חידושי הרמב"ן על הש"ס/ברכות/פרק ז

על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים

דף מה עמוד א עריכה

זו ששנינו שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן אעפ"י שלא הסיבו הוא דחובת זמון קובעת אותם בחבורה דהא אינם רשאין ליחלק אבל משנתנו דכיצד מברכין (ברכות מב א) דבעי הסיבה א"נ ניכול נהמא בברכת המוציא ובורא פרי נשנית וכולה מתני' התם בברכה שלפני אכילה היא וכן כתב בהלכות רבי' ז"ל. ודקא אמרינן עלה נח נפשיה דרב ואפילו ברכת מזונא לא גמרינן כולהו ברכות דמזון כייל בה לומר שאינן בקיאים בהם כלל לפיכך אני אומר בשתי חבורות שהם בבית א' שאפילו רואין אלו את אלו או שיש שמש ביניהם אינן מצטרפים לברכה דהמוציא שחובת זימון קובעתן ואפילו יש בכל חבורה כדי זימון מתוך שאינן רשאין ליחלק קבועין הם אפילו מחבורה לחבורה שאם רצו לזמן ביחד מזמנין אבל להמוציא אינן קובעין חבורה אלא בשהסיבו במסיבה אחת.. וכן זו שאמרו שלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק קורין לו ומזמנין עליו כלומר כשהוא בשוק והוא דקרו ליה ועני דוקא לאחר האכילה משום דחובתן קובעתן אבל להמוציא אינו מצטרף כדאמרינן בפסחים מן האגף ולפנים כלפנים ואמר ר"י אמר רב וכן לתפלה ולא תימא התם לתפלה דוקא משום דבעיה (תהלים סח כז): "במקהלות ברכו אלהים" דאפי' הוי הם עשרה דמברכינן בשם איהו לא עני אמר ולא נפיק. אבל בהלכות גדולות מפרשי' לה כשהסיבו וכך כתוב שם והיכא דיתבו ואימלוך אימלוכי וכל חד מנהון איקרי אכל אומצא לא מחייבינן בברכת זמון ודאי קבעי סעודתייהו מזמנין דתנן היו יושבין כו' ואפילו הוו מסגי באורחא ואמר ניזיל נכרוך רפתא בדוכתא פלן אע"ג דכי מטו התם כל איניש ואיניש נכרוך לחודיה איקבעו להו בזימון וקשיא ליה עובדא (ברכות מז א) דשמואל ורב דרב שימי קא מסרהיב ואכיל ואע"ג דגמר לה סעודתייהו איצטריף בהדייהו משום דאלו מייתי גוזליא הוו אכלי והא הכא ליכא הסיבו וליכא בסל נהמא דרב שימי שלא מדעתן התחיל לאכול ואפ"ה מצטרף וכן השמש שעומד על שנים דאוכל ואעפ"י שלא נתנו לו רשות מטה ומכריע כדברינו :

דף מז עמוד ב עריכה

ודא דקתני באוכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו שאין מזמנין. רבותינו מפרשים שאים מזמנים עליהם בחבורה ברכת זמון לפי שאין חבורה לאיסור אבל ברכת המזון מברך הוא לעצמו שכבר נהנה. אבל בתוספתא דמסכת דמאי בפרק שני ראיתי עם הארץ שאמר לחבר תן לי ככר זה ואוכלנו יין זה ואשתנו לא יתן לו שאין מאכילים טהרות לעם הארץ היה נדור מן הככר אמר לו תן לי ואוכלנו מאבטיח שנוקר תן לי ואוכלנו יין ונתגלה תן לי ואשתנו לא יתן לו שאין מאכילים את האדם דבר האסור לו כיוצא בו לא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח שאין מאכילים את האדם דבר האסור לו אכל כולן אין מברכים עליהן ואין מזמנין עליהם ואין עונין אחריהם אמן :

הא דאמרינן וכותי עשורי מעשר. דבמאי דכתיב באורייתא מזהר זהירי פירשו עשורי מעשר מאי דאכיל לנפשיה אבל לאחירני לא מעשר דלית להו ולפני עור לא תתן מכשול כדאיתא בפ"ק דחולין וזו היא ששנינו הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון כו' :

דף מח עמוד א עריכה

הא דאמרינן ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. כבר פירשתי בספר המלחמות שיש הפרש בלשון הגמרא בין מקום שאמרינן לית הלכתא ככל הני שמעתתא מהא דאמר רב פלוני כגון אותה שאמר במ"א ובין מקום שאומר לית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר כענין שאמר בכאן שהלשון הראשון אומרים אותו במקום שהשמועות חולקות זו עם זו בפירוש ואי אפשר לקיים את שתיהן וזה הלשון שנאמר בשמועה זו אינו במקום מחלוקת ברור שיהא אפשר לקיימן כולן שיהא קטן המוטל בעריסה נעשה סניף לעשרה ויודע למי מברכין מזמנין עליו בשלשה וכן עבד ושבת ואדון ותשעה שנראין כעשרה והמחדדין זה את זה אלו כולם אין להם שום מחלוקת על מימרא דר' נחמן וכן בדר' יוחנן בפורח יש לקיימן שתיהן אבל כך אמרו בגמ' שאין הלכה ככל הני קולי דברכת המזון אלא כי האי קולא דרב נחמן וגמרא הוא דקים ליה בהאי פסקא וכן מתפרשת אותה שבפרק כיצד מברכין לעיל וכן במסכת שבת וכתובות פרק אלמנה נזונית וכן בכל מקום וזהו דעת הגאונים בהסכמת כולם ז"ל. אבל כאן מפני שמצאו קצתם תניא נמי הכי בקטן פורח קשה עליהם לדחות ברייתא מפורשת מדר"נ בפורח קאמר הכי ולומר דאפי' בפורח בעי' יודע למי מברכין :

והנה רב נחמן החמיר יותר מר' יוחנן ופסקו בגמרא כמותו ודחו כל שאר השמועות וזה הפירוש אע"פ שעולה בדרך הסוגיא קשה הוא עלינו דרב נחמן קטן סתם קאמר ואין במשמע פורח דהא ר' יוחנן ורב נחמן לאו בהדדי איתמרו דנימא הכי אלא כל חדא וחדא שמעתתא בפני עצמה איתמר ומאן דאמר קטן סתם אין במשמע דוקא פורח וכל שכן מי שהעמידה כשהגיע לכלל שנותיו ולא פרח שהן דברים פורחין באויר וכבר נדחה להלכות אבל לענין מה שהקשו מן הברייתא יש לתרץ דלשני קטנים מצרכא שלא אמרו מזמנין עליו אלא בקטן אחד אבל שנים לא ואם היה פורח הרי הוא כגדול ואין מדקדקים בשנים דכיון שהוא מופלא סמוך לאיש עשאוהו כגדול לברכות וכענין הזה אמרו בירושלמי ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי קטן עושין אותו סניף לעשרה והתני אין מדקדקין בקטן א"ר יוסי קומי ר' סמון ור' חנינא בשם ר' יהושע בן לוי עושין אותו סניף לשני קטנים נצרכא שאם היה קטן עושין אותו ספק. ספק עושין אותו ודאי :

וראיתי לראב"ד ז"ל שכתב דוקא לעשרה דמקילין בקטן כדמקילינן באכילת ירק ובכוס של יין אבל לשלשה בעינן הביאו שתי שערות וכל הנוטה מזה אני נוטה עליו משנתנו דתנן בהדיא נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם ומי הוא שיחלוק על משנתנו והיא כבר פסקה לקטנים שאין מזמנים עליהם והלא הנשים והעבדים יודעות למי מברכין יותר מן הקטן ולא עוד אלא שהן חייבות בברכת המזון מן התורה אעפ"כ אין מזמנין עליהם לפי שאינן בני קביעות וכל שכן קטן ואע"פ שיודע למי מברכים. ובירושלמי ר' יעקב בר זבדי בעא קומי ר' יוסא כד"א תמן קטן עושין אותו סניף לעשרה ואומר אף הכא עושין אותו סניף לשלשה מה אם תמן שאומרים את השם עושין אותו סניף כאן שאין אומרים את השם לא כל שכן אמר לו תמן ע"י שאומרים את השם עושין אותו סניף כאן שאין אומרים את השם אין עושין אותו סניף תני קטן וס"ת עושין אותו סניף א"ר יודן כיני מתניתא קטן לס"ת עושין אותו סניף מאימתי עושין אותו סניף ר' חייא איתפלגון ר' הונא ור' יודא תרויהון בשם שמואל חד אמר כדי שיהיה יודע טיב ברכה וחרנא אמר שיהא יודע למי הוא מברך א"ר ניסא כמא זימנין סגיאין אכלית עם ר' חלפתא אבא ועם ר' חנינא בר איסי חביבי ולא זימנין עלי עד שהבאתי שתי שערות מכל זאת הסוגיא נראה שאין שום קטן נעשה סניף אלא לעשרה אבל לשלשה עד שיביא שתי שערות כסתמא דמתני' והוא דרך אמת כל אלו דברי הרב ז"ל. ועשה להם סמוכות ממקומות הרבה אי אפשר להעמידן בסוגיא זו שכל מקום שאמרו חכמים מזמנין עליו זימון בשלשה במשמע וכיון אמר רב נחמן סתם קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ולא קאמר עושין אותו סניף לעשרה אי נמי מצטרפין לזימון שלשה קאמר דרב נחמן חד לישנא קאמר מזמנין וכן בשנים אע"פ שיודעין אבל אחד שיודע מצטרף תדע דהא לעיל אמרי' א"ר אסי קטן המוטל בעריסא מזמנין עליו והוינן עליה ממתני' דקתני אין מזמנין עליהן ומתרצינן לה כר' יהושע בן לוי שאמר אע"פ שאמרו קטן אין מזמנין עליו אבל עושין אותו סניפין לעשרה ושמעת מיניה בהדיא דסתם מזמנין בשלשה הוא הלכך רב נחמן דקאמר ביודע למי מברכין מזמנין עליו אפילו בשלשה קאמר תדע מדלא אקשינן עליה ממתני' כדעבדי' בר' אסי ולא מתרצינן ליה באע"פ שאמרו אין מזמנין אבל מצטרף לעשרה כי התם. ומה שאמר הרב ז"ל שהנשין והעבדין יודעין למי מברכין יותר מן הקטן. והלא נדחה ר' יהושע בן לוי מן העבד שאינו מצטרף אפילו לעשרה וכל קטן היודע למי מברכין מצטרף הוא לדבריו. אלא שאין דינו של הרב ז"ל נכון וסוגית הירושלמי שכתב חולקת היא מדר' ניסא ואין סומכין עליו בזה שכבר פסקו כרב נחמן ואין זה צריך לפנים :

דף מט עמוד א עריכה

קשה לי בברכה זו של הטוב והמטיב כיון דמטבע ארוך הוא למה לא חתמו בה בשלמא פתיחה להפריש בינה לשל תורה עשו כן שאין של דבריהם סמוכה לשל תורה אלא חתימתה למה סלקיה ואי אפשר לומר שמטבע קצר הוא דהא מאריכים בה ועוד דהא אמרינן תדע ולא דאורייתא שהרי פותח בה בברוך ואי מטבע קצר בין דאורייתא בין דרבנן לעולם פותחין בה וצ"ל שהיה ראוי לחתום בה ולא לפתוח ומפני שהיא של דבריהם הוצרכו להפריש בינה לשל תורה ופתחו בה ולא ראו להעלותה יותר משל תורה שיהיו שאר ברכות שהן של תורה בברוך אחד וזו בשנים והחזירו ברוך שבח תהלה לפתיחה :

וראיתי שנתלין לומר דמטבע קצר הוא כמה שאמור בירושלמי בפ"ק אלו ברכות שמקצרים בהם המברך על הפירות ועל המצות וברכת הזמון וברכה אחרונה של ברכת המזון. ולאו מילתא היא שדרך הירושלמי בזה אינו מטבע קצר דפתיחה ומטבע ארוך דפתיחה וחתימה אלא שלא יאריך בנוסח ברכות קצרות ולא יקצר ארוכות ואף על פי ששאומרן כמטבען וברייתא היא שמנויה בתוספתא והביאו בירושלמי עלה דמתניתין דתנן בערב שנתים לאחריה אחת ארוכה ואחת קצרה ותני עלה למה אמרו אחת קצרה ואחת ארוכה מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך לחתום אינו רשאי שלא לחתום, שלא לחתום אינו רשאי לחתום לשוח אינו רשאי שלא לשוח שלא לשוח אינו רשאי לשוח אלו ברכות שמקצרים בהם המברך על הפירות ועל המצות ברכת הזימון וברכה אחרונה שבבברכת המזון אלו ברכות שמאריכין ברכות תענית וברכות של ר"ה ויוה"כ והקשו בירושלמי אלו ברכות המקצרין בהם וכו' הא בשאר כל הברכות אדם מאריך אמר חזקיה מאן דתני המאריך זה הוא מגונה מקצר הרי זה משובח הדא אמרה אין זה כלל תני צריך להאריך בגואל ישראל בתענית הא בשש שהוא מוסיף אינו מאריך אר"י שלא תאמר הואיל והוא מעין י"ח לא יאריך בה לפום כך צ"מ צריך להאריך בגואל ישראל בתענית. כל אלו דברים ברורים הם שאין הענין הזה למטבע ארוך דפתיחה וחתימה אלא שלא יוסיף דברים על מה שתיקנו חכמים בברכות אלא במקומות שהאריכו מאריך כעין גואל ישראל בתענית שאינו משנה בפתיחה וחתימה אלא מוסיף שדברים בלבד.

ולפי דרכנו למדנו שהמוסיפים בפיוטים וזמירות אינם נוהגים כשורה וכן מצאתי עוד במדרש קהלת טוב לשמוע גערת חכם אלו הדרשנים מאיש שומע שיר כסילים אלו החזנים שמוסיפין על קבע תפלה ודבר פשוט הוא מיהו מעובדא דמנימין רעיא משמע שהמקצר במקום שאמרו להאריך וכן המאריך במקום שאמרו לקצר דיעבד יצא וכבר ראיתי להראב"ד ז"ל באלו דברים שאינן כדאי.

והא דקתני ברכה אחרונה שבק"ש לומר שברכה שאחרי ק"ש סמוכה היא לברכה שלפני קריאה וכן נהגו בהלל שמברכין לפניו ולאחריו ועשו ברכה שלאחריו סמוכה לשלפניו ולא פתחו בה בברוך אבל במגילה וקריאת התורה לא נהגו כן א"ל במגילה שאלמלא היו מברכין על קריאת מגילה בלבד היו עושין כן אבל לפי שמברכין שעשה נסים וזמן לא עשו אותה כסמוכה אבל ברכה אחרונה של הלל בחובה תקנוה בלילי פסחים וסמוכה היא לברכה שלפני ההלל שמברכין בלילי פסחים לגמור את ההלל כמו שהוזכר בירושלמי במסכת זו פרק ראשון ובמסכת סופרים ובכל מקום שנהגו לברך בכל קריאה של הלל משום לילי פסחים הנהיגו אותה ובסמוכה נהגו בה אבל בקריאה של תורה כיון שעשו של שבעה קורין כאחד שהפותח מברך לפניה והחותם מברך לאחריה לא ראו לעשות ברכה של שביעי סמוכה לברכה של ראשון ותנו אותה בפתיחה. וכן מה שתקנו בברכה זו שתי מלכיות לבד מדידה משום בונה ירושלים הוא דלאו אורח ארעא הוא דאמר מלכות בית דוד ולא אמר מלכות שמים ולא רצו לומר בה ממש בעצמה מלכות שלא לשנותה מסדר ברכות הסמוכות לפיכך קבעוה בהטוב והמטיב וכיון דהשלימו מלכות לבונה ירושלים השלימו מלכות לברכת הארץ ששתיהן סמוכות הן ואין לשנות מטבע זו מזו ומי שאומר מלכותך ומלכות בית דוד משיחך עבדך מהרה תחזירנה למקומה בבונה ירושלים טועה הוא ומשתבש הוא ונראה קודם שתקנו הטוב והמטיב היו אומרין מלכיות הללו בברכות עצמן משום דלאו אורח ארעא דלא לאמרינהו ולא היו חוששין לשנות המטבע משאר ברכות משום דלא אפשר וכיון שתקנו הטוב והמטיב החזירו הדבר לשאר מטבע שבברכות וכן היה בשעה שהיתה מלכות בית דוד קיימה היו אומרים מלכות בית דוד עבדך תכין עד עולם וכיוצא בזה ובזמן החורבן הוא שאמר תחזירנה למקומה וכן בכל ענין ברכות ותפלות עיקר הברכה חובה ושאר תורף שלהם לפי הזמן מתקנין אותה :

דף מט עמוד ב עריכה

ר' מאיר סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתייה ואכילה בכזית. פירוש ר' מאיר עביד לקרא תרי מילי אכילה ושתיה כיון דכתיב בקרא חטה ושעורה דהיינו אכילה וכתיב ביה גפן וזית ושמן דמשכחת לה בשתיה אהדרינהו כולהו בכלל ברכה דאע"ג דארץ הפסיק הענין כדאמרן בכיצד מברכין ההוא לאיפלוגי בין ברכה לברכה לומר דלא דמו ברכות הדדי אבל כולהו חייבין בברכה ושמעינן מינה לדברי ר' מאיר דברכה אחת מעין שלש דעל הגפן וה"ה לשבעת המינין כולן דבר תורה הן דבכלל ברכת המזון הן ונפקא מינה למי שנסתפק אם בירך אם לא שחוזר ומברך מה שאין כן בשאר ברכות לעיל פרק כיצד מברכין ובפרק מי שמתו וכן בפרק במה מדליקין, וכך אמר בעל הלכות וברכת המזון וכן ברכת שבעת המינין דחיובא דאורייתא נינהו חוזר ומברך אבל שאר ברכות דרבנן לא הדר ומברך :

דף נ עמוד א עריכה

שלשה שבאו משלשה חבורות אינן רשאים לחלק. פרש"י ז"ל משלשה חבורות של ג' ג' בני אדם כדמפרש רב חסדא ואע"פ שלא אכלו אלו ג' הבאים זה עם זה מצטרפין ומברכין ברכת הזימון ואמר רבא לא אמרן אלא דלא אזמין עלייהו בדוכתייהו קודם שנפרד כל אחד ואחד מן החבורה שלו אבל אם כשרצה לצאת זימנו עליו או לאחר שיצא קרו ליה וזימנו עליו ברכת הזימון ולא ברך ברכת המזון ובאו עכשיו לחזור ולברך אין מברכין אלא ברכת המזון דפרח זימון מינייהו ותו לא הדר עלייהו. זהו תורף פירוש הרב ז"ל :

ואני תמה וכי מה בא רבא ללמדנו דמי שזימן עם חביריי יצא ידי חובת זימון ואינו מזמן וחוזר ומזמן ועוד מאי פרח זימון מינייהו אין כאן זימון פורח אלא שזימן אותו כהוגן ועוד שאין לזה ענין במשנה דמטה שנגנבה כו'.

והראב"ד ז"ל מפרש לה בשלשה שבאו משלש חבורות של חיוב ואכלו שלשתן כאחת אלא שלא הסיבו ולא קבעו להם מקום בכאן ואעפ"כ כיון שבאו ממקום חיוב אינן רשאין לחלק אבל אם לא אכלו כאחת אין עליהם חיוב זימון כלל. והוא ז"ל סומך בזה על הירושלמי שאמור בו על דעתיה דר' זעירא וחברתיה והן שאכלו שלשתן כאחת. ואמר רבא לא אמרן אלא דלא אזמין עלייהו בדוכתייהו כלומר כשיצא כל אחד מחבורה שלו עדיין היו חביריו רוצים לאכול ולא זימנו כלל אבל אם כשבא לצאת כבר גמרו חביריו סעודתם וזימנו עליו קודם שיצא אע"פ שהוא לא היה רוצה להפסיק שהיה דעתו לחזור ולגמור סעודתו פרח זימון מיניה והם יצאו בזימונו שאם לא יצאו אמאי פרח זימון מיניה ומייתי ליה ממטה שחלקוה אחים או שנגנבה חציה דכיון שאין בידו להחזירה לא מקבלה טומאת איברים ולא מקבלה טומאה ולא הדרא לטומאתה כשהחזירוה אלמא מכיון דפלגא פרחה לה טומאתה לגמרי הכא נמי דיחיד אע"ג דאיכא עליה חובת זימון כיון דאיפלג מחבריה ואזמין עליה ולא אפשר ליה למהדרינהו בהדייהו פרח זימון מיניה אבל כי לא אזמין עליה בדוכתיה ודאי דמי למטה שנפסקה וכולה ברשותו דכיון דיכול לחברה הדרא לטומאתה והאי נמי יכול לחזור אצלם וחובת זימון עליו ואע"פ שנפרד מהם ואכל עם השנים הללו שנפרד וזהו פירוש שמועה זו על ברור ולא שמעתי מי שקדמני בפירוש כל אלו דברי הרב ז"ל :

והנה דבריו כדברי רש"י ז"ל בדרך הסוגיא ולא הוסיף בהם אלא השבח הזה שהוא משבחן ועדיין נשאל על שניהם ז"ל אם הוצרכנו למשנה ולברייתא נמי שזימן עם חביריו ויצאו הוא והם ידי זימון שאינו חוזר ומזמן פעם אחרת. ואם יאמר הרב ז"ל שהם זימנו עליו שלא מדעתו שהוא לא היה רוצה להפסיק סעודתו מ"מ כבר זימן עמהם וכבר אמרו אחד מפסיק לשנים ומזמן עמהם וחוזר לסעודתו ומברך ברכת המזון בלא זימון :

ולענין מה שחידש הרב ז"ל והוא שאכלו שלשה הבאין כאחת אני תמה אם הועילה להם חבורה ראשונה וחיוב שהיה עליהן מתחלה אע"פ שלא אכלו בכאן יזמנו ואם לא הועיל להם חיובן הראשון אע"פ שאכלו כל זמן שלא הסיבו ולא הוקבע עליהן חיוב הזימון בחבורה זו רשאין הם לחלוק ואינן מזמנין ועוד פירשנו למעלה שאין צריך לשלשה שאכלו כאחת להסיבה ולא לקביעות מקום אלא כל שאכלו כאחת מזמנין. אבל פירוש השמועה על הנכון שלשה שבאו משלש חבורות של שלשה בני אדם שהוא מקום חיוב ונזדמנו שלשתן למקום אחד לישב ולברך אינן רשאין לחלק אלא מזמנין זה עם זה אע"פ שלא אכלו בכאן יחד דהא אכל חד וחד רמי חיוב זימון ואמר רבא לא אמרן אלא דאכתי לא אדמין עלייהו דהני בדוכתייהו אבל אם זימנו בני חבורתן לעצמן משפירש זה מהן כשהוא יחיד פרח זימון מינייהו דכל חד מהם דהא נשאר יחיד מחבורה שלו ואין תורת זימון על היחיד הלכך אע"פ שנתערב אחר כך עם שנים כיוצא בו אין זימון חוזר וניעור עליהם והא דקאמר עלייהו בדוכתייהו לאו עלייהו דכולהו אלא עלייהו דכל חד מהני קאמר כלומר שזימנו באחת מן החבורות או בשלשה יחד והאי דקאמר עלייהו לאו למימר דהוי בהדייהו אלא כיון דמזימון דידהו פרח זימון מהאי עלייהו הוי וזהו שהביאו מן המשנה מכאן ולהבא אין למפרע לא משום דכיון דפרח מיניה שעה אחת דין מיטה שלימה שוב אינו חוזר עליה טומאה שהיה בה מתחלה הכא נמי כיון שנשאר בלא חבורה שלימה שעה אחת אין זימון חוזר עליו ושמע מינה שאם נתערבו שלשה הבאין ואחר כך ברכו הראשונים בעלי החבורות הללו מזמנין לעצמן דהא לא פרח זימון מינייהו אפילו שעה אחת. זה נ"ל בפירוש השמועה והוא נכון וברור ועונה כהוגן. וגם אני לא ראיתי מי שקדמני בזה אלא שאי אפשר שלא הקדימו בפי' הצרפתים הבקיאים בחדרי הלכה. והירושלמי שכתב הרב ז"ל הריני חוזר כאן לכתוב סוגיא שלו מתחלתה ר' בא בשם ר' הונא ר' זעירא בשם בשם אבא בר ירמיה שלשה חובה ושנים רשות ואמרה ר' זעירא קומי ר' יסא אמר ליה אני אין לי אלא משנה שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן רבנן דבכא בדעתון דרבנן ורבנן דתמן בדעתון כו' ר' הונא אמר שלשה שאכלו זה בפני עצמו כו' ונתערבו מזמנין א"ר חסדא והן שבאו משלש חבורות על דעתיה דר' זעירא וחבורתיה והן שאכלו שלשתן כאחת ר' יונא על הדא דר' הונא הטביל שלשה אזובות זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ונתערבו מזה בהם אמר רב חסדא והן שבאו משלש חבילות על דעתיה דרבי זעירא וחבורתיה והוא שהטביל שלשתן כאחת ואין תימר אין למדין אזוב מברכה ואנן חזינן רבנן עצמן קיימין בסוכה וילפינן לה מטיט הנרוק כו' :

הנה סוגיא זו מפורשת שלא כדעת הרב ז"ל שהשלשה שאכלו כל אחד בפני עצמו ונתערבו במקום אחד ולא אכלו כאחת כלום ונעשו חבורה ומזמנין וכן שלשה קלחין של אזוב ונעשו אגודה בשעת טבילה ומזין בהם וכל זה לדעת ר' הונא אבל לדברי ר' זעירא וחבורתיה והוא ר' יוסא שאמר אני אין לי אלא משנה שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן וכל דלא הוי הכי אפילו בתורת רשות אין מזמנין הכא נמי כיון דלאו שלשה שאכלו כאחת היא אין מזמנין לא חובה ולא רשות וכן באזוב אין מזין אלא א"כ הוטבלו שלשה גבעולין כאחת והיינו דאמרי התם ואין תימר אין למדין אזוב מברכה אלא אע"פ שבברכה לדעת ר' זעירא וחבורתיה בעי' חבורה בשעת אכילה מדוקיא דמתני' באזוב לא בעינן אגודה בשעת טבילה הא חזינן דגמרי רבנן סוכה מטי הנרוק ענין משאינו ענין אף כאן נלמד אזוב מברכה. זהו פירוש סוגית ירושלמי זו ואינה כדברי הרב ז"ל :