בבא בתרא מה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אי דאית ליה ארעא אחריתי עליה דידיה הדר אי דלית ליה ארעא אחריתי מאי נפקא ליה מינה לעולם דלית ליה ארעא אחריתי דאמר לא ניחא דליהוי (תהלים לז, כא) לוה רשע ולא ישלם סוף סוף לגבי אידך נמי לוה רשע ולא ישלם הוא דאמר להכי זביני לך שלא באחריות מכריז רבא ואיתימא רב פפא דסלקין לעילא ודנחתין לתתא האי בר ישראל דזבין ליה חמרא לישראל חבריה וקא אתי עכו"ם ואניס ליה מיניה דינא הוא דמפצי ליה מיניה ולא אמרן אלא שאינו מכיר בה שהיא בת חמורו אבל מכיר בה שהיא בת חמורו לא ולא אמרן אלא דלא אניס ליה לדידיה ולאוכפא אבל אניס ליה לדידיה ולאוכפא לא אמימר אמר אאפי' ליכא כל הני לא מאי טעמא מידע ידע דסתם עובד כוכבים אנס הוא שנא' (תהלים קמד, ח) אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר:
באומן אין לו חזקה וכו':
אמר רבה ל"ש אלא שמסר לו בעדים אבל מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לו לא היו דברים מעולם כי אמר ליה נמי לקוחה היא בידי מהימן אמר ליה אביי אי הכי גאפילו בעדים נמי מתוך שיכול לומר לו החזרתיו לך כי אמר ליה לקוחה היא בידי מהימן אמר ליה רבה מי סברת
רשב"ם
עריכהאי דאית ליה - למוכר ארעא אחריתי בת חורין שיוכל בע"ח לגבות הימנה עליה הדר בעל חוב דאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין ואפי' הן זבורית ואמאי אינו מעיד הרי אין מעמידה בפני בעל חובו ואין לו למוכר לא ריוח ולא הפסד אם תעמוד ביד הלוקח ואינו נוגע בעדות זו:
מאי נפקא ליה מינה - אם תשאר ביד הלוקח הא אפילו אי מפיק לה מערער לא מצי גבי בעל חובו מיניה דמוכר מידי דהא לית ליה:
לא ניחא ליה - ללוה דתיפוק ארעא מיד לוקח ולא ימצא בעל חוב ממה לגבות וקם ליה לוה בלוה רשע ולא ישלם והלכך נוגע בעדותו הוא:
סוף סוף - מה הנאה יש לו בעדות זו דמוקי לה ביד לוקח והדר בעל חוב וגבי לה מיניה לגבי לוקח נמי הוה ליה לוה רשע שהרי הפסידו ולא הוי נוגע בעדות זו:
ומשני - דאמר ליה להכי זבני לך שלא באחריות להפטר מכל אחריות שבעולם והלכך אינו מעיד שרוצה להעמידה בפני בעל חובו דלגביה הוא דהוה ליה לוה רשע אי לא פרע ליה:
מכריז רבא - דריש לרבים:
דסלקין לעילא - העולין מבבל לארץ ישראל:
ודנחתי לתתא - מא"י לבבל כולכם תדעו דין זה האי בר ישראל כו':
חמרא - חמור:
ואניס ליה - מיניה דלוקח דקטעין עכו"ם חמור זה נגנב ממני או מי שמכרו לך גזלו ממני ובלא עדים מאנסו הימנו וכדמפרש לקמן דלא אניס ליה לאוכפא אלא החמור לבדו דמוכח מילתא דדידיה הוא דקא שקיל דלאו דידיה לא בעי ליה למישקל והלכך דינא הוא דמפצי ליה כמו הפוצה את דוד עבדו מחרב רעה (תהלים קמד) ויביא עדים וידון עם העכו"ם אולי יוציאנו מידו דעכו"ם צייתי דינא הם ודוקא עכו"ם אבל קאניס ליה ישראל לא מפצי ליה אלא יתבענו בדין דאין כח לישראל לגזול חמור מחבירו בלא עדים ובלא ראיה:
ולא אמרן - דצריך מוכר לפצות לוקח אלא שאין מכיר בה לוקח שהיא בת חמורו של מוכר דאיכא למימר הדין עם העכו"ם:
אבל הכיר בה כו' - לא מבעי ליה לפצותו כיון דדבר ידוע הוא שגדלה בביתו של מוכר וסתם עובד כוכבים אנס הוא מסתברא דשלא כדין אנסו העכו"ם:
ולא אמרן - ' דמפצי ליה היכא דאין מכיר בה אלא דלא אניס את החמור ואת האוכף דכיון דהניח את האוכף מסתברא דשלו הוא נוטל והלכך נקט חמור אבל פרה וטלית ליכא למימר האי חילוק דאוכף:
לא - מפצי ליה דסתם עובד כוכבים אנס הוא:
אפילו ליכא כל הני - אינו מכיר בה שהיא בת חמורו ולא אניס לאוכפא אפילו הכי לא מפצי ליה דסתם עובד כוכבים אנס הוא [והכי קי"ל משום דאמימר בתראה הוא]:
יאומן אין לו חזקה - מתני' היא דקתני האומנין והאריסין כל חדא חדא בבא מפרש להו ואזיל:
אמר רבה לא שנו - דאין לו חזקה לטעון לקוח הוא בידי וצריך לשלם האומן לבעל הבית את בגדיו או את כליו:
אלא שמסר לו - בעל הבית לאומן טליתו בפני עדים לתקנו והלכך אפילו אין אנו רואים עכשיו הטלית ביד האומן ובעל הבית תובעו טליתו אין האומן יכול לטעון החזרתיו לך דסבירא ליה לרבה המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים כדמפרש לקמיה והיה לו להחזירו בעדים וכל שכן שאנו רואין אותו בבית האומן שאין יכיל לטעון לקוח הוא בידי שהרי מעידין עדים שבתורת פקדון בא לידו שהרי בפניהם מסר לו ומיהו אי טעין החזרתיו לך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים נאמן דהכי אמרינן בשבועות (דף מא.) דאפי' למ"ד המלוה את חבירו בערים צריך לפורעו בעדים אי טעין ואמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן ומיהו כל זמן דלא טעין אלא החזרתיו לך שלא בערים אינו נאמן והא דלא אמרינן מתוך שיכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים כי אמר נמי החזרתי ביני ובינך נאמן כי האי גוונא לא אמרינן מיגו דכיון דלא פרעו בפני עדים לא היה יכול לומר פרעתי בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר איניש פן יעשה בדאי היום ולמחר כי הדרי עדים ממדינת הים ויאמרן לא היו דברים מעולם:
אבל מסר לו שלא בעדים - לא מיבעיא היכא דאין אנו רואין הטלית בידו דמתוך שיכול לומר אמת אתה מסרת לי אבל החזרתי לך ונאמן דהא אין צריך עכשיו להחזיר לו בעדים אי נמי יכול לומר לא היו דברים מעולם שלא מסרת לי ויהיה נאמן בשבועת היסת כי אמר לו נמי ישנו בידי ולקוח הוא שמכרתו לי דיש לו חזקה ונאמן ע"י האי מגו אלא אפילו אם ראו עכשיו עדים הטלית ביד האומן או שתפוס בו בפנינו מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם שלא מסרתו לי אבל אחר מסרו לי שמכרתו לו והוא מכרה לי כי אמר ליה נמי אתה מסרתו לי ומכרתו לי נאמן בהאי מיגו דסבירא ליה לרבה השתא דהיכא דלא מסר לו בעדים ל"ש ראה הטלית בידו עכשיו ל"ש לא ראה יש חזקה דלא מדמי ליה לדין של דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר אידך לקוחין הן בידי דאינו נאמן הואיל ויש למערער עדים שהיה שלו ואע"ג דליכא עד מסירת שאלה או שכירות משום דשאלה ושכירות לכל שכניו אדם משאיל ומשכיר אבל הכא מצי אמר אומן אינך רגיל לתקן בגדיך אצלי והכי מוכח לקמיה דלרבה ל"ש ראה ל"ש לא ראה יש לו לאומן חזקה היכא דליכא מסירה בעדים:
אמר ליה אביי - לרבה אמאי לא משוית שום חילוק היכא דמסר לו בעדים בין ראה עכשיו הטלית בידו בעדים ללא ראה אפילו מסר בעדים נמי היכא דלא ראה יש לו חזקה מתוך שיכול לומר לו החזרתיו לך דסבירא ליה לאביי
תוספות
עריכהאי דאית ליה ארעא אחריתי עליה הדר. הוה מצי לשנויי כגון שעשאה אפותיקי דאז לא הדר אארעא אחריתי דאית ליה ואם תפול ביד המערער יפרע לו אחרת ומש"ה אינו מעיד עליה דנוגע בעדות הוא:
מאי נפקא מינה. תימה דנ"מ שיפטרו אם יתעשר ושמא בשביל כן אין לפוסלו לעדות כיון דהשתא לא מרויח מידי:
דינא הוא דמפצי ליה. תימה לרשב"א דלימא ליה אייתי ראיה דבדין טרפה ואשלם לך דאפילו לגבי ישראל מצי למימר הכי כל שכן. לגבי עכו"ם ויש לומר דמיירי כגון שבדיני עכו"ם דן עמו ובדיניהם הויא דעכו"ם הלכך חייב לפצותו:
אבל מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר כו'. אין לפרש מתוך שהיה יכול לומר אין בידי כלל דהא בראה מיירי כדמוכח אתקפתא דאביי דראה עבדו אלא ה"פ מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם שבא לידו בתורת אומנות אלא בתורת מכר אי נמי אתה מכרתו לאחר ואחר מכרו לי כדפי' הקונטרס ואם תאמר מאי איריא אומן דאין לו חזקה היכא דמסר לו בעדים אפי' אחר נמי כיון שיש עדים שבא לידו בתורת פקדון ואפילו לא ראה למאי דמסיק שצריך להחזיר לו בעדים ולקמן פריך לה אבל מכל מקום קשה דמאי ס"ד דרבה וי"ל כגון שמסר לו בעדים סתם ולא פירש בפניהם אם בתורת מכר אם בתורת פקדון ולהכי דוקא אומן אין לו חזקה דמסתמא לתקנו מסר לו כיון דלא פירש אבל אחר. מדלא פירש שהוא פקדון מסתמא מכר או מתנה הוא ורב נחמן בר יצחק דפריך בסוף הסוגיא אומן הוא דאין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה לא מסתבר ליה לרב נחמן לאוקומה בראיה בלא ידיעה דלא שכיח כדפריך [. לעיל מיניה] אי דאיכא עדים ליחזו עדים מאי קאמרי דלא שכיח שימסור בפניהם ולא ידעי. הקציצה והכא נמי רב נחמן בר יצחק לא פריך אלא מכח סברא זו והכי פריך אי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה הא ע"כ ידעי עדים דבתורת פקדון אתא לידיה דלא מסתבר לאוקומה בדבר דלא ידעי דלא שכיח כלל הקשה בקונט' אמאי יש חזקה לאומן מ"ש מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ותירץ דדברים העשויין להשאיל ולהשכיר שייך גבי כל אדם אבל הכא מצי למימר אומן אינך רגיל אצלי לתקן ור"י אומר דאפי' רגיל לתקן אצלו יש לחלק דדברים העשויין להשאיל ולהשכיר שייך בין לגבי אדם שמכיר שהוא נאמן בין מכיר שאינו נאמן ואין יכול כל שעה להעמיד עדים כשרוצה להשאיל ולהשכיר שלא להשיא עצמו שם רע בשכיניו אבל לאומן אם צריך הוא לתקן יכול ליתן לאומן המכיר שהוא נאמן או להביא עדים לכך יש לו חזקה שלא בעדים:
אי הכי אפי' בעדים נמי מתוך שיכול לומר החזרתיו לך כו'. פירוש בשלמא לדידי דלא מפליגנא בין יש עדים לאין עדים אלא בראה הוא דמפליגנא היכא דראה אפילו היכא דליכא עדים לא מהימן כדאמר אביי בסמוך והיכא דלא ראה אף על גב דאיכא עדים מהימן במיגו דמצי אמר החזרתיו לך אלא לדידך היכא דאיכא
עין משפט ונר מצוה
עריכהקנ א מיי' פי"ט מהל' מכירה הלכה ד', סמג לאוין קע, טור ושו"ע חו"מ סי' רכ"ה סעיף ב':
קנא ב מיי' פ"ט מהל' טוען הלכה א', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' קל"ד סעיף א':
קנב ג מיי' פ"ט מהל' טוען הלכה ב', טור ושו"ע חו"מ סי' קל"ד סעיף ב':
ראשונים נוספים
אי דאית ליה ארעא אחריתי. חוץ מזו שמכר אמאי לא מצי מסהיד ליה והא עליה דידיה קא הדר בעל חובו וגבי מההוא קרקע דשייר לו ולא על הלוקח. ואי דלית ליה ארעא אחריתי אמאי לא מצי מסהיד הא לא נוגע בעדות דכיון דלית ליה קרקע מאי נפקא ליה מיניה. כלומר אמאי איכפת לו אם לא היה מוצא בעל חובו לגבות כלום מן הלוקח סוף סוף אין יכול בעל חובו לחזור לגבות ממנו שהרי אין לו כלום הלכך מה לו למוכר לשקר ואמאי נוגע בעדות הוא:
לעולם דלית ליה ארעא אחריתי למוכר. ודקאמרת אי הכי מה לו לשקר אפ"ה חיישינן משום דלא ניחא ליה דליקרייה לוה רשע ולא ישלם וניחא ליה דלישכח בעל חובו למטרף מידי מן הלוקח:
סוף סוף. כי טרף ליה בעל חובו לגבי דלוקח הרי לוקח קורא לו לוה רשע ולא ישלם. לא דמצי אמר ליה מוכר להכי זביני לך שלא באחריות דלא ליהוי ליה עוד שום תרעומות:
דסלקין לעילא. מבבל לא"י:
ודנחתין לתתא. מא"י לבבל כלומר הוו ידעין הכל האי דינא. ולא אמרן דמפצי ליה אלא כשאין מכיר בה הלוקח שהיא בת חמורו דמוכר:
לא מפצי ליה. דהשתא ידע דעובד כוכבים באנסות לקחה ממנו ולא בדין:
ולא אמרן. אפי' להיכא שאין מכיר בה שהיא בת חמורו דמפצי ליה אלא דקא אניס ליה עובד כוכבי' בלא אוכפא דאיכא למימר מה שהכיר אניס ומה שלא הכיר לא אנס ומש"ה דינא הוא דמפצי ליה אבל אניס לתרוייהו לא מפצי ליה: אמימר כו': פיסקא אומן שמתקן כלים אם מבקש ממנו בעל הבית שיחזור לו את כליו אע"ג דאין רואהו בידו אין לו חזקה לאומן לומר לקוח הוא בידי:
אמר רבה ל"ש. דאין לו חזקה אלא שמסר לו בעל הבית בעדים דאע"ג דלא ראהו בידו אין לו חזקה לאומן לומר לקוח הוא בידי משום דסביר ליה המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים אבל מסר לו שלא בעדים אע"ג דראוהו בידו יש לו חזקה דמתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם. לא נתת לי שום כלי לתקן:
אמר ליה אביי אי הכי אפי' בעדים. מסר לו כיון דלא ראוהו הוי חזקה מתוך שיכול לומר לו כו'. משום דמשמע לו המפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים:
אמר ליה מי סברת כו'. אמר רב' מפרש לה לסיפא[2] כיוצאת העדות מחמת ידי אחר ולא מחמת ידי אומן וכי אמר ליה המערער להאי אחר מה טיבו אצלך אמר לו בפני אמרת לו לאומן למוכרו למי שירצה ואני קניתיו ממנו דבריו קיימין מיגו כו' כי אמר ליה נמי זבינתה ניהליה ובפני אמרת לו שימכרהו או יתנהו למי שירצה מהימן:
אי דאית ליה ארע' אחריתי עליה דידיה הדר. ראיתי לרב רבי אברהם ברבי דור זכרונו לברכה שהקשה מי יודע חובותיו של זה שמא המשועבדין והבני חורין כולן צריכין לחובותיו ואחרים ראיתי מקשים דלמא שויא ניהליה אפותיקי מפורש דאינו גובה משאר נכסים כלל שאין שעבודו אצרו עליו דהא אמר ליה אין לך פרעון אלא מזו וכדמוכח במסכת גטין ותמהני על דברים הללו אם יש עליו חובות הרבה שאין קרקעותיו מספיקות להם הרי זה בכלל אי דלית ליה ארעא אחריתי ומאי נפקא ליה מיניה ובן אם אפותיקי מפורש שאין שעבודו על שאר נכסים הרי אין לו ארעא אחריתי ואין כאן מקום לקושיות הללו.
אבל יש כאן שאלה, ודילמא חושש הוא שמא יקנה נכסים ויעשר לאחר זמן ויטרוף בעל חובו לפיכך הוא מעיד עליה והיכיאמרינן מאי נפקא ליה מינה והשיב רבי אברהם ברבי דוד ז"ל בזה שרבר דחוק הוא ואין אדם מעלה על לבו כדי שיעיד עדות שקר, וזה מספיק.
אבל הייתי יכול לומר שהדין כך הוא שאם קנה נכסים היום או מחר שיחזור לוקח על בני חורין שקנה בכדי שיעור אותו חוב ויחזיר לו קרקעו דקיימא לן שומא דהדרא לעולם ואע"פ שכיון שמוכר שלא באחריות אין ללוקח עליו כלום לומר שאם אינו יכול לסלקו לבעל חוב כגון בהני שומות לא הדרי כדאיתא במציעא (דף ל"ח א') אינו משלם לו אבל שומא דהדרא הדר איהו וכופה למוכר לחזור ולפורטו ואפשר שלא תקנו שומא דהדרא אלא לבטל קרקע אבל לא ללוקח ולא מסתבר ואמרינן נמי התם שמו מינה דאיתתא ואינסיב' בעל לוקח הוי ולא מהדרי' ליה משמע דאי אינסיב' ושמו מינה מהדרינן ואע"ג דהוא לוקח וכן נמי כתב הרב רבי משה הספרדי ז"ל אלא מיהו הכא אפשר שאין הלוקח שלא באחריות יכול לכופו למוכר לסלקו כיון שבבר נפרע דלאו בעל דברים דידיה הוא וזה נראה עיקר. וצ"ע בדברי הגאונים ז"ל.
והא דאמרינן לעולם דלית ליה ארעא אחריתי. פירש הרב רבי יהוסף הלוי ז"ל דהוא הדין לדאית ליה ארע' אחריתי אלא לאודועי חששין הוא דאמרי הכי כלומר לכך אינו מעיד לו עליה משום דחיישינן שמא כשיבא בעל חוב זה לא ימצא לו קרקע אחרת שהוא משועבד לכמה בני אדם ולא ימצאו מהיכן יגבו.
לא ניחא ליה לשוויי נפשיה לוה רשע ולא ישלם. קשיא ליה לרב יהוסף הלוי ז"ל והא לאו דעדות שקר חמיר והיכי חשדינן ליה דעד שקר נמי רשע מיקרי דכתיב והיה אם בין הכות הרשע ובעדים זוממין הכתוב מדבר וניחא ליה דהכי קאמר דלא ליקריוה איניש לוה רשע ולא ישלם הוא ולהוציא ידי הבריות מתכוין.
והא דאקשינן הכא סוף סוף גבי אידך לוה רשע ולא ישלם הוא. כתב רבינו הגדול ז"ל וכיון דסוף סוף לא נפיק מהאי שמא לאו נוגע בעדות הוא וכן ראיתי לרבני המפרשים עד שהקשו ודלמא אכתי ניחא ליה משום דלא ליהוי גבי תרוייהו עבד לוה לאיש מלוה ומפרקינן כיון דמיקרי הכי לא איכפת ליה בי תרי לחד.
ותמהני היכי מכשירינן ליה משום האי טעמא דסוף סוף לגבי לוקח מיקרי לוה רשע אדרבה איכא למיחש דלמא לית ליה בעל חוב כלל והוא מתכוין להעמידה בידו של לוקח משום דלא להוי לגביה לוה רשע ולא ישלם תדע דהא אקשינן לעיל אילימא אחריות דעלמא כל שכן דניחא ליה ולא אוקימנא בדלית ליה ארעא אלמא אע"ג דלית ליה מעמידה לפניו משום שלא יהא לוה רשע ולא ישלם לגבי הלוקח ושמא תאמר נהי דכשאין אנו רואין כאן בעל חוב יש לחוש לכך מיהו בשיש כאן בעל חוב עדותו עדות משום דודאי לחד מינייהו מקרי לוה רשע ולא ישלם ולא נפקא מיניה כלל ומשום הכי אקשינן הכא סוף סוף אכתי לא נהירא דא"כ הוה מצי לאוקמ' לההיא דלעיל בדקביל עליה כל אחריות ודלית ליה ארעא ובדאיכא בעל חוב.
אלא הני טעמי חבטי בעלמ' נינהו, דליכא דלא קפיד בו לוה ולא משלם דתרי טפי מחד שזה שנה בחט' והחזקוהו עד בעיני הבריות ושמעתין הכי פירוש' סוף סוף לוה רשע ולא ישלם הוא לגבי דהאי ואפילו הכי לא חשיד לך בהכי דהא לא חיישת אלא לבעל חוב אי הכי גבי בעל חוב נמי אמאי חשיד לך משום לוה רשע ולא ישלם ופריך להכי נסיבנא טעמא משום בעל חוב משום דלהאי לוקח לאו לוה רשע ולא ישלם הוא והכין היא תריצת' דמילת' בודאי.
ויש מתרצים כדברי רבינו ז"ל הכי, דאי ליכא בעל חוב לאו ליה רשע ולא ישלם הוא אע"פ שנטל ממנו מעות דאמר כשם שלקחתיה אני ולא הייתי יודע שהיא גזולה כך מכרתיה לך חבל במקום בעל חוב ביון שמחמתו טורפה הוה לוה רשע ולא ישלם. ואע"ג דמצי לאוקמ' בשערער זה מחמתו כגון שאומר שהיא גזולה בכל ענין בעי לתרוצה ואפילו כשיצא עליה ערער שהמוכרה למכור זה גזלה, ולא דייק כלל.
אפילו כולהו לא מיבעי ליה לפצוייה. וכל שכן ישראל משום דאמר ליה קום בדינו עליה אבל נכרי כיון דלא אפשר למיקם עליה בדינא ומעשיו מוכיחין דשלו הוא אימא ליפצי ליה קא משמע לן והכי נמי אמרינן (בבבא מציע' די"ד ב') אי חמר ליה אחוי ליהטרפך ואשלם לך ופרש"י ז"ל אחוי דבדין טרפוה מינך ואשלם לך שמע מינה שלא כדין אינו משלם לו כלום לא בנכרי ולא בישראל.
לא שנו אלא שמוסר לו בעדים כו'. פירוש כולה שמעתין באומן במטלטלין רהטה וחזקה דאלתר היא ומיהו משנתנו בחזקת שלש שנים נשנית אלא משום דמשכחת לכולהו באומן בכבדים וכענין ששנו בברייתא ראה עבדו ביד אומן קא אמרינן עלה כולה מגו דשמעתין ופי' מסר לו בעדים דאינו נאמן לרבה אע"ג דלא ראה כדאקשי ליה אביי וכל שכן ראה דלית ליה חזקה אבל מסר לו שלא בעדים אע"ג דראה יש לו חזקה מדאקשינן ליה לקמן ובראה מיה' תפיס הלכך לרבה מאי אומן אין לו חזקה אומן בכלי זה כלומר שיש עדים שמסר לו בתורת אומנות.
ואיכא למידק כיון דקסלק' דעתך השת' דמפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים אחר נמי לא מהימן היכא דמסר ליה בעדים ואמאי לא אקשינן ליה השתא אי הכי אחר נמי ומיהו ודאי רב נחמן בר יצחק אתרי לישני אקשי לה לקמן אלא דמילת' תמיה' טובא רבה מאי קסליק אדעתיה ואביי נמי אמאי לא אקשי ליה ואינהו ודאי אמתניתין קיימי אלא שמצינו כיוצא בה בתלמוד בפי'.
ואיכא ומפרשי לה הכי, דהני עדים דקאמרי השתא לאו עידי פקדון ממש נינהו דחזו דבתורת אומנות בא לידו דא"כ קשיא אחר נמי אלא הני עדים דחזו דמסריה ניהליה חאריה להאי מידי ולא ידיע אי בתורת אומנות אי בתורת זביני ואי אחר הוא מצי למימר בתורת זביני בא לידו או במתנה נתנם לו כדאיתא (בשבועות דף מ"ה ב') וכיון דאומן הוא לא מהימן אבל בלא עדים כלל מהימן מאי ואם תאמר הני' עדים מאי מהנו ליה איכא למימר כיון שהעדים מעידין שמסרו לו סתם רגלים לדבר שבתורת אומנות הוא שאלו באו בתורת מבר היה לו לפרש אבל בשאר בני אדם סתמן למקח ולאו מלתא הוא דאי הכי אמאי אתותב אפילו למאן דבעי עדים וראה נמי איכא טובא בין אחר לאומן כיון דהני עדים בכי האי גונא מסהדי דמיה' ודאי לא הדר ביה והאי לא היו דברים מעולם דקאמרינן בשמעת' לאו כפירה ממש דהא אע"ג דראה קאמרינן אלא לא היו דברים מעולם שבאו מידך לידי אלא מאחר הוא לקוח בידי אי נמי לא היו דברים מעולם ממש ודלא ראה ולישנא דשוי' לתרוייהו קאמר אמר ליה אביי אי הכי בעדים נמי פירוש לאו למימרא דאביי לית ליה מגו גבי אומן דהא שמעת' מוכח' לקמן דאית ביה מגו אלא הכי קאמר מאחר דמהימן לן במגו היכא דליכא עדים כי איכא עדים נהי איכא למימר בה מגו דחזייה אביי לדעתיה דרביה מדקא מפליג בין איכא עדים ובין ליכא עדים ולא מפליג בין ראה בין לא ראה שאין בה חילוק אלא בין ראה בין לא ראה איכא עדים אין לו חזקה ולהכי אקשי ליה אי הכי אי נמי משום דהוה סבר אביי אי בדאיכ' עדים וראה פשיט' אלא לאו אפילו בדלא ראה ודומה ללשון הזה וגדול הימנו בפרק קמ' דסוכה אי הכי סכך פסול נמי לא לפסול אלא בד' אמות דמקשה גופיה סבר הכי ודעתיה דאביי למימר דהיב' דראה בין מסר לו בעדים בין לא מסר לו כעדים אין לו חזקה דהוה ליה כדברים העשויין להשאיל ולהשכיר שאין אחד נאמן שכל הדברים עשוין לינתן ליד אומן בתורת אומנות ואם לא ראה מהימן במגו דאי בעי אמר החזרתי לך וכדאקשי ליה הכא רבא לאביי אלא לאו דליכא עדים וראה וקתני אומן מהימן אלמ' איהו סבירא ליה דלא מהימן וטעמ' כדאמרן ורבה הוה סבר דלא דמו דדברים העשוין להשאיל ולהשכיר אין אדם עשוי להשאילן בעדים שאינן מצויין כל היום ועוד שהוא סומך בחברו שהרי הוא משאיל לו כליו אבל באומן כשאדם נותן כליו לאומן פעם אחת בשנה יכול הוא ליתן לו בעדים או לעשות מלאכתו בביתו של בעל הבית.
אי דאית ליה ארעא אחריתי עליה דידיה הדר: כתב הראב"ד ז"ל: קא מקשו הכא דמי יודע חובותיו, שמא המשועבדין והבני חורין כולין צריכין לחובותיו. ותו, דקאמר ואי דלית ליה מאי נפקא ליה מינה, דילמא דאקנה אמר ליה וחשב בלבו אקנה נכסים וזה יבא ויטרוף ועל כן רוצה שתעמוד המכירה זו בידו של לוקח ויבא בעל חוב ויטרוף אותה קודם שיהיו לה נכסים אחרים שיגבה מהם. ותירץ הוא ז"ל, כי קושיא זו האחרונה אינה קושיא, כי דבר רחוק הוא שיחשוב בלבו אעשיר ואקנה ויכחש על העושר העתיד שלא יטרפנו בעל חובו. ועל הקושיא הראשון תירץ, כי לא חששו אלא לחוב הידוע בשטר, אבל לא מן הסתם, שאם לא נודע החוב בודאי איננו, שאילו היה בשטר כל מלוה בשטר קלא אית ליה.
ואני תמה, איך אפשר להעמיד שמועתינו בחוב ידוע, והא בכולה ליחוש דילמא אקשינן ודחקינן ביה בלקח ומכר לאלתר ואמרי עדים דלא הוה ליה ארעא מעולם, ואם איתא ליחזי אנן היאך כתב לו, ולעיל גבי שותפין דאיצטריכי לאוקומה בשקבל עליו אחריות ואחריות דנפשיה בלחוד ולא אחריות דעלמא, וכל הדחקין האלו למה, כיון שאין חוששין אלא לחוב ידוע, ובכולהו ליחוש קא פרכינן.
ומה שאמר הרב ז"ל שאלו היה עליו חוב בשטר קול היה לו, וכי כל שלוה בשטר ידוע הוא לכל, לא אמרו אלא לגבי לקוחות דעל ידי חקירה יכולין לדעת עם הקול היוצא וכל שלא חקרו אינהו דאפסידו אנפשייהו. אלא הכא חששא בעלימא הוא שחששו לנגיעת עדותו, ואנן על מה שהוא בלבו אנו דנין וחוששין, והכי קאמר, אם יש לו קרקע ויודע בעצמו שיספיק למה שהוא חייב, עליה דידיה הדר, ואי לית ליה כדי חובותיו מאי נפקא ליה מינה.
ופריק דלית ליה. ודקא אמרת מאי נפקא ליה מינה, אפילו הכי לא ניחא ליה דליהוי רשע ולא ישלם. והקשה הרב רבי יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש, והא לאו דעדות שקר חמיר, והיכי חיישינן ליה, דעד שקר נמי רשע מיקרי, דכתיב והיה אם בן הכות הרשע ובעדים זוממים הכתוב מדבר. ותירץ דהכי קאמר דלא ליקריוה אינשי לוה רשע ולא ישלם, ולצאת מידי לעז הבריות מתכוין.
והראב"ד ז"ל כתב, שיש שואלין והאיך חוששין כאן לנגיעת עדות של זה האחד, והא אמרינן ביבמות בפרק כיצד אשת אחיו (כה, ב) עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו להם חכמים על דבר זה, ופירשו בירושלמי לפי שאין שנים מצויין לחטוא בשביל אחד, והכא נמי כיון שיש אחר עמו מה אנו חוששין לו. ותירץ הוא ז"ל, דהתם עדות מקח ראשון בלא שום חששא, ולקח זה השדה שיקח אותו העד מן הלוקח חשדא בעלמא הוא על הלוקח למפרע, וכיון שהיא האחר עמו בעדות המקח אין כאן חשד למפרע, אבל הכא בשעת עדות נוגע בדבר הוא לכל שמעיד על עצמו.
הא דאקשינן: סוף סוף לגבי דהאי לוה רשע ולא ישלם הוא: פירש הרב אלפסי ז"ל, סוף סוף לגבי לוקח לוה רשע ולא ישלם הוא, ולא נפיק ליה מהאי שמא, וכיון דסוף סוף לא נפיק מהאי שמא לאו נוגע הוא בעדות, ואמאי אינו מעיד. עד כאן. וכן פירש ר"ש ז"ל.
וקשיא טובא, דכל שכן שהוא נוגע בעדות, וכדאמרינן לעיל גבי שותפין הכא במאי עסקינן שקבל עליו אחריות, ואקשינן אחריות דמאן אי נימא אחריות דעלמא, כל שכן דניחא ליה, כלומר שאם תצא מתחת ידו של זה יהא חייב לשלם לו. ועוד דהכא איפשר דאינו חייב לעלמא וניחא ליה דיקום בידא דהאי דלא ליהוי לגבי דידיה לוה רשע ולא ישלם. ועוד דילמא לגבי בעל חוב אינו חושש עדיין, שמא לא הגיע זמנו, ולזה חושש עכשו, שעכשו תצא מתחת ידו. ועוד לכשתמצא לומר שהוא חייב לאחרים, בודאי יותר הוא חושש שלא יקראוהו שנים לוה רשע משלא יקראנו אלא אחד, דעכשו יהא מוחזק בלוה רשע ולא ישלם.
ומסתברא דהכי פירושא, אם איתא דטעמא משום דלא לקריוה לוה רשע ולא ישלם הוא דחשבת ליה נוגע בעדות, אמאי נסבת לה מפני שמעמידה בפני בעל חוב דאינו יודע, ושבקת טעמא דלא לקריוה לוקח גופייהו לוה רשע. ופריק אי משום לוקח לא חיישינן דאיהו לא חייש דליקריה איהו לוה רשע ולא ישלם, דאמר ליה להכי זביני לך שלא באחריות.
ואם תאמר אם כן עדיפא מינה הוה ליה לאקשויי, אי הכי פרה וטלית נמי אמאי מעיד לו עליה, דסוף סוף לוה רשע ולא ישלם הוא. ועוד דהשתא מפרה וטלית סלקינן. וי"ל דהשתא אדרבין קיימין ועליה דייקינן, ורבין לא איירי בפרה וטלית כלל, הילכך עדיף ליה לאקשויי אדרבין, ובמאי דפרקינן דאמר ליה להכי זביני לך שאל באחריות סלקא לן פירוקא אמתניתא כנ"ל.
כולהו נמי לא מפצי ליה: פירוש וכל שכן ישראל, דלעולם אין מוכר חייב לפצות את הלוקח עד שיתחייב בבית דין, דאמר ליה מוכר אחוי טרפך ואשלם לך, אלא דבגוי כיון דלא אפשר למיקם עליה בדינא ומעשיו מוכיחין שהיא שלו, כיון שלוקחה ממנו ומני לו את האוכף, הוה אמינא דליפצי ליה, קא משמע לן אמימר [דלא. וכן פירש רש"י ז"ל (בבא קמא ע, א) אחוי טרפך דבדין טרפוה מינך ואשלם לך. שמעינן מינה דאי טרפיה שלא כדין אינו משלם לו כלום לא בגוי ולא בישראל. והדין נותן, דכל שלא עמד עליו בדין ולא חייבוהו בית דין גזל הוא, ואחריות אונסין וגזלה לא קבל עליו.
אמר רבה לא שאנו אלא שמסר לו בעדים: כלומר, ואף על פי שלא ראה עכשיו בידו, דכל שמסר לו בעדים אינו יכול לפטור עצמו בשום צד, וכדמסיק רבה ומפרש טעמיה דהמפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים, והילכך כל המפקיד אצלו בעדים אין לו מגו, ולפיכך אינו נאמן לומר מעתה חזרתי ולקחתיו ממך. אבל מסר לו שלא בעדים נאמן לומר לקוח הוא ביד, שחזרתי ולקחתיו ממך, מתוך שיכול לומר לו לא היו דברים מעולם, כלומר, לא היו דברים כמו שאתה טוען, דבין שלא ראה בין שראה עכשו בידו ויש עדים שמכירין אותו שהיה של תובע, יש לו מגו, דאי לא ראה יכול לומר לו לא היו דברים מעולם ולא בא לידי מעולם, ואפילו ראה יכול לומר לא בא לידי בתורת אומנות כמו שאתה אומר, אלא במקח, ואי נמי לא בא לידי מידך, אלא בשוק קניתיו מאחר, שמא מכרתו לו.
ודע לך דרבה אפילו כשראה קאמר, דמהימן כל שמסר לו שלא בעדים, מדמותיב ליה אביי מברייתא דקתני ראה עבדו ביד אומן וטליתו ביד כובס, קתני מיהא ראה, אלמא שמעיה אביי לרבה רביה דאמר בהדיא דכל שמסר לו שלא בעדים בין לא ראה בין ראה מהימן. ועוד דהא אתא רבא לאותובי לאביי ולסיועי לרבה מברייתא דקציצה, וקא מוקי לה איהו בדליכא עדים ובדראה, אלמא רבה אפילו בדראה קאמר דאומן מהימן, ואף מדברי רבה עצמו שמעינן לה, מדמפליג בין מסר בעדים למסר שלא בעדים, ולא מפליג בין ראה ללא ראה, שמע מינה דלדידיה אין כל הדבר תלוי אלא בדמסר בעדים וכמסר שלא בעדים.
אמר ליה אביי אי הכי בעדים נמי: אביי הוה סבור דלרבה כל שמסר לו בעדים אפילו יש לו מגו דהחזרת[י] אינו נאמן, ולפיכך היה מקשה והולך מאי שנא דבדליכא עדים נאמן ומשום מגו. ואף על גב דאביי נמי אית ליה טענת מגו באומן, דהא משמע דלדידיה כל היכא דלא רעה נאמן מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם אי נמי החזרתיו לך, וכפשטה דברייתא דקתני ראה עבדו ביד אומן, דאלמא דוקא ראה הא לא ראה מהימן, אפילו הכי מקשה לי[ה] לרבה אי הכי בעדים נמי, והכי קאמר ליה, בשלמא אי אמרת איפכא, דבמסר בעדים ולא ראה מהימן ובדמסר שלא בעדים וראה לא מהימן, שפיר, דכל שלא ראה מהימן מגו דאי בעי אמר ליה לא בא לידי מעולם ואי נמי החזרתיו לך, דהא אפילו בכלים עשויים להשאיל ולהשכיר, שאינו נאמן לומר לקוחין הן בידי, אם לא ראה נאמן, אלא בדראה אינו נאמן, דכל כלי שיש ביד אומן באומנותו, שהכל צריכין ליתן כליהם טלית ביד כובס ובגד לצבוע לצבע, אלא לדידך דאמרת דאפילו בדראה נאמן ועשיתו לאומן בזה כשאר כל אדם, אם כן אפילו בדמסר בעדים למה אמרת שאינו נאמן, דהתם נמי הא אית ליה מגו.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(מג) פיסקא אומן אין לו חזקה. אמר רבה לא שנו אלא שמסר לו בעדים אבל מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לו להד"מ כי אמר לקוח הוא בידי מהימן. פי' לקמן בגמרא מוכיח דלרבה לא שני לי' בין ראה ללא ראה. אלא בין מסר לו בעדים בין מסר לו שלא בעדים. וטעמי' דרבה דקסבר מאי דתנן אומן אין לו חזקה כגון דידיע מילת' שבעסק אומנות בא לידו זה הכלי אז אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי אבל אם אינו ידוע לעולם שבעסק אומנות בא לידו אע"פ שהיא אומן לתקן כלים הו"ל באותה כלי כשאר כל אדם ונאמן לומר לקוח היא בידי. וקא דייק רבה הא מילתא מדתני האומנין והשותפין והאריסין כדפריש רבי' יוסף בן מיג"ש זצוק"ל מה שותפין ואריסין דידוע מילתא דבהאי ארעא הוא שותף וארוס בהדי' אף אומן נמי דידוע מילתא דבההיא כלי הוא אומן הילכך אם מסר לו הכלי בפני עדים לתקנו לא מבעי' אם ראה עכשיו הכלי בידו בעדים המכירים כי הוא שלו שנותנו לו. וא"י לטעון לקוח היא בידי שהרי יש עדים שע"י אומנות בא לידו אלא אפי' לא ראה הכלי בידו חייב להחזירו לו ואינו נאמן לומר לקוח הוא בידי ולא החזרתי לך דכיון שמסר לו בעדים. ואע"ג דאיכא מיגו דנאנסו דקסבר רבה המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. וכאלו התנה עמו מתחלה שלא יוכל לכפור לו את שלו לא בטענת החזרתיו לך ולא בטענת לקוח היא בידי כ"א בטענת נאנסו שהאמינתו תורה כדפרישית במה"ק אבל אם מסרו לו שלא בעדים. לא מבעיא אם לא ראה הכלי בידו שיכול לטעון לו כל טענה שהוא רוצה בין לקוח היא בידי בין אין לך בידי כלום בין החזרתי לך. אלא אפי' ראה הכלי בידו בעדים המכירים אותו שהוא שלו שבטלו שתי הטענות אפ"ה יכול הוא לטעון לקוח הוא בידי כדין כל אדם ולא אמרי' שבתורת אומנות בא לידו כיון שהוא אומן לתקן כלים אלא כיון שלא הוחזק אומן באותה כלי דינו כשאר כל אדם זו היא סברתו של רבה. ונראה לי דל"ג מתוך שיכול לומר להד"מ שזה הלשון לא יפול אלא היכא דלא ראה הכלי בידו ולקמן מוכח דרבה אמר אע"ג דראה הכלי בידו שאינו יכול לכופרו ואפ"ה הוא נאמן לומר לקוח הוא בידי כדין כל אדם. אלא ה"ג בלחוד אבל מסר לו שלא בעדים כי אמר לקוח הוא בידי מהימן. ומשום דבאתקפתא דאביי גרסי' מתוך אישתביש וכתבי לי' נמי במילתי' דרבה ור"י בן מיג"ש גריס לי' ומפרש הכי מתוך שיכול לומר להד"ם כלומר לא נתת לי כלום בדלא ראה אי נמי לא לקחתיו ממך לעולם בתורת אומנות אלא בתורת לקוחה בדראה כשטוען עכשיו ואמר לקחתיו ממך בתחלה בתורת אומנות ואח"כ מכרתו לי נאמן. ואינו נראה לי פת' זה כלל שמי הביא להודות לי שכאומנות בא לידו מתחלה ויצטרך למיגו ולא יאמר כי מתחלה בא לידי בתורת מקח ולא בעסק אומנות. ורבי' שמואל זצוק"ל כתב מתוך שיכול לומר להד"מ שלא מסרתו לי אלא אחר מסרו לי שמכרתו והיא מסר לי כי אמר לי' נמי אתה מסרתו לי ומכרתו לי נאמן בהאי מיגו. וגם זה אין בו מתום דאי הוה טעין שאחר מסרו לי אמאי הוה נאמן טפי מאתה מסרתו לי אין טעם הדבר אלא משום דכיון דמסר לו שלא בעדים כאחר דמי ואחר הוא נאמן בלא מיגו והנכון בעיני דל"ג לי' ואביי ל"ש לי' בין מסר לו בעדים ובין מסר לו שלא בעדים אלא בין ראה ללא ראה שאם ראה אע"פ שאין לו עדים שמסר לו בענין אומנות אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי ואע"פ שכל אדם נאמן זה אינו נאמן שכיון שהוא ידוע לעולם שהוא אומן לתקן כלים אמרי' בתורת אומנות בא לידו ולא בתורת מקח ולא בעי' שיהא ידוע אומן באותו כלי דומיא דאריסין ושותפין כדבעי רבה. ואם לא ראה הכלי בידו אעפ"י שיש לו עדים שמסרו לו בתורת אומנות נאמן לומר לקוח הוא בידי מתוך שיכול לומר החזרתיו לך שהמפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים נמצא דפליגי רבה ואביי בלא ראה ואיכא עדי מסירה דלרבה לא מהימן דליכא מיגו דקסבר צריך להחזיר לו בעדים ולאביי נאמן דאיכא מיגו ואותבי' אביי לרבה ואמר לי' הדרי בי שאין צריך לפורעו בעדים. והושוו שניהם לומר שהוא נאמן בין בהחזרתיו לך בין בלקוח היא בידי נשאר' חלוקת' ברא' וליכ' עדי מסיר' דלאביי לא מהימן ולרבה מהימן ואותבי' ר"נ לרב' מדיוק' דמתני' ואיתוק' בתיובתא ובטלו שני דברי רבה ונתקיימו דברי אביי בתרווייהו. כ' רבי' יצחק מפאס זצוק"ל והאי דאמרי' דלית לי' חזקה בין אומן בין אחר בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר הנ"מ היכי דראה אותם בידו. כדתניא ראה עבדו ביד אומן וטליתו ביד כובס. אמר לו מה טיבו אצלך אמר לו אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה לא אמר כלום. אבל אי לא ראה אע"ג דמסרי' ניהלי' בסהדי מיגו דאי בעי למימ' אהדרתי' ניהלך מהימן כי אמר זבינתי' ניהלי מהימן כו' וכתב הדין סברא דרבואתא ואני קשיא לן האי סברא דהא רבה דאית לי' מיגו דאיתותב וסלק לי' בתיובתא ושמעת מינה דהאי דינא דאומן לא אמרי' בי מיגו הילכך בין ראה בין לא ראה אע"ג דיכול למימר לא היו דברים מעולם היכי דליכא סהדי אי נמי החזרתיו לך בדאיכא סהדי כי אמר זבינתי' ניהלי לא מהימן והאי דאמרי' ראה תניא לאו למימר דאי לא ראה ואמר זבינתי' ניהלי מהימן אלא דאי אמר לא מפקינא לי' לא אמרי' לי' אפקי' דלחזיוה. ולהכי תניא ראה. וסברת רבואתא היא אורה ושמחה וששון ויקר. והיא ההלכ' והמשפט הנוהג' בישראל. וסברת רבי' יצחק כחומץ לשינים וכעשן לעינים והעושה כדבריו בענין זה כעושה כדברי ב"ש וחייב מיתה דלא איתותב רבה אלא היכא דליכא עדים דוקא והוא דראה דליכא שום מיגו אבל היכא דלא ראה דאיכא מיגו. ליכא מאן דאמר דלא מהימן ואע"ג דאיכא עדים. ברם רבה הוה אמר דלא מהימן משום דסבר דלית שם מיגו דצריך להחזיר לו בעדים והדר בי' ואמר דאינו צריך להחזיר לו בעדים וכיון דאיכא מיגו נאמן:
(מד) פיסקא במכיר בה שהיא בת חמורו. פי' ואפי' באחריות אם מכרה מעיד לו עלי' ומדסיפא במכיר בה. רישא נמי במכיר בה שהיא שלו. וליכא לאוקומה באחריות דא"כ לא הוי נוגע. דכיון דמכיר בה שהיא שלו. תו לא מצי מיהדר עילוי' ולפני בעל חובו נמי אינו מעמידה כיון דמכרה לו באחריות ומוקי לה שמכרה לו שלא באחריות. ואז יש לחוש שמעמידה בפני בעל חובו. ושמואל דאמר המוכר שדה לחבירו שלא באחריות דוקא קאמר ולא משום רבותא נקטי' ודוקא בערער דגזלנותא אינו מעיד אבל ערעור דמכירה או דבעל חוב מעיד דהא מצי בעל חובו למיטרף מינייהו:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג (עריכה)
ודייק עלה היכי דמי אי דאית ליה ארעא אחריתי עלה הדר ואי דלית ליה ארעא אחריתי מאי נפקא ליה מיניה לעולם דלית ליה ארעא אחריתי ולא ניחא ליה דליהוי לוה רשע ולא ישלם סוף סוף לגביה דהאי לוקח לוה רשע ולא ישלם הוא. ופרקינן דאמר ליה להכי זביני לך שלא באחריות. ה (ו) א דדייקינן אדשמואל אי דאית ליה ארעא אחריתי עלה הדר ואוקימנא דלית ליה ארעא אחריתי, לאו למימרא דהא דשמואל לא מיתוקמא אלא בהכי, דהא עיקר טעמיה דשמואל דאמר אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו לאו בדידעינן דאיכא עליה בעל חוב קאי, אלא מספיקא נמי איכא למיחש דילמא איכא עליה בעל חוב כדברירנא (לעיל סי' קנב) משמעתא דלעיל דקא מקשינן אבבא דפרה וטלית וליחוש דילמא מטלטלי אגב מקרקעי אקני ליה, ואצטריכנן לאוקמה כגון שלקח ומכר לאלתר אי נמי דאמרי עדים ידענא ביה בפלניא דלא הויא ליה ארעא מעולם, דשמע מינה דאי הוה שתות ביני ביני כשיעור דיכיל לאקנויי מטלטלי אגב מקרקעי לבעל חוב מספיקא נמי חיישינן דילמא אקני ליה, ותו מדאוקימנא כגון דאמרי עדים דלא הויא ליה ארעא מעולם, דשמעתא מינה דאי לא אמרי הכי חיישינן. ועוד מדאקשינן מינה אאידך דשמואל דאמר השותפין מעידין זה לזה במידי דמסתלק מיניה שמעת מינה דמסתמא נמי חיישינן כדברירנא לעיל.
וכיון דמספיקא פסלינן ליה כי אית ליה ארעא אחריתי נמי מאי הוי, אטו ידעינן כמה זוזי מסקי ביה כי היכי דלימא דכי אית ליה ארעא אחריתי שיעור חובו לאו נוגע בעדותו הוא. אלא על כרחיך כי קא מקשינן [לא מקשינן] אלא לאשמועינן דלא שנא הכי ולא שנא הכי לאו נוגע בעדותו הוא ממה נפשך, דאי אית ליה ללוה ארעא אחריתי כשיעור חובו כי אתי בעל חוב עליה הדר, דהא אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין ואפי' הן זיבורית, ומאי הנאה אית ליה לאוקומה להאי ארעא בידא דלוקח ואמאי אינו מעיד, ואי דלית ליה ארעא אחריתי כשיעור חובו מאי נפקא ליה מינה לאוקמא להא בידו דלוקח כי היכי דתיקום בעל חובו, ומאי פסידא אית ליה לדידיה כי אתי בעל חוב ולא משכח מידי למגבא מלוקח. ואשתכח דלא שנא הכי ולא שנא הכי לאו נוגע בעדותו הוא ואמאי אינו מעיד. ומפרקינן לעולם אימא לך דאנפא דחששא [איכא] בהא מילתא, דחיישינן דילמא לית ליה ארעא אחריתי בשיעור חובו. ודקא קשיא לך מאי נפקא ליה מיניה לאוקמה קמי בעל חובו, דלא ניחא ליה דלקריוה אינשי לוה רשע ולא ישלם. וכי תימא סוף סוף לגבי דהאי לוקח לוה רשע ולא ישלם הוא, לאו קושיא היא, דאמר ליה להכי זביני לך שלא באחריות.
ושמעינן מינה דכל כי האי גוונא אע"ג דלאו הנאת ממון היא הנאה הויא והוה ליה נוגע בעדותו. ובדין הוא דהוה יכיל לשנויי לעולם דלית ליה ארעא אחריתי וניחא ליה לאוקמיה קמי בעל חובו כי היכי דליתי בעל חוב ולשקלה, דאי קני איהו נכסי אחריני בתר דגביה בעל חוב להאי ארעא מלוקח לא מיחייב לשלומי מיניהו לא לבעל חוב ולא ללוקח, אלא משום דנכסי דעתיד למקנא דבר שלא בא לעולם הוא ואפשר אתי ואפשר לא אתי, ואמטול הכי לא חיישינן ליה. ובדין הוא נמי דהוה ליה לשנויי ליה לעולם דאית ליה ארעא אחריתי וכגון דשויה להא דזבין אפותיקי לבעל חוב, דכל כמה דלא מתברר דלאו ארעא דלוה היא אית ליה לבעל חוב לאפוקה מלוקח ולא מצי אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו ואי מתנפקא מלוקח מחמת דאתברר דלאו ארעא דמוכר הות אית ליה לבעל חוב למהדר בזוזיה עליה דלוה דכמאן דזבין מיניה מידי דלאו דיליה דמי, והשתא כי מסהיד לאוקמה בידא דלוקח הוה ליה נוגע בעדותו מפני שמעמידה בפני בעל חובו, אלא חדא מתרי תלתא טעמי שני ליה:
קס. ושמעינן נמי דהמוכר שדה לחברו שלא באחריות ואתא בעל חוב דמוכר [ו]קא טריף לה מינה אינו חוזר עליו, דאמר ליה להכי זביני לך שלא באחריות. וההיא דגרסינן בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צב,א) נהי דאחריות דעלמא לא קביל עילויה אחריות דנפשיה מי לא קביל עילוי, לאו אמוכר דזבין שלא באחריות קאי, דנהי דאחריות דעלמא לא קביל לוקח עילויה אלא אדעתא דתהוי ליה אחריות אמוכר קא זבין, אחריות דנפשיה מי לא קביל, הא ודאי קבולי קביל, ולאו אדעתא דתהוי ליה אחריות דנפשיה אמוכר קא זבין, הלכך אי אתי בעל חוב דלוקח וטריף לה לא מיחייב מוכר לפצויי ליה, וכבר ברירנא התם בירור יפה. וההיא דאמרינן נמי התם (צא,א) נהי דאחריות דאימיה לא קביל עילויה אחריות דידיה מי לא קביל עילויה, שאני התם דמוכר גופיה קא בעי למטרפה, ומצי לוקח למימר ליה מאי אהני ליה דזבני מינך:
קסא. ושמעינן נמי דאיתא לדרב זביד דאמר אפילו נמצאת שדה שאינה שלו אינו חוזר עליו, מדקאמר טעמא מפני שמעמידה בפני בעל חוב, ולא קאמר טעמא שאם תמצא שאינה שלו חוזר עליו, שמע מינה כרב זביד סבירא לן דאמר אינו חוזר:
קסב. מכריז רבא ואי תימא רב פפא דסלקין לעילא ודנחתין לתתא האי בר ישראל דזבין ליה חמרא לישראל חבריה וקאתי גוי קאניס לה מיניה דינא הוא דמפצי לה מיניה ולא אמרן אלא שאינו מכיר בה שהיא בת חמורו של מוכר כו' ולא אמרן אלא דקאניס לה בלא אוכפה אבל אניס ליה ולאוכפה לא. דאע"ג דאין מכיר בה שהיא בת חמורו של מוכר, כיון דידע ליה לאוכפה דדידיה הוא, ולית ליה לגוי זכותא בגויה, וכי קא טעין דדידיה הוא שיקרא קא טעין, מדלגבי אוכפא שיקרא קא טעין לגבי חמרא נמי שיקרא קא טעין, ולא מיחייב מוכר לפצויי ליה.
וש"מ דהיכא דאין מכיר בה שהיא בת חמורו של מוכר וקא אניס ליה בלא אוכפא, אע"ג דאכתי לא אייתי גוי סהדי דדידיה היא, מיחייב מוכר לפצויי ליה לטעמיה דרבא ודרב פפא, דאי אמרת דוקא בדאייתי סהדי אבל לא אייתי מאי לא מיחייב לפצויי ליה, אי הכי מאי איריא במכיר בה שהיא בת חמורו של מוכר ודקאניס לה ולאוכפה, כי ליכא חדא מהני נמי, כיון דלית ליה לגוי סהדי הא אמרת לא מפצי ליה. ועוד דאי אמרת דכי אמר רבא דמפצי ליה בדאית ליה סהדי, אי הכי כי אניס לה ולאוכפה נמי אמאי לא מפצי ליה, אטו משום דאניס ליה לאוכפא שלא בדין לחזיקינהו לסהדי בשקרי. אלא לאו ש"מ דקסבר רבא דאע"ג דלית ליה לגוי סהדי נמי מסתמא מיחייב לפצויי ליה.
ואמטול הכי מסתברא לפרושי דהאי דינא דמפצי ליה דקאמר רבא לאו לפצויי ליה לגמרי הוא, דאחריותא דאונסא לא קביל עילויה, אלא לאשתעויי דינא בהדי גוי הוא, דדילמא גוי קושטא קא טעין וכי זבין ליה המוכר ללוקח מידי דלאו דידיה זבין ליה. ובדין הוא דלא ליחייבי למוכר לפצויי ליה ללוקח כלל עד דקאי לוקח בדינא בהדי גוי ומחייבין ליה בדינא לאהדוריה לחמרא לגוי, כדאמרינן התם גבי קרקע דאמר ליה מוכר ללוקח אחוי לי טירפך ואשלם לך, אלא שאני קרקע דכיון דמפיק לה מיניה דלוקח נמי כי מייתי מוכר או לוקח ראיה מחתינן ליה לגוה, לא מחייבינן ליה למוכר לפצויי ליה עד דכתבין ליה טירפא עליה דלוקח, דאי נמי מפקין לה מיניה מקמי הכין לית ליה פסידא, אבל בעלי חיים ושאר מטלטלי דאי מפיק להו תובע מנתבע מצי לאברוחינהו, מעיקרא נמי מיחייב מוכר לפצויי ליה ללוקח לאשתעויי דינא בהדי מערער מקמי דליפקינהו מלוקח. אי מצי דחי ליה מיניה בדינא מוטב, ואי לא חזינן, אי מחמת דאתברר דלאו חמרא דמוכר הוה משלים ליה ללוקח, ואי מחמת אונסיה דגוי דלא ציית דינא אי נמי מחמת שתקפו גוים, אפילו רבא ורב פפא מודו דלא משלים ליה ללוקח ולא מידי דלא קביל מוכר עילויה לא אחריותא דאונסין ולא אחריות גוים.
ודוקא היכא דלא אתברר ללוקח מעיקרא דגוי שיקרא קא טעין, אבל היכא דאתברר דשיקרא קא טעין בחד מהני אנפי דאמרן ומאי דדמי להו, לא מחייבינן למוכר מעיקרא לאשתעויי דינא בהדי גוי כדאמרן. הדין הוא טעמיה דרבא ואיתימא רב פפא. ואמימר אמר אע"ג (דאיכא) [דליכא] כל הני לא מיחייב לפצויי ליה, מ"ט מידע ידעי דסתם גוי אנס הוא. וקיימא לן כאמימר.
והני מילי היכא דליכא סהדי כשרי דחמורו של גוי היא, אבל היכא דאיכא סהדי דלגוי היא מיחייב לפצויי ליה, דדייקינן טעמא דקא אניס ליה מיניה, הא איכא סהדי מיחייב לפצויי ליה. וטעמא נמי דסתם גוי אנס הוא, מכלל דאי מתברר דדידיה היא מיחייב לפצויי ליה. ודוקא לאשתעויי דינא מעיקרא בהדי גוי כדברירנא לטעמיה דרבא ואי תימא רב פפא, אבל לשלומי ליה ללוקח לא מיחייב אלא היכא דבדיני ישראל מצי גוי לאפוקי לחמרא מלוקח, דכי האי גוונא ודאי כי אפקיה מלוקח מיחייב מוכר לשלומי ליה. ואי לא אפקיה אלא בדיני גוים דלאו בדיני ישראל, הרי המוכר פטור דמאי הוה ליה למעבד ליה.
ודקאמרינן נמי דלכתחלה מיחייב לאשתעויי דינא בהדי גוי מקמי דליפקיה לחמרא מלוקח, דוקא היכא דבדיני גוים לית ליה פסידא למוכר לאודויי דאיהו זבניה להאי חמרא ללוקח, אבל היכא דאית ליה פסידא בהכי לא מיחייב לאשתעויי דינא בהדיה, דכיון דאית ליה פסידא בהכי כמאן דמחייבת ליה לשלומי דמי, וכי קביל עליה אחריותא בדיני ישראל אבל בדיני גוים לא קביל עילויה. הילכך אי מפיק ליה גוי לחמרא מלוקח בדין לפום דיני ישראל מיחייב מוכר לשלומי ליה, ואי לא לא. וש"מ דמטלטלי נמי להא מילתא בני אחריותא נינהו, ואי אפקינהו מערער מלוקח כדין אפילו במערער גוי מיחייב מוכר לשלומי ליה. ואין צריך לומר היכא דהאי מערער ישראל הוא ואיכא סהדי דדידיה נינהו, דודאי מיחייב לפצויי ליה, דכולהו מטלטלי חד דינא אית להו:
אי אית ליה ארעא אחריתי עליה דידיה הדר: כתב הראב"ד ז"ל מאי קא מקשו האי נמי מי יודע חובותיו שמא המשועבדים והבני חורין כולם צריכים לחובותיו. ותו דקאמר ואי דלית ליה מאי נפקא ליה מיניה דלמא דאקני אמר ליה וחשב בלבו אקנה נכסים וזה יבא ויטרוף ועל כן רוצה שתעמוד המכירה זו בידו של לוקח ויבא בעל חובו ויטרוף אותה קודם שיהיו לו נכסים אחרים שיגבה מהם. ותירץ הוא ז"ל כי קושיא זו האחרונה אינה קושיא כי דבר רחוק הוא שיחשוב בלבו אעשיר ואקנה ויכחש על העושר העתיד שלא יטרפנו בעל חובו. ועל הקושיא הראשונה תירץ כי לא חששו אלא לחוב הידוע בשטר אבל לא מן הסתם שאם לא נודע החוב בודאי איננו שאלו היה בשטר מלוה בשטר קלא אית ליה. ואני תמה איך אפשר להעמיד שמועתנו בחוב ידוע והא בכוליה לחוש דלמה אקשינן ודחקינן בה בלקח ומכר לאלתר ואמרי עדים דלא הוה ליה ארעא מעולם ואם איתא ליחזי אנן היאך כתב לו ולעיל גבי שותפין דאצטרכינן לאוקמה בשקבל עליו אחריות ואחריות דנפשיה בלחוד ולא אחריות דעלמא. וכל הדחוקין האלו למה כיון שאין חוששים אלא לחוב ידוע ובכולהו לחוש קא פרכינן. ומה שאמר הרב ז"ל שאלו היה לו חוב בשטר קול היה לו וכי כל שלוה בשטר ידוע הוא לכל לא אמרו אלא לגבי לקוחות דעל ידי חקירה יכולים לדעת עם הקול היוצא וכל שלא חקרו אינהו דאפסידו אנפשייהו אלא הכא חששא בעלמא הוא שחששו לנגיעת עדותו ואנו על מה שהוא בלבו אנו דנין וחוששים והכי קאמרינן אם יש לו קרקע ויודע בעצמו שיספיק למה שהוא חייב עליה דידיה הדר. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"י בעליות: אי דאית ליה ארעא אחריתי עליה דידיה הדר יש שלומדים מכאן דלא חשבינן ליה נוגע בעדות אלא אם כן יש עליו חוב שידוע לנו דאי אמרת מספק חיישינן שמא יש עליו חוב מאי האי דקאמר אי דאית ליה ארעא אחריתי כו': וכי מי הודיענו כמה חובות שיש עליו כדי שנדע שתספיק הקרקע שיש לו כדי לפרוע החובות שיש עליו. ולאו מלתא היא דהכי קאמרינן אי דאית ליה ארעא אחריתי שמספקת לפרעון חובותיו לכל מה שהוא חייב והוא יודע בעצמו שכן הדבר אם כן הוא אינו נוגע בעדות דהא עליה דידיה הדר ולא על הלוקח ואי לית ליה ארעא אחריתי שתספיק לפרעון חובותיו ויהיה בעל חובו זקוק ליפרע ממנה אחר שאין לו כלום שיוכל הבעל חוב לתובעו בדין שיפרענו ולעולם לספק חוב חיישינן וכדבעינן למימר לקמן. עד כאן לשונו.
אי דלית ליה ארעא אחריתי: כתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל אבל יש כאן שאלה ודלמא חושש הוא שמא יקנה נכסים ויעשיר כו' והשיב הראב"ד ז"ל בזה שהדבר רחוק הוא כו' עד וצריך עיון בדברי הגאונים ז"ל. ואף על פי שתשובתו של הראב"ד ז"ל מספקת לתרץ השאלה שנשאלה שאלתי מיהא לא נתרצה ממנו שיש לי לשאול עדיין לחוש אנן דלמא יש לו מעות טמונים ואינו רוצה לקנות קרקע עד שיפרעו חובותיו ומקרא מלא יש מתרושש והון רב ואם הדין הוא שהלוקח אינו חוזר וכופה הבעל חוב להחזיר לו מקחו צריך אני להשיב דאין הכי נמי דמצי תלמודא למימר הכי אלא דנקט חדא שאין לו מה לפרוע והוא יותר שכיח. עד כאן משטה לא נודעה למי.
דאמר לא ניחא ליה דלהוי לוה רשע כו': יש כאן לשאול היכי חיישינן ליה בעדות שקר כל היכי דלא להוי לוה רשע והא רשע דעד שקר טפי אלים וחמיר מרשע דלוה ואינו משלם ולא עוד אלא דהא אשכחן רחמנא דקריה לעד שקר רשע דכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע דהא אוקימנא לה בעדים זוממים דאמר עולא מנין לעדים זוממים שלוקין מן התורה דכתיב והצדיקו וגו' וכיון דקריה רחמנא לעד שקר רשע היכי חיישינן ליה דקא מסהיד עדות שקר כי היכי דלא להוי לוה רשע וכי תימא דהא דלא מקבלים סהדותיה לאו משום דחיישינן ליה דמכוון עדות שקר אלא משום דחיישינן דלמא נטיא דעתיה בסהדותא. הא ליכא למימר הכי דכי חיישינן למנטא דעתא הני מילי לגבי דינא שהוא דבר התלוי בראיית הלב דאיכא למימר דלא חזי זכותא למאן דסנאי ליה וחובה למאן דרחים ליה אבל גבי סהדותא כיון שהוא דבר התלוי בראית העין מאי מינטא דעתא איכא הלכך ליכא למימר הכי ויש להשיב בשאלה זו דהא דאמרינן דלא ניחא ליה דלהוי לוה רשע ולא ישלם לא להוציא עצמו ידי שמים הוא דלא ניחא ליה בהכי דאי משום ידי שמים כיון דלית ליה מידי מאי אית ליה למעבד אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה אלא האי דלא ניחא ליה בהכי לצאת ידי הבריות דכיון דחזו ליה דלוה ולא משלם קרו ליה רשע ומשום הכי חיישינן דלמא אסהיד עדות שקר כי היכי דלא לחול גבייהו לוה רשע ולא איכפת ליה ברשע דעד שקר דהא לא ידעי אינשי אי אסהיד עדות שקר אי לא. אי נמי יש להשיב דהא דלא מקבלינן סהדותיה לאו משום דחיישינן ליה בעדות שקר הוא אלא משום דכיון דלא ניחא ליה למהוי לוה רשע דאשתכח דקא מטיא הנאה מסהדותיה הויא ליה כמאן דאסהיד לנפשיה דלא מקבלים מיניה ולא משום דחיישינן ליה דמשקר בהאי סהדותא אלא משום דלא מקרי עד כלל. הר"י ן' מיגש ז"ל.
והראב"ד ז"ל כתב שיש שואלים והיאך חוששים כאן לנגיעת עדות של זה האחד והא דאמרינן ביבמות בפרק כיצד אשת אחיו עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו להם חכמים על דבר זה ופירשו בירושלמי לפי שאין שנים מצויין לחטוא בשביל אחד והכא נמי כיון שיש אחר עמו מה אנו חוששים לו. ותירץ הוא ז"ל דהתם עדות מקח ראשון בלא שום חששא ולקח זה השדה שלקח אותו העד מן הלוקח חשדא בעלמא הוא על הלוקח למפרע וכיון שיהא האחר עמו בעדות המקח אין כאן חשד למפרע אבל הכא בשעת עדות נוגע בדבר הוא לכל שמעיד על עצמו. הא דאקשינן סוף סוף לגבי דהאי לוה רשע ולא ישלם הוא פירש הריא"ף ז"ל סוף סוף לגבי לוקח לוה רשע ולא ישלם הוא ולא נפיק ליה מהאי שמא וכיון דסוף סוף לא נפיק מהאי שמא לאו נוגע בעדות הוא ואמאי אינו מעיד עד כאן. על כרחין לר"ש ז"ל קשיא טובא דכל שכן שהוא נוגע בעדות וכדאמרינן לעיל גבי שותפים הכא במאי עסקינן שקבל עליו אחריות ואקשינן אחריות דמאן אילימא אחריות דאתי מעלמא כל שכן דניחא ליה כלומר שאם תצא מתחת ידו של זה יהא חייב לשלם לו. ועוד דהכא אפשר דאינו חייב לעלמא וניחא ליה דתיקום בידא דהאי דלא להוי לגביה דיליה לוה רשע ולא ישלם. ועוד דלמא לגבי בעל חובו אינו חושש עדיין שמא לא הגיע זמנו ולזה חושש שעכשיו יצא מתחת ידו. ועוד לכשתמצא לומר שהוא חייב לאחרים בודאי יותר הוא חושש שלא יקראוהו שנים לוה רשע מה שלא יקראנו אלא אחד דעכשיו יהא מוחזק בלוה רשע ולא ישלם. ומסתברא דהכי פירושו ואם איתא דטעמא משום דלא לקרויה לוה רשע ולא ישלם הוא דחשבת ליה נוגע בעדות אמאי נסבת ליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו דאינו ידוע ושבקת טעמא דלא לקרויה לוקח גופיה לוה רשע. ופריק אי משום לוקח לא חיישינן דאיהו לא חייש דלקרויה איהו לוה רשע ולא ישלם דאמר ליה להכי זבני לך שלא באחריות. ואם תאמר אם כן עדיפא מינה הוה לאקשויי אי הכי פרה וטלית נמי אמאי מעיד לו עליה דסוף סוף לוה רשע ולא ישלם הוא. ועוד דהשתא מפרה וטלית סלקינן. ויש לומר דהשתא אדרבין קיימין ועליה דייקינן ורבין לא איירי בפרה וטלית כלל הלכך עדיף ליה לאקשויי אדרבין ובמאי דפרקינן דאמר למה להכי זבני לך שלא באחריות סלקא לך פרוקא אמתניתא כנ"ל. הרשב"א ז"ל.
עלה בידנו המוכר שדה לחברו שלא באחריות ויצא עליה מערער אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו אף על פי שלא נודע לנו שיש עליו חוב חוששים מן הספק שמא חוב יש עליו ואין מכשירין אותו לעדות מספק אפילו לקח שדה ומכר אותה מיד ויש עדים שלא לוה משום אדם בין מקח השדה למכירתה חוששים שמא קודם לכן לוה ושעבד לבעל חובו נכסים שהוא עתיד לקנות והוא רוצה שתעמוד שדה זו ביד לוקח כדי להעמידה בפני בעל חובו. מכר פרה לחברו שלא באחריות או שמכרה לו באחריות והלוקח יודע שלא היתה גזולה ביד המוכר כגון שמכיר בה שהיא בת חמורו ויצא עליו ערעור מעיד לו עליה שאין זה המוכר מפסיד כלום שתצא מתחת ידי הלוקח כיון שאינו חייב לשלם לו דמי הפרה שאין למוכר שום ריוח ושום הפסד אם תצא מתחת ידי הלוקח לפי שאין בעל חוב גובה מטלטלים מן הלקוחות ואפילו אם עשאן אפותיקי בשטר ונמצא שאין לחוש לו שהוא רוצה להעמידה בפני בעל חובו במה דברים אמורים בשיש שם עדים שהם יודעים שלא היה לו למוכר קרקע מעולם כגון שהיו מיושבי עירו והוחזק בו שלא היה לו קרקע אבל אם אין שם עדים שיודעים אם היה לו קרקע מעולם אם לאו חוששים אנו שמא הקנה לבעל חובו מטלטלים אגב קרקע והרי הוא מעמיד פרה זו בפני בעל חובו וכך אמרו חכמים הקנה לבעל חובו מטלטלים שקנה ושעתיד לקנות אגב קרקע דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא דאם לא כתב לו דלא כאסמכתא כו' חוששים שמא דעתו סומכת שיפרענו במעות ולא יהא זקוק בעל חובו לגבות מן הלקוחות ולפיכך ישמע לדבריו להכניס המטלטלים בתורת הקרקעות וכן אם לא כתב לו כטופסי דשטרי חוששים שמא לא היה לו קרקע אין תועלת במה שהקנה לו מטלטלים אגב קרקע וליפוי טופס השטר עשה כן וכיון דכתב בו דלא כטופטי דשטרי הרי העידו שיש במשמע זה שהן ידעו בו שיש לו קרקע. לא היו העדים יודעים שיש לו קרקע אם הודה בפניהם שיש לו קרקע רשאין לכתוב דלא כטופסי דשטרי לפי שהוא נאמן על שעבוד נכסיו ולחוב את הלקוחות שלוקחים ממנו אחר כך. כמו שהקרוב פסול לעדות כך כל מי שנוגע בעדות ונראה לדיינים שיש לו צד הנאה בו פסול לאותה עדות. חומר בקרוב מבנוגע בעדות שאם היה יודע לו עדות משנעשה חתנו ומתה אשתו פסול להעיד באותה עדות הואיל ותחלתו בפיסול היתה אבל אם היה יודע לו בעדות כשהיה נוגע בעדות וסלק עצמו מאותו ממון שהיה נוגע מחמתו בעדות כשר לאותה עדות. הקרוב פסול להעיד בין לזכות בין לחובה והנוגע בצד אחד בעדות שומעים דבריו אם יעיד בדרך שנוגע בה בעדות עדותו פסולה ואם הוא מעיד בדרך שאינו נוגע בעדות עדותו כשרה. שמעון שנתרעם בבית דין על ראובן שגזל ממנו בית או שדה ואמר שיש לו עדות בדבר אלא שלא היו עדים מזומנים לו בעת ההיא להביאם לבית דין ועמד ראובן ומכר אותו הבית או השדה ללוי ובא יהודה וערער על הבית או על השדה לומר שראובן מכרה לו ויש לו עדים על כך ובא שמעון להעיד ללוי שמכר לו ראובן הבית או השדה ויש שם עד שני שמעיד כן אין שמעון כשר לעדות זו לפי שנוגע בעדותו שהוא מצפה להוציא השדה בעדי גזלה מיד לוי שאף על פי שיזכה שמעון להוציאה מיד יהודה בעדי גזלה כמו שיזכה להוציא מיד לוי אין שמעון כשר לעדות לפי שאומר בלבו לוי נוח לי לדון עמו ויהודה קשה ממני שאוציאנה אף על פי שאין אנו יודעים שהוא נוגע בעדות אלא על ידי מה שנתרעם על ראובן בבית דין יש לנו לפוסלו על דבריו ולחוש לו שהוא נוגע בעדותו. בא שמעון להעיד שהבית והשדה של לוי הם עדותו כשרה שהרי מעתה שוב אינו נוגע בעדותו שאינו יכול להוציאה מיד לוי אפילו אם יביא עדים שגזלה המוכר ממנו שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי והרי הודה שהיא של לוי. ערער יהודה ואמר שדה זו שקנה לוי מראובן ראובן גזלה ממני והביא עדים שגזלה ראובן ממנו אין שמעון נאמן להכחיש את עדי יהודה ועד אחר עמו ולומר ידעתי שאין השדה זו של יהודה שכיון שנתרעם שמעון בבית דין ואמר שיש לו עדים שגזלה ראובן ממנו יש לנו לפוסלו על פי דבריו ולומר שהוא נוגע בעדות לפי שאומר בלבו אם יזכה יהודה בשדה על פי עדיו אף על פי שיביא עדים שגזלה ראובן ממנו יעמידו בית דין את השדה ביד יהודה שכל מקום שיש שתי כתי עדים המכחישות זו את זו הארץ לעולם עומדת ביד המוחזק בה ואם תשאר ביד לוי אביא עדים שגזלה ראובן ממנו ואוציאנה מיד לוי. ועוד יש לפוסלו מטעם אחר שאמר שמעון בלבו השני נוח לי והראשון קשה ממני. נתרעם שמעון על ראובן שגזל ממנו פרה או טלית ונתיאש שמעון מן הגזלה ההיא ומכר ראובן הפרה והטלית ללוי בא יהודה וערער על הפרה ועל הטלית ואמר ראובן גזלה ממני והביא עדים על כך ולא נתיאש יהודה מהם הרי שמעון ועד אחר עמו מעידים להכחיש עדי יהודה ולומר שהפרה והטלית אינם של יהודה ויעמידום בית דין ביד לוי לפי שאין שמעון נוגע בעדות ואינו מצפה עד שיוציא הפרה והטלית מיד לוי אפילו אם יביא עדים שגזלה ראובן ממנו שהרי קנאם לוי ביאוש ושנוי רשות. במה דברים אמורים כשמת ראובן ולא הניח אחריות נכסים אבל אם ראובן קיים הרי שמעון נוגע בעדות שאומר בלבו אף על פי שנתיאשתי מגוף הפרה והטלית וקנאם לוי עדיין יש לי תביעת דמיהם על הגזלן ואם יזכה יהודה בפרה וטלית הללו כשאתבע את הגזלן דמי פרה והטלית אף על פי שאביא עדי גזלה יטעון הגזלן לא ממך גזלתים אלא מיהודה וכמו שהעידו עדי יהודה בבית דין והם עדי אמת ולא עדי שלך ואם יעיד שמעון ועד אחר שהפרה והטלית אינם של יהודה וישאירו ביד לוי אם כן נמצא לשמעון בעדותו תועלת שישלם ראובן הגזלן דמי הפרה והטלית בעדי גזלה לשמעון או יתפשר עמו לפי שיאמר אם אני דוחה את שמעון ואומר לאו בעל דברים דידי את אלא מיהודה גזלתי יכתבו ראובן ויהודה הרשאה זה לזה ועל כן ישלם דמי הפרה והטלית. גזל קרקע ונתיאשו הבעלים ומכרו הגזלן לא קנאו הלוקח שאין אדם מתיאש בלבו מן הקרקע אף על פי שאומר בפירוש שנתיאש שהרי מצפה שהוא או בניו יוציאו את הקרקע בדין מן הגזלן ואין הקרקע דומה למטלטלים שיש בהם יאוש מפני שיכולים למכרם ולהבריחן ולא יודע מקומם. ואף על פי שאמרו שהעבדים כמו קרקעות הן וכמו שאין הקרקע נגזלת כך אין עבדים נגזלים לענין יאוש העבדים כמטלטלים שהרי יכול להבריחם לפיכך גזל עבד ונתיאש הנגזל ומכרו הגזלן קנאו לוקח ביאוש ושנוי רשות. אף על פי שאין הקרקע נגזלת אבל על ידי כיבוש נגזלת היא לענין שאמרו עמון ומואב טיהרו את סיחון. ויש מרבותינו שאמרו שהקרקע נקנית ביאוש ושנוי רשות כמו המטלטלים. גזל ולא נתיאשו הבעלים והוריש הגזלה לבניו לא קנו היורשים שאין רשות היורש כרשות הלוקח. ראובן ושמעון מריבים על השדה זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי זה הביא עדים שהיא של אבותיו וזה לא הביא עדים שהיא של אבותיו בא אחד מן השוק והחזיק בה וכשבא ראובן לדין עמו אמר ליה אינך בעל דברים שלי לפי שהיא של שמעון חברך אין בדבריו כלום שהקרקע ברשות בעליה עומדת ואין בה תפיסה לאיש אחר לפיכך יכול ראובן לומר צא מתוכה שאתה אינך בעל דברים שלנו שהרי ודאי שדה זו שלי היא או של שמעון ואין לך בה כלום. הביא שמעון עדים שהיא של אבותיו תעמוד השדה ביד ראובן שאין מוציאים את הקרקע מזה שירד בה ברשות כדי לדון ולומר שיגבר עליה איש הזרוע. ויש אומרים הואיל ונתגלה שהורידוהו בית דין שם שלא כדין שאלו באו עדיו מתחלה היו בית דין פוסקים שיגבר עליה מי שחזק מחברו גם עכשיו מוציאים אותה מיד זה ויגבר עליה החזק מחברו אבל ראובן שגזל שדה משמעון ובא לוי וערער עליו והביא עדים שהיא של אבותיו והורידוהו בית דין לתוכה לאחר זמן הביא שמעון עדים שהיא של אבותיו תעמוד השדה ביד לוי שהרי בדין הוציאה מיד ראובן והעמידה ביד שמעון לפי שאין לראובן בה שום זכות בעולם ושמעון לא היה דין עליה עם לוי בעת ההיא. כל זה מעליות הר"י ז"ל.
אמר רבה לא שנו אלא שמסר לו בעדים: כלומר ואף על פי שלא ראה עכשיו בידו דכל שמסר לו בעדים אינו יכול לפטור עצמו בשום צד וכדמסיק רבה ומפרש טעמיה דהמפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים והילכך כל דהפקיד אצלו בעדים אין לו מגו ולפיכך אינו נאמן לומר מעתה חזרתי ולקחתיו ממך. אבל מסר לו שלא בעדים נאמן הוא לומר לקוח הוא בידי שחזרתי ולקחתיו ממך מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם כלומר לא היו דברים כמו שאתה טוען דבין שלא ראה בין שראה עכשיו בידו ויש עדים שמכירים אותו שהיה של תובע יש לו מגו דאי לא ראה יכול לומר לא בא לידי מעולם ואפילו ראה יכול לומר לא בא לידי בתורת אומנות כמו שאתה אומר אלא במקח ואי נמי לא בא לידי מידך אלא בשוק קניתיו מאחר שמא מכרת לו. ותדע לך דרבה אפילו בשראה אומר דנאמן כל שמסר לו שלא בעדים מדמותיב ליה אביי מברייתא דקתני ראה עבדו ביד אומן וטליתו ביד כובס קתני מיהא ראה אלמא שמעיה אביי לרבה רביה דאמר בהדיא דכל שלא מסר לו בעדים בין לא ראה בין ראה מהימן. ועוד דהא אתא רבא לאותובי ולסיועי לרבה מברייתא דקציצה וקא מוקי לה איהו בדליכא עדים ובראה אלמא רבה אפילו בדראה אמר דאומן מהימן. ואף מדברי רבה עצמו שמעינן לה מדפליג בין מסר בעדים למסר שלא בעדים ולא מפלג לראה ללא ראה שמע מינה דלדידיה אין כל הדבר תלוי אלא בדמסר בעדים ובדמסר שלא בעדים. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"י בעליות: סוגיא דשמעתא מוכחא דסבירא ליה לרבה דהיכא שמסר שלא בעדים אומן מהימן אף על גב דראה כדחזינן בהדיא דמקשי ליה אביי לרבה כו': ואם תאמר מנא ליה לאביי דלרבה אף על גב דראה יש לו חזקה לאומן כיון שמסר שלא בעדים דילמא הא דקאמר אבל מסר לו שלא בעדים ומתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם היינו בשלא ראה אבל היכא דראה אינו נאמן ואף על גב דאחר נאמן לטעון בכלים שאינם עשוים להשאיל ולהשכיר לקוחים הם בידי אומן אינו נאמן שאין תפיסתו ראיה דאמרינן בתורת אומנות בא לידו כדקיימא לן במסקנא דשמעתין. יש לומר פשיטא ליה לאביי דקסבר רבה אומן יש לו חזקה אף על גב דראה כיון שמסר לו שלא בעדים מדאצטריך לאוקמי מתניתין בשמסר לו בעדים וצריך לדחוק ולומר דאומן לאו דוקא דלא שנא אומן ולא שנא אחר ואם איתא דאומן אין לו חזקה היכא דראה לוקמה למתניתין בשמסר לו שלא בעדים וראה דאומן אין לו חזקה ושאר כל אדם יש להם חזקה בכלים שאינם עשוים להשאיל ולהשכיר אלא שמע מינה לא אשכח רבה דאומן אין לו חזקה אלא כשמסר לו בעדים אבל מסר שלא בעדים יש לו חזקה אף על גב דראה. ואם תאמר כיון דסבירא ליה לרבה דאומן יש לו חזקה כשמסר לו שלא בעדים אף על גב דראה למה הוצרך לומר מתוך שהיה יכול לומר לא היו דברים מעולם שהרי עדים רואים הכלי בידו ומכירים שהיא של זה התובע. ויש לומר כי אצטריך ליה לרבה לומר שהוא נאמן לטעון לקוח הוא בידי מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם כגון שטוען לקוח הוא בידי אחר שמסרתו לי בתורת אומנות דמסתמא בהכי עסקינן דומיא דמסר לו בעדים שהוא טוען אחר כך לקחתיו ובכהאי גוונא ודאי אלמלא טעם מגו לא היה נאמן כיון דריעא תפיסתו דבתורת אומנות בא לידו והרי אם בעדים מסר לו אין נאמן לטעון שלקחו אחר כך הלכך כשמסר לו שלא בעדים ומודה דבתורת אומנות מסר לו לא היה נאמן אלמלא טעם מגו ואפילו הכי היכא דראה אף על פי שאינו יכול לומר לא היו דברים מעולם נאמן לומר לקוח הוא בידי אחר כך מתוך שהיה יכול לומר לקוח הוא בידי מתחלה ולא בתורת אומנות בא לידי. מיהו רבה ודאי נקט מילתיה בשלא ראה מדקאמר מתוך שהיה יכול לומר לא היו דברים מעולם וממילא שמע מינה היכא דראה דמהימן לומר לקוח הוא בידי אחר כך מתוך שיכול לומר לקוח הוא בידי מתחלה וטעמא דנקט רבה סיומא דמילתיה בשלא ראה משום דאיירי דומיא דריש מילתיה דאוקי מתניתין בשמסר לו בעדים ועיקר חדושיה בשלא ראה דאשמועינן דאינו נאמן אף על פי שאין עדים שהם עכשיו בידו ולא אמרינן דנאמן מתוך שיכול לומר החזרתיו שהמפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. ועוד להכי נקט בסוף מילתיה בשלא ראה לגלויי על רישא דמילתיה דאוקי מתניתין בשמסר לו בעדים אפילו בשלא ראה קאמר דאין לו חזקה דלא תימא דוקא בשמסר לו בעדים וראה קאמר. כן נראה בעיני. עד כאן לשונו.
הקשה רבינו שמואל מאי שנא מדברים העשוים להשאיל ולהשכיר: ותירץ דדברים העשוים להשכיר ולהשאיל שייכי לגבי כל אדם כו'. והקשה ר"מ ז"ל אם כן לקמן דפריך ליה אביי לרבה מראה עבדו ביד אומן לשני ליה כגון שרגיל לתקן אצלו. לכך נראה כפירוש ר"י ז"ל כו' ככתוב בתוספות. תוספי הרא"ש ז"ל.
אי הכי אפילו בעדים נמי מתוך שיכול לומר כו': אי הכי אינו מיושב דמשמע דלדידיה ניחא ואמאי ניחא לכולי עלמא איכא למפרך אמאי לא אמרינן מגו. ויש לפרש דהכי פריך בשלמא לדידי דלא מפליגנא דהיכא דראה אפילו ליכא עדים לא מהימן כדקאמר אביי לקמן אלא לאו דליכא עדים וכי ראה מיהא תפיס והיכא דלא ראה אף על גב דאיכא עדים מהימן במגו דמצי אמר החזרתיו לך אלא לדידך דהיכא דאיכא עדים לא מפלגת בין ראה ללא ראה דאפילו לא ראה לא מהימן ואמאי יהא נאמן במגו דהחזרתיו לך. ומיהו אין הלשון מיושב דלשון אפילו בעדים משמע דקאמר אי הכי כיון דקאמרת דשלא בעדים נאמן במגו בעדים נמי הוה ליה למימר מגו בשלמא לדידי דלית לי מגו שלא בעדים בעדים נמי לית ליה מגו אלא לדידך קשיא. ור"מ פירש בשלמא אי הוה סבירא לן דראה אף על גב דלא מסר בעדים דאין לו חזקה אף על גב דאחר יש לו חזקה אומן מגרע גרע אז לא הוה קשיא לן דאיכא למימר כל היכי דגרע בהא גרע נמי בהא ולא תימא ביה מגו בשביל תקון העולם אף על גב דלדידי אית לי מגו באומן מכל מקום אית ליה כח להקשות לך דמצינו למימר לית ליה מגו באומן אלא כיון דאמרת דאפילו בראה דליכא מגו דהחזרתיו לך יש לו חזקה כל שכן כשמסר לו בעדים דאיכא מגו ואדרבה לדידי הוי איפכא בראה אין לו חזקה ובמסר לו בעדים נאמן במגו. המפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר כו'. הקשה רבינו תם וניהמניה במגו דנאנסו כו'. ויש מפרשים דהא דקאמר הכא דצריך להחזיר לו בעדים היינו אם רוצה להיות פטור משבועה כו' ככתוב בתוספות. והקשה ר"מ ז"ל אם כן מאי פריך לקמן מראה עבדו כו' ככתוב בתוספות. ועוד הקשה דאומן אין לו חזקה אפילו בשבועה דומיא דהאריסין והשותפים דאין להם חזקה כלל. לכן נראה כתירוץ שתירץ רבינו תם וכו'. ועוד תירץ ר"מ דאין זה מגו טוב באומן להאמינו מכרתו לי במגו דנאנסו דניחא ליה למימר אתה מכרתו לי שהעולם סבורים שהוא אמת אבל נאנסו אינו טוען ברצון דאם כן יחדלו ליתן לו לתקן שיראו פן יאנסו ממנו כיון שאין לו כח לשמור את שלו. תוספי הרא"ש ז"ל.
כתוב בתוספות אבל אין נראה דאפילו מאן דאית ליה צריך להחזיר לו בעדים כי איכא מגו מהימן דאי לאו הכי תיקשי כו': עד וכך נראה כפירוש רבינו חננאל ז"ל. ושוב נראה לי כפירוש רבינו תם הכתוב בתוספות דלרבה ודאי הוה סבירא ליה דצריך להחזיר בעדים אפילו בפקדון דאיכא מגו ופריך אביי מברייתא דראה דליכא דפליג עליה ומשמע ליה אפילו ככולי עלמא אפילו כמאן דאמר במלוה צריך להחזיר לו בעדים הכא אין צריך להחזיר משום מגו דנאנסו. עד כאן גליון תוספות.
והרשב"א ז"ל תירץ וזה לשונו: דדילמא רבה כסבריה דרב עמרם אית ליה דאמר דכיון דהפקיד אצלו בשטר אינו נאמן משום דאמר ליה אם כן שטרך בידי מאי בעי כלומר וכל ששטרך בידי חזקה לא החזרתו ומגו כי האי לא אמרינן והכי נמי כיון שצריך להחזיר בעדים חזקה אלו חזר ולקחו בפני עדים היה מחזירו ולקחו. ואם תאמר עוד והא איכא מגו דאי בעי אמר החזרתיו לך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים דנאמן וכדאית ליה לשמואל בפרק שבועת הדיינים ואפילו בשאמר לו בשעת הלואה אל תפרעני אלא בפני עדים. פירש רבינו שמואל ז"ל דלאו מגו איכא דמילתא דעבידא לאגלויי הוא ובהא לא חושש שמא יבאו העדים ויכחישוהו מכלל דבריו דדוקא בטוען הלכו להם למדינת הים היה נאמן הא אומר מתו לכולי עלמא לא היה נאמן וכן מסתברא ודאי. ויש לומר עוד דודאי רבה סבירא ליה כמאן דאמר התם דאינו נאמן ואפשר דכן הלכה וכפשטא דשמעתא דהתם וכספרים דגרסי התם משמיה דרבא תלמידיה דרבה הלכתא המפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים ואם אמר אל תפרעני אלא בעדים ואמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אינו נאמן. ומכל מקום עדיין קשה אם כן לרבה מאי שנא אומן אפילו אחר נמי ואביי אמאי לא מותיב ממתניתין גופא דהא עלה קיימי ומתניתין הוא דקא מפרש רבה וכדאמר לא שנו אלא שמסר בעדים אם כן ליקשי ליה אביי מינה וכדמותיב ליה מיניה לקמן רב נחמן בר יצחק ואיתותב. ויש מתרצים דקא סבר רבה דאומן לאו דוקא אלא לפי שדרך למסור לאומן כלים בעדים לפי שהכל צריכים לאומן ולא כל אומן איש נאמן נקט לה תנא באומן והוא הדין לשאר הנפקדים וכאלו אמר הנפקדים בעדים אין להם חזקה. ואינו מחוור כלל דאם כן מאי קא מותיב מינה רב נחמן בר יצחק ואמאי איתותב מינה רבה. והראב"ד ז"ל פירש האי מסר דקאמר רבה לא שמסר לו בפני עדים לתקנו קאמר אלא דמסרה לו סתם בעדים ואלו באחר בכהאי גוונא נאמן לומר לא בפקדון מסרתו אלא במתנה וכאותה שאמרו בפרק שבועת העדות מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני ועדים רואים אותו מבחוץ אי אמר ליה לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן ואי אמר ליה נתתם לי כי אתו עדים מאי הוי כלומר אלא נאמן והילכך לדעת רבה היינו דאיכא בין אומן לאחר דבאחר נאמן ובאומן אינו נאמן דסתם מסירה לאומן מחמת אומנותו. והרב ז"ל בעצמו נשמר ממה שהקשינו דאם כן מאי קא מותיב ליה רב נחמן ממתניתין. ותירץ רב נחמן בר יצחק הכי מותיב ליה אומן אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה אי דאפקיד ליה בעדים באחר נמי משכחת לה דאין לו חזקה בדידעי דבתורת פקדון מסר ליה ובאחר נמי מצי לאפלוגי אלא לאו דליכא עדים ובאחר (נמי) ליכא לאפלוגי ואפילו ראה נאמן וקאמר דאומן אין לו חזקה. וכל זה אינו מחוור. קתני מיהא רישא ראה אלמא מדנקט לה בראה שמע מינה דכולה מילתא בהכי תליא דהא בדליכא עדים היא וכדמפרש ואזיל וטעמא משום דכל שראה הוו להו ככלים העשוין להשאיל ולהשכיר ואביי בהא תלי ליה טעמא וכדכתבינן לעיל. ואם תאמר כיון דלאביי נמי דוקא ראה הא לא ראה אף על גב דמסר ליה בעדים מהימן מאי מיהא דקאמר דמהאי לישנא משמע דלדידיה הכי והכי אינו נאמן וכמאן דאמר ליה אודי לי מיהא בראה. נראה לי דמשום דאקשינן רישא אסיפא ואצטריך רבא לאוקמא רישא באומן וסיפא באחר אמר הכין כלומר בין שתתרץ סיפא כרבא בין שתתרץ אותה בענין אחר וכולה באומן רישא מיהא קא תני בהדיא דבראה ביד אומן ואמר לו אתה מכרתו לי אינו נאמן. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: אמר רבה לא שנו אלא שמסר לו בעדים. פירוש שכיון שמסר לו בעדים ונתברר שמתחלה בתורת אומנות בא אותו כלי לידו כשטוען עכשיו שלקחו ממנו אחר כך אינו נאמן לא שנא ראה לא שנא לא ראה אבל אם מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם כלומר לא נתת לי כלום בדלא ראה אי נמי לא לקחתיו ממך מעולם בתורת אומנות אלא בתורת לקיחה בדראה כשטוען עכשיו ואומר לקחתיו ממך בתחלה בתורת אומנות ואחר כך מכרתו לי נאמן לא שנא ראה לא שנא לא ראה לפי שזה ששנינו אומן אין לו חזקה אינו על מי שהוא אומן בעולם דאם כן לא שבקת חיי לכולהו אומנים אלא במי שמתברר שאותו כלי בתורת אומנות בא לידו הוא ששנינו אומן אין לו חזקה תדע דהא דומיא דשותפין ואריסין קתני סתם והדבר ידוע שעל מי שהיה שותף ואריס באותה שדה הוא דקתני אף אומן נמי על מי שמתברר שהיה אומן באותו כלי הוא דקתני ואמרינן נמי לקמן אמר רבי יוחנן בן אומן יש לו חזקה גזלן ובן גזלן אין לו חזקה כו' דשמע מינה דהאי אומן דומיא דגזלן הוא מה התם לאו על מי שהוחזק בגזלנות בעלמא הוא אלא עד שיהא מוחזק בגזלנות על אותה שדה כדבעינן למימר לקמן היכי דמי גזלן אמר רבי יוחנן כגון שהוחזק בגזלנות על אותה שדה אף אומן נמי אינו על מי שהוחזק אומן בעלמא אלא עד שיהא מוחזק אומן באותו כלי ועלה אמר רבה דהיכא דמסר לו שלא בעדים ואף על גב דראה נמי פירוש ואיכא סהדי דמשתמודעי ומסהדי דהאי כלי דתובע ניהו מתוך שיכול לומר מעולם לא הייתי אומן עליו ולא בא לידי מעיקרא אלא בתורת לקיחה מהימן כי אמר נמי אין שקלתיה מינך מעיקרא בתורת אומנות והדר זבינתיה מינך בתר הכי מהימן לא שנא ראה ולא שנא לא ראה. וליכא למימר בהאי דרבה דאמר אבל מסר לו שלא בעדים ואף על גב דראה נמי מתוך כו' דהיכא דליכא סהדי דמשתמודעי ליה להאי כלי דכלי דתובע הוא דהא איתותב רבה וסלקא שמעתא דהיכא דראה ואף על פי שמסר לו שלא בעדים נמי לא מהימן ואי סלקא דעתך דליכא סהדי דמשתמודעי להאי כלי דכלי דתובע ניהו מה לי ראה מה לי לא ראה כיון דיכול למימר לא נתת לי מעולם כלום והאי דידי ניהו הוה ליה ראה ולא ראה חדא מילתא ואם כן אמאי סלקא שמעתא דהיכא דראה ואף על פי שמסר לו שלא בעדים לא מהימן אלא ודאי היכא דאיכא סהדי דמשתמודעי ליה להאי כלי הוא ומשום הכי סלקא שמעתא דהיכא דראה ואף על פי שמסר שלא בעדים לא מהימן דהא איכא סהדי דמשתמודעי ליה דכלי דתובע הוא וכיון שכן ממילא שמעת דהא דאמר רבה עלה דמהימן מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם ליכא לפרושי מתוך שיכול לומר מעולם לא נתת לי כלום והאי כלי דידי ניהו דהא איכא סהדי דמשתמודעי דכלי דתובע הוא אלא מתוך שיכול לומר מעולם לא בא לידי כלי זה ממך בתורת אומנות אלא בתורת לקיחה כדפרישית. תדע דהא סלקא דעתך דהא דתנן הנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצצת לי ובעל הבית אומר לא קצצתי לך אלא אחד דהיכא דראה הוא ואוקימנא בדליכא עדים וקא אתינא לסיועי להא דרבה מינה וקא אמרינן מאי טעמא אומן מהימן לאו משום דאי בעי אמר לקוח הוא בידי ואי סלקא דעתך דליכא סהדי דמשתמודעי ליה דכלי דתובע הוא אמאי לא קאמרינן מאי טעמא לאו משום דאי בעי אמר מעולם לא נתת לי כלום והאי דידי ניהו אלא לאו שמע מינה דהאי כלי איכא סהדי דמשתמודעי ליה דכלי דתובע הוא ומשום הכי ליכא למימר אלא מתוך שיכול לומר לקוח הוא בידי כלומר לקוח הוא בידי מעיקרא ומעולם לא הייתי אומן עליו וזה ראיה לפירושנו. ואם יש מי שפירש דהא דאמרינן ראה בדליכא עדים דמשתמודעי ליה להאי דכלי דתובע הוא עסקינן דהוה ליה הא דאמר רבה עלה מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם כלומר מתוך שיכול לומר מעולם לא נתת לי כלום והאי דידי הוא גם זה הפירוש עולה הוא ואף על גב דהא איתותב רבה בהכי וסלקא שמעתא דהיכא דראה ואף על פי שמסר לו שלא בעדים אינו נאמן ואיכא למתמה בה כיון דליכא עדים דמשתמודעי ליה דהאי כלי דתובע הוא דאכתי יכול הנתבע לומר מעולם לא נתת לי כלום והאי דידי הוא אמאי אינו נאמן והא איכא למימר מגו ומה הפרש בכאן בין ראה ללא ראה. יש להשיב אף על גב דאכתי יכול לומר הנתבע מעולם לא נתת לי כלום והאי דידי הוא ואיכא למימר מגו מכל מקום כיון דראה ואודי ליה הנתבע דכלי דידיה הוא לא אלים כחיה דהאי מגו כי היכי דאלים היכא דלא ראה ומשום הכי אי קא טעין ואמר לקחתיו ממך אינו נאמן. ועל זה הפירוש הא דאמרינן אומן אין לו חזקה אין אנו צריכים להעמידה בשהיה אומן על אותו כלי דוקא אלא כיון שהוא ידוע שהוא אומן לעלמא אין לו חזקה והדבר צריך עיון. ונחזור לעיקר שמעתין איתביה אביי ראה עבדו ביד אומן כו' היכי דמי אי דאיכא עדים פירוש דיהביה ניהליה ולפירושא קמא דיהביה בתורת אומנות למה לי ראה ליתי עדים ולפקינן דהא את הוא דאמרת דהיכא דאיכא עדים כי לא ראה נמי לא מהימן לומר החזרתי כו'. עד כאן לשונו.
וזה לשון הראב"ד ז"ל בחדושיו: מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם יש מפרשים שיכול לומר מעולם לא בא לידי בתורת אומנות אלא בתורת מקח וקסבר רבה כשאמרו אומן אין לו חזקה לא אמרו אלא כשיאמר בתורת אומנות בא לידי ויש עדים בזה וחזר ואמר לקחתיו ממנו אבל כשיאמר בתורת מקח בא לידי תחלה נאמן ככל אדם שאם לא כן אומן לא יקנה חפץ מעולם אלא בעדים ויקשור העדים בחפץ. ויש מפרשים דקסבר רבה שאם טען האומן מעולם לא בא לידי חפץ זה מידך אבל בשוק קניתיו נאמן דמילתא דעבידא לאגלויי היא ולא משקרי בה אינשי הילכך כשלא מסר לו בעדים אף על פי דראה אם יאמר החזרתי ולקחתיו ממנו נאמן אבל אם מסר לו בעדים אף על פי שלא ראה אין לו חזקה דקסבר המפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. והדר ביה רבה מההיא דאפילו בעדים בעינן ראה דאי לא מצי למימר החזרתיו לך. מכל מקום ליתנהו להנך סברא דרבה דאיתותב מהאי מתניתין גופא דקתני אומן אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה ואי דאיכא עדים בשעת הפקדון אחר אמאי יש לו חזקה ומה לי בתורת פקדון מה לי בתורת אומנות אלא לאו דליכא עדים בשעת פקדון ואחר הוא דיש לו חזקה אף על גב דראה אבל אומן אין לו חזקה והוא דראה כפשטה דמתניתין דקתני ראה. כך דעת הגאונים ז"ל. והרב רבי יצחק לא השוה עמם בזה ואמר כי אומן אין לו חזקה כלל. עד כאן לשונו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה