רש"י מנוקד על המקרא/ספר שמות/לה

(א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה – לְמָחֳרַת יוֹם הַכִּפּוּרִים כְּשֶׁיָּרַד מִן הָהָר (סדר עולם, ו). וְהוּא לְשׁוֹן הִפְעִיל, שֶׁאֵינוֹ אוֹסֵף אֲנָשִׁים בַּיָּדַיִם, אֶלָּא הֵן נֶאֱסָפִין עַל פִּי דִּבּוּרוֹ; וְתַרְגּוּמוֹ "וְאַכְנֵישׁ"‏[1].

(ב) שֵׁשֶׁת יָמִים – הִקְדִּים לָהֶם אַזְהָרַת שַׁבָּת לְצִוּוּי מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ דוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת (מכילתא).

(ג) לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ – יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים: הַבְעָרָה לְלָאו יָצָאת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לְחַלֵּק יָצָאת (שבת ע' ע"א).

(ד) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' – לִי לֵאמֹר לָכֶם.

(ה) נְדִיב לִבּוֹ – עַל שֵׁם שֶׁלִּבּוֹ נוֹדְבוֹ, קָרוּי נְדִיב לֵב. כְּבָר פֵּרַשְׁתִּי נִדְבַת הַמִּשְׁכָּן וּמְלַאכְתּוֹ בִּמְקוֹם צַוָּאָתָם.

(יא) אֶת הַמִּשְׁכָּן – יְרִיעוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת הַנִּרְאוֹת בְּתוֹכוֹ קְרוּיִים מִשְׁכָּן.
אֶת אָהֳלוֹ – הִיא אֹהֶל יְרִיעוֹת עִזִּים הֶעָשׂוּי לְגַג.
וְאֶת מִכְסֵהוּ – מִכְסֵה עוֹרוֹת אֵילִים וְהַתְּחָשִׁים.

(יב) וְאֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ – פָּרֹכֶת הַמְּחִיצָה. כָּל דָּבָר הַמֵּגֵן, בֵּין מִלְמַעְלָה בֵּין מִכְּנֶגֶד, קָרוּי מָסָךְ וּסְכָךְ; וְכֵן: "שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ" (איוב א,י), "הִנְנִי שָׂךְ אֶת דַּרְכֵּךְ" (הושע ב,ח).

(יג) לֶחֶם הַפָּנִים – כְּבָר פֵּרַשְׁתִּי (שמות כה,כט), עַל שֵׁם שֶׁהָיוּ לוֹ פָּנִים לְכָאן וּלְכָאן, שֶׁהוּא עָשׂוּי כְּמִין תֵּבָה פְּרוּצָה.

(יד) וְאֶת כֵּלֶיהָ – מֶלְקַחַיִם וּמַחְתּוֹת.
נֵרוֹתֶיהָ – לוצי"ש [loces = מנורות‏[2]] בְּלַעַ"ז, בָּזִיכִים שֶׁהַשֶּׁמֶן וְהַפְּתִילוֹת נְתוּנִין בָּהֶן.
וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאוֹר – אַף הוּא צָרִיךְ חַכְמֵי לֵב, שֶׁהוּא מְשֻׁנֶּה מִשְּׁאָר שְׁמָנִים, כְּמוֹ שֶׁמְּפוֹרָשׁ בִּמְנָחוֹת (דף פ"ו ע"א): מְגַרְגְּרוֹ בְּרֹאשׁ הַזַּיִת; וְהוּא כָּתִית וָזָךְ.

(טו) מָסַךְ הַפֶּתַח – וִילוֹן שֶׁלִּפְנֵי הַמִּזְרָח, שֶׁלֹּא הָיוּ שָׁם קְרָשִׁים וְלֹא יְרִיעוֹת.

(יז) אֶת עַמֻּדָיו וְאֶת אֲדָנֶיהָ – הֲרֵי חָצֵר קָרוּי כָּאן לְשׁוֹן זָכָר וּלְשׁוֹן נְקֵבָה; וְכֵן דְּבָרִים הַרְבֵּה.
וְאֵת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר – וִילוֹן פָּרוּשׂ לְצַד הַמִּזְרָח, עֶשְׂרִים אַמָּה אֶמְצָעִיּוֹת שֶׁל רֹחַב הֶחָצֵר, שֶׁהָיָה חֲמִשִּׁים רֹחַב. וּסְתוּמִין הֵימֶנּוּ לְצַד צָפוֹן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, וְכֵן לַדָּרוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה קְלָעִים לַכָּתֵף" (שמות כז,יד).

(יח) יִתְדוֹת – לִתְקֹעַ וְלִקְשֹׁר בָּהֶם סוֹפֵי הַיְרִיעוֹת בָּאָרֶץ, שֶׁלֹּא יָנוּעוּ בָּרוּחַ.
מֵיתְרֵיהֶם – חֲבָלִים לִקְשֹׁר.

(יט) בִּגְדֵי הַשְּׂרָד – לְכַסּוֹת הָאָרוֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנוֹרָה וְהַמִּזְבְּחוֹת בִּשְׁעַת סִלּוּק מַסָּעוֹת.

(כב) עַל הַנָּשִׁים – עִם הַנָּשִׁים וּסְמוּכִין אֲלֵיהֶם.
חָח – הוּא תַּכְשִׁיט שֶׁל זָהָב עָגֹל, נָתוּן עַל הַזְּרוֹעַ; וְהוּא הַצָּמִיד.
וְכוּמָז – כְּלִי זָהָב הוּא, נָתוּן כְּנֶגֶד אוֹתוֹ מָקוֹם לָאִשָּׁה. וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ שֵׁם "כּוּמָז", כָּאן מְקוֹם זִמָּה (שבת ס"ד ע"א).

(כג) וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ – תְּכֵלֶת אוֹ אַרְגָּמָן אוֹ תּוֹלַעַת שָׁנִי אוֹ עוֹרוֹת אֵילִים אוֹ תְּחָשִׁים, כֻּלָּם הֵבִיאוּ.

(כו) טָווּ אֶת הָעִזִּים – הִיא הָיְתָה אֻמָּנוּת יְתֵרָה, שֶׁמֵּעַל גַּבֵּי הָעִזִּים הָיוּ טוֹוִין אוֹתָם (שבת ע"ד ע"ב).

(כז) וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ – אָמַר רַבִּי נָתָן: מַה רָאוּ נְשִׂיאִים לְהִתְנַדֵּב בַּחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בַּתְּחִלָּה, וּבִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן לֹא הִתְנַדְּבוּ בַּתְּחִלָּה? אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ נְשִׂיאִים: יִתְנַדְּבוּ צִבּוּר מַה שֶּׁמִּתְנַדְּבִים, וּמַה שֶּׁמְּחַסְּרִים – אָנוּ מַשְׁלִימִין אוֹתוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִשְׁלִימוּ צִבּוּר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַּיָּם" (שמות לו,ז), אָמְרוּ נְשִׂיאִים: מָה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת? "הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם" וְגוֹמֵר. לְכָךְ הִתְנַדְּבוּ בַּחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ תְּחִלָּה (ספרי נשא ז,ג). וּלְפִי שֶׁנִּתְעַצְּלוּ מִתְּחִלָּה, נֶחְסְרָה אוֹת מִשְּׁמָם: "וְהַנְּשִׂאִם" כְּתִיב (במדבר רבה יב,טז).

(ל) חוּר – בְּנָהּ שֶׁל מִרְיָם הָיָה (סוכה י"א ע"ב).

(לד) וְאָהֳלִיאָב – מִשֵּׁבֶט דָּן, מִן הַיְּרוּדִין שֶׁבַּשְּׁבָטִים, מִבְּנֵי הַשְּׁפָחוֹת. וְהִשְׁוָהוּ הַמָּקוֹם לִבְצַלְאֵל לִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, וְהוּא מִגְּדוֹלֵי הַשְּׁבָטִים, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא נִכַּר שׁוֹעַ לִפְנֵי דָּל" (איוב לד,יט; ראו מדרש תנחומא כי תשא יג).

הערותעריכה

  1. ^ בנוסחנו: וּכְנַשׁ.
  2. ^ ר' לעיל מס' 3144 (לעיל ל,ז), וכאן רש"י אומר בפירוש: "בזיכין שהשמן והפתילות נתונין בהן".