שולחן ערוך אורח חיים תקכו א
שולחן ערוך אורח חיים · תקכו · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
מת המוטל לקברו אם הוא ביום טוב ראשון (לא יתעסקו בו ישראל ואפילו יסריח ואי אפשר בעממין, אבל) יתעסקו בו עממין אפילו מת בו ביום (ועיין לעיל סימן ש"ד) ואפילו אם יכולין להשהותו עד למחר שלא יסריח וכל זה בעשיית (קבר) וארון ותכריכין אבל להלבישו ולחמם לו מים לטהרו ולהוציאו ולשומו בקבר מותר על ידי ישראל:
- הגה: וטוב ליזהר לטהרו על ידי קש על גב עור או נסר ולא על ידי סדינים שלא יבא לידי סחיטה (תרומת הדשן סימן פ"ב):
מפרשים
ראיתי להזכיר מה שנמצ' בדפוס חדש של ספר מהרי"ל הג"ה אחד וז"ל בשנת רס"ד נפטרה פה ק"ק פרנקפורט אשה ליל ראשונה של סוכות וביום ב' כו' ולא נהגו אנינות בי"ט והיה יום ש"ת ביום ו' ובליל ו' בכניסת שבת הצריכו הלומדים את האבלים באבילות עטיפת הראש ושינוי מקום כו' עכ"ל. ושלא כדין הורו אלו הלומדים דעטיפת הראש אינה ראויה בשבת בפרהסי' כמ"ש הרוקח הבאתיו בי"ד סי' שפ"ו וז"ל אבל חייב בעטיפה כמו עתה שמושכין הכובע לפני עיניו כל ז' ובשבת בצינעה ולא בפרהסי'. וכ' מו"ח ז"ל דכשהחזן מתחיל ברכו יגביה הכובע דלא להוי פרהסי' וכ"כ בש"ע סי' ס"ד דבשבת יסיר עטיפתו והיאך הורו שבשבת יתחיל עטיפ' וכן בשינוי המקום דפסק בש"ע סי' שצ"ג דבשבת לא ישנו מקומם אלא שרמ"א מבי' שם י"א דגם בשבת ישנו וכן המנהג והיינו שקודם התחלת ברכו יושב בשינוי מקום שעדיין חול הוא וכיון שהתחיל בחול ישב שם גם אח"כ ודבר פשוט הוא שאם בא האבל לבה"כ אחר ברכו שלא ישנה המקום דמתחיל בשבת האבילות בפרהסי' וכ"ש במה שמכריז השמש צאו לקראת האבל כמו שנוהגין לפני ברכו וכ"ש במ"ש שהצריכו להתאבל בשבת כ"ז אינו נכון דמה יתחדש לו בשבת טפי ממה שהיו לו בח"ה שנוהג ג"כ דין אנינות בצינעה ע"כ שלא כראוי נדפסה הגה זו החדשה ואין לשנות שום דבר בשבת ההו' ממה שהיה בח"ה:
(א) בעשיית ארון ותכריכים. שאלו הם איסור דאורייתא וכן הכיסוי שמכסים המת בעפר צריך ע"י עכו"ם דמילוי גומא הוה כבונה ורבים נכשלים בזה אבל להלבישו כו' שאינו אלא טלטול אמרי' ביה מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי לצורך היום קצת וחימום מים מותר מתוך שהותר' כו':
(א) ואפי' יסריח: ואם הוא צריך להוליכו לעיר אחרת רחוק ממהלך יום אחד והעכו"ם לא יוליכוהו למחר וגם א"א לקברו למחר ע"י ישראלים יקברוהו ע"י עכו"ם בביתו ולאחר שבת יוציאוהו ויקברוהו או יניחוהו בארון ויחמרוהו בחמר ובזפת ע"י עכו"ם כדי שלא יסריח (ריב"ש ב"י יש"ש):
(ב) יתעסקו בו עכו"ם: אין קוברין ע"י קראים משום ולפני עור ל"ת מכשול (ת"י קס"ו מ"ש קל"ד וי"ג רש"ב ח"ח רש"מ י"ו כ"ה):
(ג) לטהרו: המנהג לטהרו לגמרי בלי סיוע עכו"ם דלא כרדב"ז (כ"ה):
(ד) ולהוציאו: כיון דאית ביה צורך מצוה שרי עיין סי' תקי"ח ויש"ש כ' מקום שאין מנהג נכון שלא לקברו ביום טוב ראשון ע"י עכו"ם אא"כ אשתהי או שיצטרך להשהותו או שהו' נפוח וכ"כ מקצת רבוות' וילד קטן אפי' אחר ל' יום יכולים להלינו במרתף וגם אין שייך לו' עליו שמתבזה בין החיים כמו במת גדול א"כ טוב שלא לקברו בי"ט ראשון עכ"ל, והב"ח כ' דדוקא נפלים אין קוברים עס"י:
(ה) לידי סחיטה: פי' אפי' להמתירין בסי' ש"ב ס"ט בהגה דלא כע"ש:
(א) ישראל: ועל ידי קראים נמי אסור משום לפני עור. כנה"ג.
(ב) עממין: אם צריך להוליכו לעיר אחרת רחוק ממהלך יום אחד וי"ט ראשון חל בערב שבת ולהמתין עד יום א' לא ירצו העכו"ם להוליכו שהוא יום אידם ולהמתין עד יום ב' יסריח יקברוהו על ידי עכו"ם בביתו ולאחר שבת יוציאוהו או יניחוהו בארון ויחמרוהו בחמר ובזפת ע"י עכו"ם כדי שלא יסריח. ריב"ש ב"י.
(א) לא יתעסקו בו ישראל - דאין מצוה של קבורה דוחה עשה ול"ת דיו"ט. וגם ע"י קראי"ם ואפילו אם נעשה עובד כוכבים אסור דהא ישראלים הם ומצווים ואיכא משום לפני עור לא תתן מכשול:
(ב) ואפילו יסריח - כגון שמונח מעיו"ט או שהוא ימות החמה ואפילו היה יו"ט ראשון ע"ש שעד יום א' א"א לקוברו ובמקום שאין העובדי כוכבים מניחים לעשות מלאכה ביום אידם שע"כ יהא מונח עד יום ב' אסור גם כן על ידי ישראל:
(ג) אבל יתעסקו בו עממין - ואם חל יו"ט ראשון בע"ש וביה"ק רחוק מן העיר יותר ממהלך יום ולא יגיעו העכו"ם שם עד למחר ביום השבת אסור וכדלקמן בס"ג אלא יקברוהו על ידי עכו"ם בעירו ולאחר שבת יוציאוהו ויוליכוהו לבית הקברות או יניחוהו בארון ויחמרו בחמר ובזפת ע"י עכו"ם כדי שלא יהא ריחו נודף ולאחר שבת יוציאוהו ויקברוהו:
(ד) וע"ל סימן ש"ד - לענין עבדים אם מתעסקין על ידיהם:
(ה) ואפילו אם יכולין להשהותו וכו' - עיין בה"ל:
(ו) וכ"ז בעשיית קבר וכו' - שהם מלאכות גמורות מדאורייתא וה"ה דאסור לחתך בעצמו בגד פשתן בין מה שחותכין במדה מן החתיכה הגדולה או מה שמחתכין לחתיכות קטנות כדי לתפרם אח"כ יחד כדרך שעושין בבגד דכל זה הוא בכלל מחתך [חכמת אדם] וכתבו הפוסקים דאפילו יש איזה חפירה בבה"ק שאפשר להניחו שם עד אחר יו"ט או אפילו קבר גמור רק שאיננו שלו ויצטרך לפנותו מותר לחפור ביו"ט ע"י עממים שאין זה כבוד למת לטלטל עצמותיו ולפנותו:
(ז) ותכריכים - ומ"מ אם אפשר ליקח תכריכים מוכנים מאחד והם לפי ערך מדתו בודאי אין עושין אפילו על ידי עממין:
(ח) אבל להלבישו - שאינו אלא טלטול בעלמא:
(ט) ולחמם וכו' - דאין בכל זה איסור דאורייתא דמתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך וה"ה בהוצאה ואפילו למ"ד דשלא לצורך כלל מדאורייתא אסור בכגון זה דאיכא צורך קצת ומצוה דזילא ביה מלתא דלתעסקי עכו"ם בטהרתו וכה"ג שרי משום כבוד המת:
(י) ולהוציאו - פי' לקוברו אבל לטלטלו מן המטה לארץ כמו שנוהגין תיכף לאחר מיתה לא שרי רק ע"י ככר ותינוק וכמו בשבת דטלטול זה אינו צורך קבורה:
(יא) ולשומו בקבר - אבל לכסותו אח"כ בעפר לא שרי לכו"ע רק ע"י עממין דמילוי גומא הוי כבונה:
(יב) מותר ע"י ישראל - ומ"מ ללות חוץ לתחום אסור אף דתחומין גם כן אינן אלא מדרבנן כדלקמן בס"ו ושם יתבאר. ודע דאף שהמחבר העתיק לסעיף זה בלא פלוגתא יש כמה ראשונים שחולקים בזה ואומרים דלא התירו חכמים לישראל בזה בשום דבר כיון דסוף סוף צריכין אנו לעכו"ם לעיקר עסק הקבורה יעשה גם שארי דברים וכן הוא דעת רדב"ז בתשובה וכן נוטה ג"כ דעת הגר"א בביאורו ומ"מ מי שרוצה לנהוג כדעת השו"ע בודאי אין למחות בידו כי יש כמה פוסקים העומדים בשיטה זו:
(יג) ע"י קש וכו' - כלומר לטהרו ע"ג עור או נסר ולא ע"ג בגדים ובמה ירחצו בקש וה"ה בידו אבל לא בסדינין:
(יד) שלא יבא לידי סחיטה - אע"ג דמשעה ששורה אותו במים יש בו משום כיבוס וכדלעיל בסימן ש"ב ולא הוי ליה לנקוט חשש דסחיטה שאח"כ י"ל דמסתמא רוחצין המת בסדינים נקיים ולבנים ולהרבה פוסקים לא אמרינן בזה שרייתו זהו כיבוסו וכדלעיל בסימן ש"ב ס"ט אבל משום סחיטה יש כאן ובפרט דלאחר הרחיצה מלוכלך הסדין מזיעת המת וכה"ג ויבא לסחוט אותו והוא כיבוס גמור:
(*) ואפילו אם יכולין להשהותו עד למחר: הרב יש"ש כתב דבמקום שאין מנהג יש להחמיר ולחוש לרבוותא דלא שרי ביו"ט א' אפילו ע"י עממין אא"כ באישתהי או שיהא צריך לשהות או מחמת חום ונפוח והוא מדברי או"ז וכתב עוד דלפי סברא זו בתינוק מת אפילו באישתהי נמי אין לקוברו ביום א' ע"י עממין דבשר ילד אין מתקלקל כ"כ מהר גם אפשר להניחו במרתף קר גם אין שייך גביה כ"כ שהוא מתבזה בין החיים כמו במת גדול עיי"ש והעתיקו במג"א וכן בא"ר העתיק ראשית דבריו ופשוט הוא דלדידן דמקילינן במת גדול אפילו בלא אישתהי א"כ ה"ה במת קטן קוברין אותו ביום א' ע"י עממין ואפילו בלא אישתהי וכן מבואר שם בלשונו להדיא עיין ביש"ש שם ולדינא בודאי אין לחוש לעיקר דברי היש"ש בזה אפילו במקום שאין מנהג דהא לדבריו צריך להמתין עד יום ב' ולקוברו ע"י ישראל וכמסקנת רב אשי דבב' אפילו לא אישתהי ואנן הא קיי"ל אדרבה דאסור להמתין עד יום ב' כדי לקוברו ע"י ישראל וכדמבואר בסעיף ב' במחבר וכן העתיקו כל האחרונים [ובאמת ביש"ש נשמט דין זה לגמרי משום דאין לו מקום לפי שיטתו] הרי מבואר דלדידן אדרבה שבות שיש בו מעשה חמור ולפלא על מג"א שהביאו בזה שוב ראיתי לבית מאיר שהשיג על יש"ש בזה ורמז להא דס"ב ואפשר כוונתו להא דהקשינו עיי"ש שלשונו מקוצר בזה ובש"ע הגר"ז השמיט ג"כ להא דיש"ש: