תוספות יום טוב על יבמות ד

<< · תוספות יום טוב · על יבמות · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת. לא בעי למימר החולץ ליבמתו מעוברת משום דלאו אורח ארעא וכ"ש בסיפא דהכונס שהוא רשע אי מכניס לאשת אחיו מעוברת דרובן יולדות ולד של קיימא. נ"י:

בזמן שהולד של קיימא. עיין מ"ג פ"ה דנדה ומ"ש שם:

אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותיה. אע"ג דתנן לקמן משנה י' דלא תחלוץ עד שיהא לה ג' חדשים והכא בתוך ג' חדשים כיון שנמצאת מעוברת קתני [ולאו חליצה היה] מ"מ אסור בקרובותיה דבדיעבד הוי חליצה. תוספות:

משנה ב

וחייבין באשם תלוי. ואע"ג דלא אקבע איסורא ואפשר שאין כאן איסור כלל וכמתניתין דהכא מפרש נמי הר"ב במשנה ב' פרק ב' דנדה. אבל בריש פ"ד דכריתות מפרש דבעינן דוקא דאקבע איסורא ושם אפרש בס"ד:

משנה ג

שומרת יבם. כתב הר"ב שהיא ממתנת. וכתב רש"י כמו עניה זו לשוא שמרה בפ' אע"פ [דף ס"ב] ע"כ. ולי מקרא מלא כמו ואביו שמר את הדבר (בראשית ל"ז). ושוב מצאתי כן בפירוש הרא"ש למשנה ו' פרק י' דנדרים ועוד מצאתי כן בפירש"י עצמו ספ"ב דסוטה והביא עוד ראיה מדכתיב (איוב י"ד) לא תשמור על חטאתי:

שנפלו לה נכסים. במשנה ו' פ"ח דכתובות מפרש הר"ב כאוקימתא דבגמרא דמיירי שנפלו לה בעוד שומרת יבם:

מודים וכו'. משנה זו שנויה בפ"ח דכתובות וקאי אדלעיל מינה דאפליגו ב"ש וב"ה בארוסה וקאמר דבשומרת יבם מודו וע"ש:

בכתובתה. לשון הר"ב מנה ומאתים ותוספת ונדוניא. והן נכסי צאן ברזל ונקראין כתובה מפני שהן כתובין בה נ"י. ופירוש נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג ברפ"ז:

ב"ש אומרים יחלוקו. פירש הר"ב דספק נשואה היא כדמוקי' רבא בגמרא דסיפא מיירי בעשה בה מאמר ולא אמרי ב"ש במשנה ה' פרק דלעיל אשתו עמו וכו' אלא משום דסברי דמאמר עושה ודאי ארוסה לדחות בצרה ומיהו לא כודאי נשואה משוי לה למקני יבם כולה ירושה דילה אלא כספק נשואה ויחלוקו. וכתבו התוספות ודוקא מתה אבל מחיים לא אע"ג דעבד בה מאמר משום דמחיים איהי ודאי ואינהו ספק. מ"מ רישא לא מוקי בדעבד [בה] מאמר דמשום דהויא איהי ודאי אין נראה דתמכור לכתחילה אלא רישא מוקי בלא עבד בה מאמר. מכל מקום לב"ה לא נ"מ מידי בין עבד מאמר ללא עבד דלדידיה לא אלים מאמר כלל כדלעיל:

יורשי הבעל עם יורשי האב. דייקינן בגמרא דלא אמרו ב"ש יחלוקו אלא בנכסים הנכנסים ויוצאים עמה מדקתני יורשי הבעל עם יורשי האב ולא קתני יורשי האב עם יורשי הבעל וה"ק מה יעשה בכתובתה ושבקה עד שפירש דינא בדברי בית הלל וה"ה לב"ש דל"פ ב"ש ובית הלל אלא בנכסי מלוג בלבד. ועיין מ"ש במשנה ב' פ"ד דסוטה:

עם יורשי האב. שמאביה באו לה כדפירש הרשב"ם פרק ט' דב"ב [קנח.] בסיפא. והא דלא קתני יורשי האשה כדקתני פרק מי שמת [שם] [יורשי האשה אומרים וכו'] משום דהכא אין ידוע אם היבם יורשה או בני משפחתה. נ"י:

נכסים בחזקתן. כתב הר"ב ולא פירשו ב"ה אי בחזקת יורשי האשה. ולא קשיא א"כ לתני להו בהדי נכסי מלוג. דלא שוו להו ממש. דנכסי צאן ברזל אחריותן על הבעל משא"כ נכסי מלוג. ומש"ה נמי לא ידעי' אי בחזקת יורשי הבעל קאמר ול"ק דאם כן ליתנו בהדי כתובה דלא שוו לכתובה. דנכסי צאן ברזל היא הביאם מביתה אבל מנה ומאתים הוא נותן. תוספות פ"ט דב"ב [שם]. ועיין מ"ש שם במשנה ט' בטענות יורשי האשה אע"פ שלא נשבעה:

כתובה וכו'. עיין גם בזה בפ"ט דב"ב:

משנה ד

כנסה שבא עליה כדכתיב (דברים כ"ח) יבמה יבא עליה. נ"י:

הרי היא כאשתו לכל דבר. פירש הר"ב שמגרשה בגט ומחזירה. ובפירושו למשנה ז' פ"ח דכתובות האריך בזה ושם אפרש בס"ד:

ובלבד שתהא כתובתה וכו'. כלומר ובלבד לענין הזה אינה כאשתו שאין כתובתה על נכסיו אלא על נכסי בעלה הראשון. ובגמרא מ"ט. אשה הקנו לו מן השמים. וכתב הר"ב ואי לית לה כתובה מבעלה הראשון. ופירש"י דלית ליה נכסים. כתב הר"ב כותב לה היבם וכו' והיא מנה בלבד. וכ"כ הטור סי' קס"ח והרמב"ם פכ"ב מהלכות אישות. ובזה נסתלק מ"ש התוספת מה מרויח היבם בכך כיון דאי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני ונדחקו למצוא מאי דנ"מ. ולפירושם ל"ק ולא מידי דמתניתין סתמא קתני. ומן הסתם היא אלמנה מן הנשואין אבל ודאי היכא דהוה שומרת יבם מן האירוסין וכמ"ש במשנה ב' דפ"ט דנפלה נמי לפני יבם. ודאי דאית לה מאתים כדתנן במשנה ב' פרק קמא דכתובות. והר"ן בספ"ק דכתובות הקשה כך [וז"ל] ואם תאמר ומאי נפקא מינה במאי דאמרינן שאין שעבודה על נכסי השני דסוף סוף אית לה כתובה מיניה. דנכסי ראשון נמי דידיה נינהו. י"ל דנפקא מינה אם מכר [היבם] נכסיו ואחר כך אשתדוף נכסים [של מת] שאינה יכולה להוציא מן הלקוחות [ותירוץ זה כתבו התוספות גם כן] אי נמי דנ"מ לענין נדוניא דאפילו ליכא נכסים מהראשון אין לה על השני אלא עיקר כתובה אע"פי שהוציא משל אחיו נכסים שהיו מספיקין לנדוניתה. ע"כ:

משנה ה

מצוה בגדול ליבם. כתב הר"ב כדילפינן מוהיה הבכור. כמ"ש במשנה ח' פ"ב וע' מ"ש שם בס"ד:

לא רצה. מפרש בגמרא לא רצה ליבם אלא לחלוץ הולכים על כל האחין למי שהוא קרוב לו בשנים ואם לא רצה גם הוא ליבם הולכים לשלישי שהוא גדול אחריו וכן לעולם. דנוח לנו ביבום של קטן מחליצת הגדול. וקטן כלומר קטן דאחים ואינו פחות משלשה עשר שנים ויום א' והביא ב' שערות. נ"י:

משנה ו

תלה וכו'. ונמלך בו ואם לא ירצה אני איבם או אני אחלוץ. הרמב"ם פרק ב' מהלכות יבום:

משנה ז

ואם. יש שם אב כו'. דאמר מר [משנה ב' פרק ח' דבבא בתרא] והאב קודם לכל יוצאי יריכו. גמרא:

זכה בנכסים של אחיו. פירש הר"ב דיקום וכו'. מפורש במשנה ח' פ"ב:

ובאבי אביו. משום כלת בנו אף על גב דבאשתו גמורה אין אסורה לאבי אביו אלא מד"ס דהא כלת בנו משניות דרבנן היא אפילו הכי גזרוה רבנן נמי בחלוצה כפירש"י והיינו למסקנא דגמרא דגזרו שניות בחלוצה וכתבו התוספות והא דלא תני במתניתין אבי אמו ובן בתו משום דתנא ושייר:

ואסור בצרת קרובת חלוצתו. פי' הר"ב ראובן חלץ ללאה ורחל נשואה לנכרי וכו' וכן פירש"י ותמהו בתוספות דהא תנא במתניתין ובאחותה בזמן שהיא קיימת הא מתה שריא. ותנן נמי לקמן חלץ לה ומתה מותר באחותה ואמאי הא סברי שחלץ לאחותה דאפילו צרת אחות הנשואה לנכרי אסרינן מה"ט. ועוד דתנן האחין מותרים אע"ג דאזלי בהדיה לבי דינא. אלא נראה דמיירי דוקא כשנשואה לאחין והיינו טעמא האי דאתעביד בה מעשה שנחלצה ודמיא טפי לגרושה אסרו גם צרת קרובתה כשנשואה לאחין דדמיא לצרת ערוה. אבל צרת חלוצתו דלא אתעביד בה מעשה לא דמיא לגרושה הלכך קרובתה שריא:

משנה ח

ונשא אחיו וכו' חולצת. עיין במשנה י"ב]:

משנה ט

שקדש אחיו את אחותה. כתב הרא"ש דוקא נקט שקידש משום דבשעת נישואין הוה נושא אחות זקוקתו אבל כנסה לחופה אין צריך להמתין מלבעול. דכיון דכנסה אשתו גמורה היא ופקעה לה זיקה לגמרי וכ"כ התוספות דף י"ח. אבל הנימוקי יוסף כתב דוקא במעשה אחיו ביבמתו הוא דפקעה זיקתה מיניה אבל משום נשואין דאחותה לא פקע ולפיכך ימתין ע"כ. ונ"ל שכן היא סברת רש"י שפירש במשנה ו' פ"ב. וכ"כ הר"ב שם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם משום דכל חד וחד כו'. א"נ הוי איפכא שהראשון כנס אחות זקוקתו ההוא שעתא הוא דעבד איסורא ומשבא אחיו ויבם השניה שהיא יבמתו פקעה זיקתה למפרע מאידך. ואי איתא דכדברי התוספות סבירא ליה מיד שכנס פקע הזיקה ולא איצטריך למימר ומשבא אחיו כו'. והב"י ס"ס קנ"ט לא העיר בזה כלום:

אחיך הגדול. אמרו הגדול על העיקר הנקדם מצוה בגדול ליבם. הרמב"ם. כלומר וגדול דנקט לאו דוקא אלא משום דמצוה ביה:

ואשת אחיו בחליצה. שאינה נפטרת מן החליצה מחמת שהיא אחות גרושתו. הואיל וזיקתה קדמה לקידושי הגרושה והכא לא שייך למתני אוי לו כו' כדתנן בפרק דלעיל מ"ה. כמ"ש שם בשם התוספות:

משנה י

היבמה לא תחלוץ וכו'. כתב הר"ב בגמרא מפרש וכו' כל העולה ליבום וכו' וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה. וכל הנך דאמרו רבנן חולצות ולא מתיבמות כגון אחות חלוצתו ואחות זקוקתו וספק צרת ערוה התם משום דלא אפשר הוא דא"כ לעולם תאסור הלכך כיון דמדאורייתא בת ייבום היא חלצה אבל הכא דאפשר לשהויי משהינן ויצא הדבר בהיתר. רש"י. ואיכא נמי דמאורייתא חלצה ולא מיבמה ההיא דקידש אחת משתי אחיות פ"ב מ"ו. וטעמא אמרינן בגמרא דפירקין [מב.] דבת יבום היא דאם יבוא אליהו ויאמר זוהי שקדש תתיבם משא"כ בשלשה חדשים דהכא אפילו יבוא אליהו ויאמר זאת אינה מעוברת לא תתיבם דלא פלוג אלא כולהו צריכי להמתין ג' חדשים. וחייבי לאוין דתנן במ"ד פ"ב דלא מיבמים וחולצים הא כתבינן לעיל מדאורייתא חזי ליבום אלא חכמים אמרו גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. אע"ג דקא פסיק ותני אלמנה לכהן גדול ואפילו מן הנשואין דהשתא איכא ל"ת דאלמנה לא יקח ועשה דבתולה מעמיו יקח אשה הא [בעולה] לא ולאו הבא מכלל עשה עשה. ולא אתי עשה דיבום ודחי ל"ת ועשה ונמצא שאין יבום לאלמנה לכהן גדול מן התורה ואפילו הכי חולצת. משום דרבייה קרא ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו מה תלמוד לומר יבמתו יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום כדאיתא בגמרא רפ"ב דף כ'. [*והא דכתב הר"ב כל העולה ליבום כו' פירש"י דף מ"א ע"ב עולה השערה לפני הזקנים]:

וכן כל שאר הנשים כו'. פירש הר"ב לקמן כדי להבחין בין זרע ראשון לזרע שני. ובגמרא יהיב טעמא משום דכתיב (בראשית י"ז) להיות לך [לאלקים] ולזרעך אחריך. ופירש"י שאין השכינה שורה אלא על הודאים שזרעו מיוחס אחריו. ואצרכוה להמתין כל שלשה חדשים ולא אמרינן תשהה מעט ותנשא ותבדק כי מלו לה שלשה חדשים. דהיכי תבדק דבדדיה אין מגנין הנשואות אי בפסיעותיה אשה מחפה עצמה שלא תראה מעוברת כדי שיירש בנה בנכסי בעלה. גמרא:

אחד בתולות ואחד בעולות וכו' אחד נשואות ואחד ארוסות. מפרש בגמרא דהכי קאמר אחד בתולות ואחד בעולות שנתארמלו או שנתגרשו בין מן האירוסין. דהיינו בתולות. בין מן הנשואין דהיינו בעולות:

הארוסות שביהודה. עיין במשנה ה' פ"ק דכתובות דלא כל שביהודה:

גס. פי' הר"ב רגיל. ועיין מ"ש במשנה ה' פ"ב דברכות ומ"ש הר"ב לכך חיישינן שמא בעל. וה"ה לנשואה שלא תתארס מה"ט שמא יבעול ולשון רש"י דילמא בעיל:

משנה יא

ארבעה אחין כו' ומתו. מפרש בגמרא דה"ק ארבעה מאחין כו' דאלת"ה ומתו כי מתו כולן מאן מיבם:

הרשות בידו. כתב הר"ב דה"ה טפי מד' נמי וכו' ונקט ד' כו' כי היכי דנמטינהו עונה בחדש. פירש"י עונת תלמיד חכם מערב שבת לערב שבת. כדאמר בפרק ה' דכתובות דף ס"ב ע"ב. וכתב נ"י ואע"ג דמתניתין סתמא בכל אדם מיירי ולא סגי לכל חדא וחדא עונה בחודש הכא ביבמה שאני שאשה הקנו לו מן השמים ואפילו בפחות מזה סגי ליה אלא דמשום עצה טובה אמרינן דלית ליה לגרועי בפחות מעונה בחדש לכל חדא. אבל בנושא נשים דעלמא חייב לעשות עונה עם כל אחת כדין המפורש פרק אע"פ עכ"ל. ואכתי צריכא למודעי מ"ט אמרו דלא לגרועי בפחות מעונה בחדש. ונ"ל כי היכי דמשכחת באיש דלא מוקי אנפשיה מלבעול טפי משלשים יום כשיש אשתו עמו כדתנן במשנה י"ב מפרק י"ג דמכילתין וטעמא דמצטער ביותר וה"נ באשה אמרו חכמים שלא יצערה כשישהנה בלא בעילה יותר מחדש ועוד נ"ל ראיה מדתנן בפ"ה דכתובות משנה ו' דת"ח יוצאין שלא ברשות שלשים יום הא טפי לא ש"מ דעד ל' יום אין לה צער וטפי יש לה צער. ואע"ג דהתם ר"א תנן וחכמים פליגי כמ"ש שם הר"ב ל"ק דל"פ רבנן אלא משום דללמוד תורה לא חשו לצער שלה אבל בסברא דשלשים יום בעלמא לא משכחת דפליגי והא דמסתם סתים לן תנא כמדת ת"ח לפי שכיון שרצו להשיא עצה טובה ראוי הוא להשיא ראשונה לת"ח כפי מדתו. ועוד שכן ג"כ סתים לן תנא בסוף פ"ה דכתובות ועוד עמ"ש במשנה ו' פ"ח דנדרים. [*ונשאלתי שה"ל לתת טעם לשיעור [עונה] אחד לל' יום שכן סתם נשים טובלות אחד לל' יום שכן וסתות נשים מל' יום לל' יום כדפירש הר"ב במשנה ה' פ"א דנדה. וטעות גמור הוא שזה אחר חומרא שהחמירו לישב ז' נקיים על ראיית טפת דם כחרדל כמ"ש הר"ב בריש פ"י דנדה אבל בדורות הראשונים היתה טובלת לנדה לח' ימים ולזבה גדולה לז' ימים ולשומרת יום כנגד יום ביומה]:

ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה. כתב הר"ב ולא מיבם לתרווייהו כו' ולא חליץ לתרווייהו שכל שאינו עולה כו' ומה"ט נמי לא מיבם לחד וחליץ לאידך. וכתבו התוספות דלחלוץ לחד וליבם לחד נמי לא כיון דחליץ לחדא א"א ליבם לשניה כיון דאין עולה לחליצה כדאמר לעיל בית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ ב' בתים. ועוד דאינו חולץ לב' בתים [*ובתוספות דפוס ישן אלו חמשה תיבות ליתנהו וכן נראה למחקם מהדפוסים החדשים] משמע שהשניה מותרת לשוק בלא כלום:

מיבם לכשרה. כלומר רשאי ליבם לכשרה. ולשון הרמב"ם בפ"א מה"י מיבם לאיזה שירצה:

משנה יב

[*המחזיר את גרושתו. פירש הר"ב משנשאת. וכן פירש"י וכפשטיה דקרא (דברים כ"ד) ושלחה מביתו ויצאה והיתה לאיש אחר וגו' לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה. ובספ"ב דסוטה כתב הר"ב דבקדושין תלה רחמנא היינו מדכתיב והיתה הויה דקדושין במשמע ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה כמ"ש הר"ב בריש מסכת קידושין]:

והנושא קרובת חלוצתו. כתב הר"ב דקסבר ר"ע דחלוצתו כאשתו שהכתוב קראה ביתו וכו'. גמרא. ופירש"י ולית ליה סתמא דמתני' [ח'] החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת. דלר' עקיבא פטורה לגמרי:

ומודים בנושא קרובת גרושתו. וקמ"ל דל"פ אלא מחייבי לאוין. אבל בחייבי כריתות מודו ולא בעי חייבי מיתות בית דין. ואיידי דתנא מחזיר גרושתו ונושא חלוצתו וקרובת חלוצתו תנא נמי קרובת גרושתו. גמרא:

משנה יג

כל שאר בשר שהוא בלא יבא. כתב הר"ב כל קורבה שהוא בלאו וכו'. וכן כתב רש"י. וקשיא לי דהא מחזיר גרושתו דלאו קורבה הוא ואמר ר' עקיבא לעיל דהולד ממזר. ול' הרמב"ם שיעור דברי ר"ע כל שאר בשר וכל שהוא בלא יבא לפי שעיקר דעתו כל שאין לו ביאה בקהל הולד ממזר ואפילו הוא מחייבי לאוין:

שהוא בלא יבא. גמרא דכתיב (דברים כ"ג) לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו. כנף שראה אביו לא יגלה. כרבי יהודה דריש פי"א דמפרש לקרא באנוסת אביו דהוי ליה חייבי לאוין וסמיך ליה לא יבא ממזר בקהל ה'. ואע"ג דמפסיק קרא דלא יבא פצוע דכא בינתים. כתבו התוספות וכ"כ הרי"ף דכיון דלאו בני בנים נינהו ולא שייך מינייהו ממזר לא חשיב הפסק ומדכתיב ולא שמעינן דאפילו לאוין דלאו דשאר. ועיין משנה ד' פ"ח מ"ש שם:

כל שחייבין עליו כרת. סבר לה כרבנן דר' יהודה דסברי דולא יגלה כנף בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר [כמ"ש לקמן ריש פי"א] דה"ל חייבי כריתות אשת אחי אביו. ולהכי הדר כתביה במשנה תורה משום למסמך לא יבא ממזר אלמא מחייבי כריתות הוי ממזר:

והלכה כדבריו. כתב הר"ב וכן הלכה. וכך כתב הרמב"ם דלא סגי לן ההלכה פסוקה שבמשנה כמ"ש במ"ו פ"ג דפיאה דאין למדין הלכה מפי התלמוד והכא היינו טעמא שפסקו כמותו משום דהכי תנן בספ"ג דקידושין וכל מי שאין לה עליו קדושין אבל יש לה על אחרים קדושין הולד ממזר. ואיזה זה הבא על אחת מכל העריות שבתורה כמ"ש התוספות והרי"ף. והואיל ובקדושין תלוי כמפורש התם ה"ט דכתב הר"ב חוץ מן הנדה. ויהיב טעמא בגמרא משום דתפסי בה קדושין דכתיב (ויקרא ט"ו) ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תפסי בה קדושין דתהי לשון הוויה דקדושין. ועיין מ"ש במשנה י"ב פ"ג דקדושין:

כל שחייבין עליו מיתת בית דין. דאי מלא יגלה לא לכתוב לא יקח אשת אביו אלא לא יגלה לגופיה. לר' יהודה לחייב באנוסת אביו. ולרבנן לחייב שני לאוין בשומרת יבם של אביו. ולא יקח איש את אשת אביו [למאי] כתביה לאשמועינן דממזר מחייבי מיתת ב"ד דוקא:

מאשת איש. וכתבו התוספות תימא דלא נקט חייבי מיתות ב"ד סתם ואי משום דמעשה שהיה כך היה אם כן מנלן דהוי כר' יהושע וי"ל דנקט אשת איש לרבותא. דאע"פ שהוא קל משאר חייבי מיתות דהוי בחנק ויש לה היתר בחיי אוסרה:

לקיים דברי ר' יהושע. לא היה כתוב במגילה. אלא ארישא קאי אר"ש בן עזאי לקיים דברי ר' יהושע. רש"י:

יבמתו שמתה מותר באחותה. אמרינן בגמרא דמשנה שאינה צריכה היא. [דזיל קרי בי רב הוא. עליה בחייה שלא נאסרה אחותה אלא בחייה. רש"י. והתוספת כתבו בשם ר"י] דאתי במכ"ש דאשתו:

משנה יבמות, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב