שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ז

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מה עמוד א

שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן - פירוש שרוצים להתחבר יחד לסעודה וכגון דאמרי ניזיל וניכול נהמא בדוכתא פלן או כשהסבו דהויא קביעותא כדאמרינן לעיל. חייבין להצטרף ולזמן יחד וחובת זימון הוא מפני כבוד הבורא כשהן מתחברין ומתרין זה לזה לברכו משום ברב עם הדרת מלך:

אכל טבל - פירוש תבואה שאינו מעושרת כלל:

ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית וכו' אין מזמנין עליהם - פירוש טעמא דמתניתין בכל הני דבכל מאכל שיש עבירה באכילתו לא מברכינן עליה כלל. ולא תימא דוקא זימון הוא דלא מזמנינן בהו הא ברוכי מברכינן עלייהו דהא קתני בהדייהו והשמש שאכל פחות מכזית נמי וליכא למימר דבפחות מכזית זימון הוא דליכא הא ברכה לאחריו איכא. אלא ודאי אינו מברך כלל והדין נותן דמכיון שיש עבירה באכילתו אין זה מברך אלא מנאץ וכן כתב הרמב"ם ז"ל. תדע לך הרי שהיה אוכל חזיר ונבלה ואפילו בהיתר כגון מסוכן שצריך להם התאמר שיברך זה בודאי אין ראוי. וכן הדין אף באיסורין דרבנן באוכלן באיסור. אבל אוכלן בהיתר לא נחמיר כל כך וחייב לברך בהן כגון חולה במעשה שבת על ידי נכרי דודאי כיון שהתירוהו והוא טעון ברכה מן התורה ראוי לו שיברך שיום זה מותר באכילה הוא ומאכל זה גם כן מותר הוא לו מחמת חוליו אף על פי שנעשה בו מלאכת איסור דמעולם לא נאסר לגבי האי. אבל מי שהוצרך לאכול ביום הכפורים מחמת חולי אף על פי שמותר נראה ודאי דאין לו לברך כלל בין לפניו בין לאחריו דלאו הנאה הוא לו אלא צערא. ואף על גב דלא איפשר דלא מתהני הוה ליה כאשה דכיון דהוי תחלתה באונס אף על פי שסופה ברצון חשבינן ליה אונס:

ואיהו כמאן סברה - כלומר ר' אבהו כמאן סברה כר' יוחנן דאמר ר' יוחנן בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואורח מברך כדי שיברך לבעל הבית. משמע כיון דתלי טעמא כדי שיברך בעל הבית אי אמר בעל הבית לא ניחא לן דליברכן ואנא מבריכנא הרשות בידו:

גמרא מנא הני מילי - פירוש דזימון בתלתא וכד הוו תלתא חייבין לזמן:

דכתיב גדלו לה' אתי - פירוש גדלו לשון רבים ואי איפשר בפחות משנים ואתי דכתיב ביה הרי תלתא. וכד הוו תלתא קאמר קרא גדלו להוסיף ברכה והיינו ברכת זימון. ובודאי מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא:

מנין לעונה אמן וכו' שנאמר גדלו לה' אתי - פירוש עניית אמן היינו גדלו וקאמר אתי כלומר שוה לי והיינו שוה לקולו:

הרי הוא אוכל אף על פי שלא נתנו לו רשות - פירוש דמסתמא ניחא להו כדי שיצטרף לזימון עמהם. ואם איתא דאפילו שנים יכולים לזמן אמאי אוכל בלא רשות דכי היכי דבשלושה אינו רשאי לאכול בלא רשות משום דאיכא זימון בהם בלא הוא הכי נמי בשנים:

דף מה עמוד ב

והא נשים דאפילו מאה לענין חשיבותא כבי תרי דמיין וקתני דמזמנות - שמע מינה דאפילו שנים רשאים לזמן:

שאני התם דאיכא דעות - פירוש דטעמא לאו משום חשיבותא הוא אלא משום דבעינן שלוש דעות והכא אף על פי שהן נשים הא איכא שלוש דעות. מה שאין כן בשני בני אדם דריבוי דעות חשיבי לן לענין זימון:

אי הכי נשים ועבדים אמאי לא - פירוש דהא איכא ריבוי דעות דכיון דאמרת דטעמא משום הכי [וכו']:

שאני התם משום פריצותא - דעבדים שטופין בזמה הן ולא הוי צירופן נאה ומהאי טעמא נמי הוא דנשים לא מצטרפי בהדי אנשים לזימון כי ליכא זימון לבר מדידהו. אבל ודאי כי איכא זימון לבר מדידהו נראה ודאי דנפקי בברכת האנשים:

מאי קא משמע לן תנינא שמע ולא ענה יצא - פירוש דליכא למימר דברכת זימון קאמר דההוא לאו ברכת חברו הוא דכשהן מזמנין יחדיו קרינן להו:

לומר שאין ברכת זימון ביניהם - כלומר דדוקא בברכת חברו הוא יוצא אבל זימון אינן רשאין שהזימון כעין דבר שבקדושה הוא ואינו נוהג בפחות משלושה:

סופר מברך ובור יוצא - פירוש דעדיפא ליה לצאת בברכת סופר בעונה אחריו אמן או בשומע דקיימא לן דשומע כעונה יותר משיצא בברכת עצמו. ויכול הוא לצאת בברכת חברו אף על גב דלאו בזימון דמן הדין ברכת המזון הרי הוא כשאר כל הברכות וכל אחד מוציא לחברו. אלא דרבנן אסמכוה לזימון ובתלתא משום ברוב עם הדרת מלך ואצרוכינהו לאיצטרופי ולברוכי. והיכא דאיכא סופר ובור אוקמוה רבנן אדינא ואפילו בלא זימון סופר מברך ובור יוצא דברכת סופר עדיפי. והאי בור לאו דלא ידע ברכת המזון דאי הכי פשיטא ומאי קא משמע לן אלא אף בידע כיון דאיכא סופר עדיף. ומיהו דוקא כשהסופר אכל אבל אי לא אכל לא דלא וותרו רבנן במילתא כולי האי ואף על גב דמדינא ודאי אף על גב דלא אכל מפיק. משום דמדינא ברכת המזון לאו ברכת הנהנין דאם יצא אינו מוציא אלא אף על פי שיצא או שלא אכל בדין הוא שיוציא. אלא דרבנן הוא שעשאוה כעין ברכת הנהנין שאינו מוציא אלא כשאכל לפי שהיא באה על הנאה:

שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים שנים אין מפסיקין לאחד - פירוש אם רצו שנים מהם לצאת ורוצים לברך ולצאת שכבר גמרו אכילתן והאחד לא גמר עדיין האחד מפסיק אכילתו על כרחו ומזמנין עליו ועונה עמהם. ואפילו לא רצה להפסיק הן מזמנין עליו ויוצאין ידי זימון בין עונה בין אינו עונה כל זמן שהוא עומד לשם. שנים אין מפסיקין לאחד. אם רצה אחד מהם לצאת אין חייבין השנים להפסיק אכילתן בשביל האחד והילכך אין חיוב זימון חל עד שיתרצו להפסיק ולברך. ואם לא רצו להפסיק וזימן הוא עליהם לא עשה ולא כלום ואם לא הספיק לצאת אחר שבירך עד שגמרו אלו לאכול בודאי מזמנין עליו דלא פקע זימון מהני כל זמן שלא יצא אף על פי שבירך. ומיהו האי חד לא נפיק ידי זימון דאין זימון למפרע כלומר אחר שבירך ברכת המזון והכי איתא לקמן בהדיא:

שאני רב פפא דלפנים משורת הדין עבד - פירוש דאנן לא אמרינן אלא דאין שנים חייבין להפסיק לאחד אבל אי בעו מצו עבדי ויצאו כולן ידי זימון ואחר ברכת זימון חוזרין לאכול אלו שלא גמרו לאכול. ונראה שאין צריכין לברך המוציא שהרי אלו לא פסקו לדעת גמר סעודה ודעתן לגמור סעודתן. וכן דעת רבותינו הצרפתים וכן דעת בעל הלכות גדולות ז"ל. ושנים שרצו להפסיק לאחד עונין עמו ברכת זימון והוא מברך ארבע ברכות כולן ואחר שענו עמו ברכת זימון בלבד חוזרין ואוכלין לאלתר. ואפילו למאן דאמר לקמן דברכת זימון עד הזן והזן בכלל היינו לענין שצריכין לעמוד בקביעותן עד הזן שלא יפרוש אחד מהם ואפילו אחד מהם שקדם ובירך ובאו שנים אלו לזמן עליו צריך היחיד לעמוד עמהם עד הזן דאי לא בטיל קביעותייהו דבעינן מקצת ברכה בצירוף. ושוב [אחרי הזן] יכול לילך לו דהא כבר עבר ברכת זימון ולא בעינן תו צירוף. אבל לענין אכילה מכיון שאלו בדעתם לאכול ולא נתחייבו לענות אלא ברוך שאכלנו משלו למה יעמדו מלאכול שהרי ברכת הזן הם יחזרו ויברכו אותה כל אחד ואחד שהרי היחיד אומרה. ולא אמרו שברכת הזן מברכת זימון אלא לענין צירוף דבעינן מקצת ברכת המזון עצמה בצירוף שלשה שאם היה אחד מהם הולך קודם ברכת הזן נראה כאלו לא היה כאן קביעות. והא דאמרן ביחיד שקדם ובירך דמזמנין שנים האחרים עליו בעודו כאן ולא פקע זימון מינייהו היינו ביחיד שקדם ובירך ונשאר הקביעות בשנים שהם עיקר לגבי יחיד. אבל קדמו השנים וברכו בלא זימון פקע זימון מינייהו דהא בטיל קביעותייהו ואין היחיד מזמן עליהם. והא דאמרינן לעיל ביצא אחד מהן לשוק דקוראין לו ומזמנין עליו בדקרו ליה ועני ההיא נמי מיירי כשבירך דאי לא אינו רשאי לצאת בלא ברכה. אי נמי כשעבר ויצא שלא כדין:

בריכו כל חד לנפשיה - פירוש דסבירא להו דחילוק ברכות עדיף היכא דליכא חד מופלג וחיוב זימון הוא בדאיכא חד מופלג דהוא מברך. דומיא דמשה דהא מכי שם ה' אקרא נפקא לן או כדוד מדכתיב גדלו לה' אתי:

בא ומצאן כשהן מברכין מהו אומר וכו' - דאף על פי שלא אכל צריך לענות עמהם כדתנן עונין אמן אחר ישראל המברך ומהו עונה על המזמנין:

הא בשאר ברכות הא בבונה ירושלים - פירוש הא דאמרינן דעונה אמן בבונה ירושלים לאו דוקא בבונה ירושלים בלחוד ולמיעבד היכרא בין דאורייתא להטוב והמטיב דרבנן. דתינח לאביי דעני לה בקלא כלומר שכשהיה מסיים בונה ירושלים היה אומר אמן בקול רם כדי שיכירו פועלים ששם סיום ברכות של תורה והטוב והמטיב אינה אלא מדרבנן. אלא לרב אשי דהיה עונה אמן בלחש כי היכי דלא לשמעו ולא ליזלזלו בהטוב והמטיב מאי איכא למימר הא לית בה הכירא. אלא ודאי טעמא משום דחשיבא כסוף ברכותיו משום דעד כאן דאורייתא. והוא הדין דבכל מקום בסוף ברכותיו דעונה אמן. ודוקא בסוף משום דלא הוי הפסק כגון יהללוך וישתבח וכל כיוצא בזה. ולאפוקי בין ברכה לברכה ובין ברכה לקריאת שמע ובין גאולה לתפלה ובברכת המצות בין ברכה לקיום המצוה ובברכת הנהנין בין ברכה להנאה. כללו של דבר כל מקום שיש לחוש להפסק אין ראוי לענות אמן אחר ברכותיו של עצמו. ובכל מקום שאין לחוש להפסק כגון ברכת התורה לאחריה ומפטיר בנביא לאחריה וברכת הפירות לאחריה וכל כיוצא בזה עונה אמן אחר ברכותיו של עצמו. ומיהו כאן וכאן עונה אמן אחר ברכת חברו ומפסיק אפילו באמצע ברכה שלו לבר ממקומות שאינו רשאי להפסיק כלל כגון בין גאולה לתפלה ובין אני ה' אלהיכם לאמת ואין צריך לומר בתפלה עצמה ובין ברכה לקיום המצוה ובין ברכה להנאה. ולפיכך נהגו במקצת מקומות אחר אהבת עולם לומר אל מלך נאמן לפי שהיה דרכן שברכות קריאת שמע אין מברכין להן כל יחיד ויחיד אלא ששליח צבור מברך וכולן יוצאין שהרי רשאין בכך חוץ מקריאת שמע שחייבין בו כל אחד ואחד לפי שהיא שנון. ותפלה משום דרחמי היא חייבין בה כל אחד ואחד הבקיאין אלא ששליח צבור מוציא שאינו בקי כדאיתא בראש השנה. אבל שאר ברכות חוץ מתפלה וקריאת שמע שהוא שינון שליח צבור מברך והן יוצאין ועונין אחריו אמן. ולפיכך במקום אמן תקנו לומר אחר אהבת [עולם] אל מלך נאמן דהוא חד מן פירושה דאמן כדאיתא בהרואה. ותקנו כן להשלים רמ"ח תיבות דקריאת שמע כנגד רמ"ח איברים כדאיתא באגדה. וכן במקומות שנוהגין שהצבור אומרים ברכות קריאת שמע עם שליח צבור אלא שהם מקדימין לחתום באהבת עולם ושליח ציבור חוזר וחותם אף כאן הדין כן שהם חייבים לענות אמן או אל מלך נאמן שאין זה עונה אחר ברכת עצמו אלא אחר ברכת חברו. אבל במקומות שהצבור חוזרין עם שליח צבור אינו ראוי להפסיק כלל בין ברכה לקריאת שמע דהוה ליה עונה אמן אחר ברכת עצמו.

דף מו עמוד א

ואיהו כמאן סברה - כלומר ר' אבהו כמאן סברה כר' יוחנן דאמר ר' יוחנן בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואורח מברך כדי שיברך לבעל הבית. משמע כיון דתלי טעמא כדי שיברך בעל הבית אי אמר בעל הבית לא ניחא לן דליברכן ואנא מבריכנא הרשות בידו:

עד היכן ברכת הזימון וכו' - הפירוש הנכון בזה דלענין צירוף קאמר דאנן בעינן שלושה לזימון וקאמר עד מתי בעינן צירוף זה ויצאו ידי זימון ומכאן ואילך אם פירש האחד או השנים עד שלא גמר המברך ברכתו יצאו אלו ידי זימון ואם פירשו קודם לכן הפורש לא יצא ידי זימון:

רב נחמן אמר עד נברך - פירוש ונברך בכלל:

רב ששת אמר עד הזן - והזן בכלל:

הכי גרסינן נימא כתנאי שנים או שלשה מברכין ברכת המזון ותניא אידך שלשה או ארבעה - [והוא הדין שנים דעדיפי ואמאי נמעטיה] אלא ודאי הכי תניא אלא דבגמרא לא מייתי מינה אלא במאי דפליגי אאידך מתניתא ומאי דטפי עלה. ואף על גב דאייתי שלושה טעמא משום דאי תני ארבעה לחוד הוה משמע לעיכובא והשתא דתנא שלושה או ארבעה ממילא משתמע אידך דהא ארבעה לאו דוקא. והנכון בפירוש האי שמועה כמו שפירש הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו דבגברי קאמר וכדדייק בירושלמי בפירוש. והכי פירושו דתנא קמא סבירא ליה דברכת המזון שלש ברכות. הילכך שנים ושלושה שאכלו ואין אחד מהם יודע לברך ברכת המזון כולה אלא אחד יודע ברכה ראשונה והשני יודע לברך ברכה שניה ושלישית ואינו יודע הברכה הראשונה או ששלשתן יודעין כל אחד ואחד ברכה אחת שהוא יודע ונמצאת ברכת המזון עולה משנים מהן או משלשתן. הילכך פעמים שנים מברכין אותה פעמים שלושה. אבל ארבעה לא דכיון דברכת המזון אינה אלא שלש אם אין יודע ברכה אחת מהן אלא בין שנים אין מברכין אותה שאין מחלקין ברכה אחת בין שני האנשים ועיכובא נמי הוא ומשום הכי ארבעה לא. ואידך תנא סבר דברכת המזון ארבע ברכות ומחלקין אותה לשלושה אנשים אחד מהם שתים ברכות והשנים כל אחד מהם אחת או לארבעה אנשים כל אחד אחת. והוא הדין נמי דתני שנים כל אחד שתים או האחד שלושה והשני אחת אלא דלא מייתי הכא אלא מאי דאתי לטפויי אאידך:

סברוה דכולי עלמא הטוב והמטיב לאו דאורייתא - ולא חשיב לה חד מינייהו כיון דלא דאורייתא:

מאי לאו בהא קא מיפלגי דמאן דאמר שנים או שלושה ותו לא קסבר עד הזן - כלומר דקסבר ברכת הזימון עד הזן. הילכך הוו להו ברכת המזון שלש ברכות ותו לא. ברכת זימון והזן חדא ברכה דחדא ברכה חשבינן לה וברכת הארץ הא תרתי ובונה ירושלים תלת ולהכי מברכין אותה שלושה אנשים ולא ארבעה משום דלעולם ברכת הזימון והזן כחדא ברכה חשבינן לה ואין מחלקין אותה בין שני אנשים. ואי ליכא חד דידע לה כולה דהיינו נברך והזן אלא בין שנים לא נפקי ידי זימון ולא מברכי נברך כלל אלא אחד מברך מהזן ואחד ברכת הארץ ואחד בונה ירושלים. ואין מזמנין עד שידע אחד מהן נברך והזן דכולה חדא ברכה היא ואין מחלקין לה לשנים דאין מחלקין ברכה אחת לשני אנשים. ומיהו לאו לעכובא דברכת הזן קאמרינן דהא ליכא למימר. דברכת הזן ודאי לאו בנברך תליא דהא יחיד מברך אותה. אלא לומר דנברך תליא בברכת הזן דאינה ברכה לעצמה אלא תוספת היא להזן ואין לחלק אותה ממנה כדי לברך אותה בפני עצמה:

ומאן דאמר שלושה וארבעה קסבר דברכת זימון עד נברך - ונברך בכלל וסבר דנברך ברכה בפני עצמה ומחלקין אותה מן הזן ואומרה אדם אחד. וכיון דכן הוו להו ברכת המזון ארבע ברכות ומחלקין אותן לארבעה אנשים כל אחד מברך אחת:

תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פועלים עוקרין אותה - ואף על גב דבונה ירושלים דאורייתא ואפילו הכי פועלים לא מברכי לה התם לאו עקירה היא דהא מכלל כללי לה בברכת הארץ. אבל הטוב והמטיב עקרי לה לגמרי דלא מדכרי לה כלל:

תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותחין בה בברוך - פירוש ואילו הוי דאורייתא הויא לה סמוכה לחברתה ואין פותחין בה בברוך:

דתניא כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בהן בברוך חוץ מברכת הפירות וברכת המצות - פירוש מפני שהן מטבע קצר וכן כל כיוצא בזה שהן פותחות לעולם ולא חותמות:

וברכה הסמוכה לחברתה - פירוש שהיא חותמת ולאו פותחת כמטבע ארוך כדמפרש ואזיל:

וברכה אחרונה שבקריאת שמע - פירוש קא משמע לן דאף על גב דקריאת שמע מפסיק חשיבא סמוכה לחברתה ולהכי חותמת ואינה פוחתת:

יש מהן -כלומר בברכה הסמוכה לחברתה:

שפותח בהן בברוך ואין חותם בהן בברוך - כגון מטבע קצר:

דף מו עמוד ב

ויש שחותם בברוך ואין פותח בברוך - כלומר מטבע ארוך:

והטוב והמטיב פותח בה בברוך - פירוש והשתא מסיק מאי דאמר לעיל הטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותחין בה בברוך ואילו היתה דאורייתא הויא לה סמוכה לחברתה ואין פותחין בה בברוך. ומהא שמעינן דהטוב והמטיב חשיבא לה מטבע ארוך מדאמרינן דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותחין בה בברוך כלומר משום דהיא דרבנן אישתני דינה שיהו פותחין בה בברוך ולא חותמין שזה היה עיקר דינה שיהו חותמין בה ולא פותחין משום דסמוכה לחברתה היא והיינו במטבע ארוך דאילו במטבע קצר לעולם פותח ואינו חותם ואינו משתנה לעולם. ובתוספתא אמרינן דנוסחא דידה היא עד הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד לחן לחסד ולרחמים והצלה והצלחה והרוחה וכל טוב. ואמרו במדרש שיש לה שלש גמולות שלש הטבות שלש מלכיות. והשתא דאתית להכי יש לתמוה כיון דהטוב והמטיב חשבינן לה מטבע ארוך ומשום דהיא מדרבנן אמרו דפותחין בה הוה להו למימר דליהוי כשאר מטבע ארוך כשאין סמוכה לחברתה דפותחין וחותמין בה. וי"ל דכיון דהויא סמוכה לחברתה ובדין הוא דלא בעיא אלא חתימה אלא משום דהיא מדרבנן אישתני דינה כדאמרן לא חזו לה רבנן לתקוני לה פתיחה וחתימה דהוי כעין ברכה לבטלה ומשום הכירא דהיא מדרבנן סלקוה לחתימה ואוקמוה בפתיחה וזה נכון. וגרסינן בתוספתא אלו ברכות שמקצרין בהן ואין חותמין בהן ברכת הפירות וברכת המצות וברכת הזן. פירוש ברוך שאכלנו משלו דליכא למימר הזן דהא חתמינן בה. וברכה אחרונה של ברכת המזון. ולאו למימרא דתיהוי כאידך דאידך מטבע קצר והטוב והמטיב מטבע ארוך כדאיתא הכא בהדיא. אלא לומר שעשאוה כמותן לענין זה שפותחת ואינה חותמת. והתם תני ר' יוסי הגלילי חותם בברכה אחרונה של ברכת המזון ומאריך בה. פירוש דר' יוסי הגלילי סבר דהטוב והמטיב מטבע ארוך היא בודאי כדאיתא הכא וסבר דכי תקון לה רבנן פתיחה לא עקרו חתימה ממקומה ועל ידי כן שהיה פותח וחותם בה היה מאריך בה בדברי שבח. ומיהו בלאו חתימה נמי לכוליה עלמא מטבע ארוך היא כדמוכחינן הכא להדיא. והא דאמרינן הכא בברכה הסמוכה לחברתה שהיא חותמת ולאו פותחת לא שנא סמוכה למטבע ארוך ולא שנא סמוכה למטבע קצר. וקדוש היום שהוא פותח בברוך אף על פי שהוא סמוך לברכת היין כבר תירצו אותה בירושלמי דפעמים אין שם ברכת היין כגון שהתחיל לאכול מבעוד יום וקדש עליו היום דליכא ברכת היין. והבדלה נמי אי משום ברכת היין דכוותה דקידוש היא. ואי משום ברכת האור או בורא עצי בשמים הסמוכה לה טעמא משום דלא קביעי שאם רצה לפזרן מפזרן. ושבע ברכות דנשואין ביוצר האדם שהיא פותחת אף על פי שהיא סמוכה לפי שהיא מטבע קצר ואין לה חתימה ולא סגיא בלא פתיחה. ואשר יצר נמי שהיא פותחת וחותמת אף על פי שסמוכה משום דבעינן שתי ברכות ביצירה כנגד זכר ונקבה ואילו לא היתה פותחת היו שתיהן נראות ברכה אחת. ואשר ברא דפותחת ואף על גב שסמוכה לחברתה משום דזמנין דאיתא לחודה כגון היכא דליכא פנים חדשות. וברכה אחרונה של מגילה דפותחת ואף על פי שהיא סמוכה לברכה שלפניה דאין מגילה הפסק מידי דהוי אקריאת שמע דלא הוי הפסק וחשבינן אמת ויציב סמוכה לחברתה התם היינו טעמא לפי שברכות אלו של מגלה תלוי במנהג ויש מקומות שנהגו בברכה אחרונה של מגלה שאין חותמין בה הילכך לא סגיא דלא למפתח בה. ואף במקום שחותמין פתיחתה לא זזה ממקומה. והיא גופה נמי כולה במנהגא תליא מילתא כדאיתא התם במגלה. אי נמי ברכה אחרונה של מגלה אינה באה על המגלה אלא ברכת שבח והודאה על הנס לבורא יתברך ולפיכך פותחת וחותמת. וברכת הפטרה נמי לפניה חדא ברכה היא. ולאחריה נמי ליכא למימר שתהא סמוכה לברכה שלפניה משום דאינן ברכות על המצוה שאינן על קריאת ההפטרה שהרי על התורה אינו מברך אלא אחת וכאן הוא מברך ארבע. אלא ברכותיהן של שבח והודאה שהותקנו על קיום הבטחות שהבטיחנו הבורא יתברך ותפלה על עיר ציון ומלכות בית דוד והודאה על התורה ועל העבודה ועל קדושת היום וכולל נביאים באמצע ברכה אחרונה. וברכת התורה שהוא מברך לפניה ולאחריה ופותחת לאחריה משום דמתחלה היה מנהגם שהראשון מברך לפניה והאחרון לאחריה כדאיתא במגלה. וכיון דבשלשה אנשים הויא לה לא שייך בה טעמא דסמוכה לחברתה ולפיכך עשאוה פותחת וחותמת. ואף לאחר כן שתקנו בכל הקוראין לברך לפניה ולאחריה לא שנו נוסח הברכה. ומכל מקום יש ברכות אחרות שאינן סמוכות שחותמות ואין פותחות כגון אלהי נשמה ותפלה קצרה וברכת גשמים. ואלו אינן בכלל שלא נתקנו בנוסח הברכות אלא דברי שבח והודאה בלבד הן. וכן יהללוך שבסוף ההלל בלילי פסחים. ולפיכך קראוה ברכת השיר:

שהרי עוקרין אותה בבית האבל דתניא מה הן אומרים בבית האבל וכו' - ומדר' עקיבא מייתי ראיה דאין אומרים הטוב והמטיב כלל. ולא קיימא לן כותיה אלא כמר זוטרא דאיקלע לבי רב אשי ופתח בהטוב והמטיב. ואיפשר נמי למימר דרב נחמן כתנא קמא סבירא ליה אלא דקא מייתי ראיה דכיון דחזינן דר' עקיבא עקר לה לגמרי מבית האבל שמע מינה דלאו דאורייתא היא:

מים אחרונים בזמן שהן חמשה מתחילין מן הגדול - ולאו דוקא גדול ממש אלא מן המזומן לברכה הוא דמתחילין וכדאמרינן בסמוך ולמקום שמים אחרונים חוזרין שם ברכה חוזרת. ואמרינן נמי אמר ליה רבי לרב קום משי ידך. והאי דנקט גדול משום דמסתמא גדול מברך אלא אם כן נתן רשות לאחר לברך. דודאי הקדמת נטילת ידים אינה מחמת כבוד הגדול דהא אמרינן לקמן בסמוך אין מכבדין בידים מזוהמות אלא מחמת כבוד הברכה. עוד יש טעם דכשהן חמשה מתחילין מן המזומן לברכה כדי שיהא מעיין בברכה ושיערו חכמים דבעוד שנוטלין ידיהם הארבעה יכול לעיין בארבע ברכות של מזון וכדאמר ליה רבי חייא לרב עיין בברכת מזונא קאמר לך:

ובזמן שהן מאה - פירוש כשהן יותר מחמשה מתחילין מן הקטן כדי שתהא ברכת גדול סמוכה לנטילת ידיו. ומשיירין לו חמשה והוא יהא ראשון לאותן חמשה לאות שהוא ראשון לברכה ומעיין בנטילת הארבעה:

דף מז עמוד א

ולא בידים מזוהמות - פירוש אין הקטן משמש את הגדול וידיו מזוהמות שאינו כבודו אלא נוטל ידיו ואחר כך משמשו:

והכותי מזמנין עליו - פירוש ומשמע השתא ממתניתין דאפילו תלמידי חכמים קאמר דמזמנין עליו דסתמא קתני ומשום הכי אקשינן מהא דתניא עם הארץ אין מזמנין עליו כלומר תלמידי חכמים. אבל ודאי לא בעי למימר דאין זימון ביניהם [לבין עצמם]. אבל למאן דמפרש דעם הארץ הוא כל שאין מעשר פירותיו ודאי אפילו ביניהם [לבין עצמם] ליכא זימון כלל דאין להם לברך עליו כלל:

אלא בפתח הראוי למזוזה - פירוש ולאפוקי בית הכסא ובית המרחץ. ומיהו כל היכי דמסתפי דילמא חלש דעתיה דאידך אי לא עביד ליה יקרא בעי לפיוסיה כדאשכחן בפרק במה בהמה יוצאה דהוו אזלי באורחא וקדמיה חמרא ואמר ליה לפיוסיה חמור שעסקיו רעים הוא. כלומר אינה ברשות בעליו להעמידו כחפצו לומר דשלא מדעתו קדמו חמורו וכהאי עובדא נמי דרבין ואביי:

לטעם איתמר - בפת"ח תחת העין שכך שמע מרבו: [הגה"ה: נראה שגירסת רבינו היה אין המסובין רשאין לטעום ורב ספרא אמר לטעם בפת"ח ואין נפקא מינה בינייהו רק דקדוק הלשון. כי בין לאכול ולטעום איכא נפקא מינה טובא]:

איעסיק ליה לבריה - פירוש השיאו אשה:

קדים וקא מתני ליה - פירוש קודם סעודה:

אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונין - משום דאמרינן לעיל דמברך ואחר כך בוצע וכל זמן שעונין אמן אכתי לא כליא ברכה ואם כן צריך שיכלה אמן מפי העונין קודם שיפרוס:

ואמר רב חסדא - אין צורך להמתין אלא עד שיכלה מפי הרוב לפי שהמאריך באמן יותר מדאי טועה הוא והמיעוט המאריכין אין ממתינין להן לפי שאין צורך באריכתן:

אין עונין לא אמן חטופה - פירוש שעונה קודם שישלים המברך ונחפז לענות אמן קודם שיחתום הברכה:

קטופה - פירוש חצי המלה. קצרה שממהר קריאתה:

ולא יזרוק ברכה מפיו - פירוש על המברך הוא אומר שיעשה היכר בחתימת הברכה ולא כזורק אותה מפיו כשאר תיבות שבאמצע. אי נמי שלא ימהר להתחיל בברכה אחרת אלא בכדי שיהא שהות לענות אמן:

אלו מייתי לי ארדיא [ובש"ס שלפנינו: ארדיליא] וגוזליא לאבא - יש מפרשים ארדיא מין בשר. ויש אומרים שהם מיני עשבים ששמואל היה רופא והיה אוכל מיני עשבים אחר אכילתו ורב היה דרכו לאהוב גוזלות ולאכלן בקנוח סעודה. ושמעינן מינה דכל היכא דאי מייתו להו מידי מצו למיכל מיניה מצטרף בהדייהו וכן הילכתא:

והילכתא גדול מברך אף על גב דאתא בסוף סעודה:

אכל דמאי מזמנין עליו - ואף על גב דבשאר איסורין דרבנן אינו כן דלא חזו. פרישנא עלה דשאני דמאי דרבנן שריוה לעניים וכיון דאי הוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה לאזמוני עליה. הא דתנן מאכילין את האכסניא דמאי נחלקו בירושלמי בפרק שלישי דמסכת דמאי אי באכסניא דנכרים אי באכסניא דישראל:

דף מז עמוד ב

קמשמע לן דאין חומש מעכב - פירוש לאו דמיתוכחא ממתניתין האי דינא דאיכא לדחויי ולמימר דאיידי דתנא סיפא ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו תנא רישא שנפדו. אלא משום דסבירא ליה לתלמודא דהכי דינא אמר הכי. והיינו דלא פשטוה בפרק הזהב מהכא דהתם איבעיא לן אי חומש מעכב או לא:

מהו דתימא שמש לא קבע קא משמע לן דקבע - כלומר דהשמש עומד הוא ומשמש להן ומעומד הוא אוכל וכהאי גונא לא הוי קביעותא. קא משמע לן דקבע אגב קביעותייהו דכיון דאינהו קבעי משמש שלהן נמי חשבינן קביעותא:

והכותי מזמנין עליו - פירוש ומשמע השתא ממתניתין דאפילו תלמידי חכמים קאמר דמזמנין עליו דסתמא קתני ומשום הכי אקשינן מהא דתניא עם הארץ אין מזמנין עליו כלומר תלמידי חכמים. אבל ודאי לא בעי למימר דאין זימון ביניהם [לבין עצמם]. אבל למאן דמפרש דעם הארץ הוא כל שאין מעשר פירותיו ודאי אפילו ביניהם [לבין עצמם] ליכא זימון כלל דאין להם לברך עליו כלל:

וכותי עשורי מעשר - יש אומרים דהכא מיירי בכותי שהוחזק ביה דמעשר פירותיו וכיון דהוחזק לא חיישינן ליה דכל מצוה שהחזיקו בה הרבה מדקדקין בה. אבל בסתם כותי לא דהא קיימא לן דסתם כותים אינן מעשרין כדתנן הלוקח יין מבין הכותיים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה וכו'. ויש אומרים דבמאי דבעו לזבוני לא זהירי לעשרו אבל ודאי במאי דאכלו גופייהו מזהר זהירי ביה:

אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים זהו עם הארץ - פירוש ואין להם לתלמידי חכמים לזמן עליו. וכתב רבינו האי גאון ז"ל והשתא לא זהירי רבנן בהאי מילתא ומקילין בה:

קטן פורח - פירוש שהתחיל להביא סימנים אלא שלא גמרו שלא גדלו כדי לכוף ראשן לצד עקרן:

דף מח עמוד א

ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן ויודע למי מברכין מזמנין עליו - פירוש והשתא אתיא מתניתא שפיר. דתניא קטן שהביא שתי שערות מזמנין עליו פירוש לעולם ואפילו אינו יודע למי מברכין דלא גרע משאר מצות שחייב בהן כיון שהוא גדול. ושלא הביא שתי שערות אין מזמנין עליו כשאינו יודע למי מברכין. ואין מדקדקין בקטן בשערות דאם יודע למי מברכין אפילו בן חמש מזמנין עליו. והא דלא אייתי מינה סייעתא לרב נחמן משום דאיכא לאוקומה בגונא אחרינא כדאוקמוה לעיל בקטן פורח. והוא הדין לענין עשרה דמצטרפין קטנים כשיודעים למי מברכין משבעה בני אדם ואילך דאיכא רובא דמינכר. דרובא דמינכר בעינן כדאיתא בסמוך. וכן לענין תפלה:

היינו דאמרי אינשי בוצין בוצין מקטפיה ידיע - ושבחו למאן דנפק לברא ואחוי כלפי שמיא שהכירו שהוא יודע ומכיר בוראו ויודע ששכינתו בשמים:

אמר לה לדביתהו מאן יהיב לן גברא דמברך לן - פירוש כשהיו בתוך סעודתן והיו קרובים לגמור סעודתן אמרו כן משום דרמו אדעתייהו דלא הוה להו גברא לברוכי. אבל ודאי ליכא למימר דבתר גמר סעודה הוה דהא אמרינן לעיל גבי שמואל ורב דכרוך רפתא דכי אתא בגמר סעודה לגמרי לא מצטרף בהדייהו ואם כן היכי נצטרף ר' שמעון בן שטח:

יהבו ליה כסא אחרינא ובריך: ואמרינן דלגרמיה הוא דעבד - כלומר ולא הודו לו חבריו:

דאמר ר' חייא בר אבא וכו' להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן - וטעמא דמאן דאכל כזית דהוא שיעורא דרבנן מפיק למאן דאכל ושבע דמדינא אפילו לא אכל כלל מוציא למאן דאכל שיעורא דאורייתא דהוה ליה כברכת המצות דאף על פי שיצא מוציא וכגון קדוש היום. אלא משום דברכת המזון דמיא לה קצת לברכת הנהנין דאתיא בתר אכילה עשאוה רבנן כברכת הנהנין למימרא דבעינן שיהנה. ומשום הכי מי שאכל שיעורא דרבנן מוציא למאן דאכל שיעורא דאורייתא והוא שיהא המברך בר חיובא. והיינו סברא דר' שמעון בן שטח דכל שנהנה ונצטרף בהדייהו מפיק להו. וממילא יוצא ידי ברכה אחרונה מההוא כסא דשתה דברכת שלש פוטרת מעין שלש דיין דמידי דמזונא הוא כדכתיבנא לעיל. ואמרינן דלעולם אינו מפיק אחריני בלא כזית דגן:

ולא אכל אלא גרוגרת אחת מצטרפין - פירוש ומדתני מצטרפין משמע דשוו דינייהו וכל חד וחד מינייהו מפיק אידך. וסבר רבן שמעון בן גמליאל דגרוגרת מיזן זיין וברכת שלש פוטרתן. ובודאי רבן שמעון בן גמליאל לא אמרה להצטרף לשלושה דהא פשיטא דשלושה אין מצטרפין לזימון עד שיאכל כל אחד כזית דגן. אלא ודאי להצטרף לעשרה קאמר וקים להו דלא פליגי רבנן עליה:

משני דאיצטרופי מצטרף אבל להוציא רבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן - וכן הילכתא. ומאי דאמרינן דאפילו בלא אכל דגן מיצטרפי לעשרה דוקא בדאכלי מידי דברכת שלש פוטרתו כגון שאכל פירות שאינן משבעת המינין דברכתו לאחריו בורא נפשות רבות וממילא מיפטר בברכת שלש. או מידי דשבעת המינין דזיין כגון תמרי וגרוגרות דכיון דזייני מיפטרי בברכת שלש. וכיון דכן מצטרפין בהו לעשרה דנהי דלא חשיבי לאזמוני בהו לחודייהו עד דאיכא שבעה דאכלו פת אבל עולין הן עמהם לזמן עמהם ולהפטר בברכתם כל היכא דאיכא קביעות לבר מדידהו. אבל אכלו דברים שאינן נפטרין בברכת שלש כגון ענבים והן טעונין ברכה לעצמן בודאי אין מצטרפין להשלים לעשרה שהרי הן טעונין ברכה מצד אחד לעצמן. הרא"ה ז"ל:

דף מח עמוד ב

אמר רב נחמן משה תקן להם לישראל ברכת הזן יהושע ברכת הארץ. דוד ושלמה בונה ירושלים - ונוסח שלה היה על קיום הבית ולהעמיד המלכות ולהמשיך שלות הארץ. ונוסח שלנו הוא שאנו מבקשים על מלכות בית דוד ושיבנה הבית:

הטוב והמטיב ביבנה תקנוה - ותקנוה בברכת הזן מפני שכולה הודאה. וא"ת היכי אמרינן הכא דמשה ויהושע תקנו ברכות הללו והא אמרינן בסמוך דברכות אלו מדאורייתא נינהו. וכי תימא ממטבע שלהן קאמרינן דתקון הרי תפלה דעיקרה מדאורייתא מדכתיב ולעבדו בכל לבבכם ואיזו היא עבודה שבלב זו תפלה ומשום דמטבע שלה מדרבנן אמרינן בכל דוכתא בכולהו דינא דתפלה דרבנן. יש לומר דתפלה לית לה עיקר במטבע שלה מן התורה אלא כל שהוא מודה ומתחנן סגי ליה ולית לה שום נוסח מדאורייתא הילכך האי תפלה בהאי נוסחא דרבנן היא. אבל ברכת המזון יש לה קצת נוסח מן התורה שהוא צריך לברך על מזונו ולהזכירו ולהזכיר הארץ וירושלים דדרשינן הטוב זו בונה ירושלים אשתכח דכולהו בקרא בהדיא ואין צריך לומר בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. הילכך ברכת המזון כולה מדאורייתא שהרי נוסחה ומטבעה דברים אלו. אבל ודאי אי אמרינהו באנפא אחרינא נפיק וכדמוכח לעיל גבי מנימין רעיא:

ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה - פירש הר"י אלפסי ז"ל דצריך להתחיל בנחמה ולשנות הלשון ולומר במקום רחם נחמנו. ובחתימה שיאמר אחר רצה והחליצנו ונחמנו בציון עירך כי אתה הוא בעל הנחמות ברוך אתה ה' מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים. אבל רש"י ז"ל פירש דלא בעי לשנויי לישנא שאומר בחול ולא להוסיף עליו כלל דכשמזכיר רחמים תחלה ובנין ירושלים בסוף זהו נחמה כי נחמתן של ישראל הוא רחמי שמים ובנין ירושלים. ולא אתא לאשמעינן הכא אלא שיזכיר קדוש היום באמצע כלומר בין רחם לבונה ירושלים וסדר הענין בא להשמיענו. ובודאי מדקתני שלישית בונה ירושלים והדר תני ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה לא סגי דמשני למימר מידי דנחמה בשבת דאם איתא דברכת בונה ירושלים קרי נחמה הוה ליה לומר ובשבת כולל קדוש היום בבונה ירושלים. ומאי דאמרינן בסמוך ר' אליעזר אומר רצה לאומרה בנחמה אומרה וחכמים אומרים אין אומרה אלא בנחמה בלבד משום דבשבת איירי ובה עסיק קרי לה לבונה ירושלים נחמה דבשבת מתחיל ומסיים בנחמה:

קל וחומר כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן - והאי קל וחומר פריכא הוא כדאיתא בריש פרק כיצד אלא דמדרבנן בעלמא הוא. ור' נתן ור' יצחק דמוכחי ברכה דפת לפניה מקראי לאו למימרא דסבירא להו דתיהוי דאורייתא אלא מדרבנן וקרא לברכה לפניה אסמכתא בעלמא הוא וכסתמא דמתניתין דפרק מי שמתו גבי בעל קרי על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו משום דלאחריו דאורייתא ולפניו דרבנן. והוא הדין לברכת התורה לאחריה דהיא דרבנן דהא התם בפרק מי שמתו אמרינן דילפינן לה מברכת מזון לאחריה ודחינן דלא היא דאיכא למיפרך דמה למזון שכן נהנה. ולמאן דסבירא ליה כהני תנאי דהטוב והמטיב דאורייתא סבירא ליה נמי דחותמת ואינה פותחת דלדידיה אינה צריכה מלכות. ולמאן דאמר דרבנן פותחת ואינה חותמת ויש בה מלכות. וא"ת לפי זה מאי קאמרינן לעיל תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותח בה בברוך והא אמרת דלמאן דאמר דאורייתא לא פתחינן בה בברוך. יש לומר דהכי קאמר תדע דסבירא לן לאו דאורייתא שהרי פותח בה ואינו חותם כלומר דאנן הכי עבדינן:

דף מט עמוד א

והמילה ניתנה בשלושה עשר בריתות - והם מפורשים בסוף פרשת לך לך. וכל הני ודאי לכתחלה קאמר דבעי למיעבד הכי ולמצוה אבל ודאי לאו לעיכובא קאמרינן למימרא דבעי למיהדר אי לא אמרינהו. דאם כן הוה להו לאדכורי במעין שלש. וכן נמי משמע לקמן בסמוך דרב חסדא בריך קמי רב ששת ולא אידכר ברית ותורה ומלכות וזקפיה רב ששת לחוטמיה עליה כחויא ולא אהדריה. ואף על גב דאמר לא יצא ידי חובתו לא יצא כראוי קאמר. ואשכחן כותיה בפסחים דאמרינן כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ולאו לגמרי קאמר אלא כלומר לא יצא כראוי. הא [אם] לא אמרינהו לא הדר:

מאן דאמר צריכה מלכות קסבר דרבנן - והילכך פותח ואינו חותם למעביד היכירא בינה ובין ברכות לעיל דאורייתא:

ומאן דאמר אינה צריכה מלכות קסבר דאורייתא - והילכך הויא לה סמוכה לחברתה וחותם ואינו פותח ואין בה מלכות:

רבי אומר אין חותמין בשתים משום דעושה מצות חבילות [חבילות] - דומיא דאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד:

מקדש השבת וישראל והזמנים אמר לו חוץ מזו - פירוש משום דלא איפשר בלאו הכי:

איכא דאמרי [לפנינו הגירסא ומ"ש] הכא נמי חדא היא - פירוש דכולה ענין קדושה דרחמנא מקדש שבת וישראל והזמנים והכל ענין קדושה. אבל מושיע ישראל ובונה ירושלים תרתי מילי נינהו דלשון ישועה לחוד ולשון בנין לחוד ולא דמו כלל:

מאי קא משמע לן הטוב והמטיב לאו דאורייתא לימא בהדיא וכו' [לפנינו גירסא אחרת] - פירוש אף על גב דאשכחן לתנאי דאמרי לעיל בהאי לישנא מכל מקום אמוראין אין דרכן לסתום כל כך אלא לפרש:

רב פפא אמר לומר שצריכה שתי מלכיות לבר מדידה - חדא דבונה ירושלים משום דכיון דאמר מלכות בית דוד לאו אורח ארעא דלא אמר מלכות שמים ואף על פי שמן הדין אינה צריכה מלכות בונה ירושלים. וכיון שהוזקקו להשלים מלכות לבונה ירושלים אף על פי שהיא סמוכה השלימו גם כן לברכת הארץ אף על פי שהיא סמוכה מפני שלא היו הכל מבינים שטעם של בונה ירושלים הוא מפני שהזכיר בה מלכות בית דוד. ומכל מקום בברכות עצמן לא רצו לתקן בהם מלכות כדי שלא להוציאם מכלל הברכות כולן הסמוכות שאין בהם מלכות. ועוד דאנן מלכות בהדי ברוך קאמרינן כי הטוב והמטיב דאמר ברוך וכו' וכל היכא דליכא ברוך אין אלו תשלומין של כלום. ומכל מקום כל עיקר לא הוזקקו חכמים לכך אלא מפני שמצאו מקום לגבות את חובם כלומר שיש ברכה שהיא פותחת בברוך והיא תוספת מדבריהם. ויש אומרים מכאן שאין אומרים והקם מלכותך בבונה ירושלים דאם כן מאי קאמרינן כיון דאמר מלכות דוד לאו אורח ארעא דלא לאדכורי מלכות שמים דהא אידכר ליה. ואינה ראיה דאין זה מלכות שמים אלא כשממליכו עליו ובברוך כמו שכתבנו. אבל מה דאמר והקם אין זה מלכות שמים. ואף על גב דמלכות דוד גופיה בהך לישנא גופיה מדכר ליה מכל מקום מלכות בית דוד הכי איתיה דהשתא ליתיה ובעינן למימר והקם וכל היכא דאידכר ליה כלל לאו אורח ארעא דלא לאדכורי מלכות שמים. ויש שהיו רוצים להוכיח שאין ראוי לומר מלכות כלל בשום ברכה הסמוכה ומפני כך דחקו להשלים אלו המלכיות בהטוב והמטיב ולא תקנום בעצמן. והוקשו להם כמה ברכות שמצינו שיש בהם מלכות והם סמוכות. באהבת עולם מלכנו. באמת ויציב ואמת ואמונה גם כן. באתה גבור מלך. בסלח מלכנו. בהודאה מלכנו. ומלכות דבאמצע ברכה מלכות מיקרי דהא בברכה ראשונה של שמונה עשרה ליכא מלכות כלל אלא באמצע מלך עוזר וכו'. ויש אומרים דודאי חכמים לא הקפידו אלא על הברכות שאינן סמוכות שיהא שם מלכות ובלאו הכי אינה ברכה. וכאן אין אנו אומרים אלא שאחר שאין בברכות אלו מלכות בחיוב מפני סמיכתן ראו להשלים מלכות לכל אחת בהטוב והמטיב ואלו ודאי חובה. אבל מי שאומר באותן ברכות מלכנו או כיוצא בזה הוא רשות ואין מוחין בידו ולא הקפידו חכמים בכך:

טעה ולא הזכיר של שבת אומר ברוך שנתן שבתות לעמו ישראל למנוחה לאות ולברית ברוך מקדש השבת. וביום טוב אומר ימים טובים למנוחה ולזכרון ברוך מקדש וכו' - וכתב הראב"ד ז"ל וצריך לומר את חג פלוני הזה:

ובראש חודש אומר ראשי חדשים לזכרון ולא ידענא אי חתים בה אי לא - ואית נמי דגרסי ולא ידענא אי אמר בה שמחה. ופירושו משום דכתיב וביום שמחתכם וכו' ובראשי חדשיכם אתקש ראש חדש להנך דהוו שמחה. וכל הני בשם ומלכות נינהו. ואף על גב דאי מדכר להו בדוכתייהו ליכא ברכה כלל היינו משום שהיו נכללין עם הברכה שמזכירין בה. אבל היכא שמזכירן בפני עצמן צריכים ברוך ושם ומלכות. ואף על פי שלעולם הן סמוכות ולא היה להן לפתוח היינו כשהן סמוכות שם בקביעות שהאחרת שלפניה פוטרתה. אבל בזו אין לומר כן לעולם דכשהוא מזכיר ברכה הקודמת לה אינו מזכיר על דעת ברכה זו כלל דבטעות הוא חתם כיון שלא הזכיר המאורע ובכי הא לא עשאוה כסמוכה:

דף מט עמוד ב

ואמרינן לא שנו אלא דלא פתח בהטוב והמטיב. אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש ואינו אומר ברוך שנתן - פירוש לראש הברכות כולן דהיינו הזן או נברך אם הן בזימון. וכן פירש הרמב"ם ז"ל ורבותינו הצרפתים ז"ל. והקשה הראב"ד ז"ל ומי גרע הטוב והמטיב מהיכא דרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו ולא עקר דאמרינן לעיל דחוזר למקום שטעה. ויש מי שתירץ בתחנונים שאחר התפלה כתפלה אריכתא דמיא אבל כאן לא [ד]אדרבה קבלו חכמים להפסיק ביניהם באמן מפני שזו דאורייתא וזו דרבנן ועשאוה כברכה אחרת דפותחת כאילו הוא דבר אחר לגמרי. וא"ת אפילו [לא] אתחיל בהטוב והמטיב כל שסיים אותן של תורה. וי"ל דמכל מקום בעינן שיסיח דעתו לברכה אחרת ויתחיל בה כעין מאי דאמרינן לעיל דבעינן עקר את רגליו. ולגבי ברכת המזון התחלה בברכה אחרת חשיבא כעקירה. וזה נכון דודאי חוזר לראש בכל מקום לגמרי משמע ולא לראש הברכה דההוא למקום שטעה מיקרי. וקיימא לן דבראש חודש כל שלא פתח בהטוב אומר ברוך שנתן. אבל פתח בהטוב והמטיב אינו אומר כלום ואינו חוזר לראש כדאמר בסמוך טעה בראש חודש בברכת המזון אין מחזירין אותו. ומכל מקום דוקא אין מחזירין קאמר הא כל היכא דלא פתח אומר ברוך דמסתמא לא משוינן פלוגתא בין אמוראי. וכן פסקו הגאונים ז"ל שלא כדברי הרב זרחיה הלוי ז"ל שכתב בשם רב אחאי גאון ז"ל. ומיהו מספקא לן אי חתים בה או לא ומספיקא חתים בה ואי לא חתם יצא. ואמרינן טעמא דבראש חדש אינו חוזר משום דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל. ואי מקלע ראש חדש בשבת כולל ואומר ברוך שנתן שבתות וראשי חדשים. ואם טעה ולא הזכיר של ראש חודש בשבת ופתח בהטוב והמטיב יש אומרים שחוזר כמו בטועה בשבת דמכל מקום יום זה נתחייב בכך. ויש אומרים דכיון דחיוב אכילה בהאי יומא הוא משום שבת ולא משום ראש חודש ובראש חדש הוא שטעה אינו חוזר. והא דאמר דבראש חודש אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל לאו למימרא דלא אכיל כלל דהא אסור להתענות בראש חדש ואי משום תענית חלום ההוא אפילו בשבת שרי. אלא הכי קאמר אי בעי אכיל פת אי בעי לא אכיל פת אלא פירות שאין טעונין לאחריהם אפילו מעין שלש ופת הוא המחייב בברכת המזון. אבל בשבת ויום טוב לא סגיא דלא אכיל פת. ויש אומרים דבימים טובים נמי לא אמרינן חוזר אלא בלילה הראשון של פסח ובלילה הראשון של חג דהנהו נינהו חובה למיכל בהו פת כדאמרינן הכתוב קבעו חובה וילפינן חמשה עשר מחמשה עשר מחג המצות. אבל בשאר ימים ליכא חובה למיכל פת אלא הרי הם כראש חדש. ואיכא מאן דאמר דאנן ימים טובים קאמרינן סתמא ובודאי כי היכי דאיכא חיובא למיכל פת בשבת הכי נמי ביום טוב וחייבין נמי בלחם משנה כשבת. ומאי דקאמרינן בלילה הראשון הכתוב קבעו חובה לאו לאפוקי שאר ימים אלא חובה מדין מצה קאמרינן ואילו אכל מצה עשירה יצא ידי שמחת יום טוב ולא יצא ידי חובת מצה. וכן בלילה הראשון של חג חייב לאכול מדין סוכה ואם אכל חוץ לסוכה כזית או כביצה שהוא אכילת עראי לא יצא ידי סוכה. ומיהו חולו של מועד דינו כראש חדש. וכתב רבינו תם ז"ל דבשבת בסעודה שלישית אינו צריך פת הילכך אם טעה בה דינה כראש חדש. ויש חולקים ואומרים שאף היא צריכה פת:

רבי אומר אין חותמין בשתים משום דעושה מצות חבילות [חבילות] - דומיא דאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד:

למימרא דר' מאיר חשיב ליה כזית ור' יהודה חשיב ליה כביצה והא איפכא וכו'. וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שבידו בשר קודש - פירוש לעיל מינה איירי בהולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו פת בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו יבטל בלבו ועלה קאמר וכן מי שיצא וכו':

אם עבר צופים שורפו במקומו - פירוש שנפסל ביציאתו חוץ דכיון דעבר צופים לא אטרחוה לחזור:

אבל אם לא עבר צופים חוזר ושורפו לפני הבירה - פירוש בהר הבית יש שם בית גדול ששורפין שם פסולי מוקדשין קלים כדאמרינן בזבחים פרק טבול יום כך פירש רש"י ז"ל. ובתוספות פירשו דמקדשין קלים מדינא לא צריכי לפני הבירה אלא דרבנן גזור אטו קדשים חמורים. וצופים פירש רש"י ז"ל שהוא שם מקום שרואה משם בית המקדש. ולא נהיר תינח לאותו רוח שהוא שם ולרוח אחר מאי שיעורא אית ביה. והוה ליה למיתני וכמדתו לכל רוח וכמו שאמרו בפסח שני בפרק מי שהיה טמא אי זו היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח. אלא צופים הוא כל מקום שיכול לצפות ולראות משם את ירושלים לאיזה רוח שיהא. וכל שהוא קרוב משיעור זה אטרחוהו רבנן לחזור כדפרישית לעיל. וכל שעבר זה השיעור לא אטרחוהו ובמקומו שורפו:

והכא בקראי פליגי ר' מאיר סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה - דאשתיה נמי חייב רחמנא ברכה כי היכי דלא תימא דוקא אענבים חייב רחמנא ברכה ולא איין דאישתני (למעליותא) כיון דאינו גוף הפרי. ומכל מקום ליכא למימר דליחייב שלש ברכות כמו בפת דמסתמא ליכא למימר אלא דאהדריה לכללא כלומר לכלל שבעת המינין שאינן טעונין אלא ברכה אחת מעין שלש. ומאן דלית ליה הך דרשא יליף לה דכיון דאישתני למעליותא ודאי לא נפיק מידי ברכה. ובשמן נמי כתב זית שמן משמע דאשמן נמי מברך מדאפקיה בהאי לישנא. מכל מקום שמעינן מהא דברכה מעין שלש דאורייתא דמדר' מאיר שמעינן לה ביין והוא הדין בשאר מיני שבעה. ונפקא מינה למי שנסתפק אם בריך עליה אם לאו שחוזר ומברך. וכן כתב הרב בעל הלכות ז"ל:

מה טומאתו בכביצה - לפי מה שפירש רבינו תם ז"ל דאוכלין אין מקבלין טומאה בפחות מכביצה אתי שפיר. אבל למה שכתב רש"י ז"ל דלטמא אחרים בעינן כביצה אבל לקבל טומאה אפילו בכזית נצטרך בכאן לפרש כטומאתו לאחרים:

[גמרא] אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל - פירוש דלא לימא ברכו. והקשו בירושלמי בברכת התורה הרי אדם מוציא עצמו מן הכלל. ומשני כיון דאמר המבורך הדר לכללא. ובהא נמי ניחא לן קושיא אחריתי דהא כתיב הבו גודל אלא דאיכא למימר דהא קאמר לאלהינו. וכן בגדלו לה' דהא הדר ואמר אתי וכל כי האי גונא בכללא הוא. וא"ת כיון שאומר ברוך שאכלנו כמו האחרים [אמאי נברך עדיף]. וכתב הראב"ד ז"ל מפני קושיא זו היה אומר שאין המזמן חוזר ואומר ברוך אלא חוזר ומתחיל למקום שפסקו לברכת הזן ומפרש שזהו למקום שפסק שאמרו למעלה בריש פרקין. ואין בזה ראיה דאם כן לטעמיך למה להו בירושלמי למימר טעמא משום המבורך דהא התם נמי חוזר ואומר ברוך אשר בחר בנו וכו' שהרי הוא מברך על קריאת התורה אלא שאנו רוצים שבברכה עצמה שהוא מתחיל בה יכלול בה עצמו כך כתב הרב ר' אברהם ז"ל. ואם תאמר למאי דתירצו בירושלמי תינח לר' ישמעאל דאמר במתניתין דצריך לומר המבורך. אלא לר' עקיבא דאמר ברכו את ה' ותו לא מאי איכא למימר. הא לא תיקשי לך דאיהו ממאי דנהיגי קא מקשה ליה דנהגינן למימר ברכו ולא נברך ואיהו נמי אהדר ליה כפום מנהגא דנהוג עלמא כר' ישמעאל. דשמואל ודאי גופיה לא אמרה אלא למצוה מן המובחר אבל לעיקר דינא ברכו ונברך שוין:

דף נ עמוד א

הכי גרסינן אי אמרת בשלמא נברך עדיף משום הכי נחלקין וכו' אלא אי אמרת וכו' - פירוש היאך נחלקין הרי אם היו יותר משלושה יוכלו לומר ברכו ואם אינן אלא שלושה לא מצו למימר ברכו דהא אחריני לא חזו בלא דידיה דלא הוו אלא תרי. ומיהו מהא ליכא למשמע דנברך עדיף טפי אלא דנברך עדיף כמו ברכו ושמעינן דרישא לאו דוקא ברכו קאמר הילכך מצינן למימר דנברך עדיף למצוה מן המובחר כדי שלא יוציא עצמו וכו' כדאיתא בסמוך. והנקדנין תופסין אותו על כך דוקא נקדנין אבל אחריני לא. והראב"ד ז"ל יליף מינה דנברך עדיף לגמרי דקאמר דמשום הכי נחלקין כי היכי דלא ליתי למימר ברכו וסבירא ליה דדוקא נחלקין קאמר:

ואסיקנא דמיבעי ליה למימר ובטובו ולא טובו דמשמע קצת מטובו ואינן צריכין לו לגמרי. ומיבעי ליה למימר חיינו ולא חיים [ד]אף על גב דלשון חיים כולל כל העולם מכל מקום טפי עדיף שיהא הוא בכלל בפירוש:

ואסיקנא דלא מיבעי למימר למי שאכלנו משלו דמשמע לבעל הבית אלא נברך שאכלנו סתמא. ואף על גב דתנן למי שעשה את כל הנסים וגומר התם מוכחא מילתא מאן עביד ניסי הקדוש ברוך הוא:

ואסיקנא דלא מיבעי ליה למימר נברך על המזון שאכלנו דמשמע דמברך למזון. אבל כל היכא דמדכר השם כגון בעשרה מצי למימר על המזון אי בעי למימריה דכיון דאמר השם מוכחא מילתא דאקודשא בריך הוא קאמר:

רב חמא בר בוזי הוה מהדר אמאה - כי היכי דנימא שם המיוחד כר' ישמעאל:

אמר ליה רבינא הכי אמר רבא הלכה כר' עקיבא - פירוש דאמר אחד עשרה ואחד עשרה רבוא אמרינן נברך אלהינו ותו לא וכן הלכה. ומה שמזכירין שם המיוחד בבית הכנסת בעשרה ולא בברכת המזון מפני שבית הכנסת מקום המיוחד לתפלה ועיקר קבוצם שם לברך את השם. אבל כאן שאינו מקום מיוחד ועיקר הקבוץ לשם מזון לא רצו לתקן שיזכירו את השם המיוחד:

אמר רבא כד הוינן בי ריש גלותא ואכלינן ריפתא בי עשרה מפלגינן לתלתא תלתא. ואקשינן וליברכו עשרה עשרה - והא עדיפא דקאמרי נברך אלהינו: ומשני דילמא שמע ריש גלותא וקפיד - דעל ידי שהם רבים אוושא מילתא שהמברך צריך להגביה קולו להשמיעם והם עונין אמן בקול. ויקפיד ריש גלותא מפני שאינם יוצאים בברכתו או מפני שעושין פרהסיא לעצמן וגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה:

וניפקו בברכה דריש גלותא איידי דאוושי כולי עלמא לא שמעי - וכן הלכה:

ואמר רבה [תוספאה] הני תלתא דכרכי ריפתא בהדי הדדי וקם חד מנייהו ובריך לנפשיה אינהו נפקי בזימון דידיה - דמכל מקום מחוייב בזימון הוא. וצריך ואין לו תקנה דאיהו לא נפיק בזימון דידהו לפי שאין זימון למפרע. ויש אומרים שאם קדמו שנים ובירכו לעצמן שוב אין האחד יכול לזמן עליהם שאין הזימון נמסר ליחיד. והיינו דנקיט דוקא דקדים חד דאי לא לישמעינן רבותא בתרי. וכתב הראב"ד ז"ל דבקדים חד ובריך אפילו קדם ובירך בזימון עליהם לאו כלום הוא שאין הזימון נמסר לאחד לא בלשון נברך ולא בלשון ברכו וכן הלכה:

והילכתא כר' ישמעאל דאמר בבית הכנסת צריך לומר המבורך:

מתניתין שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין - גרסינן בירושלמי לא סוף דבר בית אחד אלא אפילו שני בתים. אמר ר' יונה והם שנכנסו משעה ראשונה על דעת כן. פירוש כי היכי דתיהוי כהסיבה וכדאמר בפרק כיצד מברכין כיון דאמרינן ניזול ניכול נהמא בדוכתא פלן הויא לה קביעותא. ולמאן דסבר דגבי זימון לא בעינן הסיבה מפרש דלא קאי אלא אשני בתים אבל בבית אחד לא בעינן ישבו על דעת כן:

אי נמי כי הא דאמר רב הונא שלושה שבאו משלש חבורות ונצטרפו במקום אחד אף על פי שלא אכלו יחד כלל אין רשאין ליחלק - ומתניתין הכי קתני שלושה שאכלו כאחת אם ימצא אחד מהם עם אחרים במנין הראוי לזימון אינן רשאין ליחלק:

ואמר רב חסדא והוא שבאים משלש חבורות של שלש שלש בני אדם - פירוש ודאי רב הונא גופיה בהכי איירי דבלאו הכי ליכא למימר דליזמנו כיון דלא באו ממקום חיוב. אלא משום דרב הונא קא מסתם לה סתומי אתא רב חסדא ופריש דדוקא שבאו מחבורה של שלושה כלומר שיש עמו שלושה דהואיל ובאו ממקום חיוב אינן רשאין ליחלק:

דף נ עמוד ב

ואמר רבא לא אמרן אלא דלא אזמון עלייהו בדוכתייהו - הכי גרסינן בכולהו נוסחי. והראב"ד ז"ל פירש דלא אזמון עלייהו בדוכתייהו כלל שהרי לא היו אלא שלושה ויצאו הם ולא יכלו לזמן. אבל אזמון עלייהו כגון שגמרו שנים סעודתן שהם יכולין לזמן על השלישי על כרחו כדכתיבנא לעיל בשמעתא דאחד מפסיק לשנים כיון שזימנו עליו אף על פי שהוא לא רצה להפסיק ולא יצא ידי זימון כיון שהם יצאו ידי זימון פרח זימון נמי מן השלישי שבא מאותן חבורות כיון שבני החבורה יצאו בזימונו. ומייתי לה מדתנן במסכת כלים סוף פרק י"ח מטה שנגנבה חציה וכו'. פירושא דהא מתניתין מתברר בסופה. דקתני המטה מטמאה חבילה ומטהרת חבילה וחכמים אומרים מטמאת איברים ומטהרת איברים. פירוש חבילה כשהיא כולה שלימה וכל איבריה הם חבילה אחת שהם אחוזים זה בזה כדרכו. וחכמים אומרים אפילו איברים ואוקימנא לה במסכת סוכה בארוכה ושתי כרעים או קצרה ושתי כרעים דחזו למיתב ולמישרא בהו אשלי. בפירוש רבינו שמשון למסמך אגודא ולמשרא אשלי כלומר לסמכה לכותל ולתת עצים מן הכותל לכרעיו בנקב שנתרוקן ולתת חבלים אחר כך ולסרג אותה כראוי. ופעמים שהנקב בארוכה ופעמים בקצרה. ופירוש ארוכה אותה שהיא לאורך המטה (ושתי כרעים). וקצרה אותה של רוחב המטה. ודוקא כשהמטה כולה ברשותו ויכול להחזירה כל זמן שירצה דכיון שהיא עשויה איברים אין הפירוק חשוב כשבר. אבל בנגנב חציה וכיוצא בו דליתה גביה ואין בידו להחזירה לדברי הכל טהורה אפילו ארוכה ושתי כרעים אלא אם כן יחדה לישב עליה דבהא לא פליגי. ואפילו ר' אליעזר מודה שאם קבלה טומאה בחבילה ונתפרקה והיא ברשותו שאם החזירה חזרה לטומאתה הראשונה וצריך נמי להחזירה כשרוצה להטבילה והיינו דקאמר ומיטהרת חבילה. ומכל מקום בין לר' אליעזר בין לרבנן כל היכא שאינה ברשותו ואינו יכול להחזירה פרח מינה טומאה לגמרי ותו לא הדרא לה. הכא נמי האי יחיד אף על גב דאיכא עליה חובת זימון כיון דאפליג מחבריו ואזמון עליה ולא איפשר למהדר בהדייהו פרח זימון מיניה. אבל כי לא אזמון עליה בדוכתיה דמי למטה שנתפרקה וכולה ברשותו דכיון שיכול לחברה הדרא לטומאתה. והכא נמי יכול לחזור אצלם וחובת זימון עליו אף על פי שנפרד מהם. ובין מדר' אליעזר בין מדרבנן מייתי ראיה כדפרישנא דכולהו מודו בהא מילתא לפום מאי דכתיבנא. והוא הדין להאי פירושא כל היכא דאזמון בדוכתיה אף על גב דלא אזמון עליה כגון שהיו יותר משלושה או שבא אחר ונצטרף עמהם דשוב אין אלו ראויין לזימון. וליכא הפרשה בין דאזמון עליה בין דלא אזמון עליה דודאי כיון דאזמון בני חבורתו ושוב אינו ראוי לשוב ולזמן עמהם פרח זימון מיניה כמטה שנחלקה ונגנב חציה. והאי דנקט אזמון עלייהו לאו דוקא אלא משום דבעי רבא למינקט דיניה בתלתא לחוד כמילתיה דרב חסדא. והרמב"ן ז"ל פירש לא אמרן אלא דלא אזמון בני חבורתו לעצמם ומשכחת לה כגון שהיו ארבעה או שבא אחר ונצטרף אצלם. אבל אי אזמון בני חבורתו לעצמם משפירש זה מהם ומשכחת לה כדפרישית ודאי כיון שנשאר זה כשהוא יחיד פרח זימון מיניה שאין תורת זימון על היחיד. ואפילו נצטרף אחר כך עם שנים אחרים כמותו אינו חוזר וניעור. והאי דקרי ליה עלייהו משום דבזימון בני החבורה פקע זימון מן הפורשים וכמאן דאזמון עלייהו דמי. וזהו שהביאו ראיה ממתניתין דמטה מכאן ולהבא אין למפרע לא דכיון דפלגה ופרח טומאה מינה שעה אחת שוב אין אותה טומאה חוזרת עליה. ומיהו כל היכא שנצטרפו אלו השלושה הפורשים קודם שזימנו בחבורתם אף על פי שזימנו אחר כך קודם שברכו אלו השלושה אכתי יכולין לזמן לעצמם דהא לא פרח מינייהו זימון שעה אחת. ולזה הפירוש לא נהיר לישנא דעלייהו דהוה ליה למימר אזמון ולא אזמון. האי דנקט אין רשאין ליחלק ולא נקט חייבין לזמן משום דודאי אי בעו למיהדר לדוכתייהו ולזמן עם חבורותיהם הרשות בידם אבל אינן רשאין ליחלק ולברך כל אחד לעצמו:

ואמרינן בגמרא דאפילו בשאין מקצתן רואין אלו את אלו אם יש שמש ביניהם משמש לכולן שמש מצרפן ומזמנין כאחד. והוא הדין שמצרפן כשעומדים בשני בתים. והכי גרסינן התם (בירושלמי) ר' ברכיה מוקי לאמוריה על תרעא דבי מדרשא ומזמן על אלין ועל אלין:

הכי גרסינן בכולהו נוסחי עד שלא נתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי העץ ונוטלין ממנו לידים. משנתן לתוכו מים וכו' אין נוטלין ממנו לידים - ואין לפרש כמו שפירש רש"י ז"ל דנטילת ידים לאכילה קאמר דהא לא איפשר דודאי מים בעינן בנטילת ידים לאכילה כטבילה לגבי כל הגוף ומי פירות ודאי לא מהני לטבילה כלל. וגבי קידוש דכהנים בעינן נמי מים כדכתיב קרא בהדיא ובפרק כל הבשר משמע דדיני נטילת ידים מקידוש ידים שבמקדש ילפינן להו. ועוד אמרינן התם דאפילו אחזותא דמיא קפדינן ואמרינן נמי במסכת ידים דמים שנפלו לתוכו קומוס וקנקנתום ונשתנו מראיהן פסולין ולא גרעי ודאי נשתנו מראיהן ממי פירות. לכך פירשו דנטילת ידים דלנקיות קאמר כגון מים אחרונים או לתפלה. וקודם שנתנו לתוכו מים אינו חשוב כל כך ואין מברכין בורא פרי הגפן ונוטלין לידים דלא חיישינן להפסד אוכלין. ומשנתן לתוכו מים חשוב לברך עליו בורא פרי הגפן ולברכת המזון ולכמה מצות הילכך אינו בדין שיטול עכשיו ידיו בו ואחר כך יברך עליו על מזונו:

ואמרינן כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת כר' אליעזר - דאמר ברישא נוטלין הימנו לידים. ואף על גב דסיפא אמר אין נוטלין הא פרישנא טעמא משום דחזי לברכת המזון והאי טעמא ליתיה בפת דלא שייכי ביה נטילה ולא ברכת המזון. והראב"ד ז"ל גריס בין ברישא בין בסיפא ונוטלין. ולענין פסק הלכה איכא מאן דדחי לה להא דשמואל לבר מהלכתא דהא אמרינן דכר' אליעזר אזלא. ולא נהירא דהא אמרינן בפרק שני דביצה גבי סופלי לחיותא דמטלטלינן להו אגב ריפתא כשמואל אלמא הילכתא היא. ובשבת פרק במה טומנין אמרינן לימא פליגי אדשמואל ודחינן דלא פליגא. ואיכא מאן דאמר דסוגיין דהכא מחלפא מההיא דפרק במה טומנין דהתם אמרינן דשמואל לא אמרה אלא במידי דלא מימאיס אבל במידי דמימאיס לא והכא אמרינן דאתיא כר' אליעזר דשרי אפילו במידי דמימאיס. ואנן קיימא לן כסוגיא דהתם דכל דאיכא לאוקומי שמואל כרבנן מוקמינן. ויש עוד לומר דהכא נמי הכין סבירא לן והכא לא אמרינן דאתיא לגמרי כר' אליעזר אלא משום דמדרבנן ליכא למשמע מידי אי משום הפסד אוכלין אתו לה או משום דחזו לברכה משום הכי קאמר כר' אליעזר כלומר דמדר' אליעזר איכא למישמעה מכל דכן. אבל לא כותיה לגמרי דשמואל לא שרי אלא במידי דלא מאיס ור' אליעזר שרי בכל ענין. מיהו אנן קיימא לן כשמואל דדוקא במידי דלא מאיס אבל במידי דמאיס אסור. וברייתא דבסמוך דאין מעבירין כוס מלא על הפת ובשר חי וסמיכת קערה בפת משום דילמא משפכי ואיכא מאיסותא ובהא אף שמואל מודה. ויש שנהגו לאכול דייסא בפת כיון שאוכלין הפת לבסוף כשמואל דאמר עושה אדם וכו'. ואף על גב דמימאיס כיון דאוכלו לבסוף שפיר דמי. ובמסכת סופרים אוסר דאמרינן התם אין נוהגין בזיון באוכלין ואין זורקין אוכלין ממקום למקום ולא ישב אדם על גבי קופה מלאה תמרים או גרוגרות אבל יושב על קופה מלאה קטנית ועיגול של דבילה [מפני שנהגו כן]. ואין סומכין באוכלין ואין מכסין בהן ואין אוכלין אוכלין באוכלין אלא אם כן ראויין לאכילה [עיין ברא"ש פירושו]:

ורבנן כי לא נתן לתוכו מים למאי חזי. אמר ר' זירא לקורייטי - פירוש שאוכלים דברים חריפים ושותין אחריהם יין חי ומזוג אינו ראוי הילכך אישתני למעליותא קרינן ביה. ואפילו היכא דלא בעי ליה לקורייטא מברך עליה בורא פרי הגפן. והכי משמע בערבי פסחים דאמרינן שתאן חי יצא ידי יין אלמא חזי וכן עיקר:

ממשיכין יין בצינורות לקראת חתן וכלה - איכא מאן דפריש בדלא מימאיס כגון בצנור של עץ ומקבלו בכלי כשמגיע לראש הצנור. ואיכא מאן דפריש אפילו על גב קרקע דממאיס דכיון דעיקר שמחת חתן וכלה בכך התירו וכן עיקר. אבל קליות ואגוזים אין עיקר שמחה בכך ולא התירו אלא בימות החמה דלא ממאיס ובימות הגשמים אסור. וצריך ליזהר שלא לזרוק חטים לפני חתן וכלה כמו שנהגו. ויש אומרים דחטים לא חשיבי אוכל לגבי הא מילתא:

שכח והכניס אוכלין לתוך פיו. במידי דאי זריק ליה ממאיס מסלקו לצד אחד ומברך. במידי דלא מאיס פולטו ומברך כדי שיהא פיו פנוי משום שנאמר ימלא פי תהלתך. במשקין דאי איפשר לסלקן ולברך בולען ולא פולטן מפני שהוא מפסידן לגמרי. ודעת הגאונים ז"ל שאינו מברך לאחר אכילתן מה שהיה ראוי לברך עליהם בתחלה משום דכיון דמכניסן לתוך פיו פגומין הן קצת ואין להקפיד על ברכתן והוו להו נראו ונדחו דשוב אינן נראין וכדאמרינן בסמוך גבי רבינא דאמר דאפילו גמר סעודתו מברך המוציא ודחינן בגמ' דלא דכיון דאידחי אידחי. אבל הראב"ד ז"ל כתב דמברך בסוף וכההיא דרבינא דסבירא ליה לרב ז"ל דלא אידחיא אלא סייעתיה דרבינא אבל מלתיה לא אידחיא. וכתב עוד דהכא איירי בשאין לו משקין אלא הם ואם יפלוט אותם תבטל ברכתו והנאתו ולפיכך התירו לו לבולען ולברך בסוף. אבל כשיש לו משקין יותר פולט את אלו ומברך על השאר. ויש סעד לדבריו ממה שאמרו בירושלמי רב הונא אמר הרי שנתן לתוך פיו ושכח ולא בירך אם היו משקין פולטן. ואלו בגמרין אמרינן בולען. קשיאן אהדדי אלא כאן בשאין לו אלא הם כאן בשיש לו יותר:

דף נא עמוד א

הא דתניא טבל ועלה בעלייתו הוא אומר אשר קדשנו וכו' - פירשו הגאונים ז"ל בטבילת גר דאכתי גברא לא חזי. ובתוספות פירשו בבעל קרי שאסור לברך. וכתבו שכעין טעם זה יש לנו שאנו נוהגין לברך על נטילת ידים אחר הנטילה משום דאיכא מקומות שאינו ראוי לברך קודם כגון בא מבית הכסא וכיוצא בו לא פלוג רבנן ולעולם מברכין אחר נטילה. עוד אמרו דכיון שמברכין קודם הניגוב עובר לעשייתן מקרי שהניגוב צורך הנטילה כדילפינן בפרק קמא דסוטה מככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא וכו':

אמר ר' יוחנן אנו אין לנו אלא ארבעה הדחה שטיפה חי ומלא - פירוש ארבעה אלו הם לעיכוב והשאר למצוה מן המובחר. דליכא למימר דהנך אחריני ליתנהו כלל דהא בכולה סוגיין שקלינן וטרינן עלייהו. ותימא היכי מני חי בהדייהו דאדרבא אמרינן לעיל דאינו ראוי לכוס של ברכה עד שיתן לתוכו מים. ורש"י ז"ל פירש שצריך שישימנו בכלי חי ואחר כך יתן בו מים. ויש שפירשו חי שיהא הכלי שלם כדאמרינן במכות ריסק תשעה נמלים ואחד חי שפירושו שלם. ואמרינן נמי בבבא קמא ששבירתן של כלים זו היא מיתתן. ור"ת ז"ל פירש דלעולם איין קאי ולאו חי גמור קאמר אלא מזוג ולא מזוג קרי חי והכי נמי איתמר גבי בן סורר ומורה. וא"ת והא אמרינן בשבת פרק המוציא כוס של ברכה צריך שיהא בו רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית אלמא מזוג גמור בעינן ליה. יש לומר דאחר שהתחיל לברך מוזגו יותר וכדאמרינן בקצת נוסחי ומברכת הארץ ואילך מוסיפין בו מים:

רב (ששת) [חסדא] מעטר להו בנטלי - פירוש כוסות נאים מונחים על השלחן סביב. ויש פירושים אחרים:

ונוסחי נמי איכא דכתיב בהו חי אמר רב ששת בברכת הארץ - פירוש דבברכת הארץ בעינן שלא יהא מזוג ביותר מפני שהיא ברכת שובע. ומברכת הארץ ואילך שהוא קרוב לשתייתו בעינן שימזגנו כראוי ויכשירהו:

דף נא עמוד ב

תניא נמי הכי השותה כפלים לא יברך משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל - פירוש וכיון שכוס זה הוא כוס שני או רביעי אין זה הכנה בדברים נאים אלא דברי פורעניות. ואף על גב דאמרינן בפסחים כוס של ברכה מצטרף לטובה ולא לרעה התם הוא שהוא שלישי וקאמר שאף על פי ששותה אחריו אין כוס של ברכה מצטרף לעשותו רביעי אלא לטובה. אבל כאן שהוא בעצמו שני יש ליזהר:

אסיקנא דבין אכל כשהוא עומד בין כשהוא מהלך בכולהו יושב ומברך. ובהכי סגי ובלאו הכי לא. וטעמא משום שיכוין לבו יותר דכתיב הכון לקראת אלהיך ישראל:

סליק פרק שלשה שאכלו בס"ד: