משנה פרה ה ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת פרה · פרק ה · משנה ג | >>
קרויה שהטבילוה במים שאין ראויין לקדש, מקדשין בה עד שתטמא.
נטמאה, אין מקדשין בה.
רבי יהושע אומר, אם מקדש הוא בה בתחלה, אף בסוף יקדש בה.
אם אינו מקדש בה בסוף, אף לא בתחלה.
בין כך ובין כך, לא יוסיף לתוכה מים מקודשים.
משנה מנוקדת
קֵרוּיָה שֶׁהִטְבִּילוּהָ בְמַיִם שֶׁאֵין רְאוּיִין לְקַדֵּשׁ, מְקַדְּשִׁין בָּהּ עַד שֶׁתִּטְמָא. נִטְמְאָה, אֵין מְקַדְּשִׁין בָּהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אִם מְקַדֵּשׁ הוּא בָהּ בַּתְּחִלָּה, אַף בַּסּוֹף יְקַדֵּשׁ בָּהּ. אִם אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ בָּהּ בַּסּוֹף, אַף לֹא בַתְּחִלָּה. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, לֹא יוֹסִיף לְתוֹכָהּ מַיִם מְקֻדָּשִׁים.
נוסח הרמב"ם
קירויה שהטבילוה במים שהן ראוין לקדש -
- מקדשין בה - עד שתיטמא.
- נטמאה - אין מקדשין בה.
- רבי יהושע אומרף
- אם מקדש בה בתחילה - אף בסוף אם אינו מקדש בה,
- בסוף - אף לא בתחילה.
- בין כך ובין כך - לא יאסוף לתוכה מים מקודשין.
פירוש הרמב"ם
קרויה - דלעת ששואבין בה מים מן הבורות. ורוצים אנו לומר כאשר יוציא כל מה שבתוכה ישאר דומה לכלי עץ, אך אם תתמיד לשאוב בה תשרה ותכנס בתוכה המים ותתלחלח.
ואמר שזאת הדלעת כשתשרה בהיות שואבין בה ממים שראויים לקדש הנה ראוי הקידוש בה, ולא נקפיד במים הנבלעים בתוכה שיצאו ויתערבו במי חטאת הנכנסים בתוך גרמה. ואם נטמאת אף על פי שיטבילוה במים הראויין לקידוש אין מקדשין בה, לפי שבעת הטומאה שבו המשקין הנכנסים בתוכה משקין טמאין, והן מתערבין עם מי החטאת.
ואמר רבי יהושע, בהיות ראוי הקידוש בה קודם שנטמאת ולא נקפיד במשקין הנכנסין בגרמה, הנה לא נקפיד בהן אחרי הטומאה לפי שכבר טהרה. ואם היינו מקפידין אחר הטומאה ולא נקדש בה מפני המשקין, כך לא נקדש בה קודם שנטמאה לרפיון עצמה, לפי שיצאו ממנה משקין ונתערבו במי נדה.
ואמר תנא קמא בין כך ובין כך - רוצה לומר בין קודם שנטמאת, בין אחר שנטמאת והטבילוה אפילו במים חיים, אין אוספים לתוכה מים מקודשין לבל יתערבו בהן המים אשר יצאו ממנה, כמו שקדם שאין מן הראוי להוסיף דבר במי נדה.
ואין הלכה כרבי יהושע:
פירוש רבינו שמשון
קרויה: דלעת חקוקה שניטל בני מעיה:
שהטבילוה: מעלה בעלמא לחטאת ולא משום טומאה דחדשה היא ולא נטמאה מעולם:
במים שאין ראויין לקדש מקדשים בה: לאחר שנגבה ולא חיישינן שמא בלעה מים שאין ראויין לקדש ותחזור ותפלוט:
נטמאת אין מקדשין בה: אף על פי שחזר והטבילה דחיישינן שמא תפלוט משקין טמאין הבלועים בה דקא סברי רבנן דמחמרינן במים טמאים יותר מבמים שאין ראויין לקדש ור' יהושע משוה מידותיו דאי חיישת הכא והכא תיחוש ואי לא חיישת הכא והכא לא תיחוש:
בין כך ובין כך: בין בתחלה כשהטבילה במים שאין ראויין לקדש וניגבה בין בסוף כשנטמאת והטבילה אפילו בראויין לקדש וניגבה. לא יוסיף לתוכה מים מקודשין דחיישינן שמא תפליט:
תניא בתוספתא (תוספתא פרה, ה) "מילא דלי לשתות וחישב עליו עד שלא הגיע למים יערה וצריך לנגב ואם משהגיע למים חישב עליו יערה ואין צריך לנגב רשב"ג אומר אף צריך לערות שלשל דלי למלאת ונפסק החבל מידו אם עד שלא הגיע למים חישב עליו מערה וצריך לנגב עודהו במים וחישב עליו מערה ואין צריך לנגב רבן שמעון בן גמליאל אומר (אף) אין צריך לערות." פי' מילא דלי לשתות וחישב עליו עד שלא הגיע למים כולה חדא מילתא היא שחישב על מילוי זה לשתות עד שלא הגיע למים אבל תחלה היה רוצה למלאת לחטאת ונמלך לשתות. עד שלא הגיע למים יערה וצריך לנגב דכיון דנמלך עד שלא הגיע למים (למים) איפסלו להו: ואם משהגיע למים חישב לשתות לא פסלה מחשבה אלא דמחמרי רבגן לערות גזירה אטו מחשבה דקודם שהגיע ולענין לנגב לא גזרו ור"ש בן גמליאל לא גזר כלל ואפילו לערות א"צ: שלשל דלי למלאת לחטאת ונפסק החבל עד שלא הגיע דלי למים פסול מילוי זה דלא הוי מכח אדם אבל משהגיע למים נפסק הוי מילוי מכח אדם וכשר וטעמייהו בסיפא כמו ברישא דפליגי אי גזרינן משהגיע אטו לא הגיע.
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
קרויה - דלעת יבשה חלולה ששואבים בה מים:
שהטבילוה - מעלה בעלמא לחטאת ה, ולא משום טומאה. דהא בחדשה מיירי שלא נטמאת מעולם:
במים שאין ראויין לקדש מקדשים בה - לאחר שנגבה. ולא חיישינן שמא בלעה מים שאין ראויין לקדש ותחזור ותפלוט:
נטמאה אין מקדשים בה - ואע"פ שחזר והטבילה, דחיישינן שמא תפלוט משקין טמאים הבלועים בה. דקסברי רבנן דמחמרינן טפי במים טמאים יותר מבמים שאינן ראויין לקדש. ורבי יהושע משוה מדותיו. דאי חיישת, הכא והכא תיחוש. ואי לא חיישת, הכא והכא לא תיחוש. אלא ו בין כך ובין כך, בין בתחילה אם הטבילה במים שאין ראויין לקדש וניגבה, בין בסוף כשנטמאת והטבילה אפילו בראויין לקדש וניגבה, לא יוסיף לתוכה מים מקודשים, דחיישינן שמא תפלוט. ואין הלכה כר' יהושע:
פירוש תוספות יום טוב
קרויה שהטבילוה. פי' הר"ב מעלה בעלמא לחטאת כו'. וכ"פ הר"ש. אבל הרמב"ם כתב. וז"ל אם תתמיד לשאוב בה. תשרה ותכנס בתוכה המים ותתלחלח ואמר שזאת הדלעת כשתשרה בהיות שואבין בה ממים שאין ראויין לקדש. הנה ראוי הקדוש בה כו'. ואם נטמאת. אע"פ שיטבלוה במים הראויין לקדוש כו'. נראה דלדבריו רישא דנקט שהטבילוה לאו טבילה ממש. אלא כל ששאבו בה הרבה עד שנשרים. ומשום סיפא דנטמאת. הוא דנקט שהטבילוה. דהתם צריך טבילה. אבל ברישא דשלא נטמאה. אין כאן טבילה כלל. ואף לדברי הר"ב טבילה זו לא היתה מפני הצדוקים כלל. כדמוכחת מתניתין דלקמן. מ"מ יש לדקדק בדברי הרמב"ם. שהתחיל באין ראויין לקדש. והיאך כתב אח"כ אע"פ שיטבילוה במים הראוין וכו' דמנליה. כיון דמשנתנו לא שנאה אלא אין ראוין ברישא. הה"נ בסיפא. אבל בחבורו פ"ט מה"פ [הלכה י'] כתב ברישא. המים הראוין. וכתב הכ"מ שכן היא הגירסא במשנה שבספרינו. ע"כ. ודקדקתי בנא"י והיא ע"פ דפוס ישן שבגמרא. וראיתי נדפס בה ג"כ ברישא ממים הראויין לקדש. ומהר"ם הגיה במשנה במקום שאין שצ"ל שהן:
בין כך ובין כך לא יאסוף כו'. לשון הר"ב אלא בין כך ובין כך וכו' וא"כ דברי ר' יהושע הן. וזה תימא דכיון דאדבריו של ת"ק קאי. ה"ל למימר בין כך ובין כך לא יקדש. דהא בתחלת הקדוש איירי ת"ק. אבל הר"ש לא כתב אלא. וא"כ לאו דברי ר' יהושע הן. ואתאן לת"ק. וכ"כ הרמב"ם בהדיא. ואמר ת"ק בין כך ובין כך וכו'. וכתב הטעם שאין אוספין לבל יתערב בהן המים אשר יצאו ממנה כמו שקדם. שאין מן הראוי להוסיף דבר במי נדה. ע"כ. כלומר מה שאין כן בתחלת הקדוש. שאין כאן ערוב שאינן מקודשים במקודשים. שכיון שעכשיו הוא דמקדש בתחלה. רואין המים הבלועים בה שמתקדשים ג"כ. ואם שוב יפלטו לא אכפת לן שהרי גם הם מקודשים. ולא ישרו בעיני דברי הכ"מ בזה שכתב. וז"ל והטעם שהחמירו בלאסוף משום דכל לאסוף עשוי הוא (להשהות) אותם בתוכה זמן מרובה ובודאי תפלוט מה שבלוע בה. אבל כשמקדש בה. עשוי הוא שלא לשהותם בתוכה. הלכך לא חיישינן שתפלוט המים שבתוכה עד כאן. כי מי הגיד לו שכשמקדשין בכלי שאין שוהין אותו בו. אבל מערין אותו לכלי אחר. ולמה כל החרדה הזאת לערות אותן מכלי שנתקדשין בו. לכלי אחר:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ה) (על הברטנורא) ולא מפני הצדוקים היתה. כדמוכח במתניתין דלקמן. והר"מ פירש בדרך אחר. ונראה נמי דלא נקט טבילה אלא משום סיפא דנטמא. ועתוי"ט:
(ו) (על הברטנורא) וא"כ דברי ר' יהושע הן, והוה ליה למימר בין כך ובין כך לא יקדש, דהא את"ק קאי דמיירי בתחלת הקידוש. והר"ש לא כתב אלא, ואתאן לת"ק. וכן כתב הר"מ, וכתב הטעם לבל יתערב בהן המים שיצאו ממנה, וכלומר, מה שאין כן בתחלת הקידוש אין כאן עירוב, שרואין המים הבלועים שמתקדשים גם כן. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
קירויה שהטבילוה וכו': וכתב הרא"ש ז"ל ומצאתי בפי' הרמב"ם ז"ל שהטבילוה במים שהן ראויין לקדש מקדשין בה עד שתיטמא אע"פ שדרך הקירוי' כשתמיד שואבין בה מים היא מתלחלחת ובולעת המים אפילו הכי מקדשים בה תמיד עד שתיטמא ולא חיישינן למים הנבלעים בתוכה דכיון שהם מים הראויין לקדש לא נפסלו מחמת שנבלעו אבל נטמאת פולטת מים טמאים ור' יהושע סבר אם יש לקדש בה קודם שנטמאת ולא נחוש למשקה שבתוכה אף אחר שנטמאת לא נחוש להן לפי שטהרו ואם נחוש להם אחר טומאה ולא נקדש בה מחמת המשקים אע"פ שטהרו א"כ אף קודם שנטמאת נמי ורבנן סברי דלא טהרו כיון שהיו בליעין בדופני הכלי ועל הגירסא הראשונה קשה דיש להחמיר במים שאינם ראויין לקדש כמו בטמאים דמים חיים בעינן ועוד שהיה לו לשנות שנגבה ע"כ. וכן מצאתי הגירסא ג"כ אני הדיוט בירושלמי דעירובין פ' כל גגות דף כ"ה ובס"פ חומר בקדש דף ע"ט ור' יוחנן ס"ל התם לחומרא אין מקדשין בה לא בתחלה ולא בסוף:
גרסינן בפרק כל גגות ובפ' חומר בקודש שם ירושלמי א"ר יוחנן קושט וקירויה ומבוי וגר ועם הארץ חומרין קושט דתנן בפ' בתרא דעוקצין הקושט והחמס וראשי בשמים וכו' נלקחין בכסף מעשר ואינם מטמאין טומאת אוכלין דברי ר' עקיבא ריב"נ אומר אם נלקחין בכסף מעשר מטמאין טומאת אוכלין ואם אינם מטמאין טומאת אוכלין אף הם לא ילקחו בכסף מעשר ר' יוחנן אמר חומרא מטמאים טומאת אוכלין ואינם נלקחין בכסף מעשר:
קירויה: כהאי דתנינן הכא קירויה שהטבילוה במים שהן ראויין לקדש מקדשין בה עד שתטמא נטמאה אין מקדשין בה ר' יהושע אומר אם מקדשין בתחלה אף בסוף ואם אינם מקדשין בה בסוף אף לא בתחלה בין כך ובין כך לא יאסוף לתוכה מים מקודשין ר' יוחנן אמר חומרא אין מקדשין בה לא בתחלה ולא בסוף:
מבוי: כהאי דתנינן בפ' כל גגות וכן מבוי שניטלה קורתו או לחיו וכו' ר' יוחנן אמר חומרין אסורין בין בשבת זו בין בשבת הבאה ע"כ והתם מפרש נמי גר ועם הארץ מן הברייתות ור' יוחנן מחמיר כדאיתא התם:
וראיתי: שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל שתיטמא:
נטמאת וכו': אם מקדש הוא בה: מחק מלת הוא:
אף בסוף יקדש בה: מחק מלות יקדש בה:
בין כך ובין כך לא יוסיף בה מים מקודשים: ע"כ:
תפארת ישראל
יכין
קרויה: דלעת שחללוהו כדי לשאב בה:
שהטבילוה: דאע"ג דחדשה וטהורה היא עדיין. וכדמסיק. אפ"ה הטבילוה מצד מעלה בעלמא:
מקדשין בה: לאחר שנתנגבה. וקמ"ל דאע"ג שהקרוי' היא ספוגיי. והרי נבלע בה מים רבים שלא נשאבו לשם חטאת. אפ"ה לא חיישינן לפליטת בליעתו. דאחר שנתנגב פני' החיצוני'. אמרי' דדעתי' הוה דמה שיפלוט אח"כ ממה שנשאר בה בלוע. יהיו כאלו שאבן לשם חטאת [כמ"ש לעיל סי' י"ב]. א"נ משום סיפא נקט קרוי'. דבנטמא דוקא בקרוי' שהיא ספוגיי. אפילו ינגבה לא יקדש בה. משא"כ בשאר כלי:
נטמאה אין מקדשין בה: אף שיטבלה ואח"כ ינגבה. עכ"פ משום שהקרוי' היא ספוגיי חיישינן שמא תפלוט טפה טמאה שנבלע בה. וכשיפלוט יטמא למים המקודשים. ולהכי לא בטל במיעוטו [ואע"ג דבקדמו מים טמאים למים טהורים. אמרינן דבטלו טמאים ברוב [כמכשירין פ"ב סמ"ג] ואי"ל דהכא שהמים הטמאים שקדמו בהקרויי' נבלעו. הו"ל כליתנהו. וכשיתפלטו אח"כ כשכבר יהיו בהכלי מים המקודשים. הו"ל שפיר כקדמו טהורים לטמאים דלא בטיל. ליתא. דהרי עצים שבלעו משקין טמאים. ורבו עליהן גשמים שנפלו על העצים טהורים [כמכשירין פ"ד מ"י]. אלמא דמשקין טמאים הבלועין כקדמו הן דמי. י"ל בחטאת החמירו. דכל שהי' ממשות משהו פעם א' אפילו היה טהור לא בטל [כלקמן רפ"ט]. ומה"ט לא קשה נמי מעצים שבלעו משקים טמאים [מכשירין פ"ד מ"י]. וכ"כ מספוג שבלע משקין טמאין [כלים פ"ט מ"ד וה']. דבשניהן רק בחמימות התנור אמרינן דפלטו. משמע הא במים אמרינן דנתבטלו. די"ל הכא רק בחטאת החמירו. ועיין בבועז רפ"א דמקואות שהארכנו. אולם ק' מדאמרינן [מקואות פ"י מ"ח] דבשתה מים טמאים וטבל והקיאן הרי המים טהורים. דכשטבל נטהרו המים שבלע בהשקה. ואם כך בבלע המים למקום עיכול. דהיינו תוך גוף האדם. מכ"ש בשנבלעו המים הטמאים תוך דופן הכלי. וכשטבל הקרויי' נטהר. המים שבלועים בה בהשקה. ודוחק לומר גם בהא רק בחטאת החמירו דלא להני להבלועים השקה. אבל הרי כשהטביל הכלי עדיין לא הי' שם חטאת ונטהרו המים הבלועים. ואת"ל עכ"פ תרתי לא מקילינן דנימא שיועיל להו השקה לטהרן. ושנאמר דהוה כאילו חשב שיהיו כאילו שאבן לשם חטאת. דהרי בשעה שנשאבו טמאים היו ולא חזו למי חטאת. עכ"פ תמוה מאד דהרי קרוי' זו כל רבותינו פירשו שהיא דלעת יבשה. וא"כ האיך אפשר שיהי' נטמא. והרי בפירוש תנינן [תוספתא דכלים ב"מ] דדלעת יבשה אינו מקבל טומאה. וכן פסק הרמב"ם [רפ"ב מכלים]. ודוחק לומר דקרוי' היא מין דלעת אחרת מדלעת פשוטה דאיירי בה בתוספתא. והכא בדיוקא נקט קרויי'. שהיא מקט"ו. ליתא דהרי [בשבת קכה"א] נקט קרויי' במקום דלא איירי מטומאה וטהרה. ופי' גם שם רש"י שהיא דלעת יבשה. אלא נ"ל דמיירי שנטמא הדלעת מדהיא מאכל אדם. ויחדה לשאיבה. ובזה לא פקע טומאתה. דאינה יוצאה מטומאתה רק במעשה [כספ"ה דכלים]. אבל בתוספתא מיירי שמשה בה להיות כלי ואח"כ נגע בה טומאה. ודו"ק:
אף בסוף יקדש בה: כשטבלה אחר שנטמאה. ונתנגבה אחר שטבלה:
אף לא בתחלה: לת"ק מקשי הכי. אבל איהו ס"ל דאף כשהיא חדשה וגם טהורה. אפ"ה חיישינן לפליטת מים הפסולים לקידוש:
לא יוסיף לתוכה מים מקודשים: דברי ת"ק היא. וה"ק דוקא לשאוב בה מים הראויין לקידוש שרינן ברישא. דאז אף שתפלוט לתוך המים הכשרין לקידוש ממה שנבלע בה ממי הטבילה. אמרינן דדעתי' הי' בשעת טבילה שהמים שנשארו ממי הטבילה בלועין בתוך הכלי ויהיו שאובין לקידוש. וא"ת א"כ למה צריך לנגב נימא גם בהו דדעתי' עלוי' לקידוש. י"ל הכא שאני דא"א באופן אחר. אבל בנותן לתוך הקרויי' שנתנגבו מים שכבר נתקדשו באפר. אז אפילו טפה א' פוסלתן [כלקמן רפ"ט]. וא"ת אפילו לא הטבילו הקרויי' החדשה. הו"ל לאסור כן לכתחלה. משום פליטת שרף גופה. דהו"ל מי פירות דלא בטלו [כרפ"ט]. וא"כ אפילו ליתן לתוכן רק מים הראויין לקידוש לתסור מה"ט. וי"ל דלהכי פירשו רבותינו דמיירי הכא בקרוי' יבשה. והיינו דאין בה עוד שרף. וא"ת גם בנותן לתוכה מים מקודשים. לבטל הטפה הראויה בתוך המקודשין כבר במעוט כמו בנתערב מי טבילה במים הראויין לקידוש. וי"ל התם לאו משום ביטול נישרינהו. אלא מדהו"ל כשאב גם הן לשם חטאת. וכמ"ש לעיל:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת