ויקיטקסט

שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק א/דף יג

< שיטה מקובצת על הש"ס‏ | בבא מציעא‏ | פרק א

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יג עמוד א עריכה

בשטרי הקנאה:    דהא שעבד נפשיה בחליפין ולא חיישינן לנתינת המעות אלא נשתעבד מעידנא ההיא דקנו מיניה בחליפין. רבינו חננאל.

וכתב הרשב"א וזה לשונו: בשטרי הקנאה דהא שעבד נפשיה. פירש רש"י שעבד נפשיה בין ילוה בין לא ילוה שהרי הקנה לו נכסיו מעכשיו. אבל הריא"ף כתב בתשובה דאפילו בשטרי אקנייתא לא משתעבד עד דמטא שטרא לידיה ושטר הקנאה לדידן בעדיו בחתומיו לאביי דוקא בדמטא שטרא לידיה כדאיתא בסמוך אף לשטרי אקנייתא לדידן כן וכך פירש ר"ח. והריא"ף הביא ראיה מההיא דתנן בפרק יש נוחלין נמצאת דייתקי וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. ואין זה נכון דודאי לכולי עלמא בשטרי אקנייתא לא בעינן מטא שטרא לידיה משום דמעכשיו הקנה לו נכסיו בקנין.

ותדע לך מדאקשינן לקמן לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו מהא דתנן מצא גיטי נשים וכו'. הרי זה לא יחזיר שאני אומר וכו' אלמא למאי דהוה סלקא דעתין דאביי עביד שטרי דלאו אקנייתא כשטרי אקנייתא אקשינן אפילו נמלך נמי עליהן ולא נתנן זכה אלמא בשטרא אקנייתא לא בעינן דמטא שטרא לידיה. ודוחק הוא לומר דמעיקרא הוה סלקא דעתיה הכי וכי אהדר ליה הני מילי היכא דמטא שטרא לידיה לאו בשטרי דלאו אקנייתא בלחוד קאמר אלא בין בשטרי דלאו אקנייתא קאמר דמאן דמקשינן ליה לאביי וסבר דדוקא בשטרי אקנייתא הוא דאמרינן דשעבד נפשיה סתמא דמילתא דינא דשטרי אקנייתא הוה ידע שפיר. ועוד דשמואל הויא תיובתייהו דאמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים ויחזירנו קאמר אפילו טעין לוה כתבתי ללות ולא לויתי ואמאי יחזיר דילמא נמלך עליו ולא לוה בו וזו ראיה מוכרחת לדברי רש"י ז"ל. עד כאן.

והרמב"ן ז"ל כתב וזה לשונו: הא דאוקמי רב אסי למתניתין בשטרי הקנאה פירש רש"י ז"ל שמקנה לו נכסיו מהיום בין ילוה בין לא ילוה יגבה מהן לאותו זמן מהיום. פירוש לפירושו לא שיאמר בפירוש הריני משעבד עצמו מעכשיו בין אלוה בין לא אלוה ולומר שבקנין סתם לא קנה שלא היה הקנין אלא כדי שילוה מעכשיו דאם כן אפילו בשטר בלא קנין יכול לשעבודי נפשיה בהכי חתמו שטר פלוני וזכו בו בשבילו דבמזכה לו על ידי אחר קנה ודאי ולמה אמרו שטרי הקנאה אלא בסתם הוא ואין בהם שנוי אלא שהן שטרי הקנאה בשמן. וכל רבותינו ז"ל הראשונים כך הם מפרשים שיש בהן קנין. ואין צריך לפרש שכיון שקנו ממנו סתם זכו לו משעת קנין ואם על תנאי הקנה היה לו לפרש שהרי אלו זוכין למלוה שלא בפניו שהעדים מקנים סודר בשבילו וזוכין לו.

וכתב רבינו חננאל ז"ל ולא אשכחן פירכא לא להא דאביי ולא להא דרב אסי ולתרווייהו בעינן דמטא שטרא לידיה. ותמהתי דלרב אסי לא בעינן דמטא שטרא לידיה כלל. וראיתי לרבינו הגדול שכתב בתשובת שאלה במי שנתן נכסיו לשני בניו והאחד במדינת הים וקנו עדים מידו וכתבו השטר בלא שום תנאי ושיור ונתנוהו לאחר שהיה שרוי עמו במדינה. ולאמר זמן חזר בו האב ונתן כל הנכסים לזה הבן השרוי עמו ואמר שתנאי היה בשטר הראשון.

והשיב הרב ז"ל דאפילו לאביי לא מהני ולא מידי דהא בעינן מטי שטרא לידיה ושתי תשובות השיב בענין זה. ובאחת הביא ראיה ממה ששנינו מי שנמצאת דייתיקי חגורה לו על ירכו הרי זו אינה כלום ואמרו סמפון היוצא מתחת ידו של מלוה וכו' ללמדך שכל שטר שיוצא מתחת יד מלוה אינו כלום. וכל שכן שהוסיף לנו תימה מה נעשה בהא דרב אסי ובדשמואל דאמר אי משום דכתב ללות ולא לוה הא שעביד נפשיה ואם תאמר שהוא מפרש הא דרב אסי בדמטא שטרא בתר הכי לידיה וכן ההיא דשמואל בשחייב אומר תנו שהוא כמי שלוה והכי קאמר אי משום דכתב ללות ולא לוה ומשום קנוניא אמר תנו הא שעביד נפשיה וכיון שעכשיו הוא כמי שלוה שהרי אומר תנו כדין טריף אי משום פרעון וקנוניא לפרעון לא חיישינן וכדברי ר"ח ז"ל שאמר דבעינן דמטא שטרא לידיה. אי הכי היכי אמרינן בגמרא דשמואל מצי סבר לה כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו הא כיון דאמר שטרי הקנאה ודאי לא סבר לה כוותיהו דלאביי אפילו בשטרי דלאו הקנאה בשחייב מודה ואומר תנו אין חוששין דהא לא חייש במתניתין דשמא כתב ללות ולא לוה ולקנוניא לא אביי ולא שמואל דמכיון דאמר תנו כמי שלוה בפנינו דמי.

ומצאתי להרב רבי אברהם ז"ל שפירש הא דאמרינן אי משום כתב ללות ולא לוה הא שעביד נפשיה לומר שאין חוששין שמא לא לוה ומיד לוה נפל שאלמלא. שכבר לוה לא הוה משעבד נפשיה בקנין ולכתחילה כתבינן ולא חיישינן שמא לא לוה מיד עד תשרי משום דמשעת קנין שעבד נפשיה. ואינו נכון דהכא את אמר שעבד נפשיה אף על פי שלא לוה והכא את אמר שלא היה משעבד עצמו אלא אם כן לוה מתחילה. ועוד שאם כן היכא דנפל הוה לן למיחש ליה דילמא אקדים ושעביד נפשיה דאדרבה טפי הוה לן למיחש בשטר הקנאה ואין חייב מודה דילמא איקרי ושעביד על מנת ללות ולא לוה מלמיחש בשטרי דלאו הקנאה שחייב מודה דילמא איקרי וכתבו סהדי טעותא דהא סהדי דייקי וכתבו ואיהו זימנין דמצטריך ומתרמי ליה ספרא וכתיב בין שטר מלוה בין שובר בקנין ושלא בקנין כדאמרינן בשילהי פרקין וליכא למימר איהו דאפסיד אנפשיה משום דקנין לא מפסיד מידי אלא שהוא מיפה כחו של מלוה כדי שיקפוץ וילונו והטעם עצמו שפירש אינו כלום שהכותב שטר על עצמו ומשעבד נכסיו על דעת ללות אף בקנין הוא כותבו ועל דעת כן שהרי לדבריהם אין בין זה לזה כלום שאם ילוה רוצה הוא בשעבוד זה ואם לא ילוה בזה ובזה לא קנה הלה כלום ומה קנין מוסיף בדבר.

ובדקנו ומצאנו בדברי מקצת הגאונים שאומרים דכל שטר שכתוב בו קנין אף על גב דלא מטא לידיה כלל קנה ולפיכך המוצא שטר מתנה שכתוב בו קנין יחזיר למקבל מתנה. וכן דעת רב יהוסף הלוי בפרק יש נוחלין שאפילו נמצאת לו מתנה בקנין קשורה לו על ירכו קנו דמשעת קנין שעביד נפשיה. והדין הוא פשטא דשמעתא ותריצתא דיליה. עד כאן.

וכן דעת הריטב"א וזה לשונו: אמר רב אסי בשטרא אקנייתא וכו'. פירוש וכי גבי מניסן כדין גבי ואף על פי שלא לוה עד תשרי או אפילו לא לוה וכן פירש רש"י משעת קנין שעביד נפשיה בין ילוה בין לא ילוה וכן עיקר. והוא הדין נמי דאף על גב דלא מטא שטרא לידיה נמי זכי משעת קנין והיינו דאמרינן לקמן דהוו מכריזי הני שטרא אקנייתא דמשתכחן בשוקא ליהדרינהו למרייהי דאי שמא כתב ללות ולא לוה הא שעבד נפשיה ואמאי ניחוש שמא לא הגיע לידו. וליכא למימר דהתם בשחייב אומר תנו דהא מדקאמר ליהדרינהו למרייהו וליהדרינהו לאלתר משמע אלא ודאי כדאמרן. ומיהו אי עייל ונפיק אזוזי לא קנח עד שיפרע והא דלא חיישינן הכא דילמא עייל ונפיק אזוזי הוה משום דאי קפיד כולי האי לא הוה כתיב שטרא וכי היכי דלא חיישינן שמא נטל קנין בתנאי שלא יזכה עד שיפרע או עד שיגיע שטר לידו דהא לא שכיח. עד כאן.

אי הכי מתניתין דקתני אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר וכו':    פירוש אי אמרת בשלמא אפילו בשטרי דלאו הקנאה כותבין ניחא לי אוקמתא דמתניתין בשטרי דלאו הקנאה דחיישינן שמא כתב ללות ולא לוהן דהא כותבין שטר ללוה ואתי למטרף שלא כדין דהא שטרי דלאו הקנאה נינהו אלא דאכתי קשה לי טעמא היכי כתבינן לכתחילה כיון דחיישינן להכי. אלא לדידך דלתרוצי מאי דשיילינה לכתחילה היכי כתבינן אמרת דלא כתבינן אלא בשטרי הקנאה אם כן אוקמתא דמתניתין לא מתוקמא כלל. דאי בשטרי הקנאה וחיישת לשמא כתב דהא כותבין דהא כדין טריף ואי בשטרי דלאו הקנאה דטריף שלא כדין הא ליכא למיחש דשמא כתב ללות דהא אין כותבין עוד יש לפרשו בדרך אחרת אי אמרת בשלמא אפילו בשטרי דלאו הקנאה כותבין ניחא לי מאי דאוקימנא מתניתין בשחייב מודה ומשום שמא כתב ללות ולא לוה שאפשר להמצא זה כיון שכותבין אלא דאכתי קשיא לי על הך אוקמתאן דאף על פי שהדבר אפשר להמצא מכל מקום לא חיישינן ליה דמי הוא שכותב דאי חיישינן ליה אם כן לכתחילה היכי כותבין. אלא אי אמרת דההיא דכותבין דוקא בשטרי הקנאה אבל בשטרי דלאו הקנאה אין כותבין אם כן אוקימתא דאוקימנא למתניתין הוא דבר שאינו מצוי ושאי אפשר להמצא דאי בשטרי הקנאה הא כדין טריף ואי בשטרי דלאו הקנאה כיון דאמרת אין כותבין אי אפשר שימצא בהן כתב ללות ולא לוה. הריצב"ש.

כתוב בספרים ואינו לשון הגמרא אלא לשון רב יהודאי גאון. אי הכי מתניתין דקתני מצא שטרי חוב וכו' עד אף על גב דשטרי דלאו הקנאה כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן האי כיון דנפל ואיתרע ליה חיישינן. כלומר שמא עשו העדים שלא כדין וכתבו ללוה שטר הקנאה ואף על פי שאין מלוה עמו. וקושית הגאון קושיא אבל התירוץ אינו נכון דהא משום דנפל ואיתרע ליה לית לן למתלי ריעותא בסהדי דעבדי דבר שלא כדין. אבל הנכון בתירוץ קושיא זו דחיישינן שמא הלכו המלוה והלוה לעדים דאנן לא אמרינן אלא שאין כותבין שטר דלאו הקנאה ללוה כשאין המלוה עמו אבל אם באו המלוה והלוה לעדים כותבין ונותנין בין למלוה בין ללוה ולא חיישינן שמא לא ילוה עד תשרי דהא מילתא דלא שכיחא היא ואם לזה חוששין אין לדבר סוף ואפילו מנה לו מעות ליחוש שמא פקדון הם אלא ודאי כל שהמלוה והלוה בפנינו לא חיישינן. ומיהו בשטרא דהכא כיון דנפל ואיתרע חיישינן שמא אירע הדבר שנתנו ללוה שלא בפני המלוה והמלוה נתאחרה עד תשרי והוה ליה מוקדם ופסול. הריטב"א.

ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: כותבין שטרי הקנאה דשעביד לוה נפשיה בקנין מעכשיו בין ילוה בן לא ילוה דברשותיה דאיניש הוא לחיובי נפשיה בכל מאי דבעי אבל שטרי מלוה דלא אית בהו אקנייתא לא כותבים ללוה עד שיהיה מלוה עמו דמיישינן לקנוניא שמא לחוב לאחרים הוא מחייב עצמו ושטר אמנה הוא או פסים. ואי איתיה למלוה תמן ושקיל איהו לשטרא מיד לית לן למיחש לקנוניא דידהו דכי מסר ליה שטרא לאלתר חייב ושעבד עצמו ונכסיו לו. וצריך עיון. ע"כ.

אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו:    פירוש כיון שאמר הלוה לעדים העידו עלי שיש למלוה עלי כך וכך וכתבו שטר בזה וחתמו בו זכו למלוה ואף על גב דלא קנו מן הלוה והוא ינפיק שטרא מידא דמלוה אבל לא נפיק מתותי יד מלוה חיישינן דילמא אכתי לא מטא לידיה דמלוה. ומתניתין דאוקימנא בשחייב מודה דהאי שטרא מטא לידיה דמלוה מההיא שעתא דנכתב ומיניה נפל. רבינו חננאל.

כתוב בתוספות והשתא לאביי כי האי לאו מוקדם הוא וכו'. וביש תוספות כתוב בגליון דיש לומר דהוי פסידא לבעל השטר כי אם נכתב בכסלו שנה שלישית למלך ומכר בתמוז שנה שלישית למלך יאמרו לו לקוחות אייתי ראיה דכסלו הוה קודם. מיהו אין הפנים רוצה כך דמדקאמר נפקא מינה לשטרי חוב המוקדמים משמע דחייש לפסידא דלקוחות שיפסידו שלא כדין. גליון. משום דקשיא ליה לאביי כיון דאמרת בשטרי דלאו הקנאה כי ליתיה למלוה בהדיה לא כתבינן לא אמרינן דילמא איקרי וכתיב. כך כתוב בספרים ופירושא בעלמא הוא.

ולא נהירא שלא היה צריך לומר עדיו בחתומיו זכין לו מתוך קושיא זו דיכול להעמיד משנתנו גם בשטרי הקנאה ומשום דחיישינן לפרעון ולקנוניא כמו שמפרש עכשיו. ועל כרחין הא דקאמר אביי עדיו בחתומיו זכיך לו מסברא דנפשיה קאמר דנראה לו דמסברא היה לנו לומר עדיו בחתומיו זכין לו ולכך כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו ורב אסי חולק על זה לפי שלא ידע לפרש משנתנו בענין אחר ועל זה אומר דקשיא לאביי על מה שאמר רב אסי ואין לפרש משנתנו כמו שפרשה וכיון שלא נפרש משנתנו כמותו שוב אין אנו צריכים לדחוק ולומר דאין עדיו בחתומיו זכין לו. תוספות שאנץ.

וזה לשון תלמיד הר"ף: משום דקשיא ליה לאביי וכו'. דדילמא איקרי וכתיב לא חיישינן. פירוש ומשום הכי צריך לאוקמיה בעדיו בחתומיו זכין לו וקשה דאפילו לא סבירא ליה דילמא איקרי וכתב מכל מקום לא איצטריך טעמא דעדיו בחתומיו אלא יכול לאוקמי ברייתא דכותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו בשטרי הקנאה וטעמא דמתניתין דלא יחזיר משום דחיישינן לפרעוך ולקנוניא כדאמרינן לקמן. ויש לומר דהכי קאמר משום דקשיא ליה לאביי ולית ליה האי חששא דדילמא איקרי וכתיב לכך צריך טעמא דעדיו בחתומיו זכין לו דאי חייש לפרעון צריך לומר דהאי חששא דאיקרי וכתיב לא סבירא ליה.

עוד תירץ מורי הקר פרץ משום דקשיא ליה לאביי פירוש רב אסי מוקי לת לטעמיה דמתניתין דלא יחזיר משום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין ואביי מוקי לה בעדיו בחתומיו זכין לו ומשום הכי לא רצה לאוקמי מתניתין כדקאמר רב אסי משום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין דאם כן היה צריך לומר דחיישינן דדילמא איקרי וכתיב ואביי לית ליה האי טעמא. עד כאן.

והרשב"א והר"ן ז"ל כתבו: יש בספרים פירוש נוסף מלשון הגאון ז"ל בלשון הזה: משום דקשיא ליה לאביי דכיון דאמרת בשטרי דלאו הקנאה כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן לא אמרינן דילמא איקרי וכתב. והוא תימה ראם לא הביאו לאביי לומר עדיו בחתומיו זכין לו אלא משום דקשיא הא הוה מצי למימר עדיו בחתומיו אין זכין לו וכדרב אסי ולעולם לא חיישינן דילמא איקרי וכתיב דכיון דאמרת אין כותבין לא חיישינן ומתניתין בין בשטרי הקנאה בין בשטרי דלאו הקנאה ומשום דחיישינן לפרעון ולקנוניא דהכי מוקי לה לאביי על כרחך כדאמרינן בסמוך ויש לדחוק ולפרש דהכי קאמר דלעיל כי דחקינן לאוקומי מתניתין דכותבין שטר ללוה בשטרי הקנאה דוקא משום דהוה קשיא לן במתניתין דמצא שטר חוב בשחייב מודה אמאי לא יחזיר דלא הוה סלקא דעתיה דניחוש לקנוניא ואיצטרכינן לשנויי משום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי וכיון שכן על כרחך מתניתין דכותבין שטר ללוה דוקא בשטרי הקנאה דאי בשטרי דלאו הקנאה לכתחילה היכי כתבינה כיון דהיכא דנפל חיישינן אבל לאביי דלא סבירא ליה טעמא דאיקרי וכתיב ועל כרחך אית ליה למימר דמתניתין היינו טעמא משום דחיישינן לפרעון למה ליה לדחוקי נפשיה ולמימר דההיא דכותבין שטר ללוה דוקא בשטרי הקנאה דכיון דסתמא קתני משמע דבכל שטרי היא ומשום דעדיו בחתומיו זכין לו. עד כאן.

וכן כתב הרמב"ן ז"ל. וכתב עוד ואף על פי כן לא ידעתי מי הביאו לגאון לידי הפירוש הזה אלא אביי סבר שהדין כך הוא ובכולהו שטרי כתבינה עד כאן.

אבל הריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו פירוש על כרחך אביי קאי על קושית הגמרא שהקשה ממתניתין דכותבין שטר ללוה וכו'. ומוקי לה בכולהו שטרי ואף על גב דלאו אקנייתא ומשום דסבירא ליה דעדיו בחתומיו זכין לו ואף על פי שלא לוה עד תשרי כיון דמטא שטרא לידיה כי טריף מזמנו של שטר כדין טריף. ויש בספרים כתוב לשון אחר ומביאו רש"י ז"ל משום דקשיא ליה לאביי דכיון דאמרת דבשטרי דלאו אקנייתא כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן לא חיישינן דילמא איקרי וכתיב. עד כאן.

ולכאורה לפי הלשון הזה דברי אביי נאמרו על הקושיא שהקשינו ממתניתין דמצא שטר חוב וכו' אבל זה אי אפשר דההיא אינה קושית הגמרא אלא קושית הגאון. ורש"י ז"ל פירש דאביי ודאי על קושית מתניתין דכותבין שטר ללוה וכר קאי דמוקי לה אפילו בשטרי דלאו אקנייתא ומשום דעדיו בחתומיו זכין לו וכדפרישנא אלא דקא יהבינן טעמא לאביי למה אמר כן ואמרינן שהוצרך לפרש כן מתניתין דכותבין שטר ללוה דאי הוי מוקים לה בשטרי הקנאה וכרב אסי כי הוה מקשינן ליה ממתניתין דמצא שטר חוב לא הוה ליה פירוקא דפרקי לרב אסי דהכא חיישינן דילמא איקרי וכתיב לא ניחא ליה לאביי בההוא פירוקא.

ועם כל זה אין הפירוש נכון כלל ושתי תשובות גדולות בדבר חדא כי היאך אפשר לומר שחשש אביי לקושית מתניתין דמצא שטר חוב ולא ניחא ליה בפירוקין דהא ההוא פירוקא לא אסקוה בגמרא אלא לשון רב יהודאי גאון ז"ל וכי תימא דאסיק אדעתיה האי קושיא ולא אשכח לה פירוקא אחרינא אליבא דרב אסי והא איכא לרב אסי פירוקא דמחוור כדכתיבנא לעיל דחיישינן שמא כתבו שטר ללוה כשהמלוה עמה ועוד דמתניתין דמצא שטר חוב לבתר מאי פירוקא דאביי נמי אותביה ליה מינה לקמן בסמוך ותריץ לה בטעמא דחיישינן לפרעון ולקנוניא ואם כן כי לית ליה לאביי נמי עדיו בחתומיו זכין לו הכי נמי מתרץ ליה דמתניתין לא יחזיר אף על פי שחייב מודה משום דחיישינן לפרעון ולקנוניא אלא ודאי ליתיה להאי לישנא דגאון ז"ל. עד כאן.

הני מילי היכא דמטי שטרא לידיה:    פירוש כגון שחייב מודה וכיוצא בו. הראב"ד ז"ל.

ואלא הא דתנן מצא שטר חוב וכו':    ואם תאמר מאי קושיא דהכא נמי לכך לא יחזיי משום דדילמא לא מטא שטרא לידיה ולא זכו לו חותמיו. ויש לומר דשאני הכא דכיון דחייב מודה והוא אמר תנוהו לו הא מטא לידיה במצות הלוה והדר זכי ליה למפרע משעת חתימה וטורף בדין. הריטב"א ז"ל.

ואוקימנא בשחייב מודה:    כלומר ואוקימנא על כרחך בשחייב מודה משום דקשיא לן אי בשאין חייב מודה כי אין בו אחריות נכסים אמאי יחזיר. הרשב"א ז"ל.

אמר לך אביי מתניתין היינו טעמא דחיישינן לפרעון ולקנוניא:    והא דלא אוקי בטעמא דחיישינן שמא כתב ללות ולא לוה כלל משום דעדיפא ליה לאוקמי אפילו בשטרי אקנייתא. ועוד דניחא ליה טפי לאוקמי במילתא דשכיח טפי כיון דכתב מילתא דשכיח הוא דלוה בו וכיון דלפריעה קאי אפשר הוא דפרעו אבל לכתוב ללות ולא לוה כלל מילתא דלא שכיח הוא וכיון דעל כרחך בין הכי ובין הכי לא אפשר לן אלא דניחוש לקנוניא האי קנוניא דשכיח טפי ניחא ליה טפי למינקט.

ועוד דקושטא דמילתא אי משום שמא כתב ללות ולא לוה כלל ליכא למיחש לאביי ואפילו בשטרי דלאו אקנייתא דכיון דסבירא ליה עדיו בחתומיו זכין לו כיון דאמר תנו נותנין ליכא קנוניא אלא דינא דהא אפילו ידעינן בבירור דלא נתן עד עכשיו הרי הוא יכול ליתנו בפנינו ונשתעבדו נכסיו למפרע משעת חתימה דהא זכו לו עדיו בחתומיו מעכשיו לכשיגיעו שטר לידו. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: אמר לך אביי מתניתין היינו טעמא דחיישינן לפרעון ולקנוניא כבר פירשתי דליכא למיחש לשמא כתב ללות ולא לוה כלל דכיון דאמר תנו ומטי שטרא לידיה קני. אבל מכל מקום תמיהא לי היכי אפשר ליה לאביי לומר בשטרי הלואה שאם לא לוה כלל ישתעבדו נכסיו ואיכא למימר כיון דאמר תנו ומטי שטרא לידיה וסבירא לן עדיו בחתומיו זכין לו אף על פי שלא לוה קנה הא למה זה דומה לכותב שטר על עצמו שהוא משעבד עצמו לחברו במנה ומסרו לו משעת כתיבה שאין חוששין אם נטל כלום מידו אם לא נטל שהרי אפילו כתב בכתב ידו חייב אני לך מנה חייב כדאיתא בפרק הנושא ועוד יש לומר דהכא איהו אמר תנו שלויתי ומהימן שלוה ואפילו למפרע שהרי אם עכשיו ילוה בפנינו למפרע נשתעבדו לו נכסיו לאביי וגם זה אמת. עד כאן.

חיישינן לפרעון ולקנוניא:    וצריך לומר דלית ליה ארעא אחריתי דאי אית ליה לא מצי למעבד קנוניא דמצו אמרי לקוחות הנחנו לך מקום. תוספות שאנץ והרא"ש ז"ל.

כתוב בתוספות ויש לומר משום פשיטי דספרא לא יפסיד ללקוחות ממון מרובה וכו'. וכן לשמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי חיישינן לרב אסי לפי שקשה לו להפסיד מה שנתן על שטר זה לכתבו וגם אין דומה לו עוולה כל כך כיון שלשם מלוה זו נכתב השטר והיה להם ללקוחות להזהר שמאותה שעה יצא הכל. תוספות שאנץ.

ולשמואל דאמר לפרעון ולקנוניא לא חיישינן וכו':    הקשה רש"י ז"ל והיאך אפשר לומר דשמואל כאביי סבירא ליה ותירץ וכו' וזה כפי שיטתו ז"ל דבשטרי הקנאה לא בעינן דמטא שטרא לידיה ונכון הוא. הרשב"א ז"ל.

לא חיישינן לפרעון ולקנוניא:    פירוש דאף על גב דהאומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן דילמא עביד קנוניא צל בעלי חובותיו שלא יגבו מאותן שחייבין לו אבל לפרעון ולקנוניא דלקוחות שיעשה כן לגבות מהם שלא כדין לא הוה חייש שמואל. הריטב"א ז"ל.

תימה לי מהיכן ידעינן דלא חייש לפרעון ולקנוניא נהי דלא חייש לפרעון מההיא דשטר הקנאה ואינו נאמן לומר פרעתיו וממני נפל משום דאם איתא דפרעיה הוה קרע ליה לאלתר ולא הוה משהי ליה דילמא נפיל מיניה ואתי ליד מלוה מכל מקום ניחוש הכא דילמא בשעה שפרעו עשו קנוניא ביניהם והניח השטר בידו. ואיכא למימר דכיון דאשכחן דסבר שמואל דלא חיישינן לפרעון משום שהלוה ירא וקורעו לאלתר הכי נמי אית לן למימר דסבר שהלוה ירא לעשות קנוניא פן יחזור המלוה ויתבע ממנו החוב. הרא"ש ז"ל

והרמב"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ודאקשיה ולשמואל דאמר לא חיישינן לפרעון. קשיא לי לשמואל היכי אמרינן דלא חיישינן לפרעון דאם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה דילמא האי דלא קרעיה משום דבעי למעבד קנוניא הוא. ואיכא למימר דשמואל לא חייש לקנוניא כלל וכי איצטריך לההוא טעמא משום דאיהו אפילו אין חייב מודה נמי אמר יחזיר. והאי דאמרינן דאי סבר לה כרב אסי מוקי לה למתניתין בשטרי דלאו הקנאה ומשום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה ער תשרי לאו משום קנוניא אלא משום דמילתא דלא רמיא עליה היא ולא מהימן. אי נמי משום דהך קנוניא שכיחא דכיון שלוה ולא פרע ניחא ליה שיטרוף מן הלקוחות כדין ושלא כדין אבל לוה ופרע לא דלא עביד איניש דעביד קנוניא על הלקוחות שיהא רשע ויקראוהו גזלן ולא קאי בהימנותיה. ואין זה נכון.

ויש לפרש דמשום הכי לא חיישינן שמא פרע ומשום קנוניא לא קרע משום דאי דעתיה למעבד קנוניא לא הוה פרע ואי נמי פרע הוה יהיב ליה ההוא ממונא על מנת לטרוף מן הלקוחות כדי שלא תמחל שעבודיה דשטרא מלקוחות כי היכי דאי טרפי בדין טרפי הילכך ליכא למיחש למידי דאי בשעת פריעה דעתם לעשות קנוניא הרי לא נמחל שעבודו של שטר מנכסי לקוחות ואם לא היה דעתם בשעת פרעון מקרע הוה קרע ליה ותמהני ממה שהזכיר רבינו הגדול קנוניא במה ששנינו כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו שלא חששו בגמרא לקנוניא קודם למלוה שאין לדבר סוף שכמה מתנות ושטרי פסים יכול לעשות קודם שימכור נכסיו ואחר כך ימכור שאפילו מנה לו בפנינו יכול הוא להחזיר לו מעותיו ויהא אמנה וקנוניא בין שניהם שיגבה ממה שמכר אחר כך וכל שכן דבכתב ומסר סגי ולא בעינן מעות. אלא לא חיישינן להכי דאי בעי למעבד הכי מצי עבידן כי היכי דטריף כדין כדאמרינן. ועוד שאי אפשר לעשות תקנה לקנוניא זו והלוקח יחוש לעצמו. עד כאן.

שמואל מוקי למתניתין בשאין חייב מודה:    פירש רש"י ז"ל באומר מזויף הוא. וכן עיקר מדאמרינן בסמוך לוה הא קאמר לא היו דברים מעולם ואי בטוען כתב ללות ולא לוה להדריה ללוה לצור על פי צלוחיתו של לוה. והקשה רש"י ז"ל אם כן היכי אקשינן אי הכי כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר וכו' קמה לא יחזיר כיון דלא טעין אלא מזויף הוא הא אי מקיים ליה גבי ואי לא לא גבי. בשלמא כי יש בהן אחריות נכסים בדין הוא דלא יחזיר דחיישינן לפסידא דלקוחות דילמא כתב ללות ולא לוה הוה ולא קנה מלוה דהא לא מטא שטרא לידיה ואף על גב דלוה לא טעין הכי מכל מקום אינו אומר תנו דלהוי כמאן דמטא שטרא לידיה ויזכה מלוה והשיב ז"ל דכיון דנפל איתרע ליה ואמרינן מפני שפסול היה לא נזהר בו ומהימנינן ליה להאי.

ואינו מחוור דהיכי מהימנינן ליה אם העדים מעידים עליו שזהו כתב ידן וכי תימא כיון דנפל איתרע לה וחיישינן דטעו בסהדותייהו שמלוה כיון וזייף וכההיא דאמרינן בפרק גט פשוט אין חתימות ידאי היא מיהו מקמיה דרבה בר בר חנה לא חתמי. לא היא דאם כן היכי אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים ואפילו בשאין חייב מודה ליחוש שמא מזויף הוא ויקיימנו שלא כדין כדקאמרת הכא אלא ודאי לכולי האי לא חיישינן ואם כן הדרא קושיא לדוכתה מאי קא מקשה כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר לפיכך דקדק מכאן ר"י ז"ל דהבא ליפרע מן הלקוחות או מן היורשים אינו צריך לקיים את שטרו וכו' ואין דינו מחוור וכו'.

ויש מתרצים דהכא היינו טעמא דכיון דנפל איתרע ליה וחיישינן לכל מאי דאיכא למיחש ואמרינן דכתב ללות ולא לוה הוה ובשטרא דלא אקנייתא ומיהו לגבי גופו של נייר לצור על פי צלוחיתו שקלינן דבוריה כצורתיה כדאמרינן דאינו מכיר בו ומהדרינן ליה למלוה לצור על פי צלוחיתו ואכתי קשה לי קצת דאי כן היכי אקשיה הכין להדיא כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר אדרבה תמה על עצמך היאך נחוש לחשש רחוק כזה ואפילו בשיש בו אחריות נכסים. ויש לומר דהכי קאמר כיון שאתה חושש לו ומהפך דבריו ומשום דנפל ואיתרע אפילו לגבי בני חרי נמי אית לן למיחש. אי נמי יש לומר דמכל מקום מכלל דבריו שהוא טוען שלא הגיע שטר זה מעולם מידו ליד מלוה כן נראה לי. הרשב"א והר"ן ז"ל.

וכן פירש הרמב"ן ז"ל בלשון ראשון. וכתב עוד ואפשר לפרש דכי יש בהן אחריות נכסים והוא טוען מזויף הוא משום הכי לא אמרינן שיחזיר ויתקיים בחותמיו מפני שהלקוחות יטענו כתב ללות ולא לוה הוה וכיון שהוא אינו אומר תנו טענתם טענה ואף על פי שטענתו אינה טענה אם באו עדי קיום וכדפרישית לעיל וכי אקשי מבני חרי מגבא גבי הכי קשיא ליה היכי תנא תנא יחזיר דמשמע אף על פי שלא נתקיים בחותמיו אמאי דילמא מזויף הוא כדקאמר לוה ואי מחזיר ליה סבר כיון דאהדרוה רבנן לשטרא ולא חששו לטענתי שאמרתי מזויף הוא שמע מינה שאין ממש בדברי ושוב לא יטעון. ואוקימנא משום דלא גבי כלל. ולהאי פירושא בשטר שיש בו אחריות אף על פי ששנינו לא יחזיר משום שהלקוחות טוענין שמא כתב ללות ולא לוה מיהו מבני חורין יגבה אי מקיים ליה בחותמיו. והלשון הראשון יותר מרווח. ע"כ.

וזה לשון הריטב"א: בשאין חייב מודה. פירוש ולאו דטעין פרעתי וחיישינן לפרעון דהא שמואל לא חייש לפרעון ולא דטעין שטר אמנה הוא או כתבתי ללות ולא לויתי דהא אמרינן לקמן ונהדריה ללוה לצור על פי צלוחיתו. ופרקינן הא קאמר לא היו דברים מעולם ואם איתא שהוא טוען שכתב ללות ולא לוה מכל מקום שטרא דידיה הוא וניהדריה ניהליה אלא על כרחך הכי פירושו שאין חייב בו כלל והוא טוען מזויף הוא. וכן פירש ר"י ז"ל והביא ראיה מכאן שהבא לגבות מהיורשים או מן הלקוחות אין אומרים לו קיים שטרך דאי לא ממה נפשך נהדר ליה דאי מקיים לוה גבי ואי לא לא גבי. וכבר דחו שאין זו ראיה וגם אין הדין נכון. והכא היינו טעמא כי כשאמר הלוה מזויף הוא דלא מהדרינן ליה למלוה דחיישינן שמא אין הלוה זוכר לגמרי וקסבור שלא כתב שטר זה מעולם ואולי כתב ולא לוה ואם אתה מחזירו למלוה יקיימנו ויגבה בו שלא כדין דכיון דנפל ואיתרע ליה חיישינן כל מאי דאפשר למיחש וכדכתיבנא לעיל. עד כאן.

וכתב עוד להלן וזה לשונו: לוה הא אמר לא היו דברים מעולם פירוש ולפי טענתו לא היה גוף הנייר שלו מעולם כי המלוה זייף אותו. ואף על גב דפרישנא לעיל כי שמא אינו זכור וכתב ללות ולא לוה הוה כי אמרינן הכי היינו שלא להחזירו למלוה לגבות בו אבל ודאי אין לנו לתת אותו ללוה לצור על פי צלוחיתו כיון שהוא צווח ואומר כי לא היו דברים מעולם ומזויף הוא. ויש כמה תירוצים ופירושים בזה אבל זו תרומת דבריהם מפי רבינו בשם רבו הרמב"ן ז"ל. עד כאן.

וה"ר שלמה מדרוי"ש פירש הא דקאמר בשאין חייב מודה היינו שאומר שטר אמנה הוא זה ולא נעשית המלוה והשתא ניחא שפיר דמשום הכי אמר לא יחזיר דאי אמרינן דיחזיר ילך ויקיימנו דהא חתימת אמת היא ויגבה בו והוי שלא כדין שלא נעשה המלוה בו. אבל אי הוה טוען מזויף הוא יחזירנו למלוה ואי מקיים ליה גבי. תלמיד הר"פ ז"ל.

והרא"ש ו"ל כתב וזה לשונו: מה שהקשה על רש"י ז"ל מהא דאמרינן לקמן אמר שמואל מצא שטר הקנאה וכו'. יש לתרץ דהתם היינו בדליתיה ללוה קמן דלימא מזויף הוא ולפרעון לא חיישינן הילכך יחזיר. ולי נראה דאינו קשה משטר הקנאה דהתם לא טעין לוה שהוא מזויף אלא טוען שהוא פרוע ולא מהימן לומר פרוע במיגו דמזויף. ור"מ הקשה אכתי יחזיר למלוה לצור על פי צלוחיתו אם לא יקיימנה ומאי חיישת דילמא זייף גם שטר אחר יכתוב ויזייף. ותירץ דילמא כל שעה לא מיתרמי ליה לכוון כל כך ולזייף או שמא מצא אז בליעל שיעשה לו הזיוף ועכשיו איננו. ועוד פירש בשאין חייב מודה שאומר שבקש מיד הסופר לכתוב לו שטר ולעדים לחתום ולהיות השטר ביד הסופר עד שיצטרך מן הסופר ויקחנו ומיד הסופר נפל הילכך יכול המלוה לקיימו אם יחזירנו לו. עד כאן. לשונו.

וכתב ה"ר יהוסף הלוי אבן מיגאש בתשובה וזה לשונו: מועתק מלשון ערבי. וששאלתם על הקושיא שהקשה התלמוד לאביי שאמר עדיו בחתומיו זכין לו ממשנת מצא שטר חוב אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר וכו' עד ולשמואל דאמר לא חיישינן לפרעון ולקנוניא מאי איכא למימר שמואל מוקי לה למתניתין בשאין חייב מודה ומשום הכי לא יחזיר.

ומדברי שמואל שאמר המוצא שטר הקנאה בשוק נראה שהוא אינו חושש לפרעון ואפילו בשאין חייב מודה. ענין זה ששאלתם סובל שתי תשובות האחד שנאמר שמה שאמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים (אינו כשהיה) הוא כשאין הלוה מצוי לפנינו סובר שמואל שנעמיד השטר על חזקתו ולא ניחוש לפריעה ולא נחזיק אותו שאם היה כאן שהיה טוען פרעון אבל אם היה נמצא פה וטען פרעון ושממנו נפל אז נקבל טענתו ואין בידינו יכולת להחזיר השטר למלוה. הלא תראה דברי רב פפא שאמר האי מאן דמפיק שטרא אחבריה ואמר פריעא הוא לאו כל כמיניה שנראה מהם טעמא דמפיק הא אם נמצא שאז אינו תחת ידו אין אומרים בו אם טען הלוה שהוא פרוע לאו כל כמיניה.

וראיה לזה ממה שאמרו לפריעה לא חיישינן ומלת חיישינן היא חשש בעלמא מבלי שיהיה הלוה מצוי פה וטוען כך. וכן כל מקום שהזכירו מלת חיישינן נשתמשו בה בכל דבר שאין בו טענה בודאי כמו שאמרנו חיישינן לפרעון ולקנוניא שאי אפשר ללקוחות שיטענו זה בודאי. אבל אם הלוה הוא מצוי אצלנו וטוען פרעון אין דרכם לומר בכל כיוצא בזה חיישינן ולא חיישינן אמנם היא טענה וכפירה כשאר כל טענות דעלמא. גם ממה שאמרו יחזירנו לבעלים תשער שהדברים נאמרו על הדרך אבידה ושהלוה איננו מצוי כדי שנדע מה שהוא טוען שאם היה מצוי וטוען פרעון ושממנו נפל אין שומעין לו לא היה ראוי לומר כאן מלת יחזירנו לבעלים הואיל ועדיין לא נתברר מי מהם אומר אמת כדי שנאמר ממנו נפל כדי שיקרא בעלים אבל היה ראוי לומר יחזירנו למלוה. עד כאן

ואם תשאל כיון שאמרנו שאם הלוה מצוי וטוען פרעון שמקבלין ממנו טענה זו ולא נחזיר השטר למלוה אם כן איך שורת הדין נותנת בהיותו בלתי מצוי אצלנו להחזיר אותו למלוה ודילמא אי הוה איתיה קמן הוה טעין ואמר פרעתי ומינאי דידי נפל. הא לא קשיא שכבר מצאנו כיוצא בזה דבר שאם טען אותו הטוען מקבלים ממנו אותה טענה וכל עוד שלא טען נניח הדבר על נגלהו ואין בית דין טוענין לו ולא מצאנו שבית דין טוענין לכל דין מה שאפשר שהיה הוא טוען אם היה נמצא פה אלא לגבי לקוחות ולגבי יורש בלבד כמו שאמרו זאת אומרת טוענין ליורש וטוענין ללוקח אבל לגבי האיש עצמו אין לבית דין לטעון בעדו מה שאינו טוען הוא לעצמה ואם אינו מצוי לפנינו נעמיד הדבר כמות שהוא ונדון בה כפי נגלהו עד שיבא ויטעון לעצמו אותה טענה. זאת היא התשובה האחת ונכונה היא.

והתשובה השנית הוא שכשאמר שמה שאמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים ולא חיישינן לפריעה הוא מאמר מוחלט לא שנא היה הלוה בלתי מצוי לפנינו לא שנא היה מצוי לפנינו והיה טוון פרעון ונאמר שטעמו בזה הוא לפי שסובר אפילו בשטר חוב דאיהו אפסיד אנפשיה דאם איתא דפרעיה איבעי ליה למקרעיה אי נמי למיכתב תברא עילויה כמו שאמרנו גבי שטר חוב אימר אשתמיט ליה אי נמי אפשיטא דספרא זייר ליה.

ואם תאמר אי הכי איך העמיד אביי משנתנו האומרת מצא שטר חוב אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר אליבא דשמואל בשאין חייב מודה והנה מצאנו לשמואל מימרא זו שנראה ממנה שאין חושש לפריעה ואפילו בשאין חייב מודה. תשובתך בזה שמה שאמר שמואל לא חיישינן לפריעה אמנם הוא דוקא בשטרי הקנאה בלבד משום דהא שעבד נפשיה ולא מצי אמר כתבתי ללות ולא לויתי אבל שטרי דלאו הקנאה אין ספק דחיישינן בהו דילמא כתב ללות ולא לוה. ומה שיורה על זה אמרם בשטרי הקנאה אי משום שמא כתב ללות ולא לוה הא שעביד נפשיה שנראה טעמא דשעביד נפשיה בקנין הא שטר דלית ביה קנין דלא שעביד נפשיה חיישינן שמא כתב ללות ולא לוה. ואם כן משנה זו שאמרה מצא שטר חוב אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר שהוא בלי ספק בשטר שאין בו קנין אפשר שמה שהעמיד אותה אביי אליבא דשמואל בשאין חייב מודה הוא בשאומר כתבתי ללות ולא לויתי שהוא נאמן בזה.

ואפשר עוד שיהיה כשאומר לויתי ופרעתי והאמין אותו שמואל בטענת פרעון במיגו דאי בעי אמר כתבתי ללות ולא לויתי דמהימן כי אמר אין כתבתי ללות ולויתי ופרעתי נמי מהימן. ותשובה זו נכונה וחילוק זה ברור שאין צריך לפנים ולא לפני ולפנים. ע"כ.

אומר היה רבי מאיר שטר שאין בו אחריות אינו גובה וכו':    ואם תאמר דבכתובות פרק נערה תניא חמשה גובים מן המחוררים גט חוב שאין בו אחריות דברי רבי מאיר. ויש לומר דבלאו הכי איתותב שמואל מברייתא דלקמן. גליון תוספות. וכן כתבו תוספות שאנ"ץ ותוספות במסכה בבא קמא (דף צה.).

שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מנכסים משועבדים וכו':    דודאי שטר של שקר הוא דלא שדי איניש זוזיה בכדי. תוספות שאנ"ץ. יש מפרשים משום דלוה כתב שטר זה בלא אחריות וכשהגיע ליד מלוה וראה מלוה שאין כתוב בו אחריות נמנע מלהלוות לו דלא שדי איניש זוזי בכדי וגם הלוה לא חשש ליטלו ממנו והניחו בידו. ואף על פי ששנינו הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין שאני התם דמעיקרא לאו אדעתא דשטרא נחת אבל הכא דנחת אדעתא דשטרא כיון דלית ביה אחריות נכסים נמנע ואינו מלוהו.

ואינו נכון שכיון שנמסר לו את השטר והרי הוא יוצא מתחת ידו אין חוששין שמא יהב שטרא מקמי דלשקול זוזי דהא אנן אפילו לא נפל השטר אמרינן אינו גובה אלא הכי פירושו דכשיש בו אחריות נכסים דינו כשטר ואף על פי שאין העדים מעידים בפיהן אלא מתוך הכתב התורה הכשירה עדותן דכתיב וכתוב בספר וחתום והעד עדים אבל כל שאין בו אחריות נכסים אינו עושה מעשה שטר אלא בעדים שכתבו עדותם ומפיהם בעינן ולא מפי כתבם. אבל בבעל דבר אפילו מפי כתבו סגי כדאמרינן בגיטין דחרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו ובנשתתק נמי אמרינן התם דבודקין אותו למשאות ולמתנות. ומשום הכי כולי עלמא מודו דהוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין אף על פי שאינו עושה מעשה שטר. הרמב"ן והרשב"א והר"ן.

ובתוספי תוספות להרא"ש כתוב וזה לשונו: ותירץ הראב"ד דהתם על דעת כן הלוהו כיון שלא החתים עליו עדים ויודע שאינו גובה מנכסים משועבדים אבל שטר בעדים על דעת שיצא קול הוא עושה ולטרוף מלקוחות וכיון שאין בו אחריות ולא נעשה כהלכתו חספא בעלמא הוא וכמאן דליתיה דמי. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: אומר היה רבי מאיר שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין משום דלא שדי איניש זוזי בכדי וכו'. וה"ר שמואל בר יעקב תירץ משום דהוה ליה כמלוה בעדים ומפיהם ולא מפי כתבם אבל הוציא עליו כתב ידו אפילו מפי כתבו כדאמרינן בגיטין בחרש שיכול לדבר מפי כתב וכו'. ומה שהוצרכתי לפרש כך ולא פירשתי משום דהוה ליה כמלוה בעדים שיכול לומר פרעתי והאי שאינו חייב מודה דקאמרינן כגון שאמר פרעתי משום דחזינא דקאמר בשמעתא ונהדר ליה ללוה לצור על פי צלוחיתו של לוה לוה הא קאמר לא היו דברים מעולם שמע מינה שהוא כופר בעיקרו של שטר שאמר איני מכיר בשטר זה מעולם ואלו אמר לויתי פרעתי או כתבתי ללות ולא לויתי היינו מחזירין אותו ללוה מפני שהוא נותן שכר הסופר אלא ודאי שהוא כופר בעיקר השטר והוא נאמן ומחזירין אותו למלוה לצור על פי צלוחיתו לפי שאינו גובה בו כלום. ואם ישאל שואל כשיטעון הלוה איני מכיר בשטר זה כלום שהוא מזויף נקיים את חתימת העדים ואם יכול לקיימו הרי הוא הוחזק כפרן בנתינת השטר זו אינה שאלה לפי שעדיין אינו מוחזק כפרן בעיקר המלוה שיכול לומר כתבתי ללות ולא לויתי וכשאמרתי איני מכיר בשטר זה מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה עד כאן.


דף יג עמוד ב עריכה

הא קאמר לא היו דברים מעולם:    כתוב בתוספות ועוד דשמואל לא חייש לפרעון. אין להקשות היינו בשטר מקויים אבל הכא נימא דאיירי באינו מקויים ונאמן לומר פרעתי במיגו דאי בעי אמר מזוייף כדאמר שמואל במודה בשטר שכתבו לקמן בתוספות. דיש לומר דבזה לא ירויחו כלום דאכתי יקשה דניהדר ליה ממה נפשך כמו שמקשה בלא זה ועיקרו בא שלא יקשה אותה קושיא ואם כן צריך לומר במקויים וטוען פרעתי במיגו דאי בעי אמר כתבתי ללות ולא לויתי כיון דלא הוי שטר הקנאה. אבל דעת הפנים דאכתי יקשה ונהדר ללוה לצור על פי צלוחיתו כי אותו ועוד שבפנים בא לתרץ קושיא זו והכי פירושו ועוד ואפילו אם תמצא לומר דהכא איירי שטוען פרעתי ולא פרעתיו משום שהנחתיו בידו משום פשיטי דספרא ולכך לא נהדר ללוה מכל מקום הא לא חייש שמואל לפרעון והשתא לא שייך למימר דיהא נאמן במיגו דאי בעי אמר כתבתי ללות ולא לויתי אם כן היה כופר הכל ואין אדם מעיז לכך מודה לו מקצת.

עוד כתבו בתוספות דאם לא כן לא שבקת חיי וכו'. אין להקשות שאותו יכתוב שובר. כי יש לומר הוא בעצמו יטעון מזויף אבל היתומים לא טענינן להו מזויף. ועוד דשמא הן אינם רוצים לעשות שקר והכי פירושו לא שבקת חיי לכל הרוצים לעשות כדין. ובזה כמה פטפוטים הם מיושבים. עוד כתוב בתוספות ומיירי שאין הלוה בפנינו מדקאמר אי משום שמא כתב ללות ולא לוה וכו'.

ואין להקשות דנימא דאיירי שהוא בפנינו מודה והכי קאמר אי משום שמא כתב ללות ולא לוה ואיכא פסידא דלקוחות דיש לומר אם כן הוה ליה למימר אי משום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי כדקאמר לעיל ומדקאמר ולא לוה משמע דהיינו משום פסידא דלוה שמא לא לוה כלל. ועוד דאם כן גם הוה לאסוקי אי משום פרעון וקנוניא. וגם אין להקשות דנימא שהוא בפנינו וטוען לא לויתי או פרעתי ומודה שאינו מזויף ולא הוי מיגו כדפירש תוספות לקמן. דיש לומר אם כן לא היה לו לומר אי משום דשמא כתב ללות אלא הוה ליה למימר אי דקטעין כתבתי ללות וכו' או הוה ליה למימר אי משום דמזויף הוא הא לא טעין כיון דנקט כל הצדדין.

וגם אין להקשות דאיירי בדטעין פרעתי וקמשמע לן דלא מהימן במיגו דאי בעי אמר כתבתי ללות וכו'. דאם כן הוה ליה למימר ברישא אי משום פרעון.

עוד כתבו בתוספות ומיהו מלוה עצמו יכול להיות שיגבה על ידי קיום וכו'. נראה דלכך פירש כן משום דאם תמצא לומר דאפילו מלוה עצמו לא יגבה אמאי לא יחזיר ביש בו אחריות יקרענו ויחזיר לו לצור על פי צלוחיתו כמו אין בו אחריות כיון דסוף סוף לא חזי למידי. מיהו מצי למימר דלא ניחא ליה דלקרעוה דאולי ישוב לוה תודה או שמא לא תועיל הודאה גבי לקוחות כיון דמתחילה טען מזויף לכך אמרו יכול להיות.

עוד כתבו בתוספות ויש לומר דאין זה מיגו וכו'. ואף על גב דשמואל לעיל אמר במודה בשטר שכתבו דנאמן לומר פרעתי במיגו דאי בעי אמר מזויף. דשאני התם כיון שאין השטר מקויים האי שטרא חספא בעלמא ומאן מקיים לשטרא לוה הא קאמר פרעתי והוי כאלו אין כאן שטר אבל הכא שהשטר מקויים רק שאם היה טוען מזויף היה משום דנפל אבל אי לא טעין מידי שטר מעליא הוא וגובה בו שלא בפניו או מלקוחות ויתומים אין להאמינו במיגו לגרע השטר כיון שאין המיגו טוב כדפירש תוספות.

עוד כתבו בתוספות מצינו למימר דהרי הוא בחזקתו לא שיחזירנו למלוה וכו'. אין להקשות אם כן אמאי פריך לעיל דרבי יוסי אדרבי יוסי נימא הא דאמר לא יחזיר משמע דנאמן לומר פרעתי במיגו דאי בעי אמר מזויף ולא יחזיר שלא יגבה מלקוחות ומיתומים. דיש לומר אם כן עודה תחת בעלה נמי כיון דאיכא מיגו כדפרשינן לעיל אלא ודאי ליכא למימר הכי. וגם אין להקשות כי קאמר לעיל איפוך ופריך דרבנן אדרבנן נתרץ כן דרבנן לא מפלגי. דיש לומר כדפרישית לעיל דלעולם רבי יוסי קאי אדרבנן דאמאי דקאמרי רבנן לא יחזיר אמר איהו עודה תחת בעלה יחזיר ואם כן אמאי יחזיר כיון דאיכא מיגו. גליון.

אמר רבי אלעזר מחלוקת בשאין חייב מודה וכו':    על כרחך בטוען מזויף הוא דאי בטוען כתב ללות ולא לוה אי נמי פרעתי אפילו לרבי מאיר דאמר דשטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה כלל להדריה ללוה לצור על פי צלוחיתו של לוה. אלא על כרחך בטוען מזויף עסקינן וכיון דכן דכי תנן דיש בהן אחריות נכסים לא יחזיר משום דילמא כתב ללות ולא לוה היא וכדפרשינן לעיל לשמואל. הילכך על כרחך רבי אלעזר בשטרי דלאו הקנאה מוקי לה למתניתין דאי בשטרי הקנאה הא ליכא למיחש לכתב ללות ולא לוה דמשעת קנין שעביד נפשיה אלא בשטרי דלאו הקנאה עסקינן ואפילו הכי כשחייב מודה יחזיר ולא מיישינן לכתב ללות ולא לוה דסבירא ליה לרבי אלעזר כאביי דאמר עדיו בחתומיו וכו'.

ואם תרצה תפרש דרבי אלעזר אפילו בשטרי הקנאה מוקי לה למתניתין ובלבד שתאמר דרבי אלעזר נהי דלקנוניא לא חייש לפרעון חייש ופליג עליה דשמואל בהא ומשום הכי יש בהן אחריות נכסים כיון שלוה טוען מזויף הוא לא יחזיר דתיישינן לפרעון אפילו בשטרי הקנאה ואף על גב דלוה לא אמר הכי כיון דשטרא פריעא הוא מילתא דלא רמיא עליה דלוה הוא ואמר ולאו אדעתיה. הר"ה אבל בשחייב מודה דברי הכל יחזיר.

לפרעון ולקנוניא לא חיישינן:    משום שטר שיש בו אחריות איצטריכא ליה למימר הכי. אי נמי אפילו משום שטר שאין בו אחריות נמי איצטריך דקסבר לרבנן אחריות טעות סופר הוא וגבי ממשעבדי. ולא גרסינן מה שכתוב בספרים ורבנן סברי לא יחזיר ממשעבדי הוא דלא גבי הא מבני חרי גבי. תוספות שאנ"ץ.

דברי הכל יחזיר:    ואם תאמרן בשטרי דלאו הקנאה ליחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי. ויש לומר דכיון שאין כותבין אלא אם כן מלוה עמו לא חיישינן דילמא איקרי וכתיב. אי נמי סבר ליה כאביי. וכן נראה דאי סבר לה כרב אסי כמו שאומר יחזיר דלא חיישינן לפרעון ולקנוניא היה לו לפרש נמי דלא חיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי. הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א: אבל כשחייב מודה דברי הכל יחזיר לפרעון ולקנוניא לא חיישינן. ואם תאמר מכל מקום ניחוש שמא כתב ללוה בניסן ולא לוה עד תשרי והוה ליה מוקדם ופסול כדאמרינן לעיל בסוגיין. ורבינו תם תירץ דרבי אלעזר בשטרי הקנאה מוקי לה למתניתין אם כן כי אין חייב מודה נמי יחזיר אפילו לרבנן דאי משום כתב ללות ולא לווע ליכא למיחש דהא משעת קנין שעבד נפשיה ואי משום פרעון הא אמר דלפרעון ולקנוניא לא חיישינן.

ויש מתרצים דרבי אלעזר כאביי סבירא ליה דעדיו בחתומיו זכין לו וכיון דחייב מודה ואמר תנו לו שטרו הא מטי שטרא לידיה וזוכה למפרע משעת חתימה הילכך ניחא ליה טפי למימר דאפילו לפרעון ולקנוניא לא חיישינן. ולי נראה דרבי אלעזר בשטרי אקנייתא מוקי לה וכרב אסי ואפילו הכי כשאין חייב מודה לא יחזיר דחיישינן לפרעון כיון דטען דפרע אבל כשחייב מודה דלא פרע אז סבירא ליה דלא חיישינן לקנוניא דלקוחות דדילמא פרע וטען דלא פרע לפסידא דלקוחות. ורבי אלעזר לית ליה דשמואל לגמרי דאלו שמואל לא חייש לפרעון כלל דקאמר המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים ואף על פי שאין הלוה מודה הילכך רבי אלעזר לית ליה דאביי כלל. עד כאן.

ורבנן סברי גבי:    פירש רש"י ז"ל גבי מבני חורין. ואינו מחוור חדא מדאמרינן לקמן אמר שמואל מאי טעמייהו דרבנן אחריות טעות סופר הוא ולא כתב כמי שכתב בו אחריות אלמא לדידהו גובה אפילו מנכסים משועבדים ועודן שאם אין אתה אומר כן בסמוך דאותבינהו לשמואל ורבי אלעזר מברייתא לרבי אלעזר בחדא ולשמואל בתרתי הוה להו למימר לרבי אלעזר בתרתי ולשמואל בתלת דהא קתני בההיא ברייתא בהדיא וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה גובה מנכסים משועבדים. אלא גובה מנכסים משועבדים קאמר. הרמב"ן והרשב"א ז"ל.

ולפי דעתי יפה כוון רש"י ז"ל דכיון דרבי אלעזר השתא ברייתא דלקמן לא שמיע ליה וסבירא ליה דלרבי מאיר שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא וכו'. לית ליה לאפושי פלוגתא בין רבי מאיר ורבנן בכולי האי דכיון דברייתא לא שמיע ליה מנא ליה מתוך משנתנו דרבנן סברי אפילו ממשעבדי גבי דהא אפילו אי אמרינן מבני חרי בלחוד גבי אית להו למפלג אדרבי מאיר ולמימר מאי דאמרינן במתניתין דלא יחזיר כיון דאין חייב מודה ואם לא נפרש כן אלא אפילו ממשעבדי יקשה עלינו מאי דאמרינן בסמוך דלא הויא תיובתיה דרבי אלעזר אלא בחדא משום דחד טעמא הוא וכמו שיתבאר בסייעתא דשמיא. ומאי דמייתי ראיה נמי מדשמואל דאמר לקמן מאי טעמא דרבנן אחריות טעות סופר הוא אינה ראיה דשמואל בתר דשמעה להך ברייתא דמותבינן עליה אמר הכי. ומאי דקאמרינן נמי דאם כן הויא תיובתיה דרבי אלעזר בתרתי ודשמואל בתלת אינו כן דחדא הויא וחד טעמא הוא וכמו שיתבאר בסייעתא דשמיא. הר"ן ז"ל.

וכתוב בגליון תוספות וזה לשונו: אפילו למאי דפריך לרבי אלעזר דלרבנן שטר שאין בו אחריות לא גבי ממשעבדי והכא קתני דגבי מכל מקום לא חשיב תרתי דחד טעמא הוא משום דלרבי מאיר לא גבי ממשעבדי דאין סברא להפליג חכמים מרבי מאיר כל כך שיגבה ממשעבדי כיון דלרבי מאיר לא גבי כלל.

ורבי יוחנן אמר מחלוקת וכו':    ורבנן סברי אפילו ממשעבדי נמי גבי כלומר וחיישינן לפרעון ולקנוניא. ומיהו רבי יוחנן אף לכתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי חייש דלית ליה דאביי וכדמשמע בהדיא לקמן דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן המוצא שטר שכתוב בו הנפק וכו' ואקשינן ומי אמר רבי יוחנן הכי וכו' אלמא לית ליה דאביי דאי לאביי אין זה מוקדם דהא עדיו בתתומיו זכין לו ולאביי לית ליה מוקדם אלא שהקדים ממש זמן כתיבתו שהיה עומד בתשרי וכתב זמנו מניסן שעבר וכן כתב רש"י כאן ושם. אלא דניחא לרבי יוחנן לאוקמי בהכין כי היכי דתיקום מתניתין אפילו בשטרי אקנייתא. ומשום דקשיא ליה נמי אי כאוקימתא דרב אסי כיון דאמרת בשטרי דלאו אקנייתא כי ליתיה למלוה בהדיה לא כתבינן לא חיישינן דילמא איקרי וכתב. הרשב"א.

וכתוב בגליון תוספות ורבי יוחנן אמר מחלוקת בשחייב מודה אבל אין חייב מודה פירוש אפילו שאין החייב בפנינו כאן שהיה מודה ולא הוי כאין חייב מודה דרבי אלעזר וכן פירש בקונטרס מאי טעמא דחיישינן לפרעון. והוא הדין דהוה מצי למימר דחייש דילמא כתב ללות ולא לוה כלל דאפילו לאביי איכא למיחש להכי כיון דאין חייב מודה כאן לפנינו היכא דלא מטא לידיה מודה אביי אלא ניחא ליה דאפילו בשטרי הקנאה דליכא למיחש לשמא כתב ללות ולא לוה לא יחזיר משום דחיישינן לפרעון. עד כאן.

וכתב עליו הגליון וזה לשונו: כתוב בגליון תוספות ולא הוי כאין חייב מודה דרבי אלעזר וכו'. פירוש דעל כרחך איירי רבי אלעזר בטוען מזויף דאם לא כן נהדר ללוה לצור על פי צלוחיתו כדפירש תוספות אבל רבי יוחנן יכול לפרש נמי דכתב ללות ולא לוה או שאינו בפנינו. עד כאן.

וזה לשון תוספות שאנ"ץ: אבל בשאין חייב וכו'. אינו כההיא דרבי אלעזר דלעיל דקאמר מזויף הוא אלא הכא אפילו שתיק או ליתיה קמן לא יחזיר דחיישינן לפרעון. עד כאן.

דברי הכל לא יחזיר דחיישינן לפרעון דאפילו לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו הוה מצי למימר דלא יחזיר שמא כתב ללות ולא לוה כלל כיון דאין חייב מודה. אלא ניחא ליה למימר דאפילו בשטרי הקנאה לא יחזיר משום דחיישינן לפרעון. תוספות שאנ"ץ והרא"ש ז"ל.

כתוב במקצת נוסחי פירושא ומשמיה דמר רב יהודאי גאון נקיטי ליה תיובתא דרבי אלעזר בחדא דקאמר לרבי מאיר שטר שאין בו אחריות נכסים וכו'. וברייתא קתני וכו' מבני חרי גבי וקאמר נמי בין לרבי מאיר בין לרבנן לא חיישינן לקנוניא וברייתא קתני אף על פי ששניהם מודים וכו'. ואקשינן והא הני תרתי מילי נינהו ופריק חדא היא דחד טעמא וכו' ורש"י כתב פירושו ולא דייק לן כלל דמה לי חד טעמא מה לי תרי טעמא מכל מקום רבי אלעזר טעה בתרתי והוי תיובתא דידיה בתרתי ומה לי אי משום חדא מילתא איצטריך למימר הכי או לא. ותו אי הכי דשמואל נמי לא הויא תיובתא בתרתי כיון דאוקמי שמואל למתניתין בשאין חייב מודה יחזיר הוזקק לומר שאין גובה מבני חורין וכיון דהוצרך לסיים אבל בשחייב מודה דברי הכל יחזיר הוזקק לומר לא חיישינן לפרעון ולקנוניא ואם תאמר הוה ליה למימר דלא חיישינן לקנוניא אבל לא לימא דלא חיישינן לפרעון אפילו אין חייב מודה הא ליכא למימר דודאי לכולי עלמא לקנוניא חיישינן כדאוקי לקמן במתניתין אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר אלא משום דלא חייש לפרעון הוא דאמרינן הכי והיכי הויא תיובתיה בתרתי טפי מדרבי אלעזר ומשום דשמואל אמרה בתרי מימרא ליכא למימר דהוין תרתי. ולשון הגאון ודאי מוכיח שחילק בין פירכא דרבי אלעזר לקנוניא לא חיישינן למילתא דשמואל לפרעון לא חיישינן ואין זה כלום כמו שפירשתי. ותו קשיא דלאו חדא היא ולא משום חד תירוצא אתו דהא הוה אפשר ליה לרבי אלעזר למימר מחלוקת וכו' כמו שהקשו בתוספות בדבור המתחיל הני תרתי מילי וכו'.

ורבינו חננאל כתב דרבי אלעזר לא שמעינן ליה דאמר בהדיא דברי הכל לא חיישינן לפרעון. פירוש לפירושו דהא דאמרינן אבל בשחייב מודה דברי הכל יחזיר ולפרעון ולקנוניא לא חיישינן סיומי מילתא הוא ותלמודא מסיים לה. וכיוצא בה בפרק כיצד הרגל. וכיוצא בה בפרק המקבל במילתיה דרב ששת ובאומן קונה בשבח כלי דוק ותשכח. אבל בעיקר שמועה זו על כרחך צריכין אנו לפירוש הראב"ד וכך פירש תיובתא דרבי אלעזר בחדא דקאמר אינו גובה לא מנכסים משועבדים וכו' וברייתא קתני דמבני חרי גבי אבל הא דקאמר בשחייב מודה דברי הכל יחזיר דילמא בשטרי הקנאה קאמר אבל בשטרי דלאו הקנאה חיישינן משום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואף על פי שחייב מודה אי משום קנוניא אי משום דלא קפיד בה כדאמרן וברייתא בשטרי דלאו הקנאה ולפיכך לא יחזיר אבל לשמואל קשיין תרתי אי סבר לה כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו ולא חייש לפרעון ומשום הכי יחזיר אפילו אין חייב מודה וברייתא חיישא לפרעון ולקנוניא דאי לכתב ללות ולא לוה ליכא למיחש אי סבירא ליה כאביי. ואההיא סוגיא אקשינן וכן עיקר.

ואם תאמר לרבי אלעזר נמי נדוק דאי סבר ליה כאביי הויא תיובתא בתרתי. לא קשיא דמעיקרא איבעיי בעלמא איבעיא לן ואמרינן דאפשר דסבר לה כוותיה ומוקי לה למתניתין בשאין חייב מודה והשתא אמרינן דאי שמואל סבר הכי טעה בתרתי. אבל דרבי אלעזר דלא דייקינן לא אותבינן ליה ואפשר דמעיקרא נמי לא דייקינן אלא משום שמואל דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא וניחא ליה לאביי לאוקמי מימריה כוותיה ובזה אפשר לתרץ כדברי רבינו חננאל והוא נכון. הרמב"ן והרשב"א.

וזה לשון רבינו חננאל: תניא כוותיה דרבי יוחנן מצא שטר חוב אם יש בהן אחריות נכסים אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה אין בהם אחריות נכסים בזמן שהלוה מודה (לא) יחזיר למלוה אין הלוה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה ששטר שאין בו אחריות נכסים אף על פי שאינו גובה ממשעבדי גבי מבני חרי דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה גובה ממשעבדי פירוש דהא מתניתא סבירא לה דשטר שאין בו אחריות נכסים בזמן שהלוה מודה יחזיר למלוה דהא לא גבי אלא מבני חרי דברי רבי מאיר וחכמים אומרים לא יחזיר שגם שטר שאין בו אחריות גובה ממשעבדי נמצאת חלוקתן בשחייב מודה תיובתא דשמואל ולרבי אלעזר דאמרי מחלוקתן בשאין חייב מודה וכי רבי מאיר סבר כי שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא ממשעבדי ולא מבני חרי ובהא מתניתא קתני כי שטר שאין בו אחריות נכסים גבי מבני חרי דברי רבי מאיר וברישא דמתניתין בשטרי שיש בהן אחריות לא דבר רבי אלעזר כלום ושמואל דאמר כולה מתניתין בשאין חייב מודה וכשחייב מודה דברי הכל יחזיר למלוה דלפרעון ולקנוניא לא חיישי רבנן ומתניתין קתני אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר משום דחיישינן לפרעון ולקנוניא הילכך עוד הויא תיובתא למאן דתני בהדיא אף על פרעון לא חיישינן והוא שמואל דאמר המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירו לבעלים דלא חיישינן לפרוון משום הכי אמרינן תיובתא דשמואל בתרתי אבל רבי אלעזר לא שמעינן ליה דאמר בהדיא דברי הכל לא חיישינן לפרעון תיובתא עליה בחדא. עד כאן.

ובגליון תוספות כתוב וזה לשונו: ולשמואל בתרתי. פירוש אי סבירא ליה כאביי. ובקונטרס פירש דלשמואל בתרתי משום דשמואל אפילו לפריעה גרידא לא חייש אבל לרבי אלעזר דוקא לפרעון ולקנוניא לא חייש אבל לפרעון גרידא חייש. עד כאן.

ובגליון כתוב וזה לשונו: חדא היא דחד טעמא טאמר וכו'. משמע דעת רש"י דקרי להו חדא משום דלעולם יש לעשות פלוגתא שלהן בפחות שנוכל או בחייב מודה או בשאין חייב מודה ולכך כיון דעבד פלוגתא באין חייב מודה הוצרך לסיים אבל חייב מודה וכו'. אבל התוספות הקשו עליו דכיון דהכל תלוי בזה אי באין בו אחריות גובה או לא אם כן הוי הכל תלוי בחד פלוגתא עד כאן.

כתוב בתוספות דבור המתחיל: הני תרתי מילי נינהו וכו'. מתניתין קשיתיה דתנן וכל מעשה בית דין וכו'. אין להקשות אם כן כיון דלא חשיב האי פירכא דלא הוה מצי לאוקומי בחייב מודה ולא חייש לקנוניא אם כן גם מכח ההיא משנה הוצרך לאוקומי פלוגתא באין חייב מודה אם כן יש לנו לומר לרבי מאיר דלא גבי כלל דיש לומר דייקא דלוקי פלוגתייהו בחייב מודה ומשום דחיישינן לשמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ולא לוקי פלוגתייהו באין חייב מודה.

ואין להקשות אם כן הדרא קושיין לדוכתה דתרתי מילי נינהו דלוקי פלוגתא בין בחייב מודה בין באין מודה בחייב מודה משום דחיישינן שמא כתב ללות בניסן כדפירשתי ומאי קאמר אבל בחייב מודה דברי הכל יחזיר ויש לומר דהא לא קשיא ליה דמצי למימר דגם ברייתא לא חיישא להכי דסבר כאביי והא דקאמר אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר היינו משום דחיישינן לפרעון ובהא מתניתין מסייעא ליה כדפירש תוספות לא קשיא ליה אלא הא דאמר לרבי מאיר אינו גובה אפילו מבני חורין באין בו אחריות וחזינן בברייתא דפליגא בהא בהדיא ועוד נראה דקשיא קושיא אחרת המתרצת את זו לרבי אלעזר דמוקי פלוגתא באין חייב מודה פירוש דטעין מזויף כדפירשתי אם כן היאך מיישב מתניתין דלקמן כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר אי בחייב מודה אפילו לא היה בו הנפק יחזיר כדקאמר לעיל ואי אין חייב מודה דטוען מזויף כמו ברישא אפילו קיום לא יועיל כדפירש תוספות לעיל אלא על כרחך באין הלוה לפנינו אם כן לא הוי סיפא דומיא דרישא דרישא נמי איירי בשאין הלוה בפנינו ויחזיר למלוה לצור על פי צלוחיתו כית דלרבי מאיר אין בו אחריות אינו גובה בו כלל אף על גב דשמא אם היה הלוה בפנינו היה טוען שמא כתבתי ללות ולא לויתי מכל מקום נחזיר לו מספק ספיקא דילמא אי הוה בפנינו הוה מודה ואפילו לא היה מודה דילמא הוה טעין מזויף אף על גב דהא לא שכיח גם כתבתי ללות ולא לויתי לא שכיח אבל אי הוה מוקי לה בין בחייב מודה בין אינו מודה אז גם איירי באינו לפנינו דומיא דסיפא דאיירי בהכי קתני ברישא דידה שאני אומר כתובין היו ונמלך כדאמר לקמן אם כן אינו לפנינו אמאי יחזיר למלוה דילמא הוה טעין כתבתי ללות ולא לויתי והא שכיח הוא דאפילו חייב מודה הוא חיישינן וטענת מזויף לא שכיחא כלל כיון דמקויים. עד כאן. גליון.

ומה שכתב רבינו הגדול וליתא לדשמואל דהא איתותב אינו נכון דלא איתותב אלא אי סבר לה כאביי אבל אי סבר לה כרב אסי לא איתותב בהא ומיהו ודאי ליתא לדשמואל. וכן מה שדחה דברי אביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו מדרבא דאמר מכי שלמו ימי אכזרתא לא דייק ליה דרבא לאו משום דלית ליה בעלמא עדיו בחתומיו וכו' פליג הכא דאם כן הוה מודי ליה לרב דאמר מכי מטיא לידיה אלא רבא מטעמא אחרינא הוא דפליג הכא דלא סבירא ליה דליכול פירי מעידן אדרכתא לא מכי אחתימה ולא מכי מטיא לידיה ומיהו ודאי לית הלכתא כאביי וסוגיין דעלמא דלא כאביי והכי אסכימו רבוותא דליתא לדאביי. הרמב"ן.

אבל הר"ן קיים דברי הגאון ורש"י וזה לשונו: הך לישנא מתיובתא דרבי אלעזר בחדא וכו'. עד דחיישינן לפרעון משמיה דמר יהודאי נקטי ליה ומחו ליה רבנן בתראי מאה עוכלי בעוכלא דאם כן דלרבי אלעזר חדא היא דחד טעמא הוא וכמו שפירש רש"י דשמואל נמי לא הויא תיובתיה בתרתי דכיון דאוקמה שמואל וכו' והא ודאי לאו קושיא היא וכבר נשמר הגאון ממנה דנהי דהוזקק שמואל לומר דבשחייב מודה לא חיישינן לקנוניא וכמו שהוזקק רבי אלעזר לומר כן מכל מקום לא הוזקק לומר דלפרעון לא חיישינן בשאין חייב מודה ומשום הכי הויא תיובתיה בתרתי במאי דאמר נמי דלפרעון לא חיישינן שלא יצא מכלל דבריו הראשונים וזהו שהזכיר הגאון בפירכיה דרבי אלעזר קנוניא ובפירכיה דשמואל פרעון. וכן הם מפורשים דברי רש"י בפירושיו שאמר דהך קושיא דפרעון לא קשיא לרבי אלעזר כלל. אבל הקשו עוד על הגאון דלאו חדא היא ולאו משום חד תירוצא דהוה אפשר ליה לרבי אלעזר למימר מחלוקת בשאין חייב מודה דרבי מאיר סבר כי אין בהם אחריות נכסים וכו' וכמו שהקשו בתוספות.

ואני אומר שקושייתם על דעתם בלבד היא שפירשו הא דאמר רבי אלעזר ורבנן סברי גבי אף ממשעבדי קאמר ולפי זה הא מתוקמא מתניתין שפיר בין כשחייב מודה בין כשאין מודה והוא מתותב רבי אלעזר מתרתי אבל זה לא עלה על דעת הגאון ואף רש"י שפירש דבריו לא כתב כן דכיון דרבי אלעזר סבירא ליה אליבא דרבי מאיר דשטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה אפילו מבני חורין דברייתא לא שמיע ליה לית ליה למימר אליבא דרבנן דפליגי עליה אלא שמבני חורין גבי דבהכי סגי ליה וכיון שכן כי אמרי רבנן בין כך ובין כך לא יחזיר באין בהן אחריות נכסים לא מתוקמא אלא בשאין חייב מודה אבל בשחייב מודה ודאי יחזיר דליכא למיחש כלל וכיון שכן אף ביש בהן אחריות נכסים כי אמרינן לא יחזיר דוקא באין חייב מודה דבין כך ובין כך קתני ובחדא גוונא תני להו אלמא דלקנוניא לא חיישינן הילכך כוליה מילתיה דרבי אלעזר חדא הוא וחד טעמא הוא אבל לשמואל נהי דהוה ליה למימר דלא חיישינן לקנוניא כרבי אלעזר לפרעון הוה ליה למיחש אלא דאיהו אמר מילתיה מסברא דנפשיהי ומשום הכי איתותב בתרתי. זהו דעתי בלשונו של הגאון שאף על פי שאינו מעיקר גמרא כיון שהוא אמרו.

ורש"י פירש אית לן למשכוני נפשין אדרבנן כי היכי דליקום שפיר וכבר עמדתי על דברי גדולי האחרונים שאמרו דלא אפשר שיחוש רבי אלעזר לפרעון ולא יחוש לקנוניא דלית לן למימר דלא ניחוש לקנוניא אלא אם כן אין אנו חוששין לפרעון וסמכו על דברי הראב"ד ששבש זה הלשון ואמר דמשום הכי לא הוי תיובתיה דרבי אלעזר אלא בחדא משום דהא רבי אלעזר אפשר לאוקמה בשטרי הקנאה וברייתא בשטרי דלאו הקנאה אבל דשמואל הויא תיובתיה בתרתי אי סבירא ליה כאביי דוק ותשכח.

ואיני רואה שהרויחו כלום שכבר כתבתי למעלה דהא רבי אלעזר אי אפשר לאוקמי בשטרי הקנאה אלא אם כן תאמר דחייש לפרעון ולא חייש לקנוניא וכמו שכתבנו למעלה והלא הם לא שבשו זה הלשון אלא מפני שאמרו שאי אפשר שלא יחוש רבי אלעזר לקנוניא אלא מטעם שלא יחוש לפרעון וכמו שתראה בחדושי הרמב"ן. עד כאן לשונו.

וזה לשון הריטב"א: תניא כוותיה דרבי יוחנן ותיובתא דרבי אלעזר בחדא דקתני אם אין בו אחריות נכסים וכו'. עד חדא היא דמשום דקאמר רבי אלעזר מחלוקת בשאין חייב מודה הוא דקמתרץ הכי. עד כאן. והפירוש הזה מלשון רב יהודאי גאון ופירש רש"י דכיון דאמר רבי אלעזר דמחלוקת בשאין תייב מודה ואפילו הכי אמר רבי מאיר יחזיר לא סגיא ליה דלא לימא דבשחייב מודה דברי הכל יחזיר דהא ליכא למימר דברי הכל לא יחזיר דהא על כרחך לרבי מאיר יחזיר וכיון דהוצרך לומר דברי הכל יחזיר ואפילו לרבנן לא סגיא דלא ליתא לפרעון ולקנוניא לא חיישינן דאי לא מאי טעמייהו דרבנן כיון דסבירי להו שטר שאין בו אחריות גובים בו. ואיכא למידק טובא דאם כן לשמואל נמי נימא הכי דכיון דקאמר לעיל דמתניתין בשאין חייב מודה ואפילו הכי לרבי מאיר יחזיר איצטריך לומר לכשחייב מודה דברי הכל יחזיר ומשום דלפרעון וקנוניא לא חיישינן.

ועוד דאפילו לרבי אלעזר לאו חדא מגו חדא היא דהוה מצי למימר דבתרתי פליגי דלרבי מאיר אפילו בשאין חייב מודה יחזיר משום דלא גבי ליה ולרבנן אפילו בשחייב מודה לא יחזיר דחיישינן לפרעון לקנוניא. ויש ליישב לפי שיטה זו דרבי אלעזר מיקם הוה קים ליה דבשאין חייב מודה בלחוד הוא דפליגי ואם כן לא סגיא דלא לימא בשחייב מודה דברי הכל יחזיר ומשום דלפרעון ולקנוניא לא חיישינן אבל לשמואל אמרינן לאו משום מאי דמוקים מתניתין בשאין חייב מודה איצטריך לומר דלא חיישינן לפרעון וקנוניא דהא איהו לא קאמר דבשחייב מודה דברי הכל יחזיר וכדמיהא עבד איהו מימרא דהמוצא שטר הקנאה יחזירו לבעלים לאלתר ולא ניחוש לפרעון.

והראב"ד פירש דמשום הכי לא הויא תיובתא דרבי אלעזר בתרתי משום דהא דקתני מתניתין אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר מצי איהו למימר דלאו משום דחיישינן לקנוניא אלא משום דמיירי בשטרי דלאו אקנייתא ומשום שכתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ולית ליה דאביי ואף על גב דלעיל פרישנא דעל כרחך רבי אלעזר כאביי סבירא ליה אנן לא מותבינן אלא מאי דאשכחן להדיא בשמעתין דלעיל ולא אשכחן בהדיא דנימא דרבי אלעזר סבירא ליה כאביי כי היכי דאמרינן בהדיא אליבא דשמואל הילכך לשמואל הוא דהויא תיובתא אבל לרבי אלעזר לא הויא תיובתא לפום פשטא דסוגיין. ומיהו כי מעיינת לה שפיר איפכא הוי דמימרא דרבי אלעזר גופיה מוכחא דסבירא ליה כאביי.

ודשמואל לא מוכחא הכי דאיהו לא קאמר אלא שהמוצא שטר הקנאה יחזיר אבל במוצא שטר הקנאה והלוה מודה לא ידעינן מאי קאמר אל סבירא ליה כאביי או לא. כך פירש הרב ועמו הסכימו מקצת רבותי. ומיהו ודאי קשה לי טובא שאין זו שיטת התלמוד דנשבוק מאי דאפשר לאותובי לפום קושטא דמילתא. ונפרוך מאי דלא הוי לפום קושטא גם לפירוש רש"י קשיא טובא דאפילו תימא דחדא מיגו חדא הוצרך רבי אלעזר לומר מכל מקום בתרתי מילי פליג אברייתא ואם כן אמאי לא הויא תיובתא דרבי אלעזר בתרתי.

לכך הנכון. דלרבי אלעזר אי אפשר לאותובי לגמרי, משום דהא מתניתין בשטרי דלאו אקנייתא. ומשום שמא כתב ללות ולא לוה הוא דקתני אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר דאפשר דאיהו לית ליה דאביי כלל וקסבר דה~ מתניתין בשטרי דלאו אקנייתא ומשום שמא כתב ללות וכו' וכפי הפירוש השני שפירשתי לעיל וכיון שכן ולא אוקימניה נמי כלל כאביי ליכא לאותובי מהא אבל לשמואל אפשר לאותובי מינה לפום סוגיין דלעיל מיהת והכי קאמר דלפום מאי דאוקים מתניתין לעיל לשמואל אליבא דאביי הויא ליה ברייתא תיובתא בתרתי ולפום הא ליתיה לההוא לישנא דאיתיה בגמרא משמיה דרב יהודאי גאון.

ולענין פסק קיימא לן דחיישינן לפרעון ואפילו תוך זמן ולאו משום דאיתותב כדכתב הריא"ף דהא לא איתותב אלא אי סבירא ליה כאביי וכדפרישנא דאי דלא סבירא ליה כאביי הוה מצי לתרוצי מתניתין דטעמא דאף על פי ששניהם מודים לא יחזיר היינו משום דחיישינן שמא כתב ללות בניסן וכו'. אלא טעמא דלית הלכתא כשמואל משום דרבי יוחנן פליג וליה וחייש לפרעון ושמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן וסוגיין נמי כרבי יוחנן והכי נמי ליתא לדאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו וכן הסכימו כל הגאונים ז"ל. עד כאן.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/בבא_מציעא/פרק_א/דף_יג&oldid=1055321"