רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/ברכות/פרק ז

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן אכל דמאי ומעשר ראשון שניטלה תרומתו מעשר שני והקדש שנפדו והשמש שאכל כזית והכותי מזמנין עליו אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו מעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית והעכו"ם אין מזמנין עליהם נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם ועד כמה מזמנין עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה. שלשה שאכלו כאחת כתב ה"ר יונה ז"ל דמיירי שקבעו עצמן ביחד מתחלה לברכת המוציא לדידהו בהסיבה ולדידן בישיבה אז אינם רשאין ליחלק אבל אם לא נקבעו יחד בברכת המוציא רשאין ליחלק ודקדק זה מהא דריש פרק כיצד מברכין דף מב: הסיבו אחד מברך לכולן ודייקינן הסיבו אין לא הסיבו לא ורמינהו עשרה בני אדם שהיו מהלכין בדרך אע"פ שאוכלים מככר אחד כל אחד ואחד מברך לעצמו ישבו אע"פ שכל אחד אוכל מככרו אחד מברך לכולן קתני ישבו אע"פ שלא הסבו ומוקי לה רב נחמן כגון דאמרי ניזיל וניכול נהמא בדוכתא פלונית דהוי כמו הסבו והאי ברייתא בבהמ"ז איירי דקתני בה בהדיא בירושלמי ישבו ואכלו ואם איתא דלא בעו קביעות לזימון אמאי איצטריך רב נחמן לאוקמא כשקבעו מקום תיפוק ליה מכיון שאכלו כאחד קובעתן זו האכילה אלא ודאי קביעות מתחלה הוא שמחייבן בזימון ועוד הביא ראיה מהא דתנן והשמש שאכל כזית מצטרף מה חידוש יש בשמש יותר מבאחר אלא ודאי אשמעינן אע"פ ששאר בני אדם אין מצטרפין אלא בישיבת קבע השמש מצטרף בלא ישיבת קבע לפי שדרך אכילתו בכך ול"נ כדברי המפרשים אע"פ שלא ברכו המוציא ביחד אלא אח"כ נקבעו באכילה יחד נקבעו לזימון ואינן רשאין ליחלק ומה שהביא ראיה מההיא דכיצד מברכין לאו ראיה היא דשאני התם דאי לא אמרו ניזול וניכול נהמא בדוכתא פלונית היו מתחלת הסעודה עד סופה בלא קבע ולא היה האחד יכול להוציא חבירו אבל הסבו מקצתן תחלה ובא השלישי והסב עמהם אחר שהתחילו הראשונים לאכול ולדידן אפי' בישיבה כיון שהם קבועים יחד בגמר אכילה חייבין לזמן וכן ההיא דשמש אדם אחר שהיה אוכל כעין השמש לא היה מצטרף כיון דאינו קבע:

סימן ב

אכל טבל כתב רבינו משה ז"ל שאינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף והראב"ד ז"ל השיג עליו וז"ל טעה בזה טעות גדול שלא אמרו אין מברכין אלא שאין מזמנים עליהם לומר שאין להן קביעות לזימון הואיל ואוכלים דבר איסור והוא כעין אכילת פירות שאין להן קביעות לזימון אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנה ונ"ל כדבריו וכן מוכח מהא דאמרי' בפ"ק דסנהדרין דף ו: ובפ' הגוזל קמא דף צד. הרי שגזל סאה חטים מחבירו טחנה אפאה והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ משמע שחייב לברך אלא שברכתו היא ניאוץ כתב רשב"ם שלשה שאכלו יחד וא' מהם נזהר מפת של עכו"ם ואחרים אינם נזהרים אע"פ שאין אותו שנזהר יכול לאכול מפת של עכו"ם כיון שאותו שאין נזהר יכול לאכול מפתו מצטרפין זה עם זה לזימון ומביא ראיה מריש ערכין דף ג. הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים פשיטא לא צריכא דכהנים אכלי תרומה וקדשים וזר אוכל חולין מהו דתימא כיון דזר לא מצי אכיל בקדשים לא מצטרף קמ"ל כיון דכהנים מצי אכלי חולין שפיר דמי יש לי ללמוד משם שלשה אנשים המודרין הנאה זה מזה אין מצטרפין לזימון דנהי דמצי לאתשולי השתא מיהא לא אתשלו:

גמ' מנה"מ א"ר אסי דאמר קרא גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו א"ר חנן בר אבא מנין לעונה אמן שלא יגביה קולו יותר מהמברך שנאמר גדלו לה' אתי:

סימן ג

ת"ר השמש שעומד על שנים אוכל עמהם אע"פ שלא נתנו לו רשות עומד על שלשה אינו אוכל עמהם אא"כ נתנו לו רשות מכאן משמע שמצוה לחזר אחר שלשה כל מה שיכולין משום ברכת זימון דברוב עם הדרת מלך וכן משמע נמי בפ' כל הבשר דף קו. דאמר רבה בר בר חנה הוה קאימנא קמיה דר' אמי ור' אסי אייתי לקמייהו כלכלה דפרי ואכלו ולא יהבו לי וקאמר ש"מ אין מזמנין על הפירות דאי מזמנים על הפירות היו נותנין לו כדי שיברכו בשלשה:

סימן ד

ת"ר נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין משמע הכא דנשים חייבות בזימון ומזמנין לעצמן ותימה שלא נהגו כן י"ל הא דקתני נשים מזמנות לעצמן היינו אם רצו לזמן וכן משמע לשון הברייתא מדקתני בסיפא נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין משמע הא דקתני ברישא נשים מזמנין היינו אם רצו לזמן אבל חובה ליכא וגם מדמייתי מיניה גמרא ראיה לשנים משמע דומיא דשנים אם רצו אבל חובה לא והא דאמרי' בערכין דף ג. הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים וקאמר הכל לאתויי נשים לא לענין חובה קאמר אלא רצו לזמן מזמנין ונ"ל ההיא דערכין ע"כ לחיובא הוא דמרבי להו מדקתני הכל חייבין ועוד דומיא דכהנים לוים וישראלים ועוד כיון דנשים חייבות בבהמ"ז או מדאורייתא או מדרבנן למה לא יתחייבו בזימון כמו אנשים ומה שהביא ראיה מסיפא דברייתא רצו לזמן אין מזמנין משמע דרישא נמי רשות קאמר לאו ראיה היא דלעולם רישא חובה קתני וסיפא אשמעינן דאפי' אם רצו מוחין בידם משום פריצותא והא דמדמי להו לתרי בתר דמסיק דעות שאנו ויצא מכלל שני אנשים חזרו נמי לענין חובה כשלשה:

סימן ה

אמר רב דימי בר יוסף אמר רב שלשה שאכלו כאחת ויצא אחד מהן לשוק קורין לו ומזמנין עליו ואמר אביי והוא דקרו ליה ועני שצריך להודיעו שיתכוין שיצטרף עמהם ויענה עמהם ברכת זימון אמר מר זוטרא לא אמרן אלא שלשה אבל עשרה אין להזכיר עד דניתי דאין להזכיר שם שמים עד שיהא אצלם:

סימן ו

אמר אביי נקטינן שנים שאכלו מצוה לחלק פירש"י בין ברכת המזון בין ברכת המוציא והעולם לא נהגו כן וגם רש"י עצמו לא שמענו שהיה נוהג כן בברכת המוציא וכן עובדא דבר קפרא ותלמידיו דלעיל פ"ו דף לט. שנתן רשות לאחד מהם לברך להוציא את כולן ומה שיש חילוק בין ברכה ראשונה לאחרונה היינו משום דבתחלת הסעודה כשהן מסובין וקבועים יחד דעתם להצטרף הלכך כל א' יוצא בברכת חבירו אבל בסוף הסעודה בטל הקבע ונחלקין זה מזה הלכך כלאחד מברך לעצמו. וה"ר יוסף פי' בשם רשב"ם משום דבהמ"ז דאורייתא אבל ברכה ראשונה דרבנן לא אחמור כולי האי ויוצא האחד בברכת חבירו. תנ"ה שנים שאכלו מצוה ליחלק בד"א ששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא מכאן רוצים להביא ראיה דאשה יוצאה בבהמ"ז בשמיעה אע"פ שאינה מבינה לה"ק ואינה צריכה לברך בלשון שהיא מכירה ואין ראיה מכאן דדלמא מיירי הכא שבור מבין לשון הקודש אבל אינו יודע לברך ורש"י הביא ראיה מדתנן במגילה דף יז. הלועז ששמע אשורית יצא אע"פ שאין מבין הלשון ויש לדחות דפרסומי ניסא שאני כדאמר התם רבינא האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן מאי ניהו אלא פרסומי ניסא שאני:

סימן ז

אמר רבא הא מלתא אמרית ואיתמר במערבא משמיה דר' זירא כוותי שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים שנים אין מפסיקין לאחד פירש"י דרך ארץ הוא שאחד מפסיק סעודתו לשנים עד שיזמנו עד הזן אבל שנים אין להם להפסיק לאחד אם לא שירצו לעשות לפנים משורת הדין והרב רבי יונה ז"ל כתב דהאחד חייב להפסיק והראב"ד ז"ל כתב לכאורה משמע דאם לא היה פוסק לא היו מזמנין עליו ולא היא אלא הם מזמנין עליו אע"ג דדעתו לאכול אבל שהוא צריך להפסיק כדי שיצא עמהן ידי זימון שכבר נתחייב בו:

סימן ח

יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא מדיפתא כרכו ריפתא בהדי הדדי אמרי הא דתנן שלשה שאכלו חייבין לזמן ה"מ היכא דאיכא גדול אבל אנן חילוק ברכות עדיף לן בריך איניש לנפשיה אתו לקמיה דמרימר אמר להו ידי ברכה יצאתם ידי זימון לא יצאתם וכי תימרו ניהדר ונזמן אין זימון למפרע:

סימן ט

בא ומצאן שהן מברכין מה עונה אחריהם רב זביד אמר ברוך ומבורך רב פפא אמר אמן ולא פליגי הא דאשכחינהו דקאמרי נברך והא דאשכחינהו דקאמרי ברוך אשכחינהו דקאמרי נברך אומר ברוך ומבורך אשכחינהו דקאמרי ברוך עני אמן. כתב בעל ה"ג ואי הוו עשרה אומר איהו ברוך אלהינו ברוך שמו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד ואם אינם עשרה יאמר ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד:

סימן י

תני חדא העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח ותני אידך הרי זה מגונה לא קשיא הא בשאר ברכות והא בבונה ירושלים פיר"ח וה"ג דלאו דוקא נקט בונה ירושלים אלא כל סיום ברכה כעין בונה ירושלים דליכא למימר דוקא בונה ירושלים משום היכרא דפועלים דהא לרב אשי דעני ליה בלחישה מאי איכא למימר אלא ודאי כל סיום ברכות כעין ישתבח דהוי סיום ברכה לסוף פסוקי דזמרה וכן יהללוך דהלל וסוף ברכות דשמונה עשרה וכן אמן אחר גאל ישראל ואין בזה הפסק כיון דצריך הוא לאומרו וכן פירש"י. ובה"ג מפרש טעם דודאי על הפירות ועל המצות אם עני אמן אחר נפשיה הוי דרך בורות שכן דרך בורים דמשתעי בתר ברכה והדר טעמי אבל בסוף ברכה הרי זה משובח והא דנקט הכא בונה ירושלים לרבותא נקטיה אע"ג דאיכא הטוב והמטיב בתריה יש לו לענות אמן וגם משום דאיירי הכא בברכת המזון נקט בונה ירושלים וכן משמע בירושלמי דפרק אין עומדין דקאמר התם תני בר קפרא הפורס על שמע והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביאים והמברך על כל אחת מכל מצות האמורות בתורה לא יענה אחר עצמו אמן ואם ענה ה"ז בור ואי תימא אית תני תנא ה"ז חכם אמר רב חסדא מ"ד ה"ז בור בעונה על כל ברכה וברכה מ"ד ה"ז חכם בעונה בסוף כתבו הגאונים רב יהודאי ורב האי ז"ל שאחר אכילת פירות וכיוצא בהם דבר הצריך לברך אחר אכילתו צריך גם לענות אמן אחר ברכתו אחרונה כיון שהוא סוף הענין והרמב"ם ז"ל כתב דוקא כשאומר שתי ברכות או יותר אבל בברכה אחת אין לו לענות אמן אחריה אפילו בסוף:

סימן יא

אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה והאורח מברך כדי שיברך לבעה"ב מאי מברך י"ר שלא יבוש בעה"ב בעוה"ז ולא יכלם לעוה"ב ורבי מוסיף בה דברים ויצלח מאד בכל נכסיו ויהיו נכסיו מוצלחים וקרובים לעיר ואל ישלוט שטן במעשה ידיו ולא יזדקק לפניו ולא לפנינו שום דבר והרהור חטא ועבירה ועון מעתה ועד עולם ואפי' בעה"ב גדול מן האורח כדאשכחנא לעיל דף מג. גבי ר' חייא ורב דהוו יתבי בסעודה קמי רבי ואמר ליה רבי לרב לברך ומיהו אם בעה"ב רוצה לוותר בברכתו יברך בעצמו:

סימן יב

עד היכן ברכת זימון פירש"י שצריכין להיות שלשה וכשהם שנים לא יאמרוה רב נחמן אמר עד נברך פירוש עד ועד בכלל רב ששת אמר עד ברכת הזן דגם היא מברכת הזימון וקשה לפירושו דקי"ל כרב ששת באיסורי ולדידן כל יחיד מברך ברכת הזן ועוד דבכל דוכתין תנן שלש ברכות ועוד לקמן דף מח: אמרינן וברכת זו ברכת הזימון אלהיך זו ברכת הזן אלמא ברכת הזן לאו היינו ברכת הזימון ונראה לפרש עד היכן ברכת הזימון אדלעיל קאי דאמרי' שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים כלומר שמפסיק לברך ברכת זימון ואח"כ יחזור ויאכל וקאמר עד היכן ברכת זימון רב נחמן אומר עד נברך ואח"כ יתחיל לאכול רב ששת אומר עד הזן והזן בכלל משום דנברך אינה ברכה הלכך מסתבר שיפסיק אכילתו בשביל ברכה אחת כדי שיהא ניכר שמזמנין עליו ולאו משום דחשוב ברכת הזן ברכת הזימון דהא כל יחיד נמי אומר הזן אלא לענין זה שיפסיק עד שיברכו ברכה אחת לימא כתנאי דתני חדא ברכת המזון שתים ושלש ותניא אידך שלשה וארבעה ואחד מפסיק לשנים סברוה דלכ"ע הטוב והמטיב לאו דאורייתא מ"ד שתים ושלש קסבר אחד מפסיק לשנים עד הזן שתים להפסקה שלש לשאר יחיד מ"ד שלש וארבע קסבר עד נברך שלש להפסקה וארבע לברכת המזון עם הזימון והיינו אליבא דמ"ד לקמן חוזר למקום שפסק ולמ"ד חוזר לראש אליבא דרב ששת מוקי לה הכי שלש בפועלים וארבע בשאר אדם דהטוב והמטיב דאורייתא למ"ד שתים ושלש דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שתים בפועלים שלש בשאר אדם ובירושלמי גרסינן שלשה שאכלו כאחד ובקש אחד מהם לילך בי רב אמרי יברך ברכה ראשונה וילך לו ואיזוהי ברכה ראשונה דבי רב אמרי ברכת הזימון ר' זירא בשם ר' ירמיה אמר הזן את הכל ואפשר לפרש זה באחד מפסיק לשנים שבקש אחד מהם לצאת מפסיק לשנים ואח"כ יחזור ויגמור סעודתו וקשה לי לפירוש זה דלא הוה ליה למימר עד היכן ברכת הזימון בסתם כיון דלא קאי אלא אאחד מפסיק לשנים ועוד קשה מה שצריך לפרש דהני ברייתות קיימי אאחד מפסיק לשנים. ורב אלפס ז"ל פירש בענין אחר על פי הירושלמי ועל פי גירסת רוב הספרים שכתוב בהן נימא כתנאי דתני חדא שנים ושלשה מברכין ברכת הזימון ותניא אידך שלשה וארבעה והכי פירושו עד היכן ברכת הזימון כלומר שאם אכלו שלשה והוצרך אחד מהם לצאת שישב עד שיגמרו אותה ברכה רב נחמן אומר עד נברך כלומר עד שאמר ברוך הוא אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו שזו היא ברכת הזימון רב ששת אמר עד הזן את הכל נימא כתנאי דתני חדא שנים ושלשה מברכין ברכת הזימון ותניא אידך שלשה וארבעה פי' שנים ושלשה שאכלו ואין אחד מהם יודע ברכת המזון כולה בברכותיה אלא אחד יודע ברכה ראשונה והשני יודע השנית והשלישי יודע השלישית וקאמר דחייבין בברכת המזון לפי שכל אחד מברך ברכה שלו ונמצאת ברכת המזון עולה משנים מהן או שלשה וגמרינן מיניה דברכת המזון עם ברכת הזימון אינה כי אם שלש ברכות בלבד לפיכך אינה נחלקת אלא לשלשה אנשים בלבד ולאידך ברייתא עם ברכת הזימון הן ארבע ברכות וקי"ל כר"נ דאמר עד נברך וכן עמא דבר דכל אחד מברך ברכת הזן אלמא ברכת הזן אינה בכלל ברכת הזימון. להיכן הוא חוזר לפירש"י ולפר"י קאי אאחד מפסיק לשנים ופירש"י מיבעי ליה אליבא דרב ששת דאמר ברכת הזימון עד הזן והוצרך זה להפסיק אכילתו להיכן הוא חוזר לברך רב חסדא אומר חוזר לראש לתחלת הזן שהרי נתחייב בזימון שהרי הוקבע לשלשה ורבנן סברי למקום שפסק לברכת הארץ כשאר יחיד מה שפירש אליבא דרב ששת ולא פירש אליבא דרב נחמן משום דמסתבר דלא מחייב לומר נברך אע"פ שכבר נתחייב בזימון דאינה ברכה ליחיד ורב אלפס ז"ל פירש להיכן הוא חוזר אותו שהוא אומר נברך שאכלנו משלו רב זביד משמיה דאביי אומר חוזר לראש ואומר נברך שאכלנו משלו פעם אחרת ורבנן אמרי למקום שפסק ואומר ברוך הוא שאכלנו משלו ובטובו חיינו אבל אאחד המפסיק לשנים ליכא למיבעי להיכן הוא חוזר דהא איהו פסיק ליה הלכתא כרב נחמן שאין מפסיק כי אם עד נברך וראיתי כתוב משום רב האי שאחד המפסיק לשנים צריך לברך המוציא וכן כתב הראב"ד ז"ל דכיון שהפסיק יצא ידי ברכה למפרע וצריך ליטול ידיו ולבצוע דהוה ליה כבני חבורה שעקרו רגליהם לצאת לקראת חתן בפסחים דף קא: וצריכין ברכה למפרע וכשחוזרים צריכין ברכה לכתחלה ועוד כיון שהפסיק אכילתו בבהמ"ז מיכל וברוכי בהדי הדדי אי אפשר נ"א ועוד איך יתכן שיאכל באמצע הברכה כי הזימון אחת מן הברכות ואיך יברך ברכה אחת ויאכל ואח"כ ישלים הברכות. ונ"ל דלישנא דמפסיק לא משמע כדבריהם ז"ל דלדבריהם אין כאן הפסק סעודה אלא סעודה אחרת היא לגמרי ולא דמי לבני חבורה שעקרו רגליהם דהכא אינו זז ממקומו גם אין כאן היסח הדעת ולא דמי למיכל וברוכי בהדי הדדי שהרי אינו מברך אלא מפסיק סעודתו כדי שיזמנו עליו וכן כתב בה"ג היכא דבעי למיפק חד מינייהו ובעי חבריה למעבד לפנים משורת הדין פסקין סעודתייהו ומזמנין עליהם עד הזן וגמר איהו ברכה כולה ונפיק וחוזרין ואוכלין וגומרין סעודתן ומברכין אלמא שאין צריכין ליטול ידיהם ולברך המוציא אבל לענין חזרה להיכן הוא חוזר בזה לא דבר בה"ג כי הוא פירש להיכן הוא חוזר כמו שפירש רב אלפס ז"ל דמיירי באותו שאומר ברוך שאכלנו משלו ואפשר דאע"ג שפירש דפסקין סעודתייהו עד הזן מ"מ כיון שאכלו אח"כ צריכים לברך ברכת הזן דשלש ברכות דאורייתא נינהו ולא מיסתבר שיצאו ידי ברכת הזן במה שהפסיקו לשלישי באמצע סעודתן וכדאי לסמוך על רב אלפס ועל ה"ג ויחיד המפסיק לשנים צריך שיחזור לתחלת ברכת הזן דנהי דיצא ידי זימון במה שאכל במה שהפסיק להם מ"מ שלש ברכות צריך לברך על מה שאכל אחריהן:

סימן יג

ת"ר מהו אומר בבית האבל הטוב והמטיב ר' עקיבא אומר ברוך דיין האמת ות"ק הטוב והמטיב אין דיין האמת לא אלא אימא אף הטוב והמטיב מר זוטרא איקלע לבי רב אשי איתרע מלתא בבריה פתח ואמר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם האל החי הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט צדק ולוקח נפשות במשפט שליט בעולמו לעשות בו כרצונו כי כל דרכיו משפט ואנחנו עבדיו ועמו ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו גודר פרצות ישראל הוא יגדור פרצה זאת מעלינו ומעל האבל הזה לחיים ולשלום הרחמן הוא ימלוך עלינו לעולם ועד. בעל ה"ג כתב שאין לומר לוקח נפשות במשפט וכן רב אלפס לא כתבו בהלכותיו משום דאמרי' בשבת פ' במה בהמה דף נה: דיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון ואין נראה שאין למחקו בכך וכן עמא דבר:

סימן יד

ת"ר אין מכבדין בדרכים ולא בגשרים ולא בידים מזוהמות אלא בפתח שראוי למזוזה אין מכבדין בדרכים וא"ת הא אמרי' בשבת פ' במה בהמה דף נא: לוי בריה דרב הונא בר חייא ורבה בר רב הונא הוו קאזלי באורחא קדמיה חמריה דלוי לחמריה דרבה בר רב הונא בעא לאפוקי מדעתיה דרבה וכו' אלמא משמע שצריך לכבד בדרכים ואמר נמי בפרק אמר להם הממונה דף לז. וכן מצינו בשלשה מלאכים שבאו אצל אברהם מיכאל באמצע וגבריאל בימינו ורפאל בשמאלו וי"ל אם מתחלה נועדו ללכת יחדיו אז מכבדים אף בדרכים אבל אם לא נתחברו יחד אלא פגעו זה בזה והיה להם דרך למקים אחד אין צריכין לכבד זה את זה. ולא בידים מזוהמות והא דאמרינן לעיל בזמן שהן חמשה מתחילין מן הגדול היינו משום כבוד הברכה אבל לאחר שרחץ הגדול אין צריכין לכבד זה את זה:

סימן טו

א"ר יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אין המסובין רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע ואם תאמר האמרינן בפסחים דף קו. גבי רב אשי דאיקלע למחוזא וכו' חזייה לההוא סבא דקגחין ושתי אלמא שמותר לשתות קודם המברך וי"ל היה מסרהב ומכין עצמו לשתות אבל לא היה שותה ועוד יש לחלק בין המוציא לקידוש דאמרי' בפ' ראוהו ב"ד דף כט: לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אא"כ אוכל עמהם הלכך יש לו לטעום קודם אבל קידוש יכול להוציא אע"פ שיצא כבר הלכך אין צריך לטעום כלום: ירושלמי אמר רבה בשם רב המסובין אסורין לטעום עד שיטעום המברך ריב"ל אומר שותין אע"פ שלא שתה מה פליגי לא מה דמר רב שהיו כולם זקוקים לככר א' מה דמר ריב"ל כשהיה כל אחד כוסו בידו השתא ניחא דאותו סבא היה כוסו לפניו מהתם משמע דא"צ המברך להטיל מכוסו לכל כוס אחד ואחד ובלבד שלא יהו כוסות שלהם פגומים אבל אם היו פגומין צריך לשפוך מכוס של ברכה לתוך כל כוס וכוס קודם שישתה המברך ואז לא ישתה קודם שישתה המברך וכן בהמוציא יכול כל אחד לטעום מככר שלו אם אינן זקוקים לככר אחד ובלבד שיהיה לכל אחד ואחד משנה לחם בשבת:

סימן טז

ת"ר שנים ממתינין זה לזה בקערה שלשה אין ממתינין והבוצע הוא פושט ידו תחלה ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו וכדבצע איבעי ליה למבצע מהיכא דבשיל שפיר חלק דף קב: רבה בר רב הונא עסיק ליה לבריה בי רב דניאל בר רב קטינא קדים וקא מתני ליה לבריה אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונין ורב חסדא אמר מפי רוב העונין שכל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה:

סימן יז

ת"ר אין עונין לא אמן חטופה כאלו האל"ף נקודה בחטף ולא אמן קטופה שאינו מזכיר כל האותיות ולא אמן יתומה ירושלמי סוף פ' אלו דברים איזו היא אמן יתומה א"ר אבא דין דיתיב למברכה והוא ענה ולא ידע למה הוא עונה והא דאמרי' בפ' החליל דף נא: גבי דיופלסטין של אלכסנדריא של מצרים החזן היה עומד על הבימה ומניף בסודרים בשעת גמר ברכה כדי שיענו אמן התם היו יודעים סדר הברכות ועל איזו ברכה עונין אמן אי נמי כבר התפללו ולא היו חייבים באותה ברכה ולא אמן קצרה ולא יזרוק ברכה מפיו פי' לא ימהר להוציא הברכה מפיו אלא יברך במתון ובכוונה בן עזאי אומר כל העונה אמן יתומה יהיו בניו יתומים חטופה יתחטפו ימיו קטופה יתקטפו שנותיו קצרה יתקצרו ימי. וכל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו ובלבד שלא יאריך יותר מדאי כדאמר לעיל:

סימן יח

רב ושמואל כרכי רפתא אתא רב שימי בר חייא הוה קמסרהב ואכיל אמר ליה רב מאי דעתיך לאיצטרופי בהדן אנן גמר לנו סעודתנו אמר ליה שמואל אילו מייתי לי ארדילייא וגוזליא לאבא מי לא אכלינן והכי הלכתא דרב נמי לא פליג עליה הילכך שנים שאכלו ואחר כך בא שלישי ואכל קודם שאמרו שנים הב לן ונבריך מצטרף עמהם והלכתא גדול מברך אע"ג דאתא בסוף סעודה:

סימן יט

גרסי' בפ' בני העיר דף כח. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כל ת"ח שמברך לפניו אפי' כהן גדול עם הארץ אותו ת"ח חייב מיתה שנאמר כל משנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא משניאי אבל כהן תלמיד חכם מצוה לאקדומי דאמר מר הנזקין דף נט: וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון:

סימן כ

והכותי מזמנים עליו וה"מ באותו הזמן אבל עכשיו עכו"ם גמורים הם ואין מזמנים עליהם ואמאי לא יהיה אלא עם הארץ ותניא אין מזמנין על עם הארץ בחבורה אמר אביי בכותי חבר והאידנא אינן נזהרין מלזמן על עם הארץ גמור וכרבי יוסי שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו והכי נמי אמרינן בפרק בתרא דחגיגה דף כב: כמאן מקבלין האידנא סהדותא מעם הארץ כרבי יוסי ואף על גב דאמרינן בפרק ואלו עוברין דף מט: דאין מוסרים עדות לעם הארץ וגם ר"ח כתב דהאידנא לא רגילי רבנן בהכי דמזמני אפי' עם עם הארץ ברור והרב ר' שמעון ז"ל פירש דלית הלכתא ככל הני דקי"ל היודע למי מברכין מזמנין עליו ולא נהירא דלא דמיא להא שמעתתא כלל דעם הארץ פשע במה דלא למד. תנו רבנן מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה והיכי עביד הכי והאמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו מצוה דרבים שאני דאלים עשה דרבים דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל דהיינו עשה דמקדשין את השם בעשרה ברבים ואפילו הוי מלתא דרבנן כגון לשמוע קדושה וברכו שלא מצינו לו עיקר מן התורה אפ"ה דחי עשה דיחיד דלא מסתבר לי דמיירי בעשרה דאורייתא כגון לקרות פרשת זכור שהוא מן התורה דמשמע דבכל ענין איירי מכאן תשובה לבה"ג שכתב שאם נקבר לו לאדם מת ביו"ט האחרון של חג שהוא מדרבנן דאתי אבילות יום ראשון שהוא דאורייתא ודחי עשה דרבים שמחת הרגל דיו"ט האחרון דרבנן דהכא משמע דעשה דרבים דרבנן דחי עשה דלעולם בהם תעבודו ועוד לא מצינו אבילות יום ראשון דאורייתא דדווקא אנינות יום ראשון דאורייתא לענין אכילת קדשים ומעשר שני כדפרישית לעיל בסוף היה קורא. ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכים מזמנים עליו פר"ת ז"ל הא דקאמר לית הלכתא ככל הני שמעתתא קאי אהא דאמר רב יהודה תשעה נראין כעשרה מצטרפין ואהא דא"ר אמי שנים ושבת ואהא דשני תלמידים ואהא דאמר רב הונא תשעה וארון ואהא דקטן פורח והך ברייתא דאין מדקדקין בקטן מוקי לה רב נחמן בקטן פורח ואינו יודע למי מברכין א"נ כשאין פורח אלא שיודע למי מברכים אבל לא קאי אהא דריב"ל קטן המוטל בעריסה עושין אותו סניף לעשרה אפילו אינו יודע למי מברכים ולמי מתפללין דרב נחמן ס"ל כריב"ל בברכת המזון דאמר קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו דמשמע הא אם יודע למי מברכין מזמנים עליו ובתפלה נמי אפשר דלא פליג עליה דאפילו אינו יודע מצי סבר מצטרף לתפלה מדקאמר קטן היודע למי מברכים מזמנין עליו ולא איירי בסניף לעשרה אלמא סבר דאפי' אינו יודע עושין אותו סניף לעשרה דכולה שמעתתא מוכחא דזימון חמור מסניף עשרה מה שנהגו להתפיס לקטן ס"ת או חומש לא מוכח בשמעתתא אלא בפרקי דרבי אליעזר איתא גבי עיבור שנה מתוך אותו מדרש החמירו גם כאן אע"ג דלא דמי אהדדי דהתם לאו דבר שבקדושה הוא וכן פירש רב האי גאון דקטן עולה למנין עשרה ויראה דהיינו טעמא דאמרינן דאפילו מוטל בעריסה מצטרף דכל בי עשרה שכינה שרויה דמונקדשתי בתוך בני ישראל ילפינן דאומרים קדושה בעשרה ל"ש גדולים ול"ש קטנים קרינן ביה בתוך בני ישראל ובלבד שיהו תשעה גדולים אבל טפי מאחד לא כדאמרינן גבי עבד דטפי מאחד ליכא ליקרא דשמיא לצרפו ועבד נמי איתיה בכלל ונקדשתי דשכינה שרויה אכל מחויבי מצות בני ברית ודווקא להצטרף אבל לאפוקי אחרים ידי חובתן לא דהא אמרינן בשילהי ראש השנה דף כט. דכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן והא דסלקי קטן ועבד ואשה דליתנהו בתלמוד תורה למנין שבעה במגילה דף כג. משום דס"ת לשמיעה קאי וברכה אינה לבטלה דלא מברכים אשר קדשנו במצותיו וצונו על דברי תורה אלא אשר בחר בנו ואשר נתן לנו עד הנה דברי ר"ת ז"ל ואף על פי שהתיר ר"ת לעשות קטן סניף לעשרה ולתפלה בלא חומש בידו הוא לא היה נוהג לעשות כן ומה שנהגו לאחוז חומש בידו לא מצינו בשום מקום רק בפירקי דרבי אליעזר לענין עיבור שנה ושם מזכיר ס"ת והכי איתא התם בשלשה מעברין את השנה רבי אליעזר אומר בעשרה ואם נתמעטו מביאין ס"ת וכו' ואין מזכיר שם שהקטן אוחז ס"ת ואפילו אם ישנו בשום מקום לענין תפלה היינו דווקא בס"ת וחומש אחד מחמשה חומשי תורה העשויין בגליון אבל בחומשים כעין שלנו לא היו בימי חכמים ומה שיש בירושלמי קטן וס"ת עושין אותן סניפין היינו קטן או ס"ת וס"ת היינו כעין תשעה וארון כעין גמרא דידן ולית הלכתא הכי ויש ירושלמי שכתוב בו קטן וס"ת עושין אותו סניף וזה משמע קצת כמנהג העולם או שמא רוצה לומר קריאת התורה שעולה למנין שבעה. וה"ר יוסף ז"ל כתב דמסתברא דרבי יהושע בן לוי סבר כרב אשי דפליג על מר זוטרא לעיל בריש פירקין דף מה: גבי קורין לו ומזמנין עליו דמיקל טפי בעשרה מבזימון שלשה והתם פסקינן כמר זוטרא דמחמיר בעשרה הלכך אין הלכה כרבי יהושע בן לוי ור"ח ז"ל פירש הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו היינו כשנכנס בשנת י"ג ולא הביא שתי שערות ידועות שעדיין הוא קטן ואעפ"כ כשהוא בן י"ג מזמנין עליו אבל פחות מכן אין מזמנין עליו כלל והא דמייתי עובדא דאביי ורבא לאו לזמוני עלייהו אלא אגב דאיירי בקטן היודע למי מברכים מייתי הך עובדא להודיע שהיו חריפים בקטנותם. ורב אלפס ז"ל כתב ואנן לא סבירא לן הכי דכיון דקרי ליה קטן אפי' בן עשרה ובן תשעה כשיודע למי מברכים מזמנים עליו והכי חזינן לגאון. ובירושלמי גרסי' אמר רבי יוסי כמה זימנין אכלי' עם ר' תחליפא אבא ועם ר' חנינא בר סיסי חביבי ולא זמינו עלי עד דאייתי ב' שערות הלכך המחוור שבכולן אין עושין קטן סניף לעשרה לברכת המזון ולתפלה ולשלשה עד שיביא שתי שערות:

סימן כא

אמר רב יהודה בר שילת משמיה דרב תשעה שאכלו דגן ואכל א' ירק מצטרפים ואפי' טבל עמהם בציר או שתה כוס אחד עמהם מצטרף ואפי' שבעה שאכלו דגן ושלשה ירק מצטרפים אבל ששה לא דרובא דמינכר בעינן והוא הדין שנים דגן ואחד ירק אבל איפכא לא. ירושלמי תנא שנים פת ואחד ירק מצטרפין מתני' כרשב"ג דתניא רשב"ג אומר עלה למטה והסב עמהם אפי' לא טבל עמהן אלא בציר ואפי' לא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת מצטרפין. ורב אלפס ז"ל כתב דקאמרי רבנן דוקא איצטרופי לבי עשרה אבל לבי תלתא אין מצטרף עד שיאכל כזית דגן ולא ידענא מנא להו הא וקשה לדבריו דלעיל בריש פירקין דף מה: פסקינן הלכתא כמר זוטרא דמחמיר בעשרה טפי מבשלשה ונוכל לדחוק ולומר דהתם בעינן הסיבה צריך שישבו עשרה כאחד ובענין אחר לא שריא שכינה אבל הכא לענין שלשה שהן מועטין צריך שיאכלו כולם מיהו סוגיא דשמעתין לא משמע הכי דמשמע דלא בעינן שיאכל כזית דגן אלא להוציא הרבים ידי חובתן דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן: כתב בעל ה"ג דמי שאכל כזית דגן אינו מוציא אלא אותם שאכלו שיעורא דרבנן וליתא דהא ינאי וחביריו אכלו כדי שביעה ולכ"ע אם אכל שמעון בן שטח כזית היה מוציאן ואע"פ שהם אכלו שיעורא דאורייתא והוא לא אכל אלא שיעורא דרבנן היה מוציאן משום דאפי' לא אכל כלל יכול להוציאן כדאמר בר"ה פרק ראוהו בית דין דף כט: בכל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין וטעמא משום דכל ישראל כולן ערבין זה בזה ומיהו ברכת הלחם והיין שרוצים ליהנות מן העוה"ז ואסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה אינו מוציא אא"כ צריך לה המברך אבל קידוש וברכת מצה שאינה אלא מצוה מוציא אע"פ שיצא והוא הדין ברכת המזון וא"צ כזית דגן אלא כדי שיוכל לומר שאכלנו אבל להוציא אותם שנתחייבו מן התורה יוכל להוציאם אפי' בלא אכילה מיהו בירושלמי בפ' מי שמתו גרסי' תניא כל מצות שאדם פטור מהם מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון והתנינן כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן הא חייב אפי' יצא מוציא א"ר אילעאי שאני ברכת המזון דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא מברך ואפשר דמדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא הוא ומצוה מן המובחר אם כולן יודעים לברך שיברך אותו שאכל כדי שביעה ואם אינם יודעים יברך מי שאכל כזית להוציא אף אותם שאכלו כדי שביעה עד שיאכל כזית דגן. אבל שתיה ועלה של ירק לא מהני דבעינן אכילת דבר שראוי לומר עליו שלש ברכות או שמא ברכה אחת מעין שלש שפיר דמי מדנקט כזית דגן ולא נקט כזית פת וטעמא כיון דאיכא אכילה ואיכא ברכה דאורייתא שפיר דמי:

סימן כב

אמר רב נחמן משה תיקן להם ברכת הזן בשעה שירד להם המן יהושע תיקן להם ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים דוד תיקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ושלמה תיקן על הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו. ולא בעי למימר שלא ברכו אותה ברכה עד דוד ושלמה דהא לקמן דרשינן כולהו מקרא אלא דוד ושלמה תקנו המטבע לפי מה שנתוסף טובה לישראל. הטוב והמטיב ביבנה תקנוה בהרוגי ביתר וקבעוה בברכת המזון שכולה הודאה ואמרי' בירושלמי כשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל ואין עתידה לחזור עד שיבא בן דוד ולכך סמכוה אצל בונה ירושלים: ת"ר סדר ברכות כך הוא ראשונה ברכת הזן שניה ברכת הארץ שלישית בונה ירושלים רביעית הטוב והמטיב ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע כתב רב אלפס שאומרים נחמנו ה' אלהינו בציון עירך והעלנו בתוכה ונחמנו בה כי אתה בעל הנחמות ברוך מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים ורש"י לא כתב כך דרחם נמי היינו נחמה אלא הכי קאמר אינו צריך להתחיל ולסיים בשל שבת אלא מתחיל ומסיים בנחמה היינו בתיקון הברכה דבנין ירושלים קרוי נחמה בין שיתחיל ברחם בין שיתחיל בנחמה וה"ר יוסף ז"ל פי' דרחם הוא לשון תפלה ואין לומר בשבת לשון תפלה אבל נחם אינו לשון תפלה תחנונים אלא כמו הנחם על הרעה לעמך ולא נהירא דהכל לשון תפלה זה כמו זה ואמרי' נמי בירושלמי דשבת פ' אלו קשרים תניא אסור לאדם לתבוע כל צרכיו בשבת ר' זירא שאל לר' חייא ברבי אבא מהו מימר רוענו. זוננו פרנסנו בשבת אמר ליה טופס ברכות כך הוא וכל שכן רחם שאינו כל כך לשון תפלה יותר מנחם. מה שכתב רב אלפס ז"ל שחותם מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים הקשה עליו רבי אפרים מהא דאמרי' לקמן דאין חותם מושיע בני ישראל ובונה ירושלים לפי שאין חותמים בשתים ומנחם עמו ובונה הוי נמי שתים ויש מתרצים דאם היו אומרים מנחם עמו ובונה ירושלים הוו שתים אבל מנחם עמו בבנין ירושלים חדא היא שינחם עמו ע"י הבנין וה"ר יונה ז"ל היה אומר שגם זה חשוב כשתים כמו שמצינו בהביננו לעיל דף כט. שתיקנו וישמחו צדיקים בבנין עירך שהוא מעין ב' ברכות עלהצדיקים ולירושלים אבל החותם מנחם ציון בבנין ירושלים לא הוה כחותם בשתים דירושלים וציון חדא הוא: תנא ר' אליעזר אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו נחום הזקן אומר צריך שיזכיר בה ברית ר' יוסי אומר צריך להזכיר בה תורה הני תנאי לא פליגי אהדדי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא פלימו אומר צריך שיקדים ברית לתורה שזו ניתנה בשלש בריתות וזו בשלש עשרה ר' אבא אומר צריך שיאמר הודאה תחלה וסוף והפוחת לא יפחות מאחת ומי שלא אמר כל עיקר ה"ז מגונה וכל החותם מנחיל ארצות בברכת הארץ ומושיע בני ישראל בבונה ירושלים ה"ז מגונה וכל שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו פירש ר"ח ז"ל וכן בכולהו אם לא אמר לא יצא ידי חובתו: ת"ר מהו חותם בה בונה ירושלים ר' יוסי ב"ר יהודה אומר אף מושיע ישראל רבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלותא פתח בחדא וסיים בתרתי אמר רב חסדא גבורתא למיחתם בתרתי והא תניא רבי אומר אין חותמין בשתים ומסקינן אפי' פתח ברחם על ישראל עמך חותם בונה ירושלים שנאמר בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס: גופא רבי אומר אין חותמין בשתים איתיביה לוי לרבי על הארץ ועל המזון ארץ דעבדא מזון על הארץ ועל הפירות ארץ דעבדא פירות מקדש ישראל והזמנים ישראל דקדשינהו לזמנים מקדש ישראל ור"ח ישראל דקדשינהו לר"ח מקדש השבת ישראל ור"ח אמר ליה חוץ מזו ומאי שנא התם חדא מלתא היא שמברך הקב"ה שמקדש השבת ור"ח אבל מושיע ישראל ובונה ירושלים תרי מילי נינהו אמר רבה בר בר חנה הטוב והמטיב צריכה מלכות מאי קמ"ל כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה הא א"ר יוחנן חדא זימנא א"ר זירא לומר שצריכה שתי מלכיות חדא דידה וחדא דבונה ירושלים כדמפרש ואזיל כיון דתיקנו לומר מלכות בית דוד בבונה ירושלים ראוי להזכיר בה ג"כ מלכות שלעולם אלא שלא רצו להזכיר מלכות של עולם אצל של בשר ודם ולכן תיקנו להזכיר מלכות בהטוב והמטיב הלכך בבונה ירושלים אין לומר אבינו מלכנו רוענו וכן אין לומר בשבת מלכות עם הקם אי הכי ליבעי ג' חדא דידה וחדא דברכת ירושלים וחדא דברכת הארץ אלא ברכת הארץ מאי טעמא לא משום דהויא לה ברכה הסמוכה לחברתה א"ה בונה ירושלים נמי לא תיבעי דהויא לה ברכה הסמוכה לחברתה הוא הדין דאפי' בונה ירושלים נמי לא בעי אלא איידי דאמר מלכות בית דוד לאו אורח ארעא דלא אמר מלכות שמים רב פפא אמר צריכה שתי מלכיות לבר מדידה אגב דתיקנו מלכות כנגד בונה ירושלים תיקנו נמי כנגד ברכת הארץ. אמרינן במדרש דצריך לומר בה שלש טובות ושלש גמולות ואפ"ה אינה חותמת בברוך דחשיבא מטבע קצרה דמעיקרא לא תיקנו אלא הטוב והמטיב ולבסוף הוסיפו בה דברים הללו:

סימן כג

יתיב ר' זירא אחורי דרב גידל ויתיב רב גידל וקאמר קמיה דרב הונא טעה ולא הזכיר של שבת בבהמ"ז אומר ברוך שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ברוך מקדש השבת טעה ולא הזכיר של יו"ט אומר ברוך שנתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה ולזכרון ברוך מקדש ישראל והזמנים טעה ולא הזכיר של ר"ח אומר ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון ולא ידענא אי אמר בה שמחה אי לא ולא ידענא אי חתם בה אי לא כתב רב אלפס ז"ל דאין לחתום בה ור"י כתב דאין לשנותה משבת ויו"ט ויש לחתום בה אבל שמחה מסתברא שלא יאמר דלא שייך שמחה בר"ח ואי איקלע יו"ט ושבת בהדי הדדי כולל ואומר ברוך שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ויו"ט לעמו ישראל לששון ולשמחה ולזכרון ברוך מקדש השבת וישראל והזמנים וכן שבת ור"ח ואע"פ שהיא סמוכה לחבירתה פותח בה בברוך כיון שהיא מדרבנן מידי דהוי אהטוב והמטיב ועוד שאינה אלא אקראי בעלמא אמר רב מנשה בר תחליפא משמיה דרב לא שנו אלא שלא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש ברכת הזן כדאמרי' לעיל דף כט: גבי י"ח שאם עקר רגליו חוזר לראש וכאן אין עקירת הרגל אחר אלא סילוק סדר ברכות דאורייתא הוי כמו הפסקה גמורה ויש מפרשים כיון שעדיין לא סיים ברכת הטוב והמטיב א"צ לחזור לראש ברכת המזון דלא גרע ברכת הטוב והמטיב ממי שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו שאם טעה ולא הזכיר של ר"ח בעבודה כל זמן שלא סיים תחנונים א"צ לחזור כל התפלה ה"נ כל זמן שלא סיים ברכת הטוב והמטיב אינו צריך לחזור לברכת הזן אלא חוזר לתחלת בונה ירושלים ולא מסתבר לי דשאני התם דג' ברכות אחרונות חשובות כברכה אחת שהרי אם טעה ולא הזכיר בשים שלום בספר חיים בעשרת ימי תשובה וכן וכתוב לחיים במודים לדברי רבינו יצחק דכתב למעלה פ"א סי' ט"ז דמחזירין אותו אינו חוזר לאותה ברכה שדילג בה אלא חוזר לתחלת רצה דהנך שלש חשובות כאחת לענין דילוג וכן בהמ"ז נמי חשובות כולן כברכה אחת וצריך לחזור לראש. אמר רב נחמן אמר שמואל טעה ולא הזכיר של ר"ח בתפלה מחזירין אותו בבהמ"ז אין מחזירין אותו מאי טעמא בתפלה דלא מצי פטר נפשיה מהדרינן ליה בבהמ"ז דמצי מפטר נפשיה דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל לא מהדרינן ליה לאו משום דמותר להתענות בר"ח דהא אמרינן בפ"ק דמגילה ובמגילת תענית דאסור להתענות אלא הכי קאמר אי בעי לא אכיל דבר שצריך בהמ"ז דאפשר שיאכל פירות או ירקות רק שלא יתענה אלא מעתה שבתות וימים טובים דלא סגי ליה דלא אכל פת ה"נ דמהדר אמר ליה אין דא"ר שילא אמר רב טעה חוזר לראש משמע הכא דביו"ט לא סגיא דלא אכל פת דבר שצריך לברך אחריו בהמ"ז וקשה דבפ"ב דסוכה דף כז. קאמר גבי מתני' דקאמר אמר ר' אליעזר י"ד סעודות חייב לאכול בסוכה דטעמא דר"א תשבו כעין תדורו מה דירה אחת ביום ואחת בלילה אף סוכה כן ורבנן דאמרי אין לדבר קצבה סברי כדירה מה דירה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אף סוכה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל ועל כרחך היינו לא אכיל פת כלל דאי אכיל חייב לאכול בסוכה הלכך הא דקאמר הכא יו"ט דלא סגי דלא אכיל היינו דוקא בליל יו"ט הראשון של פסח וליל יו"ט ראשון של חג הסוכות והא דקאמר בפ"ב דביצה דף טו: ובפרק אלו דברים בפסחים דף סח: גבי יו"ט חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לביהמ"ד דברי ר' יהושע אפשר בבשרא ופרי דאין בהם בהמ"ז ומיהו קשה דמשמע יו"ט דומיא דר"ח ור"ח דוקא ביום דאלו בלילה אפי' בתפלה אין מחזירין אותו דאין מקדשין החדש בלילה הלכך נראה לרבינו יהודה דחייב אדם לאכול פת ביו"ט משום שמחה משום חלקהו חציו לאכילה ועיקר אכילה הוא לחם והא דאמרי' בסוכה מכאן ואילך רשות דאי בעי לא אכיל הכי קאמר רשות משום סוכה ולעולם חובה היא משום שמחת יו"ט וא"ת הא בהא תליא דכיון שהוא אוכל צריך שיאכל בסוכה וי"ל משכחת לה כגון שהוא מצטער מפני ירידת גשמים ואינו חייב לאכול בסוכה אבל חוץ לסוכה חייב לאכול משום שמחת יו"ט ודוקא מלילה ראשונה ואילך רשות אבל בלילה ראשונה בכל ענין חובה ואפי' יורדין גשמים חייב לאכול כזית בסוכה דילפינן מחג המצות:

סימן כד

עד כמה מזמנין עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה. בגמ' קאמר דבקראי פליגי דר"מ סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזית ר' יהודה סבר אכילה שיש בה שביעה הוי אומר עד כביצה ונראה דהני קראי אסמכתא בעלמא נינהו מדאמר בפרק מי שמתו דף כ: והם מדקדקין בעצמם עד כזית ועד כביצה אלמא דהני שיעורי דרבנן נינהו ואמרי' נמי לעיל בההיא פירקא כגון דאכל שיעורא דרבנן ופירש"י דלא אכל אלא כזית ואמרי' נמי בפ"ב דסוכה דף כו: דר' צדוק אכל פחות מכביצה ולא בירך אחריו וה"ה פחות מכזית לר' מאיר ואי כזית או כביצה הוי מן התורה ופחות משיעור זה א"צ לברך כדחזינן בעובדא דר' צדוק א"כ במאי משכחת לה הא דאמרי' בפ' מי שמתו דאכל שיעור דרבנן דחייב אדם לברך מדרבנן והא דאמרי' לעיל דף מח. להוציא רבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן לאו משום דכזית הוי שיעורא דאורייתא דאפי' לא אכל כלל יכול להוציא המחויב מן התורה כדפרשונן לעיל סימן כ"א ונראה דהלכה כר"מ דאמר בכזית אע"ג דקי"ל דר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה הכא קים ליה ר' יוחנן בשיטתיה דר"מ דאכל כזית מברך עליו תחלה וסוף לעיל דף לח: ואמר לעיל אינו מוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן ועוד ר' יוחנן אמר מוחלפת השיטה וכן פסקו ר"ח וה"ג ושאלתות דרב אחאי פ' וישמע יתרו דהלכה כר"מ דאמר בכזית אע"ג דלענין יוה"כ בעינן ככותבת יומא עג: היינו משום יתובי דעתא וכן לענין שתיה נראה דצריך לברך על היין לאחריו אפי' שתה פחות ממלא לוגמיו אע"ג דלענין יוה"כ בעינן מלא לוגמיו לענין ברכת יין לא בעינן כולי האי כמו שחלקתי לענין אכילה ובפ"ק דעירובין נסתפק רבינו יצחק בדבר זה אם סגי בכזית בשתיה כמו באכילה או שמא כיון דדריש ר"מ ושבעת זו שתיה בעי כביצה כדדריש ר' יהודה ואכלת ושבעת אין שביעה פחות מכביצה או שמא יש לחלק בין שביעה דאכילה לשביעה דשתיה לכך טוב ליזהר שישתה פחות מכזית או רביעית להסתלק מן הספק:

סימן כה

מתני' כיצד מזמנין בשלשה אומר נברך בשלשה והוא אומר ברכו בעשרה אומר נברך אלהינו ולא גרסינן נברך לאלהינו בלמ"ד דגבי שיר והודאה כתיב למ"ד שירו לה' הבו לה' וכן גדלו לה' אתי אבל גבי ברכה כתיב במקהלות ברכו אלהים בעשרה והוא אומר ברכו אחד עשרה ואחד עשרה רבוא במאה אומר נברך לה' אלהינו במאה והוא אומר ברכו באלף אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל באלף והוא אומר ברכו ברבוא אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים ברבוא והוא אומר ברכו כענין שהוא מברך כך עונין אחריו ברוך אלהינו אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו משלו ר' יוסי אומר לפי רוב הקהל מברכים אמר רבי עקיבא מה מצינו בבהכ"נ אחד מרובים ואחד מועטין אומר ברכו את ה' ר' ישמעאל אומר ברכו את ה' המבורך:

גמ' אמר שמואל לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל כלומר אע"פ שיש לו לומר ברכו נברך עדיף כדי שלא יוציא את עצמו מן הכלל והכי מסקנא נברך עדיף ואם אמר ברכו אין תופסין אותו על כך ותניא נמי הכי בין שאמר נברך בין שאמר ברכו אין תופסין אותו על כך והנקדנין תופסין אותו בכך ומברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא אם בור הוא. ירושלמי שמואל אמר אינו מוציא את עצמו מן הכלל התיבון ה"ז הקורא בתורה אומר ברכו א"ר אבין מכיון דהוא אומר המבורך אינו מוציא עצמו מן הכלל:

סימן כו

ה"ר יהודה הברצלוני ז"ל כתב בשם רב סעדיה גאון שהעולה לס"ת אחר שאמר ברכו והשומעים עונין ברוך ה' המבורך לעולם ועד גם הוא יש לו לחזור ולומר ברוך ה' המבורך דכי היכי דאמרי' לעיל דהמברך בהמ"ז חוזר למקום שפסק ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו כמו שאמרוה אחרים ה"נ חוזר ואומר מה שאמרו האחרים ואע"פ שאומר המבורך לא הוציא עצמו מן הכלל דה"נ המברך כשאומר נברך לא הוציא עצמו מן הכלל ואפ"ה חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו: תניא נמי הכי כיצד רבי אומר ובטובו חיינו ה"ז ת"ח ומטובו חיינו ה"ז בור חיינו ה"ז ת"ח חיים ה"ז בור א"ר יוחנן נברך שאכלנו משלו ה"ז ת"ח למי שאכלנו משלו ה"ז בור דמתחזי כמאן דמברך לאינש בעלמא והאי דאמר דאמרי' למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו נסים שאני דמוכחא מלתא דקודשא בריך הוא דעביד ליה ניסא וא"ר יוחנן אמר נברך שאכלנו משלו ה"ז ת"ח על המזון שאכלנו משלו הרי זה בור דמתחזי כמאן דמברך ליה למזון אמר רב הונא בריה דרב יהושע לא אמרן אלא בתלתא דלא אידכר שם שמים אבל בעשרה כיון דאמר אלהינו מוכחא מלתא דתנן כעין שהוא מברך כך עונין אחריו נברך אלהינו אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו משלו: אחד עשרה ואחד עשרה רבוא וכו' ואוקימנא כר' עקיבא דאמר מה מצינו בבהכ"נ אחד מרובין ואחד מועטין וכן פסיק רבא הלכה כר"ע:

סימן כז

אמר רבא כי אכילנא ריפתא בי ריש גלותא מברכינן בי תלתא תלתא וליברכו עשרה עשרה שמע ריש גלותא וקפיד וליפקו בברכתא דבי ריש גלותא איידי דאוושא כ"ע לא שמעו אע"פ שנתחייבו בברכת השם בעשרה טוב להם זה ממה שלא היו יוצאין בבהמ"ז שלא היו יכולין לשמוע את המברך:

סימן כח

אמר רבא תוספאה הני תלתא דכרכי ריפתא בהדי הדדי וקדים חד מינייהו ובריך לדעתיה אינהו נפקי בזימון דידיה אע"פ שבירך כבר מצי למימר ברוך שאכלנו דלא גרע מבא בתוך הסעודה ואכל עלה של ירק לעיל סי' כ"א שאומר עמהם ברוך שאכלנו מיהו איהו לא נפיק בזימון דידהו לפי שאין זימון למפרע ודוקא שנים עם האחד אבל אם ברכו שנים אין השלישי יכול לזמן עמהם דאי לא תימא הכי א"כ לאשמעינן רבותא טפי וכי תימא דאשמעינן הך רבותא דאפי' אחד אינו יוצא בזימון שנים כיון שבירך דאין זימון למפרע הא מלתא דפשיטא היא דכיון שבירך אין זימון למפרע:

סימן כט

מתני' שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק וכן ד' וכן ה' ששה נחלקים עד עשרה עשרה אינן נחלקים עד שיהו עשרים:

גמ' מאי קמ"ל תנינא חדא זימנא שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן קמ"ל כי הא דאמר ר' אבא אמר שמואל שלשה שישבו לאכול אין רשאין ליחלק פירוש שישבו לאכול וברכו ברכת המוציא ועדיין לא אכלו שיעור ברכה אינן רשאין ליחלק וחומרא הוא שהחמירו חכמים בדבר וממשנה יתירא שמעינן לה דקתני שלשה שאכלו כאחת ומפרש להו שהתחילו לאכול ובירושלמי גרס בריש פירקין הכא את אמרת חייבין בזימון והכא את אמרת אין רשאין ליחלק כלומר מאי קמ"ל היינו רישא שמואל אמר כאן בתחלה וכאן בסוף ואיזהו בתחלה ואיזהו בסוף תרין אמוראי חד אמר נתנו דעתן לאכול זהו בתחלה אכלו כזית זהו בסוף ואחרים אומרים אכלו כזית זהו בתחלה גמרו לאכול זהו בסוף והא דפרשינן הכא שברכו ברכת המוציא ועדיין לא אכלו שיעור ברכה היינו כמ"ד אכלו כזית זהו בתחלה וכזית דנקט לאו דוקא אלא לאפוקי ממ"ד נתנו דעתם לאכול זהו בתחלה דמשמע רק שגמרו בדעתם אע"פ שלא ברכו ברכת המוציא ואי הוי מפרשינן שישבו לאכול אע"פ שלא ברכו ברכת המוציא אז הוי כמ"ד נתנו דעתם לאכול זהו בתחלה אבל לא מסתברא לפרושי כן דחומרא יתירא היא זאת ורב אלפס גרס שלשה שישבו לאכול אע"פ שכל אחד ואחד אוכל לעצמו אינן רשאין ליחלק וכן פיר"ח שלשה שאכלו כאחת וכל אחד אוכל מככרו מצטרפין לזימון אבל לשון הירושלמי לא משמע כפירושו אי נמי כי הא דאמר רב הונא שלשה שבאו משלש חבורות אינן רשאין ליחלק א"ר חסדא והוא שבאו משלש חבורות של שלשה בני אדם אמר רבא ולא אמרן אלא דלא זימון עלייהו בדוכתייהו אבל אי זימון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו פירש"י אזמון עלייהו בדוכתייהו כגון שנצטרפו אלו עמהן לזימון כדאמר לעיל קורין לו ומזמנין לו ומברכין עליו ואלו לא היו שם אלא כדי נברך וברוך שאכלנו ועכשיו הן באין לברך אין מזמנין דפרח מינייהו חובת זימון ותו לא הדר עלייהו והקשה ה"ר יהודה דהא מלתא דפשיטא היא שלא יזמנו עוד שהרי כל אחד ואחד יצא ידי זימון עם חבורתו וגם לא שייך על זה לומר פרח זימון מינייהו שהרי זימנו כבר ולא פרח מהם אלא יצאו ידי זימון כמו אחרים והיאך יצטרפו ויאמרו נברך פעם אחרת ועוד דאין הנדון דומה לראיה שמביא ממטה שחלקוה דפרחה טומאה ישנה ממנה אפי' החזירה דהכא לא שייך חזרה דכיון שנפטרו ידי זימון ואפי' נתקבצו השלשה יחד אין כאן חזרה ופירש הוא דאלו החבורות היו בכל אחת ארבעה ופירש אחד מכל חבורה ונצטרפו לחבורה אחרת וזימנו השלשה הנשארים והאי דקאמר אזמין עלייהו בדוכתייהו לא שהיו עמהם אלא הכי קאמר זימנו עמהם כאלו היו שם כי נשאר להם כדי זימון פרח זימון מינייהו כיון שחבריהם זימנו הוי כמו מטה שנחלקה שפרחה ממנה טומאה ישנה ולא תחזור עוד אפי' החזירוה הכא נמי לא יצטרפו עוד לזימון ולשון אזמון עלייהו אינו מורה כלל על הפירוש הזה ומה שהקשה הר"י דמלתא דפשיטא הוא שלא יזמנו עוד שהרי כל אחד יצא ידי זימון עם חבורתו לא קשיא מידי דרבותא קמ"ל שאע"פ שאכלו אלו השלשה ביחד אח"כ וגמרו סעודתן שהתחילו עם חבורתן בלא נט"י ובלא המוציא כדמשמע לישנא דמשנה דשלשה שאכלו כאחת דמינה דייקי הך דרב הונא אפילו הכי אינם יכולים לזמן דפרח זימון מינייהו אפי' על מה שאכלו אחר מכן כיון דזימנו כבר על תחלת סעודה וכל אחד חוזר למקום שפסק ועתה מדמה ליה שפיר למטה ישנה דאע"פ שחזרו לחבורה אחרת ואכלו יחד אינם מצטרפים לזימון:

סימן ל

מתני' שתי חבורות שאכלו בבית אחד בזמן שמקצתן רואים אלו את אלו הרי אלו מצטרפים לזימון ואם לאו אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמם:

גמ' תניא היה השמש ביניהם השמש מצטרפן לא מיבעיא שתי חבורות שאכלו בבית אחד אלא אפי' בב' בתים שאין רואים אלו את אלו כלל השמש מצרפן וכן פירש ר"ח דאורחא דמלתא נקט מתני' שתי חבורות אוכלות בבית אחד והוא הדין בשני בתים וכן פירש בעל הלכות גדולות וכן משמע בירושלמי ר' יונה ור' אבא בר' זימנא בשם ר' זירא לשני בתים נצרכה א"ר יונה והוא שנכנסו משעה ראשונה על מנת כן והא אילין בית נשיא מה את עבדת לון כבית אחד או כשני בתים אם היו דרכן לעבור אלו לאלו מזמן ואם לאו אינו מזמן ור' ברכיה מוקי אמורא אתרעא מיצעא דבי מדרשא והוא מזמן על אילן ועל אילן:

סימן לא

מתני' אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים דברי ר' אליעזר וחכ"א מברכין:

גמ' ת"ר יין שלא נתן לתוכו מים מברכין עליו ב"פ הגפן ונוטלין הימנו לידים פירש"י דשם מים עליהם ומי פירות איקרו משמע מתוך פירושו דכל מי פירות ראוין לנט"י אבל משנתן לתוכו מים שם יין עליו ואין נטילה ביין ותימה דבפ' כל הבשר דף קז. אמרי' דקפדינן אמנא וחזותא ותנן במס' ידים פ"א מ"ג מים שנפל לתוכו קומוס וקנקנתום ונשתנו מראיהם פסולין אלמא אפי' מראה מים בעינן ומי פירות אפי' מראה מים אין בהם ושמא יש לחלק דמים שנשתנו מראיהם גרוע ממי פירות שעומדים במראיתם ושם מים עליהם וטפי נראה כפי' הראב"ד ז"לשפירש האי נוטלין ממנו לידים דקאמרינן הכא לאו נט"י המכשירים לאכילה קאמר דאין נט"י בשום משקה אלא במים לפי שעשו נט"י לחולין כטהרת מקוה לתרומה ואין עושין מקוה אלא מן המים דכתיב וידיו לא שטף במים מכאן סמכו חולין דף קו. לנטילת ידים אלא נטילה לנקיות בעלמא קאמר וגרסינן בדברי ר' אליעזר ונוטלין הימנו לידים בין ברישא דלא נתן ובין בסיפא דנתן לתוכו מים ואית דגרסי משנתן לתוכו מים אין נוטלין ממנו לידים ופי' דמיירי במים אחרונים דלאו אורח ארעא דמשי ביה ידיה וחוזר ומברך עליה:

סימן לב

כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צורכו בפת כמאן כר' אליעזר פסק ר"ח כרבנן וגם ברייתא דבסמוך דאין סומכין את הקערה בפת פליגא אדשמואל הלכך אין הלכה כשמואל מיהו בפ"ב דמס' יו"ט דף כא: אמר הני סופלי דחיותא ביומא טבא היכי עבדינן להו ומסיק דמטלטלין אגב ריפתא כדשמואל דאמר שמואל עושה אדם כל צרכו בפת אלמא דסתמא דגמרא סבירא ליה כשמואל ובה"ג גבי הלכות קידוש והבדלה כתב והלכתא כרבנן דאמרי עד שלא נתן לתוכו מים נמי מברכינן עליו בפה"ג ואין נוטלין הימנו לידים ואע"ג דאמרי' כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צורכו בפת כמאן כר' אליעזר וקי"ל הלכתא כשמואל ה"מ במידי דלא ממאיס אבל במידי דממאיס לא ונראה דאפי' שמואל מודה דבמידי דממאיס אסור כדמוכח בשבת בפרק במה טומנין דף נ: בעו מיניה מרב ששת מהו לפצוע זיתים בשבת פי' ליטול ידיו במים היוצאים מהם שחזקים הם ומעבירים את הזוהמא כדתנן ע"ג דף עה. או מולגן במי זיתים אמר ליה וכי בחול מי התירו לך סבר משום הפסד אוכלין נימא פליגי דשמואל דאמר עושה אדם כל צרכו בפת אמרי פת לא מאיסא הני מאיסא והא דקאמר הכא כמאן אזלא הא דקאמר שמואל כר"א ה"ק ר"א ס"ל כשמואל ועדיפא מיניה מתיר אפי' היכא דממאיס הלכך קי"ל כשמואל דהיכא דלא מאיסא עושה כל צרכו בפת ומותר לסמוך הקערה בפת אי לא ממאיס ויש שנוהגים לאכול דייסא וחביצא בפת במקום כף כיון שאוכלין הפת אח"כ במס' סופרים פ"ג הל' י"ד גרסינן אין נוהגין בזוי באוכלין ואין זורקין אוכלין ממקום למקום ולא ישב אדם על גב קופה מלאה זיתים ותמרים וגרוגרות אבל יושב הוא על גבי קופה מלאה קטניות או על גבי עיגול של דבלה מפני שנהגו כן אין סומכין באוכלין ואין מכסין באוכלים ואין אוכלין אוכלין באוכלין אא"כ ראוין לאכילה פי' שראוין לאכול אלו עם אלו ואוכלן ביחד דאין לפרש שהן ראוין לאכילה דכ"ש אם אינן ראוין לאכילה דמותר להשתמש בהן דכשישתמש מעשה עץ שימש אלמא אסור לאכול דייסא עם פת במקום כף ואפשר דההיא דמס' סופרים פליגא דשמואל דקתני ואין סומכין אוכלין באוכלין ולשמואל שרי דהא לא ממאיס ואנן קי"ל כשמואל ולא ממאיס הפת שאכל בה דייסא וראיתי גדולים שהיו אוכלין בכל פעם מעט מן הפת עם הדייסא א"ר יוסי בר חנינא מודים חכמים לר' אליעזר בכוס של ברכה שאין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים מ"ט אמר ר' אושעיא בעינן מצוה מן המובחר. ת"ר ארבעה דברים נאמרו בפת אין מניחין בשר חי על הפת ואין מעבירין כוס מלא על הפת ואין סומכין את הקערה בפת ואין זורקין בפת כשם שאין זורקין את הפת כך אין זורקין את האוכלין ודוקא מידי דממאיס אבל מידי דלא ממאיס כגון אמגוזי ורמוני וחבושי לית לן בה ושמואל מודה בכל מה ששנינו בברייתא זו בר מאין סומכין דשרי אי לא מאוס. תנו רבנן מושכין יין בצינורות לפני חתן וכלה ומיירי שמקבלן בכלי בפי צנור וזורקין לפניהן קליות ואגוזין בימות החמה אבל לא בימות הגשמים אבל לא חתיכות וגלוסקאות לא בימות החמה ולא בימות הגשמים:

סימן לג

אמר רב יהודה שכח והכניס אוכלין לתוך פיו מסלקן לצדדין ומברך תני חדא בולען ותניא אידך פולטן ותניא אידך מסלקן הא דתנא בולען במשקין והא דתנא פולטן במידי דלא מאיס והא דתני מסלקן לצדדין במידי דמאיס פר"ח ז"ל במשקין בולען ואין מברך עליהן משום דאידחו להן מתורת משקין דאינן ראוין לשתות לכל אדם הלכך אין להקפיד על ברכתו אפי' יכול לברך ע"י הדחק ולא משמע הכי דמשמע בולען ופולטן ומסלקן הכל בענין אחד שיברך עליהן ובמידי דלא ממאיס הצריכו רבנן לפלוט ולברך ובמידי דממאיס התירו לו לסלקן לצד אחד ולברך ובמשקין שאי אפשר בסילוק לצד אחד התירו לו לבלוע ולברך ולא דמי לאכל ושכח ולא בירך עד שגמר סעודתו שאינו מברך דשאני הכא דנזכר שלא בירך בעוד המשקין בפיו ודומה קצת עובר לעשייתו מה שנזכר קודם לבליעה אלא שלא היה יכול לברך וכן פי' הראב"ד ז"ל. ומידי דלא ממאיס נמי לסלקינהו לצד אחד ולברך תרגמה ר' יצחק קסקסאה קמיה דר' יוסי בר אבין משמיה דר' יוחנן משום שנאמר ימלא פי תהלתך. מי שאכל ושכח ולא בירך לפניו מהו שיחזור ויברך ומסיק שחוזר ומברך כל זמן שלא גמר סעודתו ולאחר שגמר סעודתו אינו חוזר ומברך משום שנראה ונדחה:

סימן לד

תניא טבל ועלה בעלייתו אומר אקב"ו על הטבילה פירש"י משום דבעל קרי אסור לברך קודם טבילה וטבילת בעלי קריין שכיח לכך נהגו בכל הטבילות לברך אחר הטבילה ואע"ג דהשתא בעל קרי מותר בדברי תורה לא נשתנה המנהג והיינו טעמא נמי דמברכינן על נט"י אחר הנטילה משום דהבא מבית הכסא לא מצי מברך קודם נטילה הלכך נהגו כן בכל הנטילות כדי שלא יבא לברך באיסור היוצא מבית הכסא ועוד איכא טעמא לנט"י דאחר נטילה נמי מיקרי קצת עובר לעשייתן כל זמן שלא נגב ידיו דאמרי' בפ"ק דסוטה דף ד: כל האוכל בלא ניגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא:

סימן לה

אמר ר' זירא א"ר אבהו ואמרי לה במתניתא תנא עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה טעון הדחה ושטיפה חי ומלא עיטור עיטוף ומקבלו בשתי ידיו ונותנו לימינו ומגביהו מן הקרקע טפח ונותן עיניו בו ומשגרו לאנשי ביתו וא"ת הא אמרי' לעיל הכל מודים בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים ורב אלפס ז"ל כתב חי עד ברכת הארץ ואז מוזגו להודיע שבח ארץ ישראל שהיינות חזקות וצריך לערבן במים רבים ולשון אין מברכים עליו עד שיתן לתוכו מים משמע שמתחלת הברכה אין מברכין ועוד אם אין בכוס אלא רובע רביעית נמצא חסר הרבה ואנן מלא בעינן הלכך נראה כפר"ת שהיה מזוג קצת ולא נתקן על חדא תלת מיא עד שמגיע לברכת הארץ ומזוג ולא מזוג מיקרי שפיר חי כדאיתא בפ' בן סורר ומורה דף ע. דקתני דאינו חייב עד שישתה חי ומוקי לה במזוג ולא מזוג ורש"י פי' שנתנו לתוך כוס של ברכה חי וימזגנו בתוכו א"נ מוציאו מן החבית לשם ברכה פריש"ק בלע"ז וי"מ דחי אכלי קאי דומיא דאינך ופירושו שלם כדאיתא בב"ק דף נד. כלים שבירתן זו היא מיתתן ואמר נמי בפ' בתרא דמכות דף טז: ריסק ט' נמלים ואחד חי משלימו לכזית לוקה א"ר יוחנן אנו אין לנו אלא ד' הדחה ושטיפה חי ומלא הדחה בפנים ושטיפה מבחוץ ומנינא דר' יוחנן לא אתי למעוטי אלא עיטור ועיטוף אבל נתינת ימין מודה דקאמר רבי יוחנן ראשונים שאלו שמאל מהו שתסייע לימין ומסתמא גם במקבלו בשתי ידיו מודה דדריש ליה מקרא שאו ידיכם קודש וברכו וגו' גם במגביהו טפח דדריש ליה מקרא כוס ישועות אשא וכן נותן עיניו מסתברא שלא יסיח דעתו מן הברכה וכן רב נחמן היה רגיל לשגרו לילתא וכל הנך רגילין האידנא אף בפריסת סודר שלא יברך בגילוי הראש ואין חסר לנו אלא עיטור אמר ר' יוחנן כל המברך על הכוס מלא נותנין לו נחלה בלי מצרים שנאמר מלא ברכת ה' ים ודרום ירשה ור' יוסי בר חנינא אומר זוכה ונוחל שני עולמים העוה"ז והעוה"ב שנאמר ים ודרום ירשה עיטור רב יהודה מעטרינהו בתלמידים רב חסדא מעטר ליה באנטליא עיטוף רב פפא מעטיף ויתיב רב אשי פריס סודרא ארישיה נוטלו בשתי ידיו דאמר רב חנינא בר פפא אמר קרא שאו ידיכם קודש וברכו את ה' ואוחזו בימין א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן ראשונים שאלו שמאל מהו שתסייע לימין אמר רב אשי הואיל וראשונים לא איפשטוה אנן נעביד לחומרא ומגביהו מן הקרקע טפח אמר רב אחא בר חנינא אמר קרא כוס ישועות אשא וגו' אמר רב אסי אין מסיחין על הכוס של ברכה פירש"י שלא יסיח המברך משנתנו לו הכוס לברך ונראה דהוא הדין המסובין אין להם להסיח משהתחיל לברך לא מבעי בשעה שהוא מברך שאין להן לדבר שהן צריכין להבין ולשמוע כדי שיצאו בשמיעה אלא אפי' בין ברכה לברכה אין להסיח דאין להפסיק שמיעתן בשיחת חולין ואע"ג דאמרי' ר"ה דף לד: גבי תקיעות שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא ומסתמא הסיח בינתיים היינו בדיעבד אבל לכתחלה צריך לשומעם על הסדר ושלא יסיח בינתיים וא"ר אסי אין מברכין על הכוס של פורענות מאי כוס של פורענות כוס שני פי' אם שתה שני כוסות לא יברך על השלישי תניא נמי הכי השותה כפלים לא יברך שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל וכיון ששתה זוגות לא קרינן ביה הכון לפי שאין דעתו מיושבת עליו שהוא ירא שמא יוזק ונותן עיניו בו דלא יסיח דעתו מיניה:

סימן לו

אמר רבי אבהו ואמרי לה במתניתא תנא אוכל כשהוא מהלך עומד ומברך עומד ואוכל יושב ומברך מסב ואוכל יושב ומברך והלכתא בכולהו יושב במקומו ומברך נ"ל דהאי אוכל כשהוא מהלך מיירי במי שמהלך בביתו ואוכל אבל המהלך בדרך לא הזקיקו לעמוד יותר מקורא בקריאת שמע ומתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו אם יאחר דרכו:

הדרן עלך שלשה שאכלו