בבא בתרא מג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אאמאי שמירה בבעלים היא אמר רב פפא בדאמר ליה שמור לי היום ואני אשמור לך למחר:
תנו רבנן מכר לו בית מכר לו שדה אין מעיד לו עליה מפני שאחריותו עליו מכר לו פרה מכר לו טלית מעיד לו עליה מפני שאין אחריותו עליו מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רב ששת רישא גבראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ואתא יהודה וקא מערער דלא ליזיל שמעון לאסהיד ליה ללוי דניחא ליה דהדרא וכיון דאסהיד ליה דלוי הוא היכי מצי מפיק לה מיניה דדאמר ידענא דהאי ארעא דלאו דיהודה היא ובההוא זכותא דקא מפיק לה מלוי ליפקה מיהודה דאמר ההשני נוח לי הראשון קשה הימנו ואי בעית אימא כגון דאית ליה סהדי למר ואית ליה סהדי למר ואמור רבנן ארעא היכא דקיימא תיקום
רשב"ם
עריכהשמירה בבעלים היא - שכל אחד משמר קצת מן השותפות בביתו וקי"ל בב"מ בהשואל (דף צה.) שמירה בבעלים פטור ואע"ג דבשואל כתיב פטור דבעלים הא יליף שומר שכר התם מיניה מדכתיב וכי ישאל וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון וכיון שהיה ראובן משמר מחלק שמעון בשעה שנגנבה או אבד מחלקו בבית שמעון הרי שמעון פטור מחלק ראובן שהרי ראובן עמו במלאכתו:
אמר רב פפא - כגון שהתנו ביניהן כך שמור לי היום כל השדה חלקי וחלקך ואשמור לך למחר דכיון דלא שמרו ביחד כלל אלא בזה אחר זה ליכא שמירה בבעלים הלכך נעשו שומרי שכר זה לזה להתחייב באונסין ולאשמועינן אתא דהיינו שמירה בשכר כשמשמר כל השדה וחלק חבירו בכלל כדי שישמור לו חבירו למחר כמו כן דס"ד אמינא דשומר חנם הוא דבלאו חלק חבירו היה צריך לשמור את שלו ושמירה אחת היא בין הכל ולא ליהוי שומר שכר קמ"ל:
(זה שייך לעיל. בתוספתא בהגוזל האומר תנו מאה דינר לכנסת תנו ספר תורה לכנסת ינתן לכנסת הרגיל בה ואם היה רגיל בשנים יתנו לשניהם האומר תנו לעניים יתנו לעניי אותה העיר ר' אחא אומר לעניי כל ישראל בן האוכל משל אביו ועבד האוכל משל רבו קוצה ונותן פרוסה לעניים או לבנו של אוהבו ואינו חושש משום גזל שכך נהגו בעלי בתים. ע"כ):
מכר לו בית - אדם לחבירו:
אין מעיד לו - מוכר ללוקח להעמידה בידו שאם יבא להצטרף עם אחר ולהעיד שהוא שלו נוגע בעדות הוא:
מפני שאחריותו - של בית עליו דמוכר שאם יטרפוה מן הלוקח יחזור על המוכר והלכך ניחא ליה למוכר שתעמוד ביד הלוקח ולא יצטרך לפרעו כלום הכי שמעינן ליה השתא:
מכר לו פרה - לקמיה מפרש ליה ואזיל:
שאין אחריותו - דלוקח עליה דמוכר אם יטלוהו הימנו מחמת המוכר שגזלה והיינו דקפריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא מ"ש מטלטלי דלא הוי אחריות עליו ממקרקעי אם שתי מכירות הללו באחריות הוי תרוייהו אחריותו עליו ואי שלא באחריות הא תרוייהו אין אחריותו עליו:
רישא בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ואתא יהודה - כלומר אינש מעלמא ומערער על שדה זו שביד לוי ואומר שלי היא ומביא עדים או שטר שלא יבא שמעון הנגזל ויצטרף עם אחר ויעיד שזה השדה אינו ליהודה כגון שיודע שום עדות לפסול עדות של יהודה בגזלנות וכן שטרו מפני שרוצה שמעון שיהיה השדה ביד לוי הקונה ואחרי כן היום ולמחר יביא שמעון ראיה שזו השדה שלו היה וראובן גזלו ממנו ויוציאו מיד לוי ויטלנו לעצמו דקרקע אינה נגזלת ולא מהני בה יאוש ושינוי רשות והלכך נוגע בעדות הוא דלא ניחא ליה שיטלנו יהודה דתו לא מצי שמעון לאפוקי מיניה כדמפרש לקמן דנוח לו לוי ויהודה קשה לו והלכך אין מעיד לו שמעון הנגזל ללוי עליה והכי קאמר ברייתא מכר לו בית מכר לו שדה ראובן הגזלן ללוי אין מעיד לו שמעון הנגזל ללוי לוקח עליה כנגד יהודה המערער מפני שאחריותו וסופו של נגזל עליו דלוקח להוציא הקרקע מידו והלכך נוגע הוא בעדות זו ולקמן מפרש אמאי מוקי לה בנגזל ומכר הוה שפיר מצי לאוקומה בגזלן גופיה ואתא יהודה וקמערער דלא יבא שמעון הנגזל להעיד לראובן הגזלן להעמידה בידו משום האי טעמא גופיה דניחא ליה דהדרא ליה וסיפא מפרש לקמן: ומקשינן ואכתי אמאי אינו מעיד לו עליה הא כיון דאסהיד דלוי היא. דקס"ד השתא הכי דמפקינן לה מיהודה ומוקים לה ביד לוי דקמסהיד הוא בשדה דלוי הוא ולאו דיהודה וכיון דהודה בפני בית דין דשל לוי הוא היכי מצי מפיק לה מלוי אחרי כן והלא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ונמצא שאינו מרויח כלום בעדות זו ואינו נוגע בעדות זו כלל ואמאי קתני דאין מעיד:
ומשני דאמר ידענא דההוא ארעא לאו דיהודה היא - דפסיל לעדי יהודה בגזלנותא או דמכחיש לטענותיו בשום ענין בעולם כגון שמעיד בפני הודה לו וממילא מתוקמא השדה ביד לוי ואע"ג דלא קאמר דלוי הוא:
ומקשינן אכתי אמאי אינו מעיד לו עליה - מה מפסיד שמעון אם תהיה בחזקת יהודה והא בההוא זכותא דקמפיק לה מלוי היום ולמחר דקמייתי עדים ששדה שלו היא וגזלה ראובן ממנו ה"נ ליפקה מיהודה בהנהו עדים עצמן ונמצא שאין מרויח במה שמעיד ללוי כלל:
ומשני משום הכי אינו מעיד - דקסבר שמעון לוי נוח לי ויהודה גברא אלמא הוא וקשה ממנו ולא אוכל לדון עמו אם יבא בידו ומש"ה פסלינן ליה להאי עדות דאיכא למימר שזהו מחשבתו של שמעון ואין לנו להכשיר אלא עד דפשיטא לן דאינו נוגע בעדות כלל הכא הוה לן למימר איפכא לוי הראשון נוח לי ויהודה השני קשה הימנו אבל לשון המשנה כך היא בכתובות (דף קט.):
ואי בעית אימא - להכי לא מצי שמעון לאפוקה מיהודה כגון דאית ליה סהדי לשמעון שהשדה שלו ואית ליה סהדי ליהודה שמכחישין לאלו ואומרים שהשדה של יהודה ואמור רבנן בכל ספק דין קרקע היכא דקיימא ארעא תיקום שלא יוציאוה ב"ד מיד המחזיק בה כדאמר גבי פלוגתא דרבה ורב יוסף (לעיל לב:) היכא דקיימא ארעא תיקום לפי שנסתפק לנו הדין וכן (לעיל לד:) גבי זה אומר של אבותי אר"נ כל דאלים גבר (ס"א וכגון שאין לו עדות וחלוקה לזה יותר מזה ע"כ) ומשום דמספקא לן מי שרוצה להחזיק יחזיק ולא נוציא מידו וגבי נכסי דבר שטיא (כתובות דף כ.) אמר נמי אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ארעא בחזקת בר שטיא והכא נמי אי מטיא לידיה דיהודה לא מצי שמעון לאפוקי מיניה בהני סהדי דמפיק לה מלוי דכיון דמן הדין אוקימנה ביד יהודה שהרי ממ"נ אין ללוי חלק בה הרי יהודה מוחזק ולא תצא עוד מידו ולא דמי להאי דאמרן לעיל בפרקין (דף לא:) הדר אייתי סהדי דאבהתיה היא א"ר נחמן אנן אחתינן ליה ואנן אסקי' ליה דאע"ג דהתם נמי איכא סהדי למר ואיכא סהדי למר ואפ"ה אחזיקניה לאחד ע"פ עדיו והדר מסלקינן ליה כשמביא חבירו עדים שלו היינו טעמא משום דכיון דשניהם באין יחד לדין ושני בעלי דינין יש להן עדים לא היה לב"ד להחזיק לאחד יותר מחבירו אלא כל דאלים גבר הלכך הדר מסלקינן ליה ויהו כבתחילה וכל דאלים גבר דשלא כדין הורידוהו לאחד מהן בקרקע
תוספות
עריכהאמאי שמירה בבעלים היא. פי' אם התחילו שניהם לשמור יחד כל אחד בשעה שהוא משמר חלק חבירו חבירו נמי משמר לו חלקו ואע"פ שאין עמו במלאכה בשעת אונס כיון שהיה עמו בתחילת שמירה בעליו עמו קרינן ביה כדתניא (ב"מ דף צו.) היה עושה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת שאלה ואפילו לא התחילו שניהם לשמור יחד מכל מקום האחרון פטור שהראשון היה עמו במלאכה בשעה שהתחיל השני לשמור:
דאמר שמור לי היום כו'. וא"ת אכתי שמירה בבעלים היא דאמרינן בריש השואל דבעלים באמירה גבי שואל את הפרה ובעלה עמה וי"ל שאני התם דבאמירה משעבדי עצמן ליכנס במלאכתם מיד אבל הכא לא משתעבד עד למחר וא"ת ומאי קמ"ל שמואל דנעשין שומרי שכר זה לזה מתניתין היא בהשוכר את האומנים (ב"מ דף פ:) שמור לי ואשמור לך שומר שכר וי"ל דאי מהתם הוה אמינא לפי שהם אינן שותפין אבל הכא שהם שותפין כל אחד ואחד כששומר חלק חבירו שומר גם בשביל עצמו:
וכיון דאסהיד דלוי הוא כו'. הוה מצי לשנויי כגון דאסהיד שמעון דשל אבותיו דלוי הוה ובתר הכי אתי שמעון וטעין דמלוי זבנה ואית ליה סהדי דראובן גזלה ממנו ומכרה ללוי:
כגון דאית ליה סהדי למר כו'. תימה דלא הוה ליה למימר כגון דהא מעיקרא נמי ידעינן דאית ליה לשמעון סהדי דדידיה היא כדקתני ראובן שגזל שדה משמעון ואי לית ליה לשמעון סהדי שגזלה ראובן ממנו אנן היכי ידעינן שגזלה ומכח מה הוא מערער ויהודה נמי ע"כ אית ליה סהדי דאי לאו הכי מאיזה כח מערער והכי הל"ל כיון דאית ליה סהדי למר כו' ומאי ס"ד דמקשה ואין לומר דמעיקרא ס"ד דאיירי כגון דאית ליה ליהודה עדים דשל אבותיו היא ולשמעון הנגזל אית ליה סהדי דאכלה שני חזקה וטעין מיהודה זבנה דא"כ מאי קאמר בהאי זכותא דמפיק לה מלוי ליפקה מיהודה הא בהאי זכותא דמצי לאפוקי מלוי לא מצי לאפוקי מיהודה דבעדי גזילה המעידין שגזל ראובן ממנו מצי מפיק לה מלוי שבא מכח ראובן ומיהודה לא מצי מפיק לה אלא בעדי חזקה ונראה לרשב"א דס"ד דמעיקרא דיהודה בעי לאפוקי מלוי משום דאית ליה סהדי דראובן מכר לו וללוי אין עדים ובא שמעון להעיד ללוי דשל לוי היא ומשום הכי פריך כיון דמסהיד דהאי ארעא דלוי היא היכי מפיק לה מיניה והוה מצי לשנויי דלא מסהדי בהאי לישנא דלוי היא אלא דאמר דראובן מכרה ללוי אלא דעדיפא מינה משני והשתא פריך שפיר דבההיא זכותא דמפיק לה מלוי ליפקה מיהודה דשניהם באין מכח ראובן ואם יביא שמעון עדים דראובן גזלה ממנו מצי לאפוקי מתרוייהו:
עין משפט ונר מצוה
עריכהקלו א טור ושו"ע חו"מ סי' קע"ו סעיף ח':
קלז ב מיי' פ"י מהל' שכירות הלכה ב', סמ"ג עשין פט, טור ושו"ע חו"מ סי' קע"ו סעיף ח', וטור ושו"ע חו"מ סי' ש"ה סעיף ו', וטור ושו"ע חו"מ סי' שמ"ו סעיף ה' וסעיף ח:
קלח ג ד ה מיי' פט"ז מהל' עדות הלכה א' והלכה ב, סמ"ג עשין קט, טור ושו"ע חו"מ סי' ל"ז סעיף י"ז:
ראשונים נוספים
אמאי שמירה בבעלים היא. דכל זמן שבעליו עמו לא ישלם ודרשי' ליה עמו בעבודתו עמו בשמירתו דכל זמן ששומר זה מקצת השותפות שומר אידך נמי שאר השותפות ואמאי נעשין כשומרי שכר זה לזה דמשלמין:
ואני אשמור לך למחר. דלאו עמו בשמירתו הוא:
אין מעיד לו עליה. שאם יבא אחר ויערער עליה. מוכר אינו רשאי להצטרף עם עד אחד להעיד שאינה של מערער אלא של לוקח. ולפיכך אותו מוכר נוגע בעדות הוא:
מפני שאחריותו עליו. דאי טריף לה מיניה המערער חוזר הלוקח על המוכר ולהכי [אינו] מעיד לו. אבל מכר לו פרה וטלית וא' מערער עליה מעיד לו מוכר ללוקח להעמידה בידו:
רישא בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי. מפרש לקמן אמאי מוקי לה בגזל ומכר. ואתא יהודה וקא מערער על אותה קרקע מש"ה לא ליזל שמעון דנגזל הוא לאסהודי ללוי דקנאה משום דנוגע בדבר הוא משום דניחא ליה לשמעון דתיקום ארעא בידא דלוי דקסבר היום ומחר משכחנא סהדי דגזלה מינאי והדרא ליה מידא דלוי לשמעון והיינו שאחריותו עליו דיש לו תקוה ואחרית לשמעון שלאחר זמן יוציאה מיד לוי ולהכי מסייע ליה להעמידה בידו:
ומקשי' אמאי הוי נוגע בעדות ואין מעיד לו. והא כיון דאסהיד שמעון דההיא ארעא דלוי היא הואיל והוא מודי דשל לוי היא במאי טענה מצי תו למיהדר ולאפוקי שמעון מידא דלוי:
ומתרץ דלא אסהיד בפירוש דשלו היא אלא הכי מסהיד ואמר ידענא דהאי ארעא לא דיהודה היא דמערער עלה ולא קאמר דלוי היא והשתא נוגע בדבר הוא ולהכי אין מעיד. ומקשי' אכתי אמאי אין מעיד לו. והא בההוא זכותא באותה טענה עצמה דמפיק לה מלוי מצי לאפוקה מיהודה כלומר דמאי איכפת ליה אם תבוא בחזקת יהודה והא מצי למיטען ליהודה שדה זו שאתה מחזיק בה שלי היא שגזלה ראובן ממני והואיל וכן הוא אמאי אין מעיד ללוי מה הנאה יש לו יותר שתהא ברשות דלוי ולא ברשות יהודה. ומשני מש"ה אין מעיד דדלמא קסבר שמן השני לוי נוח לו להוציאה מידו והראשון קשה הימנו יהודה. ואע"ג דמשמע איפכא דיהודה הוי שני ולוי ראשון הכא לא דייק בהכי:
ואיבעית אימא. מש"ה אינו מעיד דנוגע בדבר הוא:
כגון דאית ליה סהדי למר. ליהודה דשל אבותיו הוות:
ואית ליה סהדי למר. לשמעון שנגזלה ממנו דאי לא הוי מסהיד שמעון וקא מפקה יהודה מלוי לא מצי תו שמעון לאפוקה מיהודה הואיל דאית ליה ליהודה סהדי ואית ליה לשמעון סהדי אמור רבנן אוקי תרי לבהדי תרי וארעא היכא דקיימא בחזקת יהודה תיקום ומש"ה אתי האי שמעון לאסהודי ללוי כי היכי דתיקום ארעא בידיה דלוי. דאוקמינן תרי סהדי דלוי דמסהדי דלאו דיהודה היא לבהדי תרי סהדי דיהודה ואוקי ארעא בחזקת מריה דהיינו לוי. ובתר הכי מייתי שמעון סהדי דנגזלה מיניה ומפיק לה מלוי. והכא לא מצי למימר אוקי תרי דלוי לבהדי תרי דשמעון דהא שמעון לא אסהיד דשדה של לוי היא אלא אסהיד דלאו דיהודה היא ומש"ה אין מעיד שמעון דנוגע בדבר הוא דמינה דלוי מצי לאפוקה כדאמרן להכי מעמידה בידו:
ומקשי' מאי דוחקיה לאוקמיה להא ברייתא בגזל ומכר לוקמה בגזלן לחוד. כגון ראובן שגזל שדה משמעון ואתי לוי ומערער עלה דאמר שלי היא לא ליזל שמעון ולצטרף עם עד אחד לאסהודי לראובן דאינה של לוי משום דניחא ליה לשמעון דתיקום ברשות דראובן דהדרא ליה דהיינו מפני שאחריותו עליו על ראובן שגזלה ממנו שיחזירה לו דאי לא קא מסהיד ליה שמעון ומפיק ליה לוי לראובן בכח עדים שיש לו שהשדה שלו היא אע"ג דמייתי שמעון שוב סהדי דנגזלה מיניה לא מצי מפיק לה מיניה כדאמר לעיל דאמרי' ארעא היכא דקיימא תיקום ביד לוי ולהכי נוגע בעדות הוא:
רישא משכחת לה בראובן שגזל משמעון: כלומר, ששמעון הוציא קול שראובן גזלה ממנו, שאפילו על פי עצמו נעשה נוגע בעדות וחוששין.
דאמר ידענא דלאו דיהודה היא: מהכא שמעינן דכל שהוא בע[י]נינו נוגע בעדות מחמת ממון, ובא להעיד, אין דוחין אותו מיד לומר נוגע בעדות הוא ואין שומעין לו בין לזכותו בין לחובתו כנגיעת עדות דקורבא, אלא שומעין דברו, ואם יש בעדותו לפי ראות הדיינין שום נגיעת עדות להנאתו אין מקבלין ממנו ואם לאו מקבלין ממנו.
ובההיא זכותא דמפיק לה מלוי ליפקה מיהודה: איכא למידק, היכי מקשה הכין בהדיא, והא איכא אנפי טובוא דמפיק ליה מלוי ולא מצי מפיק לה מיהודה, כגון דעידי שמעון קרובים ליהודה ורחוקים ללוי, אי נמי כגון ששמעון מצטרף עם אחר לפסול עידיו של יהודה. אי נמי שיש עידי אבות ליהודה ולא לשמעון אלא שיש לו עדים שראובן גזלה ממנו. וי"ל דבעיא בעלמא היא דקא בעי, כי היכי לפרושה.
הא דאמרינן דאמר השני נוחל לי והראשון קשה ממני: פירש ר"ח ז"ל שיהודא גברא אלמא ולוי אדם נוח, ומיהו לאו דוקא בדידעינן באלמותה דיהודה ונייחא דלוי, אלא דמיחש הוא דחיישינן דילמא הא נייח ליה והאי קשה ממנו, דלנגוע עדות כל דאפשר למיחש חיישינן.
ואמור רבנן ארעא היכא דקיימא יקום: קשה לי, דהכא משמע טעמא דאמור רבנן ארעא היכא דקיימא קום, הא לאו הכי, אלא תהדר דינא וכל דאלים גבר, לא חשבינן ליה נוגע בעדות, וכי משום השני נח לי חשבת ליה כנוגע בעדות, והשתא דלא ידע אי האי גבר מיניה, ומהאי מפיק לה בר בסהדי ואינו יורד עמו (ל)לחייו, לא חשבת לה נוגע בעדות, ויש לך זה נוח וזה קשה יותר מזה, ויש לי לומר דלאלומיה לנגיעתו נקטיה להאי טעמא, כלומר אפיל כי הדר דינא לכל דאלים גבר איכא למיחש, ואף על גב דשמא איהו גבר, כל שכן דאמור רבנן דלא הדרא ליה מעולם דהיכא דקיימא תיקום.
ור"ח ז"ל פירש, ארעא היכא דקיימא תיקום, ואי מטיא לידא דיהודה לא מצי שמעון לאפוקא מיהודה בהני סהדי דמפיק לה מלוי, ומשום הכי מסעיד שמעון דלאו דיהודה היא ומתוקמא בידא דלוי, ומייתי שמעון סהדי דהאי ארעא דיליה הוא וראובן גזלה מיניה, ומפיק לה מלוי ומחזיק בה, ובתר הכי, אפילו מייתי יהודה סהדי דהאי ארעא דיליה, אמור רבנן ארעא היכא דקיימא תיקום. עד כאן. וזה נכון. דהאי טעמא איצטריך כי היי דתיקום בידא דשמעון לבתר דמפיק לה מלוי.
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג (עריכה)
קלז. הרי אמרו השותפין נעשין שומרי שכר זל"ז אמאי שמירה בבעלים היא אמר רב פפא באומר לו שמור לי היום ואשמור לך למחר. כלומר שאין שניהם מתעסקין בממון של שותפות בזמן אחד זה במקצתו וזה במקצתו, אלא זה מתעסק היום בכל הממון וחברו מתעסק בכולו למחר ואין כאן שמירה בבעלים. ואיכא נוסחי דאית בהו נעשה כאומר לו שמור לי היום ואשמור לך למחר, ותרוייהו חד טעמא נינהו, שכיון שאין האחד מתעסק בו בשעת שמתעסק חברו נעשה כאומר לו שמור לי היום ואשמור לך למחר:
קלח. ת"ר מכר לו בית מכר לו שדה אין מעיד לו עליה מפני שאחריותו עליו מכר לו פרה מכר לו טלית ה"ז מעיד לו עליה מפני שאחריותו עליו דקתני רישא מפני שמעמידה בפני בעל חובו, דאי מפקי לה מיניה דהאי לוקח הדר בעל חוב אשאר נכסי דמוכר, הילכך הוה ליה כמאן דמיטרפה השתא מיניה דבעל חוב, שנמצאת אחריותה על הלוה דהיינו מוכר. אבל מכר לו פרה מכר לו טלית הרי זה מעיד לו עליה מפני שאין אחריותה עליו, מפני שהרי אין מעמידה בפני בעל חובו. והוא דקאמרי עדים ידעינן ביה בפלניא דלא הויא ליה ארעא מעולם, כדבעינן למימר קמן (מד,ב):
קלט. ולמאי דסלקא דעתין מעיקרא דהאי אחריות דקתני בהאי מתניאתא אחריות דלוקח [הוא] דקאמר, דייקינן בגמרא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רב ששת רישא בראובן דגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ואתא יהודה וקא מערער לא ליזיל שמעון לאסהיד ליה ללוי דניחא ליה דהדרא ליה. ומקשינן וכיון דאסהיד ליה דהאי ארעא דלוי היא במאי מפיק לה. וכיון דלא מצי מפיק לה מיניה, דהא אבדה לזכותיה בההיא סהדותא, לאו נוגע בעדותו הוא. וקימא לן כי האי פירוקא דרב ששת, דכל כי האי גוונא הכי דיינינן ליה, והאי דדחינן ליה לבסוף לאו משום דדינא לאו הכי, אלא משום דלא דייקא מתניתא לאוקומה בהכי. ודייקינן ובההיא זכותא דמפיק לה מלוי ליפקיה השתא מיהודה. ומהדרינן דאמר השני נוח לי והראשון קשה ממנו. כלומר שלוי נוח לו ויהודה קשה ממנו.
אי נמי כגון דאית ליה סהדי למר וסהדי למר ואמור רבנן ארעא היכא דקימא תיקום. כלומר כגון דאית ליה סהדי לשמעון דדידיה היא ואית ליה סהדי ליהודה דדידיה היא, לא ליזיל שמעון ולסהיד בהדי אחרינא דלאו דיהודה היא דניחא ליה דתיקום בידיה דלוי, דאי שביק לה עד דמפיק לה יהודה מלוי תו לא מצי מפיק לה מיהודה, דכיון דכל חד מינייהו אית ליה סהדי דדיליה היא אמור רבנן ארעא היכא דקימא תיקום. ואי נמי מייתי להו לסהדי מקמי דתיקום ברשותיה דיהודה הוה ליה דינא דמפקינן לה מלוי ודינא דשמעון ויהודה בהא מילתא דכל דאלים גבר, ואשתכח דניחא לשמעון דתיקום השתא בידא דלוי, דכיון דלשמעון אית ליה סהדי וללוי לית ליה סהדי מצי מפיק לה מיניה. וכיון דאיכא אנפא דהוי נוגע בעדותו, אע"ג דלא בריר לן מילתא דהכי הוא, מסתמא נמי חיישינן:
קמ. שמעינן מיהא דמאן דאסהיד דהאי ארעא לאו דפלניא היא עדותו עדות, ואע"ג דלא מסהיד דמאן הויא מהניא סהדותיה לבטולי זכותיה דההוא פלניא דמסהיד עליה דלאו דידיה היא:
קמא. ושמעינן נמי דהיכא דאית ליה סהדי לראובן דדידיה היא ואית ליה סהדי לשמעון דדידיה היא, וקימא ארעא בידא דחד מינייהו, היכא דקימא תיקום. והוא הדין היכא דלית ליה סהדי לשמעון דדידיה היא אלא דמסהדי דלאו דראובן היא היכא דקימא תיקום:
מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא: שאם באחריות מכר לו או בסתם גבי פרה וטלית נמי הוה ליה מוכר נוגע בעדות שאם נמצאו גזולים הוה ליה המקח טעות ואם מכר שלא באחריות בפירוש גבי בית ושדה נמי לאו נוגע בעדות הוא ומעיד אמר רב ששת רישא בראובן שגזל כו'. יש מפרשים שנודע לנו דבר זה על ידי עדים שהעידו שגזל ראובן שדה משמעון ומתוך כך אנו פוסלים שמעון לעדות דהוה ליה נוגע בעדות ואף על פי שדבר זה פשוט הוא סיפא אצטריכא ליה דגבי פרה וטלית מעיד וכדמפרש לה ואזיל. ויש לפרש כגון שנתרעם שמעון על ראובן בבית דין על שדה זו שנגזלה ממנו מעתה הוה ליה שמעון נוגע בעדות זו על ידי עצמו דניחא ליה דהדרה ליה דכיון שערער על שדה זו יש לחוש שמא הוא מצפה שיביא עדים ויזכה ואף על פי שלא העידו עדים על ראובן שגזלה ממנו. עד כאן מעליות הר"י ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: רישא משכחת לה בראובן שגזל משמעון כלומר ששמעון הוציא קול שראובן גזלה ממנו שאפילו על פי עצמו נעשה נוגע בעדות וחוששים. עד כאן לשונו.
אמר ידענא דלאו דיהודה היא: מהכא שמעינן דכל שהוא נוגע בעדותו בעדות מחמת ממון ובא להעיד אין דוחין אותו מיד לומר נוגע בעדות הוא ואין שומעים לו בין לזכותו בין לחובתו בנגיעת עדות דקורבה אלא שומעים ואם יש בעדותו לפי ראות הדיינים שום נגיעת עדות להנאתו אין מקבלים ממנו. הרשב"א ז"ל.
ובההוא זכותא דמפיק לה מלוי ליפקה מיהודה: ואם תאמר והלא אי אפשר לו ליהודה להוציאה מלוי אלא בעדים ושוב לא יוכל שמעון להוציא מידו. יש לומר אם יש לשמעון עדי חזקה או עדי מקח הרי יזכה בה בין מלוי בין מיהודה אם יוציאנה יהודה בעדים שהיא של אבותיו. וקשיא לי מאי האי דקא מקשה בפשיטות ובהאי זכותא דמפיק לה מלוי כו' והלא בזכות עדי גזלה בלבד יכול שמעון להוציאה מלוי שיביא עדים שראובן שמכרה ללוי גזלה ממנו ואם יבא יהודה ויוציא השדה מלוי בעדים שהוא של אבותיו תו לא מצי שמעון לאפוקה מיהודה בההוא זכותא דהיינו בעדי גזלה ולא יכול לזכות בה אלא בעדי מקח או בעדי חזקה ושמא עדי חזקה אין לו הלכך הוה ליה נוגע בעדות. ויש לומר דקסלקא דעתך דיהודה מערער שהוא לקח שדה זו מראובן ולהכי פריך בהאי זכות דמפיק לה שמעון מלוי ליפקה מיהודה האי דקסלקא דעתיה דמקשה דמיירי בהכי כי היכי דתיקום הברייתא בכל ענין ואפילו בכגון שיהודה מערער ובא לו מכח ראובן הגזלן כמו שפירשנו. ומפרקינן שאפילו הכי הוה ליה שמעון נוגע בעדות דאמר לוי נוח לי ויהודה קשה הימנו. ולפי הפירוש הזה שפירשנו הא דפרקינן לעיל דאמר ידענא ביה בהאי ארעא דלאו דיהודה היא הוא הדין דהוה מצי לשנויי ידענא ביה בהאי ארעא דלוי זבנה מראובן וממילא נדחה יהודה שאף הוא בא מכח רארבן הגזלן ושמעון הוה ליה נוגע בעדות משום דהדרא ליה בעדי אבות או בעדי גזלה. אך נראה לי דלהכי שנינן ידענא ביה בהאי ארעא דלאו דיהודה היא כי היכי דסליק שנוייא לתרין פירוקי דפריק תלמודא בתר הכי על הא דקא מקשה ואזיל בהך זכותא דמפיק לה מלוי ליפקה מיהודה דמפרקינן בלישנא בתרא כגון דאית ליה סהדי למר ולמר וכח עדי יהודה שוה לכח עדי שמעון דלא אתי יהודה מכח ראובן הגזלן אלא או בעדי אבות או בעדים שגזלה ראובן ממנו הלכך לפי הלשון הזה אם יעיד שמעון דלוי זבנה מראובן לא נדחה יהודה בכך לפיכך תירצנו דאמר דידענא ביה דלאו דיהודה היא. עליות.
אי בעית אימא כגון דאית ליה סהדא למר וכו': תימה דלא הוה ליה למימר כגון כו' ככתוב בתוספות ואין לומר דשמעון לא הוה ליה סהדי אלא שהוא מערער שראובן גזלה ממנו ומשום חשש ערעור אנו פוסלים אותו לעדות דאם כן מאי קאמר בתר הכי כגון דאית ליה סהדי אפילו לית ליה סהדי לשמעון פסלינן ליה דלמא אית ליה סהדי דאבהתא אלא ודאי משום חשש לא פסלינן ליה אלא היכא דידעינן דאית ליה סהדי שיוכל לזכות בהם בקרקע. תוספי הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הר"י בעליות: ואי בעית אימא דאית ליה סהדי למר ואית ליה סהדי למר. פירוש כגון שמערער יהודה בעדי אבות הלכך הוה ליה שמעון נוגע בעדות כי שמא אין לו עדי חזקה אלא עדי אבות ואם יוציאנה יהודה בעדי אבות תו לא מצי שמעון לאפוקה מיהודה בעדי אבות דארעא היכא דקיימא תיקום ולרווחא דמלתא נקט תלמודא האי טעמא דאמור רבנן ארעא היכא דקיימא תיקום. והוא הדין דאיכא למיחש שמא לא יהיו לו לשמעון אפילו עדי אבות אלא עדים שגזלה ראובן ממנו ומלוי מצי לאפוקה ונגד יהודה אינו יכול לזכות. ויש לפרש דאית ליה סהדי למר שיש ליהודה עדי גזלה שגזלה ראובן ממנו הלכך יש לחוש שמא אין לשמעון אלא כמו כן עדי גזלה שגזלה ראובן ממנו ומיהודה לא מצי לאפוקה דארעא היכא דקיימא תיקום ולפיכך הוא בא לדחות את יהודה ולהעיד דלאו דיהודה היא ולפום האי לישנא בתרא דקא מוקים לה לברייתא דאית ליה סהדי למר ואית ליה סהדי למר לא פסלינן ליה לשמעון לעדות מטעם השני נח לי כו' הלכך אם יערער יהודה בעדי מקח שלקחה מראובן מקבלים סהדותא משמעון שבא להעיד דלאו דיהודה היא משום דבההיא זכותא דמפיק לה מלוי מפיק לה מיהודה. והשתא דאיתמר תרי לישני בהאי מלתא נראה דלא מקבלים סהדותא לכתחלה מטעם השני נח לי כו' ואף על גב דמספקא לן מלתא אם נוגע בעדות הוא מטעם זה וקיימא לן בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו באה זו בפני עצמה ומעידה משמע דמקבלים עדותם אף על פי שהיא ספק מוכחשת משום דהעמיד הגוף בחזקת כשרות. התם הוא דלא מפקינן להו לעדים מחזקתם כדי לפסלם אבל הכא הא לא בעינן למפסלה לשאר עדיות אלא דחיישינן שמא הוא נוגע בעדות בדבר זה ואסור להעיד ואם נתקבלה עדותו נראה דלא מפיק יהודה מלוי מספק דשמא לא הוי שמעון נוגע בעדות. עד כאן לשונו. עליות.
ואמור רבנן ארעא היכא דקיימא תיקום: קשיא לי דהכא משמע טעמא דאמור רבנן ארעא היכא דקיימא תיקום הא לאו הכי אלא ליהדר דינא וכל דאלים גבר לא חשבינן ליה נוגע בעדות וכי משום השני נח לי חשבת ליה נוגע בעדות והשתא דלא ידעת אי האי גבר מניה ומפיק לה מהאי בסהדי ואינו יורד עמך לחייו לא חשבת ליה נוגע בעדות ויש לך זה נח וזה קשה יותר מזה. ויש לי לומר דלאלמותיה לנגיעתו נקטיה להאי טעמא כלומר אפילו כי הדר דינא לכל דאלים גבר איכא למיחש ואף על גב דשמא איהו גבר כל שכן דאמור רבנן דלא הדרא ליה לעולם דהיכא דקיימא תיקום. ורבינו תם ז"ל פירש ארעא היכא דקיימא תיקום ואי מטיא לידא דיהודה לא מצי שמעון לאפוקי מיהודה בהני סהדי דמפיק לה מלוי ומשום הכי מסהיד שמעון דלאו דיהודה היא ומתוקמא בידא דלוי ומייתי שמעון סהדי דהאי ארעא דיליה הוא וראובן גזלה מניה ומפיק לה מלוי ומחזיק בה ובתר הכי אפילו מייתי יהודה סהדי דהאי ארעא דיליה אמור רבנן ארעא היכא דקיימא תיקום עד כאן. וזה נכון דהאי טעמא אצטריך כי היכי דתיקום בידא דשמעון לבתר דמפיק לה מלוי. הרשב"א ז"ל.
ואמור רבנן ארעא היכא דקיימא תיקום ואם יוציאנה יהודה מלוי אפילו אם ימצא אחר כך שמעון עדים ויבאו ויעידו לו ויכחישו את עדי יהודה תעמוד השדה ביד יהודה ולא אמרינן כל דאלים גבר כיון דכבר ירד בה יהודה ולא דמי לזה אומר של אבותי כו': אמר רב נחמן אנן נחתינן ליה ואנן מסקינן ליה כו' ולא אמרינן תיקום ארעא ביד ראובן כיון שירד בה תחלה על ידי בית דין וקיימא לה בידיה דשאני התם שהיה מערער שמעון עליה ובא לדון עם ראובן ונחית בה ראובן מתוך ערעור על ידי הקדמת עדיו וכיון דהדר אייתי שמעון דאבהתיה היתה אשתכח שהיתה הורדת ראובן בטעות הלכך אנן מחתינן ליה כו' אבל הכא בעדן דנחת יהודה לשדה לא היה שמעון בא לדין עם יהודה אלא יהודה בא לדין עם לוי ובדין הוציאה מיד לוי דהא ליהודה אית ליה סהדי וללוי לית ליה סהדי הלכך כיון שהוציאה יהודה מיד לוי בדין ולא בטעות הוי מעשה בית דין ואף על גב דהשתא אתי שמעון ומערער היכא דקיימא תיקום כך פירש רבינו שמואל. והסברא יפה והפירוש ברור. מיהו קשה לי למה פירש התלמוד דשמעון נוגע בעדות משום חששא דארעא היכא דקיימא תיקום והלא יוכל שמעון לערער כשבא יהודא להוציא השדה מיד לוי ולטעון שהיא של אבותיו וכי לו משפט להוציאה מיד לוי אלא שאין לו עדים מזומנים עכשו הלכך אף על פי שיוציאנה עכשו יהודה בעדים מיד לוי לכשיביא שמעון עדים נאמר אנן נחתינן ליהודה ואנן מסקינן ליה ויהיה הדין כל דאלים גבר. ונראה לי כי אף על פי שמחזיקים משעת ערעור ואילך מועלת הני מילי בזה אומר של אבותיו שלא היה שום אדם מוחזק בשדה אבל הכא כיון שהיה לוי מוחזק בשדה זו קודם ערעור זה ובא יהודה בעדיו ובטל חזקה שלו והוציאה מיד לוי בדין ולא בטעות אף על פי שערער שמעון בעת ההיא על ירידת יהודה לשדה מכל מקום נכנס יהודה תחת לוי בתורת חזקה כיון שהיה לוי מוחזק בה והוציאה יהודה מחזקתו בדין ודבר זה אף על פי שיש לבעל הדין לחלוק עליו כשתרד בו תראה כי קרוב הוא. עליות.
ונראה לי דלאו ראיה היא דהא דשמעון נוגע בעדות משום דבעי למפסל עדי יהודה ולהוציאה מיד לוי ואחר כך לא יוכל יהודה להוציאה מידו שכבר פסל עדיו אבל אם יוציאנה מיהודה אפילו גלה שמעון ערעורו יהיה הדין דאלים גבר ואפילו אם יביא יהודה עדים אחרים ארעא היכא דקיימא תיקום והערעור שגלה יהודה קודם שיחזיק שמעון לא הוי ערעור כיון שנפסלו. תוספות הרא"ש ז"ל.
ולענין עיקר דין הברייתא שאנו פוסלים שמעון משום נגיעת עדות לפי שאומר בלבו אם יוציאנה יהודה שוב לא יוכל לזכות בה בעדים צריכים אנו לפרש אלו היינו מקבלים עדות שמעון כיצד יזכה בה שמעון בעדיו אם בתורת כל דאלים גבר או בזכיה גמורה ונפקא מינה אם יהיו לשמעון שני עדים כשרים שיעידו עכשיו בשעת ערעורו על יהודה ידענא ביה דלאו דיהודה הוא כשמוציא לו שמעון עדים אחר כך שהיא של אבותיו ויכחישו את עדי יהודה אף על פי שיחזור יהודה ויביא לבית דין עדיו הראשונים שמעידים שהיא של אבותיו יזכה בה שמעון מן הדין ולא דיינינן בה כל דאלים גבר לפי שאין יהודה יכול להוציאה מיד לוי אפילו אחר שבאו עדיו ועדי שמעון שאם יטעון יהודה ללוי ממה נפשך או שלי היא או של שמעון כי לדברי עדי שלי היא ולדברי עדים שהעידו ידענא דלאו דיהודה היא מכל מקום אינה שלך דהא איכא סהדי דמסהדי דהיא של אבות שמעון ואם עדים שלי עדי שקר של שמעון ודאי עדי אמת כי על כרחך אחת מן הכתות אמת הלכך כיון שאין לך כלום בשדה זו צא מתוכה והדין ביני ובין שמעון דכל דאלים גבר. ישיב לו ויאמר כיון שאתה טוען שהיא של אבותיך הרי לדבריך כתי שמעון שמעידין של אבותיו עדי שקר הם ואין לך להסתייע מהם והנה כת אחת מעידה דהאי ארעא לאו דיהודה היא ולדברי אותה הכת יש להעמיד השדה בחזקת שהיתה שלי שהרי אני מחזיק בה. הנה בררנו שאין יהודה יכול להוציא השדה מיד לוי אבל שמעון מוציאה בדין לפי שיטעון הרי יש לי עדים שמעידים שהיא של אבותי העדים שמעידין דלאו דיהודה היא הם לי לעזרה ולא להכחשה ואם יטעון לוי הרי עדי יהודה מכחישים עדיך ומעידים שהיא של יהודה ישיב שמעון הלא לפי דבריהם אינה שלך ואין לך לתפוס בשביל חברי וכיון שיוציאנה שמעון מיד לוי לא יוכל אחר כך לערער עליו יהודה בעדי אבות ולטעון שיגבר כל דאלים לא אמרינן כיון שזכה בה שמעון מיד לוי בדין ויהודה לא היה יכול לזכות בה ולהוציאה מיד לוי ארעא היכא דקיימא תיקום ואם תהיה שם כת רביעית שמעידה דלאו דשמעון היא יכול לוי להחזיק בה בדין ותו לא מידי. והוי יודע שאם חולקים ראובן ושמעון על שדה זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ואית ליה סהדי למר וסהדי למר ובא אחר ואמר של אבותי ועדים אין לו והחזיק בה כל אחד משניהם מוציא אותה מידו בלא הרשאה כיון דעל כרחך עדות אחת מן הכתות אמת דלא דמי להא דקיימא לן בשני יוסף בן שמעון שאין מוציאים שטר חוב על אחד משום דדחי לכל חד מנייהו דהתם לענין חוב שהם באים לתבוע ולהוציא ממון דחי לכל חד מנייהו דאמר לאו בעל דברים דידי את אבל לענין קרקע אין זה שהחזיק בה יכול לומר לאו בעל דברים דידי את דקרקע בחזקת בעליה עומדת והרי היא בחזקת אחד משני אלו שיש לכל אחד מהם עדים שהיה של אבותיו וכל אחד מהם יאמר לשלישי שבא והחזיק לאו בעל דברים דידי את לפי שהדין על קרקע זה ביני ובין חברי דכל דאלים גבר ולפיכך לענין שמועתינו אין לוי יכול לדחות את שמעון וראיה לזה כו'. עליות הר"י ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה