ויקיטקסט

שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ב/דף כג

< שיטה מקובצת על הש"ס | בבא קמא | פרק ב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כג עמוד א

עריכה

טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה:    איכא למידק מאי קשיא ליה דילמא גזירת הכתוב הוא כמו למאן דאמר אשו משום ממונו. ורש"י פירש הא כתיב פצע תחת פצע ומרבינן שוגג ואנוס משמע שר"ל שטמון פטור משום שאין אדם מכיר בו וחשבינן ליה כשוגג ואונס ואי אפשר לומר כן דהא בכל נזק ממון כגון קרן ושן ורגל חייבין בטמון אף על גב דלא כתיב בהו פצע תחת פצע. ושמא רצה לומר דלמאן דאמר משום חציו אין לפטור טמון מידי דהוה אזורק חץ והזיק בטמון שחייב מדכתיב פצע תחת פצע. ועוד יש לומר דאי משום ממונו אין תימה דפטר בו טמון שמצד שהקל הכתוב בנזקי ממונו קרן לחצי נזק ושן ורגל להלכותיהן אבל אדם המזיק וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש הרשב"א ז"ל ותוספות שאנץ.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה. פירש רש"י ז"ל הא כתיב פצע תחת פצע וכו' משמע אבל ממונו דלא מחייב על השוגג כמזיד לא מחייב בטמון. וקשה דהא שן ורגל וקרן חייבין בטמון וצריך לפרש טמון דחייב רחמנא היכי משכחת לה דבשלמא אי משום ממונו הוא אשכחנא דחלק רחמנא באש להלכותיהן דשן ורגל פטורין ברשות הרבים ובור פטור מכלים הכי נמי יש לומר דאש פטור מטמון אלא למאן דאמר משום חציו הרי באדם לא מצאנו שום פיטור שהרי אדם מועד לעולם בין ער בין ישן. ע"כ.

וכן פירש הראב"ד ז"ל וז"ל בשלמא למאן דאמר אשו משום ממונו היינו דפטר ביה רחמנא טמון דאשכחן פלוגתא בנזקי ממונו כדאשכחן בבור דפטר ביה אדם וכלים ופסולי המוקדשין והוא הדין הכא נמי פטור טמון באש אלא למאן דאמר משום חציו היכן מצינו פטור בנזקי אדם והלא אף ישן חייב דהוה ליה כטמון. ע"כ.

מאי בינייהו:    כלומר קא סלקא דעתיה דבין לקולא בין לחומרא קאמר דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה משום ממונו אם כן מאי בינייהו ושני לה דיהבינן ליה חומרי חציו וחומרי ממונו ומאי איכא לחייבו בארבעה דברים ואיכא נמי טמון באותה חצר וכל הנך דשנינן לריש לקיש אלא שבא להוסיף על מה שאמרנו. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל אם תשאל הרי בינייהו חילוק גדול לענין טמון דלמאן דאמר משום ממונו מיפטר על הטמון לעולם ולמאן דאמר משום חציו אינו פטור אלא היכא דנפלה דליקה וכו'. וכן נמי לא שייך למימר מאי בינייהו היכא דליכא טמון דהא איכא בינייהו היכא דאדליק בגחלת של חבירו. תשובתך האי דשאיל הכי מאי בינייהו כאלו כך אומר אנו צריכין שיהא הפרש ביניהם בכל צד שיש בו היזק מן האש ומצינו ביניהם הפרש לענין טמון וכן נמי היכא דליכא טמון והיא גחלת של חבירו אבל היכא דליכא טמון והיא גחלת שלו מאי בינייהו. ע"כ.

וזה לשון ה"ר יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש בתשובותיו וששאלת היכי אמרינן מאי בינייהו והא קא חזינן דאיכא בינייהו טובא דמאן דאית ליה משום חציו טמון באש באותה חצר חייב בחצר אחרת ולמאן דאמר משום ממונו אפילו באותה חצר נמי פטור ואם היה עבד כפות וגדי סמוך לו ונשרף עמו למאן דאמר משום חציו פטור דקם ליה בדרבה מיניה למאן דאמר משום ממונו חייב ושאר הנך דאמרינן לענין כלב וגמל. תשובה. הכין חזינא דהא מילתא ליכא לאקשויי דהא בכמה דוכתי בתלמוד איכא כהאי גוונא דאמרינן מאי בינייהו ואף על גב דחזינן דאיכא בינייהו אנפי טובא וטעמא דמילתא דכיון דאיכא נמי אנפי אחריני דאיתא בינייהו מוסף אהנך אנפי אחריני אתא דהא חזינן מגמרא דאיתנהו בינייהו קאמר בדרך שאלה מאי בינייהו כי היכי דליהדר בתשובה איכא בינייהו כך וכך ופירש כלומר איכא בינייהו נמי כך וכך. ועוד כד מעיינת להו להנהו אנפי דמתחזיאן מגמרא דאיתנהו בינייהו משכחת דכלהו לאו בעיקר דין חיוב האש נינהו ומשכחת להו בכלהו נמי היזק אש אלא מילי דמייתי לדון ממעשה ההיזק כהאי גוונא נינהו דלא משכחת לה אלא היכא דהוי ההיזק כהאי גוונא בלחוד ואלו הוה בגוונא אחרינא לא הוה משכחת בה הפרש בדין בין משום חציו בין משום ממונו הלכך בעי לאהדורי אמילתא דאיכא בה הפרש בינייהו בעיקר דין חיוב האש דמשכחת לה בכלהו גווני היזק אש. ע"כ לשונו ז"ל.

והרב ר' ישעיה ז"ל כתב וז"ל מאי בינייהו. הוה מצי למימר כוליה סוגיין דלעיל איכא בינייהו דגבי כלב שנטל חררה למאן דאמר אשו משום ממונו צריך לאוקמיה בדאדייה אדויי ואי לא לא מחייב כלל אגדיש ולרבי יוחנן אפילו אנחה אנוחי מחייב אמקום חררה ואמקום גחלת נזק שלם ואגדיש חצי נזק וכן בגמל לריש לקיש צריך לאוקמי במסכסכת ולרבי יוחנן בלא מסכסכת נמי מחייב בעל הגמל וכן ההיא דגדי צריך לאוקמי לריש לקיש בהצית בגופו ועוד איכא בינייהו טמון. ורש"י ז"ל פירש פירוש אחר דמפרש מאי בינייהו משום דמשמע ליה דפליגי אף באש שהוא שלו מדקאמר תלמודא אשו משום מאי מחייב רבי יוחנן וכו' והיינו דבעי היכא שהוא שלו מאי בינייהו. ה"ר ישעיה ז"ל.

וכן יש מפרשים אשו משום חציו דהיינו אש דומה לחציו ולהכי נקט אשו אבל מאחר דמחייב דבר שאינו חציו אם כן לא לימא אשו. תלמידי הר"י ז"ל.

ועוד פירוש אחר מאן דאית ליה חציו אית ליה משום ממונו דבעי רבי יוחנן תרתי דלא מחייב משום חציו אם לא יהא ממונו והשתא ליכא בינייהו כל הני אבל מאן דאית ליה משום ממונו מחייב משום ממונו לחודיה. ה"ר ישעיה ז"ל.

וזה לשון הגליון מאי בינייהו איכא בינייהו לחייבו פירש רש"י דהא על כרחך בגחלת שלו נמי פליגי. נראה למורי הרב שבכאן מסתלק הסלקא דעתיה שפירש רש"י ז"ל לעיל דלעיל פירש איכא בינייהו גחלת שאינה שלו והכא פירש דבגחלת שלו נמי פליגי. הילכך נראה שכך דעתו דמעיקרא סלקא דעתיה דליכא בינייהו אלא בגחלת שאינה שלו אבל בגחלת שלו לרבי יוחנן נמי היה חייב משום ממונו ולא משום חציו והשתא אמרינן דבגחלת שלו נמי פליגי לרבי יוחנן דמחייב משום חציו חייב בארבעה דברים ולריש לקיש פטור מארבעה דברים ואינו חייב אלא דוקא נזק נמצא לפי זה מסתלק הסלקא דעתיה דלעיל.

ויש פירושים של רש"י שכתוב בהם למאן דאמר משום חציו אית ליה נמי משום ממונו משמע דאינו חייב לרבי יוחנן אם לא שיהא חציו וממונו הילכך קודם שכלו לו חציו שיש בו חציו וממונו חייב בין על הגלוי ובין על הטמון ולאחר שכלו חציו חייב על הגלוי ופטור על הטמון. וקשה כיון דכלו לו חציו למה יתחייב על הגלוי והרי לרבי יוחנן אינו חייב אם לא שיהיה בו חציו וממונו והכא כבר כלו חציו ולא נשאר אלא משום ממונו. וי"ל כיון שהתחיל על ידי חציו אף על פי שכלו לו חציו הוה ליה כאלו השלים בחציו וממונו וחייב על הגלוי וגם לפי זה מסתלק הסלקא דעתיה דלעיל. ע"כ לשונו.

וכן פירשו תלמידי ר"י ז"ל דעכשיו רצה לומר שצריך תרווייהו אי משום חץ לבד לא היה חייב אם לא שיהיה ממונו וגם משום ממונו לא היה חייב אם לא שהיה חץ שברי בהיזק כמו חץ משום דפתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו ומכל מקום פטור טמון ואינו כמו ארבעה דברים שחייב כי נימא שחיוב ממונו בא להחמיר ולא להקל.

ולפירוש האחר שפירש רבינו ישעיה ז"ל דמשום חציו לחודיה לא מחייב עד דאיכא בהדיה ממונו אבל משום ממונו לחודיה מחייב איכא לאקשויי למה צריך תרתי מאחר דמשום ממונו לחודיה מחייב. ואפשר לתרץ דסבירא ליה לרבי יוחנן כטעמא דריש לקיש דחציו מכחו אזלי והאי לאו מכחו קא אזיל כיון שאני רואה דאפילו דלית ליה ממשא מחייב רבי יוחנן כגון היכא דכלו חציו אם כן סברא הוא דמשום ממונו לחודיה יתחייב אבל לא משום חציו לחודיה. אבל קשה נימא דלעולם לא סבירא ליה כטעמא דריש לקיש ולא מחייב היכא דכלו חציו אלא משום דהיה מזיק קודם משום הכי חייב משום ממונו וכו' כמו שכתוב בגליון דלעיל. ע"כ.

לחייבו בארבעה דברים:    פירש רבינו חננאל ז"ל דהיינו צער רפוי שבת ובושת דלרבי יוחנן אף על גב דאית ליה נמי אשו משום ממונו חייב בארבעה דברים הללו וכל שכן בנזק אבל לריש לקיש דאמר משום ממונו כשם שאינו חייב בנזקי שורו אלא בנזק לבד הכי נמי באש. ע"כ. ורש"י ז"ל לא פירש כן.

ח"מ תק"ו ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל חיוב אשו לא משום חציו הוא לבד אלא אף מצד ממונו ובמקום דליכא חציו יתחייב משום ממונו כגון היכא דכלו חציו ובזו הוא שפטרו טמון הא כל שחייב בו משום חציו חייב הוא על הכלים כמזיק בידים וכשאין חייב משום ממונו והוא לדעת רש"י ז"ל כגון שהדליק בגחלת שאינה שלו ושלא ברשותו שלא נעשית הגחלת שלו מצד רשותו חייב משום חציו. וכן אף על פי שבנזקי ממונו אין אדם מתחייב אלא בגוף הנזק באשו חייב בנזק וצער ושבת וריפוי כל שנשרף איזה אבר של חבירו באשו ולא היה יכול לברוח ומכל מקום בבושת יהא פטור עד שיתכוון לו. וארבעה דברים אלו שנתחייב בהם יש אומרים דוקא בכפות הא כשאינו כפות פטור מכל וכל שהיה לו לברוח.

ויש אומרים שלא נאמר היה לו לברוח אלא לענין מיתה הא לענין נזקין חייב. וכן יש מפרשים שכל זמן שאין חייב משום ממונו כגון נכסי הקדש ומטעם רעהו חייב משום חציו ואדם אין בו ספק שחייב בנכסי הקדש כבנכסי הדיוט. ויש אומרים שאף משום ממונו חייב בנכסי הקדש לא נתמעט מרעהו אלא נזקי השור ואין זה נראה. שמא ממה שכתבנו אתה למד שלדעת האומרים אשו משום ממונו לבד לא יהא חייב אלא במדליק בגחלת שלו או שמדליק בשלו שנעשית שלו מצד רשותו. ואף גדולי הרבנים וראשוני הגאונים ז"ל כתבוה כן. אלא שבתוספות כתבו שאף מדליק באש של אחרים ואף בשלו חייב אלא פירושו שחייב בו נזקי שורו ושאר ממונו ואף באש של אחרים ושהוא מדליק בשלו ממונו הוא שאם הוא מדליק בגדיש של אחרים אין צריך בו לממונו שנזקי גופו הם. ולדעתם קשה למצוא צד שלא יהא נאמר על זו חיוב ממונו. ולענין פסק אין לנו שהרי הלכה שחיובו משום חציו וכן שאין שם חציו חייב משום ממונו. ע"כ לשונו.

וליחייב נמי בעל הגחלת:    פירש רש"י ז"ל דהא בין למר ובין למר משום ממונו אית להו. ולא ידעתי מה דחקו לפרש כן דאפילו אי הוי אשו משום חציו שייך לאקשויי הכי דהולכת הכלב הוי כרוח מצויה וקרוב לודאי כמו חציו כי דרכו ליטול חררה עם הגחלים. ועוד פירש רש"י ז"ל הילכך לרבי יוחנן דאמר לעיל על הגדיש משלם חצי נזק דצרורות הן לשלם בעל הגחלת חצי האחר ומשמע דניחא ליה דבעל הכלב משלם חצי הגדיש. ונראה לי דאין לו לשלם אלא רביע נזק דהא אית ליה שותפא ובעל הגחלת משלם שלשה רביעים לרבי נתן דאית ליה היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ולרבנן משלם בעל הכלב ריבעא ובעל הגחלת פלגא ואידך ריבעא מפסיד. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל מאן חייב בעל הכלב וליחייב בעל הגחלת. נראה לי לריש לקיש הוא מקשה דאמר על שאר גדיש כוליה פטור והכי מקשינן לחייב נמי בעל הגחלת בשאר הגדיש דממונו הוא. וי"ל דאפילו לרבי יוחנן מקשה דכל אשו בפשיעה חציו הן כדכתיב כי תצא אש מעצמה וקרי ליה מבעיר הילכך שניהם פשעו בגחלת זו וחיצי שניהם הן. ע"כ.

ועוד פירש רש"י ז"ל דקא סלקא דעתיה דגחלת דחד וחררה וגדיש דחד. ולשון ולחייב דחקו לפרש כן דאם הגחלת היא של בעל הגדיש מה שייך לשון וליחייב בעל הגחלת ולמי יתחייב והלא הכל שלו והיה לו לומר וליפטר בעל הכלב מחלקו של בעל הגחלת. על כן הוצרך לומר שהגחלת היא של אחר דאז שייך לשון וליחייב כי מה שאמרו התוספות דלשון וליחייב לאו דוקא וכו' הוא דוחק. גליון.

וכן כתב תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל ואם תאמר מאי פריך וליחייב בעל גחלת והלא הוא שלו. פירש רש"י ז"ל דמיירי כשהגחלת לא הויא דבעל חררה אלא החררה של בעל הבית שעשאה בבית האופה ונטלה הכלב בבית האופה. ע"כ. אי נמי על כן פירש רש"י ז"ל קא סלקא דעתיה דגחלת דחד לפי שהתוספות הקשו על פירוש רש"י ז"ל לעיל שפירש דמספקא ליה אי אזלינן בתר מקום אכילה או בתר מקום לקיחה והביאו ראיה מדפריך הכא והא בעינן ובער בשדה אחר וליכא לפי שדעת התוספות שהגחלת היא של בעל הגדיש על כן מקשים עליו מאי פריך והא בעינן ובער בשדה אחר וליכא והא הלקיחה היתה בחצר הניזק ומכח זה סותרים פירוש רש"י לעיל אבל רש"י דעתו שהגחלת היא לאחר כמו שפירש הכא הילכך הלקיחה לא היתה בחצר הניזק וגם לא האכילה אי אכלה בגדיש דעלמא. על כן מקשה התלמוד והא בעינן ובער בשדה אחר דלא לקיחה ולא אכילה היתה בחצר הניזק ומשני לא צריכא דאכלה בגדיש דבעל חררה שהאכילה היתה בחצר הניזק. גליון.

וזה לשון הראב"ד ז"ל הוה מצי לתרוצי אין הכי נמי אלא הכא כגון דחררה וגחלת וגדיש דחד נינהו אלא דאתא לאשמועינן דשימור יתירה בעי במקום שנזקי כלב מצויים שם דלא סגי בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה כדסגי ליה בשן דעלמא כדאיתא בפרק הכונס מפני שהכלב רעב ודרכו לחתור ולחפש אחר מאכלו. ע"כ.

וליחייב בעל הגחלת:    פירוש גם בעל הגחלת וכו' כדפ"ל גבי חנוני וכו' וכן כתבו תוספות. וקשה דלעיל הביאו ראיה מזה והכא הביאו ראיה מלעיל ומנין יש להם דהכי פריך נימא דפריך שיפטר בעל הכלב לגמרי וגם לעיל פריך שיפטר בעל חנוני לגמרי. וי"ל דלכך אמרו הכא ועוד דאם לא כן יאמר רב הונא דבריו אמתניתין וכו'. ועוד יש לומר דבעל הגחלת וחנוני הם שוים שהתחילו בהיזק ובעל הכלב ובעל הגמל הם שוים שעשו סוף ההיזק על כן אומרים התוספות שאין לומר שיפטר לגמרי בעל הכלב שהרי למעלה הקשה התלמוד שגם בעל הגמל יתחייב שהוא שוה לבעל הכלב גם לעיל הביאו ראיה מכאן שאין לפרש דבעל גמל יתחייב הכל שהרי בכאן פריך שיתחייב בעל הגחלת שהוא שותף לחנוני שהתחלת הנזק היה ממנו. גליון.

ועוד אומר ר"י דמצינן למימר דליחייב בעל הגחלת הכל הואיל ופשע בתחילת הדבר דלא דמי לההיא דלעיל דפריך דלחייב בעל גמל שפשע ואף על פי שלא היה לו בדעתו להעלות שיניח חנוני נרו מבחוץ מכל מקום מיד כשראה האש היה לו להרחיק בהמתו מן הבירה שרגיל הוא כל שעה להלך עם גמלו ויש לו לשמרה אבל הכא אין בעל הכלב רגיל להלך עם כלבו לשמרו שלא יזיק כשיהא אש בידו.

ולפי טעם זה מצינו לפרש שפיר לעיל עמדה וסכסכה כל שכן דחנוני פטור לגמרי לפי שעמדה ולא היה לו ליזהר וחשוב לגביה כאונס מה שעמדה וסכסכה. הא דמשני כגון שעמדה להטיל מימיה דמשמע הא לא עמדה להטיל מימיה לא אמאי תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא דמתחילה פשע חנוני דאיבעי לאסוקי אדעתיה שלא יניח נרו מבחוץ שמא תעבור גמל טעון פשתן ותעמוד להטיל מימיה ותסכסך. וי"ל כיון דבעל הגמל פושע גמור שדין חיובא עליה אף על גב דתחילתו דחנוני בפשיעה כיון דסופו באונס. ולפי מה שפירשתי לעיל דרבי שמעון דחנוני פטור לאו לגמרי קאמר אלא מן החצי אתי שפיר בלאו הכי. תוספות שאנץ. עיין לעיל גבי ואי במסכסכת וכו'.

וליחייב בעל הגחלת:    אף על גב דגבי שולח את הבערה לא מחייב עד דמסר ליה שלהבת לריש לקיש ולרבי יוחנן עד דמסר ליה גווזא פעמים שיש גחלים לוחשות מרובין בחררה דהוו אפילו כמסר לו גווזא לרבי יוחנן. וכי תימא מנא לן דאיירי בהכי משום דאי לאו הכי לא מחייב בעל הכלב. תוספות שאנץ.

והרב ר' ישעיה ז"ל כתב וז"ל אפילו לרבי יוחנן דלא מחייב עד דמסר ליה גווזא וסילתא. יש לומר דחררה מסייעת בביעור האש כמו סילתא וגווזא ולריש לקיש דבעי שלהבת יוכל לומר בלא חררה נמי דמיירי שהגחלת לוחשת ואית בה שלהבת. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל קשיא לי בעל הגחלת אמאי חייב והא אמרינן שאם מסר גחלתו לחרש שוטה וקטן פטור. ונראה מכאן שלא פטרו בגחלת ליד חרש שוטה וקטן אלא היכא דאיכא צוותא דחרש שוטה וקטן אבל היכא דליכא צוותא אחרינא וגחלת דידהו בלחוד עביד היזקא חייב ומשום הכי אקשי ליה וליחייב נמי בעל גחלת. ע"כ.

עוד כתבו בתוספות ואמאי לא פריך וליפטר בעל הכלב מן החררה. וקשה לפי מאי דקא סלקא דעתך השתא שיש לו לאדם לשמור עצמו שלא יוזק אם כן שן ורגל דחייביה רחמנא היכי משכחת לה והלא כל אדם יש לו לשמור עצמו שלא יוזק. ויש לומר דמשכחת לה כגון שהבהמה בשדה והיה גדר בפני הבהמה ונפל וידע בעל הבהמה ובעל השדה לא ידע כי דוקא בבית אין רגילות אבל בשדה רגילות הוא שזה ידע וזה לא ידע כמו שאומרים התוספות בסמוך.

עוד כתבו ונראה מכאן לדקדק דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק משלא יוזק. וקשה אמאי יפטר בעל הכלב מחלקו של בעל גחלת בענין גדיש והלא הגדיש והגחלת של אחד ואין לו לשמור גדישו שלא תלך הגחלת ותדליק הגדיש כי אין לו לשמור עצמו שלא יוזק כמו שאמרנו שאין לו לשמור חררתו מן הכלב. ויש לומר דבשלמא גבי חררה שייך לומר שאין לו לשמור חררתו מן הכלב לפי שמן החררה לא יבא היזק לחררות אחרים אבל הגדיש יש לו לשמור גדישו שלא ידלקו גדישות אחרים. גליון.

וכן כתבו תלמידי הר"י וזה לשונם אבל בגדיש דיכול להזיק לאחרים חייב. וצריכין לחלק דלשם גבי נתקל פושע אף על גב דשני מזיק לשלישי אם כן יזהר שלא יוזק ונפטר הראשון מכל מקום שאני לשם דגם יכול ליזהר שלא יזיק לשלישי אם יעמוד. ע"כ.

וכן כתוב בגליון אחר וז"ל אף על גב דאף כאן הגדיש שלו מכל מקום דבר שיכול להזיק לאחרים יזהר. וכן מייתי ראיה התוספות ואינו פושע לענין הראשון בנזקים כי האדם אם נופל מזהיר אחרים ולא יבא לזה שאחרים נתקלים בו. ע"כ.

וזה לשון הר"י ז"ל הא דלא פריך ליפטר מהיזק של החררה שפשע בעל החררה שלא שמר חררתו משום דלענין שלא יזיקוהו אחרים אין לו לשמור חררתו שהחררה אינה עשויה להזיק שום דבר אבל בגדיש פריך שפיר דכיון שהיה לו לשמור גחלתו שלא תזיק אחרים ולא שמרה אם נטלה כלב והלך והדליק גדישו אין לחייב בעל הכלב אלא בעל הגחלת הוא יביא את פשיעתו. ע"כ.

ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וז"ל וליחייב בעל הגחלת כלומר שיפטר בעל הכלב מחלקו של בעל הגחלת דאף על פי שאין לו לשמור עצמו מלהיות ניזוק הני מילי בדבר שאינו יכול לגרום אותו היזק לאחרים אבל הכא שעל ידי שפשע בגחלתו נדלק גדישו וכמו כן יכול להדליק בגדיש דעלמא אין לו לבעל הכלב לשלם רק כמו שהיה משלם אם הדליק בגדיש דעלמא שאז לא היה משלם רק החצי ובעל הגחלת חציו השני. ע"כ. וזה התירוץ הוא יותר נכון מתירוץ הגליון.

והקשה הר"מ על מה שכתבו התוספות דיותר יש לאדם להזהר עצמו שלא יזיק וכו'. דלעיל פריך להיפך גבי מקצה מקום לרב בעלמא בור ברשותו פטור אם הזיק דלא הוה ליה לניזק להתקרב כל כך מכל מקום כי הזיק הוא לפירות פטור ולא אמרינן הכי אלמא כשהוא מזיק לא אמרינן לא היה לו לקרב בורו לרשות הרבים וכשהוא ניזוק אמרינן. ותירץ דגבי בהמה הוא להיפך מאדם דאדם מחוייב במצוות ובן דעת וישמור עצמו שלא יזיק אבל אינו שומר עצמו מהיזק כסבור שכל אדם שומר עצמו שלא יזיק את חבירו וגם אם יזיקוהו ישלמו לו אבל בהמה שומרת עצמה מהיזק ולא מלהזיק לאחרים. הרא"ש ז"ל.

בשחתר:    וא"ת ולישני כגון דנפל גודא בליליא וכו' ככתוב בתוספות. יש לומר שאין זה רגילות שידע בעל הכלב ובעל הגחלת הדר שם לא ידע. אף על גב דלקמן משני לה בסוף שמעתין התם גבי שדה דבני כפרים סמוכים לשדה ויודעים כשנפל ובעל השדה דר בעיר ואינו יודע. לשון ה"ר ישעיה ז"ל.

סתם דלתות חתורות:    הקשו בתוספות דילמא משום תחילתו בפשיעה וסופו באונס וכו'. ותירץ הרא"ש ז"ל דמאב לאב לא אמרינן תחילתו בפשיעה וכו' כדשנינן לעיל גבי כלב וגדי ופתוחות הוי שן וחתורות הוי קרן שהוא משונה.

וכתבו תלמידי הר"י ז"ל שנראה שדעת הקונטרס כן דפירש ולא תימא משונה הוא רצה לומר דתחילתו בפשיעה לגבי אורחיה פירוש אם פתוח אז הוי שן וסופו באונס לגבי קרן משונה ולא אמרינן כדפירשתי לעיל. ולהכי פירש הקונטרס זאת אומרת סתם דלתות וכו' אחררה ולא אגדיש כי הוה אמינא דחצי נזק הוי משום דמשונה הוא. אבל התוספות קשה להו על האי תירוצא דממה נפשך אינו משונה דאי סתם דלתות חתורות פשיטא דאינו משונה ואי אינם חתורות אז הוא אונס ולא מיקרי משונה.

ותלמיד הרב ר' פרץ ז"ל תירץ הקושיא בדרך אחרת דאי הוה חיובא משום דהוי תחילתו בפשיעה לא היה לו להתחייב בעל הכלב רק חצי ההיזק מידי דהוה אדלתות פתוחות שאז לא היה משלם על הגדיש רק מחצה ובעל הגחלת מחצה כיון ששניהם פשעו דהא מאן דמחייב בתחילתו בפשיעה וסופו באונס עביד ליה כאלו היה סופו באותו סגנון דהוי אפשיעתו כדפירשתי לעיל גבי תרנגולים שדלגו וכו'. וכן תירצו התוספות ומשמע מדבריהם דקאמרי דאם כן לא מחייב בחתירה כי אם רביע וכו' דהא דקאמר זאת אומרת וכו' קאי אגדיש והכי דייק מדמשלם חצי נזק על הגדיש זאת אומרת סתם דלתות וכו' דאי לאו הכי הוה ליה למיפטר בעל הכלב לגמרי וסבירי להו דלא קאי דיוקא דזאת אומרת אחררה משום דהסוגיא איירי בגדיש וכדמשני הגמרא בשחתר משני אגדיש. והר"י אומר דעל חררה לא מצי למידק כי נוכל להעמיד שהבית היה פתוח ונכנס הכלב וסגר הדלת ולא ידע בעל הגחלת שהכלב היה בתוכו וחתר הכלב ונכנס בגדיש ועל כן מחררה אינו קשה אף אם נאמר סתם דלתות אינם חתורות כי הכלב נכנס בשעה שהיה הבית פתוח וסתם דלתות חתורות דאמרינן אינו מדקדק על זה.

וקשה לי על זה אם כן איך מדקדק סתם דלתות חתורות על הגדיש דילמא הגדיש היה בתוכו ואם תשיב אם כן ליפטר מחלקו הא סגר בעל הגחלת ולא היה לו לחשוב שכלב חבירו היה בתוכו. וקשה לשיטת התוספות דקאי זאת אומרת אגדיש מנא לן דסתם דלתות חתורות דילמא הא דאמרינן על הגדיש משלם חצי נזק רצה לומר חצי נזק לחלקו משום דסובר כרבי טרפון דאמר משונה בחצר הניזק נזק שלם משלם ולהכי חייב בעל הכלב חצי משום דהוי תחילתו בפשיעה וכו' וכי היכי דאם היה פתוח משלם בעל הגחלת עוד חצי הכי נמי כשחתר לא משלם אלא חצי. אי נמי איירי בדאנחיה כי אורחיה ואם כן יגיע לחלקו חצי. וי"ל שדעת התוספות הוא דאם כן לא מיירי מתניתין בכי אורחיה מדתני עלה מגופו משלם וגם מדתניא רבי אלעזר אומר נזק שלם מכלל דרבנן דוקא חצי נזק. וגם קשה לרבי אלעזר דקאמר נזק שלם אם לא היה סתם דלתות חתורות ליפטר מחלקו. תלמידי הר"י ז"ל.

וכן תירצו בגליונות דליכא לאוקמה מתניתין בדאנחה אנוחי כי אורחיה משום דאם כן אמאי יתחייב מגופו. ובאנחה על ידי שנוי וכרבי טרפון וישלם זה חצי וזה חצי מגופו ליכא לאוקמיה דאם כן אמאי חייב נזק שלם לרבי אלעזר דמשמע האחד לבד. ע"כ.

עוד הקשה הר"י ז"ל דילמא איירי נמי כגון דאית ליה לבעל הכלב עוד חררה וגחלים ואם כן אם בפתוחות היה חייב חצי בשביל גחלתו. וי"ל מכל מקום כיון שההיזק לא בא מאותה גחלת אם כן אם לא שמר בעל הגחלת לא היה חייב בלתי רביע. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

ולעיקר קושיית התוספות שהקשו דדילמא משום דהוי תחילתו בפשיעה וכו'. כתב ה"ר שלמה בשם ה"ר יונה דמסתמא התנא איירי שגם בעל הכלב הוו ליה דלתות נעולות כמו בעל גחלת דמאי פסקא דנקט תנא טפי שזה שמר וזה לא שמר אלא ודאי דלתות שניהם נעולות איירי ואפילו הכי חייב בעל הכלב ולהכי על כרחיה איכא למידק דסתם דלתות חתורות דאי לאו הכי אמאי חייב הא לא פשע לענין שום בית שהרי נעל ביתו כראוי.

אך לפי הנראה היה לו ליפטר לבעל הכלב אם דלתות נעולות אף על גב דחתורות הן אצל כלב כיון דנטר כדנטרי אינשי כי היכי דפטר בעל גחלת ואיכא למימר דאינו דומה לגחלת דבשלמא גבי גחלת כיון שסגר הדלת בפני הגחלת דיו אבל גבי כלב היה צריך שלשלאות. והשתא ניחא לפירוש זה דאין להקשות דנוקי שנפל גודא דבעל הכלב והוא ידע ובעל הגחלת לא ידע דקשיא מאי פסקא.

אבל קשה לשיטת התוספות דלא דייקא מאי פסקא נוקי כגון דבעל הכלב היה לו דלת משום הכי לא פשע בעל הגחלת ונפל ובעל הכלב ידע ולא בעל הגחלת וזה בטוב רגילות כיון שאינו ביתו. וי"ל לעולם הוא פשיעה לבעל הגחלת אם לא נעל ביתו כי מה ידע אם בעל הכלב יסגור ביתו ואינו קרוי סופו באונס כי הגחלת יש לו לשמור כי הכלב אינו מזיק אך הוא מוליך המזיק אבל אם שניהם נועלין אז כדנטרי אינשי שייך אגחלת ולא שייך אכלב כי כלבו יקשור בשלשלת.

עוד תירצו לקושיית התוספות דאין לומר דחיובא משום דהוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס דאם כן אמאי משלם על חררה דאין לומר מיגו דפשע לענין חררות שבפתוחות פשע בחררות שבנעולות דהא מיגו לא אמרינן. ופירשו האחרונים האי סברא הכי דבשלמא לענין גדיש יש לו לשמור הגדיש שלו שלא ידלק שממנו ידליק גדישים אחרים ואם כן משכחת לה שפיר תחילתו בפשיעה וסופו באונס אבל החררה כבר סגר עליה ואין כאן פשיעה. מה תאמר יש לו לשמור החררה שלו זה אינו כי אין לו לשמור החררה שלו שלא יוזקו בה חררות אחרים ואם כן לא משכחת לה תחילתו בפשיעה וסופו באונס ואם כן אמאי משלם על החררה נזק שלם.

וקשה אכתי איכא למימר תחילתו בפשיעה וסופו באונס וכגון שהגדיש אינו מונח בבית שמונח שם החררה כדמשמע בתוספות אחרונות וז"ל אבל אין לתרץ דלא אמרינן תחילתו בפשיעה וסופו באונס בבתים פתוחים וכו' ככתוב בתוספות אבל הכא פושע הוא אצל זה הגדיש להיות פושע בגחלת הפושעים ואם כן נימא שהיה הכלב בביתו ביום כי אינו צריך ליזהר שלא יוזק וסגר הדלת בלילה ולא ידע שהיה בתוכו וחתר לגדיש דה"ל תחילתו בפשיעה לענין פתוח דחייב על החררה נזק שלם וסופו באונס לענין גדיש. אי נמי משכחת לה שפיר תחילתו בפשיעה כגון שהיה חלון והחררה יכול הכלב לאכלה כשיקפוץ מן החלון מלמעלה למטה דהוי פשיעה אבל הגדיש אינו יכול לשרוף אם לא שיקפוץ ממטה למעלה וזהו אונס דבעל הכלב והוה ליה תחילתו בפשיעה וסופו באונס. תלמידי הר"י וגליונות.

זאת אומרת סתם דלתות חתורות הן אצל הכלב:    ולפיכך בעל הכלב חייב דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שאין לו שמירה אלא קשירה אבל בעל גחלת פטור כל שנעל הדלת בפני גחלתו. תמיהא לי נעילת דלת מאי אהניא דהא לגבי כלבים לא מהניא ולא מידי ואי לאו חשש כלבים נעילת דלת אינו צריך ולמה אטרחיה לנעול דלת כיון דלא מעלה ולא מוריד לגבי חתירת כלבים.

עוד קשיא לי דהא בכולה מכילתין לא מחייבים באשו אלא משום רוח מצויה אבל היכא דלא אפשר דאזלא ומזקת ברוח מצויה פטור ואמאי ליחייב אפילו בדאזלא ומזקת ברוח שאינה מצויה למאן דאמר מיהא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב דהא פשיעה היא אצל כלבים. ונראה דלא אמרו רוח מצויה ורוח שאינה מצויה אלא במקום שאין כלבים מצויים שם.

ומצאתי להראב"ד ז"ל דלגבי בעל גחלת בשימור נעילת דלת סגי ליה ואפילו בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה שהתורה מיעטה בשמירתה דכתיב המבעיר את הבערה עד דעביד כעין מבעיר.

ויש מקשים כיון דשכיחי כלבים אף על גב דנעל בעל גחלת מאי הוה פשיעותא הוא דמאי שנא מהא דאמרינן בפרק הפרה כסהו כסוי שיכול לעמוד בפני שוורים וכו' כיון דשכיחי גמלים פשיעותא היא אפילו לגבי שוורים הכי נמי מאי שנא. וכתב הרב ז"ל ולאו מילתא היא דהתם בור ברשות הרבים הוא ואי שכיחי דעברי גמלים התם ודאי פשיעותא היא אפילו לגבי שוורים אבל הכא אי שכיחי כלבים אית להו בעלים ומנטרי להו דלא ליזקו. אלו דברי הרב ז"ל.

ועדיין לא נתיישב בעיני דאי משום דאית להו בעלים דמנטרי להו ומשום הכי מפקת ליה לבעל גחלת מדין פושע למה אתה מחייבו לנעול דלת בפני גחלתו מדמחייב בעל הכלב מאי נפקא לן מינה דסתם דלתות חתורות הן אצל כלבים ושלא תהא שמירה לכלב אלא קשירה דילמא בעל גחלת פטור כל שאין גחלתו עשויה לילך ולהזיק ברוח מצויה דאי משום כלבים סתם כלבים יש להם בעלים ובעלים משמרים אותם ומינה דאף בעל הכלב פטור כל שנעל בפניו את הדלת. ועוד צריכא לי תלמוד. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל זאת אומרת סתם דלתות נעולות ולגבי שימור גחלת סגי ליה בדלת יכולה לעמוד ברוח מצויה דהתורה מיעטה בשמירתה דכתיב המבעיר את הבערה עד דעביד כעין מבעיר אבל לגבי שן דכלב לא סגי ליה בהאי שימור דאי הוה סגי ליה בעל כלב נמי אמאי חייב דלמאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב פטור האי אף על פי שלא שמר כלבו מכל מקום חתירת דלתו של זה אונס הוא ולמאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב הא מכל מקום משונה בחתירתו וחצי נזק בעי שלומי אלא שמע מינה סתם דלתות חתורות הן אצל הכלב ואורחיה הוא. ע"כ.

שמעתא דפי פרה:    תפשוט דפי פרה. כתוב בתוספות ונראה לר"י דמכל הנהו דמתניתין לא מצי למיפשט וכו'. וקשה והא אמרינן במה דברים אמורים בחצר הניזק אבל ברשות הרבים וכו'. וי"ל זהו אלקיחה ומכל מקום נקט אכילה משום דדרך לאכול שם. תלמידי הר"י ז"ל.

ובגליונות הקשו על קושיית התוספות דנימא דמשום הכי לא פשיט משאר בבי דמתניתין משום דקא מיבעיא ליה כגון שלקחה פירות מרשות הרבים ואכלתן בחצר הניזק וקא מיבעיא ליה פי פרה בחצר הניזק וכו'. ומשום הכי לא היה יכול לפשוט משאר בבי דמתניתין דכל הנהו איירי שהפירות בחצר הניזק. ומה שפושט מסוגיא דשמעתין היינו אכילה בחצר הניזק אף על פי שהלקיחה היתה ברשות הרבים. וכי תימא אם כן ישאל אי אזלינן בתר מקום אכילה או בתר מקום לקיחה השתא בפירוש בתוספות נמי ישאל אי אזלינן בתר מקום אכילה נמי עם הלקיחה ולא תירצו.

וזה לשון תלמידי הר"י וקשה לי נוקי כגון שהלקיחה היתה ברשות הרבים ואכילה ברשות הניזק וקאמר תפשוט מדקאמר על חררה וגדיש משמע שאינו חושש היכא שלקח אם כן תפשוט. ועתה לא קשה מידי דמכל הני מתנייתא ליכא למיפשט דדילמא הלקיחה היתה ברשות הניזק וריפתך מאי בעי לא קשיא כיון דלקחם ברשות הרבים. ואומר הר"י שאין סברא לחייב כיון שהלקיחה היתה ברשות הרבים. ועוד לא יאמר פי פרה אלא יאמר בתר לקיחה אזלינן או בתר אכילה אזלינן. ולי נראה דלא היה קשה שן היכי משכחת לה כי אשכחן היכא דשניהם לקיחה ואכילה ברשות הניזק. אבל עכשיו לפירוש התוספות אם פי פרה ברשות המזיק היכא דתחב לתוך פיו אם כן שם ביעור היכי משכחת לה וכמו שפירשו התוספות. ע"כ.

עוד הקשו על מה שכתבו בתוספות וקא מיבעיא ליה כגון אם הושיט פירות בפי פרה חרש שוטה וקטן דלאו בר תשלומין דלמה לא פירש שהושיט בן דעת דהא לקמן בעי למפשט משיסה בו הכלב ופירשו התוספות לקמן דשיסוי מיקרי אפילו הכניס יד חבירו בפי הכלב והתם איירי בבן דעת ואפילו הכי בעי למפשט מיניה פי פרה. עוד הקשו על מה שכתבו בתוספות וכגון שהבהמה לא היתה יכולה ליקח אם לא שהושיט לה דלמה לא פירשו דאיירי אפילו יכולה ליקח וכשלא לקחה. ותלמידי הר"י ז"ל תירצו וזה לשונם וצריך לומר דלא רצו לומר בבן דעת דאם כן היה פושע גמור ולא דמי לנחש דבסמוך דלשם נשיכת יד קרוי גרמא וגם הוצרכו לפרש במקום שאינו יכול ליקח דאם לא כן היה תחילתו בפשיעה. ע"כ.

עוד כתבו בתוספות אף על פי שאין טעם בדבר זה מה צורך באכילה אלא דגזירת הכתוב וכו'. עד ואגב דשייך לשון זה בנתן אחר לתוך פיה נקט ליה. ועוד אומר ר"י דמשמע ליה דלאו גזירת הכתוב הוא בלא טעם וסתמא כיון שהקפידה תורה אאכילה דברשות אחרים היינו טעמא משום דהתם ליכא למימר מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי ואי אמרת כחצר המזיק דמי בין הכא בין הכא לא הויא חררה בחצר הניזק אלא בחצר המזיק ואם כן נימא ליה מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי. תוספות שאנץ.

וזה לשון הר"ר ישעיה ז"ל תפשוט דפי פרה כחצר הניזק וכו'. תימה אמאי לא פשיט מכל בבי דמתניתין דתנן אכלה פירות וירקות וכו' אכלה מתוך הרחבה וכו'. ותירץ רבינו תם דכל אותם המשניות נקט שן דאכילה לסימנא בעלמא אבל לא מיקרי שן אלא נתחככה בכותל או טנפה פירות. והקשה ריב"א אמאי לא פשיט מעובדא דרב יהודה דחייביה אנהמא נזק שלם. ואומר ה"ר יעקב דאין לתרץ דבעיין דהכא קדמה לעובדא דרב יהודה. ומכל מקום קשה אמאי לא פשטוה בימי ר"י מעובדיה דהא לא איפשטא. ועוד קשה אמאי לא פשטוה מברייתא דלעיל דקאמר פרה שאכלה שעורים וחמור שאכל כרשינין דעל כרחך אכילה ממש קאמר מדקרי לה אכילה על ידי הדחק.

ונראה לפרש דבני הישיבה דבעו בעיא דפי פרה הוו סברי דשן דחייב רחמנא על אכילתה כדכתיב שדה או כרם היינו בלקיחתה דחצר הניזק לחודה דסברא היא דכיון דבחצר הניזק לקחה אין לחוש באיזה מקום יאכלנה וקרא דובער בשדה אחר דמשמע שיהא הכילוי בחצר הניזק משכחת לה בשף צולמי או פסעה פסועי ומכל מקום קרי להו בפרק קמא תולדות משום דפשטיה דקרא שן דאכילה משמע דשדה או כרם כתיב ולכך מיבעי להו אכילה בלא לקיחה בחצר הניזק מהו ומשכחת לה כגון שהיה לו לראובן פירות בחצרו ונכנסה לשם פרתו של שמעון ובא לוי ותחבן לתוך פיה ואכלתן שם ונפקא מינה אי פי פרה כחצר הניזק דמיא שיגבה ראובן מאיזה שירצה או מלוי או משמעון. אי נמי אם התוחב נכרי או חרש שוטה וקטן דלאו בני תשלומין נינהו והכי קא מיבעיא ליה אי פי פרה כחצר הניזק דמיא וחייבת דאמר ליה מאי בעי פרתך ברשותי או כחצר המזיק דמיא דאמר ליה מאי בעי ריפתך בפומא דפרתי. והשתא לא מצי למיפשט מכל בבי דמתניתין איירי כשלקחן בחצר הניזק וכן מהא דכלב שנטל לא מצי למיפשט מהאי טעמא. והאי תפשוט קאי אמה שתירצו הקדמונים לא צריכא דאכלה בגדיש דעלמא דאף אי סברי הקדמונים דמתניתין בשלקחה בחצר הניזק ואפילו הכי אוקמוה בגדיש דבעל חררה משום דסברי דבעינן לקיחה ואכילה בחצר הניזק מכל מקום שמעינן ממילתיה דפי כלב כחצר הניזק דמי דאי כחצר המזיק מאי מהני אם אכלה בגדיש דבעל חררה סוף סוף כחצר המזיק הוא.

ומינה תפשוט בעיא דבני הישיבה בשתחבה נכרי לפיה דחייבת לדידהו דלא בעי לקיחה ואכילה דמחייבת דהא אכילה כחצר הניזק דמיא דהיינו בפי פרה וכל שכן אם נאמר שהקדמונים הוו סברי דמתניתין בשלא לקחה בחצר הניזק ומשום הכי אוקמוה שאכלה בגדיש דבעל החררה וסברי כי היכי דמחייבת בלקיחה בחצר הניזק בלא אכילה כך מחייבת באכילה בלא לקיחה דתפשוט דהיינו ממש בעיין ובעי אי כחצר המזיק דמיא שן דחייב רחמנא דכתיב ובער דמשמע שיהא הכילוי בחצר הניזק היכי משכחת לה אי בלקחה בחצר הניזק הא לא בעינן שיאכלנה בחצר הניזק. ומשני בנתחככה וכו'. ואין דוחק אי בעי למיפשט מסוגיא דשמעתין דכהאי גוונא איכא בריש מסכת שבת דמסיק מדלא משנינן הכי תפשוט דבעי רב ביבי. ואי קשיא מאי פריך משיסה בו את הכלב והלא הכלב לקחה והוה ליה לקיחה בחצר הניזק ותו אין להקפיד באכילה. יש לומר דמשתמע ליה בכלל השיסוי הוי אפילו לקח ידו והכניסה לפי הכלב מדפליגי לקמן בהשיך דהיינו שתחב היד בפי הנחש ודחק שיני הנחש על הבשר משמע אבל אם לא דחק אף על פי שתחב הוי בכלל שיסוי ובהא לא פליגי. ע"כ.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל פירש ר"י דמכל הני דלעיל לא מצי פשיט משום דאיכא למימר דלא בעינן רק נטילה בשדה אחר אבל אכילה לא בעינן ולכך מחייב כיון שנטלתו בחצר הניזק אף על פי שאכלתו בחצר המזיק הילכך אפילו הויא פיו כחצר המזיק מחייב לשלם אבל הכא פשיט שפיר משום דמוקי מתניתין בדאכלה בגדיש דבעל חררה אלמא משום דבעי נטילה ובער בשדה אחר וטעמא איכא משום דכתיב ובער בשדה אחר דהיינו אכילה כמו כאשר יבער הגלל ונטילה נמי בעי משום דכתיב כי יבער איש וכו'. והיינו תחילת ההיזק ששולח שם בהמתו ונוטלת הפירות ועל זה קאי בשדה אחר ולהכי פשיט דעל כרחך כחצר הניזק דמיא למיפשט בעיא דבסמוך כמו שאפרש בסמוך דאי כחצר המזיק דמי לענין בעיא דבסמוך אם כן הכא נמי כחצר המזיק דמיא ואם כן ליכא נטילה וביעור דהאכילה הויא בחצר המזיק. וכי שייך לומר תפשוט ממשא ומתן שבתלמוד בלא שמעתתא דאמוראי. יש לומר דאין הכי נמי כדאשכחן בשבת וכו'. דאיבעיא להו פי פרה כחצר הניזק וכו'. צריך לומר דהכי פירושו כחצר הניזק דמיא ומחייב או כחצר המזיק דמיא ומיפטר. ואין לפרש דקא בעי להך מילתא דלעיל אי בעינן בער בשדה אחר או לא דאם כן לא אתו שפיר כל הני תא שמע דאתו למיפשט הך בעיא.

וא"ת היכי מצי למימר כחצר המזיק דמיא ומיפטר והא חזינן דמחייב במתניתין מצידי רחבה דלעיל פירשנו דממתניתין לא מצי למיפשט הכא. יש לומר דאיכא למימר דלהכי חייבת על האכילה במתניתין משום דאיכא נטילה בחצר הניזק כגון שנטלתם הבהמה מעצמה ואכלתן דאף על גב דליכא בער בשדה אחר דפי פרה כחצר המזיק דמיא מכל מקום כיון דאיכא נטילה בשדה אחר די בכך כדפירשתי לעיל דקא סלקא דעתך הכי מקמי הך שמעתא. והא דקא בעי הכא דשמא כחצר המזיק דמיא ומיפטר היינו היכא דליכא לחיובו לבעל הבהמה בשביל הנטילה כגון שנטלן אדם לאותם פירות ונתנתן בפי פרה וקא בעי.

וא"ת מאי קא בעי הא ודאי דבכל ענין מיפטרה הפרה והאדם חייב דהוא פשע. יש לומר דמיירי כגון דליכא לחיובי האדם על שאינו בר דעת כגון חרש שוטה וקטן. וא"ת מכל מקום יתחייב בעל הפרה משום דתחילתו בפשיעה וסופו באונס שנתונה במקום שהפרה יכולה ליקח אותם וסופו באונס שהחרש נתן אותם לתוך פיה. וי"ל דמיירי שנתן אותם במקום שלא היתה משגת הפרה ליקח אותם אם לא עם סיוע אדם. ואם תאמר אם כן מאי פריך משיסה בו את הכלב שאני התם דאיכא נטילה שנטל הכלב בידו ונשכה. וי"ל דמשמע ליה דשיסה בו היינו שהושיט יד חבירו בפי הכלב ומכל מקום אין זה כמו השיך דסיפא דהתם מיירי שהדביק שיני הנחש על יד חבירו והכא נתן יד חבירו באויר פיו. ע"כ תלמיד הר"פ ז"ל.

והראב"ד ז"ל פירש הסוגיא בדרך אחרת וזה לשונו דאכלה בגדיש דבעל חררה וכו'. נמצא אף על פי שהוציאה ממקום פטור שהרי אמרנו שהחררה לא היתה בבית בעליה כיון שאכלה במקום חיוב חייב ועל זה אמרנו תפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמיא כלומר אף על פי שהוציאה ממקום פטור והוליכה בפיו עד מקום החיוב נחשוב את פיו כאילו היא בחצר הניזק עוד. והא דאיבעיא להו פי פרה כחצר הניזק דמיא או לא בכי הא בלחוד הוא דאיבעיא להו. והאי דקאמרינן שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה דעת המקשה בלבד היה שהיה רוצה לדמות גם אכילת פרה לזו מפני שכשהיא נוטלת האוכל מחצר הניזק עדיין אינה חייבת מפני שלא הפסידתו וגם לא נהנית ממנו עד שתלעוס אותו ואם כן הרי הוא כמי שנטלתו ממקום חיוב והוליכתו למקום פטור ואכלתו שם.

ומה שתירץ בעל הגמרא כגון שנתחככה בכותל להנאתה וכו' לא לענין דעת השאלה הראשונה השיב כי הבעיא לא היתה בענין זה כאשר פירשתי כי הנוטלת אוכל מחצר הניזק ואוכלת שם פשיטא לן דפי פרה כחצר הניזק היא כי מיד היא נהנית בנטילתה ומיד ההפסד מתחיל במאכל אלא שהמתרץ לדברי המקשה השיבו כלומר לדבריך שאתה מדמה כל נטילת פי פרה לנטילת חררה וקשיא לן אי בחצר המזיק שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה משכחת לה כגון שנתחככה בכותל וכו' מיהו אנן בנטילת חררה לא מספקא לן ולא מידי וכל הנך תא שמע דמייתי בשמעתא כעין הבעיא נינהו שאינן אכילה כי האכילה בחצר הניזק כבר ביארנו דפשיטא לן דכחצר הניזק דמיא מפני שהנאתה בהפסד האוכל מתחיל מיד ולפיכך לא הביאו ראיה מן שן השנויה במשנה ובתוספתא אלא מן השן הנושכת ואינה נהנית גם הנזק אינו מתחיל מיד. השיך בו הנחש כגון שנטל את יד חבירו והכניסה לתוך פיו של נחש. ע"כ לשונו.

וכן פירש הרשב"א ז"ל וז"ל הראב"ד ז"ל פירש דחררה זו לא נטלה מרשות הניזק אלא מרשות בעל הגחלת כמו שכתבנו למעלה ומשום כך אמר שמע מינה דפי פרה כחצר הניזק דמי דכשנטלה כלב זה לא מרשות הניזק נטלה אלא מרשות אחר ואי אמרת פי פרה כחצר המזיק דמי לימא ליה כלבאי לאו מרשותך שקיל ופומיה רשותי היא. וא"ת אם כן מאי קשיא ליה שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה וכו'. יש לומר דאין הכי נמי ורב מרי דאהדר ליה משכחת לה כגון שנתחככה בכותל לטעותיה קא מהדר ליה ואינך תא שמע דשיסה בו את הכלב והשיך בו את הנחש כלהו בנטל יד חבירו והכניסה בפיו של כלב ושל נחש דאי בשיסה בלבד והלך הכלב ונשך וכן הנחש אפילו לענין נזיקין חייב בעל הכלב והנחש ואפילו לכשתמצא לומר פי פרה כחצר המזיק ומכל מקום מהא דחררה שמעינן דפי פרה כחצר הניזק דמי. ע"כ.

ורש"י ז"ל נשמר מפירוש התוספות והראב"ד ז"ל וכתב דפי פרתו של מזיק האוכלת בחצר הניזק. ע"כ. מדקא אמר בחצר הניזק נשמר מפירוש הראב"ד ז"ל ומדקאמר האוכלת נשמר מפירוש התוספות דמשמע היא אוכלת מעצמה ולא שהאכילה חרש שוטה וקטן.

ואם כן קשה ליה קושיות התוספות. ותו קשיא לי עלה דהאי בעיא חדא דמאי שייכא הכא בתר שקלא וטריא דרבי יוחנן וריש לקיש דהא ברישא תנן על החררה נזק שלם והדר תנן ועל הגדיש חצי נזק ופלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש הוי על הגדיש אם כן לעיל הוי ליה לתלמודא למימר על החררה נזק שלם דאכלה היכא וכו'. ותו תפשוט ליה מסברא דאי אמרת בשלמא פי פרה כחצר הניזק דמי היינו שיש לו לאדם רשות להניח פירותיו ברשותו ולא יצטרך לישב ולשמרם שאם תכנס הבהמה ותאכלם ישלם לו דמי נזקו אלא אי אמרת כחצר המזיק ולעולם פטור לא שבקת חיי לכל בריה שאפילו ינעול ביתו יצטרך לעמוד ולשמרם שלא יאכלו אותם ואם כן תפשוט ליה מסברא.

ותו כד מקשה תלמודא ואי כחצר המזיק דמי שן דחייב רחמנא וכו' ליקשי ואי כחצר הניזק דמי שן דפטר רחמנא היכי משכחת לה דכתיב וביער בשדה אחר הא בשדה שלו פטור ואי כחצר הניזק דמי בכל מקום חייב אלא מאי אית לך למימר דפי פרה בזמן שהיא ברשות הניזק הוי ברשותו וחייב ובזמן שהיא ברשות הרבים למר או ברשות הניזק למר הוי ברשותו ופטור ובהא איכא למימר דאין הכי נמי ועדיפא מינה קא פריך שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה וכשתירץ משכחת לה וכו' איתרצו תרווייהו. ותו כשתירץ משכחת לה בנתחככה בכותל אבל בשן ממש דאכילה לא משכחת לה והרי קרא בשן דאכילה ממש איירי דכתיב וביער בשדה אחר ואמרינן לעיל זה השן דכתיב כאשר יבער הגלל וכו' משמע דבשן דאכילה מיירי ואם כן שן דאכילה דחייב רחמנא היכי משכחת לה.

ותו דנתחככה בכותל וכו' היינו תולדה דשן ואי משן דהוא אב לא משכחת לה היכי משכחת לה תולדה דאם אין אב אין תולדה ואי משכחת לה תולדה על כרחך אב נמי משכחת לה ומאי ניהו. וכי תימא דהני אב קרי להו ומה שכתב רש"י ז"ל דהוו תולדה קושטא דמילתא קאמר אבל תלמודא דקאמר משכחת לה כגון וכו' אב הוו קרי להני הא ליתא ודאי דאי הני הוו אבות מאי ניהו תולדות. ותו דבשור נאמרו שלושה אבות ושן חד מינייהו ובכולהו תנויין נמי לשן הוא דקרי ליה אב ולא להני. ותו דבמסקנא דחקינן קרא ומוקמינן ליה בשף צלמי או בפסע פסועי ואין לזה רמז בכתוב.

ונראה לי ליישב הסוגיא לפי שיטת רש"י ז"ל דהכי קא בעי לה פשיטא לי היכא דנעל ביתו ונטר כדנטרי אינשי ונפל גודא בליליא או פתח הדלת מי שאינו בר חיוב ונכנסה הבהמה ואכלה דחייב דקרא כתיב ובער בשדה אחר ופשיטא לי נמי דאם פשע בחררה פשיעה גמורה ונכנסה הבהמה ואכלה דפטור כיון שהניח ביתו פתוח דקא סלקא דעתיה דכמו שיש לו לאדם להזהר שלא יזיק את אחרים כך יש לו להזהר שלא יוזק ובהני גווני לא שייך למימר פי פרה כחצר הניזק או כחצר המזיק שאם לא פשע הוי כחצר הניזק ואם פשע הוי כחצר המזיק כי קא מיבעיא לי כגון ששמר שמירה פחותה ולא נעל ביתו כראוי ונכנסה הבהמה ואכלה מאי כיון דאכיל להו ברשות הניזק פי פרה כרשות הניזק דמי או דילמא מצי אמר ליה כיון שלא שמרת כראוי והנחת הפירות בדוכתא דמצי בהמתאי למיכלינהו מאי בעי פירותיך בפומא דפרתי דפי פרתי כרשותי דמי כיון דלא נטרת כדנטרי אינשי והיינו לישנא דקאמר מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי אף על גב דאיהו נטלה דע"כ לא איבעיא ליה אלא משום דאיכא תרתי לריעותא חדא דפשע בעל הבית קצת ותו שהבהמה נטלתה בפיה ואכלתן אבל אם הזיקתן במקומן לא מיבעיא לי וליכא טעמא דפי פרתי רשותי הוא והשתא לא מצי למיפשט מהנך מתנייתא דאיכא לאוקמי דנטר פירותיו כדנטרי אינשי.

ומההיא דצידי הרחבה נמי ליכא למיפשט אף על גב דפשטא משמע דלא נטר כדנטרי אינשי משום דאיכא למימר מאי משלמת מה שהזיקה חצי נזק ומתורת קרן דמשונה היא וכדפירש רש"י ז"ל לעיל גבי מחזרת שהבהמה דרכה לילך ואין דרכה שתכנס לצידי הרחבה או לתוך החנות ותאכל והיינו נמי דמתניתין דכלב שנטל חררה לא הוה מצי למיפשט מקמי שקלא וטריא דרבי יוחנן וריש לקיש דהוה מוקמינן לה בנטר כדנטרי אינשי ובהא פשיטא לי כדאמרן אבל בתר דשקלינן בדרבי יוחנן וריש לקיש ומסקינן אמר רב מרי זאת אומרת סתם דלתות חתורות הן אצל הכלב משמע דלא נטר חררתו כדחזי דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שמא יחתור הכלב והוי ליה פושע כל דהו ואפילו הכי מחייב ליה מתניתין אחררה נזק שלם אם כן תפשוט דפי פרה היכא דפשע בעל הפירות כל דהו דכחצר הניזק דמי. בלא רב מרי לא נפשטה בעיין דעל החררה משלם נזק שלם משום דשמר חררתו שמירה מעולה ופריך תלמודא נהי דמשכחת לה שן דחייב היכא דנטר כדנטרי אינשי אבל שן דחייב רחמנא דמשמע שלא שמר יפה כדכתיב וביער בשדה אחר וסתם שדה אין לו דלתים ובריח היכי משכחת לה דלא מסתבר לאוקמי קרא בדוקא היכא דאית ליה דלתים ובריח. אמר רב מרי משכחת לה נמי כגון שנתחככה וכו' שהזיקה הפירות במקומן ולא נטלתן בפיה דלא שייך למימר פי פרתי רשותי היא דלא מיבעיא ליה אלא היכא דאיכא תרתי לריעותא כדאמרן והשתא קרא איירי בכל גווני שן דכתיב בהדיא ובער דהוי אב איירי כגון שנטר כדנטרי אינשי ובכהאי גוונא מודינא דכחצר הניזק דמי ואיירי נמי קרא אפילו שלא שמר כראוי כסתם שדה וכגון שהזיקו במקומן ובכהאי גוונא נמי לא מיבעיא לי ושן דכתיב בקרא בהדיא הוי אב הנך דלא כתיבן קרי תולדה.

אבל אכתי בעיין לא איפשיטא היכא דנטלתן בפיה ולא נטר כדנטרי אינשי אי לאו מתניתין דחררה עם מה שאמר רב מרי זאת אומרת סתם דלתות וכו' והשתא מסיק רב אשי דשף צלמי כיון דאיירי קרא בסתם שן האוכלת אף על גב דאיירי נמי בהא אין זה דוחק. וקאמר תלמודא תא שמע שיסה בו את הכלב וכו' משמע דלא מצית למיפשטה אלא ממה שאמר רב מרי זאת אומרת וכו' בלא הך דרב מרי מצית למיפשטה משיסה בו את הכלב דמכל מקום קא מיבעיא לך כיון דפשע בעל הפירות כל דהו לא משוינן לבעל הבהמה שאכלתן פושע גמור והא מתניתין דשיסה בו את הכלב לא הוי בעל הכלב פושע לגמרי שהרי האחר שיסה אותו שהרי המשסה פשע גם כן ואפילו הכי חייב בעל הכלב דקא סלקא דעתיה שלקח הכלב ידו של חבירו לתוך פיו והוי כבעיין ממש. ומשני אימא פטור אף המשסה אפילו לפום מאי דקא סלקא דעתך. אי נמי הכא במאי עסקינן שלא הכניס ידו לתוך פיו אלא דאפקיה לניביה וכו'. כן נראה לי. והפוך בזה דנסתלקו כל הקושיות והגמגומים במה שכתבתי. ע"כ לשון מורינו ורבינו כמה"ר דוד ן' אבי זמרה נר"ו בתשובת שאלה.

עוד יש לפרש דבני הישיבה פשיטא להו דבשלחה שלוחי ולקחה בחצר הניזק מחייב אפילו אכלה בחצר המזיק וכי קא מיבעיא להו באזלא ממילא דאז בעינן לקיחה ואכילה בחצר הניזק ולא דמצי למיפשט ממתניתין דאיכא לאוקמי בשלחה שלוחי והיינו דקאמרה תפשוט מדברי הקדמונים מדלא משני דמתניתין חררה מיירי בשלחה שלוחי ואוקמוה דאכלה בגדיש דבעל חררה שמע מינה דבעי לתרוצי למתניתין אף באזלא ממילא ומינה מיפשטא בעיין דפי פרה בחצר הניזק. ומסיק ואי פי פרה וכו' שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה באזלא ממילא דהא מובער מפקינן לעיל אזלא ממילא וגבי וביער כתיב בשדה אחר. ומשני אשכחן בשן המתגלגלת להנאתה וכו'. ה"ר ישעיה ז"ל.

וזה דוחק דשן האוכלת יהא קל משן דאינה אוכלת דאלו אינה אוכלת אפילו אזלא ממילא ושן האוכלת אי אמרינן כחצר הניזק דוקא בשלחה שלוחי. ויש מיישבים דבשואל ומשאיל יעמיד כל המשניות והבעיא על כל אדם ומכח דהקשה אי בגדיש דעלמא והא בעינן וביער בשדה אחר וכו' צריך להיות בלא שואל דאי בשואל וקבל שמירת נזקיו אז חייב בכל מקום. ודו"ק.

ועוד נראה ליישב לפירוש הקונטרס לעיל גבי מתגלגל שאכילה לבדה בחצר הניזק ועל זה שונה פי פרה ומיושב מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי כי ברשות הרבים רשות להניח פירותיו מיהו אין סברא שיסיק שתהא אכילה לבדה תתחייב ברשות הניזק. ודו"ק.

ועוד נראה לפרש דבעי פי פרה בחצר הניזק בשדה אם שייך כמו כן בחצר הניזק להתחייב אם לא גדר והמשניות הייתי מעמיד בעיר משום דמשמע דומיא דצידי רחבה וסתם גדיש הוא בשדה. תלמידי הר"י ז"ל.

דשף צלמי:    פירוש כגון שהיו צורות מצויירים בכותל ונתחככה בהם ושפשפה מלשון ושפיתיה בשופינא ובערם מן הכותל לגמרי כדגרסינן בענין שכבת זרע שיבש על בשרו (ואי מבערב) ישפשף כלומר יחכך בבשרו עד שיבערהו לגמרי.


דף כג עמוד ב

עריכה

רבינא אמר דשף צלמי:    מפרש ריב"א דרבינא בא לפרש נתחככה בכותל שהיו הצלמים מצויירים בה ורב אשי בא לפרש טנפה פירות כגון דפסעה פסועי. תוספות שאנץ.

והא בעינן כאשר יבער הגלל:    קשה לי דהא אסקינא בריש פרק קמא דמכלתין שן דומיא דרגל מה רגל דלא מכליא קרנא אף שן דלא מכליא קרנא. ונראה לי דהכי קאמר בעינן שן שיכולה לבער את הכל ואי עיקר דחיובא דשן לא משכחת לה אלא כשנתחככה בכותל או טנפה פירות הא לא מכליא קרנא לעולם. הרשב"א ז"ל.

מאי בעי ידך בפומא דחיואי:    הוה מצי לשנויי דהכא נמי בדאפקיה לניביה וסרטיה אלא משמע ליה השיך שהנחש לא עשה כלום אלא שהקיא את הארס. לענין קטלא לא אמרינן. פירוש לא אמרינן הך סברא לחייב מיתה על האדם ופטור הנחש. אבל אין לפרש לענין קטלא לא אמרינן כיון דמת האדם מחמת הנחש רק לענין נזקין דהא בסמוך מייתי משור בסקילה ובעלים פטורים מכופר משום דמצי אמר מה בעית ברשותי אלמא דאף לענין מיתה אמרינן הך סברא. אלא ודאי הכי פירושו לענין קטלא לא אמרינן משום דלעיל ליכא חיוב מיתה על הכלב דמיירי שלא מת הנשוך אלא נזק בעלמא בעי לשלומי בעל הכלב. תלמידי הר"פ ז"ל.

והקשו בתוספות ברישא דאייתי לעיל משיסה בו את הכלב דהיינו רישא דהא דהשיך אמאי לא דחי לענין קטלא לא אמרינן. יש לומר דמשתמע ליה דשיסה בו את הכלב וכו' לאו לענין קטלא איתמר דלא שייך קטלא אלא בהשיך ולא איתמר אלא לענין נזקין. ה"ר ישעיה ז"ל.

ח"מ שצ"ב ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל הכלב שנטל חררה וכו'. על הגדיש חצי נזק בשהניח על הגדיש את הגחלת עם החררה שאין כאן שנוי ומתוך כך על מקום הנחת הגחלת משלם נזק שלם כבחררה אבל על הגדיש כלו חצי נזק שצרורות של כלב הן ואף על פי שאין הגחלת מבעל הכלב דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר אשו משום חציו או משום ממונו ובאדם הוא כאלו הוא מזיק בזריקת חץ אפילו הדליק בתוך שלו ובבהמה הרי חצים שלה והם כדין צרורות ומשלם חצי נזק ובאדם שאין בו מין צרורות נזק שלם (אכנפיה) שאין הגחלת שלו. ומכל מקום בכלב אם לא הניחה אלא אדייה אדויי פירוש שזרקה בפה או ברגל דרך שנוי הרי כל זה משונה ואף על מקום גחלת משלם חצי נזק ועל שאר הגדיש חצי נזק גם כן שאין שנוי לצרורות לדון בהן רביע נזק.

ויש חולקים בזו כמו שהתבארו דברים אלו בששמר בעל גחלת את גחלתו כראוי והכלב חתר דאין לך חיוב אלא אצל בעל הכלב ואין בו דין משונה לדון בו חצי נזק אף במקום גחלת שסתם דלתות חתורות הן וכו'. ואם לא שמר בעל גחלת גחלתו חיוב חררה ומקום גחלת על בעל הכלב על החררה בנזק שלם ועל מקומה אם בנזק שלם בלא שנוי ואם בחצי נזק בשנוי וחיוב הגדיש על בעל הגחלת מדין ממונו הן באנחה אנוחי הן באדייה אדויי למה שפירשנו בו שזרקה שזה חמור ממסרה לחרש שוטה וקטן שהרי יש לו לשמרה מכל מה שמצוי ליטלה מביתו וחיובו בנזק שלם שכל שאתה מחייב בעל הגחלת אין לך אצל שנוי כלום שהרי מצד ממונו להזיק אתה מחייבו ולא מצד הכלב שנדון בו כדין קרן או כדין צרורות שאין דין שנוי או דין צרורות אלא בנזק בהמה אבל אם הוליכה בכל הגדיש אף בשלא שמר גחלתו בעל הכלב חייב נזק שלם מתורת בור ולא בעל הגחלת והרי הוא כבורו המתגלגל שביארנו בו בפירוש ראשון שאם הוא מזיק בעוד שהוא הולך כח המגלגל הוא והוא חייב ובעל הבור פטור.

ומכל מקום יש מפרשים שהולכה זו בכלל אדייה אדויי הוא ולא כדין בור וכל שלא שמר בעל גחלת חצי נזק. ואין לומר על הגדיש שהוא בחצי נזק לדעת זה. וכן נראה מתלמוד המערב שהביאו לדעת ריש לקיש במקום אדייה אדויי במצית את האור על כל שבולת ושבולת והדברים נראין שאין להביא בכלל בור מה שהוא מתגלגל דרך שנוי. וגדולי המחברים כתבו בזו שעל שאר הגדיש פטור ולא הבנתי דבריהם. פי פרה האוכלת ברשות הניזק חייב נזק שלם. ע"כ.

אמר ליה לאביי זיל צנעינהו:    כן גריס הרי"ף ז"ל. ופירש ה"ר יהונתן ז"ל זיל צנעינהו שים אותם בשמתא אם יוסיפו עוד לפשוע שלא ישמרו העזים כדאמרינן בפרק קמא ובין כך ובין כך משמתינן ליה עד דמסלקי היזקא מדרבי נתן. לגדור מר גדרא. כלומר דסבירא ליה דעל הניזק להרחיק את עצמו ורב יוסף הוה סבירא ליה דעל המזיק להרחיק את עצמו והילכתא כוותיה. והכי סוגיא דשמעתא דמקשה לעיל וליחייב נמי בעל גחלת ומתרץ בששמר את גחלתו שמע מינה דעל המזיק להרחיק את עצמו. ע"כ.

וכן פסק הר"מ מסרקסטה וז"ל הלכה כרב יוסף ואם הזיקו העזים אף על פי שמצאו גדר פתוח משלמין בעליהן דהוו להו למנטריה וגיריה נינהו וקיימא לן דמודה רבי יוסי בגיריה דעל המזיק להרחיק את עצמו. ע"כ לשונו.

יכלי למימר לגדור מר גדרא וכו':    כתבו בתוספות היה נשמט אביי שלא היה חפץ וכו'. והא דאוקימנא לעיל בששמר גחלתו משום דלא ליחייב בעל גחלת אאשו אבל משום דלא לפטור בעל הכלב אחררה לא איצטריך. וכן פסק רי"ף דליכא לדאביי. לשון הרא"ש ז"ל.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל לגדור מר גדרא. וא"ת והלא לעיל פירשנו שאין מוטל עליו לשמור עצמו להיות ניזוק ואם כן למה יגדור כלל. ויש לומר דאין הכי נמי ואביי אמר הכי לאשתמוטי מלילך לשם והא דמשני הכא כשחתרה שנויא בעלמא הוא. ותדע דהא אמרינן במתניתין מפתח החנות וכו'. ע"כ.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל לגדור מר גדרא. צריך לומר דאביי לית ליה האי סברא דאמר לעיל גבי חררה דאין לו לאדם ליזהר שלא יזיקוהו ודוחק. ועוד קשה לי ממתניתין דמחייבת על חחררה וכן מתוך החנות. ושמא אביי אשתמוטי קא משתמיט וכו'. ואומר ר"י דלא דמי דודאי בבתים אין אדם יכול להיות פתחיו נעולים כל שעה אבל גבי שדה דרך אנשים לגדור שדותם. ע"כ.

ורבינו חננאל ז"ל פסק כאביי דהא אוקמי לרב יוסף בטעמא ואסתלק רב יוסף ושתיק. והא דמכריז רבה ואיתימא רב יוסף לאו דסמכא הוא דרב יוסף דשמעתיה ורבה לא אתבררו דדבריו נינהו דהא גרסינן ואיתימא רב יוסף ולפיכך אין כח לפסוק כמותו. אלו דברי הרב ז"ל. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל בהמות שנכנסו לחצר הניזק חייבים בין בבית שהוא מוקף בכתלים ושננעלה הדלת אלא שחתרו בין בבית הפתוח בין בשדה שאין שם שום גדר. וגאוני הראשונים פסקו שבשדה הואיל והבהמות רגילות לילך בצד השדה ברשות פטורות אלא שבבתים חייבות אף על פי שאין ננעלות וכמו שאמרו למעלה מתוך החנות וכו'. והדברים נראים כדעת ראשון שהרי משנת הכלב שנטל את החררה והדליק את הגדיש סתמא בשדה או בבקעה היא שנויה. בהמות העומדות לשחיטה ומזיקות מתרין בבעליהן ב' או ג' פעמים ואם הזיקו אחר כך שוחטין אותם ומודיעין אותו שיבא למכור ואף על פי שאין זה ביומא דשוקא. ובבהמות שאינן עומדות לשחיטה אין לנו רשות בכך אלא יזיקו ויזיקו והוא משלם כראוי. וגדולי המחברים פירשוה אף בשלא הזיק כל שנכנסה בשדות וכרמים ומתיראין בה שלא תזיק ואין הדברים נראין. וכן יש מפרשים שאף על פי שלא נכנסה לרשות הניזק אלא שהזיקה בשיניה ברשות הרבים שהיא פטורה הרשות בידם לעשות כן הואיל ולשחיטה הן עומדות. ע"כ.

תיב אמסחתא וקבל זוזך:    במאזנים ישאו יחד (איוב ו, ב) מתרגמינן במסחתה יטלון כחדא. מהר"י כ"ץ ז"ל.

מתניתין איזהו מועד וכו':    השתא קא מתחיל לפרש שור המועד שהזכיר במשנה ראשונה בחמשה תמין וחמשה מועדין אחר שן ורגל ושואל באיזה ענין בעינן העדאתו אי אמרינן דוקא קאמר הכתוב מתמול שלשום וכו' או דילמא אמרינן קל וחומר. ה"ר יהונתן ז"ל.

איזהו מועד אמר רבי יוסי:    דהא דאמרינן בהבא על יבמתו דסתם לן תנא דשור המועד כרבי שמעון בן גמליאל וכו' ככתוב בתוספות. אבל שמא יש לומר דלענין חזרה קאמר דודאי לענין חזרה לא דבר כלום הפסוק. תוספות שאנץ.

שיהו התינוקות וכו':    כתבו בתוספות ולא בא רבי מאיר למעט שלא תועיל חזרה שלשה ימים אלא ודאי מועלת חזרה לרבי מאיר בשלשה ימים.

וקשה מנלן דלרבי מאיר תועיל חזרה של שלשה ימים נימא דוקא חזרה של משמוש תינוקות מועלת לרבי מאיר שהיא יותר חמורה ומהו החומר שלה שהרי חזר כל כך עד שהתינוקות ממשמשין בו הלכך היא חמורה אבל חזרה של שלשה ימים לא תועיל. וי"ל אם כן היית אומר סברא הפוכה מרבי יהודה דלרבי מאיר דוקא חזרה דתינוקות מועיל ולא חזרה של שלשה ימים ולרבי יהודה חזרה של שלשה ימים תועיל ולא חזרה של תינוקות.

וכי תימא אינו כך אלא לרבי יהודה כיון שתועיל חזרה של שלשה ימים שהיא קלה כל שכן חזרה של תינוקות שהיא חמורה. זה אי אפשר דאם כן היה קשה דלרבי יהודה העדאה של שלשה ימים היא דוקא ולא של שלש פעמים ביום אחד והחזרה לאו דוקא שהרי מועלת לרבי יהודה בין חזרה של תינוקות ובין חזרה של שלשה ימים ולרבי מאיר אפשר שהעדאה לאו דוקא שהעדאה של שלש פעמים תועיל וכן שכן של שלשה ימים וחזרה דוקא חזרה של תינוקות שהיא חמורה מועיל אבל חזרה של שלשה ימים שהיא קלה לא תועיל.

וכי תימא נאמר שיהיה כך ובזה פליגי דלרבי יהודה העדאה שהיא נעשית בקושי על ידי שלשה ימים מסתלקת בקל על ידי חזרה של שלשה ימים וכל שכן על ידי טורח תינוקות שהיא חמורה ולרבי מאיר העדאה שהיא נעשית בקל בשלש פעמים ביום אינה מסתלקת אלא בקושי דהיינו על ידי משמוש תינוקות שהיא חמורה דוקא ולא על ידי חזרת שלשה ימים אם כן סברת התנאים שבברייתא בגמרא יהיה להיפך דלרבי יוסי העדאה שהיא נעשית בשלשה ימים בקושי היא מסתלקת על ידי משמוש תינוקות שהיא חמורה ולרבי שמעון העדאה שהיא נעשית בלא קושי דהיינו בשלש פעמים ביום היא מסתלקת על ידי חזרה של שלשה ימים שהיא קלה. אלא ודאי חזרה של תינוקות היא קלה כיון שהיא ביום אחד וחזרה של שלשה ימים היא חמורה הילכך הוצרכו התוספות לומר דלרבי מאיר תועיל חזרה של שלשה ימים דכיון דמועלת חזרה של תינוקות שהיא קלה כל שכן שתועיל חזרה של שלשה ימים.

ולפי זה בגמרא נמי אתי שפיר דלרבי יוסי העדאה שהיא נעשית בקושי בשלשה ימים היא מסתלקת על ידי תינוקות שהיא קלה ולרבי שמעון העדאה שהיא נעשית בקל בשלש פעמים ביום אחד אינה מסתלקת אלא על ידי חזרה של שלשה ימים שהיא חמורה. גליון.

וזה לשון תלמידי הר"י ז"ל שיהיו התינוקות וכו'. פירש בתוספות דלא בא רבי מאיר למעט שלא תועיל חזרה שלשה ימים. וקשה מנלן. וי"ל כרבי שמעון דברייתא. וקשה לר"י דילמא כרבי יוסי הגלילי סבירא ליה וגם רבי יוסי סובר כן. וי"ל אם כן דרבי יהודה לאו דוקא שקאמר משיחזור בו שלשה ימים וגם דברי רבי מאיר לאו דוקא אבל עכשיו דרבי יהודה דוקא ויכול להיות שהתינוקות ממשמשין בו גרע משלשה ימים ודוקא הוא. ע"כ.

עוד כתבו בתוספות דהכי אשכחן לרבי שמעון דבשלש פעמים הוי מועד ולחזרה בעי שלשה ימים. וקשה מה ראיה מביאים מרבי שמעון דילמא לרבי שמעון שאינו מועיל חזרה של תינוקות שהיא קלה דין הוא שלא תועיל חזרה של יום אחד אבל לרבי מאיר שמועלת חזרה של תינוקות מדקאמר ליה רבא לרב נחמן ולימא מר הלכה כרבי מאיר במועד ואם איתא דמועלת לרבי שמעון חזרה של תינוקות כמו לרבי טרפון יאמר לו רבא לרב נחמן ולימא מר הלכה כרבי מאיר במועד ובתם דהא רבי שמעון מודה לו במועד ובתם אלא ודאי לית ליה לרבי שמעון חזרה של תינוקות כלל ואם כן קשה מה ראיה מביאין התוספות. וצריך עיון. גליון.

ורבינו ישעיה ז"ל כתב וזה לשונו שהתינוקות ממשמשין בו. נראה דרבי מאיר לא בא למעט דבשלשה ימים לא הויא חזרה דכל שכן הוא אלא בא להורות חזרה אחרת דסלקא דעתך אמינא דמשום תינוקות לא הויא חזרה דאדם אית ליה מזלא קמשמע לן כיון שהוא שפוי כל כך שממשמשין בו ודאי חוזר לתרבותו. ואם תאמר לשמעינן בשלש פעמים ביום אחד דהוי חזרה כמו המועדות דמסתמא כי היכי דמועיל העדאה בשלש פעמים כמו כן תועיל חזרה. יש לומר דאין לדמות חזרה להעדאה כדאשכחנא בגמרא לרבי שמעון בשלש פעמים הויא העדאה ולענין חזרה בעי שלשה ימים. ע"כ. וכן כתוב בתוספות שאנץ.

ותלמידי רבינו פרץ ז"ל כתבו וזה לשונם שיהו התינוקות וכו'. פירוש בשביל משמוש התינוקות אינו נוגח שוורים ובכך הויא חזרה אבל אם רצה לומר ואינו נוגח את התינוקות אכתי לא הויא בכך חזרה לשוורים דאדם אית ליה מזלא ועם משמוש התינוקות רגיל הוא ליגח שוורים. ע"כ.

אבל ה"ר יהונתן ז"ל פירש דרבי מאיר פליג וסבירא ליה שיהו התינוקות ממשמשין בו כלומר אפילו יעמוד שלשה ימים עם השוורים ואינו נוגחן לא יחזור לתמותו עד שישסו אותו בני אדם בעצמן ומנסין אותו ואינו נוגחן לא תימא בגדולים דשמא ירא הוא מהם אלא אפילו תינוקות שאין ירא מהן אפילו הכי כשמשסין אותו בעצמן אינו נוגחן נמצא שהניח טבעו הרע ולמד תרבות. ע"כ.

וזה לשון הרשב"א ז"ל כל שהתינוקות ממשמשין בו כלומר בין קרניו. והכי תניא בתוספות תם שיהו התינוקות ממשמשין בו בין קרניו. ע"כ.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל משיהו התינוקות כלומר משיהו אפילו תינוקות עוברים וממשמשין בו דרך הכעסה ושסוי ואינו נוגח. ובברייתא אמרו ממשמשין בו בין קרניו. ע"כ.

גמרא תמול חד מתמול תרי:    קשה דאמרינן בבראשית רבה איזהו יום שיש לו תמול ואין לו שלשום זה יום שני לבריאת עולם שנאמר כי ערוך מאתמול תפתה. ואיכא לחלק בין תמול למאתמול בשור"ק כמו ואתמול עמי לאויב יקומם שהוא גם כן בשור"ק כלומר יום מאת יום שיש לו מול והיינו שני שהוא מול יום ראשון דלא היה שום יום ראשון. מהר"י כ"ץ ז"ל.

ולא ישמרנו האידנא:    פירש רש"י דבפעם שלישית מיחייב נזק שלם. וקשה דכל סתם התלמוד כאביי וסוגיין דשמעתין דלקמן דקאמר דאתו שלשה כתי עדים וכו'. הרא"ש ז"ל.

ועוד תימה דהא רבא גופיה בפרק הבא על יבמתו קאמר שור המועד כרבי שמעון בן גמליאל. ומיהו שמא מחזרה דמתניתין דייק התם. תוספות שאנץ.

והרב ר' שלמה מדדויש פירש דאיכא בינייהו דלאביי על כרחיה מוכח מקרא דבתרי זמני לא הויא חזקה אבל לרבא מצינן למסבר שפיר דבנגיחה שלישית משלם נזק שלם דבתרי זמני הויא חזקה שהוא מועד אבל מתניתין ודאי דקתני אין נעשה מועד עד שלשה ימים סבר כרבי שמעון בן גמליאל והשתא אתי שפיר דרבא לטעמיה דאמר בפרק הבא על יבמתו דבשור המועד סתם לן תנא כרבי שמעון בן גמליאל אבל לאביי אפילו רבי מודה הכא. גליון.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל יש פוסקין בהעדאה שבשלישית חייב וסוברים שזהו דעת רבא דאמר ולא ישמרנו האידנא חייב. וקשה שהרי רבא עצמו אמר וסתות ושור המועד כרבי שמעון בן גמליאל. אלא עיקר הפירוש דמשמעות דורשין איכא בינייהו ודברי רבא פירושן מתמול חד שלשום תרי אם מתמול שלשום במה שיגח מכאן ואילך. ואף לדעת המפרשים שחולקים הם בין שלישית לרביעית מכל מקום הלכה כאביי ואף על גב דקיימא לן הלכה כרבא אין עיקר מחלוקת זה שלהם שהרי נחלקו בה גדולים מהם כמו שאמרו וסתות ושור המועד הלכה כרבי שמעון בן גמליאל כמו שכתבנו וכל שאין עיקר המחלוקת שלהם אינו בכלל הדברים הנזכרים על שמם וכבר הערנו בדבר זה במסכת חולין. עד כאן לשונו ז"ל.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/בבא_קמא/פרק_ב/דף_כג"