עירובין פ א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואין טועמין מפירותיה ושמואל אמר אכגון דאמרי הני תמרי לשיכרא דבי נצרפי דשתו ליה ביום חגם (אמר אמימר) ואמרו לי סבי דפומבדיתא הלכתא כוותיה דשמואל מיתיבי כיצד משתתפין במבוי מביאים חבית של יין ושל שמן ושל תמרים ושל גרוגרות ושל שאר מיני פירות אם משלו צריך לזכות ואם משלהן צריך להודיע ומגביה מן הקרקע משהו מאי משהו נמי דקאמר טפח איתמר שיתופי מבואות רב אמר אין צריך לזכות ושמואל אמר צריך לזכות עירובי תחומין רב אמר צריך לזכות ושמואל אמר אין צריך לזכות בשלמא לשמואל הכא תנן והכא לא תנן אלא לרב מאי טעמא תנאי היא דאמר רב יהודה אמר רב מעשה בכלתו של רבי אושעיא שהלכה לבית המרחץ וחשכה לה ועירבה לה חמותה ובא מעשה לפני רבי חייא ואסר אמר לו רבי ישמעאל ברבי יוסי בבלאי כל כך אתה מחמיר בעירובין כך אמר אבא כל שיש לך להקל בעירובין הקל ואבעיא להו משל חמותה עירבה לה ומשום דלא זיכתה לה או דילמא משלה עירבה לה ומשום דשלא מדעתה אמר להן ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה לדידי מיפרשא לה מיניה דרבי יוחנן משל חמותה עירבה ומשום דלא זיכתה לה אמר ליה רבי זירא לרבי יעקב (. בריה) דבת יעקב כי מטית התם אקיף וזיל לסולמא דצור ובעי' מיניה מרב יעקב בר אידי בעא מיניה משל חמותה עירבה ומשום דלא זיכתה לה או דלמא משלה עירבה ומשום דשלא מדעתה אמר ליה משל חמותה עירבה לה ומשום דלא זיכתה לה אמר רב נחמן בנקטינן אחד עירובי תחומין גואחד עירובי חצירות דאחד שיתופי מבואות צריך לזכות בעי רב נחמן עירובי תבשילין צריך לזכות או אין צריך לזכות אמר רב יוסף ומאי תיבעי ליה לא שמיע ליה הא דאמר ר"נ בר רב אדא אמר שמואל העירובי תבשילין צריך לזכות אמר ליה אביי פשיטא דלא שמיע ליה דאי שמיע ליה מאי תיבעי ליה אמר ליה אטו עירובי תחומין מי לא אמר שמואל אין צריך לזכות ואמר איהו צריך לזכות הכי השתא בשלמא התם פליגי רב ושמואל וקא משמע לן כחומרין דמר וכי חומרין דמר אבל הכא אי איתא דשמיע ליה מי איכא דמאן דפליג ההוא טורזינא דהוה בשיבבותיה דרבי זירא א"ל אוגיר לן רשותך לא אוגיר להו אתו לקמיה דר' זירא אמרו ליה מהו למיגר מדביתהו אמר להו הכי אמר ר"ל משמיה דגברא רבה ומנו רבי חנינא ואשתו של אדם מערבת שלא מדעתו ההוא טורזינא דהוה בשיבבותיה דרב יהודה בר אושעיא אמרי ליה אוגר לן רשותך לא אוגר להו אתו לקמיה דרב יהודה בר אושעיא אמרי ליה מהו למיגר מדביתהו לא הוה בידיה אתו לקמיה דרב מתנה לא הוה בידיה אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו הכי אמר שמואל אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו מיתיבי נשים שעירבו ונשתתפו שלא מדעת בעליהן אין עירובן עירוב ואין שיתופן שיתוף לא קשיא זהא דאסר הא דלא אסר הכי נמי מסתברא דא"כ קשיא דשמואל אדשמואל דאמר שמואל חאחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי ולא נשתתף בני המבוי נכנסין לתוך ביתו ונוטלין שיתופן ממנו בעל כרחו רגיל אין שאין רגיל לא שמע מינה לימא מסייע ליה (ט)כופין אותו לעשות לחי וקורה למבוי
רש"י
עריכה
ואין טועמין מפירותיה - דאי לאו דפלחוה לא הוו פרשי מינה:
נצרפי - שם ע"ז שהיתה באותה מדינה:
צריך להודיע - אם חפצין בכך שמא מקפידין בעירובין ואמר (בפ"ק) המקפיד על עירובו אינו עירוב שעינו צרה באותה פת ליתן לחביריו אבל משלו אין צריך להודיעו דזכין לו לאדם שלא בפניו:
הכא תנן - בעירובי חצירות ומזכה להן:
הכא לא תנן - בעירובי תחומין קתני לקמן (דף פב.) כיצד משתתפין בתחומין וכו'. ולא קתני ומזכה להן:
שהלכה לבית המרחץ - מבעוד יום חוץ לתחום עירה וחשכה לה ואסר לה לחזור:
ר' חייא בבלי היה כדאמרינן במסכת סוכה (דף כ.) עלו ר' חייא ובניו ויסדוה: ואיבעיא להו גרסינן: בריה דבת יעקב - אביו לא היה הגון לפיכך לא הזכירו:
אקיף - הרבה עלי הדרך בשבילו:
וזיל אסולמא דצור - דרך מסילת צור: ר' חייא קאי כרב בתחומין וגבי חצירות טעמא דרב משום דכיון דקאסר עליה גמר ומקני ואין צריך זכייה ואע"ג דמתני' פליגא עליה דרב רב תנא ופליג:
מי איכא למאן דפליג - מי אשכחן דפליג איניש עליה:
טורזינא - נכרי היה ממונה על כלי זיין העשויין לשמירת העיר להלחם על הצרים ודר בעיר:
הא דאסר - על בני המבוי לא בעינן דעתיה ומתניתין בדלא אסר כגון חצר שבין שני מבואות ורגילה עם זה ולא עם זה:
הכי נמי מסתברא - דמודה שמואל היכי דלא אסר:
ולא נשתתף - אינו רוצה ומתכוין לאסור עליהן:
תוספות
עריכה
רב אמר א"ל לזכות. דכיון דאסר עליה גמר ומקני ליה ובתחומין צריך לזכות דלא אסר עליה ולא נמר ומקני כדפירש בקונטרס ולשמואל במבוי צריך לזכות דלמקני רשות הוא דקסבר עירוב משים קנין בפ' מי שהוציאוהו (לעיל דף מט.) אפילו למ"ד עירוב משום דירה צריך לזכות כדי שיהא קונה דירה בבית חבירו ובתחומין סבר שמואל דאין צריך לזכות דלא קני רשות אחרים הוא אי נמי כיון דאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה משום מצוה גמר ומקני ועוד כיון דעירובי תחומין אין מערבין אלא מדעתו אמירתו כשהוא אומר צא וערב לי חשובה כזכייה והשתא יש דברים שאנו מחמירין בחצירות מתחומין דחצירות צריך לזכות לשמואל ובפי פח ובתחומין אין צריך לזכות ואין צריך פת ויש דברים שאנו מחמירין בתחומין טפי דבתחומין בעי ב' סעודות לכל אחד ובחצירות בזמן שהן מרובין סגי [במזון ב' סעודות לכולם ובזמן שהן מועטין סגי] בגרוגרת לכל אחד כדאמרינן סוף פירקין והשולח עירוב ביד חרש שוטה וקטן אינו עירוב בתחומין ובחצירות קטן גובה אח העירוב:
מעשה בכלתו כו'. פי'בקונטרס דהאי עובדא בתחומין היה ואע"ג דבחצירות פליגא מתני' עליה דרב רב תנא הוא ופליג וקשיא דעיקר הקושיא לא היתה אלא מחצירות ומהא לא משני מידי וי"ל דבעירובי חצירות היה המעשה וכן פירש רבינו חננאל ורב סבר כרבי ישמעאל וקסבר רב דתנא דיק תנא בחצירות דבעינן זיכוי כל שכן בתחומין דתחומין לכולי עלמא בעי זכיה ולפירוש הקונטרס דמוקי לה בתחומין יש לומר דרבי חייא ורבי ישמעאל בר' יוסי משום אביו אזדו לטעמייהו דר' חייא אית ליה לפיל בספ"ק דתחומין דאורייתא ולהכי מחמיר בהו ור' יוסי דמיקל לטעמיה דאמר לעיל (דף צה.) ספק עירוב כשר:
אמר רב נחמן נקיטינן אחד עירובי תחומין ואחד שיתופי מבואות צריך לזכות. וכן הלכה וכן פסק בשאלתות בפרשת ויהי בשלח דכולם צריכין לזכות עירובי תחומין וחצירות ושיתופי מבואות ועירובי תבשילין ואע"ג דבעי רב נחמן עירובי תבשילין מאי הא מסיק אביי דלא שמיע ליה דשמואל דאי שמיע ליה לא הוה מיבעיא ליה:
אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו הכי אמר שמואל אשתו של אדם כו'. ואם תאמר ואמאי לא מייתי מדרב יהודה דאמר בריש כדר (לע. ל דף סד.) משמיה דשמואל שכירו ולקיטי של נכרי נותן עירובו ודיו וכל שכן אשתו והוה מייתי מנכרי אנכרי ויש לומר דאשתו אאשתו ניחא ליה לאתויי:
רגיל אין שאינו רגיל לא. דרגיל אסר כמו פתח הרגיל אבל שאינו רגיל אינו אוסר ונוטלים שיתופו בעל כרחו דקאמר היינו של בעל הבית אבל דעת אשתו צריך ואף על גב דאסיקנא דאשתו של אדם מערבת שלא מדעתו אין ללמוד מכאן שתוכל לזכות לבני המבוי ולבני חצר לתת פת עבורם נהי דבשביל עצמה יכולה ליתן שלא מדעת בעלה אין לה כח לזכות לשכיניה שלא מדעת וצריך ליזהר שלא תזכה האשה לשכיניה כשאין בעלה בעיר ואף על גב דאם כל אחד ואחד נותן פת נראה דשרי אפילו לא אסרי אהדדי כל זמן שלא מיחה הבעל דמסתמא לא קפיד מכל מקום אין לסמוך על זה לענין שתוכל לזכות לאחרים ואם אין הבעל זה אשה בעיר אלא בני ביתו צריך לדקדק אם יכולין לערב בני ביתו בלא רשות משל בעל הבית דהא בסמוך [עמוד ב] תנן ניתוספו עליהן מוסיף וצדיך להודיע וכשכלה האוכל נמי קתני דצריך להודיע ממין אחר:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק ז (עריכה)
מ א מיי' פ"ח מהל' ע"ז הלכה ג', טור ושו"ע יו"ד סי' קמ"ב סעיף י"ב:
מא ב מיי' פ"ו מהל' עירובין הלכה י"ט, סמ"ג עשין מד"ס א, טור ושו"ע או"ח סי' תי"ג:
מב ג מיי' פ"א מהל' עירובין הלכה כ', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שס"ו סעיף ט':
מג ד מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' שפ"ו סעיף ג':
מד ה מיי' פ"ו מהל' יו"ט הלכה ו', סמג עשין ב[1] לאוין עה, טור ושו"ע או"ח סי' תקכ"ז סעיף י':
מה ו ז מיי' פ"ב מהל' עירובין הלכה י"ב, ומיי' פ"ה מהל' עירובין הלכה ה', סמ"ג עשין מד"ס א, טור ושו"ע או"ח סי' שס"ז, וטור ושו"ע או"ח סי' שפ"ב סעיף י"א:
מו ח מיי' פ"ה מהל' עירובין הלכה ב', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שס"ז:
[מו] (ט) [ מיי' פ"ה מהל' שכנים הלכה י"ב, טור ושולחן ערוך ח"מ ריש סימן קסב, וברב אלפס ב"ב פ"א דף קנז: בשם התוספתא, וכן הביא הרא"ש ע"ש, ובתוספתא דב"ב שלפנינו ליתא]
ראשונים נוספים
ושמואל אמר כגון דאמרי הני תמרי לשיכרא דבי נצרפי ושתו ליה ביום אידם אמר אמימר אמרו לי סבו דפומבדיתא הלכתא כשמואל מותבינן על מאן דאמר צריך להגביה חבית של (שותפים) [שיתופי מבואות] מן הקרקע טפח והתניא כיצד משתתפין במבוי מניח אדם חבית של יין של שמן ושל תמרים ושל גרוגרות ושל שאר מיני פירות בין משלו ובין משל חבירו צריך להודיע ומגביהה מן הקרקע כל שהוא ופריק מאי כל שהוא דקתני טפח:
איתמר שיתופי מבואות רב אמר אין צריך לזכות ושמואל אמר צריך לזכות. עירובי תחומין רב אמר צריך לזכות ושמואל אמר אין צריך לזכות.
בשלמא לשמואל דתנן בשיתופי מבוי ומזכה להן אלא לרב דאמר בשיתופי מבוי אין צריך לזכות קשיא ליה מתני' ופריק תנאי היא. ר' חייא סבר צריך לזכות. ור' ישמעאל ב"ר יוסי אמר משום אביו אין צריך לזכות דתניא מעשה בכלתו של ר' אושעיא שהלכה למרחץ ועירבה לה חמותה משלה ולא זכתה לה ואסר לה ר' חייא ואמר לו ר' ישמעאל ב"ר יוסי בבלאי כל כך אתה מחמיר בעירובין כך אמר אבא כל שיש לך להקל בעירובין (בעירובין) הקל.
וכן אמר ר' יוחנן דחמותה משל עצמה עירבה ולא זיכתה לכלתה ולפיכך אסר ר' חייא.
אמר רב נחמן נקטינן אחד שיתופי מבואות ואחד עירובי תחומין צריך לזכות. בעי רב נחמן עירובי תבשילין צריך לזכות או לא.
ואמר רב יוסף מאי תיבעי ליה הא אמר שמואל צריך לזכות:
ההוא טורזינא דלא בעא לאוגורי להו רשותיה לבני מבוי ואזלו ואגרו אינהו מדביתהו. ואמר להו ר' זירא שפיר עבידיתו דאשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו וכן באשתו של נכרי משכרת בלא רשות בעלה. ואם בא בעלה הנכרי ומיחה בטילה אותה השכירות ונאסרו וחזרו לאיסורן. וכן אמר רב יהודה בר הושעיה משמיה דשמואל אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו. ואותבינן עלייהו והתניא נשים שעירבו ונשתתפו שלא מדעת בעליהן אין עירובן עירוב ואין שיתופן שיתוף. ופרקינן מתניתא בדלא אסר עלייהו כגון שאינו רגיל לערב עמהן וגם אינו אוסר עליהן.
שיתופי מבואות רב אמר אין צריך לזכות ושמואל אמר צריך לזכות: יש לפרש טעמא דרב משום דכיון דמערב נהנה בכך כדי שלא יאסור חברו עליו את המבוי גמר בדעתיה ומזכה ליה. וא"ת מ"מ במאי קא זכי ליה. מסתברא לי כיון דלאו זכיה גמורה היא וערוב דרבנן הוא, עשאוהו כאותה שאמרו בפרק השוכר עבודה זרה (סג, ב) גבי חנוני המקיפו דמזכה ליה דינר בכיסיה. ושמואל סבר כיון דקני רשותא בהכין, ועוד דאכתי לא נפק מרשותיה דהאי, לא זכי ביה אידך. ובתחומין מיחלפא שיטתייהו, דרב סבר כיון דלא מתהני מערב בהא מידי לא גמר ומקנה עד שיזכה, ושמואל סבר כיון דמפיק ליה מרשותיה לגמרי ומנח ליה לברא גמר ומקנה. ואסיקנא דכולהו צריכין לזכות ואפילו עירובי תבשילין.
הא דאמרינן תנאי היא: פירשו רש"י והראב"ד ז"ל: עירובי תחומין, ועובדא דכלתו של ר' הושעיא בתחומין הוה, ולומר דכי היכי דבמתניתין דכיצד משתתפין לא תני פלוגתא ואפ"ה פליגי בה תנאי בברייתא, הכי נמי בשל חצרות אע"ג דלא תני בה במתניתין פלוגתא, איכא למימר דפלוגתא היא ולאו כולי עלמא מודו בה. ונראה דהזקיקם ז"ל לומר כן כי היכי דתיקום דרב כר' חייא רביה. ומיהו פשטא דמילתא דאעירובי חצרות קאי, דהוא ניהו דקשיא לן טפי, משום דתני לה בהדיא במתניתין דצריך לזכות, ועובדא דכלתיה דר' הושעיא בעירובי חצרות הוה. וזה יותר נכון.
אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו: והוא הדין לשוכרת (לעיל סד, א). ושלא מדעתו דקאמר לאו דוקא בשותק ואינו מוחה, אלא אפילו במוחה, דהא טורזינה כבר גילה בדעתו שאינו רוצה וכמוחה דמי. ועוד דאמר שמואל אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף ולא נשתתף. פירוש: ולא רצה להשתתף עכשיו, בני מבוי נכנסין לתוך ביתו ולוקחין ממנו שיתופו בעל כרחו. ועוד דאייתינן לסייעו מדתנן כופין אותו לעשות לחי וקורה למבוי, דאלמא אפילו בעל כרחו ממש קאמר. ודוקא בדאסר, כלומר: בחצר האוסרת במבוי כגון שרגילה בו, אבל בשאינה אוסרת כלומר: שאינה רגילה במבוי, בעל כרחו ואפילו שלא מדעתו, כלומר: שגילה בדעתו שאינו חפץ בכך לא, וכדתניא נשים שעירבו ושנשתתפו שלא מדעת בעליהן אין עירובן עירוב ואין שיתופן שיתוף. אלא מיהו קשיא לי כיון דברגיל אפילו בני מבוי נכנסין לתוך ביתו ונוטלין שיתופו בעל כרחו, ומאי שנא אשתו דאמר שמואל דמערבת שלא מדעתו, אפילו אחר נמי. וצ"ע.
איתמר שתופי מבוי רב אמר אין צריך לזכות ושמואל אמר צריך לזכו': ואמרינן בשלמא לשמואל הכא גבי ערובי חצרות צריך לזכו' והכא גבי ערובי תחומין לא תנן שיהא צריך לזכו' כדפריש תנא לקמן כיצד מערבין בתחומין ומסתמ' כיון דלא תנן צריך לזכות כדתנן הכא איכא למימר דס"ל שאינו צריך אלא לרב מ"ט ופרקינן תנאי היא דתניא דאמר רב יהודה וערבה לה חמותה ובא מעשה לפני ר' חייא ואסר ור' ישמעאל בר יוסי בשם אביו מתיר ומיירי משום דערבה לה חמות' משל חמותה אלא דלא איכפ' לן כדמפ' ואזיל ופרש"י ז"ל דפלוגתא בערובי תחומין ורב כר' חייא רביה דאסר דקסבר צריך לזכות. ואע"ג דמתני' דהכא בעירובי חצרות פליגא עליהם רב תנא הוא ופליג והקשו בתוס' דהא ודאי מתני' דהכא דקתני בהדיא צריך לזכות הוה קשיא טפי לרב ממתניתין דלקמן דתחומים שהיא סתימה ולא תנן בה בהדיא והא דהכא הוה צריך תלמודא לפרושי שנויא דמשני אליבא דרב לומר רב תנא הוא ופליג לכך פירש דפלוגתא דר' חייא ור' ישמעאל בעירובי חצרו' היא ורב דאמ' כר' ישמעאל בר' יוסי ומסתמ' כי היכי דאיכ' תנאי בהא איכ' תנאי בההיא דלקמן ולא עוד אלא דאפש' דמתני' דלקמן צריך לזכו' ס"ל ופריש הכ' וה"ה לסתם:
והשת' צריכי לפרושי מ"ט דרב ושמואל בפלוגתייהו. וי"ל דרב ס"ל דבשתופי מבוי כיון דאיכא הנאה למערב שהוא מותר במבוי אין צריך לזכות בפירש דודאי גמר ומקני להו וכי תימא במאי אקני ליה י"ל בהנאה דמקבל דחשיב ככסף ואקני להו מקום בחצרו אבל בעירובי תחומין דליכא הנאה למערב צריך לזכות בפי' ושמואל סבר דאדרבא (דדוקא) בעירובי תחומין כיון דמפיק ליה מרשותיה ומנח ליה א"צ לזכות דהא ודאי גמר ומקני וכיון שהוא מחזיק באותו מקום לקנות שביתה לזה זכה לחבריה במקום העירוב וקנה ליה מקומו של עירוב אבל בעירובי חצרות דלא מפיק ליה מרשותיה דילמא לא גמר ומקנה ובעינן נמי היכרא ולפיכך צריך לזכות וכן הלכה ואסיקנא דאף ערובי תבשילין צריך לזכות וקמ"ל כחומרי דמר וחומרי דמר פי' ולא הוו סתרן אהדדי דהא בכל חד איכא טעמא וכדפרישנא וליכא בהא משום והכסיל בחשך הלך:
אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו: פירש וה"ה שמשכרת ולא תימא שלא מדעתו בלבד אלא אפילו בעל כרחו וכדאמרינן לקמן לההיא דתניא בני מבוי נכנסין לתוך ביתו ונוטלין ממנו שתופו בעל כרחו וכהא דתניא כופין בני מבוי זה את זה לעשות לחי וקורה למבוי והכא נמי כיון דלא בעו לאגורי להו כעל כרחין דמי ומיהו אינו מערבת משלו על אחרים שלא מדעתו ונראין דברים דאשתו לאו דוקא אלא ה"ה לשאר בני ביתו וכההיא דתניא לקמן שנכנסין לתוך ביתו אבל בתו' כתבו דדוקא אשתו ובברייתא דלקמן קיים להו דמדעת אשתו קתני.
הא דאסר הא דלא אסר: פי' דכי אסר על בני מבוי נוטלין שלא מדעתו אבל היכא דלא אסר עליהם כגון בית שבין שתי חצרות או שני מבואות ורגילה עם זו ולא עם זו אין נוטלין שלא מדעתו אלא כשהיה רגל לערב או לשתף עמהם גרש"י ז"ל שאני התם דליכא מחיצות פרש"י ז"ל ומבוי מגונה הוא ואין נוח לשמרו הילכך כופין אותו אבל להתיר בטלטול לעולם אימא לך דבעי דעתיה ע"כ ואין זה נכון דמאי גנות איכא בלא לחי ומאי שמירה איכא בלחי וקורה והנכון כגרסת רוב הספרים דגרסי שאני סתם דאיכא מחיצות כלומר דאע"ג דנעשו בעל כרחו מחיצות הן להתיר המבוי וכיון שכן וראוי לכופו כופין אותו אבל ערובי חצרות דבעינן קנין או דירה הוה כבעל כרחו אימא לך דלא מהני דאין כאן קנין ולא דירה וכן פי' בתוספת.
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ז (עריכה)
המערב בחצרות בשביל כל חבריו אינו צריך להודיע שזכות הוא להם וזכין לאדם שלא בפניו אבל משלהם צריך להודיע אם הם חפצים בכך שמא יש בהם שמקפידים על עירובם ר"ל שעינם צרה בפת שלהם והמקפיד על עירובו אינו עירוב. ויש צדדים שאף בשלהם אין צריך להודיע כמו שיתבאר למטה:
כשם שביארנו בעירובי חצרות ושתופי מבואות שצריך לזכות לחבריו על ידי אחר כך הדין בעירובי תחומין כל שמניחם בשביל אחרים הצריכים לילך באותו צד צריך לזכות ואם לא זיכה אינו כלום וכל שמזכין על ידו עירובי חצרות ושתופי מבואות מזכין על ידו עירובי תחומין ובעירובי תחומין אפילו עירבו לו משלו צריך להודיעו מבעוד יום שאין מערבין עירובי תחומין אלא לדעת שמא אינו רוצה לילך באותו הצד להפקיע ממנו שאר רוחות ואפי' היה אחד חוץ לעירו ושבת בחוץ לתחום עירו ועירבו לו ליכנס לעירו כל שלא הודיעוהו מבעוד יום אינו עירוב שהרי מכל מקום שמא אינו רוצה להפקיע ממנו שאר רוחות:
עירובי תבשילין כל שמניחם לסמוך עליהם הוא ואחרים צריך לזכות להם על ידי אחר על הדרך שביארנו בעירובין אלו. ומכל מקום אין צריך להודיע שהרי זכות הוא וכל שזוכה באלו זוכה בעירובי תבשילין וכבר [ביארנו] ענין זה במקומו:
כבר ביארנו ששכירו ולקיטו של אדם מערבין לו עירובי חצרות שלא מדעתו וכן שכירו ולקיטו של עכו"ם משכיר שלא מדעתו. צריך שתדע שאין אומרין כן אלא מן הסתם ר"ל שלא נודע להם דעת הבעלים אבל כל שמיחו הבעלים לערב או להשכיר אין יכולים שכירו ולקיטו לערב או להשכיר. אבל אשתו של אדם מערבת או משכרת שלא מדעת הבעלים אפי' מיחה הבעל כבר שמן הסתם אדם מתרצה למה שאשתו עושה אעפ"י שכבר היה מוחה בדבר. ומכל מקום אם הוא מוחה בשעת העירוב או השכירות אין עירובה או שכירותה על כרחו כלום ואף כשערבה או השכירה אחר מחאה או מן הסתם אם הוא מוחה לאחר מעשה אינו כלום:
אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי כגון חצר שבין שני מבואות ויש לה דרך על זה ועל זה והיה רגיל באחד מהן יותר מן האחר שהיא אוסרת על אותו שרגיל ואירע עכשו שלא נשתתף עמהם בני מבוי זה נכנסין לתוך ביתו ונוטלין ממנו שתוף על כרחו ר"ל שמערבין לו שלא מדעתו על דעת להשתלם ממנו ובמוצאי שבת משתלמין ממנו בעל כרחו. ודברים אלו דוקא בחצר שהוא דר בה אבל בחצר אחרת שאינו רגיל בה הואיל ואינו אוסר בה אין מערבין לו משלו שלא מדעתו ואף בסתם ר"ל שלא מיחה הא משל מערב שיזכה לו אף שלא מדעתו ואף בחצר אחרת הא על כרחו מיהא לא. ולענין גוף ההכשר כופין בני מבוי זה את זה לעשות לחי וקורה ואפי' מיחה כבר ולא עוד אלא אפי' הוא מוחה עכשו עושין אותו על כרחו ומשתלמין המנו הא יחיד או מיעוטו של מבוי אין כופין את האחרים. ומכל מקום אפי' יחיד שעשאן על כרחו כלם מכל מקום מחיצות גמורות הם ומועלת להם אלא שאינו משתלם מהן:
יש חולקין לומר שבני מבוי מערבין לאדם על כרחו ממה שמצאוה כן בתלמוד המערב בפי' וכמו שאמרו שם בפרק זה ר' יעקב בר אדי בשם ר' יודן נשיאה מערבין לאדם על כרחו. וכן פסקו שאשתו של אדם משכרת ומערבת אפי' על כרחו. והדברים נראין כדעת ראשון:
ולענין ביאור הסוגיא מה שהקשו משמועת נשים שעירבו ונשתתפו שלא מדעת בעליהן אין עירובן עירוב. ותירצו בה לא קשיא הא דאסרה הא דלא אסרה. כלומר כשדירתו אוסרת על בני מבוי יש מן הדין לבני מבוי לכופו לערב עמהם ועל הדרך שאמרו נוטלין ממנו שתופו על כרחו והילכך כל שעירבה אשתו במקומו הרי הוא כמי שכפאוהו בכך אבל בשאינו אוסר על בני המבוי כגון שיש לו פתח מחצרו פתוח לרשות הרבים או לחצר אחרת שהוא רגיל בה שאין בני מבוי זה רשאים לכופו לערב עמהם אם עירבה אשתו שלא מדעת אינו כלום. והוא שאמרו אחד מבני מבוי שרגיל וכו' דוקא רגיל שהוא אוסר אבל שאינו רגיל אין נוטלין שתוף ממנו על כרחו וכל שאין נוטלין ממנו על כרחו אם עירבה אשתו שלא מדעתו אינו כלום. וזה שאמרו רגיל להשתתף פי' אף ברגיל בביאה ויציאה אוסר וכופין אותו ובהווה דבר שמתוך שהוא רגיל בביאה ויציאה מסתמא רגיל הוא להשתתף עמהם. וגאוני ספרד אין מחלקין בענין זה בין שאוסר על החצר בין שאינו אוסר בה. והם גורסי' הא דאסר הא דלא אסר ומפרשי' הא ר"ל שמוחה בדבר ומתוך שמוחה אין אשתו יכולה לערב על כרחו והוא שאמרו אחד מבני מבוי וכו' ואם אשתו מערבת ואף בעל כרחו תערב היא בשבילו אלא שמע מינה שבמקום מחאה אין עירובה כלום וברגיל כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ובשאין רגיל כיון שמיחה אין כופין אותו הא בלא מיחה אשתו מערבת לו בין ברגיל בין בשאינו רגיל. וגדולי המחברים כתבו בזו דברים זרים לומר שאף במוחה בשעת העירוב מערבת לו מדעת. ולשונם בזה אשתו של אדם מערבת שלא מדעת והוא שלא יאסור על שכניו אבל אם אוסר מערבת עליו ולא משתתפת אלא מדעת וכיצד אוסר כגון שאמ' איני מערב ולא משתתף עמכם. ובתלמוד המערב שבסוף פרק זה נראה לכאורה כדבריהם אלא שאין הדברים מתישבים כל כך:
אחד מבני מבוי שכעס על חבריו בשבת והפקיר חלק עירובו כדי לאסור על שכניו זה היה מעשה והורו בה קצת חכמי ההר שאין בטולו כלום מזו שאמרו אחד מבני מבוי וכו' ולא נשתתף וכו' שאעפ"י שכבר גלה דעתו מערב שבת שאינו רוצה להשתתף כופין אותו כל שכן זה שנשתתף שאין כח בידו לחזור ולהפקיר כדי לאסור עליהם שהרי זכו הם בחלקו זכיה גמורה בין השמשות ועוד ששבת שהותרה הותרה. ומה שאמרו אחד מבני המבוי שבקש יין ושמן ולא נתנו לו בטל השתוף. שמא בערב שבת היא אפי' תפרשה בשבת הואיל ומכל מקום אין רצונו לאסור אלא שהוא צריך לאותו דבר ואף כשיתנו לו לא יאסרו זה על זה מצד מה שלקח זה ונמצא שלא היה להם להקפיד והקפידו הרי נתגלה דעתם שאין שתופם שתוף אבל זה שכוונתו להזיק ולאסור דין הוא שיקפידו עליו ושלא יתבטל השתוף מתוך קפדא זו שהרי אין קפידתם אלא שלא יאסרו זה על זה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ כנראה שיש כאן טעות וצ"ל סמ"ג עשין מד"ס א -- ויקיעורך