תוספות יום טוב על פרה ה

<< · תוספות יום טוב · על פרה · ה · >>

משנה א

טובל ולן. ולא סגי בפותח ורואה מלא אבק ע"ג. כדלקמן בתרומה. ובתוספתא והביאה הר"ש פליגי. בלן ואח"כ טבל. ואפילו הניח שומר כשהולך לטבול:

שהכל נאמנים על החטאת. כתב הר"ב כדאמרי' בפ' חומר בקדש דע"ה נאמנים על טהרת יין לנסכים ושמן למנחות שלא יהא כו' ושורף פרה אדומה לעצמו הכי תניא התם דף כ"ב. ואיכא למידק דעייל בנאמנות יין ושמן ונפיק נמי בשרפת פרה ונאמנות דלחטאת. מאן דכר שמה. וי"ל דכיון דטהרת טמאי מת נתלין בהזאת אפר פרה. כשלא נאמינהו על טהרת יין ושמן. כשם שיבנה במה לעצמו ויביא עליה יין ושמן כך יעשה לעצמו פרה אדומה כדי שתהא הטהרה בידו. ושאר טהרות כבר הם בידו שאין נתלין אלא בטבילה. ה"נ מצורע בצפורים. מ"מ היה יכול הר"ב [להביא ראיה מן המשנה ששנינו בהדיא במתני' ה' פרק ה' דאהלות שהכל נאמנין על החטאת. וכ"כ הרמב"ם אבל דברי הר"ב מועתקים מפי' הר"ש]:

פותח את הכבשן ונוטל. כתב הר"ב כיון דעדיין לא נפתח ומלא אבק על גביו. סיים מהר"ם וז"ל כדרך שעושים כשסותמים פי התנור לא חיישינן שמא פתחו ונגעו בו:

רש"א מן הסדר השני. פירש הר"ב אם פתח ע"ה את הכבשן כו' ובהכי לא קמיירי ת"ק. ולפיכך כתבו הר"ב וכן הרמב"ם דאין הלכה כר"ש ולא כר"י. אלא אע"פ שמצא הכבשן פתוח וכו'. ואע"ג דת"ק נמי לא אמר אלא פותח את הכבשן וא"כ אף כת"ק נמי אין הלכה אלא הואיל ות"ק בהכי לא מיירי ליכא למימר דאין הלכה כמותו דהא איכא למימר דלאו דוקא פותח הוא קאמר דא"נ פתחו בע"ה נמי שריא ובתוספתא הביאה הר"ש לתרומה פותח כבשן ונוטל. מצאו פתוח כו' רש"א מן הסדר השני וכו' זו משנה ראשונה רבותינו אמרו פותח ונוטל ואינו נמנע והחבר בא אפילו לאחר ג' ימים ונוטל ולפי זה פותח ונוטל דמתני' נמי הכי מפורשת. דע"ה פותח ונוטל בתחלה. ורשאי אח"כ החבר ליקח ג"כ. וא"נ פותח הע"ה והחבר נוטל אע"ג דהתוספתא מפרש פותח ונוטל ואינו נמנע הכל על ע"ה קאי מ"מ משנתנו שקצרה בלשונה. ה"ק פותח ע"ה והחבר נוטל ובחנם נדחק הכ"מ בפ' י"א מה' משכב [הל' ח'] לפרש דוהחבר כו' הוא כמו שהחבר בא (אפילו אחר ג"י ונוטל) דו"ק:

רי"א מן הסדר השלישי. לפי שהוא לפעמים יקח כלי להביטו ויגע בכלי אשר אחריו אשר יבא בסדר השני. ואח"כ (החזיר) הכלי אשר לקח מהסדר הראשון למקומו. ולכן לא יקח אלא מהסדר השלישי. הרמב"ם:

משנה ב

המטביל כלי לחטאת. פי' הר"ב כלי שטף עיין מ"ש במשנה ה':

אם להוסיף לתוכו. והר"ב העתיק אם לאסוף וכ"כ הר"ש. אבל הרמב"ם פי' לפי שאין מותר שיוסיף מים ואפילו נתמעט שיעורן של מים המקודשים שלא יתערבו שאין מקודשים במקודשים כלל. אבל מעת הגיע האפר במי מעין שבכלי הנה משפטו שיזה ממנו עד שיכלו אלו המימות. ולא יוסיף בהן מים אחרים אע"פ שהאפר נשארת. ע"כ. נראה לכאורה שאפשר שגירסתו להוסיף כגי' הספר. אלא שבמשנה דלקמן כתב אין אוספין ומפרש שאין מן הראוי להוסיף כו'. ובחבורו פ"ט מה"פ [הלכה ט']. העתיק לאסוף כדהכא. וכן בדלקמן. וכן הגיה מהר"ם:

משנה ג

קרויה שהטבילוה. פי' הר"ב מעלה בעלמא לחטאת כו'. וכ"פ הר"ש. אבל הרמב"ם כתב. וז"ל אם תתמיד לשאוב בה. תשרה ותכנס בתוכה המים ותתלחלח ואמר שזאת הדלעת כשתשרה בהיות שואבין בה ממים שאין ראויין לקדש. הנה ראוי הקדוש בה כו'. ואם נטמאת. אע"פ שיטבלוה במים הראויין לקדוש כו'. נראה דלדבריו רישא דנקט שהטבילוה לאו טבילה ממש. אלא כל ששאבו בה הרבה עד שנשרים. ומשום סיפא דנטמאת. הוא דנקט שהטבילוה. דהתם צריך טבילה. אבל ברישא דשלא נטמאה. אין כאן טבילה כלל. ואף לדברי הר"ב טבילה זו לא היתה מפני הצדוקים כלל. כדמוכחת מתניתין דלקמן. מ"מ יש לדקדק בדברי הרמב"ם. שהתחיל באין ראויין לקדש. והיאך כתב אח"כ אע"פ שיטבילוה במים הראוין וכו' דמנליה. כיון דמשנתנו לא שנאה אלא אין ראוין ברישא. הה"נ בסיפא. אבל בחבורו פ"ט מה"פ [הלכה י'] כתב ברישא. המים הראוין. וכתב הכ"מ שכן היא הגירסא במשנה שבספרינו. ע"כ. ודקדקתי בנא"י והיא ע"פ דפוס ישן שבגמרא. וראיתי נדפס בה ג"כ ברישא ממים הראויין לקדש. ומהר"ם הגיה במשנה במקום שאין שצ"ל שהן:

בין כך ובין כך לא יאסוף כו'. לשון הר"ב אלא בין כך ובין כך וכו' וא"כ דברי ר' יהושע הן. וזה תימא דכיון דאדבריו של ת"ק קאי. ה"ל למימר בין כך ובין כך לא יקדש. דהא בתחלת הקדוש איירי ת"ק. אבל הר"ש לא כתב אלא. וא"כ לאו דברי ר' יהושע הן. ואתאן לת"ק. וכ"כ הרמב"ם בהדיא. ואמר ת"ק בין כך ובין כך וכו'. וכתב הטעם שאין אוספין לבל יתערב בהן המים אשר יצאו ממנה כמו שקדם. שאין מן הראוי להוסיף דבר במי נדה. ע"כ. כלומר מה שאין כן בתחלת הקדוש. שאין כאן ערוב שאינן מקודשים במקודשים. שכיון שעכשיו הוא דמקדש בתחלה. רואין המים הבלועים בה שמתקדשים ג"כ. ואם שוב יפלטו לא אכפת לן שהרי גם הם מקודשים. ולא ישרו בעיני דברי הכ"מ בזה שכתב. וז"ל והטעם שהחמירו בלאסוף משום דכל לאסוף עשוי הוא (להשהות) אותם בתוכה זמן מרובה ובודאי תפלוט מה שבלוע בה. אבל כשמקדש בה. עשוי הוא שלא לשהותם בתוכה. הלכך לא חיישינן שתפלוט המים שבתוכה עד כאן. כי מי הגיד לו שכשמקדשין בכלי שאין שוהין אותו בו. אבל מערין אותו לכלי אחר. ולמה כל החרדה הזאת לערות אותן מכלי שנתקדשין בו. לכלי אחר:

משנה ד

שפופרת. פירש הר"ב של קנה. וכשהוציא כל הככי שבה. דאז מקבלת טומאה. כדתנן בספי"ז דכלים:

לחטאת. פירש הר"ב לשום בה מי חטאת או אפר חטאת. וא"צ לאפר חטאת שיהיו כלי אבנים אחר שעבר עשייתה. שמשום שנעשית בטבולי יום החמירו בה כל החומרות. ואחר כך אין לחוש עוד לשיזלזלו בה. כ"כ התו' פ"ג דחגיגה דף כ"ג [ד"ה שפופרת] וכ"כ בפ"ו דנדה דף מ"ט [ד"ה כשר] לענין קדוש מי חטאת. והכי תנן לקמן:

רא"א יטביל מיד. פי' הר"ב ואיכא הכירא כו' דכלים הנגמרים כו' ועדיין הוא לח. דרוק אינו מטמא יבש. כדתנן ברפ"ז דנדה ופי' הר"ב שם בחגיגה [פ"ג משנה ב']. ומ"ש הר"ב דטבילה זו א"צ הערב שמש. גמ' דחגיגה [דף כ"ג] ופי' התוס' מדלא תנא התם בהדיא. וכי תימא א"כ הייתי אומר דלתרומה טבילה מיהא בעיא. וי"ל דליכא למטעי בהכי. דא"כ נימא בהדיא צריכין טבילה לתרומה. והערב שמש לקדש. ע"כ. ומ"ש הר"ב דלגבי פרת חטאת עשאוה כטמא מת בשביעי שלו גמרא שם וכשמזה ביום הז'. מזה ואח"כ טובל. כמ"ש הר"ב בסוף מכילתין:

רי"א יטמא ויטביל. פירש הר"ב דבענין אחר ליכא היכרא כיון כו' לא בעו הערב שמש לקדש. וכ"כ הר"ש. וכלומר שאף על פי שלחטאת עשאוה כטמא מת לטמא אדם. כיון דגם לקדש אין בו הערב שמש. אין הצדוקים מרגישין בכך. דהנך חומרות כולהו מדרבנן. והרגשת הצדוקים תהיה במה שאנו מטמאים במקום אחר עד שיעריב שמשו. וכדפרישנא בפ"ג משנה ז' [ד"ה ומיטמאים]. ולפיכך כשאין צריך הערב שמש אף לקדש. לא ירגישו במה שעכשיו ג"כ אין מצריכין הערב שמש:

הכל כשרים לקדש. לר"י לאתויי קטן. לרבנן לאתויי אשה. גמרא פ"ק דערכין דף ג' ועיין מ"ש פרק בתרא משנה י'. ומ"ש הר"ב כדדרשינן איש להכשיר את הזר כו'. וליכא למדרש איפכא. איש ולא אשה. טהור ואפילו קטן. דאמר בפרק טרף בקלפי [דף מ"ג] כל הפרשה כולה משמע מקרא זה מוציא מיד משמע מקרא שלפניו. רש"י פ"ח דיבמות דף ע"ב. ולהכי דרשינן להכשיר את הזר. להוציא ממשמע מקרא שלפניו דדוקא בכהן:

לקדש. לשון הר"ב להשליך האפר ע"ג מים. ע' בפי' הר"ב בפ"ק דתמורה מ"ה ומ"ש שם. וכבר רמזתי זה לעיל ספ"ד:

קטן. עיין בפרק בתרא מ"י:

רבי יהודה מכשיר בקטן. פי' הר"ב דאם איתא כו' לכתוב ולקח לשון יחיד וכו' מאי ולקחו דאפילו הנך דפסולים כו' כגון קטן. והא דמכשיר טפי בקטן. מבחרש ושוטה. י"ל משום דאתי לכלל דעת. תוס' פ"ד דיומא דף מ"ג. ובגמ' ורבנן אי כתב ולקח ונתן. ה"א עד דשקיל חד ויהיב חד דאותו דשקיל האפר יתנהו אל המים. כתב רחמנא ולקחו. ואי כתב רחמנא ולקחו ונתנו ה"א עד דשקלי תרי ויהבי תרי כתב רחמנא ולקחו ונתן. דאפילו שקלי תרי ויהיב חד:

ופוסל באשה. פי' הר"ב דכתיב ונתן ולא ונתנה אע"ג דכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה. ואפ"ה לא ממעטינן אשה אלא היכא דכתיב איש בהדיא (כמ"ש במ"ז פ"ד דב"ק) י"ל דשאני הכא מדשני קרא בדבוריה ולקחו לשון רבים. והדר כתיב ונתן לשון יחיד. להכי דרשינן ולא ונתנה תוס' דיומא (שם ד"ה ונתן):

ובאנדרוגינוס. אבל טומטום אפילו ת"ק פסל ליה מפני שהוא ספק ערל כדאמר בפ' הערל [לענין תרומה] (טומטום שקדש קדושו פסול מפני שהוא ספק ערל) וערל שקדש (קדושו) פסול. דס"ל כר"ע דמרבה ערל כטמא (בר"פ דהערל) לענין שאסור לאכול בתרומה [מדכתיב (ויקרא כ"ב) איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב. ומדרבי [לענין תרומה] גבי טמאים ש"מ דכי הדדי נינהו] והא דלא קתני ת"ק (חוץ) מטומטום. י"ל אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. ותנא חוץ מחש"ו. ושייר ערל וטמא וטומטום. תוס' (שם ד"ה הכל) ועיין בפרק בתרא משנה י'. ששם יש לי מקום להאריך בזה בס"ד:

משנה ה

[בכל הכלים מקדשים. כתב הר"ב בין של עץ וכו'. כ"כ הר"ש. וכלומר דלא תימא של חרס לבד. וז"ל הרמב"ם בפירושו. אמר יתברך ונתן עליו מים חיים אל כלי ואמרו מגיד שעשה בה כל הכלים ככלי חרס לאמרו אל כלי ר"ל איזה כלי שיהי' ולא אמר הכלי ע"כ. רומז למה שאמרו בספרי שהיה בדין הואיל ומים ועפר מקדשין בסוטה. ומים ועפר מקדשין בפרה. אם למדת לסוטה שלא עשה בה [כל הכלים] ככלי חרס אף פרה לא נעשה בה כל הכלים ככלי חרס. ת"ל אל כלי מגיד כו' ע"כ. ובחבורו פ"ו מה"פ (ה' ג') כתב אחד כלי חרס כו':

[בכלי גללים. מפורש ברפ"י דכלים]:

ובספינה מקדשים בה. לא ידענא מאי אצטריך ונ"ל דאצטריך לאשמעינן דאע"ג דספינה אינה כלי לקבל טומאה כדתנן בשבת רפ"ט. מנין לספינה שהיא טהורה כו'. א"נ נ"ל דאצטריך לאשמעי' דמקדשים בה. אע"ג דאמר לקמן פ"ט [משנה ו'] מי חטאת ואפר חטאת לא יעבירם בנהר ובספינה. אפ"ה מקדשין בספינה. מהר"ם:

[לא בדפנות הכלים כו'. עיין בפי' הר"ב במשנה ב' פ"א ממסכת ידים]:

אין מצילין מאויר כלי חרס אלא כלים. כלומר ולא שברי כלים. [כדפי' הר"ב במס' ידים פ"ק במשנה ב' ע"ש]:

שאין מצילין מיד כלי חרס כו'. כתב הר"ב כמו ואין מצילין כו' דוגמתו בפ"ק דביצה כו' וכ"כ הר"ש והרמב"ם , והרבה חברים מצאתי להם וכתבתי' בסוף פ"ז דעירובין ופ"ה דאהלות משנה ו' ובכאן אני אומר טעם נכון ששנה התנא שאין בשי"ן משום דמסרך סריך ליה מלישנא דמתני' ג' פ"ח דכלים דהתם שפיר קתני שאין. דהוי נתינת טעם לדלעיל מיניה ועיין מ"ש בספ"ק דדמאי בשם התוס' דפ' מקום שנהגו [דף נ"א]. וכן בסוף מסכת ב"ב. וכיוצא בזה בסוף פ"ב דמכות. ועיין בפ"ק דמסכת ידים משנה ב':

משנה ו

וביצת התרנגולת. משום חכמים נקט תרנגולת ולמעוטי ביצת נעמית דקתני בתוספתא דכשרה לקדש בה והביא הר"ש [במשנה ד'] והרמב"ם פסקה פ"ז מה"פ [הלכה ד'] משמע דאף לחכמים כשרה. ויראה לי שכן כשהיא מצופה גזרו בה טומאה כדתנן פי"ז דכלים [משנה י"ד] ואחשבוה הכא לדונה ככלי אף בלא מצופה אבל מהר"ם כתב וז"ל נ"ל הטעם דקליפת ביצת התרנגולת אין רגילות ליחדה לקבול ולעשות ממנה כלי אבל ביצת בת היענה עושים ממנה כלי קבול. ע"כ:

משנה ז

נקבה מלמטן. עיין בספ"ד דמקואות:

מן הצד. ואפילו יסמוך לשוליו דדוקא כשהנקב בשוליו מתבטל מתורת כלי ואין פקיקת הסמרטוט מועלת ומיהו בתוספתא שכתבתי בספ"ד דמקואות (ד"ה ובזה) לענין פוסלת המקוה מוכח דנקט מן הצד היינו שהנקב גבוה מעט מהשולים שמקבל מים כל שהו ואז פוסל המקוה מפני שהוא כלי ומסתברא דה"נ דכוותה לענין מי חטאת שאין עגולים כלי אלא כשהנקב גבוה מעט מן השולים. ולשון הרמב"ם בפ"ז מה"מ (הלכה ז') כלי שנקב למטה וכו'. שהמים שבו אינן על עגול כלי אלא על הפקק:

משנה ח

שתי שקתות שבאבן. כתב הר"ב הכא מיירי באבן המיטלטלת. וכ"כ הרמב"ם שזהו ההפרש בין אמרו שוקת שבאבן לאמרו שוקת שבסלע. ומ"מ נראה דהכא נמי אפילו חברה בסיד כדלעיל:

[בשפופרת הנוד. כמו במקואות פ"ו ובמשנה ז'. ועיין מ"ש בפ' דלקמן משנה ג']:

משנה ט

המים שביניהן אינן מקודשים. כתב הר"ב אבל שאר המים מקודשים אלא שאותן שבסדק לא נכנס בהן הקדוש. וכ"כ הר"ש. ויש לתמוה דאמאי יהא מקודש אפילו שאר המים. דכיון שנסדק לא הוי כלי. והר"ש כתב דלישנא דתוספתא דכל המים אינה מקודשת כלל. ולא יתכן דא"כ ה"ל למתני פסולין. וצריך לדחות לשון התוספתא לפי הענין שפירשתי ע"כ. והרמב"ם בפ"ט מה"פ (הלכה ז') כתב נתן אפר בחלק אחד מהן. המים שביניהן אינן מקודשים. וכתב הכ"מ נראה שסובר שאילו היה נותן אפר בזו ובזו. המים שביניהן היו מקודשים ממ"נ. והב"ע כשלא נתן אלא בחלק אחד השתא איכא למימר במים שביניהן אינן מקודשין. ומ"מ יש לדקדק דכיון שיש סדק ביניהם אינה כלי. והיאך יהיו מקודשים אפילו המים שהם בחלק שנתן האפר. דהא כלי בעינן וליכא. וצ"ל דהב"ע כשאין מים נוזלים מהסדק מפני שחברם בטיט וה"ל כלי לענין זה אבל לא לענין שאם קדש מים שבחלק א' שיהיו מים שבחלק שני מקודשים עד שיעשו בסיד וגפסים ויהיו יכולים להנטל כאחת ע"כ:

משנה פרה, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב