בבא מציעא יג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אבשטרי הקנאה דהא שעביד נפשיה אי הכי מתניתין דקתני אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר ואוקימנא כשחייב מודה ומשום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין אמאי לא יחזיר נחזי אי בשטר הקנאה הא שעביד ליה נפשיה אי בשטר דלא הקנאה ליכא למיחש דהא אמרת כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן א"ל רב אסי אע"ג דשטרי דלאו הקנאה כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן מתניתין כיון דנפל אתרע ליה וחיישינן דלמא אקרי וכתוב אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו ואפילו שטרי דלאו הקנאה משום דקשיא ליה כיון דאמרת בשטרי דלאו הקנאה כי ליתיה למלוה בהדיה לא כתבינן ליכא למיחש דאקרי וכתוב אלא הא דתנן מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים דייתיקי מתנה ושוברים הרי זה לא יחזיר שמא כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם וכי נמלך עליהם מאי הוי והא אמרת עדיו בחתומיו זכין לו הני מילי היכא דקא מטו לידיה אבל היכא דלא מטו לידיה לא אמרינן אלא מתניתין דקתני מצא שטרי חוב אם יש בהם אחריות נכסים לא יחזיר ואוקימנא כשחייב מודה ומשום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי בשלמא לרב אסי דאמר בשטרי אקנייתא מוקי לה בשטרי דלאו אקנייתא וכדאמרינן אלא לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו מאי איכא למימר אמר לך אביי מתני' היינו טעמא בדחייש לפרעון ולקנוניא ולשמואל דאמר לא חיישינן לפרעון ולקנוניא מאי איכא למימר הניחא אי סבר לה כרב אסי דאמר בשטרי הקנאה מוקי מתניתין בשטרי דלאו הקנאה אלא אי סבר כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו מאי איכא למימר שמואל מוקי למתניתין כשאין חייב מודה אי הכי כי אין בהן אחריות נכסים אמאי יחזיר נהי דלא גבי מן משעבדי מבני חרי מגבי גבי שמואל לטעמיה דאמר שמואל אומר היה רבי מאיר שטר חוב שאין בו אחריות נכסים אין גובה לא ממשעבדי ולא מבני חרי וכי מאחר שאינו גובה אמאי יחזיר אמר רבי נתן בר אושעיא לצור על פי צלוחיתו של מלוה ונהדריה להו ללוה לצור על פי צלוחיתו של לוה לוה הוא
רש"י
עריכהבשטרי הקנאה - שמקנה לו נכסיו מהיום בין ילוה בין לא ילוה יגבה מהן לאותו זמן מהיום:
אי הכי - דבשטרי דלאו הקנאה לא עבידי דכתבי אלא אם כן ראו הלואת המעות מתני' דקתני כו':
כי ליכא מלוה בהדיה - ונותן מעות בפניהם לא כתבינן:
אביי אמר - הא דתנן כותבין שטר ללוה בלא מלוה אפילו בשטר דלאו הקנאה נמי ואי נמי אתי למיטרף מהאידנא והוא לא לוה עד תשרי לא שלא כדין הוא דעדיו בחתומיו זכין לו מיום שחתמוהו זכין לו השעבוד ואפילו לא הלוה המעות עד תשרי ולהכי מוקי ליה אביי בהאי טעמא משום דקשיא ליה כיון דאמרת כו' אבל השתא דתנן כותבין חיישינן דלמא כתב ללות ולא לוה ולקמיה פריך אמאי לא יחזיר הרי זכו ליה עדיו בחתומיו ושפיר טריף:
דייתיקי - צואת שכיב מרע ולשון דייתיקי דא תיקו זאת תיקום דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי:
מתנה - מתנת בריא:
ושוברין - פרעון שטר:
הני מילי היכא דמטא שטר לידיה - ואפילו לאחר זמן זכו לו חותמיו לגבות מזמן הכתוב בו ואי קשיא הא דתנן (שביעית פ"י מ"ה) שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין במאי מוקי לה אביי תריץ במוקדמת כתיבתן לחתימתן ולהכי פסולין שבא לטרוף משעת כתיבה א"נ שכתבו וחתמוהו בתשרי והם כתבו בתוכו ניסן שהוא ראש השנה לשטרות:
בשלמא לרב אסי - דמוקי לההוא דכותבין בשטרי אקנייתא:
מוקי - מתניתין בדלאו אקנייתא ולהכי לא יחזיר כדקאמר איתרע ליה וחיישי' דלמא אקרי וכתב והוה ליה מוקדם ולכן הופקר להשליכו:
לפרעון ולקנוניא - שמא פרעו ומן הלוה נפל והא דקא מודה לא פרעתי עצה היא ביניהם של רמאות לטרוף את הלקוחות שלקחו ממנו קרקע שלא באחריות ויחלקו ביניהם:
ולשמואל דאמר - לקמן:
לא חיישינן לפרעון - בשטר הנמצא ואפילו אין חייב מודה דאם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה דאמר שמואל לקמן (דף טז:) המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים וכ"ש כשחייב מודה מהאי טעמא גופיה דמיום פריעתו הוא קורעו הלכך ליכא למיחש לאחר זמן לקנוניא מתני' במאי מוקי לה:
הניחא כו' - ואי קשיא על כרחך לא ס"ל כאביי דאי כאביי סבירא ליה מאי איריא שטר הקנאה הא לאביי אין חילוק בין זה לזה דאפילו דלאו הקנאה נמי יחזיר הואיל ושמואל לא חייש לפרעון לאו פירכא הוא דמודה אביי בדלא מטא שטרא לידיה כדאמרן הלכך איכא למימר כתב ללות ולא לוה לגמרי ולא מטא לידיה מעולם:
שמואל מוקי לה כשאין חייב מודה - בכתיבת השטר שאומר לוה לא כתבתי ומזויף הוא וא"ת יתקיים בחותמיו כיון שנפל אתרע ליה ואמרינן מפני שפסול היה לא נזהר ומהמנינן ליה להאי:
תוספות
עריכהאביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו. מכאן קשה לרש"י דריש מסכת ראש השנה (דף ב. ושם ד"ה לשטרות) דתנן באחד בניסן ראש השנה למלכים ומפרש בגמרא דנפקא מינה לשטרי חוב המוקדמים ופרש"י שאם לא קבעו יום לתחלת שנת המלך אלא כל מלך לפי מה שעומד פעמים שאין להבחין כגון אם כתב בו בכסליו בשנת ג' למלך ובאו עדים ואמרו כשחתמנו בו לא ראינו שהלוהו אלא אמר הלוה לנו חתמו כאותה ששנינו כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו אבל ראינו שהלוהו אותה מלוה בתמוז בשנת ג' למלך ואין אנו יודעים אם קודם לכן או אחרי כן שאין אנו יודעים מתי עמד המלך אם בין תמוז לכסליו של אחריו והוה ליה כסליו תחלה א"כ מוקדם הוא ופסול או בין כסליו לתמוז של אחריו והוה ליה מאוחר וכשר והשתא שקבעו ניסן ר"ה הוה ליה תמוז תחלה ושטר מאוחר הוא וכשר והשתא לאביי כה"ג לאו מוקדם הוא דעדיו בחתומיו זכין לו ולרב אסי נמי דלית ליה למה הוצרכו לעשות תקנה כיון דלית ליה כותבין שטר ללוה אלא בשטרי הקנאה ועוד וכי רגילות הוא שישכחו כל העולם והסופר וב"ד מתי עמד המלך שהוצרכו לעשות תקנה בשביל כך ועוד דהוה ליה למימר דנ"מ טובא בכל שטרות שלא ידעו מאימתי לגבות כיון דאין יודעים מתי מתחלת שנת המלך וע"ק יותר אך אין מקומו הנה ונראה לפרש דנ"מ לשטרי חוב המוקדמים היינו כגון שאם עמד המלך בכ"ט באדר כשיגיע כ"ט באדר בשנה של אחריו פעמים יטעה הסופר ביום אחד ויסבור שעמד המלך אשתקד באחד בניסן ויכתוב עתה בכ"ט באדר שנה ראשונה ונמצא שטר זה מוקדם שנה שלימה וזה פסול לכולי עלמא שכותב עתה שנה של אשתקד אבל כשקבעו ניסן ר"ה לא יטעה דמיום שני לעמידת המלך שהוא ראש חדש ניסן כתב הסופר שנה שניה ומשם ואילך עד ניסן הבא:
משום דקשיא ליה. לאביי תימה דבשביל כך לא הוצרך לומר עדיו בחתומיו זכין לו דאפילו יסבור דאין זכין כרב אסי ומתניתין שכותבין שטר ללוה בשטרי הקנאה ודלמא מיקרי וכתב לא אמרי' יעמיד משנתנו בשחייב מודה ולא יחזיר משום דחיישינן לפרעון ולקנוניא כדאמר בסמוך וי"ל משום דקשיא לאביי לא ניחא ליה שנויא דרב אסי ומילתא באפי נפשה היא ולא קאי אדאמר אביי עדיו בחתומיו זכין לו:
היינו טעמא דחיישינן לפרעון ולקנוניא. וסברי רבנן אחריות טעות סופר הוא ולכך לא יחזיר אפילו אין בו אחריות וכן לרב אסי תימה אמאי קאמר משום דחיישינן לקנוניא לימא משום דחיישינן שמא פרעו וכבר נמחל שעבודו ועתה רוצה לחזור וללות בו כדי להרויח פשיטי דספרא ומלוה נמי רוצה בדבר שיטרוף מזמן מוקדם וי"ל משום פשיטי דספרא לא יפסיד ללקוחות ממון מרובה אף על גב דרב אסי חייש לכתב ללות ולא לוה ועתה רוצה ללות ומפסיד ללקוחות משום פשיטי דספרא היינו משום שכבר נתן לסופר ואינו רוצה להפסיד ועוד שסובר המלוה שיצא הקול משעת כתיבה אבל כשלוה ופרע לא הפסיד פשוט שנתן לסופר ועוד שירא המלוה ששמעו הפריעה ואהלואה שנית לא נכתב השטר:
עין משפט ונר מצוה
עריכהקיא א מיי' פכ"ד מהל' מלוה ולוה הלכה א' ועיין מגיד משנה שהניח בצ"ע, סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' ל"ט סעיף י"ג:
קיב ב מיי' פי"ח מהל' אבידה הלכה א', סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ה סעיף ו':
ראשונים נוספים
ופריק רב אשי בשטרי הקנאה דהא שיעבד נפשיה בחליפין ולא חיישי' לנתינת המעות אלא נשתעבד מעידנא ההיא דקנו מיניה בחליפין.
אביי אמר עדיו בחותמיו זכין לו פי' כיון שאמר לוה לעדים העידו עלי שיש לפלוני עלי כך וכך וכתבו שטר בזה וחתמו בו זכו למלוה ואע"ג דלא קנו מן הלוה והוא דנפיק שטרא מידא דמלוה אבל אי לא נפיק שטרא מתותי ידיה דמלוה חיישינן דלמא אכתי לא מטא לידיה דמלוה ומתני' דאוקימנא בשחייב מודה דהאי שטרא מטא לידיה דמלוה מההיא שעתא דנכתב ומיניה נפל.
אמר לך אביי כי הא גוונא בדלא נקיט שטרא מתותי ידיה דמלוה חיישינן לקנוניא ומשום הכי לא הימנינן בהודאתו דלוה. ולא אשכחן פירכא לא להא דאביי ולא להא דרב אשי ותרוייהו בעינן דמטא שטרא בידא דמלוה. והא דר' יוחנן לא הוי להו תיובתא דיכול רב אשי למימר לא אמר ר' יוחנן אלא בשטרי דלאו אקנייאתא ולאביי נמי לא הויא תיובתא דהא לדבריו דר' יוחנן שייכי. מיהו סוגיא דשמעתין כר' יוחנן סלקא דאמר מחלוקת בשחייב מודה ר"מ דאמר יחזיר סבר שטר שאין בו אחריות נכסין לא גבי ממשעבדי מבני חרי הוא דגבי וכיון דמודה ליה ליכא למיחש הלכך יחזיר. ורבנן סברי גבי אפי' ממשעבדי הלכך לא יחזיר דחיישינן לקנוניא אבל בשאין חייב מודה דברי הכל לא יחזיר דחיישינן לפרעון ותניא בהדיא כוותיה.
שמואל מוקי לה לכולה מתני' בשאין חייב מודה אבל בשחייב מודה דברי הכל יחזיר כי עדיו בחתומיו זכין לו (וכל) בשטרי הקנאה דהא שיעבד נפשיה.
ובשטר שאין בו אחריות אע"פ שאין חייב מודה ר"מ דאמר יחזיר למלוה לצור על פי צלוחיתו דכיון שאין בו אחריות נכסין אינו גובה לא ממשעבדי ולא מבני חרי.
הא דאוקמא רב אסי למתני' בשטרי הקנאה. פירש"י ז"ל שמקנה לו נכסיו מהיום בין ילוה בין לא ילוה יגבה מהן לאותו זמן מהיום. פי' לפ' לא שיאמר בפי' הריני משעבד עצמי מעכשו בין אלוה בין לא אלוה ולומר שבקנין סתם לא קנה שלא היה הקנין אלא כדי שילוה מעכשיו דא"כ אפי' בשטר בלא קנין יכול לשעבודי נפשיה בהכי חתמו שטר לפלוני וזכו בו בשבילו דבמזכה לו ע"י אחר קנה ודאי ולמה אמרו שטרי הקנאה אלא בסתם הוא ואין בהם שינוי אלא שהן שטרי הקנאה כשמן וכל רבותי ז"ל הראשונים כך הם מפרשי' שיש בהן קנין ואין צריך לפרש שכיון שקנו ממנו סתם זכו לו משעת קנין ואם על תנאי הקנה היה לו לפרש שהרי אלו זכים למלוה שלא בפניו שהעדים מקנים סודר בשבלן וזוכין לו.
וכת' ר"ח ז"ל ולא אשכחן פירכא לא להא דאבייולא להא דרב אסי ולתרויהו בעי' דמטא שטרא לידיה. ותמהתי דלרב אסי לא בעי' דמטא שטרא לידיה כלל.
וראיתי לרבי' הגדול שכתב בתשובת שאלה במי שנתן נכסיו לבני בניו והאחד במ"ה וקנו עדים מידו וכתבו השטר בלא שום תנאי ושיור ונתנוהו לאחר שהיה שרוי עמו במדינה ולאחר זמן חזר בו האב ונתן כל הנכסי' לזה הבן השרוי עמו ואמר שתנאי היה בשטר הראשון.
והשיב הרב ז"ל דאפי' לאביי לא מהני ולא מידי דהא בעי' [דמטא] שטרא לידיה ושתי תשובות השיב בענין נם ובאחת הביא ראיה ממה ששנינו מי שנמצאת דייתיקי חגורה על יריכו הרי זו אינה כלום ואמרו סמפון היוצא מתחת ידו של מלוה וכו' ללמדך שכל שטר שיוצא מתחת יד מלוה אינו כלום. וכ"ש שהוסיף לנו תימה מה נעשה בהא דרב אסי ובדשמואל דאמר אי משום דכתב ללוה ולא לוה הא שעביד נפשיה וא"ת שהוא מפרש הא דרב אסי בדמטא שטרא בתר הכי לידיה וכן ההיא דשמואל בשחייב אומר תנו שהוא כמי שלוה וה"ק אי משום דכתב ללות ולא לוה ומשום קנוניא אמר תנו הא שעביד נפשיה וכיון שעכשו הוא כמי שלוה שהרי אומר תנו כדין טריף אי משו' פרעון וקנוניא לפרעון לא חיישי' וכרברי ר"ח ז"ל שאמ' דבעינן דמטא שטרא לידיה א"ה היכי אמרי' בגמ' דשמואל מצי סבר לה כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו הא כיון דאמר שטרי הקנאה ודאי לא סבר לה כותיה דלאביי אפי' בשטרי דלאו הקנאה בשחייב מודה ואומר תנו אין חוששין דהא לא חייש במתנ' דשמ' כתב ללוה ולא לוה ולקנוניא לא אביי ולא שמואל דמכיון דאמר תנו כמי שלוה בפנינו דמי.
ומצאתי לרב רבי אברהם ז"ל שפי' הא דאמרי' אי משום כת' ללות ולא לוה הא שעביד נפשיה לומר שאין חוששין שמא לא לוה ומיד לוה נפל שאלמלא שכבר לוה לא הוה משעבד נפשיה בקנין ולכתחלה כתבי' ולא חיישי' שמא לא לוה מיד עד תשרי משום דמשעת קנין שעבד נפשיה.
ואינו נכון דהכ' את אמר שעבד נפשי' אע"פ שלא לוה והכא את אמר שלא היה משעבד עצמו אא"כ לוה מתחלה ועוד שא"כ היכא דנפל הוה לן למיחש ליה דילמא אקדים ושעבידנפשיה דאדרבה טפי הוה לן למיחש בשטרי הקנאה ואין חייב מודה דילמא איקרי ושעביד ע"מ ללות ולא לוה מלמיחש בשטרי דלאו הקנא' שחיי' מודה דילמ' איקרי וכתבי סהדי טעות דהא סהדי דייקי וכתבו ואיהו זימנין דמצטריך ומתרמי לי' ספר' וכתיב בין שטר מלוה בין שובר בקנין כדאמרי' בשילהי פירקין וליכא למימר איהו דאפסיר אנפשיה משום דקנין לא מפסיד מידי אלא שהוא מיפה כחו של מלוה כדי שיקפוץ וילוה והטעם עצמו שפי' אינו כלום שהכותב שטר על עצמו ומשעב' נכסיו על דעת ללות אף בקנין הוא כוחבו ועל דעת כן שהרי לדבריהם אין בין זה לזה כלום שאם ילוה רוצה הוא בשעבוד זה ואם לא ילוה בזה ובזה לא קנה הלה כלום ומה קנין מוסיף בדבר.
ובדקנו ומצאנו בדברי מקצת הגאונים שאומרים דכל שטר שכתוב בו קנין אע"ג דלא מטא לידיה כלל קנה ולפי' המוצא שטר מתנה שכתוב בו קנין יחזיר למקבל מתנה וכן דעת רב יהוסף הלוי בפרק יש נוחלין שאפילו נמצא לו מתנה בקנין קשורה לו על ירכו קנו דמשעת קנין שעביד נפשיה והדין הוא פשטא דשמעתא ותריצתא דיליה.
לישנא דגאון: משום דקשיא ליה לאביי וכו'. ליכא למיחש ואיכא למידק אי משום הא לא איצטריך ליה לאביי למימר עדיו בחתומיו זכין לו אלא הוה לי' לתרוצי מחניתין בכולהו שטרי ומשום דחיישינן לפרעון ולקנוניא וכדאוקימנא השתא לאביי ומתני' דהתם בשטרי הקנאה וכדרב אסי ואיכא למימר דה"ק אביי לא ניחא לי לאוקמי מתניתין משום דחיישינן דילמא איתרמי וכתב וכיון דאמרת לא כתבינן לא חיישינן אלא משום פרעון וקנוניא הוא טעמא דמתניתין וכיון דלאו משום הך חששא הוא ניחא לי לאוקמי מחניתין והתם בכולהו שטרי ומשום דעדיו בחתומיו זכין לו,
ואעפי"כ לא ידעתי מי הביאו לגאון לידי הפ' הזה אלא אביי סבר דהדין כך הוא ובכולהו שטרי כתבינן, ולאביי שטרי חוב המוקדמין לא משכחת לה אלא בשהקדימו זמנן לחתימתן וכדכתב רש"י ז"ל:
אמר לך אביי מתני' היינו טעמא דחיישי' לפרעון ולקנוניא. כבר פירשתי ליכא למיחש לשמא כת' ללות ולא לוה כלל דכיון דאמר תנו ומטי שטרא לידיה קני אבל מ"מ תמיה' לי היכי איפש' ליה לאביי לומר בשטרי הלואה שאם לא לוה כלל ישתעבדו נכסיו ואיכ' למימר כיון דאמר תנו ומטי שטרא לידיה וסבירא לן עדיו בחותמיו זכין לו אע"פ שלא לוה קנה הא למה זה דומה לכותב שטר על עצמו שהוא משעבד עצמו לחברו במנה ומסרו לו משעת כתיבה שאין חוששין אם נטל כלום מידו אם לא נטל שהרי אפי' כתב בכתב ידו חייב אני לך מנה חייב כדאית' בפ' הנוש' ועי"ל דהכ' איהו אמר תנו שלויתי ומהימן שלוה ואפי' למפרע, שהרי אם עכשו ילוה בפנינו למפרע נשתעבדו לו נכסיו לאביי וגם זה אמת:
ולשמואל דאמר לא חיישינן לפרעון. קשיא לי לשמואל היכי אמרי' דלא חיישינן לפרעון דאם אית' דפרעי' מקרע הוה קרע ליה דילמא האי דלא קרעי' משום דבעי למעבד קנוני' הוא ואיכא למימר דשמואל לא חייש לקנוניא כלל וכי איצטריך לההוא טעמ' משום דאיהו אפי' אין חייב מודה נמי אמ' יחזיר והאי דאמרי דאי סבר לה כרב אסי מוקי' לה למתני' בשטרי דלאו הקנאה ומשום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי לאו משו' קנוני' אלא משום דמילתא דלא רמיא עליה היא ולא מהימן א"נ משו' דהך קנוניא שכיחא דכיון שלו' ולא פרע ניחא ליה שיטרוף מן הלקוחות כדין ושלא כדין אבל לוה ופרע לא דלא עביד אינש דעביד קנוניא על הלקוחות שיהא רשע ויקראוהו גזלן ולא קאי בהימנותיה ואין זה נכון.
ויש לפרש דמ"ה לא חיישי' שמא פרע ומשום קנוניא לא קרע משום דאי דעתיה למעבד קנוניא לא הוה פרע וא"נ פרע הוה יהיב ליה ההוא ממונא ע"מ לטרוף מן הלקוחות כדי שלא תמחל שיעבודיה דשטר' מלקוחות כי היכי דאי טרפי בדין טרפי הילכך ליכא למיחש למידי דאי בשט' פריעה דעתם לעשות קנוניא הרי לא נמחל שעבודו של שטר מנכסי לקוחות ואם לא היה דעתם בשעת פרעון מקרע הוה קרע ליה ותמהני ממה שהזכיר רבינו הגדול קנוני' במה ששנינו כותבין שטר ללוה אע"פ שחין מלוה עמו שלא חששו בגמר' לקנוניא קודם למלוה שאין לדבר סוף שכמה מתנות ושטרי פסים יכול לעשות קודם שימכור נכסיו ואח"כ ימכור שאפי' לוה לו בפנינו יכול הוא להחזיר לו מעותיו ויהא אמנה וקנוניא בין שניהם שיגבה ממה שמכר אח"כ וכ"ש דבכתב ומסר סגי ולא בעי' מעו' אלא לא חיישינן להכי דאי בעי למעבד הכי מצי עביד כי היכי דטריף כדין כדאמרי' ועו' שא"א לעשו' תקנ' לקנוניא זו והלוקח יחוש לעצמו:
בשאין חייב מודה. פירוש בכתיבת השטר מעיקרא שהוא אומר מזויף הוא, כדאמרינן בסמוך לוה הא קאמר לא היו דברים מעולם ואקשינן כי אין בהם אחריות נכסים נהי דלא גבי ממשעבדי מבני חרי לגבי ואי קשיא לך ומבני חרי מאי טעמא לא לגבי אי מקיים ליה בחותמיו ואמאי לא יחזיר בשלמא יש בהם אחריות נכסים איכא למיחש שמא כתב ללות ולא לוה ואף על גב דאיהו לא אמר הכי וזו שאלה שאל רש"י ז"ל והשיב כיון דנפל איתרע ליה ואמרינן מפני שפסול היה לא לזהר בו ומהימנין ליה להאי. וכן כתב לקמן נמי ולהכי לא יחזיר וכיון דנפל איתרע ליה ואמרי' מזוייף הוא כדקאמ' לוה.
ותימה הוא היאך אתה מאמינו שיאמר מזוייף הוא והעדים עומדים ומעידים עליו שזהו כתב ידן ואי אמרת דילמא אינהו נמי טעו. וכעובדא דההוא שטרא דהוו חתימי עלה רבא ורב אדא בר אהבה דבפרק גט פשוט הא ליתא דלא חיישינן להא מילתא דלא שכיחא כלל שאם אתה אומר חוששין הא דאמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירו לבעלים ואפילו אין חייב מודה ליחוש שמא מזוייף הוא ויקיימנו שלא כדין כדקאמרת הכא אלא ה"ק דילמא כתב ללות ולא לוה הוא ולא מטא לידיה כלל ואע"ג דאמר איני מכיר בשטר זה מעולם מילתא דלא רמיא עליה היא ואמ' לה ולאו אדעתיה א"נ חייש דילמא אי מודינא ביה ואמינא כתב ללות ולא לוה הוה לא מהימני לי רבנן. וכיון דנפל איתרע ליה וחיישינן ליה אנן לכולהו חששות ומשום הכי לא גבי כלום דידו על התחתונה. ומיהו כיון דאמר שלא כתבו מחזירין אותו ללוה לצור על פי צלוחיתו דלמאן דתבע ליה מהדרינן.
ואיפשר לפרש דכי יש בהן אחריות נכסים והוא טוען מזוייף הוא מ"ה לא אומרים שיחזיר ויתקיים בחותמיו מפני שהלקוחות יטענו כתב ללות ולא לוה הוה וכיון שהוא אינו אומר תנו טענתם טענה ואע"פ שטענתו אינה טענה אם באו עדי קיום כדפ"ל וכי אקשי מבני חרי מגבא גבי הכי קשיא ליה היכי תנא תנא יחזיר דמשמע אע"פ שלא נתקיים בחותמיו אמאי דילמא מזוייף הוא כדקאמר לוה ואי מחזיר ליה סבר כיון דאהדרוהו רבנן לשטרא ולא חששו לטענתי שאמרתי מזוייף הוא ש"מ שאין ממש בדברי ושוב לא יטעון ואוקימנא משום דלא גבי כלל ולהאי פירוש'בשטר שיש בו אחריות אע"פ ששנינו לא יחזיר משום שהלקוחות טוענין שמא כתב ללות ולא לוה מיהו מב"ח יגבה אי מקיים ליה בחותמיו שהלשון הראשון יותר מרווח:
אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין. פירוש דכיון דלית בהו אחריות נכסים הוה להו כמלוה על פה וקיי"ל מפיהם ולא מפי כתבם והאי כיון דלאו מעשה שטר קא עביד לאו שטר של מלוה הוא אלא כתבם של עדים ואינו גובה בהם כלל דלאו מפיהם קרינא ביה, ויש מי שפירש משום דלא שדי אינש זוזי בהאי שטרא והאי לוה כתב לו את השטר בלא אחריות וכיון שמסרו ליד המלוה ראה שאין בו אחריות ולא רצה להלוות כלום שאם הלוהו היה כותב לו שטר אחר שיש בו אחריות נכסים, ואין זה נכון שכיון שנמסר לו את השטר והרי הוא יוצא מתחת ידו אין חוששין שמא יהב שטרא מקמי דלישקול זוזי, דהא אנן אפילו לא נפל השטר אמרינן אינו גובה:
בשטרי הקנאה דהא שעבד נפשיה: פירש רש"י ז"ל: שעבד נפשיה בין ילוה בין לא ילוה, שהרי הקנה לו נכסיו מעכשיו. אבל הרי"ף ז"ל כתב בתשובה (ח"ב קע"א), דאפילו בשטרי אקנייתא, לא משתעבד עד דמטא שטרא לידיה, ושטר הקנאה לדידן כעדיו בחתומיו לאביי, וכי היכי דעדיו בחתומיו לאביי דוקא בדמטא שטרא לידיה כדאיתא בסמוך, אף שטרי אקנייתא לדידן כן, וכן פירש רבנו חננאל ז"ל. והרי"ף ז"ל הביא ראיה בתשובה, מההיא דתנן בפרק יש נוחלין (ב"ב קלה, ב), נמצאת דייתיקי חגורה לו על ירכו לא עשה לאו [הרי זו אינה] כלום, ומי לא עסקינן אפילו כתוב בה קנין.
ואין זה נכון, דודאי לכולי עלמא בשטרי אקנייתא לא בעי מטא שטרא לידיה, משום דמעכשיו הקנה לו נכסיו בקנין, ותדע לך מדאקשינן לקמן לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו, מהא דתנן מצא גטי נשים ושחרורי עבדים וכו' הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן, וכי נמלך עליהן מאי הוי, הא אמרת עדיו בחתומיו זכין לו, אלמא למאי דהוה סבירא ליה דאביי עביד שטרי דלא אקנייתא כשטרי אקנייתא, אקשינן אפילו נמלך עליהן ולא נתנן זכה, אלמא בשטרי אקנייתא לא בעינן דמטא שטרא לידיה. ודוחק הוא לומר דמעיקרא הוה סלקא דעתיה הכי, וכי אהדר ליה הני מילי היכא דמטא שטרא לידיה, לאו בשטרי דלא אקנייתא בלחוד קאמר, אלא בין בשטרי אקנייתא בין בשטרי דלא אקנייתא קאמר, דמאן דאקשי ליה לאביי וסבר דדוקא בשטרי אקנייתא הוא דאמרינן דשעבד נפשיה, סתמא דמלתא דינא דשטרא אקנייתא הוה ידיע שפיר. ועוד דשמואל הויא תיובתיה, דאמר שמואל (לקמן יד, א) המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים, ויחזירנו קאמר אפילו טעין לוה כתבתי ללות ולא לויתי, ואמאי יחזיר דלמא נמלך עליו ולא לוה בו, וזו ראיה מוכחת לדברי רש"י ז"ל.
אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו ואפילו בשטרי דלא הקנאה: ויש בספרים פירוש מלשון הגאון ז"ל, בלשון הזה: משום דקשיא ליה לאביי, דכיון דאמרת בשטרי דלאו אקנייתא כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן, לא אמרינן דילמא איקרי וכתב. והוא תימה, דאם לא הביאו לאביי לומר עדיו בחתומיו זכין לו, אלא משום דקשיא ליה הא, הוה מצי למימר עדיו בחתומיו אין זכין לו וכדרב אסי, ולעולם לא חיישינן דלמא איקרי וכתב, דכיון דאמרן אין כותבין לא חיישינן, ומתניתין בין בשטרי הקנאה בין בשטרי דלא הקנאה, ומשום דחיישינן לפרעון ולקנוניא, דהכי מוקי לה אביי על כרחין כדאמרינן בסמוך. ויש לדחוק ולפרש דהכי קאמר, משום דקשיא ליה לאביי לא מוקי מתניתין בהאי טעמא, אלא על כרחין בטעמא אחרינא מוקימנא לה, ומשום פרעון וקנוניא וכדמרפש ואזיל, וכיון דלא אצטריך לן למימר הכי לתרוצה למתניתין, תו לא איצטריכינן לאוקמי מתניתין בכותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו בשטרי הקנאה דוקא, ומדקתני סתם כותבין שטר ללוה, בכל שטרי מוקמינן לה, ואפילו בשטרי דלא אקנייתא, דעדיו בחתומיו זכין לו.
ואלא מתניתין מצא שטרי חוב ואוקימנא בשחייב מודה: כלומר ואוקימנא דעל כרחין בשחייב מודה, משום דקשיא לן אי כשאינו חייב מודה כי אין בו אחריות נכסים אמאי יחזיר.
אמר לך אביי מתניתין היינו טעמא דחיישינן לפרעון ולקנוניא: והא דלא אוקי בטעמא דחיישינן שמא כתב ללות ולא לוה כלל, משום דניחא ליה לאוקומה אפילו בשטרי אקנייתא. ועוד דניחא ליה טפי לאוקומה במלתא דשכיח טפי, דכיון דכתב מילתא דשכיחא הוא דלוה בו, וכיון דלפריעה קאי אפשר הוא [שפרעו], אבל לכתוב ללוות ולא ילוה כלל, מילתא דלא שכיחא הוא, וכיון דעל כרחין בין הכי ובין הכי לא אפשר לן אלא דניחוש לקנוניא, האי קנוניא דשכיח טפי ניחא ליה טפי למנקט, ועוד דקושטא דמילתא, אי משום שמא כתב ללוות ולא לוה כלל ליכא למיחש לאביי, ואפילו בשטרי דלא אקנייתא, [דכיון] דסבירא ליה עדיו בחתומיו זכין לו, כיון דאמר תנו נותנין, וליכא קנוניא אלא דינא, דהא אפילו ידעינן בבירור דלא נתן עד עכשיו, הרי הוא יכול ליתנו בפנינו, ונשתעבדו נכסיו למפרע משעת חתימה, דהא זכו לו עדיו בחתומיו מעכשיו לכשיגיע שטר לידו.
ולשמואל דאמר לפרעון ולקנוניא לא חיישינן מאי איכא למימר, הא ניחא אי סבר לה כרב אסי, אלא אי סבר לה כאביי מאי איכא למימר: והקשה רש"י ז"ל והיאך אפשר לומר דשמואל כאביי סבירא ליה, דאם כן אמאי קאמר המוצא שטר הקנאה, לימא המוצא שטר סתם. ותירץ משום שמא כתב ללות ולא לוה כלל, דאי בשטרי דלא אקניתא ואין חייב מודה לא יחזיר, אבל בשטרי הקנאה לעולם יחזיר דהא שעבד נפשיה. וזה כפי שיטתו ז"ל דבשטרי הקנאה לא בעינן דמטא שטריה לידיה, ונכון הוא.
שמואל אוקי לה למתניתין כשאין חייב מודה: כלומר שטוען מזויף הוא, מדקתני אם אין בו אחריות נכסים יחזיר, ואי בטוען כתבתי ללות ולא לויתי, יחזירנו ללוה לצור על פי צלוחיתו, וכדאמרינן בסמוך וליהדריה ללוה לצור על פי צלוחיתו של לוה, לוה הא קאמר לא היו דברים מעולם.
ואם תאמר אם כן היכי אקשינן, אי הכי כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר, אדרבה אפילו יש בו אחריות נכסים יחזיר, דהא לפרעון לא חיישינן, ואי משום דטוען מזויף הוא ניהדריה, דאי לא מקיים ליה ליכא למיחש דהא לא גבי ביה, ואי מקיים ליה לאו כל כמיניה לומר מזוייף הוא, דאם כן לא [הוה] מצי לקיומיה. וכבר נשמר רש"י ז"ל מזה, ופירש דאפילו הכי כיון דנפל איתרע ליה, ומימר אמרינן כיון דלא נזהר בו מלוה פסול היה. ואינו מחוור, דהא מקיימו. ואם תאמר חיישינן דילמא נראה להם שחתם ידם הוא ואיו, דכיון זה וזייף וכההיא דאמר (ב"ב קסז, א) אין חתמת ידי הוא, מיהו מקמי דרבה בר בר חנה לא חתמי. לא היא, דאם כן המוצא שטר הקנה בשוק. אמאי יחזיר (לקמן יד, א), ניחוש נמי להאי.
ור"י הזקן ז"ל דקדק מכאן, דהבא ליפרע מן הלקוחות או מן היורשין, אין צריך לקיימו, ונעמידנו אדינו, [ד]מדאורייתא קיום שטרות לא בעי, ולא אמרו צריך לקיימו אלא כשבעל דבר טוען ברי, כלוה גופה ומוכר ונותן גופייהו. ומייתי נמי ראיה מדאמרינן בפרק קמא דגיטין (ב, א), המביא גט מארץ ישראל אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ואף על פי שאינו מקויים מחזקינן לה במגורשת, וגובה כתובתה מן הלקוחות, דתנאי כתובה הוא לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי (כתובות לא, א). ותנן (גיטין שם) אם יש ערעור צריך לקיימו, כלומר אם בא הבעל וערער, אלמא אין צריך לקיימו אלא כשבא הבעל וערער בברי. וליתא, דהתם אפילו ערער דלקוחות הוי ערעור, והכין איתא בירושלמי (שם פ"א ה"ג). ועוד דאמרינן בשלהי ב"ב (קעד, ב), שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ומת, אין כותבין ונותנין, תנו מנה לפלוני ומת, כותבין ונותנין, ואוקימנא בדנקיט שטרא בידיה, אמר תנו קיימיה לשטרא, לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה, אלמא אפילו מן היורשין אינו גובה עד דמקיים ליה, ואפילו באומר מנה לפלוני בידי, כל שכן שלא אמר כלום. ובפרק קמא דגיטין (ט, א ד"ה מתני') הארכתי בה יותר בסיעתא דשמיא.
ויש מתרצים (הרמב"ן בחי'), דהכא היינו טעמא דכיון דנפל איתרע ליה, וחיישינן לכל מאי דאיכא למיחש, ואמרינן דכתב ללות ולא לוה הוה, ובשטרי דלא אקנייתא. ומיהו לגבי גופו של נייר לצור על פי הצלוחית, שקלינן דבוריה כצורתיה כדקאמר דאינו מכיר בו, ומהדרינן ליה למלוה לצור על פי צלוחיתו. ואכתי קשה לי קצת, דאם כן היכי אקשינן הכין להדיא, כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר, אדרבה, תמה על עצמך היאך ניחוש לחשש רחוק כזה, ואפילו כשיש בו אחריות נכסים. ויש לומר דהכי קאמר כיון דאתה חושש לו ומהפך דבריו, ומשום דנפל ואיתרע, אפילו לגבי בני חרי נמי אית לך למיחש. אי נמי נראה לי, דמכל מקום מכלל דבריו יש, שהוא טוען שלא הגיע שטר זה מעולם מידו ליד מלוה, כן נראה לי.
שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין: יש מפרשים, משום דלוה כתב שטר זה בלא אחריות, וכשהגיע ליד מלוה וראה מלוה שאין בו אחריות, נמנע מלהלוות לו, דלא שדי זוזי בכדי, וגם הלוה לא חש ליטלו ממנו והניחו, ואף על פי ששנינו (ב"ב קעה, ב) הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו, גבי מנכסים בני חורין, שאני התם דמעיקרא לא אדעתא דשטרא נחת, אבל הכא דנחת אדעתא דשטרא, כיון דלית ביה אחריות נכסים נמנע ואינו מלוהו. ואינו מחוור, דאם כן היאך מניחו בידו של מלוה, דהא אינו גובה קאמר ואפילו נפיק מתחת ידי מלוה.
ויש מפרשים (הרמב"ן), דכשיש בו אחריות נכסים דינו כשטר, ואף על פי שאין העדים מעידים בפיהם אלא מתוך הכתב, התורה הכשירה עדותן מדכתיב (ירמיה לב, מד) וכתוב בספר וחתום והעד עדים, אבל כל שאין בו אחריות, אינו נעשה כמעשה שטר, אלא כעדים שכתבו עדותן, ומפיהן בעינן ולא מפי כתבם (גיטין עא, א). אבל הוציא עליו שטר כתב ידו, אפילו מפי כתבו, כדאמרינן בגיטין (שם) בחרש שיכול לדבר מתוך הכתב, וכן בנשתתק אמרינן (שם) בודקין אותו למשאות ולמתנות.
בשטרי הקנאה: דהא שעבד נפשיה בחליפין ולא חיישינן לנתינת המעות אלא נשתעבד מעידנא ההיא דקנו מיניה בחליפין. רבינו חננאל.
וכתב הרשב"א וזה לשונו: בשטרי הקנאה דהא שעבד נפשיה. פירש רש"י שעבד נפשיה בין ילוה בין לא ילוה שהרי הקנה לו נכסיו מעכשיו. אבל הריא"ף כתב בתשובה דאפילו בשטרי אקנייתא לא משתעבד עד דמטא שטרא לידיה ושטר הקנאה לדידן בעדיו בחתומיו לאביי דוקא בדמטא שטרא לידיה כדאיתא בסמוך אף לשטרי אקנייתא לדידן כן וכך פירש ר"ח. והריא"ף הביא ראיה מההיא דתנן בפרק יש נוחלין נמצאת דייתקי וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. ואין זה נכון דודאי לכולי עלמא בשטרי אקנייתא לא בעינן מטא שטרא לידיה משום דמעכשיו הקנה לו נכסיו בקנין.
ותדע לך מדאקשינן לקמן לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו מהא דתנן מצא גיטי נשים וכו'. הרי זה לא יחזיר שאני אומר וכו' אלמא למאי דהוה סלקא דעתין דאביי עביד שטרי דלאו אקנייתא כשטרי אקנייתא אקשינן אפילו נמלך נמי עליהן ולא נתנן זכה אלמא בשטרא אקנייתא לא בעינן דמטא שטרא לידיה. ודוחק הוא לומר דמעיקרא הוה סלקא דעתיה הכי וכי אהדר ליה הני מילי היכא דמטא שטרא לידיה לאו בשטרי דלאו אקנייתא בלחוד קאמר אלא בין בשטרי דלאו אקנייתא קאמר דמאן דמקשינן ליה לאביי וסבר דדוקא בשטרי אקנייתא הוא דאמרינן דשעבד נפשיה סתמא דמילתא דינא דשטרי אקנייתא הוה ידע שפיר. ועוד דשמואל הויא תיובתייהו דאמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים ויחזירנו קאמר אפילו טעין לוה כתבתי ללות ולא לויתי ואמאי יחזיר דילמא נמלך עליו ולא לוה בו וזו ראיה מוכרחת לדברי רש"י ז"ל. עד כאן.
והרמב"ן ז"ל כתב וזה לשונו: הא דאוקמי רב אסי למתניתין בשטרי הקנאה פירש רש"י ז"ל שמקנה לו נכסיו מהיום בין ילוה בין לא ילוה יגבה מהן לאותו זמן מהיום. פירוש לפירושו לא שיאמר בפירוש הריני משעבד עצמו מעכשיו בין אלוה בין לא אלוה ולומר שבקנין סתם לא קנה שלא היה הקנין אלא כדי שילוה מעכשיו דאם כן אפילו בשטר בלא קנין יכול לשעבודי נפשיה בהכי חתמו שטר פלוני וזכו בו בשבילו דבמזכה לו על ידי אחר קנה ודאי ולמה אמרו שטרי הקנאה אלא בסתם הוא ואין בהם שנוי אלא שהן שטרי הקנאה בשמן. וכל רבותינו ז"ל הראשונים כך הם מפרשים שיש בהן קנין. ואין צריך לפרש שכיון שקנו ממנו סתם זכו לו משעת קנין ואם על תנאי הקנה היה לו לפרש שהרי אלו זוכין למלוה שלא בפניו שהעדים מקנים סודר בשבילו וזוכין לו.
וכתב רבינו חננאל ז"ל ולא אשכחן פירכא לא להא דאביי ולא להא דרב אסי ולתרווייהו בעינן דמטא שטרא לידיה. ותמהתי דלרב אסי לא בעינן דמטא שטרא לידיה כלל. וראיתי לרבינו הגדול שכתב בתשובת שאלה במי שנתן נכסיו לשני בניו והאחד במדינת הים וקנו עדים מידו וכתבו השטר בלא שום תנאי ושיור ונתנוהו לאחר שהיה שרוי עמו במדינה. ולאמר זמן חזר בו האב ונתן כל הנכסים לזה הבן השרוי עמו ואמר שתנאי היה בשטר הראשון.
והשיב הרב ז"ל דאפילו לאביי לא מהני ולא מידי דהא בעינן מטי שטרא לידיה ושתי תשובות השיב בענין זה. ובאחת הביא ראיה ממה ששנינו מי שנמצאת דייתיקי חגורה לו על ירכו הרי זו אינה כלום ואמרו סמפון היוצא מתחת ידו של מלוה וכו' ללמדך שכל שטר שיוצא מתחת יד מלוה אינו כלום. וכל שכן שהוסיף לנו תימה מה נעשה בהא דרב אסי ובדשמואל דאמר אי משום דכתב ללות ולא לוה הא שעביד נפשיה ואם תאמר שהוא מפרש הא דרב אסי בדמטא שטרא בתר הכי לידיה וכן ההיא דשמואל בשחייב אומר תנו שהוא כמי שלוה והכי קאמר אי משום דכתב ללות ולא לוה ומשום קנוניא אמר תנו הא שעביד נפשיה וכיון שעכשיו הוא כמי שלוה שהרי אומר תנו כדין טריף אי משום פרעון וקנוניא לפרעון לא חיישינן וכדברי ר"ח ז"ל שאמר דבעינן דמטא שטרא לידיה. אי הכי היכי אמרינן בגמרא דשמואל מצי סבר לה כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו הא כיון דאמר שטרי הקנאה ודאי לא סבר לה כוותיהו דלאביי אפילו בשטרי דלאו הקנאה בשחייב מודה ואומר תנו אין חוששין דהא לא חייש במתניתין דשמא כתב ללות ולא לוה ולקנוניא לא אביי ולא שמואל דמכיון דאמר תנו כמי שלוה בפנינו דמי.
ומצאתי להרב רבי אברהם ז"ל שפירש הא דאמרינן אי משום כתב ללות ולא לוה הא שעביד נפשיה לומר שאין חוששין שמא לא לוה ומיד לוה נפל שאלמלא. שכבר לוה לא הוה משעבד נפשיה בקנין ולכתחילה כתבינן ולא חיישינן שמא לא לוה מיד עד תשרי משום דמשעת קנין שעבד נפשיה. ואינו נכון דהכא את אמר שעבד נפשיה אף על פי שלא לוה והכא את אמר שלא היה משעבד עצמו אלא אם כן לוה מתחילה. ועוד שאם כן היכא דנפל הוה לן למיחש ליה דילמא אקדים ושעביד נפשיה דאדרבה טפי הוה לן למיחש בשטר הקנאה ואין חייב מודה דילמא איקרי ושעביד על מנת ללות ולא לוה מלמיחש בשטרי דלאו הקנאה שחייב מודה דילמא איקרי וכתבו סהדי טעותא דהא סהדי דייקי וכתבו ואיהו זימנין דמצטריך ומתרמי ליה ספרא וכתיב בין שטר מלוה בין שובר בקנין ושלא בקנין כדאמרינן בשילהי פרקין וליכא למימר איהו דאפסיד אנפשיה משום דקנין לא מפסיד מידי אלא שהוא מיפה כחו של מלוה כדי שיקפוץ וילונו והטעם עצמו שפירש אינו כלום שהכותב שטר על עצמו ומשעבד נכסיו על דעת ללות אף בקנין הוא כותבו ועל דעת כן שהרי לדבריהם אין בין זה לזה כלום שאם ילוה רוצה הוא בשעבוד זה ואם לא ילוה בזה ובזה לא קנה הלה כלום ומה קנין מוסיף בדבר.
ובדקנו ומצאנו בדברי מקצת הגאונים שאומרים דכל שטר שכתוב בו קנין אף על גב דלא מטא לידיה כלל קנה ולפיכך המוצא שטר מתנה שכתוב בו קנין יחזיר למקבל מתנה. וכן דעת רב יהוסף הלוי בפרק יש נוחלין שאפילו נמצאת לו מתנה בקנין קשורה לו על ירכו קנו דמשעת קנין שעביד נפשיה. והדין הוא פשטא דשמעתא ותריצתא דיליה. עד כאן.
וכן דעת הריטב"א וזה לשונו: אמר רב אסי בשטרא אקנייתא וכו'. פירוש וכי גבי מניסן כדין גבי ואף על פי שלא לוה עד תשרי או אפילו לא לוה וכן פירש רש"י משעת קנין שעביד נפשיה בין ילוה בין לא ילוה וכן עיקר. והוא הדין נמי דאף על גב דלא מטא שטרא לידיה נמי זכי משעת קנין והיינו דאמרינן לקמן דהוו מכריזי הני שטרא אקנייתא דמשתכחן בשוקא ליהדרינהו למרייהי דאי שמא כתב ללות ולא לוה הא שעבד נפשיה ואמאי ניחוש שמא לא הגיע לידו. וליכא למימר דהתם בשחייב אומר תנו דהא מדקאמר ליהדרינהו למרייהו וליהדרינהו לאלתר משמע אלא ודאי כדאמרן. ומיהו אי עייל ונפיק אזוזי לא קנח עד שיפרע והא דלא חיישינן הכא דילמא עייל ונפיק אזוזי הוה משום דאי קפיד כולי האי לא הוה כתיב שטרא וכי היכי דלא חיישינן שמא נטל קנין בתנאי שלא יזכה עד שיפרע או עד שיגיע שטר לידו דהא לא שכיח. עד כאן.
אי הכי מתניתין דקתני אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר וכו': פירוש אי אמרת בשלמא אפילו בשטרי דלאו הקנאה כותבין ניחא לי אוקמתא דמתניתין בשטרי דלאו הקנאה דחיישינן שמא כתב ללות ולא לוהן דהא כותבין שטר ללוה ואתי למטרף שלא כדין דהא שטרי דלאו הקנאה נינהו אלא דאכתי קשה לי טעמא היכי כתבינן לכתחילה כיון דחיישינן להכי. אלא לדידך דלתרוצי מאי דשיילינה לכתחילה היכי כתבינן אמרת דלא כתבינן אלא בשטרי הקנאה אם כן אוקמתא דמתניתין לא מתוקמא כלל. דאי בשטרי הקנאה וחיישת לשמא כתב דהא כותבין דהא כדין טריף ואי בשטרי דלאו הקנאה דטריף שלא כדין הא ליכא למיחש דשמא כתב ללות דהא אין כותבין עוד יש לפרשו בדרך אחרת אי אמרת בשלמא אפילו בשטרי דלאו הקנאה כותבין ניחא לי מאי דאוקימנא מתניתין בשחייב מודה ומשום שמא כתב ללות ולא לוה שאפשר להמצא זה כיון שכותבין אלא דאכתי קשיא לי על הך אוקמתאן דאף על פי שהדבר אפשר להמצא מכל מקום לא חיישינן ליה דמי הוא שכותב דאי חיישינן ליה אם כן לכתחילה היכי כותבין. אלא אי אמרת דההיא דכותבין דוקא בשטרי הקנאה אבל בשטרי דלאו הקנאה אין כותבין אם כן אוקימתא דאוקימנא למתניתין הוא דבר שאינו מצוי ושאי אפשר להמצא דאי בשטרי הקנאה הא כדין טריף ואי בשטרי דלאו הקנאה כיון דאמרת אין כותבין אי אפשר שימצא בהן כתב ללות ולא לוה. הריצב"ש.
כתוב בספרים ואינו לשון הגמרא אלא לשון רב יהודאי גאון. אי הכי מתניתין דקתני מצא שטרי חוב וכו' עד אף על גב דשטרי דלאו הקנאה כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן האי כיון דנפל ואיתרע ליה חיישינן. כלומר שמא עשו העדים שלא כדין וכתבו ללוה שטר הקנאה ואף על פי שאין מלוה עמו. וקושית הגאון קושיא אבל התירוץ אינו נכון דהא משום דנפל ואיתרע ליה לית לן למתלי ריעותא בסהדי דעבדי דבר שלא כדין. אבל הנכון בתירוץ קושיא זו דחיישינן שמא הלכו המלוה והלוה לעדים דאנן לא אמרינן אלא שאין כותבין שטר דלאו הקנאה ללוה כשאין המלוה עמו אבל אם באו המלוה והלוה לעדים כותבין ונותנין בין למלוה בין ללוה ולא חיישינן שמא לא ילוה עד תשרי דהא מילתא דלא שכיחא היא ואם לזה חוששין אין לדבר סוף ואפילו מנה לו מעות ליחוש שמא פקדון הם אלא ודאי כל שהמלוה והלוה בפנינו לא חיישינן. ומיהו בשטרא דהכא כיון דנפל ואיתרע חיישינן שמא אירע הדבר שנתנו ללוה שלא בפני המלוה והמלוה נתאחרה עד תשרי והוה ליה מוקדם ופסול. הריטב"א.
ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: כותבין שטרי הקנאה דשעביד לוה נפשיה בקנין מעכשיו בין ילוה בן לא ילוה דברשותיה דאיניש הוא לחיובי נפשיה בכל מאי דבעי אבל שטרי מלוה דלא אית בהו אקנייתא לא כותבים ללוה עד שיהיה מלוה עמו דמיישינן לקנוניא שמא לחוב לאחרים הוא מחייב עצמו ושטר אמנה הוא או פסים. ואי איתיה למלוה תמן ושקיל איהו לשטרא מיד לית לן למיחש לקנוניא דידהו דכי מסר ליה שטרא לאלתר חייב ושעבד עצמו ונכסיו לו. וצריך עיון. ע"כ.
אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו: פירוש כיון שאמר הלוה לעדים העידו עלי שיש למלוה עלי כך וכך וכתבו שטר בזה וחתמו בו זכו למלוה ואף על גב דלא קנו מן הלוה והוא ינפיק שטרא מידא דמלוה אבל לא נפיק מתותי יד מלוה חיישינן דילמא אכתי לא מטא לידיה דמלוה. ומתניתין דאוקימנא בשחייב מודה דהאי שטרא מטא לידיה דמלוה מההיא שעתא דנכתב ומיניה נפל. רבינו חננאל.
כתוב בתוספות והשתא לאביי כי האי לאו מוקדם הוא וכו'. וביש תוספות כתוב בגליון דיש לומר דהוי פסידא לבעל השטר כי אם נכתב בכסלו שנה שלישית למלך ומכר בתמוז שנה שלישית למלך יאמרו לו לקוחות אייתי ראיה דכסלו הוה קודם. מיהו אין הפנים רוצה כך דמדקאמר נפקא מינה לשטרי חוב המוקדמים משמע דחייש לפסידא דלקוחות שיפסידו שלא כדין. גליון. משום דקשיא ליה לאביי כיון דאמרת בשטרי דלאו הקנאה כי ליתיה למלוה בהדיה לא כתבינן לא אמרינן דילמא איקרי וכתיב. כך כתוב בספרים ופירושא בעלמא הוא.
ולא נהירא שלא היה צריך לומר עדיו בחתומיו זכין לו מתוך קושיא זו דיכול להעמיד משנתנו גם בשטרי הקנאה ומשום דחיישינן לפרעון ולקנוניא כמו שמפרש עכשיו. ועל כרחין הא דקאמר אביי עדיו בחתומיו זכיך לו מסברא דנפשיה קאמר דנראה לו דמסברא היה לנו לומר עדיו בחתומיו זכין לו ולכך כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו ורב אסי חולק על זה לפי שלא ידע לפרש משנתנו בענין אחר ועל זה אומר דקשיא לאביי על מה שאמר רב אסי ואין לפרש משנתנו כמו שפרשה וכיון שלא נפרש משנתנו כמותו שוב אין אנו צריכים לדחוק ולומר דאין עדיו בחתומיו זכין לו. תוספות שאנץ.
וזה לשון תלמיד הר"ף: משום דקשיא ליה לאביי וכו'. דדילמא איקרי וכתיב לא חיישינן. פירוש ומשום הכי צריך לאוקמיה בעדיו בחתומיו זכין לו וקשה דאפילו לא סבירא ליה דילמא איקרי וכתב מכל מקום לא איצטריך טעמא דעדיו בחתומיו אלא יכול לאוקמי ברייתא דכותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו בשטרי הקנאה וטעמא דמתניתין דלא יחזיר משום דחיישינן לפרעוך ולקנוניא כדאמרינן לקמן. ויש לומר דהכי קאמר משום דקשיא ליה לאביי ולית ליה האי חששא דדילמא איקרי וכתיב לכך צריך טעמא דעדיו בחתומיו זכין לו דאי חייש לפרעון צריך לומר דהאי חששא דאיקרי וכתיב לא סבירא ליה.
עוד תירץ מורי הקר פרץ משום דקשיא ליה לאביי פירוש רב אסי מוקי לת לטעמיה דמתניתין דלא יחזיר משום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין ואביי מוקי לה בעדיו בחתומיו זכין לו ומשום הכי לא רצה לאוקמי מתניתין כדקאמר רב אסי משום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין דאם כן היה צריך לומר דחיישינן דדילמא איקרי וכתיב ואביי לית ליה האי טעמא. עד כאן.
והרשב"א והר"ן ז"ל כתבו: יש בספרים פירוש נוסף מלשון הגאון ז"ל בלשון הזה: משום דקשיא ליה לאביי דכיון דאמרת בשטרי דלאו הקנאה כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן לא אמרינן דילמא איקרי וכתב. והוא תימה ראם לא הביאו לאביי לומר עדיו בחתומיו זכין לו אלא משום דקשיא הא הוה מצי למימר עדיו בחתומיו אין זכין לו וכדרב אסי ולעולם לא חיישינן דילמא איקרי וכתיב דכיון דאמרת אין כותבין לא חיישינן ומתניתין בין בשטרי הקנאה בין בשטרי דלאו הקנאה ומשום דחיישינן לפרעון ולקנוניא דהכי מוקי לה לאביי על כרחך כדאמרינן בסמוך ויש לדחוק ולפרש דהכי קאמר דלעיל כי דחקינן לאוקומי מתניתין דכותבין שטר ללוה בשטרי הקנאה דוקא משום דהוה קשיא לן במתניתין דמצא שטר חוב בשחייב מודה אמאי לא יחזיר דלא הוה סלקא דעתיה דניחוש לקנוניא ואיצטרכינן לשנויי משום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי וכיון שכן על כרחך מתניתין דכותבין שטר ללוה דוקא בשטרי הקנאה דאי בשטרי דלאו הקנאה לכתחילה היכי כתבינה כיון דהיכא דנפל חיישינן אבל לאביי דלא סבירא ליה טעמא דאיקרי וכתיב ועל כרחך אית ליה למימר דמתניתין היינו טעמא משום דחיישינן לפרעון למה ליה לדחוקי נפשיה ולמימר דההיא דכותבין שטר ללוה דוקא בשטרי הקנאה דכיון דסתמא קתני משמע דבכל שטרי היא ומשום דעדיו בחתומיו זכין לו. עד כאן.
וכן כתב הרמב"ן ז"ל. וכתב עוד ואף על פי כן לא ידעתי מי הביאו לגאון לידי הפירוש הזה אלא אביי סבר שהדין כך הוא ובכולהו שטרי כתבינה עד כאן.
אבל הריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו פירוש על כרחך אביי קאי על קושית הגמרא שהקשה ממתניתין דכותבין שטר ללוה וכו'. ומוקי לה בכולהו שטרי ואף על גב דלאו אקנייתא ומשום דסבירא ליה דעדיו בחתומיו זכין לו ואף על פי שלא לוה עד תשרי כיון דמטא שטרא לידיה כי טריף מזמנו של שטר כדין טריף. ויש בספרים כתוב לשון אחר ומביאו רש"י ז"ל משום דקשיא ליה לאביי דכיון דאמרת דבשטרי דלאו אקנייתא כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן לא חיישינן דילמא איקרי וכתיב. עד כאן.
ולכאורה לפי הלשון הזה דברי אביי נאמרו על הקושיא שהקשינו ממתניתין דמצא שטר חוב וכו' אבל זה אי אפשר דההיא אינה קושית הגמרא אלא קושית הגאון. ורש"י ז"ל פירש דאביי ודאי על קושית מתניתין דכותבין שטר ללוה וכר קאי דמוקי לה אפילו בשטרי דלאו אקנייתא ומשום דעדיו בחתומיו זכין לו וכדפרישנא אלא דקא יהבינן טעמא לאביי למה אמר כן ואמרינן שהוצרך לפרש כן מתניתין דכותבין שטר ללוה דאי הוי מוקים לה בשטרי הקנאה וכרב אסי כי הוה מקשינן ליה ממתניתין דמצא שטר חוב לא הוה ליה פירוקא דפרקי לרב אסי דהכא חיישינן דילמא איקרי וכתיב לא ניחא ליה לאביי בההוא פירוקא.
ועם כל זה אין הפירוש נכון כלל ושתי תשובות גדולות בדבר חדא כי היאך אפשר לומר שחשש אביי לקושית מתניתין דמצא שטר חוב ולא ניחא ליה בפירוקין דהא ההוא פירוקא לא אסקוה בגמרא אלא לשון רב יהודאי גאון ז"ל וכי תימא דאסיק אדעתיה האי קושיא ולא אשכח לה פירוקא אחרינא אליבא דרב אסי והא איכא לרב אסי פירוקא דמחוור כדכתיבנא לעיל דחיישינן שמא כתבו שטר ללוה כשהמלוה עמה ועוד דמתניתין דמצא שטר חוב לבתר מאי פירוקא דאביי נמי אותביה ליה מינה לקמן בסמוך ותריץ לה בטעמא דחיישינן לפרעון ולקנוניא ואם כן כי לית ליה לאביי נמי עדיו בחתומיו זכין לו הכי נמי מתרץ ליה דמתניתין לא יחזיר אף על פי שחייב מודה משום דחיישינן לפרעון ולקנוניא אלא ודאי ליתיה להאי לישנא דגאון ז"ל. עד כאן.
הני מילי היכא דמטי שטרא לידיה: פירוש כגון שחייב מודה וכיוצא בו. הראב"ד ז"ל.
ואלא הא דתנן מצא שטר חוב וכו': ואם תאמר מאי קושיא דהכא נמי לכך לא יחזיי משום דדילמא לא מטא שטרא לידיה ולא זכו לו חותמיו. ויש לומר דשאני הכא דכיון דחייב מודה והוא אמר תנוהו לו הא מטא לידיה במצות הלוה והדר זכי ליה למפרע משעת חתימה וטורף בדין. הריטב"א ז"ל.
ואוקימנא בשחייב מודה: כלומר ואוקימנא על כרחך בשחייב מודה משום דקשיא לן אי בשאין חייב מודה כי אין בו אחריות נכסים אמאי יחזיר. הרשב"א ז"ל.
אמר לך אביי מתניתין היינו טעמא דחיישינן לפרעון ולקנוניא: והא דלא אוקי בטעמא דחיישינן שמא כתב ללות ולא לוה כלל משום דעדיפא ליה לאוקמי אפילו בשטרי אקנייתא. ועוד דניחא ליה טפי לאוקמי במילתא דשכיח טפי כיון דכתב מילתא דשכיח הוא דלוה בו וכיון דלפריעה קאי אפשר הוא דפרעו אבל לכתוב ללות ולא לוה כלל מילתא דלא שכיח הוא וכיון דעל כרחך בין הכי ובין הכי לא אפשר לן אלא דניחוש לקנוניא האי קנוניא דשכיח טפי ניחא ליה טפי למינקט.
ועוד דקושטא דמילתא אי משום שמא כתב ללות ולא לוה כלל ליכא למיחש לאביי ואפילו בשטרי דלאו אקנייתא דכיון דסבירא ליה עדיו בחתומיו זכין לו כיון דאמר תנו נותנין ליכא קנוניא אלא דינא דהא אפילו ידעינן בבירור דלא נתן עד עכשיו הרי הוא יכול ליתנו בפנינו ונשתעבדו נכסיו למפרע משעת חתימה דהא זכו לו עדיו בחתומיו מעכשיו לכשיגיעו שטר לידו. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: אמר לך אביי מתניתין היינו טעמא דחיישינן לפרעון ולקנוניא כבר פירשתי דליכא למיחש לשמא כתב ללות ולא לוה כלל דכיון דאמר תנו ומטי שטרא לידיה קני. אבל מכל מקום תמיהא לי היכי אפשר ליה לאביי לומר בשטרי הלואה שאם לא לוה כלל ישתעבדו נכסיו ואיכא למימר כיון דאמר תנו ומטי שטרא לידיה וסבירא לן עדיו בחתומיו זכין לו אף על פי שלא לוה קנה הא למה זה דומה לכותב שטר על עצמו שהוא משעבד עצמו לחברו במנה ומסרו לו משעת כתיבה שאין חוששין אם נטל כלום מידו אם לא נטל שהרי אפילו כתב בכתב ידו חייב אני לך מנה חייב כדאיתא בפרק הנושא ועוד יש לומר דהכא איהו אמר תנו שלויתי ומהימן שלוה ואפילו למפרע שהרי אם עכשיו ילוה בפנינו למפרע נשתעבדו לו נכסיו לאביי וגם זה אמת. עד כאן.
חיישינן לפרעון ולקנוניא: וצריך לומר דלית ליה ארעא אחריתי דאי אית ליה לא מצי למעבד קנוניא דמצו אמרי לקוחות הנחנו לך מקום. תוספות שאנץ והרא"ש ז"ל.
כתוב בתוספות ויש לומר משום פשיטי דספרא לא יפסיד ללקוחות ממון מרובה וכו'. וכן לשמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי חיישינן לרב אסי לפי שקשה לו להפסיד מה שנתן על שטר זה לכתבו וגם אין דומה לו עוולה כל כך כיון שלשם מלוה זו נכתב השטר והיה להם ללקוחות להזהר שמאותה שעה יצא הכל. תוספות שאנץ.
ולשמואל דאמר לפרעון ולקנוניא לא חיישינן וכו': הקשה רש"י ז"ל והיאך אפשר לומר דשמואל כאביי סבירא ליה ותירץ וכו' וזה כפי שיטתו ז"ל דבשטרי הקנאה לא בעינן דמטא שטרא לידיה ונכון הוא. הרשב"א ז"ל.
לא חיישינן לפרעון ולקנוניא: פירוש דאף על גב דהאומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן דילמא עביד קנוניא צל בעלי חובותיו שלא יגבו מאותן שחייבין לו אבל לפרעון ולקנוניא דלקוחות שיעשה כן לגבות מהם שלא כדין לא הוה חייש שמואל. הריטב"א ז"ל.
תימה לי מהיכן ידעינן דלא חייש לפרעון ולקנוניא נהי דלא חייש לפרעון מההיא דשטר הקנאה ואינו נאמן לומר פרעתיו וממני נפל משום דאם איתא דפרעיה הוה קרע ליה לאלתר ולא הוה משהי ליה דילמא נפיל מיניה ואתי ליד מלוה מכל מקום ניחוש הכא דילמא בשעה שפרעו עשו קנוניא ביניהם והניח השטר בידו. ואיכא למימר דכיון דאשכחן דסבר שמואל דלא חיישינן לפרעון משום שהלוה ירא וקורעו לאלתר הכי נמי אית לן למימר דסבר שהלוה ירא לעשות קנוניא פן יחזור המלוה ויתבע ממנו החוב. הרא"ש ז"ל
והרמב"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ודאקשיה ולשמואל דאמר לא חיישינן לפרעון. קשיא לי לשמואל היכי אמרינן דלא חיישינן לפרעון דאם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה דילמא האי דלא קרעיה משום דבעי למעבד קנוניא הוא. ואיכא למימר דשמואל לא חייש לקנוניא כלל וכי איצטריך לההוא טעמא משום דאיהו אפילו אין חייב מודה נמי אמר יחזיר. והאי דאמרינן דאי סבר לה כרב אסי מוקי לה למתניתין בשטרי דלאו הקנאה ומשום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה ער תשרי לאו משום קנוניא אלא משום דמילתא דלא רמיא עליה היא ולא מהימן. אי נמי משום דהך קנוניא שכיחא דכיון שלוה ולא פרע ניחא ליה שיטרוף מן הלקוחות כדין ושלא כדין אבל לוה ופרע לא דלא עביד איניש דעביד קנוניא על הלקוחות שיהא רשע ויקראוהו גזלן ולא קאי בהימנותיה. ואין זה נכון.
ויש לפרש דמשום הכי לא חיישינן שמא פרע ומשום קנוניא לא קרע משום דאי דעתיה למעבד קנוניא לא הוה פרע ואי נמי פרע הוה יהיב ליה ההוא ממונא על מנת לטרוף מן הלקוחות כדי שלא תמחל שעבודיה דשטרא מלקוחות כי היכי דאי טרפי בדין טרפי הילכך ליכא למיחש למידי דאי בשעת פריעה דעתם לעשות קנוניא הרי לא נמחל שעבודו של שטר מנכסי לקוחות ואם לא היה דעתם בשעת פרעון מקרע הוה קרע ליה ותמהני ממה שהזכיר רבינו הגדול קנוניא במה ששנינו כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו שלא חששו בגמרא לקנוניא קודם למלוה שאין לדבר סוף שכמה מתנות ושטרי פסים יכול לעשות קודם שימכור נכסיו ואחר כך ימכור שאפילו מנה לו בפנינו יכול הוא להחזיר לו מעותיו ויהא אמנה וקנוניא בין שניהם שיגבה ממה שמכר אחר כך וכל שכן דבכתב ומסר סגי ולא בעינן מעות. אלא לא חיישינן להכי דאי בעי למעבד הכי מצי עבידן כי היכי דטריף כדין כדאמרינן. ועוד שאי אפשר לעשות תקנה לקנוניא זו והלוקח יחוש לעצמו. עד כאן.
שמואל מוקי למתניתין בשאין חייב מודה: פירש רש"י ז"ל באומר מזויף הוא. וכן עיקר מדאמרינן בסמוך לוה הא קאמר לא היו דברים מעולם ואי בטוען כתב ללות ולא לוה להדריה ללוה לצור על פי צלוחיתו של לוה. והקשה רש"י ז"ל אם כן היכי אקשינן אי הכי כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר וכו' קמה לא יחזיר כיון דלא טעין אלא מזויף הוא הא אי מקיים ליה גבי ואי לא לא גבי. בשלמא כי יש בהן אחריות נכסים בדין הוא דלא יחזיר דחיישינן לפסידא דלקוחות דילמא כתב ללות ולא לוה הוה ולא קנה מלוה דהא לא מטא שטרא לידיה ואף על גב דלוה לא טעין הכי מכל מקום אינו אומר תנו דלהוי כמאן דמטא שטרא לידיה ויזכה מלוה והשיב ז"ל דכיון דנפל איתרע ליה ואמרינן מפני שפסול היה לא נזהר בו ומהימנינן ליה להאי.
ואינו מחוור דהיכי מהימנינן ליה אם העדים מעידים עליו שזהו כתב ידן וכי תימא כיון דנפל איתרע לה וחיישינן דטעו בסהדותייהו שמלוה כיון וזייף וכההיא דאמרינן בפרק גט פשוט אין חתימות ידאי היא מיהו מקמיה דרבה בר בר חנה לא חתמי. לא היא דאם כן היכי אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים ואפילו בשאין חייב מודה ליחוש שמא מזויף הוא ויקיימנו שלא כדין כדקאמרת הכא אלא ודאי לכולי האי לא חיישינן ואם כן הדרא קושיא לדוכתה מאי קא מקשה כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר לפיכך דקדק מכאן ר"י ז"ל דהבא ליפרע מן הלקוחות או מן היורשים אינו צריך לקיים את שטרו וכו' ואין דינו מחוור וכו'.
ויש מתרצים דהכא היינו טעמא דכיון דנפל איתרע ליה וחיישינן לכל מאי דאיכא למיחש ואמרינן דכתב ללות ולא לוה הוה ובשטרא דלא אקנייתא ומיהו לגבי גופו של נייר לצור על פי צלוחיתו שקלינן דבוריה כצורתיה כדאמרינן דאינו מכיר בו ומהדרינן ליה למלוה לצור על פי צלוחיתו ואכתי קשה לי קצת דאי כן היכי אקשיה הכין להדיא כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר אדרבה תמה על עצמך היאך נחוש לחשש רחוק כזה ואפילו בשיש בו אחריות נכסים. ויש לומר דהכי קאמר כיון שאתה חושש לו ומהפך דבריו ומשום דנפל ואיתרע אפילו לגבי בני חרי נמי אית לן למיחש. אי נמי יש לומר דמכל מקום מכלל דבריו שהוא טוען שלא הגיע שטר זה מעולם מידו ליד מלוה כן נראה לי. הרשב"א והר"ן ז"ל.
וכן פירש הרמב"ן ז"ל בלשון ראשון. וכתב עוד ואפשר לפרש דכי יש בהן אחריות נכסים והוא טוען מזויף הוא משום הכי לא אמרינן שיחזיר ויתקיים בחותמיו מפני שהלקוחות יטענו כתב ללות ולא לוה הוה וכיון שהוא אינו אומר תנו טענתם טענה ואף על פי שטענתו אינה טענה אם באו עדי קיום וכדפרישית לעיל וכי אקשי מבני חרי מגבא גבי הכי קשיא ליה היכי תנא תנא יחזיר דמשמע אף על פי שלא נתקיים בחותמיו אמאי דילמא מזויף הוא כדקאמר לוה ואי מחזיר ליה סבר כיון דאהדרוה רבנן לשטרא ולא חששו לטענתי שאמרתי מזויף הוא שמע מינה שאין ממש בדברי ושוב לא יטעון. ואוקימנא משום דלא גבי כלל. ולהאי פירושא בשטר שיש בו אחריות אף על פי ששנינו לא יחזיר משום שהלקוחות טוענין שמא כתב ללות ולא לוה מיהו מבני חורין יגבה אי מקיים ליה בחותמיו. והלשון הראשון יותר מרווח. ע"כ.
וזה לשון הריטב"א: בשאין חייב מודה. פירוש ולאו דטעין פרעתי וחיישינן לפרעון דהא שמואל לא חייש לפרעון ולא דטעין שטר אמנה הוא או כתבתי ללות ולא לויתי דהא אמרינן לקמן ונהדריה ללוה לצור על פי צלוחיתו. ופרקינן הא קאמר לא היו דברים מעולם ואם איתא שהוא טוען שכתב ללות ולא לוה מכל מקום שטרא דידיה הוא וניהדריה ניהליה אלא על כרחך הכי פירושו שאין חייב בו כלל והוא טוען מזויף הוא. וכן פירש ר"י ז"ל והביא ראיה מכאן שהבא לגבות מהיורשים או מן הלקוחות אין אומרים לו קיים שטרך דאי לא ממה נפשך נהדר ליה דאי מקיים לוה גבי ואי לא לא גבי. וכבר דחו שאין זו ראיה וגם אין הדין נכון. והכא היינו טעמא כי כשאמר הלוה מזויף הוא דלא מהדרינן ליה למלוה דחיישינן שמא אין הלוה זוכר לגמרי וקסבור שלא כתב שטר זה מעולם ואולי כתב ולא לוה ואם אתה מחזירו למלוה יקיימנו ויגבה בו שלא כדין דכיון דנפל ואיתרע ליה חיישינן כל מאי דאפשר למיחש וכדכתיבנא לעיל. עד כאן.
וכתב עוד להלן וזה לשונו: לוה הא אמר לא היו דברים מעולם פירוש ולפי טענתו לא היה גוף הנייר שלו מעולם כי המלוה זייף אותו. ואף על גב דפרישנא לעיל כי שמא אינו זכור וכתב ללות ולא לוה הוה כי אמרינן הכי היינו שלא להחזירו למלוה לגבות בו אבל ודאי אין לנו לתת אותו ללוה לצור על פי צלוחיתו כיון שהוא צווח ואומר כי לא היו דברים מעולם ומזויף הוא. ויש כמה תירוצים ופירושים בזה אבל זו תרומת דבריהם מפי רבינו בשם רבו הרמב"ן ז"ל. עד כאן.
וה"ר שלמה מדרוי"ש פירש הא דקאמר בשאין חייב מודה היינו שאומר שטר אמנה הוא זה ולא נעשית המלוה והשתא ניחא שפיר דמשום הכי אמר לא יחזיר דאי אמרינן דיחזיר ילך ויקיימנו דהא חתימת אמת היא ויגבה בו והוי שלא כדין שלא נעשה המלוה בו. אבל אי הוה טוען מזויף הוא יחזירנו למלוה ואי מקיים ליה גבי. תלמיד הר"פ ז"ל.
והרא"ש ו"ל כתב וזה לשונו: מה שהקשה על רש"י ז"ל מהא דאמרינן לקמן אמר שמואל מצא שטר הקנאה וכו'. יש לתרץ דהתם היינו בדליתיה ללוה קמן דלימא מזויף הוא ולפרעון לא חיישינן הילכך יחזיר. ולי נראה דאינו קשה משטר הקנאה דהתם לא טעין לוה שהוא מזויף אלא טוען שהוא פרוע ולא מהימן לומר פרוע במיגו דמזויף. ור"מ הקשה אכתי יחזיר למלוה לצור על פי צלוחיתו אם לא יקיימנה ומאי חיישת דילמא זייף גם שטר אחר יכתוב ויזייף. ותירץ דילמא כל שעה לא מיתרמי ליה לכוון כל כך ולזייף או שמא מצא אז בליעל שיעשה לו הזיוף ועכשיו איננו. ועוד פירש בשאין חייב מודה שאומר שבקש מיד הסופר לכתוב לו שטר ולעדים לחתום ולהיות השטר ביד הסופר עד שיצטרך מן הסופר ויקחנו ומיד הסופר נפל הילכך יכול המלוה לקיימו אם יחזירנו לו. עד כאן. לשונו.
וכתב ה"ר יהוסף הלוי אבן מיגאש בתשובה וזה לשונו: מועתק מלשון ערבי. וששאלתם על הקושיא שהקשה התלמוד לאביי שאמר עדיו בחתומיו זכין לו ממשנת מצא שטר חוב אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר וכו' עד ולשמואל דאמר לא חיישינן לפרעון ולקנוניא מאי איכא למימר שמואל מוקי לה למתניתין בשאין חייב מודה ומשום הכי לא יחזיר.
ומדברי שמואל שאמר המוצא שטר הקנאה בשוק נראה שהוא אינו חושש לפרעון ואפילו בשאין חייב מודה. ענין זה ששאלתם סובל שתי תשובות האחד שנאמר שמה שאמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים (אינו כשהיה) הוא כשאין הלוה מצוי לפנינו סובר שמואל שנעמיד השטר על חזקתו ולא ניחוש לפריעה ולא נחזיק אותו שאם היה כאן שהיה טוען פרעון אבל אם היה נמצא פה וטען פרעון ושממנו נפל אז נקבל טענתו ואין בידינו יכולת להחזיר השטר למלוה. הלא תראה דברי רב פפא שאמר האי מאן דמפיק שטרא אחבריה ואמר פריעא הוא לאו כל כמיניה שנראה מהם טעמא דמפיק הא אם נמצא שאז אינו תחת ידו אין אומרים בו אם טען הלוה שהוא פרוע לאו כל כמיניה.
וראיה לזה ממה שאמרו לפריעה לא חיישינן ומלת חיישינן היא חשש בעלמא מבלי שיהיה הלוה מצוי פה וטוען כך. וכן כל מקום שהזכירו מלת חיישינן נשתמשו בה בכל דבר שאין בו טענה בודאי כמו שאמרנו חיישינן לפרעון ולקנוניא שאי אפשר ללקוחות שיטענו זה בודאי. אבל אם הלוה הוא מצוי אצלנו וטוען פרעון אין דרכם לומר בכל כיוצא בזה חיישינן ולא חיישינן אמנם היא טענה וכפירה כשאר כל טענות דעלמא. גם ממה שאמרו יחזירנו לבעלים תשער שהדברים נאמרו על הדרך אבידה ושהלוה איננו מצוי כדי שנדע מה שהוא טוען שאם היה מצוי וטוען פרעון ושממנו נפל אין שומעין לו לא היה ראוי לומר כאן מלת יחזירנו לבעלים הואיל ועדיין לא נתברר מי מהם אומר אמת כדי שנאמר ממנו נפל כדי שיקרא בעלים אבל היה ראוי לומר יחזירנו למלוה. עד כאן
ואם תשאל כיון שאמרנו שאם הלוה מצוי וטוען פרעון שמקבלין ממנו טענה זו ולא נחזיר השטר למלוה אם כן איך שורת הדין נותנת בהיותו בלתי מצוי אצלנו להחזיר אותו למלוה ודילמא אי הוה איתיה קמן הוה טעין ואמר פרעתי ומינאי דידי נפל. הא לא קשיא שכבר מצאנו כיוצא בזה דבר שאם טען אותו הטוען מקבלים ממנו אותה טענה וכל עוד שלא טען נניח הדבר על נגלהו ואין בית דין טוענין לו ולא מצאנו שבית דין טוענין לכל דין מה שאפשר שהיה הוא טוען אם היה נמצא פה אלא לגבי לקוחות ולגבי יורש בלבד כמו שאמרו זאת אומרת טוענין ליורש וטוענין ללוקח אבל לגבי האיש עצמו אין לבית דין לטעון בעדו מה שאינו טוען הוא לעצמה ואם אינו מצוי לפנינו נעמיד הדבר כמות שהוא ונדון בה כפי נגלהו עד שיבא ויטעון לעצמו אותה טענה. זאת היא התשובה האחת ונכונה היא.
והתשובה השנית הוא שכשאמר שמה שאמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים ולא חיישינן לפריעה הוא מאמר מוחלט לא שנא היה הלוה בלתי מצוי לפנינו לא שנא היה מצוי לפנינו והיה טוון פרעון ונאמר שטעמו בזה הוא לפי שסובר אפילו בשטר חוב דאיהו אפסיד אנפשיה דאם איתא דפרעיה איבעי ליה למקרעיה אי נמי למיכתב תברא עילויה כמו שאמרנו גבי שטר חוב אימר אשתמיט ליה אי נמי אפשיטא דספרא זייר ליה.
ואם תאמר אי הכי איך העמיד אביי משנתנו האומרת מצא שטר חוב אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר אליבא דשמואל בשאין חייב מודה והנה מצאנו לשמואל מימרא זו שנראה ממנה שאין חושש לפריעה ואפילו בשאין חייב מודה. תשובתך בזה שמה שאמר שמואל לא חיישינן לפריעה אמנם הוא דוקא בשטרי הקנאה בלבד משום דהא שעבד נפשיה ולא מצי אמר כתבתי ללות ולא לויתי אבל שטרי דלאו הקנאה אין ספק דחיישינן בהו דילמא כתב ללות ולא לוה. ומה שיורה על זה אמרם בשטרי הקנאה אי משום שמא כתב ללות ולא לוה הא שעביד נפשיה שנראה טעמא דשעביד נפשיה בקנין הא שטר דלית ביה קנין דלא שעביד נפשיה חיישינן שמא כתב ללות ולא לוה. ואם כן משנה זו שאמרה מצא שטר חוב אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר שהוא בלי ספק בשטר שאין בו קנין אפשר שמה שהעמיד אותה אביי אליבא דשמואל בשאין חייב מודה הוא בשאומר כתבתי ללות ולא לויתי שהוא נאמן בזה.
ואפשר עוד שיהיה כשאומר לויתי ופרעתי והאמין אותו שמואל בטענת פרעון במיגו דאי בעי אמר כתבתי ללות ולא לויתי דמהימן כי אמר אין כתבתי ללות ולויתי ופרעתי נמי מהימן. ותשובה זו נכונה וחילוק זה ברור שאין צריך לפנים ולא לפני ולפנים. ע"כ.
אומר היה רבי מאיר שטר שאין בו אחריות אינו גובה וכו': ואם תאמר דבכתובות פרק נערה תניא חמשה גובים מן המחוררים גט חוב שאין בו אחריות דברי רבי מאיר. ויש לומר דבלאו הכי איתותב שמואל מברייתא דלקמן. גליון תוספות. וכן כתבו תוספות שאנ"ץ ותוספות במסכה בבא קמא (דף צה.).
שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מנכסים משועבדים וכו': דודאי שטר של שקר הוא דלא שדי איניש זוזיה בכדי. תוספות שאנ"ץ. יש מפרשים משום דלוה כתב שטר זה בלא אחריות וכשהגיע ליד מלוה וראה מלוה שאין כתוב בו אחריות נמנע מלהלוות לו דלא שדי איניש זוזי בכדי וגם הלוה לא חשש ליטלו ממנו והניחו בידו. ואף על פי ששנינו הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין שאני התם דמעיקרא לאו אדעתא דשטרא נחת אבל הכא דנחת אדעתא דשטרא כיון דלית ביה אחריות נכסים נמנע ואינו מלוהו.
ואינו נכון שכיון שנמסר לו את השטר והרי הוא יוצא מתחת ידו אין חוששין שמא יהב שטרא מקמי דלשקול זוזי דהא אנן אפילו לא נפל השטר אמרינן אינו גובה אלא הכי פירושו דכשיש בו אחריות נכסים דינו כשטר ואף על פי שאין העדים מעידים בפיהן אלא מתוך הכתב התורה הכשירה עדותן דכתיב וכתוב בספר וחתום והעד עדים אבל כל שאין בו אחריות נכסים אינו עושה מעשה שטר אלא בעדים שכתבו עדותם ומפיהם בעינן ולא מפי כתבם. אבל בבעל דבר אפילו מפי כתבו סגי כדאמרינן בגיטין דחרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו ובנשתתק נמי אמרינן התם דבודקין אותו למשאות ולמתנות. ומשום הכי כולי עלמא מודו דהוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין אף על פי שאינו עושה מעשה שטר. הרמב"ן והרשב"א והר"ן.
ובתוספי תוספות להרא"ש כתוב וזה לשונו: ותירץ הראב"ד דהתם על דעת כן הלוהו כיון שלא החתים עליו עדים ויודע שאינו גובה מנכסים משועבדים אבל שטר בעדים על דעת שיצא קול הוא עושה ולטרוף מלקוחות וכיון שאין בו אחריות ולא נעשה כהלכתו חספא בעלמא הוא וכמאן דליתיה דמי. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: אומר היה רבי מאיר שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין משום דלא שדי איניש זוזי בכדי וכו'. וה"ר שמואל בר יעקב תירץ משום דהוה ליה כמלוה בעדים ומפיהם ולא מפי כתבם אבל הוציא עליו כתב ידו אפילו מפי כתבו כדאמרינן בגיטין בחרש שיכול לדבר מפי כתב וכו'. ומה שהוצרכתי לפרש כך ולא פירשתי משום דהוה ליה כמלוה בעדים שיכול לומר פרעתי והאי שאינו חייב מודה דקאמרינן כגון שאמר פרעתי משום דחזינא דקאמר בשמעתא ונהדר ליה ללוה לצור על פי צלוחיתו של לוה לוה הא קאמר לא היו דברים מעולם שמע מינה שהוא כופר בעיקרו של שטר שאמר איני מכיר בשטר זה מעולם ואלו אמר לויתי פרעתי או כתבתי ללות ולא לויתי היינו מחזירין אותו ללוה מפני שהוא נותן שכר הסופר אלא ודאי שהוא כופר בעיקר השטר והוא נאמן ומחזירין אותו למלוה לצור על פי צלוחיתו לפי שאינו גובה בו כלום. ואם ישאל שואל כשיטעון הלוה איני מכיר בשטר זה כלום שהוא מזויף נקיים את חתימת העדים ואם יכול לקיימו הרי הוא הוחזק כפרן בנתינת השטר זו אינה שאלה לפי שעדיין אינו מוחזק כפרן בעיקר המלוה שיכול לומר כתבתי ללות ולא לויתי וכשאמרתי איני מכיר בשטר זה מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה