ויקיטקסט

שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג/דף מה

< שיטה מקובצת על הש"ס‏ | בבא בתרא‏ | פרק ג

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מה עמוד א עריכה


אי אית ליה ארעא אחריתי עליה דידיה הדר:    כתב הראב"ד ז"ל מאי קא מקשו האי נמי מי יודע חובותיו שמא המשועבדים והבני חורין כולם צריכים לחובותיו. ותו דקאמר ואי דלית ליה מאי נפקא ליה מיניה דלמא דאקני אמר ליה וחשב בלבו אקנה נכסים וזה יבא ויטרוף ועל כן רוצה שתעמוד המכירה זו בידו של לוקח ויבא בעל חובו ויטרוף אותה קודם שיהיו לו נכסים אחרים שיגבה מהם. ותירץ הוא ז"ל כי קושיא זו האחרונה אינה קושיא כי דבר רחוק הוא שיחשוב בלבו אעשיר ואקנה ויכחש על העושר העתיד שלא יטרפנו בעל חובו. ועל הקושיא הראשונה תירץ כי לא חששו אלא לחוב הידוע בשטר אבל לא מן הסתם שאם לא נודע החוב בודאי איננו שאלו היה בשטר מלוה בשטר קלא אית ליה. ואני תמה איך אפשר להעמיד שמועתנו בחוב ידוע והא בכוליה לחוש דלמה אקשינן ודחקינן בה בלקח ומכר לאלתר ואמרי עדים דלא הוה ליה ארעא מעולם ואם איתא ליחזי אנן היאך כתב לו ולעיל גבי שותפין דאצטרכינן לאוקמה בשקבל עליו אחריות ואחריות דנפשיה בלחוד ולא אחריות דעלמא. וכל הדחוקין האלו למה כיון שאין חוששים אלא לחוב ידוע ובכולהו לחוש קא פרכינן. ומה שאמר הרב ז"ל שאלו היה לו חוב בשטר קול היה לו וכי כל שלוה בשטר ידוע הוא לכל לא אמרו אלא לגבי לקוחות דעל ידי חקירה יכולים לדעת עם הקול היוצא וכל שלא חקרו אינהו דאפסידו אנפשייהו אלא הכא חששא בעלמא הוא שחששו לנגיעת עדותו ואנו על מה שהוא בלבו אנו דנין וחוששים והכי קאמרינן אם יש לו קרקע ויודע בעצמו שיספיק למה שהוא חייב עליה דידיה הדר. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"י בעליות: אי דאית ליה ארעא אחריתי עליה דידיה הדר יש שלומדים מכאן דלא חשבינן ליה נוגע בעדות אלא אם כן יש עליו חוב שידוע לנו דאי אמרת מספק חיישינן שמא יש עליו חוב מאי האי דקאמר אי דאית ליה ארעא אחריתי כו':    וכי מי הודיענו כמה חובות שיש עליו כדי שנדע שתספיק הקרקע שיש לו כדי לפרוע החובות שיש עליו. ולאו מלתא היא דהכי קאמרינן אי דאית ליה ארעא אחריתי שמספקת לפרעון חובותיו לכל מה שהוא חייב והוא יודע בעצמו שכן הדבר אם כן הוא אינו נוגע בעדות דהא עליה דידיה הדר ולא על הלוקח ואי לית ליה ארעא אחריתי שתספיק לפרעון חובותיו ויהיה בעל חובו זקוק ליפרע ממנה אחר שאין לו כלום שיוכל הבעל חוב לתובעו בדין שיפרענו ולעולם לספק חוב חיישינן וכדבעינן למימר לקמן. עד כאן לשונו.

אי דלית ליה ארעא אחריתי:    כתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל אבל יש כאן שאלה ודלמא חושש הוא שמא יקנה נכסים ויעשיר כו' והשיב הראב"ד ז"ל בזה שהדבר רחוק הוא כו' עד וצריך עיון בדברי הגאונים ז"ל. ואף על פי שתשובתו של הראב"ד ז"ל מספקת לתרץ השאלה שנשאלה שאלתי מיהא לא נתרצה ממנו שיש לי לשאול עדיין לחוש אנן דלמא יש לו מעות טמונים ואינו רוצה לקנות קרקע עד שיפרעו חובותיו ומקרא מלא יש מתרושש והון רב ואם הדין הוא שהלוקח אינו חוזר וכופה הבעל חוב להחזיר לו מקחו צריך אני להשיב דאין הכי נמי דמצי תלמודא למימר הכי אלא דנקט חדא שאין לו מה לפרוע והוא יותר שכיח. עד כאן משטה לא נודעה למי.

דאמר לא ניחא ליה דלהוי לוה רשע כו':    יש כאן לשאול היכי חיישינן ליה בעדות שקר כל היכי דלא להוי לוה רשע והא רשע דעד שקר טפי אלים וחמיר מרשע דלוה ואינו משלם ולא עוד אלא דהא אשכחן רחמנא דקריה לעד שקר רשע דכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע דהא אוקימנא לה בעדים זוממים דאמר עולא מנין לעדים זוממים שלוקין מן התורה דכתיב והצדיקו וגו' וכיון דקריה רחמנא לעד שקר רשע היכי חיישינן ליה דקא מסהיד עדות שקר כי היכי דלא להוי לוה רשע וכי תימא דהא דלא מקבלים סהדותיה לאו משום דחיישינן ליה דמכוון עדות שקר אלא משום דחיישינן דלמא נטיא דעתיה בסהדותא. הא ליכא למימר הכי דכי חיישינן למנטא דעתא הני מילי לגבי דינא שהוא דבר התלוי בראיית הלב דאיכא למימר דלא חזי זכותא למאן דסנאי ליה וחובה למאן דרחים ליה אבל גבי סהדותא כיון שהוא דבר התלוי בראית העין מאי מינטא דעתא איכא הלכך ליכא למימר הכי ויש להשיב בשאלה זו דהא דאמרינן דלא ניחא ליה דלהוי לוה רשע ולא ישלם לא להוציא עצמו ידי שמים הוא דלא ניחא ליה בהכי דאי משום ידי שמים כיון דלית ליה מידי מאי אית ליה למעבד אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה אלא האי דלא ניחא ליה בהכי לצאת ידי הבריות דכיון דחזו ליה דלוה ולא משלם קרו ליה רשע ומשום הכי חיישינן דלמא אסהיד עדות שקר כי היכי דלא לחול גבייהו לוה רשע ולא איכפת ליה ברשע דעד שקר דהא לא ידעי אינשי אי אסהיד עדות שקר אי לא. אי נמי יש להשיב דהא דלא מקבלינן סהדותיה לאו משום דחיישינן ליה בעדות שקר הוא אלא משום דכיון דלא ניחא ליה למהוי לוה רשע דאשתכח דקא מטיא הנאה מסהדותיה הויא ליה כמאן דאסהיד לנפשיה דלא מקבלים מיניה ולא משום דחיישינן ליה דמשקר בהאי סהדותא אלא משום דלא מקרי עד כלל. הר"י ן' מיגש ז"ל.
והראב"ד ז"ל כתב שיש שואלים והיאך חוששים כאן לנגיעת עדות של זה האחד והא דאמרינן ביבמות בפרק כיצד אשת אחיו עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו להם חכמים על דבר זה ופירשו בירושלמי לפי שאין שנים מצויין לחטוא בשביל אחד והכא נמי כיון שיש אחר עמו מה אנו חוששים לו. ותירץ הוא ז"ל דהתם עדות מקח ראשון בלא שום חששא ולקח זה השדה שלקח אותו העד מן הלוקח חשדא בעלמא הוא על הלוקח למפרע וכיון שיהא האחר עמו בעדות המקח אין כאן חשד למפרע אבל הכא בשעת עדות נוגע בדבר הוא לכל שמעיד על עצמו. הא דאקשינן סוף סוף לגבי דהאי לוה רשע ולא ישלם הוא פירש הריא"ף ז"ל סוף סוף לגבי לוקח לוה רשע ולא ישלם הוא ולא נפיק ליה מהאי שמא וכיון דסוף סוף לא נפיק מהאי שמא לאו נוגע בעדות הוא ואמאי אינו מעיד עד כאן. על כרחין לר"ש ז"ל קשיא טובא דכל שכן שהוא נוגע בעדות וכדאמרינן לעיל גבי שותפים הכא במאי עסקינן שקבל עליו אחריות ואקשינן אחריות דמאן אילימא אחריות דאתי מעלמא כל שכן דניחא ליה כלומר שאם תצא מתחת ידו של זה יהא חייב לשלם לו. ועוד דהכא אפשר דאינו חייב לעלמא וניחא ליה דתיקום בידא דהאי דלא להוי לגביה דיליה לוה רשע ולא ישלם. ועוד דלמא לגבי בעל חובו אינו חושש עדיין שמא לא הגיע זמנו ולזה חושש שעכשיו יצא מתחת ידו. ועוד לכשתמצא לומר שהוא חייב לאחרים בודאי יותר הוא חושש שלא יקראוהו שנים לוה רשע מה שלא יקראנו אלא אחד דעכשיו יהא מוחזק בלוה רשע ולא ישלם. ומסתברא דהכי פירושו ואם איתא דטעמא משום דלא לקרויה לוה רשע ולא ישלם הוא דחשבת ליה נוגע בעדות אמאי נסבת ליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו דאינו ידוע ושבקת טעמא דלא לקרויה לוקח גופיה לוה רשע. ופריק אי משום לוקח לא חיישינן דאיהו לא חייש דלקרויה איהו לוה רשע ולא ישלם דאמר ליה להכי זבני לך שלא באחריות. ואם תאמר אם כן עדיפא מינה הוה לאקשויי אי הכי פרה וטלית נמי אמאי מעיד לו עליה דסוף סוף לוה רשע ולא ישלם הוא. ועוד דהשתא מפרה וטלית סלקינן. ויש לומר דהשתא אדרבין קיימין ועליה דייקינן ורבין לא איירי בפרה וטלית כלל הלכך עדיף ליה לאקשויי אדרבין ובמאי דפרקינן דאמר למה להכי זבני לך שלא באחריות סלקא לך פרוקא אמתניתא כנ"ל. הרשב"א ז"ל.
עלה בידנו המוכר שדה לחברו שלא באחריות ויצא עליה מערער אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו אף על פי שלא נודע לנו שיש עליו חוב חוששים מן הספק שמא חוב יש עליו ואין מכשירין אותו לעדות מספק אפילו לקח שדה ומכר אותה מיד ויש עדים שלא לוה משום אדם בין מקח השדה למכירתה חוששים שמא קודם לכן לוה ושעבד לבעל חובו נכסים שהוא עתיד לקנות והוא רוצה שתעמוד שדה זו ביד לוקח כדי להעמידה בפני בעל חובו. מכר פרה לחברו שלא באחריות או שמכרה לו באחריות והלוקח יודע שלא היתה גזולה ביד המוכר כגון שמכיר בה שהיא בת חמורו ויצא עליו ערעור מעיד לו עליה שאין זה המוכר מפסיד כלום שתצא מתחת ידי הלוקח כיון שאינו חייב לשלם לו דמי הפרה שאין למוכר שום ריוח ושום הפסד אם תצא מתחת ידי הלוקח לפי שאין בעל חוב גובה מטלטלים מן הלקוחות ואפילו אם עשאן אפותיקי בשטר ונמצא שאין לחוש לו שהוא רוצה להעמידה בפני בעל חובו במה דברים אמורים בשיש שם עדים שהם יודעים שלא היה לו למוכר קרקע מעולם כגון שהיו מיושבי עירו והוחזק בו שלא היה לו קרקע אבל אם אין שם עדים שיודעים אם היה לו קרקע מעולם אם לאו חוששים אנו שמא הקנה לבעל חובו מטלטלים אגב קרקע והרי הוא מעמיד פרה זו בפני בעל חובו וכך אמרו חכמים הקנה לבעל חובו מטלטלים שקנה ושעתיד לקנות אגב קרקע דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא דאם לא כתב לו דלא כאסמכתא כו' חוששים שמא דעתו סומכת שיפרענו במעות ולא יהא זקוק בעל חובו לגבות מן הלקוחות ולפיכך ישמע לדבריו להכניס המטלטלים בתורת הקרקעות וכן אם לא כתב לו כטופסי דשטרי חוששים שמא לא היה לו קרקע אין תועלת במה שהקנה לו מטלטלים אגב קרקע וליפוי טופס השטר עשה כן וכיון דכתב בו דלא כטופטי דשטרי הרי העידו שיש במשמע זה שהן ידעו בו שיש לו קרקע. לא היו העדים יודעים שיש לו קרקע אם הודה בפניהם שיש לו קרקע רשאין לכתוב דלא כטופסי דשטרי לפי שהוא נאמן על שעבוד נכסיו ולחוב את הלקוחות שלוקחים ממנו אחר כך. כמו שהקרוב פסול לעדות כך כל מי שנוגע בעדות ונראה לדיינים שיש לו צד הנאה בו פסול לאותה עדות. חומר בקרוב מבנוגע בעדות שאם היה יודע לו עדות משנעשה חתנו ומתה אשתו פסול להעיד באותה עדות הואיל ותחלתו בפיסול היתה אבל אם היה יודע לו בעדות כשהיה נוגע בעדות וסלק עצמו מאותו ממון שהיה נוגע מחמתו בעדות כשר לאותה עדות. הקרוב פסול להעיד בין לזכות בין לחובה והנוגע בצד אחד בעדות שומעים דבריו אם יעיד בדרך שנוגע בה בעדות עדותו פסולה ואם הוא מעיד בדרך שאינו נוגע בעדות עדותו כשרה. שמעון שנתרעם בבית דין על ראובן שגזל ממנו בית או שדה ואמר שיש לו עדות בדבר אלא שלא היו עדים מזומנים לו בעת ההיא להביאם לבית דין ועמד ראובן ומכר אותו הבית או השדה ללוי ובא יהודה וערער על הבית או על השדה לומר שראובן מכרה לו ויש לו עדים על כך ובא שמעון להעיד ללוי שמכר לו ראובן הבית או השדה ויש שם עד שני שמעיד כן אין שמעון כשר לעדות זו לפי שנוגע בעדותו שהוא מצפה להוציא השדה בעדי גזלה מיד לוי שאף על פי שיזכה שמעון להוציאה מיד יהודה בעדי גזלה כמו שיזכה להוציא מיד לוי אין שמעון כשר לעדות לפי שאומר בלבו לוי נוח לי לדון עמו ויהודה קשה ממני שאוציאנה אף על פי שאין אנו יודעים שהוא נוגע בעדות אלא על ידי מה שנתרעם על ראובן בבית דין יש לנו לפוסלו על דבריו ולחוש לו שהוא נוגע בעדותו. בא שמעון להעיד שהבית והשדה של לוי הם עדותו כשרה שהרי מעתה שוב אינו נוגע בעדותו שאינו יכול להוציאה מיד לוי אפילו אם יביא עדים שגזלה המוכר ממנו שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי והרי הודה שהיא של לוי. ערער יהודה ואמר שדה זו שקנה לוי מראובן ראובן גזלה ממני והביא עדים שגזלה ראובן ממנו אין שמעון נאמן להכחיש את עדי יהודה ועד אחר עמו ולומר ידעתי שאין השדה זו של יהודה שכיון שנתרעם שמעון בבית דין ואמר שיש לו עדים שגזלה ראובן ממנו יש לנו לפוסלו על פי דבריו ולומר שהוא נוגע בעדות לפי שאומר בלבו אם יזכה יהודה בשדה על פי עדיו אף על פי שיביא עדים שגזלה ראובן ממנו יעמידו בית דין את השדה ביד יהודה שכל מקום שיש שתי כתי עדים המכחישות זו את זו הארץ לעולם עומדת ביד המוחזק בה ואם תשאר ביד לוי אביא עדים שגזלה ראובן ממנו ואוציאנה מיד לוי. ועוד יש לפוסלו מטעם אחר שאמר שמעון בלבו השני נוח לי והראשון קשה ממני. נתרעם שמעון על ראובן שגזל ממנו פרה או טלית ונתיאש שמעון מן הגזלה ההיא ומכר ראובן הפרה והטלית ללוי בא יהודה וערער על הפרה ועל הטלית ואמר ראובן גזלה ממני והביא עדים על כך ולא נתיאש יהודה מהם הרי שמעון ועד אחר עמו מעידים להכחיש עדי יהודה ולומר שהפרה והטלית אינם של יהודה ויעמידום בית דין ביד לוי לפי שאין שמעון נוגע בעדות ואינו מצפה עד שיוציא הפרה והטלית מיד לוי אפילו אם יביא עדים שגזלה ראובן ממנו שהרי קנאם לוי ביאוש ושנוי רשות. במה דברים אמורים כשמת ראובן ולא הניח אחריות נכסים אבל אם ראובן קיים הרי שמעון נוגע בעדות שאומר בלבו אף על פי שנתיאשתי מגוף הפרה והטלית וקנאם לוי עדיין יש לי תביעת דמיהם על הגזלן ואם יזכה יהודה בפרה וטלית הללו כשאתבע את הגזלן דמי פרה והטלית אף על פי שאביא עדי גזלה יטעון הגזלן לא ממך גזלתים אלא מיהודה וכמו שהעידו עדי יהודה בבית דין והם עדי אמת ולא עדי שלך ואם יעיד שמעון ועד אחר שהפרה והטלית אינם של יהודה וישאירו ביד לוי אם כן נמצא לשמעון בעדותו תועלת שישלם ראובן הגזלן דמי הפרה והטלית בעדי גזלה לשמעון או יתפשר עמו לפי שיאמר אם אני דוחה את שמעון ואומר לאו בעל דברים דידי את אלא מיהודה גזלתי יכתבו ראובן ויהודה הרשאה זה לזה ועל כן ישלם דמי הפרה והטלית. גזל קרקע ונתיאשו הבעלים ומכרו הגזלן לא קנאו הלוקח שאין אדם מתיאש בלבו מן הקרקע אף על פי שאומר בפירוש שנתיאש שהרי מצפה שהוא או בניו יוציאו את הקרקע בדין מן הגזלן ואין הקרקע דומה למטלטלים שיש בהם יאוש מפני שיכולים למכרם ולהבריחן ולא יודע מקומם. ואף על פי שאמרו שהעבדים כמו קרקעות הן וכמו שאין הקרקע נגזלת כך אין עבדים נגזלים לענין יאוש העבדים כמטלטלים שהרי יכול להבריחם לפיכך גזל עבד ונתיאש הנגזל ומכרו הגזלן קנאו לוקח ביאוש ושנוי רשות. אף על פי שאין הקרקע נגזלת אבל על ידי כיבוש נגזלת היא לענין שאמרו עמון ומואב טיהרו את סיחון. ויש מרבותינו שאמרו שהקרקע נקנית ביאוש ושנוי רשות כמו המטלטלים. גזל ולא נתיאשו הבעלים והוריש הגזלה לבניו לא קנו היורשים שאין רשות היורש כרשות הלוקח. ראובן ושמעון מריבים על השדה זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי זה הביא עדים שהיא של אבותיו וזה לא הביא עדים שהיא של אבותיו בא אחד מן השוק והחזיק בה וכשבא ראובן לדין עמו אמר ליה אינך בעל דברים שלי לפי שהיא של שמעון חברך אין בדבריו כלום שהקרקע ברשות בעליה עומדת ואין בה תפיסה לאיש אחר לפיכך יכול ראובן לומר צא מתוכה שאתה אינך בעל דברים שלנו שהרי ודאי שדה זו שלי היא או של שמעון ואין לך בה כלום. הביא שמעון עדים שהיא של אבותיו תעמוד השדה ביד ראובן שאין מוציאים את הקרקע מזה שירד בה ברשות כדי לדון ולומר שיגבר עליה איש הזרוע. ויש אומרים הואיל ונתגלה שהורידוהו בית דין שם שלא כדין שאלו באו עדיו מתחלה היו בית דין פוסקים שיגבר עליה מי שחזק מחברו גם עכשיו מוציאים אותה מיד זה ויגבר עליה החזק מחברו אבל ראובן שגזל שדה משמעון ובא לוי וערער עליו והביא עדים שהיא של אבותיו והורידוהו בית דין לתוכה לאחר זמן הביא שמעון עדים שהיא של אבותיו תעמוד השדה ביד לוי שהרי בדין הוציאה מיד ראובן והעמידה ביד שמעון לפי שאין לראובן בה שום זכות בעולם ושמעון לא היה דין עליה עם לוי בעת ההיא. כל זה מעליות הר"י ז"ל.

אמר רבה לא שנו אלא שמסר לו בעדים:    כלומר ואף על פי שלא ראה עכשיו בידו דכל שמסר לו בעדים אינו יכול לפטור עצמו בשום צד וכדמסיק רבה ומפרש טעמיה דהמפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים והילכך כל דהפקיד אצלו בעדים אין לו מגו ולפיכך אינו נאמן לומר מעתה חזרתי ולקחתיו ממך. אבל מסר לו שלא בעדים נאמן הוא לומר לקוח הוא בידי שחזרתי ולקחתיו ממך מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם כלומר לא היו דברים כמו שאתה טוען דבין שלא ראה בין שראה עכשיו בידו ויש עדים שמכירים אותו שהיה של תובע יש לו מגו דאי לא ראה יכול לומר לא בא לידי מעולם ואפילו ראה יכול לומר לא בא לידי בתורת אומנות כמו שאתה אומר אלא במקח ואי נמי לא בא לידי מידך אלא בשוק קניתיו מאחר שמא מכרת לו. ותדע לך דרבה אפילו בשראה אומר דנאמן כל שמסר לו שלא בעדים מדמותיב ליה אביי מברייתא דקתני ראה עבדו ביד אומן וטליתו ביד כובס קתני מיהא ראה אלמא שמעיה אביי לרבה רביה דאמר בהדיא דכל שלא מסר לו בעדים בין לא ראה בין ראה מהימן. ועוד דהא אתא רבא לאותובי ולסיועי לרבה מברייתא דקציצה וקא מוקי לה איהו בדליכא עדים ובראה אלמא רבה אפילו בדראה אמר דאומן מהימן. ואף מדברי רבה עצמו שמעינן לה מדפליג בין מסר בעדים למסר שלא בעדים ולא מפלג לראה ללא ראה שמע מינה דלדידיה אין כל הדבר תלוי אלא בדמסר בעדים ובדמסר שלא בעדים. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"י בעליות: סוגיא דשמעתא מוכחא דסבירא ליה לרבה דהיכא שמסר שלא בעדים אומן מהימן אף על גב דראה כדחזינן בהדיא דמקשי ליה אביי לרבה כו':    ואם תאמר מנא ליה לאביי דלרבה אף על גב דראה יש לו חזקה לאומן כיון שמסר שלא בעדים דילמא הא דקאמר אבל מסר לו שלא בעדים ומתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם היינו בשלא ראה אבל היכא דראה אינו נאמן ואף על גב דאחר נאמן לטעון בכלים שאינם עשוים להשאיל ולהשכיר לקוחים הם בידי אומן אינו נאמן שאין תפיסתו ראיה דאמרינן בתורת אומנות בא לידו כדקיימא לן במסקנא דשמעתין. יש לומר פשיטא ליה לאביי דקסבר רבה אומן יש לו חזקה אף על גב דראה כיון שמסר לו שלא בעדים מדאצטריך לאוקמי מתניתין בשמסר לו בעדים וצריך לדחוק ולומר דאומן לאו דוקא דלא שנא אומן ולא שנא אחר ואם איתא דאומן אין לו חזקה היכא דראה לוקמה למתניתין בשמסר לו שלא בעדים וראה דאומן אין לו חזקה ושאר כל אדם יש להם חזקה בכלים שאינם עשוים להשאיל ולהשכיר אלא שמע מינה לא אשכח רבה דאומן אין לו חזקה אלא כשמסר לו בעדים אבל מסר שלא בעדים יש לו חזקה אף על גב דראה. ואם תאמר כיון דסבירא ליה לרבה דאומן יש לו חזקה כשמסר לו שלא בעדים אף על גב דראה למה הוצרך לומר מתוך שהיה יכול לומר לא היו דברים מעולם שהרי עדים רואים הכלי בידו ומכירים שהיא של זה התובע. ויש לומר כי אצטריך ליה לרבה לומר שהוא נאמן לטעון לקוח הוא בידי מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם כגון שטוען לקוח הוא בידי אחר שמסרתו לי בתורת אומנות דמסתמא בהכי עסקינן דומיא דמסר לו בעדים שהוא טוען אחר כך לקחתיו ובכהאי גוונא ודאי אלמלא טעם מגו לא היה נאמן כיון דריעא תפיסתו דבתורת אומנות בא לידו והרי אם בעדים מסר לו אין נאמן לטעון שלקחו אחר כך הלכך כשמסר לו שלא בעדים ומודה דבתורת אומנות מסר לו לא היה נאמן אלמלא טעם מגו ואפילו הכי היכא דראה אף על פי שאינו יכול לומר לא היו דברים מעולם נאמן לומר לקוח הוא בידי אחר כך מתוך שהיה יכול לומר לקוח הוא בידי מתחלה ולא בתורת אומנות בא לידי. מיהו רבה ודאי נקט מילתיה בשלא ראה מדקאמר מתוך שהיה יכול לומר לא היו דברים מעולם וממילא שמע מינה היכא דראה דמהימן לומר לקוח הוא בידי אחר כך מתוך שיכול לומר לקוח הוא בידי מתחלה וטעמא דנקט רבה סיומא דמילתיה בשלא ראה משום דאיירי דומיא דריש מילתיה דאוקי מתניתין בשמסר לו בעדים ועיקר חדושיה בשלא ראה דאשמועינן דאינו נאמן אף על פי שאין עדים שהם עכשיו בידו ולא אמרינן דנאמן מתוך שיכול לומר החזרתיו שהמפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. ועוד להכי נקט בסוף מילתיה בשלא ראה לגלויי על רישא דמילתיה דאוקי מתניתין בשמסר לו בעדים אפילו בשלא ראה קאמר דאין לו חזקה דלא תימא דוקא בשמסר לו בעדים וראה קאמר. כן נראה בעיני. עד כאן לשונו.

הקשה רבינו שמואל מאי שנא מדברים העשוים להשאיל ולהשכיר:    ותירץ דדברים העשוים להשכיר ולהשאיל שייכי לגבי כל אדם כו'. והקשה ר"מ ז"ל אם כן לקמן דפריך ליה אביי לרבה מראה עבדו ביד אומן לשני ליה כגון שרגיל לתקן אצלו. לכך נראה כפירוש ר"י ז"ל כו' ככתוב בתוספות. תוספי הרא"ש ז"ל.

אי הכי אפילו בעדים נמי מתוך שיכול לומר כו':    אי הכי אינו מיושב דמשמע דלדידיה ניחא ואמאי ניחא לכולי עלמא איכא למפרך אמאי לא אמרינן מגו. ויש לפרש דהכי פריך בשלמא לדידי דלא מפליגנא דהיכא דראה אפילו ליכא עדים לא מהימן כדקאמר אביי לקמן אלא לאו דליכא עדים וכי ראה מיהא תפיס והיכא דלא ראה אף על גב דאיכא עדים מהימן במגו דמצי אמר החזרתיו לך אלא לדידך דהיכא דאיכא עדים לא מפלגת בין ראה ללא ראה דאפילו לא ראה לא מהימן ואמאי יהא נאמן במגו דהחזרתיו לך. ומיהו אין הלשון מיושב דלשון אפילו בעדים משמע דקאמר אי הכי כיון דקאמרת דשלא בעדים נאמן במגו בעדים נמי הוה ליה למימר מגו בשלמא לדידי דלית לי מגו שלא בעדים בעדים נמי לית ליה מגו אלא לדידך קשיא. ור"מ פירש בשלמא אי הוה סבירא לן דראה אף על גב דלא מסר בעדים דאין לו חזקה אף על גב דאחר יש לו חזקה אומן מגרע גרע אז לא הוה קשיא לן דאיכא למימר כל היכי דגרע בהא גרע נמי בהא ולא תימא ביה מגו בשביל תקון העולם אף על גב דלדידי אית לי מגו באומן מכל מקום אית ליה כח להקשות לך דמצינו למימר לית ליה מגו באומן אלא כיון דאמרת דאפילו בראה דליכא מגו דהחזרתיו לך יש לו חזקה כל שכן כשמסר לו בעדים דאיכא מגו ואדרבה לדידי הוי איפכא בראה אין לו חזקה ובמסר לו בעדים נאמן במגו. המפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר כו'. הקשה רבינו תם וניהמניה במגו דנאנסו כו'. ויש מפרשים דהא דקאמר הכא דצריך להחזיר לו בעדים היינו אם רוצה להיות פטור משבועה כו' ככתוב בתוספות. והקשה ר"מ ז"ל אם כן מאי פריך לקמן מראה עבדו כו' ככתוב בתוספות. ועוד הקשה דאומן אין לו חזקה אפילו בשבועה דומיא דהאריסין והשותפים דאין להם חזקה כלל. לכן נראה כתירוץ שתירץ רבינו תם וכו'. ועוד תירץ ר"מ דאין זה מגו טוב באומן להאמינו מכרתו לי במגו דנאנסו דניחא ליה למימר אתה מכרתו לי שהעולם סבורים שהוא אמת אבל נאנסו אינו טוען ברצון דאם כן יחדלו ליתן לו לתקן שיראו פן יאנסו ממנו כיון שאין לו כח לשמור את שלו. תוספי הרא"ש ז"ל.

כתוב בתוספות אבל אין נראה דאפילו מאן דאית ליה צריך להחזיר לו בעדים כי איכא מגו מהימן דאי לאו הכי תיקשי כו':    עד וכך נראה כפירוש רבינו חננאל ז"ל. ושוב נראה לי כפירוש רבינו תם הכתוב בתוספות דלרבה ודאי הוה סבירא ליה דצריך להחזיר בעדים אפילו בפקדון דאיכא מגו ופריך אביי מברייתא דראה דליכא דפליג עליה ומשמע ליה אפילו ככולי עלמא אפילו כמאן דאמר במלוה צריך להחזיר לו בעדים הכא אין צריך להחזיר משום מגו דנאנסו. עד כאן גליון תוספות.
והרשב"א ז"ל תירץ וזה לשונו: דדילמא רבה כסבריה דרב עמרם אית ליה דאמר דכיון דהפקיד אצלו בשטר אינו נאמן משום דאמר ליה אם כן שטרך בידי מאי בעי כלומר וכל ששטרך בידי חזקה לא החזרתו ומגו כי האי לא אמרינן והכי נמי כיון שצריך להחזיר בעדים חזקה אלו חזר ולקחו בפני עדים היה מחזירו ולקחו. ואם תאמר עוד והא איכא מגו דאי בעי אמר החזרתיו לך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים דנאמן וכדאית ליה לשמואל בפרק שבועת הדיינים ואפילו בשאמר לו בשעת הלואה אל תפרעני אלא בפני עדים. פירש רבינו שמואל ז"ל דלאו מגו איכא דמילתא דעבידא לאגלויי הוא ובהא לא חושש שמא יבאו העדים ויכחישוהו מכלל דבריו דדוקא בטוען הלכו להם למדינת הים היה נאמן הא אומר מתו לכולי עלמא לא היה נאמן וכן מסתברא ודאי. ויש לומר עוד דודאי רבה סבירא ליה כמאן דאמר התם דאינו נאמן ואפשר דכן הלכה וכפשטא דשמעתא דהתם וכספרים דגרסי התם משמיה דרבא תלמידיה דרבה הלכתא המפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים ואם אמר אל תפרעני אלא בעדים ואמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אינו נאמן. ומכל מקום עדיין קשה אם כן לרבה מאי שנא אומן אפילו אחר נמי ואביי אמאי לא מותיב ממתניתין גופא דהא עלה קיימי ומתניתין הוא דקא מפרש רבה וכדאמר לא שנו אלא שמסר בעדים אם כן ליקשי ליה אביי מינה וכדמותיב ליה מיניה לקמן רב נחמן בר יצחק ואיתותב. ויש מתרצים דקא סבר רבה דאומן לאו דוקא אלא לפי שדרך למסור לאומן כלים בעדים לפי שהכל צריכים לאומן ולא כל אומן איש נאמן נקט לה תנא באומן והוא הדין לשאר הנפקדים וכאלו אמר הנפקדים בעדים אין להם חזקה. ואינו מחוור כלל דאם כן מאי קא מותיב מינה רב נחמן בר יצחק ואמאי איתותב מינה רבה. והראב"ד ז"ל פירש האי מסר דקאמר רבה לא שמסר לו בפני עדים לתקנו קאמר אלא דמסרה לו סתם בעדים ואלו באחר בכהאי גוונא נאמן לומר לא בפקדון מסרתו אלא במתנה וכאותה שאמרו בפרק שבועת העדות מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני ועדים רואים אותו מבחוץ אי אמר ליה לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן ואי אמר ליה נתתם לי כי אתו עדים מאי הוי כלומר אלא נאמן והילכך לדעת רבה היינו דאיכא בין אומן לאחר דבאחר נאמן ובאומן אינו נאמן דסתם מסירה לאומן מחמת אומנותו. והרב ז"ל בעצמו נשמר ממה שהקשינו דאם כן מאי קא מותיב ליה רב נחמן ממתניתין. ותירץ רב נחמן בר יצחק הכי מותיב ליה אומן אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה אי דאפקיד ליה בעדים באחר נמי משכחת לה דאין לו חזקה בדידעי דבתורת פקדון מסר ליה ובאחר נמי מצי לאפלוגי אלא לאו דליכא עדים ובאחר (נמי) ליכא לאפלוגי ואפילו ראה נאמן וקאמר דאומן אין לו חזקה. וכל זה אינו מחוור. קתני מיהא רישא ראה אלמא מדנקט לה בראה שמע מינה דכולה מילתא בהכי תליא דהא בדליכא עדים היא וכדמפרש ואזיל וטעמא משום דכל שראה הוו להו ככלים העשוין להשאיל ולהשכיר ואביי בהא תלי ליה טעמא וכדכתבינן לעיל. ואם תאמר כיון דלאביי נמי דוקא ראה הא לא ראה אף על גב דמסר ליה בעדים מהימן מאי מיהא דקאמר דמהאי לישנא משמע דלדידיה הכי והכי אינו נאמן וכמאן דאמר ליה אודי לי מיהא בראה. נראה לי דמשום דאקשינן רישא אסיפא ואצטריך רבא לאוקמא רישא באומן וסיפא באחר אמר הכין כלומר בין שתתרץ סיפא כרבא בין שתתרץ אותה בענין אחר וכולה באומן רישא מיהא קא תני בהדיא דבראה ביד אומן ואמר לו אתה מכרתו לי אינו נאמן. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: אמר רבה לא שנו אלא שמסר לו בעדים. פירוש שכיון שמסר לו בעדים ונתברר שמתחלה בתורת אומנות בא אותו כלי לידו כשטוען עכשיו שלקחו ממנו אחר כך אינו נאמן לא שנא ראה לא שנא לא ראה אבל אם מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם כלומר לא נתת לי כלום בדלא ראה אי נמי לא לקחתיו ממך מעולם בתורת אומנות אלא בתורת לקיחה בדראה כשטוען עכשיו ואומר לקחתיו ממך בתחלה בתורת אומנות ואחר כך מכרתו לי נאמן לא שנא ראה לא שנא לא ראה לפי שזה ששנינו אומן אין לו חזקה אינו על מי שהוא אומן בעולם דאם כן לא שבקת חיי לכולהו אומנים אלא במי שמתברר שאותו כלי בתורת אומנות בא לידו הוא ששנינו אומן אין לו חזקה תדע דהא דומיא דשותפין ואריסין קתני סתם והדבר ידוע שעל מי שהיה שותף ואריס באותה שדה הוא דקתני אף אומן נמי על מי שמתברר שהיה אומן באותו כלי הוא דקתני ואמרינן נמי לקמן אמר רבי יוחנן בן אומן יש לו חזקה גזלן ובן גזלן אין לו חזקה כו' דשמע מינה דהאי אומן דומיא דגזלן הוא מה התם לאו על מי שהוחזק בגזלנות בעלמא הוא אלא עד שיהא מוחזק בגזלנות על אותה שדה כדבעינן למימר לקמן היכי דמי גזלן אמר רבי יוחנן כגון שהוחזק בגזלנות על אותה שדה אף אומן נמי אינו על מי שהוחזק אומן בעלמא אלא עד שיהא מוחזק אומן באותו כלי ועלה אמר רבה דהיכא דמסר לו שלא בעדים ואף על גב דראה נמי פירוש ואיכא סהדי דמשתמודעי ומסהדי דהאי כלי דתובע ניהו מתוך שיכול לומר מעולם לא הייתי אומן עליו ולא בא לידי מעיקרא אלא בתורת לקיחה מהימן כי אמר נמי אין שקלתיה מינך מעיקרא בתורת אומנות והדר זבינתיה מינך בתר הכי מהימן לא שנא ראה ולא שנא לא ראה. וליכא למימר בהאי דרבה דאמר אבל מסר לו שלא בעדים ואף על גב דראה נמי מתוך כו' דהיכא דליכא סהדי דמשתמודעי ליה להאי כלי דכלי דתובע הוא דהא איתותב רבה וסלקא שמעתא דהיכא דראה ואף על פי שמסר לו שלא בעדים נמי לא מהימן ואי סלקא דעתך דליכא סהדי דמשתמודעי להאי כלי דכלי דתובע ניהו מה לי ראה מה לי לא ראה כיון דיכול למימר לא נתת לי מעולם כלום והאי דידי ניהו הוה ליה ראה ולא ראה חדא מילתא ואם כן אמאי סלקא שמעתא דהיכא דראה ואף על פי שמסר לו שלא בעדים לא מהימן אלא ודאי היכא דאיכא סהדי דמשתמודעי ליה להאי כלי הוא ומשום הכי סלקא שמעתא דהיכא דראה ואף על פי שמסר שלא בעדים לא מהימן דהא איכא סהדי דמשתמודעי ליה דכלי דתובע הוא וכיון שכן ממילא שמעת דהא דאמר רבה עלה דמהימן מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם ליכא לפרושי מתוך שיכול לומר מעולם לא נתת לי כלום והאי כלי דידי ניהו דהא איכא סהדי דמשתמודעי דכלי דתובע הוא אלא מתוך שיכול לומר מעולם לא בא לידי כלי זה ממך בתורת אומנות אלא בתורת לקיחה כדפרישית. תדע דהא סלקא דעתך דהא דתנן הנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצצת לי ובעל הבית אומר לא קצצתי לך אלא אחד דהיכא דראה הוא ואוקימנא בדליכא עדים וקא אתינא לסיועי להא דרבה מינה וקא אמרינן מאי טעמא אומן מהימן לאו משום דאי בעי אמר לקוח הוא בידי ואי סלקא דעתך דליכא סהדי דמשתמודעי ליה דכלי דתובע הוא אמאי לא קאמרינן מאי טעמא לאו משום דאי בעי אמר מעולם לא נתת לי כלום והאי דידי ניהו אלא לאו שמע מינה דהאי כלי איכא סהדי דמשתמודעי ליה דכלי דתובע הוא ומשום הכי ליכא למימר אלא מתוך שיכול לומר לקוח הוא בידי כלומר לקוח הוא בידי מעיקרא ומעולם לא הייתי אומן עליו וזה ראיה לפירושנו. ואם יש מי שפירש דהא דאמרינן ראה בדליכא עדים דמשתמודעי ליה להאי דכלי דתובע הוא עסקינן דהוה ליה הא דאמר רבה עלה מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם כלומר מתוך שיכול לומר מעולם לא נתת לי כלום והאי דידי הוא גם זה הפירוש עולה הוא ואף על גב דהא איתותב רבה בהכי וסלקא שמעתא דהיכא דראה ואף על פי שמסר לו שלא בעדים אינו נאמן ואיכא למתמה בה כיון דליכא עדים דמשתמודעי ליה דהאי כלי דתובע הוא דאכתי יכול הנתבע לומר מעולם לא נתת לי כלום והאי דידי הוא אמאי אינו נאמן והא איכא למימר מגו ומה הפרש בכאן בין ראה ללא ראה. יש להשיב אף על גב דאכתי יכול לומר הנתבע מעולם לא נתת לי כלום והאי דידי הוא ואיכא למימר מגו מכל מקום כיון דראה ואודי ליה הנתבע דכלי דידיה הוא לא אלים כחיה דהאי מגו כי היכי דאלים היכא דלא ראה ומשום הכי אי קא טעין ואמר לקחתיו ממך אינו נאמן. ועל זה הפירוש הא דאמרינן אומן אין לו חזקה אין אנו צריכים להעמידה בשהיה אומן על אותו כלי דוקא אלא כיון שהוא ידוע שהוא אומן לעלמא אין לו חזקה והדבר צריך עיון. ונחזור לעיקר שמעתין איתביה אביי ראה עבדו ביד אומן כו' היכי דמי אי דאיכא עדים פירוש דיהביה ניהליה ולפירושא קמא דיהביה בתורת אומנות למה לי ראה ליתי עדים ולפקינן דהא את הוא דאמרת דהיכא דאיכא עדים כי לא ראה נמי לא מהימן לומר החזרתי כו'. עד כאן לשונו.
וזה לשון הראב"ד ז"ל בחדושיו: מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם יש מפרשים שיכול לומר מעולם לא בא לידי בתורת אומנות אלא בתורת מקח וקסבר רבה כשאמרו אומן אין לו חזקה לא אמרו אלא כשיאמר בתורת אומנות בא לידי ויש עדים בזה וחזר ואמר לקחתיו ממנו אבל כשיאמר בתורת מקח בא לידי תחלה נאמן ככל אדם שאם לא כן אומן לא יקנה חפץ מעולם אלא בעדים ויקשור העדים בחפץ. ויש מפרשים דקסבר רבה שאם טען האומן מעולם לא בא לידי חפץ זה מידך אבל בשוק קניתיו נאמן דמילתא דעבידא לאגלויי היא ולא משקרי בה אינשי הילכך כשלא מסר לו בעדים אף על פי דראה אם יאמר החזרתי ולקחתיו ממנו נאמן אבל אם מסר לו בעדים אף על פי שלא ראה אין לו חזקה דקסבר המפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. והדר ביה רבה מההיא דאפילו בעדים בעינן ראה דאי לא מצי למימר החזרתיו לך. מכל מקום ליתנהו להנך סברא דרבה דאיתותב מהאי מתניתין גופא דקתני אומן אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה ואי דאיכא עדים בשעת הפקדון אחר אמאי יש לו חזקה ומה לי בתורת פקדון מה לי בתורת אומנות אלא לאו דליכא עדים בשעת פקדון ואחר הוא דיש לו חזקה אף על גב דראה אבל אומן אין לו חזקה והוא דראה כפשטה דמתניתין דקתני ראה. כך דעת הגאונים ז"ל. והרב רבי יצחק לא השוה עמם בזה ואמר כי אומן אין לו חזקה כלל. עד כאן לשונו.


דף מה עמוד ב עריכה


ראה עבדו ביד אומן:    במסקנא דשמעתא איתותב רבה ואסיקנא דאומן דמסר לו שלא בעדים אם ראה שהכלי עכשיו בידו אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי. ונראה לי לפי המסקנא כיון דאומן דוקא תנן הא אחר יש לו חזקה כדדייקינן לקמן על כרחך הא דקתני הכא ראה עבדו ביד אומן לאחר שהחזיק בו שלש שנים דליכא לאוקמה תוך שלש דאם כן מאי איריא אומן אפילו אחר אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי בתוך שלש דאמר ריש לקיש הגודרות אין להם חזקה. ושמעינן מהכא דאומן אין לו חזקה במטלטלים אפילו לאחר שלש ואף על פי שיש לדחוק ולחלק דשאני עבד דאדם עשוי למסרו לאומן ללמדו אומנות שלש או ארבע שנים אפילו הכי מסתברא דהא דקתני נמי ראה טליתו ביד כובס שאינו נאמן לומר אתה מכרתו לי דומיא דעבד קתני דמיירי לאחר שלש שנים ומתניתין נמי דייקינן דקתני גבי שני חזקות האומנים אין להם חזקה ואף על גב דודאי אצטריך הכא לאשמועינן שאין להם חזקה כשאר בני אדם שיש להם חזקה במטלטלים ונאמנים הם לומר לקוחים הם בידי מכל מקום יש במשמע שהאומנים אין להם חזקה ואפילו לאחר שלש שנים שהרי כל אותן השנוים עד משנה זו שיש להם חזקה היינו חזקה דשלש שנים וכיון דקתני עלה האומנים אין להם חזקה יש במשמע שאין חזקה הנזכרת עד עתה נוהגת בהם. והדעת נוטה ללמוד מזה לדברים העשוים להשאיל ולהשכיר שאין להם חזקה אפילו לאחר שלש ולא דמי לגודרות שיש להם חזקה לאחר שלש דהתם כיון דעיילי ונפקי הא חזי להו ואיבעי ליה למחויי אבל כלים דלא חזי להו ופעמים שאין זכור למי השאילם לא שייכא בהו חזקה. ועוד פעמים שהוא משאילן ליותר משלש ועוד כיון שהן בבית השואל שלא ברשות אינו חושש למחות דמימר אמר מסתמא אינו משתמש בהם לאחר זמן השאלה מה שאין כן בגודרות שהוא רואה שהוא מחזיק בהם בגזל ואיבעי ליה למחויי. ובלא כן יש טעם פשוט שלא תהא לו חזקה אפילו לאחר שלש שנים דמימר אמר שהכלי בידו בתורת פקדון ואינו משתמש בו ומה לי לחוש ולמחות.

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא:    דקא סלקא דעתך דהאומן טוען לא מידך בא לידי אלא במקח בא לידי סרסור שאמרת לו בפני למכרו והיינו דאקשינן מאי שנא סיפא כי למה יהא האומן נאמן לומר במקח בא לידי מידי סרסור שהרי אין תפיסתו ראיה לפי שיש לתלות שבא לידו בתורת אומנות ואי מיירי שמסר לאומן בעדים כל שכן דקשה למה יהא נאמן כשטוען שאמר זה לאחר למכרו לו. קתני מיהא ראה היכי דמי אי דאיכא עדים למה לי ראה. קשיא לי דלמא לעולם דאיכא עדים והא דנקט ראה לפי שאם לא ראה הכלי בידו נאמן הכובס בשבועה מיהת מגו דאי בעי אמר נאנסו כו'. ויש לדחות אי דאיכא עדים טפי הוה עדיף ליה לתנא לאשמועינן דאפילו היכא דלא ראה אין האומן נאמן בלא שבועה להודיענו שהמפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. אך נראה בעיני דלהכי לא משני ליה לעולם דאיכא עדים ונקט ראה לפי שאיני נאמן אפילו בשבועה דאי הוה משני ליה הכי אכתי הוה תיקשי ליה סיפא דקתני ביוצא מתחת יד אחר וקאמר ליה אחר בפני אמרת לאומן למכרו לי דבריו קיימים דמשמע דבריו קיימים לגמרי ונאמן לומר שהוא צוה לאומן למכרו לו ואי איכא עדים שמסרו לאומן הרי הוא יכול לתבוע את האומן ולטעון עליו אתה מכרתו לזה כיון דקסבר רבה המפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים ואפילו אם זה האחר עומד וטוען מינך זבינתה לא פקעה תביעת המפקיד דכמו שיכול לטעון על האומן אף על גב דלא ראה ולומר עודנו בידך ואתה כופר בו כך יכול לטעון אתה מכרתו לזה ולא החזרתו לי ואפילו אם תמצא לומר שהאחר יכול לזכות לעצמו בכלי ולומר ממך קניתיו והנפקד החזירו לך אלא שהנפקד מתחייב לך בדין משום דאפסיד אנפשיה שנתחייב להחזיר לך בעדים ועוד נראה לי דלא מיבעי שאין האומן פטור היכא דמסר לו בעדים אף על פי שיוצא מתחת ידי אחר לדעת רבה אלא גט זה האחר שהכלי יוצא מתחת ידו אין לו חזקה אפילו אם יטעון מינך זבינתה כיון שנראה כליו של מפקיד בידו דמצי אמר ליה מפקיד דאין תפיסתך ראיה שלקחתו ממני כי האומן מכרו לך. אבל למאי דקיימא לן המפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים היכא שהכלי יוצא מתחת ידי אחר אין המפקיד יכול לטעון הנפקד מכרו לך שלא ברשותי שהרי הנפקד נאמן לומר החזרתיו לך ואתה מכרתו.
ועלה בידינו מסברא זו שכתבנו דהיכא דאפקיד גבי חבריה ואמר ליה אל תחזיר לי אלא בעדים שזה צריך להחזיר לו בעדים לדברי הכל אם יוצא מתחת ידי אחר ואמר ליה אחר מינך זבינתה והלה אומר איש פלוני מכרו לך שהפקדתיו אצלך ולא החזירו לי נאמן לפי שאין תפיסתו של זה ראיה שלקחו מבעליו שהרי הנפקד מתחייב להחזיר לו ואינו נאמן משום מגו דנאנסו שהרי לא היה יכול לטעון נאנסו כיון שהוא נמצא והא דתניא בפרק הגוזל ואם אמרו גדולים יודעים אנו חשבונות שחשב אבינו עמך ולא פש לך גביה ולא מידי נאמנים. התם כשלא ראה ונאמנים מתוך שיכולים לומר החזרנו לך והדבר צריך עיון.

אלא לאו דליכא עדים וכי ראה מיהא תפיס:    פירוש דליכא עדים שמסר לו לאומן אבל איכא עדים דראה כלומר שהם רואים את הכלי של זה התובע ביד האומן ומכירים שהיה מתחלה של זה התובע וכי ראה מיהא תפיס אלמא אין האומן נאמן לטעון לקוחים הם בידי אפילו בכלים שאינן עשוין להשאיל ולהשכיר כיון שהוא אומן בכלים כיוצא מאלו לפי שאין תפיסתו ראיה דאמרינן דרך אומנות בא לידו. ודוקא היכא דראה אבל היכא דלא ראה נאמן מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם. לא לעולם דאיכא עדים והוא דראה אבל לא ראה נאמן לומר אתה מכרתו לי מתוך שיכול לומר החזרתי שאין צריך להחזיר בעדים. והא דקתני סיפא ביוצא מתחת ידי אחר וקאמר ליה אחר בפני אמרת לו למכרו נאמן אבל אם הוא טוען שהאומן מכרו לו ואמר שלקחו מבעליו לא אמר כלום טעם הדבר אף על פי שטוענים ללוקח מאי דמצי טעין מוכר והאומן היה נאמן בעוד שהיה הכלי בידו היכא דלא ראה דהחזירה אבל מכל מקום כשמכרו לזה לא היתה ביד האומן אלא טענת לקוחה שהרי הלוקח היה רואה הכלי בידו וצריך היה למכרו לו והרי בטענת לקוחה אינו נאמן כיון שמסר לו זה בפני עדים והיכא דלית ליה טענת חזרה אף אחר נמי אינו נאמן ואפילו היכא דלא ראה ביד זה האחר אלא שהוא מודה שהכלי שזה תובע בידו הוא שלקחו מן האומן אף על גב דאי הוה בעי הוה טעין לא היו דברים מעולם זוכה בו התובע לפי שזה האיש עצמו שלקח הכלי אין לו להאמין את האומן על טענת הלקיחה כיון שנמסר לו בעדים ובשעת המכר לא היתה ביד האומן לא טענת לקיחה ולא היתה לו מגו דחזרה כן נראה לי. והדברים פשוטים. עוד יש לומר לא לעולם דאיכא עדים והוא דראה וטעמא דאית ליה שיש חזקה לאומן אף על גב דראה כיון שמסר שלא בעדים ולא תלינן דבתורת אומנות בא לידו דקסבר רבה דהוה ליה לבעל הבית למסור לאומן בעדים וכיון דהימניה למסור לו שלא בעדים איהו הוא דאפסיד אנפשיה אבל בשאלה ובשכירות הרי השואל והשוכר באו לביתו של בעל הבית שלא בעדים ואין ראוי לומר שלא ישאיל ולא ישכיר לו בעל הבית עד שיצא לחוץ ויזמין עדים. עליות.

נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל:    כתוב בתוספות ודוחק לומר דמאי דחזינן שיהה כו'. והרא"ש ז"ל תירץ דהאי דשיהה שלא רצה לקבל אחת עד שיתן לו שתים שקצץ לך. עד כאן לשונו.

אמרו הגאונים ז"ל דכל הנוטלים שהם נשבעים כגון מלוה על משכון וטוען כך וכך יש לי עליו וכן בהא דאמרינן בהנהו עזי דאכלין חושלא בנהרדעא כו':    ויש להקשות על דבריהם דבסיפא קתני נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל וברישא לא קתני נשבע ונוטל אלמא כל זמן שהטלית ביד אומן נאמן בלא שבועה ועל בעל הבית להביא ראיה. ויש להשיב משום דלא דמיא שבועה דסיפא לדרישא דשבועת שכיר נשבע ונוטל אין הנטילה מן הדין אלא תקנו שיטול בשבועה וכשהטלית ביד אומן הנטילה מן הדין לכך שנינו בה על בעל הבית להביא ראיה. ואין הטעם הזה מספיק כהוגן. עוד יש להשיב כשהטלית ביד אומן אפילו לא משתבע לא מפקינן מיניה שכך כתב הרב הגאון ז"ל בכל הנשבעים ונוטלים שהנטילה מן הדין והשבועה מתקנת חכמים כגון הבא ליפרע מנכסי יתומים והפוגמת כתובתה ועד אחד מעיד שהיא פרועה בכל אלו אם נטלו בלא שבועה לא נחתינן לנכסייהו אלא משמתינן להו עד דמשתבעי הלכך כשהכלים ביד האומן כיון שהוא תפוס ועומד ואין מוציאין מידו אפילו אם אינו נשבע להכי תנא על בעל הבית להביא ראיה ללמדנו שהוא מחזיק בה מן הדין עד שלא נשבע ואין מוציאים מידו אבל אחר שנשנה שאם נשבע נוטל ואם אינו נשבע אינו נוטל להכי תנא בה נשבע ונוטל עד כאן לשונו. ועוד יש להראות פנים דלא קתני שבועה בהך ברייתא אלא שנשבע בעת התפיסה דהא קתני סיפא עבר זמנו המוציא מחברו עליו הראיה ואף על פי שיש שבועת מודה במקצת. עליות.

היכי דמי:    כלומר רישא דקתני כל זמן שהטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראיה במאי אי דאיכא עדים נחזי מאי קאמרי דסתמא דמלתא כל שמסר בעדים עדים ידעי בקציצה והלכך כל דאיכא עדים בין ראה בין לא ראה ניחזי עדים מאי קאמרי ואף על גב דלא ראה עדים מהימני ולא הוא ואף על גב דאית ליה מגו משום דמגו במקום עדים לא קאמרינן אלא לאו דליכא עדים ואף על גב דראה דאי לא מאי קמשמע לן פשיטא וקתני אומן נאמן מאי טעמא לאו משום מגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי. קשיא לי למה ליה לרבא לאורוכי בלישניה ולמימר מאי טעמא לאו מגו דלקוח הא על כרחך כל דמוקמת ליה בדראה ליכא טעמא אלא משום מגו דלקוח. וצריך לומר משום דהוה אפשר לפרושי טעמא משום דקציצה לא דכירי לה אינשי וכגון דלא דכיר לה בעל הבית. ועוד שהטלית ביד אומן. ואם תאמר אם כן מי דחקו שלא לומר כן ואביי נמי אמאי לא תירץ לה הכין. יש לומר משום דשמואל סבירא ליה דקציצה דכירי לה אינשי כדאיתא התם בפרק כל הנשבעין ולא ניחא להו לאוקמה דלא כוותיה אלא לאוקמה ככולהו ואפילו למאן דאמר דקציצה מדכר דכירי ליה אינשי כן נראה לי. ואוקמה אביי בדליכא עדים ולא ראה. והוא הדין בדאיכא עדים ולא ראה ובדליתנהו לעדים אי נמי בדאיתנהו ובלא ידעי בקציצה אלא דלמאי דאמר רבא אי דאיכא עדים ניחזי עדים מאי קאמרי קא מהדר. והקשה רבינו יצחק בר מרדכי ז"ל היכי מצי מוקמי לה בדליכא עדים דאם כן נתנה לו בזמנו אמאי נשבע ונוטל ומשום תקנתו של שכיר דהא רב ושמואל דאמרי התם בריש פרק כל הנשבעין לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדיט מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך. ותירץ דפלוגתא היא התם ואיכא מאן דאמר אף שכרו שלא בעדים שכיר נשבע ונוטל. ואינו מחוור בעיני כלל חדא דרבא הוא דאמר התם ולא מיפלג פליג עלייהו אלא כלפי מאי דאמר התם רמי בר תמא כמה מעליא הא שמעתתא קא מהדר ליה רבא מאי מעליותא דאם כן שבועת השומרים דחייב רחמנא היכי משכחת לה ומכל מקום מודה הוא בדינם אלא דלא ידע לטעמייהו וכל דלא ידעינן טעמא שפיר לאו מימר אמרינן בה כמה מעליא האי שמעתתא. ותדע לך דהא קיימא לן כרב ושמואל ואלו אביי ורבא פליגי עלייהו הוה לן למפסק כאביי ורבא דבתראי נינהו. ועוד דהא רבא הוה מקשי ליה התם לרמי בר חמא ואם איתא כיון דלרבא הא מתניתין דקציצה על כרחך בדליכא עדים אם כן אדמותיב קושיא שבועת השומרים היכי משכחת לה לותביה בהדיא מהא מתניתין כדמותיב מינה הכא לאביי. ודוחק הוא לומר משום דהוה מצי רמי בר חמא לדחויי רב תנא הוא ופליג ושמואל נמי כוותיה סבירא ליה. עוד תירץ הוא ז"ל דהכא כיון שמודה במקצת השכירות ליכא למיחש מתוך שיכול לכפור בכל ולמימר לא שכרתיך מעולם שאין אדם מעיז פניו לכפור בכל והיינו טעמא דשבועת מודה מקצת וכדרבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע ואינו נאמן מתוך שיכול לכפור בכל חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו וזה נכון. הרשב"א ז"ל.
לא לעולם דליכא עדים כדקאמרת אלא האי דאוקמת לה בדראה לאו הכין הוא אלא בדלא ראה ומשום הכי אומן מהימן אבל בדראה אף על גב דליכא עדים לא מהימן. פירוש ואף על גב דאכתי איכא למימר מגו דאי בעי אמר מעולם לא לקחתי ממך בתורת אומנות אלא בתורת מקח לפירוש קמא אי נמי מעולם לא נתת לי כלום והאי דידי לפירושא בתרא מכל מקום כיון דראה ואודי ליה הנתבע דכלי דידיה הוא לפירושא בתרא אי נמי בתורת אומנות שקלתיה מיניה מעיקרא לפירושא קמא לא אלים כחו דהאי מגו כי היכי דאלים כחו היכא דלא ראה. הר"י ן' מיגש ז"ל.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/בבא_בתרא/פרק_ג/דף_מה&oldid=1055254"