מצוה:לא לפסוק דין מוות בהכרעת דיין אחד
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת.
(שמות כג, ב)
הזהיר השופט שלא לנטות אחרי רבים כשתהיה התוספת איש אחד לבד. וביאור זה: כי כשתהיה המחלוקת בין הדיינין בחוטא, ואמרו קצתם שהוא חייב מיתה וקצתם שהוא פטור, והיו המחייבין יותר ממזכין במניין איש אחד, הנה אינו מותר להמית החוטא ההוא. והזהיר האל את הדיין מהמית אותו עד שיהיו המחייבין יותר מן המזכין שניים.
והוא אמרו "לא תהיה אחרי רבים לרעות" (שמות כג, ב). רוצה לומר, לא תמשך אחרי איזה רוב שקרה במשפט מוות, וזה ענין יחדו "לרעות". ולשון מכילתא: אחד עשר מזכין ושנים עשר מחייבין – שומע אני יהא חייב. תלמוד לומר "לא תהיה אחרי רבים לרעות". ושם אמרו: הטייתך לטובה – על פי אחד; ולרעה – על פי שניים.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו ברביעי מסנהדרין.
שלא ילך הדיין אחר דעת הרוב בדיני נפשות כשיהיה התוספת איש אחד לבד. וביאור זה כי כשתהיה מחלוקת בין הדיינים בדין אדם אחד ויאמרו קצתם שהוא חייב מיתה וקצתם שאינו חייב, והיו המחייבין יותר על המזכין אחד -- שלא יעשה הדין בחוטא כדברי המחייבין, שנאמר "לא תהיה אחרי רבים לרעות" (שמות כג, ב), כלומר לא תלך אחר הרוב שיזדמן לחתוך משפט מוות, וזהו לשון הכתוב שאמר "לרעות", כלומר לחיוב מיתה, וזהו כשיהיה רוב מצומצם, כלומר שההכרע אינו אלא מחמת איש אחד. אבל כשיהיה ההכרע בשניים אפילו לרעות -- מטין על פיהם. ובמכילתא: הטייתך לטובה על פי עד אחד, ולרעות על פי שניים.
משרשי מצוה זו, לפי שנצטוינו להתדמות במעשינו למידות השם ברוך הוא, וממידותיו שהוא רב חסד, כלומר שעושה עם בני אדם לפנים משורת הדין, וגם אנחנו נצטוינו בכך שיהיה הזכות בדיני נפשות יותר על החיוב, לפי שהוא דבר שאין לו תשלומין.
ומשפטי המצוה בפרק רביעי מסנהדרין ("אחד דיני ממונות"), כמו שכתבתי למעלה במצות עשה של "אחרי רבים להטות". והעובר עליה וחייב ברוב המכריע באחד -- עבר על מצות מלך, וענשו גדול מאד, שגורם לאיבוד נפש שלא כדין.
הזהירה תורה בפרשת משפטים שלא להרוג אם המחייבים רבו על המזכין באיש אחד, עד שיהא יתר שניים. [ריש פרק אחד דיני ממונות דף ל"ב] ועוד אזהרה שאם ידבר מופלא שבדיינים בדיני נפשות, שאסור לנטות מדבריו. לפיכך מתחילין [שם] בדיני נפשות מן הצד, לקטנים שבהן שואלים תחילה שיאמרו דעתן. שנאמר "לא תהיה אחרי רבים לרעות", לחייב מיתה, בשביל שירבו המחייבין על המזכין "ולא תענה על רב לנטות" מדבריו. ולפי שהוא חסר יו"ד דרשו בו כן [שם דף ל"ו].
(המשך במצוה קצ"ו)
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.