ביאור:הפסוק הראשון בפרשת ויקהל

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

פרשת ויקהל

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשת אתם (שמות ל"ה).

שאלות

נראה לשאול, מדוע נאמר ויקהל משה את כל עדת בני ישראל. הלא בכל פעם שדיבר משה עם ישראל, הקהילם סביבו כדי לדבר עימהם? א.

ועוד, מדוע נאמר, ויקהל משה. הלא לא היה צריך משה להקהילם, משום שפרשה זו נאמרה למחרת יום הכיפורים (רש"י), ועדין היו ישראל מכונסים בתחתית ההר? ב.

ועוד, מדוע נאמר, את כל עדת בני ישראל. היה לו לומר, ויקהל משה את ישראל? ג.

ועוד, מן הכתוב, אלה הדברים. לומדת הגמ' את איסור ל"ט מלאכות שנאמרו למשה מסיני (שבת ע.). אם כן, מדוע נאמר בהמשך הפסוק, אשר ציוה ה' לעשות אותם. היה לו לומר, אשר ציוה ה' לא לעשות אותם? ד.

ועוד, נאמר, אלה הדברים אשר צוה ה'. מדוע לא נאמר, מה הם הדברים? ועוד, היה לו לומר, אלה המצוות אשר ציוה ה' לעשות אותם? ה.

ועוד, מדוע חזר משה לצוותם על שמירת השבת, והלא כבר נצטוו על השבת במרה, ואחר כך נצטוו על השבת שוב בהר סיני? ו.

ועוד, מדוע נצטוו ישראל להתענג בשבת? הלא מצוה היא מלשון צו. דהיינו, דבר המגביל. ועונג שבת הוא הנאה ושמחה. כלומר, היה צריך להסתפק בל"ט מלאכות לא תעשה? ז.

כיצד נרמזת מעלת השבת בפסוק? ח.

דוגמא לשכר כיבוד שבת, ממעשה יוסף מוקיר שבת המובא בתלמוד. ט

תשובות

נראה להשיב, הטעם שהתורה הדגישה הפעם שמשה הקהיל את בני ישראל, וכינסם למקום אחד, על מנת להודיענו שהתקהלות ישראל לשמיעת ציווי שמירת שבת, באה לתקו את עוון התקהלות ישראל בחטא העגל. שנאמר, ויקהל העם על אהרן (שמות ל"ב). ומכאן למדנו שעל ידי שמירת שבת בפרהסיה, מתוקן עוון ההתקהלות לעגל. כלומר, שעל ידי שמירת שבת בקהל רב, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, מחליפים ישראל את עוון ההתקהלות לעגל בהתקהלות של קדושה, ומשברים בכך את יצר הרע. לפי שברוב עם הדרת מלך, ותפילת ציבור מתקבלת תמיד. הטעם שמצות שבת מתקנת את עוון העגל. לפי שיש עבירות השקולות כנגד כל תרי"ג המצוות. כגון: עבודה זרה, שפיכות דמים, וגילוי עריות. דהיינו, שכל העובר על אחת מהן, כאילו עבר על כל מצוות התורה. וכנגדם יש מצוות השקולות כנגד כל תרי"ג המצוות. כגון: שמירת שבת כהילכתה. דהיינו, שכל השומר שבת, כאילו קיים את כל מצוות התורה. כי לגבי שמירת שבת נאמר, שמור את יום השבת (דברים ה'). וגם לגבי שמירת המצוות נאמר, כי אם שמר תשמרון (דברים י"א). כלומר, תבא מצות שבת השקולה תרי"ג, ותכפר על עוון ההתקהלות לעגל השקולה כנגד תרי"ג. בבחינת, גם את זה לעמת זה עשה האלהים (קהלת ז'). וכן אמר ר' יוחנן: כל המשמר שבת כהילכתה אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלים לו. שנאמר, אשרי אדם יעשה זאת... שומר שבת מחללו (ישעיה נ"ו), אל תקרא מחללו אלא מחול לו (שבת קיח:). ועוד אמרו חז"ל, שבשבת אפילו לרשעים בגהינם נותנים מנוחה, ואין הם מקבלים את דינם. שנאמר, והיה ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך ומן העבדה הקשה אשר עבד בך (ישעיה י"ד). דהיינו, שה' מניח בצד את כל העבירות שעליהם נידון האדם, לכבודה של השבת, פרט למחללי שבת בפרהסיה, שאין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, אפילו בשבת. משום שבמעשיהם הוציאו את עצמם מכלל קהל ישראל. לפי שחילול שבת בפרהסיה, הוא ככפירה בה' בורא שמים וארץ, וכחילול כל תרי"ג המצוות שבתורה. משום שתכלית מצות שבת היא להאמין בה' שברא את העולם בששת הימים. על כן, כשמת מחלל שבת בפרהסיה מבלי שחזר בתשובה, נידון לגהינם ואין לו מנוחה לעולם. שנאמר, ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר (ישעיה ס"ו). וכן נרמז בכתוב, אם תעזבני יום יומיים אעזבך. דהיינו, אם תעזבני ביום השבת, אעזבך ביומיים של ראש השנה שהוא יום הדין. ובמילתא דבדיחותא, על מנת לסבר את האוזן, נמשל הדבר לרב שראה אדם מחלל שבת בפרהסיה, הוכיחו ואמר לו, וכי אינך יודע שהתורה ציותה לשבות? ענה לו מחלל השבת, אני חילוני ולא משתתף בשביתה. והמשיך את מלאכתו האסורה בשבת. כשמת מחלל השבת, נפסק דינו להשרף בתנור גז בגהינום כיתר הרשעים. בערב שבת בין השמשות, באו מלאכי חבלה וכיבו את תנורי שריפת הרשעים עד למוצאי שבת. ולמחלל השבת לא כיבו את התנור. פנה המחלל שבת למלאך החבלה הממונה עליו. ואמר לו: מדוע אינך מכבה את התנור שלי כפי שכיבו חבריך, וכפי שכתוב בהוראות? אמר לו מלאך החבלה: אני מלאך חילוני ולא משתתף בשביתה. ההוראות שנאמרו לגביך הם: ואישם לא תכבה. א.

הטעם שנאמר, ויקהל משה. למרות שישראל היו מכונסים תחת ההר ברדת משה מן ההר, כפי שכתב הרש"י: ויקהל משה, למחרת יום הכיפורים כשירד מן ההר. משום שהעם הביאו לפני משה את משפטם. שנאמר, ויהי ממחרת וישב משה לשפט את העם (שמות י"ח). דהיינו, מוצאי יום הכיפורים היה (רש"י), והעם הם, ערב רב באו להישפט אצל משה. ועל ידי כך התערבבו עם ישראל. לכן הפריד משה את ישראל מן הערב רב, וכינסם בנפרד. משום שהערבוב עם הערב רב, גרם לישראל להענש בעוון העגל. לכן נאמר, ויקהל משה את כל עדת בני ישראל בלבד, דהיינו, ללא הערב רב. לפי שרצה משה לצוותם את ל"ט המלאכות האסורות בשבת. ובסמוך מסר רק לישראל את פרשת התרומה למלאכת המשכן. ודוקא למחרת יום הכיפורים, כשהם צדיקים, משום שה' מחל להם על חטא העגל. לכן נאמר גם, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. דהיינו, ללא הערב רב. ב.

הטעם שנאמר, את כל עדת בני ישראל. ללמדנו, שמשה הקהיל את עדת ישראל, לפי קהילות. קהילת גברים לבד וקהילת נשים לבד. כפי שנאמר, הקהל את העם האנשים והנשים והטף (דברים ל"א). אף כאן הקהיל משה את ישראל בקהילות נפרדות. כנרמז בפסוק, את כל עדת, דהיינו, קהילת הנשים. בני, דהיינו, קהילת הטף. ישראל, דהיינו, קהילת הגברים. משום שמצד אחד, לכל קהילה יש הדגש אחר שהיא צריכה להקפיד עליו בשמירת השבת. ומאידך, כלל ישראל מחויבים בשמירת שבת כהילכתה. לפיכך, כינס משה את כל הקהילות יחדיו, כדי להשמיעם את מצוות השבת, כולל הנשים שהוזהרו על מצות הדלקת הנר. הטעם שהזהיר משה את ישראל לפני פרשת מלאכת המשכן. על מנת להזהירם שלא יעשו מלאכה בשבת אפילו לצורך בנית המשכן. לפי שחשש משה שיהיה לישראל מקום לטעות, ולחשוב שמלאכת המשכן דוחה את השבת, כשם שלצורך קורבן התמיד דוחים את השבת. על כן, כינסם והזהירם יחד על קדושת השבת וחשיבותה. דהיינו, שעל ידי שמירת שבת במלאכת המשכן, תהיה קדושתו יתרה. ג.

הטעם שנאמר, אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם. כלומר, אלה ל"ט המלאכות הצריכות למלאכת המשכן, כאמור בפרשיות דלעיל ובפרשיות דלהלן. ובינהם נאמר הפסוק, ששת ימים תיעשה מלאכה. ללמדנו, של"ט המלאכות שנצטוו ישראל לעשות במלאכת המשכן, מותרות להעשות רק בששת ימי החול. משום כך למדו חז"ל מכאן, את ל"ט המלאכות שנאמרו למשה מסיני (שבת ע.). כלומר, ה' מסר למשה רע"ה את ל"ט המלאכות האסורות בשבת, בסמוך לציווי על הקמת המשכן. שנאמר, אלה הדברים אשר ציוה ה', ולא נאמר מה הם הדברים. מכאן שהמדובר הוא במלאכות האמורות במלאכת המשכן האמורות בסמוך. ודע, שעיקר מצות שמירת השבת היא קיום מצוות העשה הקשורות לשבת. שנאמר, אשר ברא אלהים לעשות (בראשית ב'). מהו שנאמר לעשות? דהיינו, מצוות עשה של שמירת שבת כהלכתה. ד.

הטעם שנאמר, אלה הדברים אשר ציוה ה'. ולא נאמר, אלה המצוות אשר ציוה ה'. ללמדנו, שצריך אדם לדבר דברי תורה בשבת, ולא לשיח בדברי חול בשבת. לפי שדברי חולין גורמים לעבודה בשמים. כלומר, אלה הדיבורים אשר ציוה ה'. דהיינו, דברי תורה. ונאמר, אשר ציוה ה' לעשות אותם. ללמדנו, שצריך לנהוג את כל עשרת הדברים (האמורים בזוה"ק) על שולחנו בשבת, והם: לאכול כאוכל לפני מלך, נטילת ידים, כוס של קידוש, דברי תורה, להאריך על שולחנו בגין עניים, שלא יהיה גרגרן ובולען, מים אחרונים, כוס של ברכה בשלושה, שיעור רביעית לוג בכוס של ברכה, ברכת המזון, וצריך הסבה בסעודות שבת. ה.

הטעם שחזר משה לצוות את ישראל על שמירת שבת, משום שבמרה נצטוו ישראל לשבות בשבת, כדי להרגילם במצוות ולנסותם. שנאמר, שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו (שמות ט"ו). ובעשרת הדיברות, נאמר לישראל הציווי הכללי והטעם של מצות שמירת שבת. לאחר מכן בטרם עשו את העגל, שב משה להבהיר לישראל שאת מצות שמירת שבת נתן ה' רק לישראל בלבד. שנאמר, ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם (שמות ל"א). וכששמעו הערב רב, שמצות שבת לא נאמרה להם, אלא, לישראל בלבד. התקהלו על אהרן, ודרשו שיעשה להם אלהים אחרים. ולאחר שניגפו הערב רב, הקהיל משה את ישראל בנפרד, ופירט להם את ל"ט המלאכות האסורות בשבת בסמוך למלאכת המשכן. משום כך נאמר, אשר צוה ה' לעשת אתם (שמות ל"ה). דהיינו, נאמר ציוה בלשון עבר. ונכתב לעשת אתם, בלי "ו", דהיינו, רק אתם ישראל מצווים על שמירת שבת, ולא גוים אחרים. ודע, שהפסקת עבודות החול בגין מצות שבת, היא בבחינת קבלת עול מלכות שמים. שנאמר, שבת לה' (ויקרא כ"ה). וכן נאמר, לעשות את השבת לדרתם (שמות ל"א). דהיינו, לדורותם נכתב בלי "ו", כדי ללמדנו, שהשומר שבת הוא כעושה דירה לשכינה. ו.

הטעם שנצטוו ישראל להתענג בשבת, דווקא עונג נפש, על פי כללי התורה. משום שנשמות ישראל נמצאות בגן עדן. ובעת ההריון, ה' מצוה על הנשמה ללכת למעי האם. ובטרם תלך מתחננת הנשמה לפני ה', שישאירנה תחת כסא הכבוד, במקום קדושה וטהרה. וה' מצוה עליה שתיכנס בעל כורחה לטיפה סרוחה. ומבטיחה, שבעולם הזה יש לה אפשרות לקבל תוספת קדושה וטהרה, ולא להשאר כמות שהיא. שנאמר, כי בן הייתי לאבי, רך ויחיד לפני אימי. וירני ויאמר לי יתמך דברי לבך, שמר מצותי וחיה (משלי ד'). משום כך, נותן ה' לאדם בשבת תוספת נשמה, הנקראת נשמה יתרה. וניתנת לכל אדם לפי דרגתו בקדושה, כפי התוספת שנותן החתן לכלתו. בכך מקיים ה' את חלקו בהבטחתו לנשמה, שתקבל תוספת קדושה בעולם הזה. וכדי להגדיל את תוספת הקדושה לנשמה, נצטוו ישראל לענג את הנפש בשבת. לכן עונשו של מחלל השבת, נאמר בלשון מיתה כפולה. משום שפוגם הוא גם בנשמה היתרה שקיבל. שנאמר, מחלליה מות יומת (שמות ל"א). דהיינו, המחלל שבת מת פעמיים. גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, כנגד שתי הנשמות שפגם. לעומת זאת, יהודי המענג כראוי את הנפש בשבת, מקבל שכר כפול. פעם אחת כשנהנה בעולם הזה, ובפעם השניה בעולם הבא. לפי שהנשמה היתרה של האדם ממתינה לו בגן עדן, ומחזירה לו עונג בעולם הבא, כשם שעינגה בעולם הזה. שנאמר, אז תתענג על ה' (ישעיה נ"ח). וגם ה' מתפאר בו על שקיים את הבטחתו לנשמה. שנאמר, ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מ"ט). ודע, שבעבור הנשמה היתרה, תיקנו חז"ל, שלא לדבר דברי חול בשבת. ולומר בשבת, נשמת כל חי תברך את שימך ה', ולומר במוסף שבת כתר יתנו לך, ולברך על הבשמים בהבדלה שבמוצאי השבת. ואין אומרים, ושמור צאתנו ובואינו, אלא, ופרוש עלינו סוכת רחמים ושלום. משום שהנשמה היתרה שומרת על האדם מן המזיקים. משום כך, טוב וישר הוא לעכב את צאת השבת, ולהוסיף מחול על קודש. על מנת לעכב את הנשמה היתרה, ולהראותה שקשה עלינו פרידתה. ודע, שאמרו חז"ל: אמר לו ה' למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם. שנאמר, לדעת כי אני ה' מקדשכם (שמות ל"א). לכאורה נשאלת השאלה, מדוע מכל תרי"ג מצוות התורה, ה' בחר רק את השבת כ"מתנה טובה" לישראל? ומדוע הניחה בבית גנזיו? אלא, משום שמצות שמירת שבת שקולה כנגד תרי"ג מצוות. וגם ניתן בה לישראל במתנה את מצות עונג שבת, וגם את הנשמה היתרה. שנאמר, ושמרו בני ישראל את השבת. "ה" יתרה, כנגד שמירת הנשמה היתרה. משום כך, צריך אדם לרחוץ את כל גופו בערב שבת, על מנת לסמל את ההיטהרות מימי החול, וההתכוננות לקבל בנקיות את הנשמה הטהורה. כלומר, ההכנות לקראת שבת, כוללות היטהרות פנימית וחיצונית. על ידי שמסיר האדם מליבו את העצבות, הכעס, והאבלות שפגעו בו בימי החול. וגם לובש בגדי לבן חדשים, משום שבגדי שבת הם זכר לבגדיו בגן עדן. לפי שהלבוש בגן עדן מורכב ממעשיו הטובים של האדם בעולם הזה. ולאחר שילבש בגדים נאים, יצא כחתן לקראת כלתו, וילך לבית הכנסת, לשבח בשירים ובתשבחות לה' ברוב עם. וכשישוב לביתו מבית הכנסת, יתענג באכילה, בשתיה, בדברי תורה, בשירה, בנר דלוק ובמיטה מוצעת. ועל ידי כך גם יזכה את נשמתו היתרה, וגם מרגיש מעין עולם הבא בכל שבת ושבת. וזוהי המתנה הרוחנית שנתן ה' לישראל מבית גנזיו. ז.

נמצאנו למדים מן הפסוק הראשון של הפרשה, שמצות שמירת שבת היא מצות יסוד הדת. משום כך, נכתבה מצות שבת בתורה שתים עשר פעמים, והקדימה משה לציווי על מלאכת המשכן לה'. כי השבת היא ברית עולם, בין ה' לישראל. כלומר, השומר שבת כהילכתה, אות היא כי הוא יהודי המאמין במלכות ה', שברא שני עולמות בשישה ימים, ונח ביום השביעי. שנאמר, אות הוא לעלם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש (שמות ל"א). הטעם שנאמר, אות היא לעלם. ללמדנו, שבזכות שמירת השבת יתקיימו ישראל לנצח ויגאלו. וכן אמרו חז"ל, אם ישמרו כל ישראל את השבת, מיד נגאלים. מכאן שמחללי השבת, לא זו בלבד שגורמים רעה לעצמם, ונחשבים כעכו"ם לכל דבר (הרמב"ם, שבת, ל'). אלא, שגורמים לעיכוב הגאולה לכלל עם ישראל, וגומים צער למשיח. משום שהמשיח לוקח על עצמו באופן זמני, את הייסורים המגיעים לישראל על פי העונשים הכתובים בתורה. שנאמר, והוא מחלל מפשעינו מדכא מעונתינו (ישעיה נ"ג). מטרת המשיח בנטילת הייסורים על עצמו במקום חוטאי ישראל, כדי לאפשר להם חזרה בתשובה מתוך ליבם, ולא מכורח הייסורים. משום כך, כשהחוטא מת מבלי שעשה קודם לכן תשובה, מקבל הוא את עונשו במלואו, ובמיוחד נענש על עוון חילול שבת בפרהסיה כנ"ל. שנאמר, והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט. אין שלום אמר אלהי לרשעים (ישעיה נ"ז). ואילו שומר שבת בפרהסיה, זוכה לטעום טעם גן עדן בעולם הזה. שנאמר, טעמו וראו כי טוב ה' (תהלים ל"ד). ונאמר, ושבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכל ולשתות ולשמוח והוא ילונו בעמלו (קהלת ח'). כלומר, שלמה המלך משבח את השמח במצות שבת ויום טוב, יותר מכל המעשים הטובים האחרים שהאדם עושה בעולם הזה. משום שבזכות השמחה בשבת, זוכה האדם לשני עולמות. לפי שאין לאדם עצבות על ההוצאות לכבוד שבת, כי ה' מחזיר לו אותם בכפילות. שנאמר, והוא ילונו בעמלו. וכן אמרו חז"ל, לוו עלי ואני פורע. כלומר, שהשומר שבת זוכה להתענג גם בנפש וגם בגוף, הן בעולם הזה והן בעולם הבא. שנאמר, וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכבד… אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר (ישעיה נ"ח). ונאמר, אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, שמר שבת מחללו ושמר ידו מעשות כל רע (ישעיה נ"ו). ח.

דוגמא לשכר מצות כיבוד שבת, ניתן ללמוד ממעשה יוסף מוקיר שבת המובא בתלמוד:

מעשה ביוסף שהיה מכבד שבתות, והיה לו שכן גוי שהיו לו נכסים הרבה. אמרו החוזים בכוכבים לגוי הזה: כל הנכסים שלך, סופם שיפלו לידיו של היהודי יוסף השכן שלך, שהוא מכבד ביותר את השבת. הלך הגוי ומכר את כל נכסיו, וקנה בהם מרגלית אחת. אחרי כן עשה לו כובע של לבד, שיבצו במשבצות זהב, וקבע בתוכו את המרגלית הזו. לאחר מכן הלך על הגשר והיתה הרוח נושבת. העיפה הרוח את הכובע ממנו ונפל למים, ובא דג גדול ובלע את המרגלית. באו דייגים ודגו את הדג הגדול, והביאוהו לעיר בערב שבת, לעת ערב. אמרו מי יקנה דג גדול כזה, ובפרט בעת הזו? אמרו להם, לכו והביאו את הדג הזה ליוסף שהוא מכבד את השבת, ורגיל לקנות לכבודה דגים. הביאו הדייגים את הדג לבית יוסף, וקנה מהם. מיד קרע יוסף את הגד, כדי להכינו לשבת. ומצא בתוכו את המרגלית שאבדה לשכנו הגוי. מכר יוסף את המרגלית בעד הון רב והתעשר. פגע ביוסף זקן אחד ואמר לו: מי שמלוה בעבור לכבד את שבת, השבת פורעת לו אחר כך (שבת קיט.). ט.

מקורותעריכה

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-03-09.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t0227_10