מהרש"א על הש"ס/ברכות/פרק ז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רב ניסים גאון | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | תוספות הרא"ש | מאירי | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע |

על ש"ס: מהרש"א | ראשונים | אחרונים

דף מ"ה ע"א

פירש"י בד"ה עד כמה כו' ונ"מ להוציאם י"ח אם יתנו לו הכוס כו' עכ"ל. דאי לענין צירוף לזימון לא הוה אצטריך ליה למתני עד כמה מזמנין עליו אלא דה"ל למיפלג לענין ברכה אי חייב בכזית אי בעי כביצה וממילא דהוה שמעינן מיניה לענין צירוף דלא גרע מטבל עמו בציר דמצטרף כדלקמן אלא דלענין להוציא את הרבים י"ח אצטריך ליה למיתני כדאמרינן לקמן וק"ל:
תוס' בד"ה שלשה שאכלו כו' ורב אלפס תופס דרך משנה עיקר כו' עכ"ל. כן הוא בתוס' בכל ספרים ישנים, וחדשים מקרוב באו שהגיהו ורב אלפס תופס דרך ראשון עיקר וה"פ כו' עכ"ל, לא ידענא להולמו שהרי רב אלפס כתב דאשמעינן מתני' דאין רשאין לחלק דאע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו לעצמו אין רשאין לחלק ואין זה מסכים לדרך ראשון שכתבו התוס' וה"פ נתנו כו' וגם רבינו יונה כתב לפי דברי הרי"ף שאינו לדעת ב' האמוראים שבירושלמי וע"ש באורך:
בד"ה אכל טבל כו' וה"ה אם אכלו שלשתן טבל דאין חייבין לזמן כדאמרינן כו' עכ"ל. מהרש"ל מחק כל זה מדברי התוס' לפי שמצא ראיה זו בדברי הרא"ש על ע"א ואין זה כדאי למחוק כל נוסחות התוס' שלפנינו והפי' לדבריהם דהשתא דטעמא דאין מזמנין על האוכל טבל משום דלאו שמה אכילה ואין קובעין עליה כיון דאסורה אף לכהן ה"ה באכלו שלשתן טבל דאין מזמנין כדאמרינן הרי שגזל כו' אלא מנאץ כיון דמנאץ הוא אין זה מקרי להו קבוע לזמן עליו וה"ל כאוכל פירות כמ"ש הרר"י בפי' הרי"ף וק"ל:
בד"ה בקולו של משה וא"ת היכי כו' והוא מביא שהקב"ה היה קורא ומשה היה מתרגם כו' עכ"ל. הוצרכו לזה דאי הוה איכא לפרושי שמשה היה קורא והקב"ה היה מתרגם הוה א"ש דמייתי ראיה שהמתרגם אינו רשאי להרים קולו יותר מהקורא אבל השתא שמתוך המקרא שהביא משה ידבר והאלהים יעננו וגו' משמע שהקב"ה קורא ומשה היה מתרגם א"כ אין כאן ראיה שלא להרים קול אלא שהקורא לא ירים קולו יותר מהמתרגם ודוק:
בד"ה שלשה שאכלו כו' וכה"ג תמצא בהרבה מקומות ותימה אם כן אמאי לא מקשה כו' עכ"ל. ר"ל דבכמה מקומות מייתי הרישא וסמך בעיקר קושייתו אסיפא ומה שהקשו שוב אמאי לא מקשה מן הסיפא כו' ר"ל כיון דהקושיא מהסיפא לא הוי ליה למקשה למנקט במלתיה שלשה אין ב' לא דהיינו הקושיא מרישא וק"ל:
בא"ד דא"כ הל"ל אין היחיד ראשי ליחלק א"נ כו' עכ"ל. ושפיר הוה משמע נמי שהשנים לא יניחו אותו ליחלק שיפקיעו ממנו ברכת הזימון ומיהו בסיפא דקתני ארבע ה"מ למתני אף לפי האמת אין היחיד רשאי ליחלק אלא משום רישא דקתני שלשה נקט האי לישנא וק"ל:

דף מ"ה ע"ב

בד"ה והא ק' נשי כתרי כו' אבל לא המ"ל כחד דמיין דאינן כו' עכ"ל. ר"ל לענין קבוץ תפלה ה"ל למנקט כחד דמיין אלא דלא ה"מ למנקט הכי דא"כ גם אינן יכולין לזמן והא קתני כו' וק"ל:
בד"ה שאני התם דאיכא דעות כו' מדקתני מזמנות משמע דקאמר חייבות כו' עכ"ל. יש לדקדק הא כבר פירשו לעיל בשם רש"י הא דקאמר כתרי דמיין היינו דפסיקא ליה דאין חייבין לזמן וע"כ מזמנות רצו משמע ויש ליישב דודאי לדברי המקשה דמדמה להו כתרי ולא אסיק אדעתיה הא דאיכא דעות לית לן לפרושי מזמנות אלא רשות אבל השתא דמסיק דאיכא דעות משמע להו שפיר לפרושי מזמנות דחייבות לזמן וכמ"ש הרא"ש והרר"י ובהכי יתיישבו תחלת דבריהם שסמכו אותן כאן אשינויא דאיכא דעות דמכאן משמע דנשים יכולות לזמן כו' דהא מברייתא גופה איכא למשמע הכי דקתני מזמנות והיינו לכל הפחות יכולות לזמן אלא שסמכו דבריהם כאן משום הך קושיא דמזמנות משמע חייבות להאי שינויא דאיכא דיעות ודו"ק:

חידושי אגדות מ"ה ע"א

שנא' משה ידבר כו'. וכתבו התוס' וא"ת כו' ע"ש וכל דבריהם ע"פ מה שהבינו דהקב"ה הוא הקורא ומשה הוא היה המתרגם כמ"ש בחידושי הלכות ולולי דבריהם היה נראה לפרש דס"ל משה היה הקורא והקב"ה הוא המתרגם דמשה לא היה קורא רק בלה"ק שאין הכל מבינים בו אבל דבורו של הקב"ה היה בו ע' לשון כדאמרינן פ' רע"ק (פ"ח ע"א) כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה היה נחלק לע' לשונות והיינו שהיה מתרגם לכל אחד כפי הלשון שמבין ותו לא מידי וק"ל:

דף מ"ו ע"א

בד"ה לא סבר כו' מיהו יש ליישב הני תרי לישני דר' יוחנן כשהבעל כו' עכ"ל. מצאתי במרדכי ישן דר' יוחנן איירי כשהבעל כו' אך קשה מי הכריחו לכך ליישב לישנא דרב הונא ולישנא דר' יוחנן אהדדי דלכאורה משמע בשמעתין דפליגי אהדיי ר' יוחנן ורב הונא כדקאמר ואיהו כמאן ס"ל כהא דאר"י כו' ונראה לומר דקשיא להו דר' זירא סבר כתחלת דבריו של ר"י דאמר בעה"ב בוצע ולא כסוף דבריו שאמר ר"י אורח מברך וכן קשה כיון דר' אבהו הוה ידע וס"ל הא דאמר ר"י בעה"ב בוצע ואורח מברך כו' כדמסיק אמאי קאמר לר' זירא מעיקרא לישרי לן מר אלא דאית לן לפלוגי בין דאיכא גדול ובין דליכא גדול ולכך מתוך ענותנותו של ר' אבהו מעיקרא הוה משוה לרבי זירא גדול ממנו ולכך א" לבצוע ור' זירא אמר אדרבה אתה הוא גדול וכיון שאתה בעה"ב יש לך לבצוע כדאמר ר"י בעה"ב בוצע בשאין שם גדול וה"ה בכולן גדולים וא"ל ר' זירא לר' אבהו נמי לברך בעה"ב כדרב הונא דבוצע מברך ומסיק תלמודא איהו כמאן ס"ל שרצה ליתן לברך לר' זירא אחר שהיה הוא הבוצע וקאמר כר"י דאמר בעה"ב בוצע ואורח מברך בשאין שם גדול וה"ה בגדולים השוין דבעה"ב בוצע ואורח מברך ומיהו ר' זירא לא רצה לברך דהיה מחשיב לר' אבהו לגדול ממנו והתוס' שכתבו אבל כשאין בעה"ב מיסב עמהן הגדול שבהן יעשה המוציא כו' ה"ה כשיש בעה"ב ויש גדול ממנו הגדול קודם והכי פסקינן הלכתא לקמן דגדול מברך והרי"ף והרא"ש הביאו אהך הלכתא מימרא דר"י כל ת"ח שמברך לפניו אפילו כהן ע"ה כו' ולפי זה יש לקיים בדברי התוס' ומרדכי הני תרי לישני דר' יוחנן דהיינו ממש ליישב תרי לישני דר"י דהכא סבר דבעה"ב בוצע ואורח מברך ולקמן סבר דגדול מברך ודו"ק:
בד"ה ולמ"ד שנים כו' ולפי שיטתו פי' כן ודוחק כו' לכך נראה פי' של רב אלפס דקאי כו' עכ"ל. מתוך דוחק זה אינו מוכרח כפי' רב אלפס דאיכא לפרושי כשיטתם לעיל דקאי אאחד שהפסיק לשנים דהוא חוזר למקום שפסק דהוי שני ברכות מברכת הארץ וגם רב אלפס גופיה לא הוכיח פירושו אלא מדתני לה נשים ושלשה בל' זכר ובאידך ברייתא שלשה וארבעה כמ"ש ברבינו יונה וק"ל:
בא"ד ולפעמים נשלמה בשנים וה"ה בא' כו' עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה כל הברכות כו' אשר יצר אינה סמוכה לנטילת ידים דנטילה שייכא בלא אשר יצא כו' עכ"ל. מגומגם קצת והל"ל בהיפך דאשר יצר שייכא בלא נטילה ולכך אינה סמוכה לנטילת ידים דהרבה פעמים אומרה בלא נטילה ודו"ק:
בא"ד ואיכא הפסק גדול בין ראשון לאחרון כו' לא זזה ממקומה עכ"ל. ר"ל דהפסק כל קריאה של הסדרא הוי הפסק טפי מפסוקי דזמרה בין ברוך שאמר לישתבח וטפי מק"ש בין אהבה לאמת ולכך פתח ברכה אחרונה בברוך ושוב לא זזה ממקומה שלא לפתוח בברוך וק"ל:

דף מ"ו ע"ב

בד"ה והטוב והמטיב וא"ת אמאי פותחת בברוך והלא סמוכה כו' עכ"ל. לכאורה שדבריהם בעצמם הם דברי התלמוד דאמר פותח בברוך כו' מכלל דברכה בפני עצמה היא ויש ליישב דקשיא להו דנהי דמדרבנן היא מ"מ כיון דסמוכה היא לברכות דאורייתא מקרי סמוכה לחברתה ואהא תרצו דלא שייכא כלל לברכות דאורייתא דלא נתקנה אלא אח"כ בשביל הרוגי ביתר וק"ל:
בא"ד ונאמן אתה של ברכת הפטרה כו' הוא נכתב גדול כו' עכ"ל. ביאור דברי התוס' בפ' ע"פ וז"ל וברכה שלאחר ההפטרה צור העולמים עד שכל דבריו אמת וצדק ויש הפסק במחזורים ומתחיל נאמן אתה הוא ואין שם ברכה לא בחתימת ראשונה ולא בפתיחת שניה ונראה כו' ע"ש באורך:
בד"ה להיכן הוא חוזר כו' למקום שפסק שומר ברוך שאכלנו עכ"ל. והוא פי' הרב אלפסי:
בא"ד דהיינו למר מהזן ואילך ולמר מנברך והשתא כו' עכ"ל. משמע למר מהזן היינו תחלת הזן ולמר מנברך היינו תחלת נברך וא"כ הוא מאי למקום שפסק גם אם נפרש בדוחק למר מהזן היינו מסוף הזן דהיינו מברכת הארץ ולמר מנברך היינו מסופו דהיינו מהזן קשה קצת דא"כ למ"ד חוזר לראש היינו מתחלת נברך דלא שייך ביחיד לומר כן ונראה להגיה למר מהזן ולמר מנודה לך דהיינו מתחלת הזן ומתחלת נודה לך מיהו מ"ד חוזר לראש ליכא לפרושי אלא למ"ד עד נודה לך ודו"ק:
בא"ד והשתא ניחא דלא קשה מהזן שהרי לא ספי בינתיים עכ"ל. כצ"ל ר"ל דלהך פירושא דאיירי ביצא אחד מהן לשוק דאפשר דלא ספי ואכיל בינתיים ולכך יוצא שפיר בברכת הזן ששמע כבר מהשנים משא"כ אי הוה איירי בא' המפסיק לב' ואוכל אח"כ תקשי שפיר כדלעיל כיון שאכל אח"כ היאך יוצא בלא הזן דהוא דאורייתא וק"ל:
בד"ה מר זוטרא כו' דיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון ומיהו בכך אין למחקו עכ"ל. כצ"ל עיין ברבינו יונה:
בד"ה בזמן שהן כו' ולקמן במתניתא גרסינן גדול כו' עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה אין מכבדין כו' הא קאזלי באורחא כו' וי"ל כשיצאו לדרך כא' מכבדים כו' עכ"ל. ק"ק דהאי לישנא גופא הוו קאזלי באורחא קאמר הכא גבי רבין ואביי וע"כ דלא מתוקמא אלא בשלא יצאו לדרך כא' וק"ל:

ח"א מ"ו ע"ב

אין מכבדין בדרכין כו'. מפורש פרק אמר ליה הממונה:

דף מ"ז ע"א

גמ' א"ל רב מאי דעתיך לאצטרופי כו'. כצ"ל:
תוס' בד"ה אין המסובין כו' יש חילוק בין שתיה לאכילה א"נ כו' שלא שתה המברך ולא פליגי רבי בון כו' עכ"ל. כצ"ל ועיין כל דבריהם בתוס' פ' ע"פ וברא"ש כאן וק"ל:

דף מ"ז ע"ב

בד"ה מצוה דרבים שאני מכאן קשה לה"ג דפי' דמי שמת לו מת ביו"ט האחרון כו' עכ"ל. דשמחת הרגל הוה נמי מצוה דרבים כמ"ש הרא"ש מיהו מה שכתבו מההיא דכתובות ומדז' ימי המשתה מבטלין אבלות דאורייתא כ"ש יו"ט שני עכ"ל, קשה קצת דמאי עשה ומצוה דרבים איכא בז' ימי המשתה של חתן טפי מבאבילות ויש ליישב ודו"ק:

ח"א מ"ז ע"א

כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה כו'. שהוא סובר שעל ידי שיאריך באמן יאריך ימים ושנים כדאמרינן בסמוך כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו והוא טועה דאריכות ימים ושנים יותר מדאי נמי אינן טובים כמ"ש והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ וגו' וק"ל:

ח"א מ"ז ע"ב

איזהו ע"ה כל שאינו קורא ק"ש כו'. כל הסוגיא מפורש במס' סוטה פרק היה נוטל ע"ש:
לעולם ישכים אדם לבהכ"נ כדי שיזכה וימנה עם י' כו'. דכל בי עשרה שכינתא שריא והם י' הראשונים שהביאו השכינה לבהכ"נ והבאים אח"כ אינן עושין כלום בזה רק מה שמתפללין עם היה שהביאו השכינה לשם וק"ל:

דף מ"ח ע"א

בד"ה ולית הלכתא כו' באותו מעשה דר' אליעזר ודלעולם ישכים ותניא כוותיה כו' בתר תניא כוותיה דישכים כו' עכ"ל. כצ"ל ובכל נוסחות שלפנינו לא מייתי ברייתא ת"כ אהא דישכים ודו"ק:
בא"ד אע"ג דתנא ברייתא הכי לאתויי פורח יעמידנה רב נחמן באינו יודע כו' דכי בעי יודע או פורח כדפי' כו' עכ"ל. דבריהם תמוהים שהם סותרים דבריהם בזה הדיבור דלעיל שכתבו קטן פורח מזמנין עליו היינו דוקא היודע למי מברכין ותרוויהו בעינן כו' ולכאורה היה נראה ליישב שאלו הדברים שכתבו כאן הם דברי ר"ת דבחדא מינייהו סגי והוא דעת הרא"ש ע"ש ולעיל שכתבו דבעינן תרווייהו הוא דעת אחרת אבל ר"ת גופיה כתב לעיל דבעינן פורח ויודע וע"ק לי להאי פירושא בתרא כיון דמלתא דרב נחמן דאמר ולית הלכתא ככל הני שמעתתא קאי אכל הני דלעיל מכ"ש דקאי אר' יוחנן אלא אריב"ל לא ניחא להו דקאי משום דהפסיק במעשה דר"א ובישכים ולפי' ראשון ניחא דפליג אדר"י דלא בעי אלא פורח ורב נחמן בעי נמי יודע אבל לפי' ב' ר"י נמי נקט סתם פורח בלא יודע ודו"ק:
בא"ד דר"א דמיירי בתפלה ויש מצרפין קטן כו' קטן פורח כפיר"ח ויודע כו'. כצ"ל:
בא"ד ודוקא התם במגילה דקטן עולה כו' אי לא הוה משום כבוד כו' עכ"ל. במס' מגילה אמרו דקטן עולה למנין ואי לא הוה משום כבוד צבור לא הוו אמרי הכי התם אבל לשאר כו'^[1] וק"ל:
בא"ד ור"ת פי' דההיא דר"י ב"ה דוקא בג' מיירי עכ"ל. אבל הא דפריך מיניה בירושלמי אהא דאין עושין קטן סניף לעשרה כו' וכמ"ש התוס' לעיל לא יתיישב וק"ל:
בד"ה אביי ורבא כו' לאו לאזמוני עלייהו קא מנסי להו כי היו כו' עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה תשעה שאכלו כו שהרי שתיה בכלל אכילה ויש כו' וכן פסק רי"י בתוספתא והשר כו' עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה עד שיאכל כו' ולא מצי לאוקמא הא דשרי לקטן כו' עכ"ל. כצ"ל ור"ל דלא מצי לאוקמא התם בפרק מי שמתו הא דשרי לקטן אלא בכה"ג דאכל אביו כזית דהוי אביו נמי מדרבנן אבל אי הוה אכל אביו כל השובע לא אתי דרבנן ופטר דאורייתא וק"ל:

דף מ"ח ע"ב

בא"ד אפילו לא אכל כלל כדאמרינן כו' וכזית דגן אינו צריך אלא שיוכל לומר שאכלנו משלו עכ"ל. ק"ק להאי טעמא אפילו לא אכל אלא ירק ושתה יין יוציא אחרים ויכול לומר שאכלנו וכמ"ש התוס' לעיל ויש ליישב ועיין ברא"ש וק"ל:
פירש"י בד"ה בין מדה טובה והתורה מדה טובה הוא עכ"ל. נראה מפירושו שהוא מפרש הא דקאמר הכא אר"מ מנין שכשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה כו' קאי אברכת התורה דקיימינן ביה לעיל מיניה וקאמר מנין שמברכין ברכת התורה אף על הרעה ופורענות וקללות שנכתבו בתורה ויליף מה' אלקיך כו' דבין מדת פורענות וזה שדקדק לפרש ובין מדה טובה דקאמר לאו דוקא בברכות שנאמרו בתורה אלא דכולה מדה טובה היא ודו"ק:
בד"ה תורה ניתנה כו' בסיני ובאהל מועד ובר גרזים ובערבות מואב כו' עכ"ל. חשיב ד' דאיכא מאן דמפיק הר גריזים ועייל אהל מועד ע"ש:
תוס' בד"ה ברית ותורה כו' ותורה וחיים ומזון דדי להזכיר על בריתך כו' עכ"ל. לשון המרדכי שאין לומר ברית ותורה חיים ומזון דמה לנו להודות על החיים שנוחל לאבותינו כו' ע"ש:

ח"א מ"ח ע"א

ורחמנא היכא יתיב כו'. דמה שא"ל לרחמנא אפשר דאכתי לא ידעו למי מברכין דאינן יודעין מי הוא רחמנא אלא דכך למדו מפי אביהם ורבם לומר כן ולכך לא הוה סגי ליה נמי שיאמרו כן בפה בשמי טללא ובשמיא דשמא למדו לומר כן ואינן יודעין מה הוא טללא ושמיא עד שהראו לו כלפי מעלה מה הוא ושפיר יודעין למי מברכין וק"ל:
סלסלה ותרוממך ובין נגידים תושיבך. כן הוא בכל ספרים שלנו ופסוק הוא בספר בן סירא כמ"ש התוס' ס"פ החובל אבל מפירש"י נראה דלא הוה גורס אלא סלסלה ותרוממך וגו' וע"ז כתב סיפיה דקרא תכבדך כי תחבקנה פסוק הוא בספר משלי סי' ד' והוה סגי ליה הכא לאתויי סלסלה ותרוממך אלא שרש"י הביא סיפיה דקרא להוציא מדברי התוס' האומרים שהוא פסוק בבן סירא ועדיפא ליה לאתויי קרא דספר משלי מלאתויי קרא דספר בן סירא אבל התוס' ס"ל דקרא דספר בן סירא ובין נגידים תושיבך ניחא טפי דומה להך עובדא דאותביה בין דידיה לדידה וק"ל:

ח"א מ"ח ע"ב

זו ברכת הזן וכו'. דהיינו אכל דבר ששבע ממנו ומיזן כדאמר לעיל שמשה תקנו אירידת המן שהיו ג"כ שבעים ממנו:
את ה' אלקיך זו ברכת הזימון. שאין אומרים בה דברים רק נברך שאכלנו משלו ועיקר הזימון בעשרה אומרים אלקינו וקצת רחוק שהקדם בקרא ברכת הזן לברכת הזימון והתוס' לעיל הביאו ברייתא זו בהפך זה וברכת זו ברכת הזימון את ה' אלקיך זו ברכת הזן ולא ידעתי משמעה:
על הארץ זו ברכת הארץ. משה רמז לה שיהושע תקנה כשנכנסו לארץ ואמר הטובה זו בונה ירושלים שהוסיפו לתקן דוד ושלמה כדאמר לעיל ואמר אשר נתן לך זה הטוב ומטיב דהיינו כדרך הנותן שנותן בעין יפה וטובה כדאמרי' במס' ב"ב כו' וק"ל:
קו"ח כשהוא כו'. יש לדקדק מהאי ק"ו תבעי נמי ג' ברכות לפניו וכן יש לדקדק לקמן דקאמר ברכת התורה מנין ק"ו דעל חיי שעה כו' מה"ט תבעי נמי ג' ברכות אחרונות וי"ל דלאו ק"ו גמור הוא דאיכא למימר אדרבה היכא שכבר נהנה יש לו לברך אבל לפניו שעדיין לא נהנה לא יברך וכ"כ התוס' בר"פ כיצד מברכין דלאו ק"ו הוא דא"כ תהא ברכה לפניו נמי מדאורייתא כו' עכ"ל, ע"ש אלא דסמך עצמו בברכה דלפניו משום דאסור ליהנות בעוה"ז בלא ברכה דה"ל כאלו מעל כדמסיק פ' כיצד מברכין וכן י"ל בברכת התורה דלאו ק"ו הוא משום דלחיי שעה דנהנה בעוה"ז יש לו לברך משא"כ בחיי עולם הבא דעדיין לא נהנה בו ודו"ק:
אל תיקרי ובירך אלא וברך כו'. דריש כן דלפי פשוטו ה"ל למכתב ויברך את לחמך וגו' ועוד דמסיים בהאי קרא והסירותי מחלה וגו' וא"כ ה"ל למכתב נמי ברישא דקרא וברכתי את לחמך וגו' בלשון מדבר בעדו ע"כ דרש דכינוי וברך קאי על האדם שתעשה ברכה על הלחם שתאכל ומים שאתה שותה ולכך כתיב לחמך ומימך דאחר שתברך נעשה לחמך ומימך כדדרשינן לעיל גבי דגנך וק"ל:
כי הוא יברך הזבח וגו'. פירש"י שטעון לברך כו' בא"י אקב"ו לאכול את הזבח כו' עכ"ל וק"ק דאין זה ראיה אלא לברכת המצות אבל לברכת אכילות רשות והנהנה דקיימינן ביה השתא מנין דבעי ברכה לפניו במכילתא דקאמר בהאי לישנא כי הוא יברך הזבח ר"נ אומר מכאן לברכה לפני המזון מזה נראה דלאו ברכת המצוה קאמר אלא ברכת הנהנה שעל המזון לפניו דהיינו בבשר שנ"ב בלאו ברכת המצוה של זבח ותו לא מידי וק"ל:
וכ"כ למה לפי כו'. ר"ל שהוא לא שאל אלא היש בזה הרואה והם השיבו לו הרבה דברים שלא שאל עליהם כלל שלא היה להם להשיב רק יש הנה גם מה שאמרו לו עוד ועתה עלו כי אותו כהיום תמצאון וגו' הוא כפול שכבר א"ל כבואכם העיר כן תמצאון אותו וק"ל:
כדי להסתכל כו באגדת שמואל איכא דפליגי ביה תנאי כל האורך הזה למה מביטות היו בנוי של שאול כו' דברי ר"י א"ל ר' יוסי א"כ עשית בנות ישראל כזונות וגו' אלא שלא הגיע עדיין השעה שאמר הקב"ה כעת מחר אשלח לך וגו' וצ"ל דלאו במתכון לכך האריכו הנערות בדבריהם דהא ודאי לאו נביאות היו אלא שהקב"ה שם אריכות דברים אלו בפיהם כדי שישהה שם עד שתגיע השעה כו' וכצ"ל ברבקה שאמרה למה אשכל גם שניכם וגו' כמפורש פ"ק דסוטה וק"ל:
בין מדה טובה כו'. פירש"י והתורה מטה טובה היא עכ"ל. מפירושו נראה דר"מ בעי נמי לאתויי ראיה דמברכין על התורה ולא משמע כן דהא לא קאמר אין צריך כדקאמרי הני תנאי בכל הנהו דרשות דלעיל דדרשי ראיה אברכת התורה ועוד דמברך על הטובה פסיקא ליה כדקאמר שכשם שמברך על הטובה ולא בעי לאתויי הכא אלא דכן מברכין על הרעה והיא מלתא באנפי נפשה אהאי קרא דלכך כתיבי הכא גבי ברכה ב' השמות ה' אלקיך שהם הרחמים והדין לומר לך שכשם שמברכין על מדה טובה כמפורש בקרא על הארץ הטובה כך מברכין כו' ודו"ק:
ר"י ב"ב כו' טובה הטובה טובה זו תורה כו' הטובה זה כו'. נראה לפרש דה"ק מדכתיב כבר לעיל מיניה אל ארץ טובה וגו' לא ה"ל למכתב כאן הטובה דודאי על אותה ארץ טובה דלעיל קאי אלא האי הטובה יתירא הוא למדרש מיניה בה"א הידיעה דמקרי טובה במקום אחר או תורה קאמר דכתיב כי לקח טוב וגו' ואין בנין ירושלים דכתיב ההר הטוב וגו' וק"ל:

דף מ"ט ע"א

בד:ה לומר שצריכה כו' ומ"ה נקט מלכות דלא הוי סמוכות ומיהו אנן כו' עכ"ל. פי' לדבריהם דמ"ה נקט מלכות בהטוב ומטיב במקום ברכת ארץ דהיה ראוי לומר בה מלכות כיון דלא הוו סמוכות מעיקרא כמ"ש דיהושע תקן ברכת הארץ והא דאין פותחין בה בברוך ככל שאר ברכות שאין סמוכות היינו לדידן דנתקנו על הסדר אבל מדינא היה לפתוח בברוך ולומר בה מלכות ולכך לדידן מיהת אומרים מלכות במקומה בהטוב והמטיב ומ"ש שיש שנוהגין לומר בב"י מלכות לאו בתחלת הברכה קאמר דהא לדידן סמוכה הוי ולדידהו נמי משמע דאמר מלכות בהטוב והמטיב תחת ברכת ב"י אלא על האומר אבינו מלכנו רוענו כו' וכ"ה במרדכי ע"ש:
פירש"י בד"ה לאו אורח כו' מהדר לה בהטוב והמטיב. הס"ד ואח"כ מ"ה שתי מלכיות כו'. כצ"ל והשאר נמחק:
תוס' בד"ה ברוך שנתן כו' ובברת של י"ח ברכות כולם סמוכות לברכת אל חי וקים כו' עכ"ל. לא ידענא כוונתו מה הוא ברכת אל חי וקים שסמוכות לה ברכות של י"ח ואם נמאר כוונתו על ברכת גאל ישראל וקרי ליה ברכת אל חי וקים כאמור בה למלך אל חי וקים דכל י"ח ברכות דהיינו אך הראשונות סמוכות לגאל ישראל וא"צ מלכות דא"כ גם בא"י לא בעי בפתיחת י"ח כמו בשאר ברכות של י"ח ועוד במנחה ובמוסף לא הוי ברכה ראשונה די"ח סמוכה וכתירוץ הב' שכתבו התוס' הכא דאלהי אברהם היינו מלכות ולא ברכה ראשונה סמוכה כלל כ"כ התוס' פרק כיצד מברכין ע"ש:

דף מ"ט ע"ב

בד"ה אם עבר כו' ששמו צופים ול"נ דא"כ הל"ל וכמדתו כו'. כצ"ל:
בד"ה ר"מ סבר כו' דלפי מה שמחליף ר' יוחנן קאמר ר"י בכזית כו' עכ"ל. ק"ק מהיכא פסיקא להו דמוחלפת השיטה היינו הך דהכא לענין זימון ואימא דהך דהתם וכן מי שיצא מירושלים כו' הוא מחליף ודו"ק:

ח"א מ"ט ע"א

כל שאינו אומר ברית ותורה כו' ומלכות בית דוד כו'. מפורש פרק ע"פ בחידושינו:

ח"א מ"ט ע"ב

אחד עשרה ואחד עשרה רבוא כו'. כבר ידעת כי כל העשיריות קודש והוא מקור ותכלית לכל המספרים ובמעלה הא' דהיינו פ"א עשרה והעשרים הוא מעלת הב' ב"פ עשרה וכן כולם עד מאה שקונה לו שם אחר שהוא חוזר למעלת הא' והוא כי פ"א מאה הוא י"פ עשרה והב' מאות הוא מעלת הב' והכ' וכן כלם עד אלף שהוא חוזר למעלת הא' והיו"ד והק' כי פ"א אלף הוא עשרה מאות ובדמיון הזה ברבוא אחד שהוא עשרה פעמים אלף והשתא לת"ק דהיינו רע"ק ס"ל כיון דהעשרה הוא המקור לכל המספרים אין חילוק בין עשרה ובין עשרה רבוא שי"ל נברך אלהינו שהא למלעה מכל עשר קדושות ור"י הגלילי יליף מקרא מדכתיב במקהלות ברכו בלשון רבים ולא כתיב בקהל ברכו וגו' דכל בי עשרה שכינתא שריא וקהל ועדה מקרי אלא ללמדך דלפי רוב הקהל מברכים דהיינו לפי מה שנתוסף העשיריות וקונה לו שם חדש דהיינו מאה ואלף ורבוא שהם כלם כח מספר העשרה כמ"ש עי"ז נתוסף בו קדושה להוסיף בדבר שבקדושה כדמסיק בק' נברך ה' אלקינו כו' וכן כלם, ויש לדקדק דפליגי הני תנאי בברכו שבברכת המזון ולא פליגי בברכו ובקדושה שבבהכ"נ וקרא דמקהלות ברכו וגו' אינו מפורש דאיירי בבה"מ וי"ל דפליגי בבה"מ שהיא ברכה המפורשת בתורה ואכלת ושבעת וברכת ובהכי איירי ודאי קרא:

דף נ' ע"א

בד"ה אלא ש"מ כו' וה"ק נברך מן הכלל דרבים עדיף וגריס אלא כו' עכ"ל. נראה דר"ל דה"ק דמהאי גיסא דנברך ה"ל נברך מן הכלל עדיף ולאידך גיסא דברכו הוי צווי ה"ל ברכו עדיף וכיון דאיכא למימר הכי וא"ל הכי ש"מ דתרוייהו כי הדדי נינהו וק"ל:
בד"ה על המזון כו' יש הרבה לכרכו עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה ג' שיש בו כו' שכל אחד ואחד אוכל מככרו אינן כו' עכ"ל. כ"ה בלשון אחר בגמרות שלפנינו אבל הוא מפיר"ח כמ"ש הרא"ש ואינו מלשון הגמ' וק"ל:
בא"ד אינן רשאין ליחלק. הס"ד ואח"כ מ"ה אבל אי אקדימו כו'. כצ"ל:

דף נ' ע"ב

בד"ה חלקוהו האחין כו' ול"נ דהתם איירי להחזירו כאשר כו' עכ"ל. ובתוס' פ"ק דסוכה תירצו בפשיטות דהתם מיירי שהמטה של איש אחד ולא נגנב חציו וק"ל:
בד"ה בורא פרי העץ כו' משמע דמי פירות כשירות לנ"י ויש כו' עכ"ל. ר"ל דמי פירות שם מים מקרי עליו לנ"י אבל משניתן לתוכו מים שם יין עליו ואסור לנ"י דבעי שם מים ועיין ברא"ש וזהו גירסא ראשונה של רש"י דהשתא איכא לפרושי שפיר טעמייהו דרבנן דבין כך ובין כך אין נוטלין ממנו לידים היינו משום דשם יין מקרי עליו אבל לגירסא שניה של רש"י דנתינת מים ליין מכשיר לנ"י לר"א ע"כ לרבנן דבין כך ובין כך אין נוטלין ממנו לנ"י משום הפסד אוכלין הוא וק"ל:
בד"ה כמאן אזלא כו' וי"א דצריך לאכול אח"כ ויש כו' עכ"ל. לא ידענא כיון דלא ממאיס ע"י סמיכה מה צריך לאכלו אח"כ גם ברא"ש אינו וק"ל:
גמ' שקל מר זוטרא פתק לרמיה דרב אשי דסתנא כו'. מלת דסתנא לא ידענא אהיכא קאי דמשמע מתוך הסוגיא דתמרי ורמוני זרק מר זוטרא דמותר לזרוק אבל דסתנא שהוא בשר מבושל ממאיס ואסור לזרוק וכן נראה מפירש"י דמלת דסתנא אין כאן מקומו אבל לא ידענא מקומו ודו"ק:

ח"א נ' ע"א

ומטובו ה"ז בור כו'. פירש"י שממעט בתגמוליו של מקום כו' עכ"ל, ועוד י"ל שמחסר טובו של מקום כאלו כביכול מה שהוא נותן מטובו לאדם הוא מחסר מעצמו כמדת בשר ודם מה שהוא נותן לאחר הוא מחסר מעצמו משא"כ מדת הקב"ה דמדת טובו לעולם לא יחסר וע"כ נימא ובטובו דמשמע דלא יחסר טובו גם כשהוא מטיב לאחרים:
ודקאמר בשאלה שאני. ר"ל בשאלה ודאי לא משמע שהוא מחסר מטובו אלא כשואל דבר מועט וק"ל:
ובשאלה נמי הכתיב הרחב פיך וגו' ההוא בד"ת כו'. וסמיך ליה אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים שאל תחשוב שלא אוכל למלא כל שאלתך הרי אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים אשר ראית שם היכולת בידי למלא כל שאלתך בד"ת:
מנין שאפילו עוברין שבמעי אמן כו'. מפורש במס' סוטה פ"ה:

דף נ"א ע"א

פירש"י בד"ה יחזור ויאכל שום כו' יוסיף על סרחונו ויעשה ברכה לבטלה כו' עכ"ל. טעות נפל בפירש"י במה שפי' ויעשה ברכה לבטלה דאם כוונת רב חסדא דלא יחזור ויברך מאי קאמר עלה רבינא הלכך אפילו גמר כו' גם אין המשל דומה לנמשל אבל כוונת רב חסדא דיחזור ויברך אם לא גמר לאכול והשתא המשל דומה לנמשל וכי משום שלא בירך כבר על שאכל ששכח יוסיף על סרחונו שלא יברך על מה שיאכל עוד ועלה קאמר רבינא שפיר הלכך כו' ודו"ק:
גמ' אמר רב חנן ובחי אמר רב ששת ובברכת הארץ כו'. הלשון קצת דחוק ובתר"י גירסת הרי"ף חי אמר רב ששת עד ברכת הארץ ע"ש:
פירש"י בד"ה בנטלי כוסות. הס"ד ואח"כ מ"ה כשמגיע לברכת הארץ כו'. וכצ"ל והוא פי' למה שאמר רב ששת בחי עד ברכת הארץ אי כפי' רי"ף או כפי' ר"ת כמ"ש התוס' והרא"ש מיהו א"כ לא אצטריך ליה לתרוצי לעיל גבי חי דלא תקשי ממתני' אלא אי אפי' הרי"ף אי כר"ת ויש ליישב ולשון הטור א"ח סי קפ"ג ק"ק שכתב מעטר ליה בנטלי פירש"י בכוסות וי"מ שהיה מניח כוסות יפים כו' עכ"ל משמע מדבריו דרש"י לא נתכוון כפירוש הי"מ ודו"ק:

ח"א נ"א ע"א

סח לי סוריאל שר הפנים כו'. פירש"י מלאך חשוב כו' עכ"ל, ומצינו שגם למטה דברה עמו השכינה לפני ולפנים וא"ל ישמעאל בני ברכני כו' ואפשר דגם למטה דבר עמו מלאך זה ומסתמא למטה שמע מהמלאך עניני הרוחות רעות אלו שהם כחות הטומאה המצפים לאדם להזיקו ולהמיתו כמ"ש צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו וגו':
ואל תעמוד לפני הנשים בשעה כו'. כדאיתא במדרשות שהם הביאו המיתה לעולם ועדיין הוא מרקד ביניהם בעידן ריתחא:
עשרה דברים נאמרו בכוס כו'. והם כולם עשרה דברים אשר מצד הקדושה והטהרה כי הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ שיהא הכלי נקי וטהור מכל צד, חי ע"ש החיים האמיתי אשר בברכתו ומלא ע"ש שאין שום חסרון ח"ו בחקו עיטור ע"ש העטרה היא שלו, ועיטוף כדאמרינן לעיל ע"ש הכון לקראת אלקיך וגו', ופרס סודרין כו' דתהוי אימתא דשמיא על המברך כדאמרינן ברב נחמן ב"י בסוף מס' שבת, ונוטל בב' ידיו ע"ש הימין והשמאל שהם הדין והרחמים והיינו שאו ידכם קודש וגו', ונותנו לימין שיהיו הרחמים גוברים על הדין, ומגביה מן הקרקע כו' מגביה כלפי מעלה עש"ה כוס ישועות אשר וגו' כי כמה כוסות דכתיבי בקראי בכוס פורענות כמו גם עליך תעבר כוס וגו' וכוס התרעלה וגו' ומלת כוס גימטריא אלהים שהוא מדה"ד ע"כ אמרו שזה הכוס ב"ה הוא כוס של ישועות ולא פורענות כדלקמן דאין מברכין ב"ה על כוס של פורענות אבל אמר כי זה הכוס אשר אותו בשם ה' שהוא הרחמים אקרא להפך מדה"ד למדה"ר ובפ' ע"פ (קי"ט ע"ב) מפורש כי דוד יאמר כן בכוס של בה"מ לעתיד ע"ש, ואמר ונותן עיניו בו דהיינו שלא יסיח דעתו ממנו אלא יכוין דעתו לזאת הכוונה ואמר משגרו לאנשי ביתו במתנה כו' דרך נתינה שהנותן בעין יפה נותן כי היכא דתתברך וק"ל:
כל המברך על כוס מלא כו'. במדה זו קאמר דנותנין לו נחלה מלאה דהיינו בלי מצרים ומייתי לה שנא' ומלא וגו' ים ודרום וגו' דהיינו עד הים שאין משם עוד ישוב עולם וכן עד דרום שגם משם אין עוד ישוב מחמת חום גדול כמ"ש התוכניים ואמר דזוכה ונוחל ב' כו' כתבו התוס' פי' הר"י וי"מ דה"ל למיכתב רש וכתיב ירשה הרי י"ה יתירה כי בי"ה נבראו ב' עולמות כו' ע"ש ועי"ל ים ודרום כי עסקי עוה"ז מיוחסים ע"ש הים כדאמרינן פ' כיצד מעברים (נ"ה ע"א) לא מעבר לים וגו' לא תמצא אותם בסחרנים ובתגרנים ודרום רמז על עסקי עוה"ב שהיא התורה כמ"ש (ב"ב כ"ה ע"ב) הרוצה להחכים ידרים וקאמר שזה המברך זוכה שאפשר שיתקיימו שני הפכים אלו בו וק"ל:

ח"א נ"א ע"ב

ופרי בטנה לא נאמר אלא פרי בטנך כו'. הולד הוא פרי הבטן כתרגומו בריך ולדא דמעך והוא פרי של האשה ולא ניחא ליה למימר דעם האשה לחוד ידבר הכתוב ונוכח לזכר ולנקבה שוה גם הא דאמרינן שכל התורה נאמרה בלשון זכר היינו בדבר השייך גם לזר ונראה דעולא דס"ל הכי פליג אדלעיל דאמרי ליה לתנא משגרו לאנשי ביתו ופליג נמי אהא דפ' הפועלים (פ"ו ע"א) מה שאמרו המלאכים איה שרה אשתך היה כדי לשגר לה כוס של ברכה דמסתמא אברהם שתה עמהם כוס של ברכה כרב נחמן ועי"ל דסבר כר"י דאנו אין לנו אלא ד' ומיהו רב נחמן נהג כן וכמ"ש התוס' דמשמע שכמה דברים היו נוהגים ולכך כעסה ילתה ותברה ד' מאה דני דחמרא להורות שאין כעסה בשביל כוס יין שלא שלח לה שהרי אינו נחשב בעינה אלא על כוס הברכה שלא שלח לה כעסה ורב נחמן דקאמר נשדר לה כסא אחרינא ושלח לה כו' גם שלא היה כסא דברכתא לא קאמר הכי אלא לפייסה קצת בכך והיא לא נתפייסה וא"ל ממהדורי מילי כו' דהיינו שאינן רק דברים בעלמא וק"ל:
השותה כפלים לא יברך שנא' הכון לקראת וגו'. יפורש פרק ע"פ:

סליק פרק שלשה שאכלו

1. נמוקי הגרי"ב: משמע מדבריו שמפרש דהא דקאמר שם במגילה משום כבוד צבור והוא טעם שמפני זה קטן עולה, ולכן יש חילוק בין קריאת התורה לשאר דברים אבל המעיין שם יראה דליתא דהאי מפני כבוד הצבור קאי על אשה לא תעשה ע"ש, ובדברי התוס' ט"ס קצת וצ"ל וכדקאמר התם במגילה, ושם חזינן דאף אשה מן הדין ראויה לעלות רק מפני כבוד הצבור לא, וכאן נשים אין מזמנין חזינן דחלוק זה מזה: