קטגוריה:שמות לה א
נוסח המקרא
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה יהוה לעשת אתם
וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָם.
וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כׇּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם׃
וַ/יַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כָּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַ/יֹּ֣אמֶר אֲלֵ/הֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַ/דְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לַ/עֲשֹׂ֥ת אֹתָֽ/ם׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.
פרשנות
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּכְנַשׁ מֹשֶׁה יָת כָּל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַר לְהוֹן אִלֵּין פִּתְגָמַיָּא דְּפַקֵּיד יְיָ לְמֶעֱבַד יָתְהוֹן׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּכְנַשׁ משֶׁה יַת כָּל כְּנִישְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל וַאֲמַר לְהוֹן אִלֵּין פִּתְגָמַיָא דְפַקֵיד יְיָ לְמֶעֱבַּד יַתְהוֹן: |
רש"י
מפרשי רש"י
[ב] לשון הפעיל וכו'. לא בא לומר שהוא לשון הפעיל, דודאי הוא לשון הפעיל, שהרי "ויקהל" מגזרת לשון הפעיל היא, אלא מפני שביש נוסחאות יש (באונקלוס) 'וכנש', שהוא לשון קל, ואין הדבר כן, שהרי אינו אוסף האנשים בידים, לכך הוצרך לומר שהוא לשון הפעיל, שהרי אינו אוסף את האנשים בידים אלא על ידי אחר נאספים, והוא הדיבור, שנאספין על ידי דיבור. שאילו היה מאסף אותם בידים - לא היה צריך לומר בזה לשון הפעיל, שהרי הפעולה על ידי עצמו, אבל כיון שהם נאספים על ידי דיבורו, הרי הוא פועל על ידי אחר, וזהו לשון הפעיל, ולפיכך בתרגום יש להיות הנוסחא 'ואכניש כו:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רשב"ם
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
שלמה המלך ע"ה המשיל החכמה שהיא תענוג שכלי לדבש שהוא תענוג גופני וכן הוא תמיד נוהג ברוב דבריו בספר משלי לדבר ע"י משלים כדי שיזהיר האדם שיוכיח שכלו לטבעו, לפי שהאדם כלול משני דברים שכל וטבע וא"א לו שיוכיח שכלו לטבעו כי אם ע"י משל מעין הדברים המורגשים אשר הטבע שקוע בהם, וידוע כי חלקי הנבראים השפלים ארבעה זה למעלה מזה והם הדומם והצומח והחי והמדבר, הדומם הם ההרים והגבעות ואין לחלק זה נפש כלל לא צומחת ולא נפש התנועה אף כי נפש שכלית. למעלה ממנו הצומח יש לו יתרון מעלה על הדומם לפי שיש בו נפש צומחת. למעלה מן הצומח שאר בעלי חיים שיש להם נפש התנועה ונפש הצומחת, למעלה מבעלי חיים שאינם מדברים הוא האדם שהוא כולל את כלם בנפש הצומח ונפש התנועה שבו ויש לו יתרון על כלם בנפש השכלית. וכן תמצא סדר הויתם בבריאתם במעשה בראשית, הדומם הוא שכתוב (בראשית א) ותראה היבשה, הצומח הוא שכתוב אחריו תדשא הארץ, החי הוא שכתוב ביום חמישי ישרצו המים שרץ נפש חיה, המדבר הוא שכתוב ביום ששי נעשה אדם בצלמנו כי הנבראים השפלים תמצא אחרון אחרון משובח בהפך מן הנבראים העליונים שהם ראשון ראשון משובח, האור ביום ראשון, הרקיע ביום שני שהוא למטה מן האור, והמאורות ברביעי שהם למטה מן הרקיע.
ולפי שהאדם משותף עם הצומח בנפש הצומח ועם הבהמה בנפש התנועה לכך הוצרך להיות לו נפש שכלית להחכימו ולהורות אותו דרך השכל כדי שיתגבר שכלו על טבעו. הא למדת כשם שנתעלה הצומח על הדומם כך נתעלה החי על הצומח והמדבר על החי, ואף ע"פ שזה ברור ומוחש לעינים עוד יורונו הכתובים בזה הוא שכתוב (איוב לה) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו, ועם היתרון הזה שהוא השכל יבחן ערך השכל וערך הטבע כל אחד מהם באיזה מדרגה הוא וכאשר האדם מגביר שכלו על טבעו הנה הוא מלאך ה' צבאות וכאשר יגביר טבעו על שכלו נמשל כבהמות נדמו, ומזה יזהיר דוד המלך ע"ה את האדם שימשך אחר השכל, הוא שאמר (תהלים לב) אשכילך ואורך בדרך זו תלך איעצה עליך עיני, ויזהירנו עוד שלא ימשך אחר הטבע הוא שאמר אחריו (שם) אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום בל קרוב אליך.
והנה שלמה הודיענו בספר משלי תועליות השכל ונזקי הטבע והוא שהטבע מתעצל מלבקש מאכל ומשתה ומלבוש ודירה שהם פעולות הכרחיות והשכל מוכיחו שיזדרז במוכרח ומראה לו אחרית הדברים, והוא כי עם המאכל ינצל מן הרעב ועם המלבוש ינצל ויסתתר שלא יעמוד ערום ועם הדירה ינצל מן הקור והחום כי השכל יודע ומבחין כל זה ואין הטבע יודע בזה כלום, ועל זה אמר שלמה (משלי יב) לא יחרוך רמיה צידו והון אדם יקר חרוץ, באורו איש רמיה לא יתקיים בידו ממונו ולפי שדרך הצייד לשרוף כנפי העופות כדי שלא יברחו לכך יאמר כי הגונב ועולה בצידו לא יגיע לחרוך כי יברח ממנו העוף טרם שיחרוך והוא משל למקבץ ממון שלא כדין כי לא יצליח, ויחרוך מן (דניאל ג) ושער ראשיהן לא התחרך, אבל ההון היקר לאדם והמתקיים בידו שתהיה לו מדת החריצות. הטבע מבקש הגזלה והגנבה והאונאה והפעולות האלה יערבו לו לעשות והסבה בזה שהוא מרגיש בעצמו הצורך והדוחק שיש לו, והשכל מעוררו ומוכיחו בזה ומראה לו התכלית כי יגיע לו מזה בושה ופגם וחרפה בעוה"ז והעונש החמור לעוה"ב, ועל זה אמר שלמה (משלי כ) ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ. הטבע מבקש השמחה והשחוק והמשגל והסבה בזה הוא ענין התאוה הנטועה בו לקיום המין וימצא מתיקות במלאת ספק תאותו והשכל יוכיחנו ומראה לו התכלית כי המתיקות ישוב לו למרירות, ועל זה אמר שלמה (שם ה) כי נופת תטופנה שפתי זרה וחלק משמן חכה ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות, הזכיר חרב פיות כי לא יוכל האדם להמלט מן הנזק כחרב שיש לה שתי פיות שינזק בזה או בזה, כן הנמשך אחר הטבע לא יוכל להמלט מנזק הטבע שלא יענש בעוה"ז או בעוה"ב, ומפני שכל בעל חוש וכן הבהמות והחיות כשיראה האש יברח ממנו לפחדו פן ישרף בה, גם יברח מן המים העמוקים לפחדו פן יטבע בהם גם אם ישמע קול מבהיל יברח ויתחבא מפני הפחד וכל זה בטבע, על כן יודיע השכל לטבע כי כן יש לו להשמר אם יראה פעולה רעה שיברח ממנה או ישמע דבר שאינו ראוי שיברח וילך לו, ויביא ראיה מהנהגתו וטבעו שהרי הוא בורח מן האש השורפת ומן הבור ומן הנהר העמוק, ועל כן יזהיר שלמה תמיד על הענינים השכלים וישא עליהם משל במשלים הטבעיים. הבטחון בהקב"ה ימשיל למגדל עוז הוא שאמר (משלי יח) מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב, לפי שבדרך הטבע המתפחדים מן האויב ישגבו במגדל עוז ושם חושבים עצמם בטוחים, וכשם שהטבע יודע זה ורואה אותו תמיד כן יש לו לדעת שהבוטח בשמו יתברך הוא יושב לבטח כיושב במגדל ויותר ממנו כי בו ירוץ כלומר בשם ה' ירוץ הרץ ונשגב מן הצרה מה שאין כן במגדל שלא ישגב שם מן הצרה לפעמים כי אפשר שהאויבים יתיצו המגדל ואין היושבים שם נשגבים מצרתם. לבו של מלך ביד הקב"ה נמשל לפלגי מים הוא שאמר (שם כא) פלגי מים לב מלך ביד ה' וגו'. בחטא הגזלה הביא משל עופות הנלכדים ברשת לחמדת התבואה שרואים בתוכו והחמדה ההיא תביאנו למות בהלכדו ברשת כן הגוזל הזה חמדת הממון תביאנו למות ועל כן אמר שלמה המלך ע"ה (שם א) כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף והם לדמם יארובו יצפנו לנפשותם כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח. ובחטא הזנות הביא משל לנפילת הבור העמוק הוא שאמר (שם כג) כי שוחה עמוקה זונה ובאר צרה נכריה וכתיב (שם כב) שוחה עמוקה פי זרות זעום ה' יפל שם. וחטא מגלה סוד המשילו לקריה שאין לה חומה הוא שאמר (שם כה) עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו. וחטא אשת איש המשילו למהלך על הגחלים שאי אפשר שלא ישרף וזהו שאמר (שם ו) היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה, הזכיר המשל בשני ענינים חתיית האש בחיקו הוא משל על הנגיעה באחד מאבריה בלבד כי אע"פ שאין גופו נשרף בגדיו נשרפים, וההולך על הגחלים משל אל הביאה ממש זהו שאמר כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה כלומר מדינה של גיהנם, ולמדנו בפירוש שאי אפשר לו מבלתי עונש או בשרפת בגדיו על המגע בלבד או בשרפת גופו בגיהנם על הביאה, וכל זה כדי לקרב הטבע לצד השכל שהם רחוקים זה מזה ויש ביניהם הפרש גדול כהפרש שיש בין האור ובין החושך, זהו שאמר הכתוב (קהלת ב) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך, הטבע אינו מבחין רק מה שהוא לפניו אינו מתבונן ומשגיח באחרית הדברים כי מי שזורע החטה כמה הוא חסר בעיני הטבע כי הוא טומנה בקרקע ומשחית אותה והטבע היה רוצה לאוכלה ולא ללכלך אותה ולהטמין הדרה ויפיה, אבל השכל ייסרנו ויורנו אחרית הידיעה כי עם זה יעמיד אדם כיוצא בו ויוסיף על מדה אחת כמה מדות שאם לא כן יכרת מן התבואה וימותו הבריות. וראיה מן הכתוב כי השכל מתבונן באחרית הדברים הוא שכתוב (דברים לב) לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם.
ואל הכוונה הזאת תאריך התורה בספורי הדורות ללמד על אחרית הצדיקים שהיו נמשכים אחר השכל ואחרית הרשעים הנמשכים אחר הטבע כענין ספור דור המבול שנאבדו במבול לפי שהיו רשעים והצלת נח ובניו מן המבול לפי שהיו צדיקים כי השכל הוא המשגיח ומבין אחרית כל דבר, הטבע בוחר לדבר כזבים ולשון הרע אוהב המנוחה והעצלה מואס הצדקה מפחד פן יורש ומואס התענית פן יחלה ומואס החכמה כדי שלא יטרח ולא יתעמל בה, והשכל יזהירנו להמנע ממין המנוחה והעצלה, ועל זה אמר שלמה (קהלת י) בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית, וכתיב (משלי כ) מחורף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין ימנע ממנו לדבר כזבים שנאמר (שם ו) יפיח כזבים עד שקר ואמר דוד המלך ע"ה (תהלים קא) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, ומנע ממנו לשון הרע הוא שאמר (משלי יח) מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה, יצוה עליו שישתדל במדת הצדקה הוא שאמר (שם יא) וצדקה תציל ממות וכתיב (שם) יש מפזר ונוסף עוד, והודיענו שבשביל נתינת הצדק לא יחסר ממונו הוא שאמר (שם כח) נותן לרש אין מחסור, יצוה עליו שישתדל בלמוד החכמה כי הוא המכיר ערכה לא הטבע, וגלה לנו שעם החכמה יקנה לו שכר באחריתו בעוה"ז ובאחרית נפשו בעוה"ב, אחריתו בעולם הזה הוא שאמר שלמה (שם יט) שמע עצה וקבל מוסר למען תחכם באחריתך, באחרית נפשו לעוה"ב הוא שאמר שלמה (שם כד) כן דעה חכמה לנפשך אם מצאת ויש אחרית, למדנו שלמה כי החכמה שאדם יודע היא לנפשו כי לא אמר דעה לך חכמה אבל אמר דעה חכמה לנפשך כלומר כי היא לנפשך, אם מצאת אותה כלומר אם השגת אותה, ויש אחרית ותקותך לא תכרת, באר בכאן כי הגמול והשכר הוא נצחי לא יפסד לעולם. וקשור שני הכתובים כן כי כשם שאכילת הדבש הוא טוב לגוף ומתוק לחיך כן דעה חכמה שתשתדל בה ותמצאנה מתוקה והתועלת ההיא תהיה לנפשך. ומה שהמשיל החכמה לדבש ולא לשאר המטעמים הטעם בזה לפי שחוש הטעם מרגיש המתיקות והדבש הוא ממזג הכבד כי הכבד הוא חם ולח והדבש ג"כ חם ולח, ועל כן תתעורר אליו התאוה הנטועה בכבד יותר מזולתו ויתאוה האדם אליו מכל המטעמים כי מזג הדבש במתיקותו הוא נאות למזג הכבד, ועל כן המשיל שלמה החכמה לדבש ויאמר כשם שגופך מרגיש מתק הדבש כן יתחייב שתרגיש נפשך מתק החכמה ועל כן אמר כן דעה חכמה לנפשך כי אין תועלת הדבש רק לגוף ותועלת החכמה היא לנפש, אם מצאת החכמה ויש אחרית שהחכמה תועיל לך בעוה"ז ובעוה"ב, מה שאין כן בדבש שאין תועלתו ותשמישו כי אם בעולם הזה, ותקותך לא תכרת שהחכמה קיימת לעולם מה שאין כן בדבש ושאר המטעמים שהם נכרתים ופוסקים אבל החכמה אינה פוסקת לעולם וזהו ותקותך לא תכרת, ומה שהמשיל החכמה לדבש לפי שאין אצלנו מאכל יותר מתוק מן הדבש, אמנם החכמה מתוקה יותר וכן אמר דוד אביו (תהלים יט) ומתוקים מדבש ונופת צופים, אך בידינו להביא משל אלא מן הדברים המורגשים הנמצאים בינינו והכוונה לומר כשם שהגוף מתענג מטעם הדבש כן הנפש מתענגת בתענוג החכמה, וכן מצינו במתן תורה (שמות כד) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, המשיל תענוג ראית פני שכינה שהיא האכילה הרוחניית לתענוג אכילה ושתיה, וכן היתה עמידת משה בהר ארבעים יום בלא אכילה ושתיה כי היתה נפשו מתענגת בעדון שהיה גופו מתקיים בו כענין האדם שאוכל ושותה ונפשו מתקיימת בו במזון גופו, והמעלה הזאת למשה זכה בו ק"כ יום מששה בסיון עד יום הכפורים שבו הוריד לוחות שניות כיצד בששה בסיון נתנה תורה למחרתו ביום השביעי עלה אל ההר עמד שם ארבעים יום שהם כלים בשבעה עשר בתמוז שבו ירד בשש שעות מן היום ושבר הלוחות, למחרתו ביום שמונה עשר שרף את העגל ודן את עובדיו, בתשעה עשר עלה אל ההר ועמד שם ארבעים יום שניים להתפלל על אותו עון והם כלים בראש חדש אלול ונאמר לו ועלית בבקר אל הר סיני ועמד שם ארבעים יום שלישים לקבל לוחות שניות והם כלים ביום הכפורים, וכבר הזכרתי זה בסדר כי תשא, בו ביום הוריד הלוחות והיה יום סליחה וכפרה. כשעלה בר"ח אלול יום שני היה וכשירד ביום הכפורים יום חמישי היה ולכך קבעוה רבותינו יום דין שפעמים בשבת בתי דינין קבועים ויושבים, וזהו (ישעיה נה) דרשו ה' בהמצאו ראוי לדרוש בשני וחמישי כדי שיהיה נמצא כמו שעשה משה. למחרת יום הכפורים נצטוה על המשכן והוא ההקהל הנזכר כאן, וזהו שכתוב.
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם זה הדבר אשר צוה ה' לעשות אותם. אם תסתכל בסדרים אלה תמצא מעשה המשכן וכל כליו נזכר שם הרבה פעמים, הקב"ה הזכיר למשה שני פעמים, תחלה הזכירו בפרט בסדר ויקחו לי, וחזר והזכירו דרך כלל בכי תשא בפרשה ראה קראתי בשם, שלישית הוא שהזכירו משה עתה לכל ישראל בדרך כלל וצוה אותם עליו באמרו וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר צוה ה' את המשכן את אהלו, רביעית הוא ספור התורה אחר מעשה הוא שכתוב ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה והזכיר על כל דבר ודבר ויעש ויעש, חמישית אחר שנשלמה כל המלאכה בפרשת (שמות לט) ויביאו את המשכן אל משה, והיה הענין להזכירו חמשה פעמים הכל למעלת המשכן ודרך חבה כשם שמצינו שהזכיר הכתוב חמשה פעמים ישראל בפסוק אחד בסדר בהעלותך, הוא שכתוב (במדבר ח) ואתנה את הלוים נתנים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש, והכל דרך חבה ומעלה. ודרשו רבותינו ז"ל למה זה דומה למלך ששלח בנו לבית הספר כשבא שאל אכל ברי שתה ברי דמך ברי אזל ברי לבי ספרא אתי ברי מבי ספרא. וכן דרשו רז"ל במה שהאריכה תורה בספור אליעזר שכל דבריו כפולים אמרו יפה שיחת עבדי אבות לפני הקב"ה מתורתן של בנים שהרי פרשת אליעזר כל דבריו כפולים ובשנים ושלשה דפין היא אמורה וכמה מצות בתורה תלויות באות אחת ובתיבה אחת והן הן גופי תורה.
ובמדרש ויקהל משה תבא קהלת משה ותכפר על קהלת אהרן דכתיב (שמות לב) ויקהל העם על אהרן, תבא אמירת משה דכתיב ויאמר אליהם משה ותכפר על אמירת אהרן שנאמר (שם) ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים, תבא אלה הדברים ותכפר על אלה אלהיך ישראל יבא זהב התנופה ויכפר על זהב העגל.
אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. וסמיך ליה ששת ימים תעשה מלאכה בא ולמדך כי אלה הדברים של מלאכת המשכן צוה ה' לעשות אותם בששת ימים ולא ביום השבת לפי שאין מלאכת המשכן דוחה את השבת. ומה שאמר תעשה מלאכה ולא אמר תעשה לנוכח להורות שבזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן תעשה ע"י אחרים ובזמן שאין עושין רצונו תעשה אתה בעצמך ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידם, וכן במשמע תעשה אתה אפי' לאחרים.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
השאלה הא' אם היה שמשה הקהיל את כל ישראל לצותם על מלאכת המשכן וכמו שאמר אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. למה התחיל במצות השבת ששת ימים תעשה מלאכה וכבר באה המצוה הזאת במן ובסיני בעשרת הדברות ועל מעשה המשכן ומה צורך לזוכרה פה פעם אחרת. והנה בכי תשא נזכרה אחרי המשכן וכאן בתחלתו:
השאלה הב' במה שאמר משה בתחלת דבריו אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ואין ספק שעל מלאכת המשכן וכליו אמרו. ומיד אחרי שזכר מצות השבת חזר ואמר שנית ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה' וגו' והוא דבור כפול:
השאלה הג' באמרו את בגדי השרד לשרת בקדש. ואם אמר זה על בגדי הכהנים הרי הוא אומר ואת בגדי הקדש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו לכהן. ואם אמר בגדי השרד על הבגדים שיעשו לכסות בהם הארון והשלחן והמנורה והמזבחות בשעת מסעותיהם כמו שפרש"י יקשה כי זה לא צוהו השי"ת ואיך א"כ צוה משה עליו גם שלא תמצא במעשה שיאמר ויעשו את בגדי השרד כמו שאמר בשאר הכלים אבל אמר בלבד בפרשת פקודי בספור מה שנעשה מן הנדבה ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד וגו':
השאלה הד' למה זה לא בא לשון העשיה שוה בכל הדברים שנעשו כי הנה ביריעות המשכן נאמר בלשון רבים ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן עשר יריעות וביריעות העזים נאמר בלשון יחיד ויעש יריעות עזים. וכן בקרשים ובפרכת ובמסך אמר ויעש אמנם בארון אמר לשון אחר ויעש בצלאל את הארון ובשלחן ובמנורה ובמזבחות וכיור וכנו אמר לבד ויעש. וראוי לדעת מה היתה סבת חלופים האלה:
השאלה הה' בכפל והיתור שיראה בזכרון מלאכת המשכן כי הנה תמצא שזכרה התורה ה' פעמים פעם בכלל ופעם בפרט מלאכת המשכן וכליו והקשה הדבר יותר בדברי משה בסדר הזה שאמר לישראל כל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה' את המשכן את אהלו וגו' וזכרה שם כל הדברים שצוה השם לעשותם ואח"כ זכר העשייה בפרט כל דבר ודבר בפני עצמו והיה מספיק שיאמר הכתוב ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל את כל המלאכה אשר צוה ה' אותו. וכן ויעשו כל חכם לב כאשר צוה את משה כן עשו. ומה צורך לפרט הדברים פעם אחר פעם:
השאלה הו' למה זה לא נאמר במעשה כלי המשכן שעשה בצלאל וכל חכם לב כאשר צוה ה' את משה כמו שנזכר בבגדי הכהונה שזכר בסדר פקודי עשייתם ואמר בכל אחד מהם כאשר צוה ה' את משה בפרטיותם וחזר הכתוב ואמר בכלל ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו ולמה לא נאמר כאן כיוצא בלשון הזה. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו' עד סוף הסדר. אחרי שירד משה מן ההר צוה לכל עדת בני ישראל שכולל האנשים והנשים שיתקבצו כלם באהל מועד שלו שהיה מחוץ למחנה כדי שישמעו מפיו מה שצוה השם לאמר להם והוא שיתנדבו למלאכת המשכן וכמו שכתב הרמב"ן יתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו מן ההר. כי כאשר הגיד להם הסליחה והמחילה שכפר השם בעד חטאתם ושהלך בתוכם שכינתו ויעשה להם נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים והיו על זה כל ישראל שמחים וטובי לב. אז ראה לספר להם ענין המשכן אשר כבר נצטוה בו בפעם הראשונה שישב בהר קודם מעשה העגל. כי כיון שנתרצה להם הקב"ה ונתן להם לוחות שניות וכרת ברית עמהם ללכת שכינתו בתוכה. הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולתם ולמה שאמר לו בראשונה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ולכן אחרי שעברו ימי הכעס ובאו ימי הרצון הוצרך משה לצוותם על מלאכת המשכן. ועל זה אמר אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. והקדים להזהיר על מצות השבת להודיעם כי בששת ימי השבוע יעשו מלאכת אלה הדברים מהמשכן וכליו ולא ביום הז' שהוא קדש לה' כי אין מלאכת המשכן דוחה את השבת. ואמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת להגיד שלא לבד שאר המלאכות אסורות בשבת. אבל גם מלאכת אוכל נפש אסורה בו כי לא יבערו ביום המקודש ההוא אש בשום מקום לאפות את הפת ולבשל את הבשר כי האש צורך כל מאכל והוצרך לומר זה אחרי שאמר בכלל לא תעשה כל מלאכה. לפי שנאמר בחג המצות לא תעשה כל מלאכה. ואין אוכל נפש בכלל ומפני זה הוצרך לפרש כאן שאין כן השבת כי אפילו עשיית האוכל נפש אסורה בו. ואמר בכל מושבותיכם. להגיד שאין המצוה הזאת תלויה בארץ כי אף בחוצה לארץ בכל מושבותיכם חייבין. גם אמר זה מפני שבמקדש יבערו אש ביום השבת על המזבח לכן אמר כאן בכל מושבותיכם למעט את המקדש שאינו בכלל הזה. ומפני שהפסיק הדברים בענין השבת חזר לענין הצוואה ממעשה המשכן באמרו ויאמר משה לכל עדת בני ישראל זה הדבר אשר צוה ה' ואפשר לפרש עוד שבתחלה אמר אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם על מצות השבת באסור עשיית אוכל נפש בו. ובדבור השני אמר זה הדבר אשר צוה ה' על מלאכת המשכן וכליו. והותרו בזה שתי השאלות הא' והב'. והנה צוה משה על התרומה והנדבה אשר יעשו ואמר כל נדיב לב יביאה את תרומת ה' רוצה לומר שלא היה דעתו לשאול סכום ידוע מאיש ואיש ולא שילכו גבאי הצדקה מאהל לאהל לשאול את נדבותיהם אלא שכל נדיב לב הוא בעצמו ובידו יביא תרומתו ונדבתו אל אהל משה ומלת יביאה הוא כמו יביא אותה וכמוהו ותפתח ותראהו את הילד. וזכר עוד מהנדבה וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו רוצה לומר שמי שמלאו לבו לעשות איזה דבר מן המלאכה הזאת יבוא ויתנדב עצמו לעשותם כי המלאכה מחכם לב שיעשנה גם היא מהנדבה. והנה תלה הענין הזה בחכם לב לפי שהם לא היו יודעים במלאכות האלה מפאת ההרגל כי לא נסו לעשותם במצרים אבל האיש שלבו נקפו ונפשו אומרת אליו שיוכל לעשותה יבוא ויתנדב לעשות אותה. ומפני שיש אנשים שיש בהם לב לעשות אומנות אחד ויש אחרים שיש להם ציור באומנות אחרת לכן הוצרך משה לזכור להם כל הדברים בשמותם את המשכן את אהלו ואת מכסהו וגו' כדי שהשומע ישמע ויצא אחד מהם לומר אני אעשה יריעות. ואחר אומר אני אעשה קרשים וכן שאר הדברים כלם שבעבור זה נזכרו פה. ואמנם בגדי השרד אפשר שהיו כמו שכתב רש"י הבגדים שהיו נותנים על הארון והשלחן והמנורה והמזבחות בנסוע המחנות ויותר נכון לפרש שהיו בגדים שעשו לנקות בהם כלי הקדש כדי שיהיו תמיד נקיים וטהורים ומפני זה תמצא תמיד שנזכרו בגדי השרד אחר כלי המשכן קודם זכרון בגדי הכהנים. לפי שהיו מיוחסים לנקותם ולא היה ענינם כשאר כלי המשכן. כי הנה הכלים שנזכרו בצווי הם אותם שהיו מורים ומעירים על הרמז המכוון בהם ושאר הדברים היו מתשמישי הבית. ולכן זכרם משה פה ונזכר בפרשת פקודי שנעשו מן התכלת והארגמן ותולעת השני ולא נזכרו במצות השם ולא בספור המעשה אלא הדברים המכוונים לענין הרמז וההער' כמו שזכרתי. והותרה בזה השאלה הג'. והנה ישראל בשומעם דברי משה שמחו כשמחת בקציר והלכו אל אהליהם מבלי איחור ועכוב כלל הביאו את תרומת ה' למלאכת המשכן. ולפי שהיתה הנדבה אם מהמתנות ואם מהאומנים שיעשו במלאכה. לכן אמר על שניהם אם על החכמים ויבואו כל איש אשר נשאו לבו לקרב אל המלאכה ר"ל שלא היה בהם מי שלמד המלאכות ההמה ממלמדו בהרגל אלא מי שמצא בטבעו הוא ידע לעשות כן ויגבה לבו בדרכי ה' לבוא לפני משה ולומר לו אני אעשה כך וכך ממה שדברת, ואמנם כנגד המתנדבים בעם אמר וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה'. ואמר ויבואו האנשים על הנשים. להגיד שהנשים באו בנדבה ראשונה ונתנו תכשיטיהן נזמיהן וטבעותיהן מיד. והאנשים נטפלו להן. וכלם אנשים ונשים הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב. ואמר שהיה מהם שהניפו תנופת זהב רוצה לומר שבור או במטבע. והרמב"ן עשה הפרש בין תנופה ותרומה כי המביא זהב ינופף ידו להגביה הנדבה או הלוקחים יגבהו הזהב להראות אותו כדי לשבח המביאו ונראה לי שתנופה ותרומה שניהם יורו על ענין אחד. כי כן בסדר פקודי נקרא גם הנחושת תנופה. ואמר כל איש אשר נמצא אתו תכלת וגו' לפי שהדברים שנמצאו מהן דבר מועט אמר הכתוב בו וכל איש אשר נמצא אתו וכן היו עצי שטים לפי שהיו מהם דבר מועט שמה אם שכרתו אותם ביער שהיה סמוך להר סיני או שקנאום במחנה מהגוים שהיו מביאים סחורותיהם שמה למוכרם. וכן זכר שכל אשה חכמת לב בידיה טוו כי אותו אומנות מיוחד לנשים. ואמר ויביאו מטוה את התכלת וגו' להגיד שהיו נשים שהוציאו ממצרים מטוה לא שטוו הן אותו אבל שהביאוה משם מן התכלת והארגמן וממנו הביאו גם כן נדבה. והנה העדה הביאו נדבותיהם תחלה. והנשים לא נתנו מקום לבעליהן להתנדב ראשונה. אבל באו כלם בערבוביא כמו שאמר ויבואו האנשים על הנשים. אמנם הנשיאים שנתנו מקום לעדה כאשר באו המה להתנדב כבר לא מצאו דבר לתת שלא יהיה ממנו כבר בנדבה הרבה ומפני זה הביאו המה אבני השוהם ואבני המלואים והבשמים מהשמן למאור ולשמן המשחה ולקטרת הסמים. כי אותם הדברים לא נמצאו אלא בידי גדולי העדה ונשיאיהם. ואמנם אמר אח"ז כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם וגו' אין הפסוק ההוא כפול אבל הוא להגיד שכלם עשו הנדבה ההוא לשמה לעבוד השם ולקיים מצותו. לא לתכלית הוראה וגסות הרוח כי כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא הנדבה לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות כלם בלי ספק הביאו בני ישראל נדבה לה' כלומר הביאו נדבותיהם לשם ה' ולא לתכלית אחר. ומפני שרבו המתנדבים בעם לעשות המלאכה. אמר משה לישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל רוצה לומר דעו לכם שהקדוש ברוך הוא מנה את בצלאל להיות ראש במלאכה הזאת ולהיות ענינו אלהי תראו שמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. רוצה לומר שנתקבצו בו חכמה עיונית וחכמה מעשית וידיעת אומניות מתחלפים. וגם נמצאת בו מעלה אחרת. והיה אמרו ולהורות נתן בלבו רוצה לומר שהוא יורה וילמד אל שאר האומנים שיעשו. ולפי שהיה אהליאב אדם מפורסם בידיעות האלה אמר הוא ואהליאב מלא אותם חכמת לב רוצה לומר שאהליאב הוא ראוי והגון להיותו בחברת בצלאל ושניהם יעשו כל מלאכת עבודת הקדש כאשר צוה השם כי בלי ספק לא יחטיאו הכוונה האלהיות ולכך קרא משה לשניהם ולכל שאר חכמי לב אשר נשאם לבם וצוה אותם לקרבה אל המלאכה לעשות אותה. ובו ביום שהביאו בני ישראל הנדבה לקחו אותה החכמי לב הנגשים לעשותה. ואמרו והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר. אפשר לפרשו על האומנים עצמם שמלבד שנדבו לעשות את כל המלאכה עוד הביאו הם משל עצמם נדבה באשמורת הבקר היום האחד שקבלו נדבת העדה והוא אמרו והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר רוצה לומר שהם האומנים הביאו לפני משה נדבת מתנה עוד מלבד נדבת עשיית המלאכה והיה זה בבקר בבקר בהשכמת יום המחרת. אמנם המפרשים פירשו והם הביאו אליו עוד נדבה על ישראל שמלבד הנדבה שהביאו ביום הראשון שלקחוה האומנים עוד היו מביאים ישראל נדבה בכל בקר ובקר. ושנתרבתה כל כך הנדבה עד שכל החכמים העושים במלאכת הקדש באו אל משה איש איש ממלאכתו. ואמרו אליו מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה. והזכיר הכתוב זה לשבח את העם המביאים נדבותיהם. ולפאר את האומנים באמונתם וגם הנגיד עליהם נשתבח בזה לפי שצוה אליהם שיעבירו קול במחנה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש כי לא היה לי חפץ בכספם וזהבם כשאר המושלים בעם אלא שיעשו מצות האלהים בשלמותה. ואמר אל יעשו עוד מלאכה לפי שהממון יקרא מלאכה כמו שאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו לרגל המלאכה אשר לפני והענין שלא יביאו עוד שום דבר למלאכת הקדש כי גם ההבאה תקרא מעשה ולכך אמר ויכלא העם מהביא. ונראה לי שעם היות שמצינו שם מלאכה על הממון ועל המקנה. הנה לא נוכל לפרשו כאן בדרך ההוא מפני שהכתוב אומר אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש. ואיך יפול מאמר אל יעשו עם שם מלאכה על הבאת הנדבה כ"ש שהכתוב אומר ויכלא העם מהביא ולא אמר מעשות. ולכן נראה לפרש שהאומנים אמרו למשה מרבים העם להביא מדי העבודה. ר"ל יותר מכדי צורך העבודה שצוה השם לעשות. ושאלו למשה אם יצניעו המותר או יפסקו העם מהביא או האומנים מלקבל עוד מידיהם. ומשה צוה אותם שיעבירו קול וכרוז במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה כלומר שהדברים הנעשים לצורך המלאכה לא יעשו מהם יותר כי כיון שלא היה צורך במעשה המלאכה ההיא אין ראוי שיעשוה. אבל לא צוה משה שלא יביאו הדברים שאין בהם עשייה כאלו תאמר זהב וכסף ונחשת וגם תכלת וארגמן ותולעת שני ושש. כי הדברים ההם אע"פ שיביאו מהם יותר מהצריך למלאכה אוצר בית ה' יבואו ובכל זמן יצטרכו אליהם לעשות פרוכת ובגדי הכהנים ולקנות זבחי צבור ושאר הדברים. ולכך לא מנע משה ההבאה אלא העשיה למלאכה. אבל העם כשראו שלענין המלאכה כבר היה די במה שהביאו לא די שמנעו עצמם מלעשות עוד המלאכה. אבל גם נמנעו מהביא עוד שום דבר בנדבה. וזה הוא אמרו איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וגו' ויכלא העם מהביא. וספר הכתוב שהיתה השערת האומנים טובה מאד כי עם היות שחדל העם מהביא עוד נדבה, הנה במה שהביאו בראשונה היתה דים. והספיקה להם הנדבה ההיא לעשות את המלאכה בשלמות והותר כי גם נותר הרבה מהנדבה ההיא שנתנו אותו באוצר המקדש וספר הכתוב איך נעשתה המלאכה הקדושה הזאת שעשו כל חכם לב בעושי המלאכה ראשונה את המשכן ואין ספק שכל מה שעשה כל אחד מהחכמים היה בצווי בצלאל כי הוא היה וממונה על כלם. ומה שאמר במשכן ויעשו ובשאר הדברים והכלים אמר ויעש הוא לפי שבתחלה אמר ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה על כל הדברים והכלים שנזכרו בפרשה כאלו אמר ויעשו כל חכם לב את המלאכה ההיא והוא אם כן מאמר כולל. אחר כך זכר הדברים כמו שנעשו ראשון ראשון והוא אמרו את המשכן עשר יריעות. ויעש יריעות עזים וכן השאר. ואפשר לומר גם כן שביריעות המשכן להיותם המלאכה הראשונה שעשו נתקבצו בה כל האומנים וכלם תפרו את היריעות כדי שיקימו מהרה את המשכן ויכניסו בו את שאר הכלים אשר יעשו כלם ולזה אמר ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן כי כלם עשו אותן היריעות. אמנם שאר הדברים עשו אותם אנשים מיוחדים זה דבר אחד וזה דבר אחד. ולזה נאמר בהם ויעש. ואמנם הארון מפני קדימתו ומעלתו על שאר הכלים עשאו בצלאל בידיו ולא נגעה בו יד אחר ולזה אמר ויעש בצלאל את הארון. אמנם השלחן והמנורה והמזבחות וכיור וכנו והחצר עשה כל אחד מהאומנים עם עבדיו ומשרתיו כל אחד מהם ולכן לא באה לשון העשיה שוה בכל הדברים והותרה בזה השאלה הד'. ואמנם למה הגיד הכתוב כל המלאכה הזאת בפרטיות הזה כל כך מהפעמים ולא הספיק לומר בכלל ויעשו כל חכם לב כאשר צוה ה' את משה ראיתי דברי הרלב"ג בזה ואת כלם ישא רוח. אבל הטעם בזה אצלי הוא מפני שלא עשו האומנים המלאכה הזאת באותו סדר מהקדימה והאיחור שצוה השם נמשה בסדר ויקחו לי תרומה ולכך הוצרך הכתוב להגיד כאן איך עשו הכלים והדברים ההם שהיה באופן מתחלף למה שנצטווה בהם משה וכמו שביארתי בסדר הנזכר הסבה בחלוף הזה. ומפני שלא יחשוב אדם שכמו ששנו בסדר המלאכה כך שנו בעצמותה ובמספרה. הוצרך לברר כאן כל דבר ודבר שעשו כדי להודיע שעשו כל הדברים שצוה השם ולא שנו דבר אלא בקדימה והאיחור בסדר המעשה. ואין אם כן בזה מותר כלל. ואמנם מה שנזכרה עוד המלאכה בסדר פקודי תתבאר שם סבתו והותרה בזה השאלה הה'. והנה לא נאמר במעשה הכלים האלה כאשר צוה ה' את משה, לפי שבסוף אלה פקודי על הבאת הכלים למשה נאמר בכלל (שמות ל״ח:כ״ב) ככל אשר צוה ה' את כל העבודה וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו ויברך אותם משה, והותרה בזה השאלה הו'. והנה בכיור וכנו שנעשה מנחשת אמר הכתוב במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד ורש"י כתב ומדברי חז"ל הוא שבנות ישראל היו בידיהן מראות שרואות בהם כשהן מתקשטות ואף אותם לא עכבו והיה משה מואס בהם מפני שעשוין ליצר הרע. אמר לו הקב"ה אלו חביבין מן הכל שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. וענינו כמו שכתב הרמב"ן שבכל מלאכת המשכן קבלו התכשיטין מן הנשים כדכתיב ויבואו האנשים על הנשים והביאו חח ונזם וטבעת וכומז. והכומז לפי מדרשו היא יותר נמאס. אבל שם נתרצה ונתקבל עם כל הנדבה. אמנם שיעשו כלי מיוחד מן התכשיט העשוי ליצר הרע לא היה משה בוחר בכך עד שנאמר לו כן מפי הגבורה. וראב"ע כתב שהיו הנשים האלה עובדות השם וסרו מתאוות זה העולם ונתנו מראותיהן נדבה. והיו באות בכל יום ויום אל פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות. ושזה הוא אמרו אשר צבאו פתח אהל מועד. והנכון על דרך הפשט שהיה מנהג הנשים במצרים להתקשט במראות נחשת או זכוכית לתקן הפארים על ראשיהן והנה היה נחשת המראות ההמה קלל ממורט ויפה מאד והנשים הקדישו ונדבו המראות ההן והביאום אל פתח אהל משה הנקרא אהל מועד להיותן מנחשת מזוקק וקלל ויפה מאד ומשה כשראה יופי הנחשת ההוא צוה לעשות ממנו הכיור וכנו כי להיותו נחשת מזוקק יהיה דומה לכסף בזוהרו וזה הוא אמרו ויעש את הכיור וכנו נחשת במראות הצובאות רוצה לומר ממראות הצובאות כי בי"ת במראות משמשת במקום מ"ם. והענין שעשה הכיור ואת כנו מאותם המראות של הנשים הצובאות. וביאר הכתוב למה קראם צובאות. באמרי אשר צבאו פתח אהל מועד ר"ל שנתקבצו כולנה חיל וצבא גדול פתח אהל מועד של משה להביא את נדבותיהן: תםכלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
ועל צד הרמז נאמר שהקהל זה היה לתווך השלום ביניהם, כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת ואחר שרצה להודיעם מעשה המשכן שיהיו כולם שותפים בו דומה כאילו הושיב את כולם במדור אחד, ועל כן הוצרך להקהילם תחלה שיהיו באגודה אחת, וע"כ פירש רש"י שהיה זה למחרת יו"כ לפי שכל החניות היו במחלוקת ותרעומות חוץ מן החניה שקודם מ"ת שנאמר (שמות יט, ב) ויחן שם ישראל וגו' וא"כ איך אפשר להקהילם בזמן שהם מחולקים ואין דעתם שוה ואין זה זמן מוכן, לזה מצא משה להקהילם כרצונו למחרת יו"כ כי ביו"כ השלום מתווך ביניהם ובעצם היום ההוא כולם באגודה אחת ע"כ היה בנקל להקהילם ביום המחרת כל זמן ששלום האתמול קיים, אבל אם יום או יומים יעמוד אז לא יוקם השלום כי כבר נתפרדה החבילה וכל איש לדרכו פונה וכדי שלא יתנגד אל השלום דברי ריבות שביניהם בעסק ממון שבין איש לחבירו כי אין לשלום של יו"כ עסק בזה, ע"כ ישב משה גם לשפוט בעצם היום ההוא כדי שמכל צד יהיה שלום ביניהם, ואז יהיו ראויין לדור במדור אחד דהיינו המשכן המשותף, לכולם, ואחר שנעשו לאחדים ע"י המשכן המצרפם מאז מצינו כמה פעמים שהקהילם משה אע"פ שלא היה ממחרת יו"כ וכ"ש למה שכתוב בעקידה דרך מליצה על פסוק לא תבערו אש וגו' שלא יציתו אש המחלוקת ביום השבת שנרפים המה ממלאכה ויש לחוש ביותר אז לאש המחלוקת מתלקחת בתוך הדברים בטלים, אם כן יפה אמר ויקהל שהקהילם להיות באגודה אחת על ידי ציוי לא תבערו אש שעל פי דבורו הם נאספים.
אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. דברים שנים במשמע והא לא הגיד להם בפעם ההוא כ"א מצות השבת כי אין לומר שדברים קאי גם על המשכן שהזכיר אח"כ שהרי נאמר זה הדבר אשר צוה ה' א"כ בזה הדבר המשכן אמר ומה אני מקיים אלה הדברים, ועו"ק שאמר ששת ימים תיעשה מלאכה הל"ל תעשה כי תיעשה מעצמה משמע, ועו"ק שפסוק זה כולו מיותר, ומ"ש בדברות ששת ימים תעבוד כבר בארנו זה בפר' יתרו ע"ש אבל פסוק זה אינו סובל הפירוש ההוא
ע"כ אומר אני שנקט דברים, לפי שכל עיקר מצוה זו היתה לצוות על מלאכת המשכן שיתעסקו בו כל ששת ימי המעשה וביום הז' לא יתעסקו בו כי אין משכן דוחה שבת והיו כאן ב' דברים אחת, לצוות על מעשה המשכן השניה, שלא יתעסקו בו בשבת ומה שנאמר תיעשה מלאכה לפי שכל עיקר ציווי זה היה על הבאת הנדבה כי גם זה נקרא מלאכה כמו שלמדו רז"ל (שבת צו, ב) מן פסוק איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וכתיב ויכלא העם מהביא, א"כ הבאת הנדבה מרשות לרשות נקרא מלאכה ועל אותה מלאכה אמר תיעשה כי לא היה יכול לומר תעשה מלאכה דרך ציווי שהרי הדבר הניתן מצד הנדבה אינו ציווי וחובה אלא כל איש אשר נדבו לבו יתן מעצמו לכך נאמר תיעשה מלאכה מעצמה משמע וביום השביעי שבת לה' ואסור בו גם הבאת הנדבה מרשות לרשות. ולפי מדרש רז"ל האומר שהמשכן נעשה קצתו מאליו (עיין שמו"ר נב ד) כמו המנורה שנעשית מאליה וכן הקמת המשכן היתה מאליו שנאמר (שמות מ, יז) הוקם המשכן על כן נאמר תיעשה מלאכה מאליה משמע.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
עוד ירצה באומרו את כל, על פי מה שפירשתי בפרשת תרומה בפסוק "מאת כל איש אשר" וגו', שבא לרבות יתומים קטנים ונשים יע"ש[5], והוא אומרו את כל, ב' ריבויים, וטעם שלא הזכיר הג' שהוא שוע זה אינו צריך לקרא לו כי מעצמו בא יבא ברנה[6] בכלל כל ישראל. ובספר הזהר (ח"ג קצ"ו ב) אמרו, שהקהיל האנשים להפרידם מהנקבות, לצד שהיה השטן מצוי בינם, לבל יזיקם ח"ו. ע"כ. ומן הסתם לא יכחיש שלא נזדמנו הנשים לשמוע דבר ה' ובפרט להביא נדבת המשכן, וכן הוא אומר (פסוק כ"ב): "ויבואו האנשים על הנשים", אלא יכוין לומר כי הקהיל האנשים בפני עצמן והנשים בפני עצמן, ולא באו יחד ולא עמדו במסיבה אחת, והכתוב רמז הדברים בייתור תיבת בני, שלא היה צריך לומר אלא: "את כל עדת ישראל":
אלה הדברים וגו'. צריך לדעת אומרו אלה הדברים, ובמסכת שבת (דף צז:): דרש מכאן רבי ט"ל מלאכות כמנין אלה ל"ו דברים ב' הדברים ג' הרי ט"ל, וזה דרך דרש. עוד צריך לדעת למה הוצרך לומר לעשות אותם, ולא הספיק באומרו אשר צוה ה'. ועוד, כיון שלא אמר במצוה זו אלא ענין שבת, איך יוצדק ליאמר עליו תעשו.
אכן יתבאר ע"פ דבריהם ז"ל (הוריות דף ח.) שאמרו בפסוק (במדבר טו, כב) "כי תשגו" וגו', שכל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה. ומעתה הנה צריכין כל ישראל לתקן כל תרי"ג מצות אשר פגמו בכולן ודבר זה הוא רחוק מגדר ההשגה, אשר על כן באה מצות ה' להם שיזהרו במצות שבת, ואמרו ז"ל (שמו"ר פכ"ה): שקול שבת כנגד כל התורה, ובזה יתקנו פגם שפגמו בכל התורה, והוא מאמר משה כאן: אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם, פירוש, לשון תיקון, בזה יתוקנו פגמיהם של בני ישראל, ומה הם הדברים? ששת ימים וגו' וביום השביעי וגו', ובזה יתיישב מה שקשה עוד למה חזר עוד לצוות על השבת אחר שכבר צוה כמה פעמים, ועוד למה צוה עליו סמוך למצות מעשה המשכן, ולדברינו יבא על נכון כי יצו ה' על תיקון העבר כדי שיהיו מוכשרים לשכון בתוכם ובמצות שבת ששקולה ככל התורה היא תקנת עבודה זרה כאומרו (ישעי', נו) אשרי אנוש יעשה זאת ודרשו ז"ל (שבת דף קיח:) כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו:
עוד יתבאר ע"פ דבריהם ז"ל (מכילתא פ' תשא) רבי אלעזר בר פרטא אומר מנין שכל המשמר שבת מעלין עליו כאלו עשאו דכתיב ושמרו וגו' לעשות את השבת ע"כ, והנה בפ' כי תשא פירשתי דרכים רבים באומרו לעשות את השבת, ודרשה זו זה מקומה, והוא אומרו אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם פירוש הדברים עצמן שהם שבתות אתם עושים אותם והבן.
עוד ירצה לומר כי הגם כי מצות שבת היא שמירה מהמלאכות ושביתה ואין כאן מעשה ליטול עליה שכר אלה הדברים אשר צוה ה' שיהיו בגדר מעשה ליטול עליהם שכר, ועיין מה שכתבתי בפרשת כי תשא (ל"א ט"ז) טעם לזה, ודקדק לומר אלה לשלול הדוגמא שישנו בבחינת שמירה לבד אינו כבחינת המעשה ליטול עליו שכר.
ועל פי המדרש (ילקוט) שאמרו כי אמר הקדוש ברוך הוא למשה הקהל קהילות ודרוש ברבים כדי שילמדו לדורות הבאים להקהל בכל שבת וכו', יתבאר הכתוב על נכון ויקהל משה וגו' ויאמר אליהם אלה הדברים פירוש הקהלת העדה ודרשת התורה צוה ה' לעשות אותם, או ירמוז באומרו לעשות אותם על בני ישראל כי באמצעות הדברים מתכפרים כל עונותם כמאמר ר' ישמעאל שם:מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
ויאמר אליהם
ב. אלה הדברים וגו' רבי אומר, להביא שלשים ותשע מלאכות שאמר להם משה על פה.
ששת ימים תעשה מלאכה וכתוב אחד אומר ששת ימים תעבוד. בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים. וכשאינן עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן.
וביום השביעי שלא יהו ישראל אומרים, הואיל ומותרים בעשית מלאכה בבית המקדש, נהיה מותרין בגבולין. תלמוד לומר וביום השביעי.
מלבי"ם - התורה והמצוה
א. אלא הדברים אשר צוה ה' לעשות יפלא מאוד איך אמר שצוה ה' לעשות. הלא הצווי דפה שהוא שלא לעשות מלאכה בשבת. ואינה לעשות רק שלא לעשות. ופי' חז”ל שמה שנאמר ששת ימים תעשה מלאכה הוא צווי על מלאכת המשכן שיעשה בששת ימי החול. והוא הצווי לעשות. ואמר, שהגם שנצטויתי לעשות מלאכת המשכן כל ימות החול בכל זאת יום השביעי קדש ואסור לעשות בו אף מלאכת המשכן. שמן הסברא היינו אומרים כמו שעבודה דוחה שבת כן מלאכת המשכן וכליו, שהם מכשירי העבודה. אם אי אפשר לעשותם בחול, כגון שנטלה קרנו של מזבח או נפגמה סכין של שחיטה בשבת, יותר לתקנם. קא משמע לן שאף מלאכה שצוה ה' לעשות בששה הימים לא תעשה בשבת.
ב. אלה הדברים , כבר פירשתי שרצונו לומר אלה הדברים שצוה ה' לעשות במשכן בששת הימים, לא תעשו בשבת. שהם קרוים מלאכה והעושה אותם בשבת יות. מבואר שכל הדברים שנעשו במשכן בששת הימים קרוים מלאכה וחייב עליהם בשבת. וממה שאמר אלה הדברים שכבר בארנו ( ויקרא ג ) שדברים מורה על הדבור הארוך בעל פה. מבואר שאז דבר באורך ומסר להם בעל פה פרטי המלאכות שהיו במשכן, ושהם אסורים בשנת שהם ל"ט מלאכות. כי גדר שם מלאכה הוא העסק שעוסק בדבר שיש בו אומנות, ושמשנה איזה חומר מן הדברים שבעולם לעשות בו איזה חידוש ותיקון. לאפוקי מעשה הדיוט ופעולה שאין משנה בו דבר. כמו טעינת משאות כבדות בביתו או תקיעת שופר ורדיית הפת וכדומה.
והוצאה אינה מלאכה באמת. רק התורה יחדתו וקראתו בשם מלאכה כמו שאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש . שכיון שלא הוציאו נדבות מבתיהם כי מלאכות אחרות עסקו בם עד שנגמר המשכן. ומבואר בירמיה ובנחמיה איסור הוצאה. אבל יתר המלאכות שהיו במשכן, הם מלאכות גמורות והם אבות לכלי מיני מלאכות שבעולם. שכולם הם תולדות מסתעפות מהם.
ובמשכן באר שהיו חושבי מחשבות ועושי מלאכת מחשבת. וע"כ גם במלאכת שבת, רק מלאכת מחשבת אסרה תורה. ויש הבדל .בין מלאכה סתם ובין מלאכת עבודה. כמו שאמרנו בהתורה והמצוה ( אמור קפז ובכמה מקומות) וזהו שאמר רבי להביא ל"ט מלאכות. ומובא בשבת (דף ע). ומה שנאמר ששת ימים תעשה מלאכה וכתוב אחר אומר ששת ימים תעבוד, התבאר בפרשת תשא ( תשא לא ).
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
אלה הדברים. דרשו מכאן לל"ט מלאכות לשבת כמנין אלה ודברים משמע שנים וה' דהדברים לרבות אחד הרי ל"ט ואפי' דבכמה מקומות כתיב אלה הדברים ולא דרשינן ליה שאני הכא דכתיב במלאכת המשכן זה הדבר ושני הכא לכתוב אלה הדברים לדרשה:
לעשות. אותיות ל' תשע וחסר וי"ו לומר ל"ט מלאכות נעשה אותם בו' ימים ולא בשבת וכן אשר ברא אלהים לעשות הכתוב בויכולו תמצא עשיות ובריאות ומלאכות והויות והוצאות והבדלות כולם ל"ט לו' ל"ט מלאכות הן חוץ לתולדותיהם וכן תמצא מויקהל עד לא תבערו וגו' ביום השבת ל"ט תיבות חוץ ממלת השבת:
הזכיר לא תבערו לפי שצריך הבערת אש למלאכת המשכן לבשל סממנים ולצבוע ולצרף הכסף ונחשת וזהב:
המפרשים עונים לשאלות • ביאור קצר על כל הפרק • כתבו את ביאור ויקי על הפסוק!
קישורים
דף הפרק • מקראות גדולות • הרשימה המלאה של דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לפסוק זה
פסוק זה באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא
- ^ בנוסחנו: וּכְנַשׁ.
- ^ בנוסחנו: וּכְנַשׁ.
- ^ יעויין שם.
- ^ ע"פ לשה"כ ב(תהילים קכו, ו).
- ^ יעויין שם.
- ^ ע"פ לשה"כ ב(תהילים קכו, ו).
דפים בקטגוריה "שמות לה א"
קטגוריה זו מכילה את 11 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 11 דפים.