שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג/דף מג


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מג עמוד אעריכה


דכתב לה דין ודברים הא דלא נקט לה בלשון הקנאה משום דמחזי כשקרא:    והא דלא אוקמוה כגון דאודי ליה לחבריה משום דאכתי מעמידה בפני בעל חובו לפי שאינו נאמן בהודאתו לגבי בעל חובו כיון שחייב לאחרים ואף על גב דכל שאינו יכול להוציאו בדיינים הקדישו אינו מוקדש אפילו במקרקעי והוא הדין שאין בידו להקנותו הכא עם ההקנאה יכול הקונה להוציא בדיינין דהא אית ליה סהדי עליה בתר הכי כן נראה לי. עליות הר"י ז"ל.
וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: אמאי נוגעים בעדותם הן. קסלקא דעתך דבמידי דאית ליה שותפות עד השתא עסקינן ועלה קא מקשינן בגמרא ואמאי נוגעים בעדותם הן. ומהדרינן הכא במאי עסקינן דכתב לה דין ודברים כו' דלית ליה בה השתא מידי ואקשינן וכי כתב לה הכי מאי הוי והא תניא האומר לחברו כו' כלומר האומר לחברו בשטר דין ודברים כו' לא אמר כלום פירוש משום דלא כתב ליה בלשון הקנאה ואוקימנא בדקנו מידו דכיון דקנו מידו איגלאי מילתא דלאקנויי ממש קא מכוון משום דקנין אלים כחיה כדגרסינן בפרק הכותב איבעיא להו קנו מידו מאי אמר רבה כו' ואקשינן וכי קנו מידו מאי הוי הרי מעמידה כו' כלומר נהי דאסתלק מיניה מששא מיהא איכא דהא נוגע בעדותו הוא דניחא ליה דתיקום ארעא בידיה דהאי דאתי מחמתיה כי היכי דאי איכא עליה חוב ולא משכח גביה מאי דשקיל אתי וטריף לה מיניה ומסתלק מיניה דההוא חוב וזה דטרפי לה מיניה לית ליה למהדר עליה בדמי דילה דהא לאו בתורת מכירה כתבה ניהליה כי היכי דנהדר עליה באחריות אלא סלוקי הוא דסליק ידיה מיניה. ואוקימנא בדקביל עליה אחריות דאתיא מחמתיה ולא קביל עליה אחריות דאתי מעלמא דכיון דלא קביל עליה אחריות דאתי מעלמא לאו נוגע בעדותו הוא מאי אמרת אכתי ניחא ליה דתיקום בידיה דהאי כי היכי דלטרפה בעל חוב דידיה כיון דאטריף לה מיניה הדר האיך עליה והוי בעל חוב דידיה מאי נפקא ליה מיניה הילכך לאו נוגע בעדותו הוא. אשתכח השתא דהיכא דקביל עליה אחריות דאתיא מעלמא לאו דינא ולאו דיינא דנוגע בעדותו הוא ואין מעיד לו עליה. ואי לא קביל עליה אחריות כלל לא דאתי מעלמא ולא דאתי מחמתיה הא נמי אין מעיד לו עליה ואף על גב דלית ליה אחריות אפילו הכי נוגע בעדותו אכתי ניחא ליה דתיקום האי ארעא בידיה כי היכי דאי אתי בעל חוב דידיה ולא משכח גביה ארעא אחריתי מאי דשקיל מיניה בחובו הדר וטריף לה מיניה והאי לית ליה למהדר עליה דהא לית עליה אחריות והיינו דאמר רבין בר שמואל המוכר שדה לחברו שלא באחריות אין מעיד כו'. וליכא לפלוגי הכא בין אית ליה ארעא אחריתי בין לית ליה משום דאכתי איכא למיחש דילמא ההוא הוי חוב דאיכא עליה טפי ממאי דשויא ההיא ארעא אחריתי דאית ליה. והא דאמרינן לקמן בגמרא אהאי דרבין בר שמואל היכי דמי אי דאית ליה ארעא אחריתי עליה הדר ואוקימנא בדלית ליה ארעא אחריתי. לאו למימרא דאי אית ליה ארעא אחריתי מעיד לו עליה אלא לאודועי חששא דחיישינן הוא דאמרינן הכי אבל לעולם כיון דאתברר ליה דכי לית ליה ארעא אחריתי נוגע בעדות הוא כי אית ליה נמי אין מעיד לו משום דלא ידעינן כמה חובות איכא עליה ואכתי חיישינן דילמא הוו טפי ממה דשויא האי ארעא אחריתי דאית ליה דאשתכח דלגבי האי טופיינא הא ליה ליה ארעא אחריתי. והיכא דלא קביל עליה אחריות דאתי מעלמא אבל קביל עליה אחריות דאתי מחמתיה הא ודאי מעיד לו כו'. עד כאן לשונו.

אלא אחריות דנפשיה:    כלומר אחריות דבעל חובו לבד. וקשה לי דאכתי נוגע בעדות הוא דניחא ליה דתיקום בידיה דלגבי בעל חובו דידיה כי היכי דלא לקרויה לוה רשע ולא ישלם ואי משום דקביל נמי אחריות דנפשיה להאי בהא לא איכפת ליה דאמר ליה מאי אפסדתיך. ויש לומר דכל שאינו יכול לשלם מה שקבל על עצמו רשע מקרי וכל שכן להכניס עצמו בזה לכתחלה כן נראה לי. עוד קשיא לי אכתי ניחוש לקנוניא דהא בעלמא חיישינן שמא זה מסתלק כדי שיעיד ויחזור ויחלוק עמו בקרקע או בכספים ונראה דכל שאין לו בו עכשיו כלום נסתלקה נגיעתו ואין אנו חוששים לו שאם אתה אומר כן ניחוש לכל העדים שמא שכורים הם. ומכאן נראה לי גם כן כי מה שאמרו למטה במכיר בה שהיא בת חמורו לאו דוקא מודה קודם לכן ובפני עדים שהוא מכיר שהיא בת חמורו כמו שפירשו רבותינו ז"ל אלא אפילו במכיר בה עכשיו שאין חוששים שהוא מודה לרמאות אלא הודאתו הודאה גמורה היא ואינו דומה לפוטרו עכשיו מן האחריות כדי שיעיד לו דהתם הרי אנו רואים דפוטרו עכשיו הוא ממה שהיה חייב כדי שיעיד לו אבל כאן אינו פוטרו אלא מודה לו שלא נתחייב באחריות גזלה בזו לעולם. כן נראה לי.

ואמאי לסתלקו בי תרי מינייהו ולדיינוהו בעדותם:    וכן נמי תלתא מינייהו להיותם דיינים וכשאין להם נמי קרובים בעיר דאם כן אכתי נוגעים בעדותם הן לקרוביהם. ואיכא למידק וכי מסתלקים מאי הוי והא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ואפילו בדיני ממונות וכדאמרינן בפרק יש נוחלין בהיה יודע לו בעדות עד שלא נעשה לו חתנו או שהיה קרוב ונתרחק. וכתב הראב"ד ז"ל כי בעינן הכי הני מילי בפסלות דגופא או בפסלות דקורבא אבל הכא משום חשדא דנוגעים בעדותם וכי תסלק חשדא כשרים בין לדין בין לעדות עד כאן. ולשון אחר פירשו דגבי ממון לא מקרי תחלתו בפסלות דכיון דמטי ליה הנאה מיניה לאו בר עדות הוא כלל והשתא הוא דאחיל עליה שם עד והוה ליה תחלתו וסופו בכשרות וההיא שעתא לאו עד הוא כלל דאין אדם מעיד לעצמו ודמיא לההיא דאמרינן במסכת מכות אלא מעתה רובע יציל הורג יציל במקיימי דבר הכתוב מדבר והני לאו עדים נינהו אבל בפסול אחר עדים פסולים מקרי. והרמב"ן ז"ל תירץ שלא נאמר תחלתו בפטלות אלא במי שהיה קרוב ונתרחק או פסול הגוף אחר שהרי זה מעיד למי שהיה קרובו בשעת ראיה ולאחרים הוא מעיד שהרי ממון אחרים הוא ולא שלו. כללו של דבר אין אדם מעיד לאותו שהיה פסול לו בשעת ראיה אבל היה פסול לזה בשעת ראיה מעיד באותו עדות לאחרים שהרי תחלתו כשר הוא אצלם וזה הטעם מספיק למי שהיה יודע עדות לקרובו ונסתלק אותו קרוב מאותו ממון שהוא כשר. עד כאן. וזה הלשון הגון לי יותר משום דללשון ראשון קשה לי דלממונו עד הוא. ואינו דומה לעדות שבגופו דרוצח ורובע וכדמשמע מהא דאמרינן בפרק קמא דסנהדרין אמר רבה פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפים להורגו לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע להיות עד כו'. רבה אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים את עצמו רשע. בעי רבה פלוני רבע שורי מהו מי אמרינן אדם קרוב אצל ממונו או לא בתר דבעיא הדר פשטה אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל ממונו לא אמרינן אלמא לגבי ממונו נמי עד הוא והדרא קושיין לדוכתיה ועוד למה אמרו כאן לסתלקו תרי מינייהו ולדיינוהו אפילו בלא סילוק נמי דהא בפלוני רבעני לאונסי דלא חשבינן ליה בעד לגבי נפשיה והוא ואחר מצטרפים להורגו ומקיימים עיקר העדות לגבי האחר והכי נמי אפילו בלא סלוק נקבל עדותם ונדון לאחרים ולא להם. ועוד אם היו להם קרובים לא יועיל סלוקם ולא סלוקם אצל הקרובים שכבר נפסלה עדותם בתחלתה ובגרים עסקינן שאין להם שום פסול לעדות באותה העיר. אלא שזו אינה קושיא כל כך דמשום דברייתא סתמא תניא וכללא קא כייל אין מביאין ראיה מאנשי העיר קא פסיק ותני אין מביאין ואמאי זימנין דמשכחת לה בסילוק וכשאין להם שם קרובים. ודברי הרמב"ן ז"ל נוחים לי יותר אלא שאף לפירושו קשה לי הא דגרסינן בירושלמי וכתבו הרי"ף ז"ל בהלכות בפרק א' של מסכת מכות כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים כשרים לזה ופסולים לזה ר' יוחנן אמר פסול וריש לקיש אמר כשר עד כאן. ואם איתא למה פסול השני יסתלק הקרוב ולדיינוהו הרחוק על פי אלו. ושמא אין הכי נמי ולא עדות בטלה אמרו אלא פסול ואף על פי שאמרו שם אמר רבי אלעזר מתניתין מסייע ליה לרבי מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה אף שלשה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה לא לדמויינהו לגמרי קאמר דהכא עדות בטלה לגמרי ואלו התם לא בטלה אלא שכל שלא נסתלק לקרוב אין מעידים לרחוק אבל דכי היכי דתניא בשנמצא אחד מהם קרוב עדותם בטלה ואין אומרים נקיים העדים בכשרים אף כאן אין אומרים נקיים עדותם לכשר. כן נראה לי. הא דאמרינן לסתלק בתרי מינייהו פירושו אם יסתלקו ומוחלים את חלקם אין לשאר בני עירו אלא כפי חלקם וחלקם של אלו נמחל אצל היורשים ואם מסתלקים ונותנים את חלקם לבני עירם הכל לבני העיר כענין שאמרו בשותפים. הרשב"א ז"ל.

וכי מסלק נפשיה מי מסתלק:    כלומר וכי מסלק נפשיה השתא מי מסתלק וחזינן כמאן דלא אית ליה בה מעיקרא מידי ומקבלי סהדותא והא תניא בני העיר שנגנבה כו' ואם איתא לסלקו כו' אלא לאו שמע מינה דכיון דמסלקי דהשתא הוא ובעידנא דאגנבה ספר תורה עדיין לא אסתליק כי מסתלקי השתא לא מהני לקבולי סהדותייהו אף על גב דקא מסתלק האי שותף מהאי שדה כיון דהשתא הוא דמסתלק להו להני לקבולי סהדותיה לא מהני. ומהדרינן שאני ספר תורה כו'. תא שמע האומר תנו מנה לבני עירי כו' ואוקימנא נמי בספר תורה. תא שמע האומר תנו מנה לעניי עירי כו' והכא ליכא למימר דבספר תורה הוא דהא לעניי קתני ומהדרינן ותסברא. פירוש קסלקא דעתך דהני עניים לא רמו עלייהו ומשום הכי קאמר ותסברא כלומר ותסברא דעניים ממש נינהו אי עניים ממש אמאי מפסלי בני אותה העיר ודייני אותה העיר והא לא רמו עלייהו אלא האי עניות עניות דספר תורה הוא דכולהו בני העיר ודייניהם עניים הם אצלה דהא כולהו צריכי לה. והא דקתני אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאים ראיה כו' דמשמע מינה דאינהו גופייהו לאו עניים נינהו הכי קתני אין דנים בדייני עניי אותה העיר ואין מביאים ראיה מעניי אותה העיר כלומר שכולם עניים הם אצל הדבר ואינן ראוין לא להעיד ולא לדון בו והכא נמי בספר תורה. והני נוסחי דאית בהו הכא נמי בספר תורה בלא וא"ו שיבושא הוא וגירסא דייקי הכי הוא אלא אימא אין דנים בדייני אותה העיר ואין מביאים ראיה מעניי אותה העיר והכא נמי בספר תורה. הר"י ן' מיגש.

ואמאי קרי להו עניים דהכל אצל ספר תורה עניים הם:    והא דלא תני תנו מנה לבני עירי נראה לי שבא ללמד דדוקא היכא דלית להו ספר תורה אחריתי ומשום הכי לא מצי לאסתלוקי מיניה כיון דלשמיעה קאי וצריכים לצאת בה אבל אית להו ספר תורה אחריתי כיון דמסתלק מזו ואין להם חלק בה שוב אינם נוגעים בדבר מחמת השמיעה כיון שאין צריכים לה וגם ר"ש ז"ל כן כתב דקרי להו עניים לפי שאין להם ספר תורה לקרות בה. עליות.

ואיבעית אימא לעולם עניים ממש בעניים דרמו עלייהו:    וליכא לאקשויי ותסברא עניים שקלי דייני מפסלי דהא כיון דרמו עלייהו הא ודאי נוגעים בעדותם הן. וליכא לאקשויי נמי ולסלקו בי תרי מינייהו כו' דכיון דרמו עלייהו לא מצי לסלוקי נפשייהו. עד כאן לשון הרא"ש ז"ל בחדושים.
ובתשובת שאלה כתב וזה לשונו: והאי רמו עלייהו דאמרינן דוקא היכא דקבלי אנפשייהו למיזן ולפרנס עניים דידהו אי נמי היכא דנהגי למיכף על הצדקה ואף על גב דלא קבילו אנפשייהו למיזן ולפרנסי עניים דידהו אבל היכא דלא קבילו אנפשייהו למיזן ולפרנסי להו ולא כייפי אצדקה כלל ולא ברירא מילתא דאינהו הוא דקיימי במזונותייהו וכסותייהו ומאן דיהיב להו מידי בדרך צדקה בעלמא הוא דיהיב ואי בעי למיתן פורתא אי נמי לא למיתן כלל לא כייפינן ליה הני ודאי לאו נוגעים בעדותם הן ומקבלים סהדותייהו דהא לא רמו עלילה ודייקינן היכי דמי אל דקיץ להו ליהבו תרי מינייהו מאי דקיץ להו ולדייני. ומהדרינן דלא קיץ להו אלא כפי מאי דמצטרכי עניים יהבי להו בעידנא דמצרכי לטפויי מטפיין ובעידנא דלא מצטרכי מפחתי דהוו להו נוגעים בעדותם. ואיבעית אימא לעולם דקיץ להו ואי נמי יהבי בי תרי מינייהו מאי דקיץ להו אכתי ניחא לארווחי עליה דעניים דכיון דרווח פורתא למשקל צדקה כלל לאו פורתא ולאו טובא הילכך אכתי נוגעים בעדותם נינהו. עד כאן לשונו בתשובה.
עוד כתב בחדושיו וזה לשונו: נקטינן השתא דהיכא דלא קבלו עלייהו למיזן ולפרנס ולא כייפי אצדקה ולא ברירא מילתא דאינהו הוא דקיימי במזונותייהו ולפרנסתייהו לעולם מקבלים סהדותייהו דלאו נוגעים בעדותם נינהו. והיכא דקבילו עלייהו למיזן ולפרנס אי נמי לזה קבילו עלייהו ואינהו הוא דקא זייני להו בדרך נדבה ומאן דאמיד כייפי ליה אצדקה אם כן ברירא מילתא דאינהו קיימי במזונותייהו ופרנסתייהו הא ודאי נוגעים בעדותן נינהו ולא מקבלים סהדותייהו. ולענין סלוקי נפשייהו בין קיץ להו בין לא קיץ להו לית להו תקנתא למידן ולאסהודי בהא מילתא כלל משום דניחא להו כיון דרווח רווח אבל בשאר צרכי צבור אי הויא מילתא דאפשר בה לסלוקי נפשייהו מסלקי ומסהדי דהא אוקימנא להא דתניא תנו מנה לבני עירי אין דנים בדייני אותה העיר בספר תורה דלשמיעה קאי דלא מצי לסלוקי נפשייהו הא מידי דמצי מסלקי נפשייהו אף על גב דהשתא לא מסלקי נפשייהו מסהדי. הר"י ן' מיגש ז"ל.

ונעשים שומרי שכר זה לזה:    פירוש במטלטלים שהם שותפים להם דאלו קרקעות אין השומרים חייבים עליהם כדתנן שומר חנם אינו נשבע שומר שכר אינו משלם. אמר רב פמא דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר. והא דאצטריכא ליה לאשמועינן בשותפים טפי משאר בני אדם דסלקא דעתך אמינא בשכל אחד שומר אינו שומר מחמת חלק חברו אלא מחמת חלק עצמו ולא אמרינן בשכר שישמור חברו למחר שומר הוא היום ושומר חנם הוי קמשמע לן שכל אחד נעשה לחברו שומר שכר כדתניא שמור לי ואשמור לך פירוש ולא משכחת לה אלא כגון שאמר שמור לי היום ואני אשמור לך למחר אלמא בכי האי גוונא לא הויא שמירה בבעלים. אי נמי הא דאצטריך ליה למימר כדתניא לא מפני שאין הדבר פשוט שאין זו שמירה בבעלים אלא הכי קאמר כמו שאתה צריך לתרץ הברייתא דשמור לי היום ואני אשמור לך למחר קאמר כך אני מתרץ בדברי שמואל. השאילוני ואשמור לך שמור לי ואשאילך בהני אין צריך לפרש ואשמור לך למחר שהרי השואל הוא השומר ואין חברו שומר עמו כולן נעשים שומרי שכר זה לזה שהשמירה בשכר השאלה ואינו שומר חנם וגם כשואל אינו אלא שומר שכר ולא קיימא לן כי הא דתנן מתנה שומר חנם להיות כשואל דקאמר השאילוני אף על פי שנותן שכר מצד אחר כיון שנותן שכר על השאלה דהיינו טורח שמירת הכל על האחד לאו שואל הוא אלא שומר שכר. עליות.


דף מג עמוד בעריכה


מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא:    שאם באחריות מכר לו או בסתם גבי פרה וטלית נמי הוה ליה מוכר נוגע בעדות שאם נמצאו גזולים הוה ליה המקח טעות ואם מכר שלא באחריות בפירוש גבי בית ושדה נמי לאו נוגע בעדות הוא ומעיד אמר רב ששת רישא בראובן שגזל כו'. יש מפרשים שנודע לנו דבר זה על ידי עדים שהעידו שגזל ראובן שדה משמעון ומתוך כך אנו פוסלים שמעון לעדות דהוה ליה נוגע בעדות ואף על פי שדבר זה פשוט הוא סיפא אצטריכא ליה דגבי פרה וטלית מעיד וכדמפרש לה ואזיל. ויש לפרש כגון שנתרעם שמעון על ראובן בבית דין על שדה זו שנגזלה ממנו מעתה הוה ליה שמעון נוגע בעדות זו על ידי עצמו דניחא ליה דהדרה ליה דכיון שערער על שדה זו יש לחוש שמא הוא מצפה שיביא עדים ויזכה ואף על פי שלא העידו עדים על ראובן שגזלה ממנו. עד כאן מעליות הר"י ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: רישא משכחת לה בראובן שגזל משמעון כלומר ששמעון הוציא קול שראובן גזלה ממנו שאפילו על פי עצמו נעשה נוגע בעדות וחוששים. עד כאן לשונו.

אמר ידענא דלאו דיהודה היא:    מהכא שמעינן דכל שהוא נוגע בעדותו בעדות מחמת ממון ובא להעיד אין דוחין אותו מיד לומר נוגע בעדות הוא ואין שומעים לו בין לזכותו בין לחובתו בנגיעת עדות דקורבה אלא שומעים ואם יש בעדותו לפי ראות הדיינים שום נגיעת עדות להנאתו אין מקבלים ממנו. הרשב"א ז"ל.

ובההוא זכותא דמפיק לה מלוי ליפקה מיהודה:    ואם תאמר והלא אי אפשר לו ליהודה להוציאה מלוי אלא בעדים ושוב לא יוכל שמעון להוציא מידו. יש לומר אם יש לשמעון עדי חזקה או עדי מקח הרי יזכה בה בין מלוי בין מיהודה אם יוציאנה יהודה בעדים שהיא של אבותיו. וקשיא לי מאי האי דקא מקשה בפשיטות ובהאי זכותא דמפיק לה מלוי כו' והלא בזכות עדי גזלה בלבד יכול שמעון להוציאה מלוי שיביא עדים שראובן שמכרה ללוי גזלה ממנו ואם יבא יהודה ויוציא השדה מלוי בעדים שהוא של אבותיו תו לא מצי שמעון לאפוקה מיהודה בההוא זכותא דהיינו בעדי גזלה ולא יכול לזכות בה אלא בעדי מקח או בעדי חזקה ושמא עדי חזקה אין לו הלכך הוה ליה נוגע בעדות. ויש לומר דקסלקא דעתך דיהודה מערער שהוא לקח שדה זו מראובן ולהכי פריך בהאי זכות דמפיק לה שמעון מלוי ליפקה מיהודה האי דקסלקא דעתיה דמקשה דמיירי בהכי כי היכי דתיקום הברייתא בכל ענין ואפילו בכגון שיהודה מערער ובא לו מכח ראובן הגזלן כמו שפירשנו. ומפרקינן שאפילו הכי הוה ליה שמעון נוגע בעדות דאמר לוי נוח לי ויהודה קשה הימנו. ולפי הפירוש הזה שפירשנו הא דפרקינן לעיל דאמר ידענא ביה בהאי ארעא דלאו דיהודה היא הוא הדין דהוה מצי לשנויי ידענא ביה בהאי ארעא דלוי זבנה מראובן וממילא נדחה יהודה שאף הוא בא מכח רארבן הגזלן ושמעון הוה ליה נוגע בעדות משום דהדרא ליה בעדי אבות או בעדי גזלה. אך נראה לי דלהכי שנינן ידענא ביה בהאי ארעא דלאו דיהודה היא כי היכי דסליק שנוייא לתרין פירוקי דפריק תלמודא בתר הכי על הא דקא מקשה ואזיל בהך זכותא דמפיק לה מלוי ליפקה מיהודה דמפרקינן בלישנא בתרא כגון דאית ליה סהדי למר ולמר וכח עדי יהודה שוה לכח עדי שמעון דלא אתי יהודה מכח ראובן הגזלן אלא או בעדי אבות או בעדים שגזלה ראובן ממנו הלכך לפי הלשון הזה אם יעיד שמעון דלוי זבנה מראובן לא נדחה יהודה בכך לפיכך תירצנו דאמר דידענא ביה דלאו דיהודה היא. עליות.

אי בעית אימא כגון דאית ליה סהדא למר וכו':    תימה דלא הוה ליה למימר כגון כו' ככתוב בתוספות ואין לומר דשמעון לא הוה ליה סהדי אלא שהוא מערער שראובן גזלה ממנו ומשום חשש ערעור אנו פוסלים אותו לעדות דאם כן מאי קאמר בתר הכי כגון דאית ליה סהדי אפילו לית ליה סהדי לשמעון פסלינן ליה דלמא אית ליה סהדי דאבהתא אלא ודאי משום חשש לא פסלינן ליה אלא היכא דידעינן דאית ליה סהדי שיוכל לזכות בהם בקרקע. תוספי הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הר"י בעליות:    ואי בעית אימא דאית ליה סהדי למר ואית ליה סהדי למר. פירוש כגון שמערער יהודה בעדי אבות הלכך הוה ליה שמעון נוגע בעדות כי שמא אין לו עדי חזקה אלא עדי אבות ואם יוציאנה יהודה בעדי אבות תו לא מצי שמעון לאפוקה מיהודה בעדי אבות דארעא היכא דקיימא תיקום ולרווחא דמלתא נקט תלמודא האי טעמא דאמור רבנן ארעא היכא דקיימא תיקום. והוא הדין דאיכא למיחש שמא לא יהיו לו לשמעון אפילו עדי אבות אלא עדים שגזלה ראובן ממנו ומלוי מצי לאפוקה ונגד יהודה אינו יכול לזכות. ויש לפרש דאית ליה סהדי למר שיש ליהודה עדי גזלה שגזלה ראובן ממנו הלכך יש לחוש שמא אין לשמעון אלא כמו כן עדי גזלה שגזלה ראובן ממנו ומיהודה לא מצי לאפוקה דארעא היכא דקיימא תיקום ולפיכך הוא בא לדחות את יהודה ולהעיד דלאו דיהודה היא ולפום האי לישנא בתרא דקא מוקים לה לברייתא דאית ליה סהדי למר ואית ליה סהדי למר לא פסלינן ליה לשמעון לעדות מטעם השני נח לי כו' הלכך אם יערער יהודה בעדי מקח שלקחה מראובן מקבלים סהדותא משמעון שבא להעיד דלאו דיהודה היא משום דבההיא זכותא דמפיק לה מלוי מפיק לה מיהודה. והשתא דאיתמר תרי לישני בהאי מלתא נראה דלא מקבלים סהדותא לכתחלה מטעם השני נח לי כו' ואף על גב דמספקא לן מלתא אם נוגע בעדות הוא מטעם זה וקיימא לן בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו באה זו בפני עצמה ומעידה משמע דמקבלים עדותם אף על פי שהיא ספק מוכחשת משום דהעמיד הגוף בחזקת כשרות. התם הוא דלא מפקינן להו לעדים מחזקתם כדי לפסלם אבל הכא הא לא בעינן למפסלה לשאר עדיות אלא דחיישינן שמא הוא נוגע בעדות בדבר זה ואסור להעיד ואם נתקבלה עדותו נראה דלא מפיק יהודה מלוי מספק דשמא לא הוי שמעון נוגע בעדות. עד כאן לשונו. עליות.

ואמור רבנן ארעא היכא דקיימא תיקום:    קשיא לי דהכא משמע טעמא דאמור רבנן ארעא היכא דקיימא תיקום הא לאו הכי אלא ליהדר דינא וכל דאלים גבר לא חשבינן ליה נוגע בעדות וכי משום השני נח לי חשבת ליה נוגע בעדות והשתא דלא ידעת אי האי גבר מניה ומפיק לה מהאי בסהדי ואינו יורד עמך לחייו לא חשבת ליה נוגע בעדות ויש לך זה נח וזה קשה יותר מזה. ויש לי לומר דלאלמותיה לנגיעתו נקטיה להאי טעמא כלומר אפילו כי הדר דינא לכל דאלים גבר איכא למיחש ואף על גב דשמא איהו גבר כל שכן דאמור רבנן דלא הדרא ליה לעולם דהיכא דקיימא תיקום. ורבינו תם ז"ל פירש ארעא היכא דקיימא תיקום ואי מטיא לידא דיהודה לא מצי שמעון לאפוקי מיהודה בהני סהדי דמפיק לה מלוי ומשום הכי מסהיד שמעון דלאו דיהודה היא ומתוקמא בידא דלוי ומייתי שמעון סהדי דהאי ארעא דיליה הוא וראובן גזלה מניה ומפיק לה מלוי ומחזיק בה ובתר הכי אפילו מייתי יהודה סהדי דהאי ארעא דיליה אמור רבנן ארעא היכא דקיימא תיקום עד כאן. וזה נכון דהאי טעמא אצטריך כי היכי דתיקום בידא דשמעון לבתר דמפיק לה מלוי. הרשב"א ז"ל.

ואמור רבנן ארעא היכא דקיימא תיקום ואם יוציאנה יהודה מלוי אפילו אם ימצא אחר כך שמעון עדים ויבאו ויעידו לו ויכחישו את עדי יהודה תעמוד השדה ביד יהודה ולא אמרינן כל דאלים גבר כיון דכבר ירד בה יהודה ולא דמי לזה אומר של אבותי כו':    אמר רב נחמן אנן נחתינן ליה ואנן מסקינן ליה כו' ולא אמרינן תיקום ארעא ביד ראובן כיון שירד בה תחלה על ידי בית דין וקיימא לה בידיה דשאני התם שהיה מערער שמעון עליה ובא לדון עם ראובן ונחית בה ראובן מתוך ערעור על ידי הקדמת עדיו וכיון דהדר אייתי שמעון דאבהתיה היתה אשתכח שהיתה הורדת ראובן בטעות הלכך אנן מחתינן ליה כו' אבל הכא בעדן דנחת יהודה לשדה לא היה שמעון בא לדין עם יהודה אלא יהודה בא לדין עם לוי ובדין הוציאה מיד לוי דהא ליהודה אית ליה סהדי וללוי לית ליה סהדי הלכך כיון שהוציאה יהודה מיד לוי בדין ולא בטעות הוי מעשה בית דין ואף על גב דהשתא אתי שמעון ומערער היכא דקיימא תיקום כך פירש רבינו שמואל. והסברא יפה והפירוש ברור. מיהו קשה לי למה פירש התלמוד דשמעון נוגע בעדות משום חששא דארעא היכא דקיימא תיקום והלא יוכל שמעון לערער כשבא יהודא להוציא השדה מיד לוי ולטעון שהיא של אבותיו וכי לו משפט להוציאה מיד לוי אלא שאין לו עדים מזומנים עכשו הלכך אף על פי שיוציאנה עכשו יהודה בעדים מיד לוי לכשיביא שמעון עדים נאמר אנן נחתינן ליהודה ואנן מסקינן ליה ויהיה הדין כל דאלים גבר. ונראה לי כי אף על פי שמחזיקים משעת ערעור ואילך מועלת הני מילי בזה אומר של אבותיו שלא היה שום אדם מוחזק בשדה אבל הכא כיון שהיה לוי מוחזק בשדה זו קודם ערעור זה ובא יהודה בעדיו ובטל חזקה שלו והוציאה מיד לוי בדין ולא בטעות אף על פי שערער שמעון בעת ההיא על ירידת יהודה לשדה מכל מקום נכנס יהודה תחת לוי בתורת חזקה כיון שהיה לוי מוחזק בה והוציאה יהודה מחזקתו בדין ודבר זה אף על פי שיש לבעל הדין לחלוק עליו כשתרד בו תראה כי קרוב הוא. עליות.
ונראה לי דלאו ראיה היא דהא דשמעון נוגע בעדות משום דבעי למפסל עדי יהודה ולהוציאה מיד לוי ואחר כך לא יוכל יהודה להוציאה מידו שכבר פסל עדיו אבל אם יוציאנה מיהודה אפילו גלה שמעון ערעורו יהיה הדין דאלים גבר ואפילו אם יביא יהודה עדים אחרים ארעא היכא דקיימא תיקום והערעור שגלה יהודה קודם שיחזיק שמעון לא הוי ערעור כיון שנפסלו. תוספות הרא"ש ז"ל.
ולענין עיקר דין הברייתא שאנו פוסלים שמעון משום נגיעת עדות לפי שאומר בלבו אם יוציאנה יהודה שוב לא יוכל לזכות בה בעדים צריכים אנו לפרש אלו היינו מקבלים עדות שמעון כיצד יזכה בה שמעון בעדיו אם בתורת כל דאלים גבר או בזכיה גמורה ונפקא מינה אם יהיו לשמעון שני עדים כשרים שיעידו עכשיו בשעת ערעורו על יהודה ידענא ביה דלאו דיהודה הוא כשמוציא לו שמעון עדים אחר כך שהיא של אבותיו ויכחישו את עדי יהודה אף על פי שיחזור יהודה ויביא לבית דין עדיו הראשונים שמעידים שהיא של אבותיו יזכה בה שמעון מן הדין ולא דיינינן בה כל דאלים גבר לפי שאין יהודה יכול להוציאה מיד לוי אפילו אחר שבאו עדיו ועדי שמעון שאם יטעון יהודה ללוי ממה נפשך או שלי היא או של שמעון כי לדברי עדי שלי היא ולדברי עדים שהעידו ידענא דלאו דיהודה היא מכל מקום אינה שלך דהא איכא סהדי דמסהדי דהיא של אבות שמעון ואם עדים שלי עדי שקר של שמעון ודאי עדי אמת כי על כרחך אחת מן הכתות אמת הלכך כיון שאין לך כלום בשדה זו צא מתוכה והדין ביני ובין שמעון דכל דאלים גבר. ישיב לו ויאמר כיון שאתה טוען שהיא של אבותיך הרי לדבריך כתי שמעון שמעידין של אבותיו עדי שקר הם ואין לך להסתייע מהם והנה כת אחת מעידה דהאי ארעא לאו דיהודה היא ולדברי אותה הכת יש להעמיד השדה בחזקת שהיתה שלי שהרי אני מחזיק בה. הנה בררנו שאין יהודה יכול להוציא השדה מיד לוי אבל שמעון מוציאה בדין לפי שיטעון הרי יש לי עדים שמעידים שהיא של אבותי העדים שמעידין דלאו דיהודה היא הם לי לעזרה ולא להכחשה ואם יטעון לוי הרי עדי יהודה מכחישים עדיך ומעידים שהיא של יהודה ישיב שמעון הלא לפי דבריהם אינה שלך ואין לך לתפוס בשביל חברי וכיון שיוציאנה שמעון מיד לוי לא יוכל אחר כך לערער עליו יהודה בעדי אבות ולטעון שיגבר כל דאלים לא אמרינן כיון שזכה בה שמעון מיד לוי בדין ויהודה לא היה יכול לזכות בה ולהוציאה מיד לוי ארעא היכא דקיימא תיקום ואם תהיה שם כת רביעית שמעידה דלאו דשמעון היא יכול לוי להחזיק בה בדין ותו לא מידי. והוי יודע שאם חולקים ראובן ושמעון על שדה זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ואית ליה סהדי למר וסהדי למר ובא אחר ואמר של אבותי ועדים אין לו והחזיק בה כל אחד משניהם מוציא אותה מידו בלא הרשאה כיון דעל כרחך עדות אחת מן הכתות אמת דלא דמי להא דקיימא לן בשני יוסף בן שמעון שאין מוציאים שטר חוב על אחד משום דדחי לכל חד מנייהו דהתם לענין חוב שהם באים לתבוע ולהוציא ממון דחי לכל חד מנייהו דאמר לאו בעל דברים דידי את אבל לענין קרקע אין זה שהחזיק בה יכול לומר לאו בעל דברים דידי את דקרקע בחזקת בעליה עומדת והרי היא בחזקת אחד משני אלו שיש לכל אחד מהם עדים שהיה של אבותיו וכל אחד מהם יאמר לשלישי שבא והחזיק לאו בעל דברים דידי את לפי שהדין על קרקע זה ביני ובין חברי דכל דאלים גבר ולפיכך לענין שמועתינו אין לוי יכול לדחות את שמעון וראיה לזה כו'. עליות הר"י ז"ל.