משנה פרה ג ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת פרה · פרק ג · משנה ז | >>
לא היתה פרה רוצה לצאת, אין מוציאין עמה שחורה, שלא יאמרו, שחורה שחטו.
ולא אדומה, שלא יאמרו, שתים שחטו.
רבי יוסי אומר, לא משום זה, אלא כב משום שנאמר (במדבר יט) "והוציא אותה", לבדה.
וזקני ישראל היו מקדימים ברגליהם כג להר המשחה, ובית טבילה היה שם.
ומטמאים היו את הכהן השורף את הפרה, מפני הצדוקים שלא יהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית.
משנה מנוקדת
לֹא הָיְתָה פָרָה רוֹצָה לָצֵאת, אֵין מוֹצִיאִין עִמָּהּ שְׁחוֹרָה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, שְׁחוֹרָה שָׁחֲטוּ. וְלֹא אֲדֻמָּה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, שְׁתַּיִם שָׁחֲטוּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא מִשּׁוּם זֶה, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט, ג), וְהוֹצִיא אֹתָהּ, לְבַדָּהּ. וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ מַקְדִּימִים בְּרַגְלֵיהֶם לְהַר הַמִּשְׁחָה, וּבֵית טְבִילָה הָיָה שָׁם. וּמְטַמְּאִים הָיוּ אֶת הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, מִפְּנֵי הַצְּדוֹקִים, שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים, בִּמְעֹרְבֵי שֶׁמֶשׁ הָיְתָה נַעֲשֵׂית.
נוסח הרמב"ם
לא הייתה פרה רוצה לצאת -
- אין מוציאין עימה שחורה - שלא יאמרו שחורה שחטו,
- ולא אדומה - שלא יאמרו שתים שחטו.
- רבי יוסי אומר: לא משום זה,
- אלא משום שנאמר: "והוציא אותה" (במדבר יט ג) - לבדה.
- זקני ישראל היו מקדימין ברגליהם להר המשחה,
- ובית טבילה היה שם,
- ומטמאין היו את הכוהן השורף את הפרה - מפני הצדוקין,
- שלא יהו אומרין - במעורבי שמש היתה נעשית.
פירוש הרמב"ם
דע שכל העוסק בפרה בשריפתה וקיבוץ אפרה ומלוי המים, והקידוש והוא נתינת האפר במים, כולן מחוייבין שיהיו טבולי יום, כמו שבא אלינו בפירוש שכל מה שאמר יתעלה בזאת הפרשה "איש טהור"(במדבר יט, ט), רוצה לומר שהוא טהור למעשר והוא טבול יום כמו שביארנו.
ואותם שלא יאמינו בקבלה, יאבדו במהרה, יחייבו שיהיו מעורבי שמש, לאמרו "איש טהור, ובא השמש וטהר"(ויקרא כב, ז), ולא יקרא טהור עד שיעריב שמשו. והיו הם עליהם השלום מטמאין המתעסקין בה באחד מן הטומאות אשר טומאתן טומאת ערב, ואחר יטבול וישוב טבול יום ויתחיל להתעסק בזה, עד שלא יפול מחשבה וספק שהתאמת מה שאמרו קצת הצדוקין שתצטרך מעורבי שמש:
פירוש רבינו שמשון
שלא יאמרו שתים שחטו: ובפרק שני דחולין (דף לב.) אמרינן ושחט אותה (במדבר יט, ג) ולא אותה וחברתה:
ובית הטבילה היה שם: בתוספתא (תוספתא פרה, ג) קתני שמקום גיתה ומערכתה ובית הטבילה חלולין מפני קבר התהום גיתה הוא מקום הבדוק לה כדמפרש בריש פרק חטאת (דף קיג.) וטעון היה קידוש ידים ורגלים אף על גב דלא חשיב ליה הכא ופליגי בפרק שני דזבחים (דף כ:) רבי חייא בר' יוסף אומר מקדש בכלי שרת בפנים ויוצא ור' יוחנן אמר אפילו בחוץ ואפי' בכלי חול ואפילו במקדה של חרס וקודם שיטמאוהו היה מקדש כדמוכח התם (דף כא.):
ומטמאין היו הכהן השורף את הפרה: שהיו נוגעין בו כדקתני סיפא סמכו ידיהם עליו זו היא הטומאה דבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת:
במעורבי שמש היתה נעשית: שהיו דורשין ואסף איש טהור (במדבר יט, ט) טהור מכל טומאות:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
ולא אדומה - לא היו מוציאין פרה אדומה אחרת עמה בכבש:
שלא יאמרו שתים שחטו, ורחמנא אמר ושחט אותה, ולא אותה ואת חברתה: כא
ובית הטבילה היה שם - ואותו בית הטבילה נמי חלול היה על גבי כיפין מפני קבר התהום. ואף מקום מערכתה וגיתה השנויין לקמן, כולן על גבי כיפין היו:
ומטמאים היו את הכהן - במה שהיו סומכים ידיהם עליו כד כדתנן לקמן בכך היה מיטמא, דבגדי אוכלי קודש מדרס לפרת חטאת. והרמב"ם פירש שהיו מטמאין אותו בשרץ או בשאר טומאות שמטמאים טומאת ערב
במעורבי שמש היתה נעשית. שהיו דורשים ואסף איש טהור, אין טהור אלא שהעריב שמשו, וכן הוא אומר (ויקרא כב, ז) ובא השמש וטהר כה. וחכמים קבלו דטהור האמור בפרשת חטאת, טהור למעשר קאמר דהיינו טבול יום:
פירוש תוספות יום טוב
שלא יאמרו שתים שחטו - פירש הר"ב ורחמנא אמר ושחט אותה ולא אותה ואת חברתה. וא"ת וכיון דדייק אותה דושחט אמאי אצטריך לטעם שלא יאמרו ולא דייק נמי אותה דוהוציא כדדייק רבי יוסי הא מלתא מתרצא בגמרא פ"ד דיומא דף מ"ב דת"ק ר"ש הוא דדריש טעמיה דקרא. ואמרי' דאיכא בינייהו דאפיק חמור בהדה דלת"ק שרי דליכא שמא יאמרו לר' יוסי אסור דהא אותה כתיב. ומזה צריך לי עיון על הרמב"ם שבפ"ד מה' פרה (הל' ב') כתב לטעמא דת"ק דהכא. ובמקומות הרבה פוסק שלא כר"ש דדריש טעמא דקרא וכמ"ש כבר במשנה ה' פ"ב דיבמות והכ"מ לא העיר בזה. וליכא למימר דכיון דסתם לן רבי כוותיה. דהא כיון דטעמיה משום דדריש טעמא דקרא אי בעלמא לא ס"ל כוותיה. ה"נ ליכא לפסוק הלכה כמותו דודאי דזיל בתר טעמא אית לן למימר ולא לפסוק הלכה אלא אחר טעמו של דבר:
רבי יוסי אומר לא משום זה - כלומר אינך צריך לומר משום ושחט אותה אלא בהוצאה גופא כ' קרא והוציא אותה אותה ולא חברתה מהר"ם:
ברגליהם - משום חבוב מצוה לא היו רוכבים:
ומטמאים היו וכו' - פי' הר"ב במה שהיו סומכים ידיהם כו' כ"כ הר"ש. וכן מצאתי בתוס' ברפ"ק דיומא. וכתבו הטעם דאילו בטומאה דאורייתא לא היו מזלזלים כולי האי. ואני תמיה דכיון שכל עצמה של טומאה זו היתה להוציא מלבן של צדוקים והרי טומאת בגדי אוכלי קדש הן מדרס לחטאת אינה אלא מעלה מד"ס שאמרו אין שמירת טהרתן של אלו חשובה שמירה כמ"ש הר"ב בספ"ב דחגיגה. וא"כ לא היו חוששים הצדוקים לטומאה זו ואכתי מעורב שמש היה לפי סברתם. לפי שטבילה זו שיטבול אחר טומאה זו דמגע כהן אחר בו. טבילה שאינה צריכה היא לדידהו. וי"ל דמ"מ מראין היו לצדוקים בזה שאנו אין חוששים למעורבי שמש. ובזה מוציאין אנו משמעות הכתוב דאיש טהור מסברתם שהיא הפך הקבלה. ובתוספתא פ"ב מעשה בריב"ז שידע בא' שהעריב שמשו ובא לשרוף את הפרה ובא וסמך שתי ידיו עליו וכו' ירד וטבל וכו' צרם לו באזנו א"ל בן זכאי כו' משמע כדברי התוס' דהא לא תני שטמאוהו. ובפ"ה דלקמן משנה ד' פלוגתא דר"א ורבי יהושע מפרש הרמב"ם דפליגי בהכי דלר"א טומאה דרבנן עביד היכרא לצדוקים. ולר"י לא. והר"ב והר"ש פי' בענין אחר איכא למשמע דס"ל דאף לרבי יהושע איכא היכרא לצדוקים בטומאה דרבנן. ושוב מצאתי כדברי בתוס' פ"ג דחגיגה דף כ"ג שכתבו דבסמיכת ידים הוי טומאה דנהי שאין חוששין אותה טומאה מה שנוגעין בו עכשיו. מ"מ הכל רואין שמגע ע"ה מטמא ונגעו בו בזה. שיש לעשותה בטבול יום. ע"כ. והביאו ראיה לדבריהם דבסמיכה הוי הטומאה. מעובדא דריב"ז שכתבתי. ועוד כתבו ראיה מהתוספתא דתני כל ז' ימים היו אחיו הכהנים רגילים לפרוש הימנו וביום השמיני היו נוגעין בו ומטמאין אותו וחוזרין ומטבילין אותו ונעשה כטבול יום. ע"כ. ועיין מ"ש בשם הר"ש במשנה ה' פי"א. ואחר שכתבתי כל זה מצאתי עוד להתוס' פ"ב דזבחים דף י"ז שכתבו ג"כ דבמגע סמיכות ידיהם טמאוהו (ולא בענין אחר דאע"ג דטבול יום כשר בפרה מדאורייתא. אפשר דמדרבנן פסול כמו בגדי אוכלי קודש כו' אלא בנגיעות ידי אחיו הכהן יטמאוהו) ומסיימי ואיכא בהו היכרא לצדוקים. וכתבו דעוד יש לפרש דטבול יום ממש היה כשר בה. והא דבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת. משום היסח הדעת דשאר טומאות. ע"כ:
במעורבי שמש היתה נעשית - כתב הר"ב שהיו דורשים כו' וכה"א ובא השמש וטהר. וכ"פ הרמב"ם. ותמיהני שהרי נמצא בכתוב ג"כ שנקרא טהור כשלא העריב שמשו במצורע ורחץ את בשרו במים וטהר. וההוא למעשר. כדתנן במשנה ג' פי"ד דנגעים. ועוד דבתגלחת ראשונה שעדיין לא טהר אף למעשר אלא לשוב למחנה כתיב ג"כ ורחץ במים וטהר. ואולי שבכולם מצריכים [הצדוקים] הערב שמש. ולמדין מובא השמש וטהר. אבל התוס' פירשו בפ"ח דיבמות דף ע"ג ובפ"ד דיומא דף מ"ג דילפינן מקרא דטהור היינו טבול יום כמו שהעתיק בסמוך. והוקשה להם למאי איצטריך קרא דמהיכי תיסק אדעתין לפסול [דהא הזאה לאו עבודה היא. כיון דכשר בזר]. ומסקי מדקפיד קרא אהנחה במקום טהור. ס"ד דבעינן נמי גברא שיהא טהור גמור. וזה מתקבל יותר לומר שהיא היתה טעות הצדוקין. ומ"ש הר"ב דחכמים קבלו דטהור האמור בפרשת חטאת טהור למעשר קאמר. בגמרא שכתבתי ילפינן מקרא דכתיב והזה הטהור על הטמא. טהור מכלל שהוא טמא למד על טבול יום שכשר בפרה. ופי' רש"י דמכדי בטהור עסקינן ואתי דכתיב לעיל מיניה ולקח אזוב וטבל במים איש טהור. למה לי למיהדר ולכתוב והזה הטהור. לכתוב והזה על הטמא. אלא טהור כל דהו. כך לשונו בפ"ג דחגיגה דף כ"ג. וכתבו התוס' דיומא. וא"ת והיכי ילפינן מהזאה להכשיר טבול יום משאר עבודות דפרה. מה להזאה שכן זר כשר בה (כדתנן בס"פ בתרא) [משנה יו"ד] וי"ל דאפ"ה כיון דעיקר טהרה בהזאה אתיא. ואכשר בה רחמנא טבול יום. כ"ש בשאר עבודות. וא"ת ואימא לרבות מחוסר כפורים שהעריב שמשו דלא מחוסר אלא כפרה לחודה. אבל טבול יום לא. ואר"י דמוקמא קרא בטומאה דכתיבא בהאי פרשה כגון טומאת מת דלא שייך [בה] כפרה והכי אמרינן בזבחים פ"ב [דף י"ז] [דלמ"ד מחוסר כפורים כשרה קסבר טומאה דכל התורה כולה האי טבול יום דאכשר ביה קרא וכיון דמכשרינן טמא מת דאיירי באותה פרשה. ה"ה כל טבול יום אפילו אותו שמחוסר כפרה. ומ"ד מחוסר כפרה פסול קסבר טומאה דאותה פרשה היינו טבול יום דמת. דלאו מחוסר כפרה. אבל דזב ומצורע לא אפילו העריב שמשו כיון דמחוסר כפורים פסול ע"כ] (אף על גב דטבול יום דטמא מת כשר):
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(כא) (על ה) ואצטריך לטעם שלא יאמרו ולא דייק נמי אותה כמו ר' יוסי, דהאי תנא קמא ר' שמעון הוא דדריש טעמיה דקרא. ונפקא מינה, דאפיק חמור בהדה, לתנא קמא שרי, לר' יוסי אסור. גמרא. ועתוי"ט:
(כב) (על המשנה) לא כו'. כלומר אינך צריך לומר משום ושחט אותה, אלא בהוצאה גופה כתיב כו'. מהר"ם:
(כג) (על המשנה) ברגליהם. משום חבוב מצוה:
(כד) (על הברטנורא) דאילו בטומאה דאורייתא לא היו מזלזלין כולי האי. וקשה, מה מועיל זה להוציא מצדוקים, הרי בגדי כו' הוי מדרבנן והם אינם מאמינים בזה, ויש לומר, דמכל מקום היו מראין שאין חוששים לדרשה שלהם. ועתוי"ט:
(כה) (על הברטנורא) וקשה, דהרי נמצא בכתוב גם כן ורחץ במים וטהר וההוא למעשר. ועוד, בתגלחת ראשונה כתיב גם כן וטהר ואינו אלא למחנה, ואולי דהם מצריכים בכולם הערב שמש ולמדין מובא השמש. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
לא היתה פרה רוצה לצאת וכו': יומא פ' טרף בקלפי (יומא דף מ"ב) לא גרסי' ר' יוסי אלא רבי ע"ש אם יש טעות ויש סדרי משנה דגרסי' ר' עקיבא ואית דגרסי ר' יהודה:
ומטמאין היו וכו': ובזבחים בדף כ"א קתני הכי ומטמאין היו את הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו להוציא מלבן וכו':
בפי' רעז"ל כדתנן לקמן אמר המלקט בסמוך דתנן סמכו ידיהם עליו וכו' ומתני' דמכשר לה לפרה בטבול יום דלא כר' עקיב' דס"ל דאפי' מחוסר כפורים אסור בפרה:
תפארת ישראל
יכין
שלא יאמרו שתים שחטו: והרי בכה"ג כל אחת פוסלת חברתה מדהו"ל כאילו עשה עמה מלאכה [רש"י יומא מב"ב]:
אלא משום שנאמר והוציא אותה לבדה: ולפיכך אפילו להוציא חמור בהדה אסור. אבל לת"ק שרי [כך קאמר בש"ס יומא מב"ב ומדל"ק נ"מ בדיעבד דלת"ק מדאינו אסור רק משום גזירה. א"כ בדיעבד כשרה. אבל אי נימא דאסור מדכתיב אותה. הרי בפרה כל הכתוב בה מעכב בה. מדכתיב בה חוקה [כיומא מב"א]. י"ל דמלת חוקה מעכב רק שבגוף הפרה עצמה. ודו"ק]. וזקני ישראל היו מקדימים ברגליהם: קמ"ל דמחביבת המצוה. לא רכבו הסנהדרין לשם. אלא הלכו שם ברגליהן. והא דלא התלוו עמו על הכבש. היינו מדרצו לטמאו אח"כ בסמיכת ידיהן עליו. ואילו הלכו גם הם ע"י הכבש היה נראה כאילו גם הם טהורים כמוהו. אולם הקדימו לשם. מפני כבוד הכהן. שיהיו גם הם ממתינין עליו כשאר העם:
ובית טבילה היה שם: כדי שתיכף וקודם שחיטת הפרה יטבלו שם הכהן וכל המתעסקים בהפרה. אחר שיטמאום שם. והיינו משום שהיו צריכין שיהיו טבו"י [כרמב"ם בפרקין מ"ז. וחגיגה דכ"ג]. ובור טבילה זה. גם הוא היה בנוי כיפין ע"ג כיפין. או שבאמת טבל בנחל שהי' שם. דבכה"ג ליכא לספוקי שקבור מת בקרקעיתו. כלעיל סי' ט"ו. וגם גיתה ומערכתה. וודאי כולן. וגם מעמד המתעסקין כולן. הכל הי' תחתן כיפין ע"ג כיפין:
ומטמאים היו את הכהן: ע"י שסמכו הסנהדרין ידיהן עליו. דאף שגם הן טהורין היו. אפילו הכי כולן נחשבים כטמאים נגדו [כחגיגה פ"ב מ"ז]:
השורף את הפרה מפני הצדוקים שלא יהיו אומרים במעורבי שמש: שהצריכו שתעשה הפרה ע"י טהורים גמורים. שהעריב שמשן אחר שטבלו מכל טומאה. שיהיו מותרים אז לאכול תרומה. אבל אנחנו קבלנו בע"פ ממשרע"ה. דסגי בשרק טבלו. דטהור רק לאכול מע"ש. ואע"ג דגם לדידן עכ"פ כשרה היא ודאי כשתעשה בטהורים גמורים. אפ"ה כדי שלא לחזק ידי הצדוקים שכפרו בתורה שבע"פ. עבדינן בפרסום להיפך מדעתן הנפסדת:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת