אור החיים על שמות כג
<< · אור החיים על שמות · כג · >>
<< · אור החיים על שמות · כג · >>
(ב) "לא תהיה אחרי רבים וגו'" - רבותינו ז"ל הרבו לדרוש בפסוק זה, אבל אין המקרא מתיישב לפי פשוטו.
ונראה לפרש הכתוב לפי מה שאמרה התורה: "ושפטו העדה והצילו וגו'". ואמרו ז"ל (סנהדרין ב.): "עדה שופטת ועדה מצלת", אבל (סנהדרין יז.): "אם פתחו כולם לחובה - פטור".
ובא הכתוב כאן להסיר שני מכשולין אשר ייכשל בהם חכם מאמצעות דין זה:
הא', בהגיע משפט כזה, ויראה חכם אחד מהשופטים שכל חבריו פתחו לחובה, והוא חושב בדעתו כי הוא זכאי, ויתחכם לומר: אם יאמר זכאי, הנה הוא יצא חייב, כי יש שם עדה שופטת ועדה מצלת, ונמצאו דבריי עושים הפך דעתי, לזה אתחכם ואומר חייב, שבזה תהיה סברתי מתקיימת, שיצא זכאי מטעם "פתחו כולם...". וגם אהיה מקיים המוסר, לבטל דעתי לפני דעת המרובין, שאומרים "חייב", ואומר "חייב" עמהם, לזה בא הכתוב וציווה על זה בדיוק לבל עשותו, ואמר "לא תהיה אחרי רבים לרעות", פירוש, כשתהיה סובר סברא אחת שבאמרך דעתך יצא זה הנידון חייב בדינו, וכגון שכולם אמרו חייב ואתה חושב זכאי, לא תתחכם להיות אחרי רבים שאומרים חייב, והוא אומרו "לרעות", ותאמר אתה כדעתם חייב, היפך מה שנראה לך, כדי שייצא זכאי כדעתך, אלא אמור דעתך כפי מה שידעת במשפטי התורה, כי ה' הוא האלהים, והוא שאמר "פתחו כולם לחובה - זכאי", לא אמר ה' שיזכה זה אלא אם לך ייראה חייב, ולא שייראה לך זכאי, שאז חייב, כמשפט האלהים.
עוד יש מכשול ב' במשפט זה, באופן אחר, והוא: אם ייראה בעיני חכם שהוא חייב, ככל הדיינים שאמרו חייב, ורואה שאם יאמר חייב הנה הוא יוצא זכאי, היפך דבריו שאומר חייב, לזה יתחכם לומר זכאי, כדי שיוטה המשפט אחרי רבים שאומרים חייב, וייצא חייב כפי סברתו, ויש בזה גם כן כפיית ראש בגמר המשפט, לנטות אחרי רבים, לזה אמר "ולא תענה על ריב וגו'", פירוש, לא תענה מענה על ריב, לנטות אחרי רבים, פירוש, שתהיה כוונתך במענך, כדי שיהיה כמשפט יחיד ורבים, וזה יגיד, שאם יגלה דעתו כמות שהוא, אין כאן הטייה אחרי רבים, אלא כולם בדעת אחת. וביאר הכתוב טעם הקפדתו על הדבר, ואמר "להטות", פירוש, כשתהיה כוונתך להטות ממה שבדעתך בעיון משפט התורה, שהוא חייב, ואתה מטה לומר זכאי כדי שייצא חייב לנטות אחרי רבים וייצא חייב, אלא אמור דעתך, הגם שייצא זכאי היפך דעתך, ה' זיכהו. וטעם משפט זה, לצד כי יושב במסיבת הדיינים, והוא ישפוט בפיהם, וכשיראה משפט מרומה, ואין בו מציאות לזכות הזכאי, יתחכם לפתוח כולן לחובה, וציווה שייצא זכאי בזה.
(ג) ודל לא תהדר בריבו. ירמוז בתיבת בריבו, על דרך אומרם ז"ל (ויק"ר פל"ד) כי העני עושה מריבה עם קונו: למה זן לכל והוא ברעב ובעירום, וכל הנותן פרוטה לעני ומפרנסו הרי זה משבית ריב עני מעל השמים. ובזמן שאין חונן דלים טענת עני היא טענה הנשמעת ומהודרת, ולזה יצו ה' שלא יסובבו הידור לריב העני עם קונו אלא יחוננוהו כמשפט חונן דלים:
(ו)
לא תטה משפט אביונך. אולי שיצו ה' על משפט העניים, על דרך אומרם ז"ל (בבא מציעא דף עא.): ענייך ועניי עירך וכו', עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמין, ולזה בא המצוה כאן בלאו, לבל יטה משפט הקדום לאחרו, והוא אומרו אביונך:
(ז)
כי לא אצדיק רשע. לדבריהם ז"ל (סנהדרין דף לג:) שפירשו נקי זה מי שיש עליו מגיד זכות וצדיק זה מי שיצא צדיק בדינו ויש עליו מגיד חובה, יכוין הכתוב לומר טעם הדברים שלא תאמר איך אחר שנגמר דינו לחובה יחזור הדין לזכות, לזה אמר כי לא אצדיק רשע, פירוש, ממה נפשך: אם מה שיצא חייב הוא כפי האמת והצדק לא אצדיק רשע ולא יועיל המלמד זכות, ואם מה שיצא חייב היה שלא כפי הדין למה יבולע נקי חנם. וכנגד חלוקת מי שיצא צדיק בדינו אמר גם כן כי לא אצדיק רשע פירוש כיון שיצא צדיק לא הצדקתיהו והוא רשע כי אלהים נצב בעדת אל ובקרב אלהים ישפוט והוא שופט בצדק ומן הנמנע שיחתום ה' על דבר שקר ח"ו. וצא ולמד אומרם ז"ל (כתובות דף כא:) דאסור למחתם על מלתא דמתחזי כשקרא. ואם תאמר ולמה אין אנו אומרים כן ביצא חייב, יש לך לדעת כי ה' ינחם על הרעה ולא ינחם על הטובה ומי שיצא חייב חזר בו ה' לזכותו אבל מי שיצא זכאי לא ינחם ה' מהטובה, ולפעמים יספיק לאדם זה עינוי זה שיצא משפטו חייב ואימות מות יגיעוהו בראותו כי נגמר דינו למות, ולזה אחר כך בקרב אלהים ישפוט לזכותו:
(ט) ואתם ידעתם את נפש וגו'. עיין מה שכתבתי בפסוק (כ"ב כ') "וגר לא תונה", ופסוק זה יצדיק לך כל מה שכתבתי לך:
(י)
ושש שנים וגו'. סמך מצוה זו למה שלפניה, לומר: כדי שלא תטעמו טעם גרות. עוד על דרך אומרו (ויקרא כ"ו, ל"ד): "אז תרצה הארץ את שבתותיה" וגו':
(יב)
תעשה מעשיך. ולא כל מעשיך כמו שאמר בעשרת הדברות, כי בששת ימים של שנת השמיטה שעליה חוזר צווי שבת כאן אינו יכול לעשות כל מלאכתו כי מלאכת אדמה אסורה לו כאמור בסמוך:
(יג)
ובכל אשר אמרתי וגו'. טעם אומרו: ובכל וגו' תשמרו, ולא אמר: "וכל אשר וגו' תשמרו", יכוין לומר על דרך אומרם ז"ל (מכות דף כג:) כי מנין מצות עשה הם רמ"ח כנגד רמ"ח אברים של אדם, ושס"ה לא תעשה הם כנגד שס"ה גידיו (זהר ח"א ק"ע ב), והוא מה שרמז - שלא יאמר אדם: אקיים כך וכך מצות ויספיקו לשמירתי, לזה אמר: ובכל אשר וגו', פירוש, בכל המצות תהיו נשמרים, ובחסרון אחד מהם תחסר השמירה לאותו אבר המכוון לה:
ושם אלהים וגו'. בא לומר כשם ששמירת כל המצות תועיל לכל אדם למנין אבריו ושס"ה גידיו כמו כן יש שמירה לכללות האדם בכפירת עבודה זרה שכל הכופר בעבודה זרה כמודה בכל התורה ויחזק בשומר ועושה כל אשר תמצא ידו עשות ויהיו נשמרים באמצעות כפירת עבודה זרה כל איבריו וגידיו הגם שלא עשה המצוה ההיא ולא באה לידו העבירה ונשמר ממנה ודוקא מן הסתם, אבל אם מבטל להדיא קצת מהמצות - לא יהיה נשמר באותו אבר המכוון לאותה מצוה שמבטל לצד כפירתו בעבודה זרה:
(טו)
כאשר צויתיך. לפי שיש הרבה פרטי מצות שלא נתפרשו כאן: הא', שצריך להיות מצה מדבר הבא לידי חימוץ (פסחים דף לה:). ב', שלא יצא ידי חובתו במעשה קדרה. ג', שלא יהיה חמץ מיום טוב ראשון; וכל זה מפורש בפרשת בא, כמבואר במכילתא, לזה אמר כאשר צויתיך, לרמוז לתנאי המצוה הנזכרים:
(טז)
בכורי מעשיך. פירוש, למעט דעייל ביד גוי שאינו מעשיו וכמו שמיעט באומרו קצירכם, כמו שדרשו בר"ה (דף יג.) שכל שהביאה שליש ביד גוי לא יביא ממנה בכורים:
(יט)
ראשית בכורי וגו'. אולי שירמוז שלא ישחית זרעו, ושתהיה טיפה ראשונה שתצא ממנו מובאת בית ה' על דרך אומרם (יומא דף ב.): "ביתו" זו אשתו, ודייק לומר בית ה', לשלול בית אשה זונה.
והוא מצוה שקיים יעקב אבינו עליו השלום, דכתיב (בראשית, מט): "כחי וראשית אוני", וגמר אומרו: לא תבשל גדי בחלב אמו, לרמוז סוד גדול, כי המשחיתים זרעם סובבים[1] מיתת הקטנים מבין שדי אמם, וכמו שפירש הדבר באומרו בפסוק (מיכה, ו): "האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי", כי כשאדם משחית זרעו נברא ממנו משחית רע, והוא שולט אחר כך בבן היולד, והם נפשות העשוקות, כאמור בספר הזוה"ק (ח"א רי"ט א), ומי גרם? זה שלא הביא בכוריו בית ה'.
וכפי דרך הפשט טעם סמך לא תבשל וגו' עם הביכורים, להאומר (חולין דף קיד:): בשר בחלב אסור בהנאה, שהוא עיקר ההלכה, נתכוין לסומכו עם הביכורים, להיות שהם אסורים בהנאה (רמב"ם פ"ב). ועיין בספרי פרי תואר:
(כ)
הנה אנכי וגו'. פירוש, מלאך זה הוא המלאך הגואל את האבות, לא משרת ממשרתיו, אלא מלאך גדול, כידוע למשכילים, כי אין אנו מכירים מלאך אמצעי, אלא הוא יתברך ושכינת עוזו המתיחדת עמו בסוד (זכרי', יא): "ה' אחד ושמו אחד":
(כא)
השמר מפניו וגו'. כאן צוה על מצות עשה ומצות לא תעשה: כנגד מצות לא תעשה, אמר: השמר וגו', כי כל השמר וגו' - לא תעשה; וכנגד מצות עשה, אמר: ושמע בקולו:
אל תמר בו. כאן רמז לפעולת האדם אשר תסובב תמורת טוב ברע ועבד מולך ושפחה יורשת גבירתה, ועל ידי זה יתנקם נקם מהעושה תמורה ולא ישא לפשעכם, גם מלאך זה ידוע הוא כי הוא בחינת המשפט ולא ישא עון כאומרו לא ישא וגו', ואומרו כי שמי בקרבו השכילו בדבר הזה כי באמצעות חטא האדם יסובב פרידת אלוף[2] מקרבו.
ואשכילך כי מטט"רון הקדוש אמרו ז"ל (סנהדרין דף לח:): שמו כשם רבו, והוא 'שדי', כי עולה מספר עצמו של השם, ובחטא האדם יסתלק שם שדי ממנו, והוא סוד אומרו (ישעי', יט): "ונהר יחרב" וגו', והשכיל לב משכיל בדברים, באומרו: כי אם שמוע תשמע בקולו, כמדבר על זולת, וגמר אומרו: ועשית את אשר אדבר, ולא אמר: "אשר ידבר", לומר כי שמי בקרבו. והבן:
(כב)
ואיבתי וגו'. אולי שירמוז, כי באמצעות עסק התורה והמצוה, הנה האדון יעקר שורש הקליפה וענפיה, שהם המסיתים והמדיחים והמבקשים להשפיל דגל התורה. ועיין מה שפירשתי בפרשת בראשית במעשה קין בהתווכחות האדון עמו:
(כג)
והביאך וגו' והכחדתיו. יכוין כי באמצעות הכנסת ישראל יהיו נכחדים האומות ההם, ועיין מה שפירשתי בפסוק (במדבר י"ד, ט') "סר צלם וגו' וה' אתנו" וגו', כי הקדושה תשאוב חלק המחיה ותשאר כפגר מובס, והוא סוד אומרם ז"ל (שבת דף לד.): "יהיב עיניה ביה ונעשה גל של עצמות", כי יברר וישאוב חלק המחיה ממקום תחנותו:
(כד)
לא תשתחוה וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לצוות לזה, אחר שהזהיר כמה אזהרות על כיעור זה ועל הדומה לו. ומה גם שבסמוך למעלה הזהיר אפילו על בל ישא את שמותם על שפתיו ולא לגרום שיזכרו שמם הזולת, דכתיב (פסוק י"ג): "ולא ישמע על פיך", אם כן מה מקום להזהיר עוד על העבודה.
ורמב"ן יישב כי להיותה חמורה ירבה בה האזהרות, ומן התימה הוא: שאחר שהשווה אותה לכל התורה כולה, כאמור למעלה, בין לענין עונש בין לענין שכר, הנה העובדה עובר על תרי"ג אזהרות; ומה גם שיש מצות שיש בהם ב' לאוין ויותר, ומצוה זו שקולה כנגד הכל:
ונראה לומר כי טעם הכתוב הוא לג' סבות:
האחד, להיות שרצה להזהיר שלא ידמה להאומות במעשיהם לזה אם לא היה מקדים לומר לא תשתחוה ולא תעבדם לא יעלה על דעת אנוש לומר שיכוין הכתוב לומר על מעשה חול שאין בו עבודה זרה שאסור ובהכרח לומר שאינו אומר אלא על מעשה איסור שהוא עבודה זרה אך אחר שאמר לא תשתחוה ולא תעבדם בזה גילה דעתו כי מה שאמר לא תעשה כמעשיהם הוא אפילו דבר שאינו ניכר שיש בו עבודה זרה והוא שלא ידמה להם לא במלבושיהם ולא בתגלחתם כלל, וכאן נכלל כל שהוא מיוחד למעשה הגוים כאמור בדבריהם ז"ל (שבת דף סז.).
והב' להודיענו בא כי כל מעשיהם יש בו עבודה זרה כי ה' יודע מחשבות בני אדם ויסוד כל דבר ואם כן כל העושה מעשה גוים הרי זה טועם מעון עבודה זרה.
והג', להיות שרצה לצוות על הריסתם ושברונם לזה קדם לומר לא תשתחוה וגו' לומר שאם לא הרס ולא שיבר הנה הוא כעובד עבודה זרה כי ה' תופס על המחשבה בעבודה זרה וצריכין היכר לשלילת מחשבת עבודה זרה מלבם ואין היכר אלא בשבר מצבותיהם ואם לא יעשו כן הרי הם כעובדי עבודה זרה וזה לך האות, ולזה הוצרך לומר לא תשתחוה ולא תעבדם וגו' כי הרס, לומר שבהעדר הרס הנה הוא עובר על "לא תעבדם". ותמצא שהקפיד ה' על ישראל שלא עשו כן בכניסתם לארץ (שופטים, ב):
(כה)
ועבדתם את ה'. אולי שהוא נמשך עם מה שלמעלה, כי כשישבר כח העבודה זרה ויהרוס מבצריה, בזה עובד את ה' וישפיע לו טובה ויברך לחמו. ואומרו ואת מימיך, פירוש, להיות שמהמים יולד הכחישות ותולדות החולאים וליחות הרעות, לזה הבטיח שיברך מימיו שיצמחו צמח האדם בתכלית הבריאות, כידוע למשכילים בהבחנת המימות, כי אחרי מים חיים ישוטט האדם לשכון שם והבטחה גדולה הבטיח הבורא ברוך הוא בזה, ולזה סמך לברכת המים "ולא תהיה משכלה" וגו', וצא ולמד מה שדרשו ז"ל (ברכות דף נט:) במי פרת:
והסירותי וגו'. רשם ה' הבחנת הברכה בשלשה דברים:
הא', שיהיה האדם בריא להתעדן בטוב ה'. והוא אומרו והסירותי וגו', שזולת זה כל אוכל תתעב נפשם.
ב', ירבה לו בנים, והוא אומרו: לא תהיה משכלה וגו'.
ג', שישלים ימיו אורך ימים ושנות חיים, והוא אומרו: את מספר ימיך וגו'.
גם בזה הראה ה' הפלגת הברכה, כי זולת ג' דברים אלו אין היכר לברכה: שאם היו האוכלים מועטים ומשוללי הבריאות, ושנים מועטות כל שהוא שיתן ה' יספיק לספוק צרכם, ונמצא בירך לחמו ומימיו, ואין בהבטחה זו דבר גדול אלא באמצעות ג' דברים אלו:
(כז)
את אימתי וגו'. הגם שאמר למעלה (פסוק כ"ג) "והכחדתיו", כאן גילה כי בתחלה לא לכל יכחיד אלא עד שיפרה יוסיף ה' להום את העם הצריך ישראל לארצו, וכן על זה הדרך יהיו כובשים והולכים, וכמו שגילה לבסוף באומרו "לא אגרשנו וגו' עד אשר תפרה" ותנחל הכל:
(לב)
לא תכרות וגו'. קשה: אם כבר צוה שיהרסו וישברו אותם, מה מקום לצוות על כריתת ברית עמהם. ועוד, איך יוצדק לכרות ברית לאלהיהן. ואם על עבודת עבודה זרה הוא אומר, מאי איריא בכריתת ברית:
אכן כוונת הכתוב הוא לומר שאין אוסר כריתת ברית עם האומות אלא כל עוד שהם ואלהיהן עמהם אבל אם כפרו באלהיהן אין איסור לזה אמר לא תכרות להם ולאלהיהן פירוש כשיהיו להם אלהיהן ברית. ונתכוון גם לומר כי הכורת ברית לעובד עבודה זרה כאלו כרת ברית לעבודה זרה עצמה מב' טעמים. האחד כי סופו ליכשל כמאמר הסמוך פן יחטיאו וגו' כי תעבוד. והב' כי בחינת העבודה זרה תתלבש בעובדיה ובזה נמצא שכורת ברית גם לאלהיהן רחמנא ליצלן, ואין לומר כי לזה לבד נתכוין שאם כן היה לו לומר לא תכרות להם ברית ולאלהיהן ואז היינו אומרים שהכוונה היא אם כרת להם ברית מעלה עליו הכתוב כאלו וכו', אכן מאומרו הזכרת הברית אחר הזכרת אלהיהן יגיד גם מה שפירשנו שלא אסר אלא בזמן שלא קבל שלא לעבוד עבודה זרה אבל אם אין לו אלוה מותר לכרות לו ברית כמו שכרתו ברית לגבעונים. וטעם שהקפידו ישראל אחר כך, לצד שאמרו ז"ל (ירושלמי שביעית פ"ו) שמתחלה היו מהמורדים בישראל בשליחות אגרת יהושע ונתחייבו כליה כמצות המלך לא תחיה כל נשמה:
(לג)
פן יחטיאו אותך לי. כאן גילה האדון כי החסרון נוגע לבורא[3]. והשכלת הדברים היא, כי ישראל להיותם בחינת הקדושה, בעת אשר יעבדו עבודה זרה, הנה הם גורעים מערך קודש ונחסרים משורשם, ונמצא החסרון נוגע לשורש הקדושה:
כי יהיה לך למוקש וגו'. פירוש, נתן טעם מנין יעלה על הדעת שיחשדו ישראל על זה להמיר כבודם בלא יועיל, לזה הודיע כי העבודה זרה מטעה את עובדיה לינקש אחריה, כאומרם ז"ל (עבודה זרה דף נה.) שיש עבודה זרה שמגלה מצפונות ומטמונות ומגדת עתידות, ולזה חש ה' על בניו לבל ינקשו: