ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/ערובין/פרק ז

< רש"י על הש"ס
(הופנה מהדף רש"י על הש"ס/עירובין/פרק ז)





זה נעשה בית שער לזה - כל בית נעשה בית שער לחצר שהוא פתוח לו:

בדיק - מנסה אם חכמו להשיב:

שתי חצירות ושני בתים ביניהן - ואין בני שתי החצירות רוצין לערב זו עם זו אלא כל אחת לעצמה וכל חצר לא הניחה עירובה בבית הפתוח לה אלא עשאתו בית שער והניח עירובה בבית הפתוח לחברתה:

מהו - ודאי אי תרוייהו בית שער משוינן. אין אחד מהן עירוב דהנותן את עירובו בבית שער תנן לקמן (פה:) דאינו עירוב ואי תרוייהו בית גמור. אין אחד מהן עירוב שהרי בית זה מפסיק בין חצר לעירובה והוא לא עירב עמה ואינה יכולה להביא עירובה לתוכה דרך בית זה:

מי משוינן - לכל בית לגבי חצר הסמוכה לו כבית שער שלא לאסור עליו וגבי חצר האחרת שעשאתו בית גמור והניח בו עירובה משוינן לה כי בית למיקני עירובה:

מה נפשך - טעמא מפרשי ואזלי:

קא מטלטל - כל חצר בבית דלא מערב ליה:

שניהן קנו עירוב - אלמא משום דבין השמשות ספק הוא וספק דדבריהם להקל ועירוב מדבריהם הוא לגבי האי שנאכל עירובו בין השמשות משוינן ליה ליליא ואמרינן כבר קנה עירוב ולגבי האי שעירב עליו בין השמשות משוינן ליה יום ועדיין הוה לו שהות לקנות שביתה:

לא מינכרא מילתא - ולא הוו מילי דרבנן כי חוכא ואיטלולא אבל הנך בתים הא קיימי קמן ואי משוינן הכא הכי והכא הכי הויין מילי דרבנן כי חוכא ואיטלולא ולא ניתן פה לצדוקים לרדות:

פרק שביעי - חלון


מתני' חלון שבין שתי חצירות - בתוך עשרה. מפרש בגמרא שיהא קצת הימנו ואפי' משהו בתוך עשרה לקרקע: מערבין שנים שני עירובין אלו לעצמן ואלו לעצמן ואסורין זו עם זו:

ואם רצו מערבין אחד - עירוב אחד שיתנו אלו עירובן באחרת ויערבו עמהן ויהיו כאחד:

פחות מארבע - לאו פתח הוי למעלה מעשרה נמי דאילו כל הכותל אינו גבוה יותר הוי מחיצה מעלייתא הלכך כשאין כלום מן החלל בתוך עשרה לאו פתח הוא ואין מערבין אחד ואסורות זו עם זו דרך ראש הכותל ודרך אותו חלון ודרך חורים וסדקים:

גמ' רבן שמעון - בפירקא קמא בברייתא בגמרא:

הא קמשמע לן טעמא דכוליה למעלה מי' כו' - דאי מרישא הוה אמינא כולו בתוך י' בעינן:

ומקצתו - אפילו משהו:

צריך שיהא בהיקפו עשרים וארבעה - דבלאו הכי לא מצית למינקט בגוויה חלון מרובע ד' על ד' כל חלון עגול בתחתית אמצעיתו נמוך ומאמצעיתו לכאן ולכאן הוא מגביה והולך וצריך לזה שיהו שני טפחים ומשהו אורך מהקיפו בתוך י' מאמצעו לכאן טפח ומאמצעו לכאן טפח ועוד משהו משום דכי מרבעינן ליה מדלינן ליה מיניה שני טפחים מן ההיקף עגול שבין קרן לקרן לכל צד דסתמינן להו ומוקמינן לה אריבועתא ונמצא אותו משהו הנשאר בסוף י' על פני רוחב החלון כדאמר לקמן רבועא מגו עגולא פלגא בעית לדלויי כלומר חצי מדה הנותרת בריבוע ריבה העגול עליו והיקף המרובע ט"ז נמצא העגול רבה עליו ח' הרי ב' טפחים לכל צד:



הני מילי בעגולא - כדת רוחב דבר עגול הוי טפח ודת רוחב עגול אין רחבו אלא באמצעו ואנן רוחב ד' כדת מרובע בעינן שרחב בדפנותיו כמדת אמצעו:

בשיתסר - היקף סגיא ד' היקף לכל רוח דמרובע:

ה"מ - דסגי באטפויי ריבעא למיהוי שיתסר בעגולא דנפיק מגו ריבועא כגון חלון מרובע ד' על ד' הקיפו שיתסר ואי מעגלת מגואי דאין רוחב ד' אלא באמצעו אית ליה היקפא תריסר וטפי עליה מרובע רביע:

אבל - הכא דבעית למינקט ריבוע ד' על ד' והיקפה שיתסר ד' לכל רוח בגו עיגולא לבד מאי דמדלית מעגולא בעי היקפא טפי כדי למנקט בגוויה מורשי דריבועא דהוי ד' הן ואלכסונן:

מכדי כל אמתא כו' - וסגי ליה להאי עגולא בפותיא דד' טפחים ואלכסונ' בעיגולא וכל דבר עגול שוה מדת אלכסונו למדת אמצעו דהא אין לו זויות כמה בעי למיהוי פותיה ד' ותמני חומשי דהוו להו חמשה ותלת חומשי וכי מקפת לעיגולא דהאי שיעורא כמה הוה היקפא חמיסר פושכי ותשעה חומשי דהוה להו שיבסר נכי חומשא:

ריבוע מגו עיגולא פלגא - בעי למשקל מיניה פלגא דהאי שיעורא דפייש דהיינו תילתא דמעיקרא דהוו להו תמניא מכ"ד ופשו להו שיתסר דסבירא להו דכל אלכסונא הכי הוי:

ל"ש - דבעי' תוך עשרה:

שבין שני גגין - ואליבא דרבנן דאמרי לקמן כשם שדיורין חלוקין למטה כך חלוקין למעלה דלא מצי לטלטל מגג זה לאידך בלא עירוב:

תרגמא - להאי בתוך עשרה דקתני משום חצירות:

והא אחד לי קתני - אלמא כולן שוין:

תרגמא - לאחד לי דמשמע דכולן שוין אארבעה על ארבעה:

בית ועלייה - של שני בני אדם:

לול - ארובה בקרקעית העליה והעליה גבוה מקרקע הבית מי אמרי' ביתא כמאן דמלי דמי והוי כמאן דלא גבוה עשרה ואין צריך סולם קבוע להיות שם במקום הפתח להתירן לערב זה עם זה או לא אמרינן כמאן דמלי ובעי סולם למיהוי כפתח ביניהן כדאמרי' בכיצד מעברין (לעיל נט:): סולם תורת פתח עליו:

מן הצד - בחלון שבכותל:

מתני' כותל שבין שתי חצירות - האי דנקט רחב ארבע משום סיפא נקט ליה דבעי למיתני היו בראשו פירות אלו עולין מכאן ואוכלין ובלבד שלא יורידו למטה דחשיב רשותא באנפי נפשיה ולא מיבטל לא לגבי האי ולא לגבי האי אבל לענין מיהוי מחיצה בכל דהו פותיא הוי סתימה ואין מערבין אחד:

ובלבד שלא יורידו - כדפרישית:

יותר מכאן - הוי פירצה והוי להו כולהו כדיורי חצר אחת ואם עירבה כל אחת לעצמה הוו להו כחולקין את עירובן ואוסרין אלו על אלו:

גמ' אויר ב' רשויות שולטות בו - כיון דלא חשיב למיהוי רשות' בטיל לגבי תרוייהו ורשות ב' החצירות שולטות בו ואוסרין זה על זה ואפי' על ראשו אסור לטלטל:



מעלין - מחצירן לראשו והוא הדין דמורידין דמקום פטור הוא ובטיל לכאן ולכאן להקל:

מקום שאין בו ד' - רוחב: ועומד בין רה"י לרה"ר ויש לנו היכר כגון גבוה מן הארץ ג' ואילו היה רוחב ד' היה נקרא רשות לעצמו והויא כרמלית ואסור לכאן ולכאן אבל עכשיו נקרא מקום פטור ומותר לכאן ולכאן לכתף עליו משאוי שלהן:

ובלבד שלא יחליפו - דרבנן היא דאילו חיובא ליכא דבעינן עקירה מרשות זו והנחה לרשות זו והכא עקירה מרה"י גמורה והנחה למקום פטור ועקירה ממקום פטור והנחה לרה"ר גמורה:

ורב לית ליה דרב דימי - בתמיה והא מתניתא היא במסכת שבת בפ"ק [דף ו.] עומד אדם על האסקופה נוטל מעני ונותן לו מבעל הבית ונותן לו ובלבד שלא יטול מזה ויתן לזה:

רשויות דאורייתא - כגון רשות רבים ויחיד:

דרבנן - חצירות דרשות יחיד ויחיד הוא ומדרבנן הוא דאסור:

וצידו אחד שוה לארץ - כלומר גבוה הוא מן האחת ונמוך הוא לחברתה כגון שקרקעיתה של זו גבוה. כל כמה דלא גבוה י' קרי ליה שוה לארץ:

נותנין אותו - להעלות ולהוריד מעליו וחבירו אסור:

חריץ - על פני אורך החצירות מבדיל בין זו לזו הוי מחיצה מעלייתא:

שוה לארץ - שאינו עמוק ממנה י' כגון שקרקעיתה נמוך:

אימא לא - משתרי דלדידיה נמי תשמישו בקשה הוא:

לא בעיתא תשמישתיה - מה שמניח בו משתמר:

בעיתא תשמישתיה - שנופלים החפצים:

בא למעט - אכותל קאי וקס"ד שעשה תל עפר למטה בקרקע סמוך לכותל או בנה איצטבא או הניח שם פספסים:

אם יש במעוטו ד' - אורך בצד משך הכותל הוי כפתח וכיון דממנו ולמעלה לא גבוה עשרה משתמש בכל הכותל שהרי תשמישו בנחת שעולה לו דרך פתחו:

אי אהני מעוטא - למיהוי פתחא כוליה שרי:

ואי לא אהני - הא בטיל ליה:

אמר רבינא - לאו מלמטה עסקינן דהתם ודאי בציר מד' לא מהני למידי אלא כגון שעקר חוליא מראשו מגובהו של כותל קרי ראשו כדתנן היו בראשו פירות הלכך אי הוי מעוטא ארבעה אורך הוי פיתחא לכל הכותל בציר מהכא פיתחא הוא דלא הוי אבל לאשתמושי ביה שרי דכיון דלא גבוה י' לא הוי רשותא:

כפה ספל - סמוך לכותל ומיעט גובהו מעשרה כל הני מיעוטי כגון דליכא י' מראשו לראש הכותל:

מאי הוי - אכתי ניטל בשבת הוא:

פגה - תאנה בוסר שטומנין אותה בתבן להתבשל ותבן מוקצה הוא ואסור לטלטלו כגון שהקצהו ללבון לבנים:

וחררה שהטמינה - אתמול בגחלים ועכשיו כבו ומ"מ מוקצין הן אבל לא כבו לא דמתוך שנהפכים מכבה את התחתונות ומבעיר את העליונות כדאמרינן בכריתות (דף כ.):

דאית להו אוגניים - כעין ספלים שלנו דעכשיו עפר מונח עליהן והוי מזיז עפר ממקומו ודומה לחופר:

הטומן - להצניע:



מקצת עלין מגולין - משום שבת נקט ליה דבעי למיתני ניטלין בשבת שנוטלן ואוחזן בעלין שלהן:

אינו חושש - משום כלאי הכרם:

ולא משום שביעית - אם שנה שביעית היא:

ולא משום מעשר - לשמא נשרש וניתוסף ואם היה חושש למעשר צריך לעשר את תוספתו ליכא למיחש להכי דלא נשרש:

מרא - פושייר:

חצינא - דולדוייר"א:

סולם המצרי - הואיל וקטן הוא ונוח ליטלו משם אינו ממעט:

חווקין - אישקלוניי"ש:

כובדו קובעו - ומתוך שהוא כבד אין נוטלין אותו משם ולא משום איסור אלא משום שקשה ליטלו:

סולם רחב ד' מכאן - בחצר זו וכן בזו ובהן עולין ויורדין מזו לזו:

ואין בין זה לזה ג' - כלומר אפי' אינן מכוונין זה כנגד זה אבל אין מרוחקין זה מכנגד זה ג' הוו כמכוונין והוי פתח ואם רצו מערבין אחד אבל מרוחקין זה מכנגד זה ג' טפחים לאו פתח הוא:

ולא אמרן - אלא בכותל צר שאין נוח להלך עליו:

אבל - יש ברוחבו ד' אפילו מופלג טובא שהרי עולה לראשו ומהלך בראשו עד שמגיע לסולם חבירו:

בנה איצטבא - של עץ:

על גבי האיצטבא - סמוך לכותל ויש אויר מפסיק בין זו לזו שהיה לעליונה רגלים:

אם יש - בתחתונה אורך ד' ובה נתמעט גובהו של כותל מי':

ממעט - דל עליונה מהכא:

אי נמי אין בה ד' ויש בעליונה ד' ואין בין זה לזה ג' - חשבינן להו כחד ואע"פ שהמיעוט הזה קצר מלמטה הואיל ומתמלא שיעורו מלמעלה שפיר דמי אבל יש ביניהן שלשה תרי נינהו ומיעוט באויר לאו שמיה מיעוט:

ששליבותיו פורחות - שליבות חוקין שקלוני"ש בלע"ז מדרגות שלנו שקורין גרדי"ץ קרי ליה נמי סולם וסולם שאינו עשוי כעין מדריגה אלא כעין שליבות שלנו שיש אויר בין חווקיהן והיינו פורחות שפורחות זו על זו וזקפו אצל הכותל:

אם יש בשליבה התחתונה ארבעה - ובה נתמעט הכותל מעשרה ממעט:

אי נמי כו' - כדפרישית גבי איצטבא ושליבה תחתונה נמי כשאין מובדלת מן הקרקע שלשה קאמר:



זיז היוצא מן הכותל ד' על ד' - טפחים:

והניח עליו סולם כל שהוא - אפילו אין ברחבו ד' והעמידו בקרקע וסמך ראשו בזיז הוי כחד מיעוטא והרי בעליון ארבעה וכגון שאין חווקי הסולם מרוחקין שלשה:

ולא אמרן אלא דאותביה עליה - סמך ראשו עליו כדפרישית:

אבל אותביה בהדיה - אצלו וראשו נסמך לכותל:

ארווחי ארוחיה - לזיז ולא הוי האי סולם מתחתיו דרגא לזיז ואין כאן מיעוט שהוא מובדל מן הקרקע הרבה:

צריך זיז אחד להתירו - בסולם כל שהוא והזיז יוצא באמצעיתו שאינו גבוה עשרה לא ממנו ולמטה ולא ממנו ולמעלה:

צריך שני זיזין - אחד קודם עשרה תחתונים ואחד למעלה הימנו בתוך עשרה עליונים דאי הוה גבוה עשרה לא הוה סגי ליה בסולם כל שהוא מידי דהוה אכותל:

זה שלא כנגד זה - שיוכל לקבוע סולם שני מזה לזה:

עמוד גבוה עשרה ברה"ר ורחב ד' - רה"י הוא והנוטל ממנו והנותן על גביו חייב ואם נעץ בראשו יתד כל שהוא מיעטו לרחבו מארבעה וביטלו מתורת רה"י:

יתד - קבילי"א בלע"ז:

ובגבוה היתד שלשה - אבל אם אינו גבוה שלשה כגגה דעמוד חשיב ולא ממעט:

אפשר דתלי ביה מידי - וכיון דחזי לתשמישתיה דעמוד מיניה חשיב ולא ממעט:

מלאו כולו ביתדות - לדידך דאמרת (חד) חד תשמישתיה הוא ולא ממעט יתדות טובא מאי מי אמרינן כיון דלא משתמש בהאי רוחב לאו רוחב הוא:

בור וחולייתה - קרקע שניטלה מחפירת הבור והקיפו בו פי הבור סביב:

מצטרפת - להשלים עשרה לעומק הבור לשוויה רה"י וה"ה נמי דחלל הבור ועובי היקף החוליא מצטרפין להשלים ארבעה לרוחבו לחייב הנוטל מעל גב החוליא כלום ואת הנותן על גבה כדתנן בהזורק [שבת דף צט.] חולית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה ורחבין ארבעה הנוטל מהן והנותן על גבן חייב ומההיא יליף ר' יוחנן לטעמיה דאמר מאי איריא דתני חולית הבור והסלע ליתני הבור והסלע אלא הא קא משמע לן דהבור וחולייתה מצטרפין לעשרה וכי היכי דשמעינן מינה לגובה שמעינן מינה נמי דמצטרפין לפותיא דהא קתני ורוחבן ארבעה והאי דנקט הכא לדר' יוחנן ולא נקט מתני' משום דבמתני' לא תני צירוף בהדיא:

ואמאי - הוי גגה דחוליא רה"י הא לא חזו ארבעה דידיה לתשמישתיה מפני החלל שהוא מהן:

אלא מאי אית לך למימר דמנח מידי - כגון דף או אבן על פיה ומשתמש:

הכא נמי - מניח דף ארבעה או שוטח בגד על היתדות ומשתמש עליו בנחת:

סולם ארבעה עשר - שצריך למשוך רגלי הסולם ארבעה מן הכותל לפי שאין סולם זקוף נוח לעלות:

אפילו י"ג ומשהו - שכשתמשוך רגליו מן הכותל ארבעה לא יהא ראשו נמוך מן הכותל טפח וכיון דלא הוי טפח לית לן בה:

אחד עשר ומשהו - שכשתרחיק רגליו ארבעה יהא ראשו מן מן הכותל פחות משלשה וכלבוד דמי:

שבעה ומשהו - דס"ל כרב דאמר לקמן סולם זקוף ממעט ואי זקיף ליה מגיע לפחות מג' לראש הכותל:

אמר רב סולם זקוף ממעט גמרא - שמעתי מרבותי וטעמא לא ידענא דהא אין נוח לעלות:

מידי דהוה אאיצטבא על גבי איצטבא - שהן מכוונות ואמרן לעיל דממעטין:

דקלים שבבבל - פיסקי דקלים של בבל שהניחן סמוך לכותל למעטו אין צריך לקובען בקרקע ואע"ג דדבר הניטל הוא דתורת כלי עליהן דראויין למושב אפ"ה כבידן קובען שאין בא אדם ונוטלן וכן סולמות:

סולם - כל שהוא מכאן וסולם כל שהוא מכאן אצלו ואין בשניהן לא בזה שני טפחים ולא בזה שני טפחים רוחב וקבע קשין של תבואה כעין חווקין מזה לזה להשלימן לארבעה מהו:

אין כף הרגל עולה - בקשים וסתם עליית הרגלים באמצע סולם הוא וזה אין ראוי לכך:

קשין מכאן ומכאן - להשלים רוחבו לארבעה מהו:

הרי כף הרגל עולה - בסולם וראויין הקשין לאחוז היד בהן ולעלות בסולם:



חקק להשלים בכותל - סולם צר וחקק בכותל מכאן ומכאן כנגד חווקי הסולם להשלים רוחבו בד':

בכמה - צריך להשלים הרוחב בגובה הכותל:

בעשרה - עד עשרה ישלימנו וכיון דאיכא בגובה עשרה רוחב ארבעה הוי ביה שיעור פתח ואע"ג דגבוה כותל טובא לית לן בה:

חקק כל הסולם בכותל - כעין שליבות ורחבו במשך הכותל ארבעה:

בכמה - גובה צריך לחוק רוחב ארבעה:

מלא קומתו - של כותל צריך שיהא משך החווקין ארבעה:

התם - כי איכא סולם מגיע לראש הכותל נוח לעלות בו ומיהו לא חשיב למיהוי פתח בציר מרוחב ד' הלכך כי משוי ליה רוחב ארבעה בגובה עשרה פיתחא הוי אבל הכא אין נוח לעלות כל כך:

מסתלק ליה - נוח לעלות לאדם:

תיבעי לרבי - דאמר בפרק בכל מערבין [לעיל לב:] הנותן עירוב תחומין באילן קנה עירוב דהתם טעמא משום מיקנא שביתה בין השמשות הוא ודבר שהוא משום שבות כגון שמוש במחובר לא גזרו עליו בין השמשות אבל לגבי עירובי חצירות טעמא משום דפתח משוי להו חד על ידי עירוב ואי לא חזי לתשמישתיה כולי יומא לאו פתחא מיקרי הלכך לא שרא להו עירובייהו בין השמשות:

ואריא רביע עליה - איסור שבות אומר לנו סורו ומכל מקום פתח (הוי) שמיה ומשוי להו חד להשתמש דרך חורין ודיו:

עשאו לאשרה - אילן שעובדין אותו ואסור בהנאה אם תימצי לומר בשאר אילן פתח הוא הכא דמטיא להו הנאה על ידיה מאי:

תיבעי לר' יהודה - דאמר בפרק בכל מערבין בגמרא (דף לא.) רבי יהודה אומר הנותן את עירובו בקבר קנה עירוב ואע"ג דקבר אסור בהנאה:

הכי גרסינן התם הוא דבתר דקנה ליה עירוב לא ניחא ליה דלינטר - לא איכפת ליה בשמירתו ואישתכח דלא מיתהני מקיברא אלא קניית עירוב לחודיה וההיא לאו הנאה היא כדמפרש התם דאין מערבין בתחומין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו אבל עירובי חצירות להנאתו היא ולא לדבר מצוה והויא הנאה:

או דילמא - אע"ג דאסור בהנאה הא לא משתמש בה מידי ופיתחא שמיה ואריא הוא דרביע עליה ומכל מקום החצירות מחוברין:

מתני' חריץ - ארוך הוא ומפסיק על פני החצר כולה:

ורחב ד' - טפחים דפחות מכאן נוח לפסעו משפתו אל שפתו:

ואפילו מלא תבן וקש - לאו סתימה היא דלא מבטיל ליה התם דסופו ליטלו:

נתן עליו נסר - משפתו לשפתו כעין גשר והוי כפתח:

שתי גזוזטראות - נסרין בולטין משפת תקרת העלייה לרה"ר וקורין לו אלדויי"ר ואם ישנן זו אצל זו בשתי עליות של שני דיורין ונתן נסר רחב ד' כמין גשר מזו לזו הוי נמי פתח:

פחות מכאן - שאינו רחב:

גמ' לא חייץ - לא סתים:

והתנן מתבן שבין שתי חצירות כו' - גדיש של תבן וקתני מערבין שנים אלמא חייץ:

לענין מחיצה - אע"ג דעתיד ליטלו כל כמה דהוי התם מחיצה היא דהא מפסיק מידי דהוה אעביטין ואוכפות וכלי בהמה דתנן בפרק קמא (דף טו:) דמקיפין בהן:

אבל לענין חציצה - לחוץ בפני אויר החריץ ולידון כסתום דמשוית ליה כארעא:

אי בטליה - להדיא ואמר לא שקילנא ליה מהכא בטיל ואי לא לא:

ואפילו בסתמא - דלא ידעינן אי שקיל תו אי לא:

בית - שטומאת מת בתוכו ומילאוהו עפר או צרורות וביטלו מבוטל והוי טומאה רצוצה שאין לה אהל לעצמה ובוקעת ועולה עד לרקיע והמאהיל על הגג טמא וכל טומאה שאין לה אהל טפח בוקעת ועולה עד הרקיע כדאמר בברכות בפרק מי שמתו:



לא ביטלו - לא בטיל ואין הטומאה בוקעת למעלה מן הגג שיש לה אהל לעצמה:

רבי יוסי היא - משום דאיירי בה רבי יוסי כדאמרינן לקמן נקיט לה:

תבן - מלאוהו תבן ויודעין אנו שאינו צריך לו מכל מקום לא ביטלו בפירוש:

הרי הוא כסתם עפר - כעפר שאין אנו יודעין אם עתיד לפנותו אי לא דסתמיה בטיל אלמא לר' יוסי עפר סתם בטיל סתם תבן שאין אנו יודעין אם יצטרך ליטלו לא בטיל:

עפר - ויודעין אנו שיפנהו דלאו סתמא הוא:

הרי הוא כסתם תבן - שאין אנו יודעין אם יפנהו אם לאו דסתמא לא בטיל:

הנח איסור שבת - כגון מתני' כיון דעפר אינו ניטל בשבת סתמיה בטיל:

אפילו ארנקי - כיס מלא מעות בטיל שם אבל תבן וקש ניטל למאכל בהמה:

למיטיימיה קאי - הלכך סתם עפר בטיל ליה ואפילו לרבנן:

בית למיטיימיה קאי - בתמיה:

לא שנו - דבעי נסר ד':

אלא שנתנו לרחבו - ארכו של דף לרוחב החריץ משפה לשפה כעין גשר:

אבל לארכו - שנתן לארכו של חריץ דף ד' אורך על גבי יתדות אצל שפתו סתם קצת רוחב החריץ ומיעטו מד':

אפילו כל שהוא - שהיתה דף קצרה אפילו אינה אלא כאצבע הרי מיעטו לרוחב החריץ מארבעה במשך מדת הפתח ומתני' רחב ד' תנן:

זו שלא כנגד זו - שהיתה זו בולטת לרה"ר יותר מחברתה לא סגי להו בנסר ארבעה:

אין בין זו לזו ג' - אין רחוקה זו מזו שלשה:

מתני' מתבן - גדיש של תבן ומפסיק על פני רוחב כל החצירות:

מאכילין - מן התבן לבהמתן ולא חיישינן דילמא ממעיט תבן מי' דהויא לה חדא רשותא ואסרי אהדדי ולא מסקי אדעתייהו ומטלטלי בחצר להא לא חיישינן דהא אפילו אימעיט אי לא הוי מיעוט על פני עשר אמות ויותר לא אסרי דהא עד עשר פיתחא הוי ואין בהמה ממעטת כל כך באכילתה בשבת אחד:

נתמעט התבן - על כל החצר. או במשך י' אמות ועוד:

מערבין אחד - אם נתמעט בחול:

גמ' שלא יתן - בידים לתוך קופתו דלמא שקיל טובא וממעיט ליה מעשרה וקא מטלטל בחצר האוסרת ומאכילין דקתני במתניתין שהבהמה באה ואוכלת והתם לא חיישינן לדלמא ממעיט דבהמה קלי קלי אכלה לישנא אחרינא לא יתן לתוך קופתו משום דמוקצ' מאתמול למחיצה זו:

ולאוקמי - בהמתו על התבן כדי לאכול שרי ולא גזרינן דילמא שקיל בידים וספי לה אלמא חמיר עליה איסור דרבנן ולא עבר עליה:

והא א"ר חנינא מעמיד אדם את בהמתו ע"ג עשבים - מחוברים לאכול ולא חיישינן דלמא עקר בידים ומאכיל לה דהא חמיר עליה איסור שבת אבל איסור מוקצה קיל ליה וחיישינן דלמא שקיל בידים וספי לה ה"נ כיון דאיסורא דרבנן הוא דאיכא ניחוש:

דקאים באפה - מתני' לאו דמוקים לה עלה בידים אלא קאי באפה שלא תלך במקום אחר ואיהי אזלה ואכלה וכולי האי לא גזור רבנן:

בית שבין שתי חצירות - ושני בתים משתי החצירות פתוחין לו:

כיצד הוא עושה - להתיר מיהת את האחד נועל את ביתו הפתוח לאותו בית ומבטל את רשותו ולקמן [עמו' ב'] פריך תרתי למה לי נעילה וביטול:

הוא אסור - להוציא מאותו בית לחצר שלו שהרי ביטל רשותו וכל הבית כחצר אחרת הוא:

בגוב שבין שני תחומי שבת - בור רחב להכניס בו תבן ואם בין שני תחומין הוא חציו בתחום עיר זו וחציו בתחום עיר זו אלו נוטלין ואוכלין מתוך תחומן ביום טוב וכן אלו ואין חוששין שמא אלו יקחו מן התחום השני:

כיון דאיכא תקרה - ניכר שגג הגדיש מתרחק מן התקרה ואי מפחית מעשרה רמי אנפשיה ופריש וללישנא דמוקצה נמי אין אסור משום מוקצה אלא מי' ולמטה דכל מעשרה ולמעלה לאו צורת מחיצה היא אבל מתני' דקאי מתבן בחצר ואין עליו תקרה לא מינכרא מילתא:

שמעת מינה מחיצות - המפסיקות בבית ואין מגיעות לתקרה שמן מחיצות ותיובתא דמאן דאמר בפרק הדר (לעיל דף עב.) גבי ה' חבורות ששבתו בטרקלין דבמחיצות י' שרו ב"ה ומשום דאין מגיעות לתקרה לא מפלגי דיורין:



תבן שבעה ומשהו - ולקמן פריך הא נתמעט מעשרה קתני:

שניהן אסורין - לעיל קאי דקתני נתמעט התבן מעשרה אסרי אהדדי:

שמע מינה דיורין הבאין בשבת - כי הכא דאמש לא היו דיורין אלו שולטין מן התבן והלאה ועכשיו הן שולטין בכל הבית:

אסורין - ולא אמר שבת הואיל והותרה הותרה ופלוגתא היא בפ"ק (דף יז.) גבי שיירא שחנתה בבקעה:

או נועל את ביתו - דגלי דעתיה דאסתלק מהכא והיינו ביטוליה:

ואיבעית אימא לעולם תרתי - ולענין היתר חבירו בחדא סגי ומיהו לדידיה בעי למיעבד הרחקה דלא ליתי לטלטולי והוא הדין דסבירא ליה להאי תנא בכל מבטלי רשות דבעי לנעול:

לא צריכא אלא דהדר - האי מקבל רשותו ובטיל ליה רשותיה להאי מבטל לאחר שעשה צרכיו:

פשיטא - מאי אולמיה דתחומין מחצירות הא והא דרבנן היא:

דרע"ק - במסכת סוטה בפרק כשם (דף כז.):

מהו דתימא ניגזור דלמא אתי לאיחלופי - וליקח מתחום שאינו שלהן וקא עברי אדאורייתא:

מתני' מניח את החבית - משלו אם ירצה:

ומזכה להן על ידי בנו ובתו - ואומר להן קבלו חבית זו וזכו בה לשם כל בני מבוי:

שידן כידו - ולא זכייה היא:

גמ' צריך להגביה מן הקרקע - כשהוא מזכה אותה להן דכל כמה דמנחא ברשותיה לא הויא זכייה והכי תני לה בתוספתא (פ"ו) אם משלהן. אין צריך לזכות ואם משלו השליח מגביה מן הקרקע ואומר זכיתי לכם:

סבי דפומבדיתא - רב יהודה וישיבתו בשילהי פ"ק דסנהדרין:

מדורה - היסק גדול:

איזו היא אשירה סתם - אף על גב דלא חזינן ליה דפלחוה מחזקינן לה בהכי:



ואין טועמין מפירותיה - דאי לאו דפלחוה לא הוו פרשי מינה:

נצרפי - שם ע"ז שהיתה באותה מדינה:

צריך להודיע - אם חפצין בכך שמא מקפידין בעירובין ואמר (בפ"ק) המקפיד על עירובו אינו עירוב שעינו צרה באותה פת ליתן לחביריו אבל משלו אין צריך להודיעו דזכין לו לאדם שלא בפניו:

הכא תנן - בעירובי חצירות ומזכה להן:

הכא לא תנן - בעירובי תחומין קתני לקמן (דף פב.) כיצד משתתפין בתחומין וכו'. ולא קתני ומזכה להן:

שהלכה לבית המרחץ - מבעוד יום חוץ לתחום עירה וחשכה לה ואסר לה לחזור:

ר' חייא בבלי היה כדאמרינן במסכת סוכה (דף כ.) עלו ר' חייא ובניו ויסדוה: ואיבעיא להו גרסינן: בריה דבת יעקב - אביו לא היה הגון לפיכך לא הזכירו:

אקיף - הרבה עלי הדרך בשבילו:

וזיל אסולמא דצור - דרך מסילת צור: ר' חייא קאי כרב בתחומין וגבי חצירות טעמא דרב משום דכיון דקאסר עליה גמר ומקני ואין צריך זכייה ואע"ג דמתני' פליגא עליה דרב רב תנא ופליג:

מי איכא למאן דפליג - מי אשכחן דפליג איניש עליה:

טורזינא - נכרי היה ממונה על כלי זיין העשויין לשמירת העיר להלחם על הצרים ודר בעיר:

הא דאסר - על בני המבוי לא בעינן דעתיה ומתניתין בדלא אסר כגון חצר שבין שני מבואות ורגילה עם זה ולא עם זה:

הכי נמי מסתברא - דמודה שמואל היכי דלא אסר:

ולא נשתתף - אינו רוצה ומתכוין לאסור עליהן:



שאני התם דליכא מחיצות - ומבוי מגולה הוא ואינו נוח לשומרו הילכך כופין אותו אבל להתיר בטלטול לעולם אימא לך דבעינן דעת:

כ"ש לחי - דאין לו שיעור לרחבו ועוביו:

אבל קורה - צריכה טפח לקבל אריח ובריאה כדי לקבל אריח והאי אשירה כיון דבעי שריפה דכתיב (דברים יב) ואשריהם תשרפון באש שיעורה לאו שיעורא היא דכשרופה דמיא:

מתני' נתמעט האוכל - משיעורו ולקמן מפרש שיעורא במתני':

ואינו צריך להודיע - שהרי כולן נתרצו בתחלה:

וצריך להודיע - לדיורין שניתוספו אם דעתן בעירוב וכגון שמערב משלהן וטעמא פרישית לעיל ותרתי קתני מוסיף ומזכה אם משלו מערב וצריך להודיע אם משלהן מערב: מרובין ומועטין מפרש בגמרא:

שירי עירוב - שנתמעט משעורו:

כל שהוא - אין צריך להוסיף [ורבי יוסי פליג את"ק]:

לא אמרו לערב בחצרות - לאחר שנשתתפו:

אלא שלא לשכח - תורת עירובי חצירות מהתינוקות הבאין הלכך מקילינן ביה:

גמ' במאי עסקינן - דקתני בנתמעט אין צריך להודיע הא כלה לגמרי צריך להודיע אם בא לערב:

במין אחד - שחוזר ומערב מן המין הראשון:

מב' מינין - שעירב בשניה ממין אחר:

צריך להודיע - וקא סלקא דעתך והוא הדין לנתמעט:

נתמטמט - כלה לגמרי:

איבעית אימא מב' מינין - ודוקא נקט נתמעט ודקא קשיא לך מברייתא כלה שאני דברייתא כלה דווקא נקט אבל נתמעט אפילו מב' מינין אין צריך להודיע:

זאת אומרת חלוקין כו' - דלא תימא האי במה דברים אמורים לפרושי אתי:

במה דברים אמורים - דצריך דעת:

בעירובי תחומין - שמא אין נוח לו לקנות כאן כדי להפסיד לרוח שכנגדה:

פשיטא - דשמעינן מינה דחלוקין דהא בעירובי חצירות נקיט ואתי וקתני צריך להודיעו:

מהו דתימא - לעולם רבי יהודה בההוא מפרש הוא ומתניתין דהכא בחצר שבין שני מבואות דלא ידעינן בהי ניחא ליה:

קמ"ל - רב שיזבי דשמיעא ליה מרביה דבמבוי אחד עסקינן:

ותו לא - בתמיה כ"ש דטפי מהכי הוו מרובין:

לדידי מיפרשא לי מיניה דאבא - דלקולא קתני בזמן שהם מרובים דגרוגרת דידהו הוי יותר מב' סעודות סגי בב' סעודות ולא בעינן גרוגרת לכל חד וחד כשהן מועטים דלא מטי גרוגרת דידהו לב' סעודות סגי בגרוגרת לכל אחד ולקולא:

כל שאילו מחלק מזון ב' סעודות ביניהן ואין גרוגרת לכל א' - שיש בהן בני אדם יותר ממנין גרוגרות של שתי סעודות מרובין נינהו ותנן במתני' דלא בעי כגרוגרת לכל אחד אלא כשיש בו מזון שתי סעודות סגי:

ואי לא - שאין מנינם רב כמנין גרוגרות של שתי סעודות לא בעי שתי סעודות אלא כגרוגרת לכל אחד היינו פירוש דמתניתין ורב יהודה דנקט שמנה עשרה ולא תנא כדאמרינן אגב אורחיה דבעי לפרושי מתני' נקט חושבנא ולאשמעינן דמזון שתי סעודות הוו שמנה עשרה גרוגרות:

מתני' ככר - שלם:

מאפה סאה - שאפה סאה בככר אחד ונטל ממנו מעט ושוייה פרוסה אין מערבין בה וטעמא מפרש בגמרא:

ככר - קטן כמדת איסר:

והוא שלם מערבין בו - ובלבד שיהיו שם ככרות הרבה כגרוגרת לכל אחד ואחד:



גמ' לאפוקי מדר' יהושע דאמר פת אין מידי אחרינא לא קא משמע לן מתני' בכל - אפילו יין ופירות ואי מההיא הוה אמינא התם הוא דבעירובי תחומין עסקינן והתם מודה רבי יהושע דליכא למיחש משום איבה כי הכא בעירובי חצירות דטעמא משום איבה כדלקמן אבל בעירובי חצירות אימא לא להכי הדר תנייה גבי חצירות לישנא אחרינא גרסינן לאפוקי מדר' מאיר דאמר בפת אין במידי אחרינא לא בפרק הדר (לעיל דף עא:) קמ"ל בכל והיא היא: איתיביה אביי בכל מערבין עירובי חצירות גרסינן ובכל משתתפין שיתופי מבוי. בין בפת ובין ביין בין בשאר פירות:

ולא אמרו לערב בפת כו' - ובכל מערבין דרישא הכי קאמר בכל מיני פת מערבין עירובי חצירות:

מאן שמעת ליה דאמר פת אין מידי אחרינא לא רבי יהושע - וללישנא אחרינא ר' מאיר:

וקתני בכל - אפת ומתניתין נמי ממאי דבכל דתני אכל מילי קאמר ולאפוקי מהא דר' יהושע אתא דילמא בכל דקתני אפת קאי כברייתא והכי קאמר בכל מיני פת מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי בכל מילי חוץ ממים ומלח:

אלא אמר רבה בר בר חנה - אי איכא למימר דאפקא מתני' מדרבי יהושע אסיפא דמלתא פליגא דאמר פרוסה לא קא משמע לן בכל:

משום איבה - שבאין לידי מחלוקת שאומר אני נותן שלימה ואתה פרוסה:

לקלקולו - זה פרוס וזה שלם:

חלתה - אינו חסרון שזהו תיקונו:

כדי דימועה - אם נדמעת שנפלה תרומה בחולין ועשו ממנה ככר זו ונטלו ממנה דימועה אחד ממאה לתקנה:

חלת נחתום - קטנה היא ואין זה חסרון:

תפרה בקיסם - ככר שנפרסה ותפר הפרוסות בקיסם ונראית שלימה:

ידיע תיפרה - ניכר מקום תפירתה והויא כפרוסה:

דשאר מיני הוה - מינין הרבה היו מעורבין בה דההיא ודאי לאו פת היא דכתיב גבי יחזקאל ואתה קח לך חטין וגו' וכתיב (שם כד) לחם אנשים לא תאכל אלמא לאו לחם הוא:

ועוגת שעורים תאכלנה אמר רב חסדא - האי שעורים לאו דווקא דהא שאר מינין טובא הוו בה אלא לשיעורין תאכלנה במשקל דרך רעבון ולא לשובע:

עריבתה כעריבת שעורין - מגונה ולא יפה כתיקון עריבת חטים שמייפה תיקון העוגה עגולה ונאה:

מתני' נותן אדם מעה לחנוני - שהוא מוכר יין ודר עמו במבוי:

או לנחתום - מוכר ככרות ודר עמו בחצר שיזכה לו בעירוב עם חבריו אם יבואו בני המבוי לקחת ממך ככר לעירוב או יין לשיתוף יהא לי חלק בו:

לא זכו לו מעותיו - שאין מעות קונות עד שימשוך ואפי' עירב החנוני הזה לכל האחרים וזיכה גם לזה אינו עירוב שהרי לא נתכוון לזכות לו במתנת חנם כשאר מזכין בעירוב אלא לקנות המעה והרי אינה קנויה לו דכיון דמעות אינן קונות לא סמכה דעתיה דהאי ולא הוי דעתיה לאקנויי ונמצא מערב לו במעותיו שלא מדעתו:



ומודין בשאר כל אדם - מפרש בגמרא בעל הבית שאמר לו חברו הילך מעה זו וזכה לי בעירוב והלך וזיכה לו שקנה עירוב דהואיל ואין בעל הבית רגיל למכור ככרות לא נתכוון זה אלא לעשותו שליח ונעשה כאומר לו ערב לי וגבי חנוני גופיה אי א"ל ערב לי אמרינן בגמרא דקני:

שאין מערבין לו לאדם אלא לדעתו - הלכך גבי חנוני כי אמר ליה זכי לי לא נתכוון אלא לקנות הימנו ולא סמך עליו שיעשה שלוחו ומעות אינן קונות ולא סמכה דעתיה נמצא מערב לו שלא לדעתו אבל אם משך ככר והניחו אצלו לכך שליח עשאו:

עירובי תחומין - חוב הוא לו שמפסיד לצד האחר ושמא אינו נוח לו:

גמ' בד' פרקים - דמתרץ ר' יוחנן לקמן דהעמידו בהן חכמים דבריהם על דין תורה דמעות קונות אף כאן מפני תיקון שבת העמידו דבריהם על דין תורה:

בד' פרקים אלו - בפ' אותו ואת בנו בחולין (דף פג.) עיו"ט הראשון של פסח ועיו"ט של עצרת וערב ר"ה ועי"ט האחרון של חג וערב יוה"כ בגליל:

ואין ללוקח - באותו השור אלא דינר שנתן לו דינר מבעוד יום בשוה דינר בשר:

אם מת - השור אבד הלוקח מה שנתן:

אינו כן - אין משחיטין אותו על כרחו ואם רצה טבח מחזיר לו את הדינר:

בשזיכה לו - טבח ללוקח בשור זה שוה דינר ע"י אחר שמסר השור לאחר ואמר לו זכה לו בו בשם פלוני והוא לא עשאו שליח לאותו אחר הזוכה בשבילו:

זכות הוא לו - להוציא מעות ולקנות בשר שהכל דרכן בכך:

חוב הוא לו - שמוציא הוצאות:

דבר תורה מעות קונות - דכתיב בפודה מן ההקדש (ויקרא ס) ונתן הכסף וקם לו קל וחומר בלוקח מן ההדיוט:

נשרפו חיטיך - שנתת לי מעות עליהן הלכך מוקמינן להו ברשות מוכר כי היכי דלימסר נפשיה עלייהו וניטרח לאצולינהו:

אבל כלי - קנין סודר:

בעל הבית - פרישית טעמא לעיל:

אלא דאמר זכה לי - דלא שוויה שליח אלא כשאר מוכרין דעלמא אבל אם אמר ערב לי שליחא שוויה וסמכא דעתיה דקיימא לן חזקה שליח עושה שליחותו בפרק בכל מערבין (לעיל ד' לב.) הלכך מערב לדעתיה הוא:

אמר שמואל אפילו במבוי שניטלו קורותיו - בשבת דמיקל בה ר' יהודה בפ' כל גגות ואמר: מותרין לאותו שבת:

בעירובין - כל היכא דאיירי בהלכות קניית עירוב:



גברא אגברא - דר' יהושע בן לוי אדשמואל שמואל דאמר הלכה סבר פליגי ור' יהושע סבר לא פליגי:

הפסולין - לעדות דכולן גזלנין מדבריהן הן דאסמכתא לא קנייא ומגזל גזיל ליה:

בקוביא - בעירבון:

מפריחי יונים - אי תיקדמה יונך ליוני:

סוחרי שביעית - דרחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה וזה שחומד ממון לעבור עבירה על הממון רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד (שמות כג):

בזמן שאין להם אומנות אלא היא - דקסבר ר' יהודה אסמכתא שהוא נסמך על דעתו שהוא ינצחנו ועל אותה אסמכתא הוא מתנה קניא ולאו גזלנין נינהו ופסולייהו לפי שאין עסוקין בישובו של עולם דכיון דאין מכירין ובקיאין בטורח וצער בני אדם אינן חסין על חבריהן מלהפסידן ממון:

וח"א כו' - קא ס"ד היינו ת"ק דמתניתין אלמא אימתי לחלוק:

ההיא - ברייתא משום ר"ט היא דאמר אסמכתא לא קניא אבל במתניתין לא פליג רבי יהודה אדתנא קמא אלא מפרש לטעמיה:

אין אחד מהן נזיר - שנים שיושבין וראו אחד בא ואמר אחד מהן הריני נזיר שזה נזיר ואמר חבירו הריני נזיר שאין זה נזיר:

להפלאה - שיהא נדרו מפורש על הודאי ולא בתורת ספק אי נזיר אותו הבא כנגדו:

אי קני - אי נצח:

פרק שמיני - כיצד משתתפין


מתני' כיצד משתתפין כו' וכל מי שמקבל מבעוד יום - לסמוך על עירוב זה ולילך מותר:

גמ' אין מערבין - לא התירו חכמים לצאת חוץ לתחום ע"י עירוב אלא לדבר מצוה:

הודיעוהו מבעוד יום ולא הודיעוהו קתני - הודיעוהו אע"פ שלא נתרצה מבעוד יום ונתרצה משחשיכה אמרינן הוברר שקודם זמן קניית עירוב דעתו לכך היה לא הודיעוהו עד שחשיכה מאי ברירה איכא הא לא הוה ידע דאיכא עירוב דנימא דעתיה עליה הואי:

יוצא בעירוב אמו - עירבה אמו לעצמה ולא זיכתה לו בעירוב מוליכתו עמה דכגופה דמי דמסתמא דעתה עליה דלא סגי ליה בלאו אמו:

ותנן נמי גבי סוכה - כלומר וכי תימא בן שש צריך לאמו קרי ליה הא ליכא למימר דתנן נמי גבי סוכה כי האי גוונא ופרשינן התם הי קטן צריך לאמו:

חייב בסוכה - מחנכינן ליה מדרבנן:

ואינו קורא אימא - כיון דלא קרי ההיא שעתא לאו צריך הוא:

ופרכינן אימא סלקא דעתך גדול נמי קרי - כלומר לא משוית ליה אין צריך לאמו עד שיהא ניעור משנתו ולא יקרא אימא הא אי קרא אימא צריך לאמו משוית ליה הא אפילו גדול דרכו בכך:

אלא כל שניעור משנתו ואינו קורא אימא אימא - דלא צוח עד דאתיא לקמיה הוי אינו צריך לאמו:

וכמה - בר כמה שני הוי:

כבר ארבע כבר חמש - קרי ליה אין צריך לאמו כל חד לפום חורפיה אלמא מכי הוי בר חמש בעי לזכוייה וטפי מבר ד' לא קרי ליה צריך לאמו דליפוק:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רש%22י_על_הש%22ס/ערובין/פרק_ז&oldid=2792099"