבית הכנסת, אינו נכנס לרשות חבירו אלא לרשות אחרים, שהרי כל אחד מהם נסתלק מחלקו במקום זה ונתנו במתנה. [במשנה שם דף מ"ה ודין הלוקח דף ס"ו] היו שותפין בחצר אם יש בה דין חלוקה הרי אלו אסורים ליכנס לה עד שיחלוקו ויכנס כל אחד ואחד לחלקו. ואם אין בה דין חלוקה כל אחד ואחד נכנס לביתו והוא אומר בתוך שלי אני נכנס. [במתני' דלעיל דף ס"ו ומבואר בפירוש רבינו נסים ובתו' שם דף ע"ג] ובין כך ובין כך שניהם אסורין מלהעמיד ריחיים ותנור ולגדל תרנגולין בחצר זו. ב' שהיו שותפין בחצר ונדר אחד מהם שלא יהנה בו השני, כופין את הנודר למכור חלקו. [במתני' דלעיל וע"ש בפירושיו ובאשירי] נדר שלא יהנה הוא בחלק שני, ה"ז מותר ליכנס בביתו מפני שברשותו הוא נכנס אבל אינו יכול להשתמש בחצר כמו שביארנו. היה אחד מן השוק אסור בהנאת אחד משניהם, הר"ז מותר ליכנס לחצר זו מפני שהוא אומר לתוך של חברך אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך, שהלכה כראב"י שאומר שם כן בפ' השותפין [דף מ"ו וסוגית ר"י ור"ת בתו' שם דף ט' עמוד ד' ובפי' רבינו נכנס בדף ס"ה ע"ש] ואומר רבינו יצחק דמכח שיש ברירה בדאוריי' פוסק כמותו. [שם] וכן משמע בפ' הפרה [דף נ"א] ורבינו יעקב אומר שמכח שחושבו ויתור והרי ויתור מותר פוסק כמותו וזהו כהלכתיה ולא כטעמיה שודאי רבי אלעזר סובר יש ברירה.
שנינו בפ' אין המודר [דף ס"ג] מי שהייתה הנאתו אסורה על חבירו ואין לחברו מה יאכל, הולך אצל חנוני ואומר איש פלוני אסור בהנאתי ואיני יודע מה אעשה. אם הלך החנוני ונתן לו ובא ונטל מזה, הר"ז מותר. היה ביתו לבנות, גדרו לגדור, שדהו לקצור, והלך אצל פועלים ואמר איש פלוני אסור בהנאתי ואיני יודע מה אעשה, והלכוהן ועשו עמו ובאו לזה ונתן להם שכרם, הר"ז מותר, שנמצא זה פורע לו חובו וכבר בארנו [לעיל] שזה מותר לפרוע לו חובו [במתניתין דלעיל]. היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל, נותן לאחר במתנה והלה מותר בה ואם אין עמהן אחר מניח על הסלע ואומר הרי הן מופקרים לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל. שנינו בפ' השותפין [דף מ"ח] נתן לאחר מתנה ואמר לו הרי סעודה זו נתונה לך במתנה ויבוא פלוני שהוא אסור בהניתי ויאכל עמנו, הר"ז אסור. ולא עוד אלא אפילו נתן לו סתם וחזר ואמר רצונך שיבוא איש פלוני ויאכל עמנו, אם הוכיח סופו על תחילתו שלא נתן לו אלא על מנת שיבוא פלוני ויאכל, הר"ז אסור. כגון שהיתה סעודה גדולה והוא רוצה שיבוא אביו או רבו וכיוצא בהן לאכול בסעודה זו שהרי סעודתו מוכחת עליו שלא להקנות לו נתכוון [*במתני' שם וכן היה גירסת רש"י ורבינו ניסים עיין שם רס"ג שאם הקדישה מקודשת והיינו הך עיין שם בפי' דרא"ש דף מ"ז] וכן כל כיוצא בזה. ועל מה שאומר על זה כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה. כבר בארנו בהלכות אתרוג בסמ"ע [מ"ע מ"ה] בשם רבינו יצחק שכך הפי' שאינה מתנה חשובה כלל לענין שום כח שיהא לו בה דבר שלא נתנה לו כלל אלא כדי שיבוא אביו ויאכל, שעל ידי שהיא גרועה כל כך אם הקדישה אינה מקודשת, אינה מתנה ואינו מזכיר שם הקדש אלא מפני שעל הקדש היה אותו מעשה דבית חורון, אבל ודאי אפילו במקום שאינו יכול להקדישה הויא המתנה מתנה כאשר הבאתי שם ראיות הרבה על זה.
בפ' רבי אלעזר [דף ס"ה] בנדרים מסקינן מי שנדר או שנשבע ופירש בשעת נדרו דבר שנדר או נשבע בגללו, הר"ז כמי שתלה נדרו או שבועתו באותו דבר, ואם לא נתקיים אותו דבר שנשבע בגללו, הר"ז מותר. כיצד? נדר או נשבע שלא ישא אשה פלונית שאביה רע שאיני נכנס לבית זה שכלב רע בתוכו, מתו או שעשה האב תשובה הר"ז מותר, שזה כמי שנדר או נשכע שלא ישא אשה פלונית ולא יכנם לבית זה אלא אם כן נסתלק ההיזק, וכן כל כיוצא בזה. אמרינן בנדרים [דף ס"ה כל הסוגיא ובפ' ר' אליעזר דף ס"ו] הנודר או הנשבע שאינו נושא אשה פלונית הכעורה ונמצאת נאה, שחורה ונמצאת לבנה, קצרה ונמצאת ארוכה, או שאין אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני, ונודע שלא גנבה ושלא הכתה, הר"ז מותר מפני שהוא נדר טעות והוא בכלל נדרי שגגות דמותרין. ואין זה כתולה נדרו בדבר ולא נתקיים הדבר שהרי הסיבה שבגללה נדר לא הייתה מצוייה וטעות היה. ולא עוד אלא מי שראה אנשים מרחוק אוכלים תאנים שלו ואמר להם הרי הם עליכם קרבן, וכיון שקרב אליהם והביט והר"ז אחיו ואביו, הרי אילו מותרין ואע"פ שלא פירש הסיבה שהדירן בגללה הרי זה כמי שפיר, שהדבר מוכיח שלא אסר עליהם אלא מפני שהיה בדעתו שהן זרים וכן כל כיוצא בזה.
עוד שם [בדף כ"ה דלעיל] כל נדר שהותר מקצתו הותר כולו וכן בשבועה. כיצד? ראה אנשים מרחוק אוכלי פירותיו ואמר הרי הן עליכם קרבן וכשהגיע אליהם ראה והנה הם אביו ואנשים זרים, הואיל ואביו מותר, כולם מותרים. ואפילו אמר אילו הייתי יודע כן הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבי מותר, הרי אלו מותרין. אבל אם אמר כשהגיע אליהם אילו הייתי יודע שאבי ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבי, הרי כולם אסורים חוץ מאביו שהרי גילה דעתו שלא התיר מקצת הנדר לרבה ולרבא אף בזה כולם מותרין לבית הילל. וכן שנינו האומר יין קרבן עלי מפני שהיין רע לבני מעי אמרו לו הרי המיושן יפה לבני מעיים אם אמר אילו הייתי כן יודע הייתי אומר החדש אסור והישן מותר, מותר בחדש ובישן, אבל אם אמר אילו הייתי יודע כן הייתי אומר כל היינות אסורות עלי חוץ מן המיושן, הר"ז מותר במיושן בלבד וכן כל כיוצא בזה. בפ' קונם [דף ס"ג] שנינו כי כל הנודר או הנשבע רואין בדברים שבגללן נשבע או נדר ולמדין מהם לאיזה דבר שנתכוון והולכין אחר העניין ולא אחר כל משמעות הדיבור. כיצד? הקורא לחבירו שיסעד אצלו ומיאן ונשבע או נדר שלא יכנס לביתו או לא ישתה לו טיפת צונן הר"ז מותר ליכנס לביתו ולשתות לו צונן שלא נתכוון זה אלא שלא יאכל עמו בסעודה זו וכן כל כיוצא בזה. תניא בתוספתא דב"ק ומביאה בפר' מרוב' [פ"ח דף נ"ו ע"ד] מי שנשבע או נדר שישא אשה או שיקנה בית או שיצא בשיירא או שיפרוש בים אין מחייבין אותו לישא או לקנות או לצאת מיד אלא עד שימצא דבר ההגון לו [שם] מעשה באחת שנדרה שכל מי שיתבע אותה תנשא לו וקפצו עליה בני אדם ואמרו חכמים לא נתכוונה זו אלא לכל מי שיתבע אותה מן ההגונים לה וכן כל כיוצא בזה. בנדרים [דף ס"ג] המדיר את חבירו או שנשבע ואמר לו שתבוא ותטול לבניך כור אחד של חטין, הר"ז יכול להתיר נדרו בלא שאמר לחכם ויאמר לו כלום נתכוונת אלא לכבדני כבודי שלא אטול וכבר הגיע אלי כבוד שנדרת בשבילי, וכן הנודר או הנשבע שאין אתה נהנה לי אם אין אתה נותן לבני כור של חיטים ושתי חביות של יין הר"ז יכול להתיר נדרו שלא בשאלת חכם ויאמר הריני כאלו התקבלתי והגיעו לידי וכן כל כיוצא בזה.
כלל גדול יהא בידך שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם שבאותו מקום, באותו לשון ובאותו זמן, ועל פי עיקר זה תורה ותאמר זה הנודר אסור בדבר פלוני ומותר בדבר פלוני. לפיכך שנינו בפר' הנודר מן המבושל [דף נ"ב] כי הנודר מן הענבים מותר ביין מן הזתים מותר בשמן, הנודר מן התמרים [שם דף נ"ג] מותר בדבש תמרים [שם] מן היין מותר ביין תפוחים, מן השמן מותר בשמן שומשמין, מן הדבש מותר בדבש תמרים, מן הירק מותר בירקות שדה מפני שכל אלו שם לווי יש להם והוא לא נדר אלא ממה שאין לו שם לווי באותו מקום וכן כל כיוצא בזה, הלכות אלו מפר' בפ' קונם [בדף ס' וע"ש בפי' רבי' נסים ותמצא היתר למנהגינו שאוכלים בתעניות לער' בלא שאלה] שהנודר שאינו טועם היום אע"ג שהוא מותר משתחשך לא יאכל משתחשך עד שישאל לחכם גזירה שמא ישבע פעם אחרת יום אחד שלם ויאכל משתחשך והוא אסור לארבעה ועשרים שעות שהוא יום אחד שלם משעת נדרו שאין כל העם יודעים הפרש דבר שבין זה לזה, נדר שאינו טועם יום הר"ז ספק ואסור מעת לעת כאומר יום אחד ואם אכל אחר שחשכ' אינו לוקח, שאינו טועם שבת זו הר"ז אסור בשאר ימי השבת וביום השבת והרי הוא מותר באחד בשבת, שאינו טועם שבת אחת הר"ז אסור שבעה ימים מעת לעת, אמר שבת סתם ולא פירש לא אחת ולא זו הר"ז ספק ואסור שבעת ימים מעת לעת ואם אכל אחר השבת אינו לוקה כמו שבארנו שאינו טועם חדש זה אסור בשאר ימי החדש אבל בראש חדש יהיה מותר אע"פ שהיה חדש זה חסר שאינו טועם חדש אחד אסור שלשים יום גמורים מעת לעת, נדר חדש סתם אסור שלשים יום מעת לעת מספק, שאינו אוכל בשר שנה זו אפי' לא נשאר מן השנה אלא יום אחד אינו אסור אלא אותו היום וביום ראש השנה מותר וראש השנה לנדרים הוא יום ראש חדש תשרי, שאינו אוכל שנה אחת הר"ז אסור שנה תמימה מיום ליום [שם ועיקרו במשנה דף ס"ג] ואם נתעברה השנה אסור גם בעיבורה שאינו אוכל שנה א' ה"ז אסור שנה תמימה מיום ליום מספק כמו שביאר ועוד [שם דף ס'] שנינו האוסר עצמו בדבר עד הפסח או לכל דבר שזמנו קבוע אין אסור אלא עד שיגיע בלבד, נדר עד שיהא הר"ז אסור עד שיצא [שם דף ס"א] וכל שאין לו זמן קבוע כגון שאסר עצמו עד הקציר או עד הבציר בין שנדר עד שיגיע בין שנדר עד שיהא אינו אלא עד שיגיע, הנודר ואומר קונם כל פירות שבעולם עלי אומר רבינו יעקב [בתו' דשבועות דף כ"ט בד"ה באוסר] שבענין זה אין הנדר חל הואיל ואי איפשר שלא יעבור כעניין שאנו אומרים בשינה בתחילת נדרים [דף ט"ו וגם בתו' שם הסוגיא בדף ד' ע"ב בד"ה והא"ר יוחנן] אלא ידור מכל פירות שבעולם חוץ ממין אחד, אפס אם אמר אדם קונם עלי כל פירות שבעולם אם אעשה דבר זה נראה שמועיל כיון שיכול להיות שלא יעבור התנאי גרסי' בנדרים [דף מ"ז] בעי רמי בר חמא האומר קונם פירות האילן על פלוני מהו בחלופיהן פי' רבינו יצחק [וכן הוא שם בפי' רבינו נסים ובתו' בדף ט' ע"ד] כשהחליפן המודר עצמו שואל, אבל אם החליפן אדם אחר או אפי' המדיר עצמו מותרין למודר כמו שמצינו בחליפי חמץ שמותרין לאותם שלא החליפו בחולין [דף ד'] ואומר [בדף מ"ז דלעיל] ת"ש המקדש בערלה אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן מקודשת, ודחי ליה דילמא לכתחילה הוא דלא אבל בדעבד עבד.
מסקינן בנדה [דף מ"ד ומ"ו כל הסוגיא] כי קטן בן שתים עשרה שנה ויום אחד וקטנה בת י"א שנה ויום אחד שנשבעו או שנדרו בין נדרי איסור בין נדרי הקדש בודקים ושואלים אותן אם יודעים לשם מי נדרו או לשם מי הקדישו ונשבעו נדריהן קיימים והקדשן הקדש ואם לא ידעו אין דבריהם כלום, וצריכין בדיקה כל השנה כולה שהיא שנת שתים עשרה לקטנה ושנת שלש עשרה לקטן כיצד הרי שנדרו או הקדישו בתחילת שנה זו ושאלו אותם ונמצאו יודעין ונדרו נדר אחר אפי' בסוף שנה זו צריכין בדיקה ואח"כ יתקיים ואין אומרי' הואיל ונמצאו יודעין בתחילת השנה אין צריכין בדיקה אלא בודקין כל השנה כולה, קודם הזמן הזה אע"פ שאומרי' יודעין אנו לשם מי נדרנו אין נדריהם נדר ואין הקדשן הקדש ואחר הזמן הזה שנמצא הבן בן שלש עשרה שנה ויום אחד והבת בת שתים עשרה שנה ויום אחד אע"פ שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרו נדרן והקדישן קיים אע"פ שלא הביאו שתי שערות וזו עונת נדרים האמורה [בגיטין דף ס"ה] ובכ"מ הואיל והגיע לשני הגדולים נדריהן קיימין אע"פ שלא הביאו סימנים ודבר זה מד"ת [בנדה דף מ"ו] שהמופלא סמוך לאיש הקדשו הקדש ונדרו נדר כך פירשו בה"ג בהלכות מיאון [בפ' התקבל דלעיל] אבל רבינו שלמה פי' כי עונת נדרים הוא שנה שלפני גדלו' ועל הה"ג יש תימה שהרי בנדה [דף ס"ו] אומר איש כי יפליא מה ת"ל איש לרבות בן י"ג שנה ויום אחד שאע"פ שאין יודע להפלות נדריו קיימים היכי דמי אי דלא אייתי ב' שערות קטן הוא וכו' אע"פ שנדרן קיים בעונת נדרים [שם] אם הללו נדרים או נשבעו והחליפו אינם לוקין עד שיגדילו ויביאו שתי שערות, א"ר יוחנן וריש לקיש הקדישו ובא הגדול ונהנה מן ההקדש שהקדישו לוקה מפני שנדריהם נדר והקדשן הקדש מן התורה כמו שביארנו, בד"א שבת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה קיימין כשלא היתה ברשות האב או ברשות הבעל בכתובות דף מ"ו ובנדרים דף ג' וד'] אבל אם היתה ברשות האב אפי' הגדילה והרי היא נערה אביה מפר כל נדריה וכל שבועות שתשבע ביום שמעו שנא' כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה [בנדרים דף ע'] ועד מתי האב מפר עד שתבגר בגרה אינו מפר לה והרי כל נדריה ושבועותיה בנדר אלמנה וגרושה שנ' בהן כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה. [שם דף ע"ג]
ואימתי הבעל מפר נדרי אשתו ושבועותיה משתכנס לחופה [כך משמע שם דף ע"א וע"ג] והוא מפר לעולם עד שיגרשנה ויגיע הגט לידה, בפ' נערה [שם דף ס"ז] מפרש הלכות אלו שנערה המאורסה אין מפר נדריה אלא האב עם הבעל כאחד ואם מפר האחד לבדו אינו מופר [שם דף ס"ח וס"ט] הפר הבעל לבדו ועברה על נדריה קודם שיפר האב אינה לוקה, [שם דף ע'] מת הארוס חזרה לרשות אביה וכל שתדור האב מפר כמו שהיתה קודם שנתארסה, [שם] מת האב אחר שנתארסה ונדרה אחרי מותו אין הבעל מפר [שם דף ע"ג] שאין הבעל מפר נדרי אשתו עד שתכנס להופה, נדרה והפר לה אביה לבדו ולא שמע הארוס עד שנכנסה לרשותו אינו יכול להפר שאין הבעל מפר נדרי ארוסתו אחר שנשאת אפי' ביום שמוע האב אלא קודם שתכנס לרשותו הוא שמפר בשותפות האב' [שם דף ע"ב כל הסוגיא] לפיכך היה דרך ת"ח עד שלא תצא בתו מרשותו אומר לה כל נדרים שנדרת בתוך ביתי הרי הן מופרים, וכן הבעל עד שלא תכנס לרשותו אומר לה כל הנדרים שנדרת משארסתיך עד שלא תכנסי בתוך ביתי הרי הן מופרים שהבעל מפר נדרי אשתו אע"פ שלא שמע אותם כפשוטן של משניות [היינו הני דמייתי שם בדף ע"ב לפשוט בעיא דרמי בר חמא ודחי] אמנם התלמוד דוחה שם ומסופק בדבר אם מפר נדרים שלא שמע ואינו פושט כלום מסקינן בנדרים [דף כ"ט] נערה שהשיאה אביה ונתארמלה או נתגרשה מן הנישואין הרי זו כיתומה בחיי האב ואין אביה מפר נדריה ואע"פ שעדיין היא נערה, נערה המאורסה שנדרה ולא שמעו אביה ובעלה את נדריה עד שבגרה או עד שנעשית יתומה בחיי האב נדריה קיימן [דין זה ממשמעות מתני' וגמ' דפ' נערה דף ע"א ע"ש] ואין הבעל יכול להפר שהרי יצתה מרשות אביה שהוא מפר עמו בשותפות ועדיין לא נכנסה לרשות הבעל, כל הנדרים והשבועות האב מפר ביום שמעו שנא' ואם הניא אביה אותה ביום שמעו כל נדריה וגומ' אבל הבעל אינו יכול להפר אלא נדרים ושבועות שיש בהן ענוי נפש שנ' כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפירנו והוא הדין שמפר בנדרים שבינו לבינה שנ' אלה החוקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו וגו' כדאמרינן בנדרים [דף ע"ט] ונפלאתי על ההיא דתניא בספרי פרשת מטות בין איש לאשתו בין אב לבתו הוקשו יחד מה הבעל אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אף האב כן, ופי' הרב רבינו יחיאל בארוס' שמת בעלה ונתרוקנה רשות לאב אבל קודם שתתארס מפר כל נדריה עוד מסקינן שם [בדף ע"ט דלעיל] כי דברים שיש בהן עינוי נפש מפר לעצמו ולאחר כיצד נדרה שלא לאכול בשר עם שום אדם מפר לה ותהא מותרת לאכול עם כל אדם שבעולם אבל דברים שבינו לבינה לעצמו מפר לאחרים אינו מפר כיצד אסרה עליה תשמיש כל אדם שבעולם מפר חלקו ותהא משמשתו וכשימות או יגרשנה היא אסורה בתשמיש כל אדם, וכן כל כיוצא בזה, [ממשמעות משנה וגמ' שם דף ע"ט ודף פ'] אחד עינוי גדול ואחד עינוי קטן בין שהוא לזמן מרובה או לפי שעה הכל מפר הבעל כיצד נדרה או נשבעה שלא תרחץ היום או שלא תשתה יין היום או שלא תאכל היום דבש וכן אם נדרה שלא תכחול או שלא תלבש רקמה היום מפר לה, וכן כל כיוצא בזה [שם דף פ"ג] נדרה שלא ליהנות מן הבריות אע"פ שאין הבעל בכלל, לא יפר משום עינוי נפש [כדמסיק שם דף פ"א אפי' לר' יוסי] אבל מפר משום דברים שבינו לבינה שלא יהא זקוק להאכילה משלו בלבד עוד בפ' אחרון [דף פ"א] אמר רב כהנא האשה שאמרה לבעלה הנאת תשמישי אסורה עליך אינו צריך להפר הא למה זה דומה לאוסר פירות חבירו על בעל הפירות, וכן הוא שאמר לה הנאת תשמישי אסורה עליך לא אמר כלום מפני שהוא משועבד לה בשאר כסות ועונה אבל אם אמרה לו הנאת תשמישך אסורה עלי צריך להפר ואם לא הפר הר"ז אסור לשמשה שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו, עוד שם [בדף פ"ה] אמרה יקדשו ידי לעושיה, או שנדרה שלא יהנה במעשה ידיה אינו נאסר במעשה ידיה מפני שידיה משועבדים לו, אע"ג דאמר רבא [שם דף פ"ו] הקדש חמץ ושיחרור מפקיעי' מידי שיעבוד [כך משמע שם ועי' בפי' רבינו נסים והעיקר בכתובות] דף פ"ט] חכמים עשו חיזוק לשיעבוד הבעל שאינה יכולה להפקיעו ממנו מפני שהוא מדבריהם [כרבי יוחנן בדף פ"ה דלעיל] אבל צריך לו להפר שמא יגרשנה ותהיה אסורה לחזור לו עוד שם [בדף פ"א] תניא נשבעה או נדרה שלא יהנה בה לא אביבעלה ולא אחיו ושאר קרוביו אינו יכול להפר וצ"ע דלעיל ל"ת פ"א כתב דהוי מלאכה שהיא חייבת] וכן נדרה שלא אתן מים לפני בקרך וכיוצא בהן שאין בהן עינוי נפש ואינו מדברים שבינו לבינה ואינו ממלאכות שהיא חייבת בהן הר"ז אינו יכול להפר, עוד מסקינן בפ' בתרא [דף פ'] לרבנן שיש לבעל ולאב להפר נדרים שעדיין לא חלו ולא נאסרה בהן כיצד כגון שאמרה יין אסור עלי אם אלך למקום פלוני הר"ז מפר אע"פ שעדיין לא הלכה ולא נאסרה וכן כל כיוצא בזה, מסקי' בפ' נערה [דף ע"ג] כי האב והבעל שאין שומעין כגון שהם חרשים אינם מפירין אע"פ שהבעל מפר בנדרים שלא שמע כמו שבארנו למעלה בבא דדרך ת"ח מ"מ כיון שראוי לשמוע אין השמיעה מעכבת בו, עוד מסקי' בפרק נערה [דף ע"ו] הפרת נדרים כל היום ואינה מעת לעת שאין הלכה כאותו הזוג שאומר מעת לעת, כיצד נדרה בתחילת ליל שני הר"ז מפר כל אותו הלילה וכל יום השני' נדרה ביום שני בתחילת היום מפר כל אותו היום, נדרה בסוף היום עם חשיכה אם הפר לה עד שלא תחשך מופר ואם לא הפר לה עד שחשכה אינו יכול להפר לה [שם] ומה הוא שכתוב בתורה מיום אל יום ללמד שמפר בלילה אם נדרה בלילה וכן מפר כל היום אם נדרה ביום כמו שבארנו, נדרה ושהתה כמה ימים ואחר כך שמע האב או הבעל הרי זה מפר ביום שמעו כאילו נדרה בעת ששמע שנ' ביום שמעו לא ביום שנדרה בלבד, [מיימו' פי"ב דנדרים] נערה המאורסה שנדרה ושמע אביה והפר לה ולאחר ימים שמע הארוס והפר ביום שמעו אין זה מופר שנ' ואם הניא אביה אותה וגו' ואם היה תהיה לאיש ונדריה עליה וגומר ושמע אישה ביום שמעו וגומר הא למד' שאם הפר האב ושמע הארוס הר"ז מפר ביום שמוע האב וכן מוכיח בתוספתא וגם בגמ' שלנו [דף ע"ב] אומר כגון דלא שמע הארוס ושמע האב דבו ביום מצי הארוס מפר מכאן ואילך לא מצי מפר [שם דף ס"ז] ומניין שבנערה המאורסה הכתוב מדבר שהרי אומר למטה ואם בית אישה נדרה וגו' ושמע אישה והחריש לה מכלל שאישה האמור למעלה זהו ארוס כמו שביארנו [בנזיר דף כ"ג ובפ' י' יוחסין דף פ"א] נדרה והפר לה האב או הבעל והיא לא ידעה שהפר ועברה על נדרה או על שבועתה בזדון הר"ז פטורה ואע"פ שנתכוונה לאיסור הואיל ונעשה לה היתר פטורה ועל זה נאמר וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה [שם] ומכין אותה מכת מרדות מפני שנתכוונה לאיסור [שם] נדרה ועברה על נדרה קודם שיפר לה אביה או בעלה אע"פ ששמע בו ביום והפר לה הר"ז חייבת על דבר שעברה אם מלקות מלקות אם קרבן קרבן [בנדרים דף פ"ז] שמע אביה או בעלה שנדרה ושתק מפני שלא היה יודע שיש לבעל או לאב להפר או שידע שיש להם להפר אבל לא ידע שנדר זה צריך הפרה ולאחר זמן ידע הר"ז יפר בשעת ידיעתו כאלו הוא שעת הנדר או שעת שמועתו ומפר כל היום, [מן המיימו' ריש פי"ג דנדרים כל הסו' וממשמעות דגמרא פ' נערה דף ע"ז והירושלמי שם] מפר אדם או מקיים נדרי אשתו או בתו בכל לשון אעפ"י שאינה מכרת שאין האשה צריכה לשמוע ההפרה או הקיום, וכיצד מפר אומר מופר או בטל או אין נדר כלום וכיוצא בדברים שעניינ' עקירת הנדר מעיקרו בין בפניה בין באחריה, אבל אם אמר לה א"א שתדרי או אין כאן נדר זה הר"ז לא הפר, וכן האומר לאשתו או לבתו מחול לך או מותר לך או שרי לך וכל כיוצא בעניין זה לא אמר כלום שאין האב והבעל מתירין כמו החכם שנא' זה הדבר לעכב שהבעל בלשון הפרה והחכם בלשון התרה כדתניא בכתובות [דף ע"ז וע"ח] וכיצד מקיים כגון שיאמר לה קיים ליכי או יפה נדרת או אין כמותך או אילו לא נדרת הייתי מדירך וכל כיוצא בדברים אלו שמשמעו שרצה בנדר זה כדאיתא בכתובות [דף ע"ו] עוד שם המבטל נדרי אשתו או בתו אין צ"ל כלום ונתבטלו כל הנדרים ומה הוא הביטול שיכוף אותה לעשות דבר שאסרה אותו אבל ההפרה אינו כופה אותה אלא מפר לה ומניחה אם רצתה לעשות עושה ואם לא רצתה אינה עושה, כיצד נדרה או נשבעה שלא תאכל או שלא תשתה ואמר לה מופר לך הר"ז מופר ומותרת לאכול ולשתות נטל ונתן לה טלי ואכלי טלי ושתי הרי זו אוכלת ושותה והנדר בטל מאליו, אמר רבי יוחנן [שם] וצריך שיבטל בלבו, [שם דף ע"ט] המפר נדרי אשתו או בתו צריך להוציא בשפתיו, אבל המבטל אינו צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו בלבד וכופה אותה לעשות [*היינו כב"ה שאמר שם בדף ע"ז דאפילו בחול מועיל ביטול בלב בשכופ' אותה ואומר טלי ואכלי לפי' רבינו נסים והרא"ש ע"ש, ומה שכתב המחבר ובין עשתה בין לא עשתה וכו' היינו דאיתא במתני' ר"פ בתרא דנדר דף ס"א שאינו יכול לכוף את אשתו אם לא רצתה לאכול, ועיין במגדל עוז פי"ג דנדרים דף ת"ו ותמצא קצת מזה בתשובתו להראב"ד.] ובין עשתה בין לא עשת' בטל הנדר, עוד מסקינן שם [בדף דלעיל] שמפיר נדרים בשבת בין לצורך שבת בין שלא לצורך שבת [שם] ולא יאמר בשבת מופר לך כדרך שאומר בחול אלא מבטל בלבו ואומר לה טלי ואכלי טלי ושתי וכן כל כיוצא בזה עוד שם [דף ע"ה] תנן האומר לאשתו או לבתו כל נדרים שתדרי מכאן ועד שאבא ממקום פלוני הרי הן קיימין או הרי הן מופרין לא אמר כלום [שם דף ע"ב] עשה שליח להפר לה או להקם לה אינו כלום שנא' אישה יקימנו ואישה יפירנו וכן האב בעצמו ולא בשלוחו' מסיק רבי יוחנן בנדרים [דף פ"ו] לדברי חכמי' שאם אסרה עצמה בתאנים וענבים בין בנדר בין בשבועה בין שאסרה עצמה בכל המין בין שאסרה עצמה בתאנים וענבים אלו וקיים לתאנים והפר בענבים מה שקיים קיים ומה שהפר מופר וכן כל כיוצא בזה ואין אומרים בהפרה נדר שהופר מקצתו הופר כולו כדרך שאומרים בהתרה [כדלעיל בדף ע"ב] תניא בכתובות [דף ע"ט] המקיים בלבו ה"ז קיים, המפר בלבו אינו מופר כמו שבארנו [לעיל] לפיכך אם הפר בלבו יכול לחזור ולקיים ואם קיים בלבו אינו יכול לחזור ולהפר אא"כ חזר בו בתוך כדי דיבור שלא יהא כח דברים שבלבו גדול מכח המוציא בשפתיו. עוד שם [בדף ע"ט] אמר רבי יוחנן המקיים נדרי אשתו או בתו וניחם ה"ז נשאל לחכם ומתיר לו הקמתו וחוזר ומפר לה בו ביום אבל אם הפר לה וניחם אינו יכול לישאל לחכם כדי שיחזור ויקיים [שם דף ס"ז] נערה המאורסה שנדרה וקיים לה אביה לבדו או בעלה לבדו והפר לה האחד אע"פ שנשאל לחכם והתיר לו הקמתו אינו חוזר ומפר לה עם האחר שכבר הפר שאין להם להפר אלא שניהם כאחד.
בפ' קונם [דף ס'] תניא ר' נתן אומר כל הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליה קרבן [עיין בפ"ד נדרים בגמ' ופי' רבי' נסים דף כ"ב] לפיכך לא ירגיל אדם עצמו בנדרי איסור והרי אמרו בירו' דנדרים פ' רבי אלעזר לא דייך מה שאסרה עליך תורה אלא שאתה בא לאסור עצמך בדברים אחרים, ואם נדר מצוה להשאל על נדרו פן יבא לידי מכשול [*הגה"ה ונדר של קוביא משמ' מן הירו' דנדרים פרק השותפין [ד' לט ע"ב] דאין להתיר דאמר התם חד בר נש נדר דלא מרווח אתא לקמיה דר' יודן אמר ליה ממאי אישתבע' אמר ליה דלא מרווחנא אמר ליה וכי בר נש עביד כדי אמר ליה בקובייסט' קאמינא אמר ברוך שבחר בדברי חכמי' שאמר שצריך לפרוט את הנדר אבל נוהגים להתיר באנשי' קלים פן יכשלו לעבור על שבועותיהם כי יצר קוביא גדול מאוד לרגילים בו, וכן היה אומר רבינו טוביה דכל נדר של קוביא עתה יש להתיר כי השוגי' בו אינם יכולי' להתאפ' ולמשול ברוחם עכ"ל.] אמנם אם נדר לצדקה או להקדש מצוה לקיימו ולא ישאל עליהם אלא מדוחק שנ' נדרי לה' אשלם וזה שאמרו חכמים [בפ' ג' דאבות] סייג לפרישות נדרים זהו שנודר לפי שעה דבר שאיפשר לקיים כגון שיאמר לא אשתה היום יין אם לא אעשה מצוה זו בבקר או לא אוכל עד שאשלים הלכה זו ובבראשית רבה [פרשה ע'] אומר בעניין וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורו' שיהו נודרין בשעת צרה.