ביאור:מ"ג שמות לה א
וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עריכה
כתיב לעיל כי קרן אור פניו וסמיך ליה פרשת שבת לומר שאינו דומה קירון פנים של שבת לשאר ימים.
ויקהל משה. למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל. יכלול "כל עדת בני ישראל" האנשים והנשים, כי כלם התנדבו במלאכת המשכן. והנה משה אחר שצוה לאהרן והנשיאים וכל בני ישראל האנשים כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני אחרי שבור הלוחות (לעיל לד לב), ונתן על פניו המסוה (שם פסוק לג), חזר וצוה והקהילו אליו כל העדה אנשים ונשים. ויתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו. ואמר לכולם ענין המשכן אשר נצטוה בו מתחלה קודם שבור הלוחות, כי כיון שנתרצה להם הקב"ה ונתן לו הלוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם, ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם כענין שצוהו תחלה, כמו שאמר (לעיל כה ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ולכן צוה אותם משה עתה בכל מה שנצטוה מתחלה:
ויקהל לקחת מכל אחד לגלגלת. וגם להזהירם על מלאכת המשכן:
הקדמה וברוך אל עליון בעוז עמו נהל. ביד ציר מראהו כאור שמש יהל. לצוהו בהר להכין לו אהל. לשבתו ככתוב בסדר ויקהל. טעם ויקהל. שישמעו הכל מפיו דבר המשכן שיתנדבו
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו'. פירש"י למחרת יו"כ כו', ובפר' יתרו כתיב (שמות יח יג) ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם ופירש"י שם כי זה היה למחרת יום כיפורים. ונ"ל שידוע שהקהל זה היה להודיע להם מצות המשכן והנדבה כמו שיתבאר בסמוך, והיה משה חושש פן יתנדב אחד מהם למשכן דבר שאינו שלו והוא חושב כי הוא תופסו בדין וזה לא יתכן לבנות הבית הגדול והקדוש הזה מן הגזל ומקום המשפט שמה הרשע, ע"כ הכריז משה תחלה מי בעל דברים יגש אלי למשפט באופן שכל העם על מקומו יבא בשלום ונודע לכל אחד מה שהוא שלו או אינו שלו ע"י שהיה דן ביניהם ואז היה מודיעם ענין הנדבה לאמר קחו מאתכם תרומה לה', ומאתכם היינו משלכם ולא משל חבירכם דאל"כ מאתכם מיותר, ואע"פ שבלי ספק לא היה יכול לשפוט את כל העם ביום אחד ואפילו באותו יום לא היה שופט כל היום כי אע"פ שנאמר (שם יח יג) מבקר עד ערב. היינו כפירש"י שכל הדן דין אמת לאמתו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית שנאמר (בראשית א ה) ויהי ערב ויהי בקר. דאל"כ אימתי הודיעם מעשה המשכן, מ"מ גם הנדבה לא נשלמה ביום אחד ואולי היה מודיעם שכל דבר שב' חלוקים עליו שלא יתנום נדבה עד כי יתברר תחילה הדין עם מי. ועל צד הרמז נאמר שהקהל זה היה לתווך השלום ביניהם, כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת ואחר שרצה להודיעם מעשה המשכן שיהיו כולם שותפים בו דומה כאילו הושיב את כולם במדור אחד, ועל כן הוצרך להקהילם תחלה שיהיו באגודה אחת, וע"כ פירש רש"י שהיה זה למחרת יו"כ לפי שכל החניות היו במחלוקת ותרעומות חוץ מן החניה שקודם מ"ת שנאמר (שמות יט ב) ויחן שם ישראל וגו' וא"כ איך אפשר להקהילם בזמן שהם מחולקים ואין דעתם שוה ואין זה זמן מוכן, לזה מצא משה להקהילם כרצונו למחרת יו"כ כי ביו"כ השלום מתווך ביניהם ובעצם היום ההוא כולם באגודה אחת ע"כ היה בנקל להקהילם ביום המחרת כל זמן ששלום האתמול קיים, אבל אם יום או יומים יעמוד אז לא יוקם השלום כי כבר נתפרדה החבילה וכל איש לדרכו פונה וכדי שלא יתנגד אל השלום דברי ריבות שביניהם בעסק ממון שבין איש לחבירו כי אין לשלום של יו"כ עסק בזה, ע"כ ישב משה גם לשפוט בעצם היום ההוא כדי שמכל צד יהיה שלום ביניהם, ואז יהיו ראויין לדור במדור אחד דהיינו המשכן המשותף, לכולם, ואחר שנעשו לאחדים ע"י המשכן המצרפם מאז מצינו כמה פעמים שהקהילם משה אע"פ שלא היה ממחרת יו"כ וכ"ש למה שכתוב בעקידה דרך מליצה על פסוק לא תבערו אש וגו' שלא יציתו אש המחלוקת ביום השבת שנרפים המה ממלאכה ויש לחוש ביותר אז לאש המחלוקת מתלקחת בתוך הדברים בטלים, אם כן יפה אמר ויקהל שהקהילם להיות באגודה אחת על ידי ציוי לא תבערו אש שעל פי דבורו הם נאספים.
[מובא בפירושו לויקרא פרק ט"ז פסוק ל'] ורז"ל (יומא פה) דרשו, דווקא עבירות שלפני ה' דהיינו שבין אדם למקום יו"כ מכפר אבל לא העבירות שבין אדם לחבירו, ע"כ נאמר ועל כל עם הקהל יכפר ר"ל דווקא כשנעשו קהילה אחת להיות באגודה אחת להיות שכם אחד לעבוד את ה' אז הקב"ה מקבל תשובתם ולא בזמן שחלק לבם, ולפי שמדרך העולם שביום כיפור מבקשין מחילה זה מזה ולמחרתו חוזרים לסורם ע"כ נאמר (שמות לה א) ויקהל משה למחרת יו"כ עשה אותם קהילה אחת כדי שיהיו כן כל ימות השנה, ולפי שכל דברי ריבות נמשכים מן העסקים שבין אדם לחבירו על כן ישב לשפוט את העם למחרת יום כיפור כי עי"ז יהיו קהילה אחת וכל העם על מקומו יבא בשלום. ומטעם זה נקרא יום זה שבת שבתון. כי ביטול העסקים והשביתה סבה גדולה אל השלום, וכפל השביתה לפי שכל אדם יש לו המייה ותנועה חיצונית ופנימית. החיצונית ע"י כלי המעשה בכל מלאכה, והפנימית באה מן החלב והדם ההומים אחר בקשת התאוות, וביום השבת אינו נח כי אם מן החיצונית, וביום קדוש זה הוא נח משתיהם כי אין גם אכילה ושתיה ע"כ נקרא שבת שבתון.
ויקהל משה וגו'. צריך לדעת טעם שהוצרך לומר ויקהל אחר שהוא דבר הרגיל בכל עת אשר יצוה דבר ה', ונראה כי לצד שראו כי קרן עור פניו וייראו מגשת אליו, לזה הוצרך להקהיל את כולן לבל ימנעו קצת מהמורא, וזה שדקדק לומר את כל עדת.
והוא ל' הפעיל שאינו אוסף אנשים בידים אלא הן נאספים על פי דבורו ותרגומו ואכניש:
עוד ירצה באומרו את כל על פי מה שפירשתי בפרשת תרומה בפסוק מאת כל איש אשר וגו' שבא לרבות יתומים קטנים ונשים יע"ש, והוא אומרו את כל ב' ריבויים, וטעם שלא הזכיר הג' שהוא שוע זה אינו צריך לקרא לו כי מעצמו בא יבא ברנה בכלל כל ישראל, ובספר הזהר (ח"ג קצ"ו:) אמרו שהקהיל האנשים להפרידם מהנקבות לצד שהיה השטן מצוי בינם לבל יזיקם ח"ו ע"כ, ומן הסתם לא יכחיש שלא נזדמנו הנשים לשמוע דבר ה' ובפרט להביא נדבת המשכן, וכן הוא אומר (פסוק כ"ב) ויבואו האנשים על הנשים, אלא יכוין לומר כי הקהיל האנשים בפני עצמן והנשים בפני עצמן ולא באו יחד ולא עמדו במסיבה אחת, והכתוב רמז הדברים בייתור תיבת בני שלא היה צריך לומר אלא את כל עדת ישראל:
ובמדרש ויקהל משה תבא קהלת משה ותכפר על קהלת אהרן דכתיב (שמות לב) ויקהל העם על אהרן, תבא אמירת משה דכתיב ויאמר אליהם משה ותכפר על אמירת אהרן שנאמר (שם) ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים, תבא אלה הדברים ותכפר על אלה אלהיך ישראל יבא זהב התנופה ויכפר על זהב העגל:
ואמר ויקהל לפי שבא לומר פרשת שבת, רמז בשבתות ויו"ט נקהלים לשמוע הדרשה:
ועל פי המדרש (ילקוט) שאמרו כי אמר הקב"ה למשה הקהל קהילות ודרוש ברבים כדי שילמדו לדורות הבאים להקהל בכל שבת וכו', יתבאר הכתוב על נכון ויקהל משה וגו' ויאמר אליהם אלה הדברים פירוש הקהלת העדה ודרשת התורה צוה ה' לעשות אותם, או ירמוז באומרו לעשות אותם על בני ישראל כי באמצעות הדברים מתכפרים כל עונותם כמאמר ר' ישמעאל שם:
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לַעֲשֹׂת אֹתָם: עריכה
אלה הדברים וגו'. צריך לדעת אומרו אלה הדברים, ובמסכת שבת (צ"ז:) דרש מכאן רבי ט"ל מלאכות כמנין אלה ל"ו דברים ב' הדברים ג' הרי ט"ל, וזה דרך דרש, עוד צריך לדעת למה הוצרך לומר לעשות אותם ולא הספיק באומרו אשר צוה ה', ועוד כיון שלא אמר במצוה זו אלא ענין שבת איך יוצדק ליאמר עליו תעשו. אכן יתבאר ע"פ דבריהם ז"ל (הוריות ח'.) שאמרו בפסוק (במדבר ט"ו כ"ב) כי תשגו וגו' שכל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה, ומעתה הנה צריכין כל ישראל לתקן כל תרי"ג מצות אשר פגמו בכולן ודבר זה הוא רחוק מגדר ההשגה, אשר על כן באה מצות ה' להם שיזהרו במצות שבת, ואמרו ז"ל (שמו"ר פכ"ה) שקול שבת כנגד כל התורה, ובזה יתקנו פגם שפגמו בכל התורה, והוא מאמר משה כאן אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם פירוש לשון תיקון בזה יתוקנו פגמיהם של בני ישראל ומה הם הדברים ששת ימים וגו' וביום השביעי וגו', ובזה יתיישב מה שקשה עוד למה חזר עוד לצוות על השבת אחר שכבר צוה כמה פעמים, ועוד למה צוה עליו סמוך למצות מעשה המשכן, ולדברינו יבא על נכון כי יצו ה' על תיקון העבר כדי שיהיו מוכשרים לשכון בתוכם ובמצות שבת ששקולה ככל התורה היא תקנת עבודה זרה כאומרו (ישעי' נ"ו) אשרי אנוש יעשה זאת ודרשו ז"ל (שבת קי"ח:) כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו: עוד יתבאר ע"פ דבריהם ז"ל (מכילתא פ' תשא) רבי אלעזר בר פרטא אומר מנין שכל המשמר שבת מעלין עליו כאלו עשאו דכתיב ושמרו וגו' לעשות את השבת ע"כ, והנה בפ' כי תשא פירשתי דרכים רבים באומרו לעשות את השבת, ודרשה זו זה מקומה, והוא אומרו אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם פירוש הדברים עצמן שהם שבתות אתם עושים אותם והבן. עוד ירצה לומר כי הגם כי מצות שבת היא שמירה מהמלאכות ושביתה ואין כאן מעשה ליטול עליה שכר אלה הדברים אשר צוה ה' שיהיו בגדר מעשה ליטול עליהם שכר, ועיין מה שכתבתי בפרשת כי תשא (ל"א ט"ז) טעם לזה, ודקדק לומר אלה לשלול הדוגמא שישנו בבחינת שמירה לבד אינו כבחינת המעשה ליטול עליו שכר.
ובמדרש ויקהל משה תבא קהלת משה ותכפר על קהלת אהרן דכתיב (שמות לב) ויקהל העם על אהרן, תבא אמירת משה דכתיב ויאמר אליהם משה ותכפר על אמירת אהרן שנאמר (שם) ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים, תבא אלה הדברים ותכפר על אלה אלהיך ישראל יבא זהב התנופה ויכפר על זהב העגל:
אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. דברים שנים במשמע והא לא הגיד להם בפעם ההוא כ"א מצות השבת כי אין לומר שדברים קאי גם על המשכן שהזכיר אח"כ שהרי נאמר זה הדבר אשר צוה ה' א"כ בזה הדבר המשכן אמר ומה אני מקיים אלה הדברים, ועו"ק שאמר ששת ימים תיעשה מלאכה הל"ל תעשה כי תיעשה מעצמה משמע, ועו"ק שפסוק זה כולו מיותר, ומ"ש בדברות ששת ימים תעבוד כבר בארנו זה בפר' יתרו ע"ש אבל פסוק זה אינו סובל הפירוש ההוא ע"כ אומר אני שנקט דברים, לפי שכל עיקר מצוה זו היתה לצוות על מלאכת המשכן שיתעסקו בו כל ששת ימי המעשה וביום הז' לא יתעסקו בו כי אין משכן דוחה שבת והיו כאן ב' דברים אחת, לצוות על מעשה המשכן השניה, שלא יתעסקו בו בשבת. ומה שנאמר תיעשה מלאכה לפי שכל עיקר ציווי זה היה על הבאת הנדבה כי גם זה נקרא מלאכה כמו שלמדו רז"ל (שבת צו) מן פסוק איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וכתיב ויכלא העם מהביא, א"כ הבאת הנדבה מרשות לרשות נקרא מלאכה ועל אותה מלאכה אמר תיעשה כי לא היה יכול לומר תעשה מלאכה דרך ציווי שהרי הדבר הניתן מצד הנדבה אינו ציווי וחובה אלא כל איש אשר נדבו לבו יתן מעצמו לכך נאמר תיעשה מלאכה מעצמה משמע וביום השביעי שבת לה' ואסור בו גם הבאת הנדבה מרשות לרשות. ולפי מדרש רז"ל האומר שהמשכן נעשה קצתו מאליו (עיין שמו"ר נב ד) כמו המנורה שנעשית מאליה וכן הקמת המשכן היתה מאליו שנאמר (שמות מ יז) הוקם המשכן על כן נאמר תיעשה מלאכה מאליה משמע.
[מובא בפירושו לפסוק ב'] אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. ששת ימים תעשה מלאכה. אמר "אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות" על מלאכת המשכן וכל כליו וכל עבודתו.
אלה הדברים. דרשו מכאן (שבת צז, ב) לשלשים ותשע מלאכות לשבת כמנין אלה. ודברים משמע שנים וה' דהדברים לרבות א' הרי ל"ט. ואפילו דבכמה מקומות כתיב אלה הדברים ולא דרשינן ליה, שאני הכא דכתיב במלאכת המשכן (פסוק ד) זה הדבר ושני הכי לכתוב אלה הדברים - לדרשה:
ויקהל משה. אלה הדברים אשר צוה. מה שאמרתי למעלה, כשצויתי אתכם את כל אשר דבר ה' אתי בהר סיני (לעיל לד, לב), הם הדברים שצוה לעשות בימי החול.
[מובא בפירושו לדבריפ פרק כ"ה פסוק ג'] ותראה מלת אחי"ך בגימטריא ארבעים חסר אחת, ורמז לך הכתוב כי כיון שקבל מלקות כמנין אחיך הרי הוא אחיך, וכן מלת אלה ארבעים חסר אחת עם ג' האותיות:
ופירש אלה הדברים. המשכן וכליו לעשות על כן כתוב לעשות אותם. והנה הטעם שהשם צוני שתעשו מה שאומר לכם. והוא הזהיר אתכם אע"פ שמעשה שמים אתם חייבים לעשות. השמרו לכם שלא תעשו מעשה בשבת והעובר בפני עדים ימיתוהו בית דין ובמקום אחר יפרש שהוא בסקילה:
אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. וסמיך ליה ששת ימים תעשה מלאכה בא ולמדך כי אלה הדברים של מלאכת המשכן צוה ה' לעשות אותם בששת ימים ולא ביום השבת לפי שאין מלאכת המשכן דוחה את השבת.
אם תסתכל בסדרים אלה תמצא מעשה המשכן וכל כליו נזכר שם הרבה פעמים, הקב"ה הזכיר למשה שני פעמים, תחלה הזכירו בפרט בסדר ויקחו לי, וחזר והזכירו דרך כלל בכי תשא בפרשה ראה קראתי בשם, שלישית הוא שהזכירו משה עתה לכל ישראל בדרך כלל וצוה אותם עליו באמרו וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר צוה ה' את המשכן את אהלו, רביעית הוא ספור התורה אחר מעשה הוא שכתוב ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה והזכיר על כל דבר ודבר ויעש ויעש, חמישית אחר שנשלמה כל המלאכה בפרשת (שמות לט) ויביאו את המשכן אל משה, והיה הענין להזכירו חמשה פעמים הכל למעלת המשכן ודרך חבה כשם שמצינו שהזכיר הכתוב חמשה פעמים ישראל בפסוק אחד בסדר בהעלותך, הוא שכתוב (במדבר ח) ואתנה את הלוים נתנים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש, והכל דרך חבה ומעלה. ודרשו רבותינו ז"ל למה זה דומה למלך ששלח בנו לבית הספר כשבא שאל אכל ברי שתה ברי דמך ברי אזל ברי לבי ספרא אתי ברי מבי ספרא. וכן דרשו רז"ל במה שהאריכה תורה בספור אליעזר שכל דבריו כפולים אמרו יפה שיחת עבדי אבות לפני הקב"ה מתורתן של בנים שהרי פרשת אליעזר כל דבריו כפולים ובשנים ושלשה דפין היא אמורה וכמה מצות בתורה תלויות באות אחת ובתיבה אחת והן הן גופי תורה:
ויקהל משה אכול בני דבש כי טוב ונופת מתוק על חכך, כן דעה חכמה לנפשך אם מצאת ויש אחרית ותקותך לא תכרת. (משלי כד): שלמה המלך ע"ה המשיל החכמה שהיא תענוג שכלי לדבש שהוא תענוג גופני וכן הוא תמיד נוהג ברוב דבריו בספר משלי לדבר ע"י משלים כדי שיזהיר האדם שיוכיח שכלו לטבעו, לפי שהאדם כלול משני דברים שכל וטבע וא"א לו שיוכיח שכלו לטבעו כי אם ע"י משל מעין הדברים המורגשים אשר הטבע שקוע בהם, וידוע כי חלקי הנבראים השפלים ארבעה זה למעלה מזה והם הדומם והצומח והחי והמדבר, הדומם הם ההרים והגבעות ואין לחלק זה נפש כלל לא צומחת ולא נפש התנועה אף כי נפש שכלית. למעלה ממנו הצומח יש לו יתרון מעלה על הדומם לפי שיש בו נפש צומחת. למעלה מן הצומח שאר בעלי חיים שיש להם נפש התנועה ונפש הצומחת, למעלה מבעלי חיים שאינם מדברים הוא האדם שהוא כולל את כלם בנפש הצומח ונפש התנועה שבו ויש לו יתרון על כלם בנפש השכלית. וכן תמצא סדר הויתם בבריאתם במעשה בראשית, הדומם הוא שכתוב (בראשית א) ותראה היבשה, הצומח הוא שכתוב אחריו תדשא הארץ, החי הוא שכתוב ביום חמישי ישרצו המים שרץ נפש חיה, המדבר הוא שכתוב ביום ששי נעשה אדם בצלמנו כי הנבראים השפלים תמצא אחרון אחרון משובח בהפך מן הנבראים העליונים שהם ראשון ראשון משובח, האור ביום ראשון, הרקיע ביום שני שהוא למטה מן האור, והמאורות ברביעי שהם למטה מן הרקיע: ולפי שהאדם משותף עם הצומח בנפש הצומח ועם הבהמה בנפש התנועה לכך הוצרך להיות לו נפש שכלית להחכימו ולהורות אותו דרך השכל כדי שיתגבר שכלו על טבעו. הא למדת כשם שנתעלה הצומח על הדומם כך נתעלה החי על הצומח והמדבר על החי, ואף ע"פ שזה ברור ומוחש לעינים עוד יורונו הכתובים בזה הוא שכתוב (איוב לה) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו, ועם היתרון הזה שהוא השכל יבחן ערך השכל וערך הטבע כל אחד מהם באיזה מדרגה הוא וכאשר האדם מגביר שכלו על טבעו הנה הוא מלאך ה' צבאות וכאשר יגביר טבעו על שכלו נמשל כבהמות נדמו, ומזה יזהיר דוד המלך ע"ה את האדם שימשך אחר השכל, הוא שאמר (תהלים לב) אשכילך ואורך בדרך זו תלך איעצה עליך עיני, ויזהירנו עוד שלא ימשך אחר הטבע הוא שאמר אחריו (שם) אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום בל קרוב אליך: והנה שלמה הודיענו בספר משלי תועליות השכל ונזקי הטבע והוא שהטבע מתעצל מלבקש מאכל ומשתה ומלבוש ודירה שהם פעולות הכרחיות והשכל מוכיחו שיזדרז במוכרח ומראה לו אחרית הדברים, והוא כי עם המאכל ינצל מן הרעב ועם המלבוש ינצל ויסתתר שלא יעמוד ערום ועם הדירה ינצל מן הקור והחום כי השכל יודע ומבחין כל זה ואין הטבע יודע בזה כלום, ועל זה אמר שלמה (משלי יב) לא יחרוך רמיה צידו והון אדם יקר חרוץ, באורו איש רמיה לא יתקיים בידו ממונו ולפי שדרך הצייד לשרוף כנפי העופות כדי שלא יברחו לכך יאמר כי הגונב ועולה בצידו לא יגיע לחרוך כי יברח ממנו העוף טרם שיחרוך והוא משל למקבץ ממון שלא כדין כי לא יצליח, ויחרוך מן (דניאל ג) ושער ראשיהן לא התחרך, אבל ההון היקר לאדם והמתקיים בידו שתהיה לו מדת החריצות. הטבע מבקש הגזלה והגנבה והאונאה והפעולות האלה יערבו לו לעשות והסבה בזה שהוא מרגיש בעצמו הצורך והדוחק שיש לו, והשכל מעוררו ומוכיחו בזה ומראה לו התכלית כי יגיע לו מזה בושה ופגם וחרפה בעוה"ז והעונש החמור לעוה"ב, ועל זה אמר שלמה (משלי כ) ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ. הטבע מבקש השמחה והשחוק והמשגל והסבה בזה הוא ענין התאוה הנטועה בו לקיום המין וימצא מתיקות במלאת ספק תאותו והשכל יוכיחנו ומראה לו התכלית כי המתיקות ישוב לו למרירות, ועל זה אמר שלמה (שם ה) כי נופת תטופנה שפתי זרה וחלק משמן חכה ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות, הזכיר חרב פיות כי לא יוכל האדם להמלט מן הנזק כחרב שיש לה שתי פיות שינזק בזה או בזה, כן הנמשך אחר הטבע לא יוכל להמלט מנזק הטבע שלא יענש בעוה"ז או בעוה"ב, ומפני שכל בעל חוש וכן הבהמות והחיות כשיראה האש יברח ממנו לפחדו פן ישרף בה, גם יברח מן המים העמוקים לפחדו פן יטבע בהם גם אם ישמע קול מבהיל יברח ויתחבא מפני הפחד וכל זה בטבע, על כן יודיע השכל לטבע כי כן יש לו להשמר אם יראה פעולה רעה שיברח ממנה או ישמע דבר שאינו ראוי שיברח וילך לו, ויביא ראיה מהנהגתו וטבעו שהרי הוא בורח מן האש השורפת ומן הבור ומן הנהר העמוק, ועל כן יזהיר שלמה תמיד על הענינים השכלים וישא עליהם משל במשלים הטבעיים. הבטחון בהקב"ה ימשיל למגדל עוז הוא שאמר (משלי יח) מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב, לפי שבדרך הטבע המתפחדים מן האויב ישגבו במגדל עוז ושם חושבים עצמם בטוחים, וכשם שהטבע יודע זה ורואה אותו תמיד כן יש לו לדעת שהבוטח בשמו יתברך הוא יושב לבטח כיושב במגדל ויותר ממנו כי בו ירוץ כלומר בשם ה' ירוץ הרץ ונשגב מן הצרה מה שאין כן במגדל שלא ישגב שם מן הצרה לפעמים כי אפשר שהאויבים יתיצו המגדל ואין היושבים שם נשגבים מצרתם. לבו של מלך ביד הקב"ה נמשל לפלגי מים הוא שאמר (שם כא) פלגי מים לב מלך ביד ה' וגו'. בחטא הגזלה הביא משל עופות הנלכדים ברשת לחמדת התבואה שרואים בתוכו והחמדה ההיא תביאנו למות בהלכדו ברשת כן הגוזל הזה חמדת הממון תביאנו למות ועל כן אמר שלמה המלך ע"ה (שם א) כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף והם לדמם יארובו יצפנו לנפשותם כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח. ובחטא הזנות הביא משל לנפילת הבור העמוק הוא שאמר (שם כג) כי שוחה עמוקה זונה ובאר צרה נכריה וכתיב (שם כב) שוחה עמוקה פי זרות זעום ה' יפל שם. וחטא מגלה סוד המשילו לקריה שאין לה חומה הוא שאמר (שם כה) עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו. וחטא אשת איש המשילו למהלך על הגחלים שאי אפשר שלא ישרף וזהו שאמר (שם ו) היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה, הזכיר המשל בשני ענינים חתיית האש בחיקו הוא משל על הנגיעה באחד מאבריה בלבד כי אע"פ שאין גופו נשרף בגדיו נשרפים, וההולך על הגחלים משל אל הביאה ממש זהו שאמר כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה כלומר מדינה של גיהנם, ולמדנו בפירוש שאי אפשר לו מבלתי עונש או בשרפת בגדיו על המגע בלבד או בשרפת גופו בגיהנם על הביאה, וכל זה כדי לקרב הטבע לצד השכל שהם רחוקים זה מזה ויש ביניהם הפרש גדול כהפרש שיש בין האור ובין החושך, זהו שאמר הכתוב (קהלת ב) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך, הטבע אינו מבחין רק מה שהוא לפניו אינו מתבונן ומשגיח באחרית הדברים כי מי שזורע החטה כמה הוא חסר בעיני הטבע כי הוא טומנה בקרקע ומשחית אותה והטבע היה רוצה לאוכלה ולא ללכלך אותה ולהטמין הדרה ויפיה, אבל השכל ייסרנו ויורנו אחרית הידיעה כי עם זה יעמיד אדם כיוצא בו ויוסיף על מדה אחת כמה מדות שאם לא כן יכרת מן התבואה וימותו הבריות. וראיה מן הכתוב כי השכל מתבונן באחרית הדברים הוא שכתוב (דברים לב) לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם: ואל הכוונה הזאת תאריך התורה בספורי הדורות ללמד על אחרית הצדיקים שהיו נמשכים אחר השכל ואחרית הרשעים הנמשכים אחר הטבע כענין ספור דור המבול שנאבדו במבול לפי שהיו רשעים והצלת נח ובניו מן המבול לפי שהיו צדיקים כי השכל הוא המשגיח ומבין אחרית כל דבר, הטבע בוחר לדבר כזבים ולשון הרע אוהב המנוחה והעצלה מואס הצדקה מפחד פן יורש ומואס התענית פן יחלה ומואס החכמה כדי שלא יטרח ולא יתעמל בה, והשכל יזהירנו להמנע ממין המנוחה והעצלה, ועל זה אמר שלמה (קהלת י) בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית, וכתיב (משלי כ) מחורף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין ימנע ממנו לדבר כזבים שנאמר (שם ו) יפיח כזבים עד שקר ואמר דוד המלך ע"ה (תהלים קא) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, ומנע ממנו לשון הרע הוא שאמר (משלי יח) מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה, יצוה עליו שישתדל במדת הצדקה הוא שאמר (שם יא) וצדקה תציל ממות וכתיב (שם) יש מפזר ונוסף עוד, והודיענו שבשביל נתינת הצדק לא יחסר ממונו הוא שאמר (שם כח) נותן לרש אין מחסור, יצוה עליו שישתדל בלמוד החכמה כי הוא המכיר ערכה לא הטבע, וגלה לנו שעם החכמה יקנה לו שכר באחריתו בעוה"ז ובאחרית נפשו בעוה"ב, אחריתו בעולם הזה הוא שאמר שלמה (שם יט) שמע עצה וקבל מוסר למען תחכם באחריתך, באחרית נפשו לעוה"ב הוא שאמר שלמה (שם כד) כן דעה חכמה לנפשך אם מצאת ויש אחרית, למדנו שלמה כי החכמה שאדם יודע היא לנפשו כי לא אמר דעה לך חכמה אבל אמר דעה חכמה לנפשך כלומר כי היא לנפשך, אם מצאת אותה כלומר אם השגת אותה, ויש אחרית ותקותך לא תכרת, באר בכאן כי הגמול והשכר הוא נצחי לא יפסד לעולם. וקשור שני הכתובים כן כי כשם שאכילת הדבש הוא טוב לגוף ומתוק לחיך כן דעה חכמה שתשתדל בה ותמצאנה מתוקה והתועלת ההיא תהיה לנפשך. ומה שהמשיל החכמה לדבש ולא לשאר המטעמים הטעם בזה לפי שחוש הטעם מרגיש המתיקות והדבש הוא ממזג הכבד כי הכבד הוא חם ולח והדבש ג"כ חם ולח, ועל כן תתעורר אליו התאוה הנטועה בכבד יותר מזולתו ויתאוה האדם אליו מכל המטעמים כי מזג הדבש במתיקותו הוא נאות למזג הכבד, ועל כן המשיל שלמה החכמה לדבש ויאמר כשם שגופך מרגיש מתק הדבש כן יתחייב שתרגיש נפשך מתק החכמה ועל כן אמר כן דעה חכמה לנפשך כי אין תועלת הדבש רק לגוף ותועלת החכמה היא לנפש, אם מצאת החכמה ויש אחרית שהחכמה תועיל לך בעוה"ז ובעוה"ב, מה שאין כן בדבש שאין תועלתו ותשמישו כי אם בעולם הזה, ותקותך לא תכרת שהחכמה קיימת לעולם מה שאין כן בדבש ושאר המטעמים שהם נכרתים ופוסקים אבל החכמה אינה פוסקת לעולם וזהו ותקותך לא תכרת, ומה שהמשיל החכמה לדבש לפי שאין אצלנו מאכל יותר מתוק מן הדבש, אמנם החכמה מתוקה יותר וכן אמר דוד אביו (תהלים יט) ומתוקים מדבש ונופת צופים, אך בידינו להביא משל אלא מן הדברים המורגשים הנמצאים בינינו והכוונה לומר כשם שהגוף מתענג מטעם הדבש כן הנפש מתענגת בתענוג החכמה, וכן מצינו במתן תורה (שמות כד) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, המשיל תענוג ראית פני שכינה שהיא האכילה הרוחניית לתענוג אכילה ושתיה, וכן היתה עמידת משה בהר ארבעים יום בלא אכילה ושתיה כי היתה נפשו מתענגת בעדון שהיה גופו מתקיים בו כענין האדם שאוכל ושותה ונפשו מתקיימת בו במזון גופו, והמעלה הזאת למשה זכה בו ק"כ יום מששה בסיון עד יום הכפורים שבו הוריד לוחות שניות כיצד בששה בסיון נתנה תורה למחרתו ביום השביעי עלה אל ההר עמד שם ארבעים יום שהם כלים בשבעה עשר בתמוז שבו ירד בשש שעות מן היום ושבר הלוחות, למחרתו ביום שמונה עשר שרף את העגל ודן את עובדיו, בתשעה עשר עלה אל ההר ועמד שם ארבעים יום שניים להתפלל על אותו עון והם כלים בראש חדש אלול ונאמר לו ועלית בבקר אל הר סיני ועמד שם ארבעים יום שלישים לקבל לוחות שניות והם כלים ביום הכפורים, וכבר הזכרתי זה בסדר כי תשא, בו ביום הוריד הלוחות והיה יום סליחה וכפרה. כשעלה בר"ח אלול יום שני היה וכשירד ביום הכפורים יום חמישי היה ולכך קבעוה רבותינו יום דין שפעמים בשבת בתי דינין קבועים ויושבים, וזהו (ישעיה נה) דרשו ה' בהמצאו ראוי לדרוש בשני וחמישי כדי שיהיה נמצא כמו שעשה משה. למחרת יום הכפורים נצטוה על המשכן והוא ההקהל הנזכר כאן, וזהו שכתוב: ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם זה הדבר אשר צוה ה' לעשות אותם.