שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג/דף נה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: תוספות | רש"י | רשב"ם | רי"ף | רא"ש | מאירי | מרדכי | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | תוספות רי"ד | יד רמ"ה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נה עמוד א

אריסות דפרסאי עד ארבעין שנין. פירש הראב"ד ז"ל אריסא דפרסאי כמו חזקה דפרסאי אינם אלא ארבעין שנין. והאי דנקט אריסא משום דדינייהו דפרסאי דכי מחתו אריסא לא מסלקי ליה לעולם אלא אם כן מסתלק מעצמו או שיפסיד והחזקה שלהם על ידי אריסיהם ונפקא מינה לישראל הבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם דאף על גב דאמרינן אין לו חזקה אלא בשטר חזקה דארבעין שנין הויא להו חזקה. אי נמי לדינא דמלכותא. וישראל שנעשה אריס לישראל במלכות פרס אינו יכול לסלקו עד ארבעין שנין. הרשב"א ז"ל.

אריסות דפרסאי עד ארבעין שנין. פירוש כגון שהנהיג המלך שתועיל חזקה לעכו"ם בארבעין שנין הלכך עכו"ם שלקח קרקע מישראל והחזיק בו ארבעין שנין הופקעה מישראל מדינא דמלכותא וזכה בה ישראל אפילו אם היא גזולה בידי העכו"ם כיון שאין שם עדי גזלה ואם לקחה ישראל זכה בה ואין ישראל הראשון יכול להוציאה מידו אף על גב דקיימא לן הבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם אבל אין לפרש דישראל שמחזיק בנכסי חברו בארץ פרס דאין לו חזקה אלא בארבעין שנין דסתם חוקי המלך על בני אומתו בלבד הם ואפילו אם פירש והטיל הנהגתו על ישראל כיון שיכול ישראל לכוף את חברו בדיני ישראל אין המלך כופה אותו לדון באותם הדינים והמנהגות שהנהיג נמצא שלא פקע זכות של ישראל מחמת אותו דינא דמלכותא אלא אם כן הלך חברו לדון בפני ערכאות שלהם ודנו אותן בדינא דמלכותא ולא קבע המלך אותם הדינים על ישראל אלא לענין שידונו אותם בערכאות שלהם כך. ושמעינן מהכא דאפילו בדברים שאינם להנאות המלך אמרינן דינא דמלכותא דינא ובפרק קמא דגיטין נמי אמרינן תני חוץ מגטי נשים כלומר דשטר מתנה בערכאות פסול ולא אמרינן קיימא לן דינא דמלכותא דינא ולא כאידך לישנא דאתמר התם דטעמא דמתניתין משום דינא דמלכותא דינא. ולי נראה דלהכי אמרינן התם תני חוץ מכגיטי נשים ולא משנינן ליה משום דינא דמלכותא דינא לפי שאין המלך מפקיע ממון ישראל אצל חברו אלא כל זמן שהוא בא לדון בערכאות שלהם הלכך אף על פי שעושה ישראל שטר לחברו בערכאותיהם לא עשה ולא כלום ולפום לישנא דקאמר התם טעמא דמתניתין משום דינא דמלכותא פירושו שאין המוכר יכול לחזור בו עוד שכבר הופקעה ממנו השדה בדינא דמלכותא וכשיחזיק בה הלה יזכה בה ולא בשטר עצמו זוכה בה וכמו שאתה אומר בשטרי מכר בזוזי קני. אי נמי אפשר שקונים בשטר וכדקא אמרינן התם האי סיתומתא קניא באתרא דנהיגי למקני בה ודינא דמלכותא נמי כמנהגא הוי. עליות.

הני זהרורי. ממונים מאת המלך לקבל החוקים שלו מן הפרדסות ומן הכרמים וזהרורי על שם זהירות שמזהירים לעם לומר תנו מנת המלך או מן הפרדסות שנקראו זיהרא כדאיתא בפרק המוכר את הבית.

ולא היא התם לאוקומי מלתא הוא דבעי. על הונא בר נתן קאמר דהוא קאמר דקשה בה אמימר על מילתיה דרב הונא בריה דרב יהושע אם כן בטלת ירושת בנו הבכור והונא בר נתן אהדר ליה לאמימר אי הכי לטסקא נמי אלא מאי אית לך למימר דיהיב טסקא ומית כו'. דרב הונא בר נתן מוקים לה למילתיה דרב הונא בריה דרב יהושע ומשום הכי אמר שאלתינהו לספרי דרבא. ואמרי ליה הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע כדי לאוקמי למילתיה דאיהו סבירא ליה כותיה. הראב"ד ז"ל.

ולפי דבריו לא גרסינן לאוקמי מילתייהו הוא דבעו אלא לאוקמי מילתיה הוא דבעי וספרים מצאתי שגורסים כן. הרשב"א ז"ל.
אסיקנא דלית הלכתא כותיה דרב הונא בריה דרב יהושע אלא כרגא אקרקפתא דגברי מנחא ונקטינן מינה דמאן דעריק או מת ואיכא עליו כרגא לית לו רשותא לזבוני בנכסיה בכדי ההוא כרגא אבל ודאי אי איכא עליה טסקא והוא הדין לשאר מיני מסים וארנוניות מזבנינין מנכסיה בכדי מאי דאיכא עליה דדייקינן טעמא דכרגא אקרקפתא דגברי מנח הא שאר מיני מסים ותשחורת דלאו אקרקפתא דגברא מנח אפילו שערי דכדא נמי משתעבדי להו כיון שכן כיון דערק או מית מזבנינן מנכסיה בכדי מאי דאיכא עליה. ולענין כרגא נמי אף על גב דאקרקפתא דגברי מנח אי איכא הרמנא דמלכא דמאן דלא יהיב כרגא משתעבד נכסיה אפילו אכרגא נמי מזבנינן מנכסיה דדינא דמלכותא דינא ודוקא לענין כרגא ומסין וארנוניות ושאר מיני תשחורת הוא דאמרינן דינא דמלכותא דינא דכיון דאכולה מדינתא הוא דקא רמי לה הוה ליה דינא דמלכותא דינא אי נמי היכא דגזר לה גזרתא ונפק מניה הרמנא מאן דעבד כך וכך מקניס בכך וכך הא נמי דינא דמלכותא הוי דמאן דעבר על ההיא גזרתא וערק מזבנינן מנכסיה בכדי מאי דאיכא עליה.

עלה בידינו. מי שלא פרע טסקא כשהגיע זמן לפרוע ומכרו עבדי המלך את הקרקע לאיש אחד מכרן קיים. ומי שנתחייב לשלם הטסקא ומת אין בנו הבכור יורש אותו קרקע לפי שהוא ראוי שכבר מופקע מבעליו ואין לו בו כלום עד שישלם הטסקא ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ואינו דומה למי שיש עליו בעל חוב וכתובת אשה שהבכור נוטל פי שנים בנכסיו לפי שהנכסים של לוה הן אלא שהן משועבדים לבעל חוב אבל מי שנתחייב לשלם טסקא אין לו כלום בקרקע עד שיפרענה הרי משפט המלך שהוא רשאי למכור כל הקרקע לכל מי שירצה אף על פי שאין הטסקא אלא דבר מועט. ועוד שבעל חוב יצטרך תביעת בית דין ושומא והכרזה והמלך אינו צריך לכל זה. ובמקום שנהגו שאין המלך גובה הקרקע מפני הטסקא עד שלש וארבע שנים אלא שהוא משבית מלאכת הקרקע ועבודתה עד שישלמו לו הטסקא אם מת בעל השדה בתוך אותו הזמן בכור נוטל פי שנים אבל אם מת לאחר הזמן שיכול המלך לזכות בו אין הבכור נוטל בו פי שנים אלא אם כן שלם האב הטסקא והחזיק בשדה. נכסי העכו"ם שמכרן לישראל וקבל ממנו דמים הרי הם כמדבר וכל המחזיק בהם זכה. אף על פי שאמרו כל המחזיק בהם זכה חייב לשלם לוקח שני ללוקח ראשון דמים שנתן לעכו"ם לפי שיש לו על הקרקע דין משכונא. אף על פי שקבל העכו"ם מעות מישראל וכתב לו את השטר לא קנה לוקח לפי שכבר נסתלק העכו"ם מן הנכסים משעה שקבל דמים ושוב אין לעכו"ם זכות בנכסים להקנותם לישראל בשטר. ועוד שאין העכו"ם יכול להקנות בשטר. והבא לקנות מן העכו"ם כיצד יעשה ולא יוכל לקדמו אחר ולהחזיק בשדה יכתונ לו העכו"ם את השטר ואחר כך יתן לו דמים שאף על פי שאין קונים מן העכו"ם בשטר הרי קונה ממנו בכסף כיון שסומכת דעתו על המקח מאחר שיש שטר בידו. אף על פי שאמרו נכסי עכו"ם הרי הם כמדבר המחזיק בהם נקרא רשע שהרי זקוק ליתן לישראל מעותיו והיה לו ליקח בכסף זה ממקום אחר כאותה שאמרו עני המהפך בחררה כו'. ומה שאמרו נכסי העכו"ם הרי הם כמדבר הני מילי כשמכר קרקע לישראל אבל מטלטלים לא. במה דברים אמורים במקום שלא הנהיג שר המלך שלא יקנה אדם קרקע כי אם בשטר אבל במקום שיש שם במשפטי המלך שלא יקנה אדם קרקע אלא בשטר כדי שלא תהא מריבה והכחשה על המכירות או שמשפט המלך שלא יקנה הלוקח את השדה עד שיכתבו לו סופרי המלך את השטר ויטול המלך את חוקו מן המוכר או מן הלוקח אף על פי שנסתלק העכו"ם המוכר מן הנכסים משעה שקבל את הדמים המחזיק בהם אינו קונה כיון שלא כתבו לו את השטר שהרי משפט המלך דין הוא נחשב לפיכך כשיכתוב את השטר לזה שנתן המעות ילך ויחזיק ויקנה בחזקה. עד כאן לשון הר"י ז"ל בעליות.

והני מילי דאצילתיה מתא. מסתברא לי שאם נודע לנו שמה שפטרו המלך לא הטיל על השאר אפילו הצילוהו בני מתא אינו חייב לפרוע להם כלום. וכן מסתבר לי שאם נודע שפיטורו הטיל על השאר דוקא כשהצילוהו אנדיסקי מנפשייהו פטור. אבל אם הוא עצמו התחנן להם עד שפטרוהו חייב כיון שפטרוהו והטיל על השאר מציל עצמו בממון חברו הוא. עד כאן משטה לא נודע מחברה.