חידושי הריטב"א על הש"ס/עירובין/פרק ז

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק שביעי חלון

דף עו עמוד א

כותל שבין שתי חצרו' גבו' עשר' ורחב ד' מערבין שני' ואין מערבין אחד: פרש"י ז"ל דהא דקתני ורחב ד' משו' סיפ' נקט' דקתני אלו עולין מכאן. ואוכלין ואלו עולין מכאן ואוכלין שאין הדין הזה אלא כשהו' כותל ד' אבל בפחות מד' דין אחר יש לו ובפלוגתא דרב ור' יוחנן בש"ס אבל לענין שאין מערבין אחד אפי' כשאין רחב ד' אלא משהו ויפה כיון דודאי כיון שהוא גבוה עשרה וחשוב מחיצה שלימה ואין לנו להקפיד על רוחב המחיצה ואין אנו מקפידין בו בשום מקום והיינו דכי שיילינן בש"ס אין בו ד' מאי לא אמרו כלל דפחו' מד' מערבין אחד אלא שנחלקו בו לענין דין הסיפא בלבד דאלמא לדינא דרישא לא נפקא לן מיניה מידי וכן מפורש בירושלמי דגרסי' התם למה לי רחב ד' בגין דמתני' דבתרא אלו עולין מכאן כו' הרי זה מבורר כדברי רש"י ז"ל וכן פיר' בתוס':

ובלבד שלא יורידו למטה: פי' לפי שהכותל הזה כיון שהוא גבוה י' ורחב ד' חולק רשות לעצמו וה"ה שאין מעלין לשם כלום וכדאמרינן בש"ס עולין אין מעלין לא אלא דחדא מינייהו נקט משום דאיירי בשיש בראשו פירות ופשוט הוא. ובפרק כל גגות נחלקו על משנה זו איכא מ"ד דלאו שלא יורידו למטה ממש לחצרות אלא שלא יורידו לבתים ושלא יעלו שם מאני דבתים אבל מאני דחצר שרי דהא קי"ל כר"ש דאמר אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפפו' לכלים ששבתו בתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית ומקום כתל זה היינו גג וכן פירשה שם ר' יוחנן ואתיא אפי' בשערבו ואיכא מ"ד התם שלא יורידו למטה ממש ואפילו לחצרות ואליבא דרב איכא לאוקומה אפלו כר"ש וכגון שערבו דגזרינן דילמא אתו לאתויי התם כלים דבתים דשכיחי בחצר אבל למאן דלית ליה ההיא גזרה א"א לומר כן אליבא דר"ש ולרבנן נמי לא אתיא דהא אמרינן התם דגג וחצר שהם רשות אחת ומיהו אפשר דאתיא כר' מאיר דאפילו גג וחצר שתי רשויות הן וזה עולה לדברי המפרשים שם. דלא אסר ר' מאיר אלא בכתל וחצר דתרי גברי ולא ערבו דהכא ודאי לא איירי' אלא בהכי דאלו בכתל וחצר דחד גבר' א"נ דתרי וערבו מותר להוריד ולהעלות אבל רש"י ז"ל פירש דאפילו בגג וחצר דחד גברא אסר ר' מאיר גזירה משום תל ברשות הרבים ולדבריו ז"ל לא אתיא ההיא אוקמתא כר' מאיר ושם נפרש יותר בס"ד:

גמרא אמר ר' יוחנן כו': פרש"י ז"ל שיהא מתחתית הממל שני טפחים ומשהו מן ההיקף בתוך עשרה מאמצעו ולכאן טפח ומשהו כי כשתעשה מרובע מתוכו יחסר מן ההיקף שני טפחים לכל רוח ורוח ונמצא כי אותו משהו הנשאר יהא בתוך עשרה ואינו נכון כלל דע"כ כשתעש' סלע המרובע בתוכו קודם שיגיע לסלע התחתון יעלה מן ההיקף ג' טפחים לפי מה שאמרו דייני דקסרי דרבועא מגו עגולא פלגא וכדבעי' למימר קמן וגם בדרך האמת יעלה הסלע יותר משני טפחים של הקף כמו שהו' נראה למראי' העין : אבל הפיר' הנכון כמו שפירשו בתוספו' שיהא מרחב העיגול ארך שני טפחי' ומשהו בתוך עשרה וכך הוא החשבון שהרי עגול זה שיש בהקיפו כד' יש ברחבו ח' טפחים לפי מה שאמרו דכל שיש ברחבו טפח יש בהקפו ג' טפחים וכשתרבע בתוכו ד' על ד' ישאר לכל צד עכ"פ שני טפחים חלל מצלעו של העיגול עד צלעו של המרובע ולפיכך הצריכו להניח ב' טפחים חלל מצלעו של העיגול עד צלעו של המרובע ומשהו שיהא אותו משהו בתוך י' טפחים כגון זה מכדי כו' פירשתיה בפ"ק דסוכה בס"ד. ר' יוחנן דאמר פי' שהמרובע יותר על העיגול שבתוכו רביע וכדאמרינן אנן נמי עיגולא מגו ריבועא פלגא פרש"י ז"ל שהמרובע שבתוך העיגול יותר על המרובע שבתוכו כשיעו' חצי המרובע דס"ל תילת' מלבר וחלון שיש בו ד' על ד' יש בהקפו ששה עשר כשתעשה עליו עגולו עולה וה"ל הקפו בד' טפחים:

ואחרים פירשו דמרובע שהוא בתוך העיגול הוא אלכסונו של מרובעו החקוק בתוכו וסברי דייני דקסרי דכל אמתא ברבועא תרי אמין באלכסונה הילכך עיגול זה צריך שיהא בהקפו עשרים וד' טפחים כדי שיהא ברחבו ח' טפחים דכל שיש בעיגולו ג' טפחים יש ברחבו טפח ואז תוכל לרבע בתוכו ד' על ד' טפחים וכל זה אינו שוה ופשוע הוא דאמה מרובעת אין באלכסונה שתי אמות גם פשוט הוא שאין בעיגול של המרובע עודף חצי המרובע וזה נראה ונמדד למראית העין. ובתשובת הגאונים ז"ל פי' דדייני דקסרי הכי קאמרי עגולא בגו רבועא רבעא ורבועא דמגו ההוא עגולא פלגא דרבועא קמא כלומר שאם תעשה מרובע אחד ותקיפנו בעגול מבחוץ ותעשה מרובע על העיגול יהא המרובע שבאמצע חצי המרובע מבחוץ וזה אמת וכבר ציירנו אותו בסוכה. ומן הצורה ההיא ניכר דהא דאמרי' כל אמתא ברבועא אמתא ותרי חומשה באלכסונה שאינו בדוקא ובעלי הפי' הזה אומרים כי דייני דקסרי כדין אמרו אלא שר' יוחנן לא הבין דבריהם. ואינו יודע מה הרווחנו לתלות הטעות בר' יוחנן ועוד תמה על עצמך שלא הבין ר' יוחנן מה שאנו מבינים בהם והנכון בעיני כי דברי דייני דקסרי ודברי ר' יוחנן אמת אלא שאמרו במליצה וחידה שכן דרך בעלי החשבון לדבר והגע עצמך שאם תעשה מרובע מד' על ד' ותעש' בכל צלע וצלע מהם עיגול בפני עצמו שיהא רחב העיגול ד' בארך הצלע יהא בהקפו של עיגול י"ב דכל שיש ברחבו טפח יש בהקפו ד' והרי חצי העיגול הבולט לחוץ ששה ונמצ' שיהא בארבעת חצי העיגולי' הקוטפים הסובבי' למרובע מבחוץ כד' טפחים והם עודפין על צלעות המרובע שבתוכן חצי המרובע י"ו טפחים ואלו העגולים כד' טפחים ועל זה הדרך אמרו דייני דקיסר' רבועא רבועא מגו עיגול פלגא וע"ז הדרך אמר ר' יוחנן כי חלון עגול שאנו צריכין לרבע בתוכו חלון שיש בו ד' על ד' צריך שיהא בהקיפו עשרים וד' טפחים כשיהא עגולו על הדרך שאמרנו שכל צלע וצלע עגיל בפני עצמו ודרך חידה ומליצה אמרו כן. אבל יודעים הם בודאי כי כשהעיגול היוצא על המרובע הוא עגול א' שאין העגול ההוא עול' כ"כ ובשיבסר נכי חומש' סגי כנ"ל:

דף עו עמוד ב

צריך סול: פי' מי אמרי' דבאמצ' ולא אמרי' כמאן דמלי דמי וכיון שגבו' עשר' שלמיי' אין מערבין ביניה' אלא ע"י סולם קבוע שיהא נדון כפתח גמור ואסיקנ' דאינו צריך לא סול' קבוע ולא סולם עראי.

אין בו ד' מאי ג': פי' בתוס' דכל פורתא הוה ליה כמי שמוצי' מחצר לחצר ומיירי בשעירב' ואביי לטעמי' דאמר דערבו בתים עם חצר אסור להוציא מחצר לחצר ואפי' כלים ששבתו בחצר ואפי' לר"ש דליכא למימר דהכא בשלא ערבו לגבי כלי בית קאמר שלא יזוז בו דא"כ אפי' כתל שיש בו ד' נמי ואמאי קתני מתני' כתל ד' אלא ודאי כדאמרן ונקיט לה סתמא משום דמשמע מתני' בשערבו שנים מיירי כדקתני רישא מערבין שנים כנ"ל. ור' יוחנן אמר כו' פירש אפילו כלי בית דאלו כלי חצר אפי' כשהוא רחב ג' מעלין ואפי' בשערבו אליבא דר' יוחנן ואלו בסמוך אמרי' דיש בו ד' עולין אין מועלין לא א"ו כדאמרן.

דף עז עמוד א

תנן אלו עולין מכאן כו': ופרקי' ה"ק יש בו ד' עולין אין מעלין לא. והקשו בתוספו' דקארי לה מאי קארי לה וכי לא ס"ל דהפרשא איכ' בין רחב ד' לשאינו רחב ד' וא"כ אמאי נקט במתני' רחב ד' דהא אי משו' רישא ה"ה שאינו רחב ד': ועוד דהא לרב מפליג בין רחב ד' לשאין רחב ד' ואמאי לא מותבינן ממתני' לרב כדמותבינן לר' יוחנן ותרצו דאנן ס"ל דטעמ' דר' יוחנן דאמ' שאין אויר שתי רשויו' שולט' בו היינו משום דגבוה עשרה לא ניחא תשמישתיה לשלוט בו אויר שתי רשויות ולהכי פרכינן דאי מהאי טעמא מה לי רחב ד' או שאין רחב ד' ופרקינן דטעמא דר' יוחנן אינו אלא משום דאזדא לטעמיה דהתם דכל שאין בו רחב ד' אפילו הוא גובה עשרה ה"ל מקום פטור ובטיל הכא ובטיל התם דא"ר יוחנן מקום כו' פי' והוא שגבוה שלשה דאי לא ה"ל כרשות הרבים וכדאיתא בפ"ק וכדפרש"י ז"ל ופרכי' ורב לית ליה ההיא דר' יוחנן פרש"י ז"ל והא מתנייתא היא בפ"ק דשבת אדם עומד על האסקופה נוטל מבעל הבית ונותן לו מן העני ונותן לו ואוקימנא באסקופה מקום פטור ופרקי' אי ברשויות דאורייתא ה"נ פירש דהתם ודאי מזהר זהירי דלא חיישי' לחלופי אבל הכא ברשויות דרבנן פירש דלא זהירי בהו כולי האי וחיישי' דאתי לאפוקי מחצר לחצר ולפי' עשו חכמים חזוק לדבריהם יותר משל תורה והקשו בתוס' דהא בפ"ק אמר רב תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו ואע"פ שאין בו ד' ופרישנא טעמא דפתוח לכרמלית דרבנן וחכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה ותירצו דליכא למימר דאתו לזלזולי אלא בששתיהן רשויות דרבנן כגון הכא דשתי חצרות רשות אחת מן התורה דהא שתיהן רשו' היחיד אבל התם דחד מינייהו רשות היחיד גמור' ואידך הוי כרמלי' שדומה לרשות הרבים אינם צריכים חזוק ולהכי איצטריך טעמא דמצא מין את מינו וניעור:

כותל שבין שתי חצרו' גבוה עשרה: פי' ולר' יוחנן מיירי בשהוא רחב ד' דאי לא אפי' לשניהם מותר להשתמש בו כדאיתא לעיל. וצדו אחד שוה לארץ פרש"י ז"ל דלאו שוה לארץ ממש אלא שהוא גבוה מן הצד האחד עשרה ונמוך מן הצד השני וכל כמה לא גבוה עשרה קרי ליה שוה לארץ וכן פי' בתוס' דאי שוה לארץ ממש מאי כתל שבין שתי חצרות דקאמר. בא למעטו פי' כותל שהוא גבוה עשרה ורחבה ד' ובא למעט גבהו כדי שיוכל להשתמש בו אם יש במיעוטו ד' על ד' דהוי דבר חשוב ומותר להם להשתמש בו שניהם ומערבין אחד:

מה נפשך אי אהני מיעוטא: פירש דקס"ד דמיירי שמיעטו בקרקע הבית שעשה תל עפר למטה בקרקע סמוך לכותל או בנה אצטבא. ולהכי פרכי' מה נפשך אי אהני מיעוט דאע"ג דלית ביה ד' על ד' חשיב כפתחא או בסולם אפילו בכלו כותל נמי לישתריה אי לא אהני מיעוטא דתל שהוא פחות מד' לא חשיב פתחא אפילו כנגד המיעוט אסור דהא לא בטיל ליה. ומהדרי' אמר רבי בשעקר חוליא מראשו דהשתא אע"ג דלית ביה במיעוט ד' מ"מ הרי הוא יכול לעמוד בקרקעתו ולהשתמש בו. ומיהו בשאר הכותל אסור דכל דלא הוו ביה ד' לא חשיב כפתחא להתיר כל הכתל. ויש מקשים והשתא נמי היאך מותר באותו מיעוט שהרי הוא פרוץ במלואו לשאר הכתל שהוא מקום האסור לו כיון דגבוה עשרה ורחב ד'. וי"ל דכל כה"ג ששאר הכתל הוא חלוק מעצמו וגבוה עשרה מרשות חברו ואותו המעוט אין נח חשמישו לא חיישי' למה שפרוץ במלואו וכן פי' הרמב"ם ז"ל:

אמר רב נחמן כפל ספל פיר' סמוך לכותל ואינו ממנו עד ראש הכתל עשרה ממעט ומיירי בשיש בו ד' על ד' ואוקימנא בדחבריה בארעא בענין שצריך מרה וחצינא דהשת' ודאי אינו ניטל בשבת דס"ל כחופר ולא חיישינן שמת יחפור בשבת ויטלנו שלא נחשדו ישראל לחלל שבתות והא קמ"ל דאע"ג דכפל איני ממעט לפי שאין ממעטינן בכלי' ואפילו ייחדם לכך דכי חבריה ממעט ולא גזרי' חבריה אטו לא חבריה ומיהו נראה בירושלמי דדוקא בכלים אין ממעטין אע"פ שייחדם לכך אבל בשאר דברים שאינם כלים ממעטין כיון שייחדם לכך דגרסינן התם תנא בכל ממעטין באבנים ובלבנים ובסולם מצרי שקבעו ור' אבא בשם ר' יהודה אמר אפילו לא קבעו והא תני והוא שקבעו אמר רבא והוא שייחדו לכן הורה ר' אילא והוא שקבעו ע"כ ומשמע דהלכה כר' אבא דהלכה כדברי המקל בעירוב והא דבעינן קביעות בסולם או בייחוד אסולם מצרי קאי דסליק מיניה דאלו בצורי כובדו קובעו כדאמרינן בש"ס דילן והא דאמרי' לעיל גבי סולם קבוע להתירו י"ל דלמיוחד קרי קבוע ובסולם המצרי איירי א"נ דה"ק סולם שהוא קבוע מאליו כסולם הצורי דכובדו קובעו או סולם המצרי שייחדו לכך ועשאו קבוע והא דאמרינן והמצרי אינו מתמעט וכשלא ייחדו לכך כן פיר' רבותי ומסתברא לפום הש"ס דילן דסולם המצרי כיון שדרכו לינטל ממקו' למקום דינו ככלים ואינו ממעט אע"פ שייחדו לכך עד שיקבענו שם ממש וח"א דהוא סדין לאבנים ולבנים דקביעות גמור בעינן וכסברא דר' אילא ברישא וסכין רהטא ש"ס דילן בכלה שמעתין דכל דבר שניטל בשבת אינו ממעט אלא בשהוא קבוע ממש או בשכבדו קובעו ועשאו קבוע לא צריכא דתבריה בארע' וקס"ד דבעי לומר שנתן עליו סביבו עפר וברגבי אדמה כדי לקובעו שם ולהכי פרכינן דאכתי ניטל בשב' דכיון שנשאר בו שום מגולה נוטלו משם והעפר והרגבים נופלים דטלטול מן הצד לצורך שבת לא שמיה טלטול דהא תנן פגה שטמנה כו' פירשתיה במקומה במסכת שבת בס"ד:

ופרקי' הכא במ"ע בספל שיש לו אוגנים: פי' שהאוגנים הם נכנסים והוקבע וטמונים שם וקס"ד דבכי הא אסור ליטלו משום דה"ל כחופר ולהכי פרכינן מדתנן הטומן לפת וצנונות תחת הגפן דכיון דמקצת עליו מגולין ליטלו ניטלין בשב' ואע"פ שטמונין בקרקע ופרקינן דלא צריכא אלא דצריכא מרה וחצינא פי' דס"ל חבור גמור וכשנוטלו משם ה"ל חופר גמור וי"א דאפילו בהא ליכא בנטילתו אלא איסורא דרבנן דהא כשחופרו לצורך הספל מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא ומקצת רבותי פי' דמלאכה דאורייתא היא דכיון דארעא דיניה הוא וכי שקיל ליה ס"ל מתקן קרקע הבי' כנוטל גבשושית ס"ל שאין מתכוין כמתכוין ונכון הוא. והא מתני' דהטומן לפת ה"ג בכל הספרים שלנו אם מקצת עליו מגולין פרש"י ז"ל דמשום שבת נקיט לה דאלו משם כלאים ושביעית ומעשר אפי' אינם מגולין כלל. ועל כרחין לענין שבת מיירי בשלא השרישו ס"ל תלוש (שאינה) מלאכה גמורה אבל לענין כלאים מיהת דהא קי"ל זרוע מעיקרו בהשרשה וי"ל דהא כבר פירשנוה בירו' דמיירי בשטמנו אגודה שאין דרך זריעה בכך ואינו נכון לאוקומי מתני' דצדדין והנכון בשלא השרישו ואף על פי ששבתו מחמת לחלוחית הקרקע עד שהוסיפו אחד ממאתים או יותר ואעפ"כ אינו חושש אף משום כלאים דאע"ג דקי"ל דזרוע ובא בתוספת אע"פ שלא השריש שם וכדקי"ל במעביר עציץ נקוב בכרם שאני הכא שטמנו אגודה כדברי הירושל' שאין דרך זריעה בכך אבל בשמעתין חופש ואין הגרסא הזאת בשום ספר אלא שרבינו האיי גורס כן. והא כתיבנא לה בפרק במה טומנין:

דף עז עמוד ב

וכל דבר שניטל בשב' אפש' דהיינו כשמלאכתו להיתר שניטל אפי' מחמה לצל אבל י"א אפילו בשמלאכתו לאסור כיון שיכול ליטלו לצורך גופו ולצורך מקומו ויותר נראה כלשון הראשון:

התם כבדו קובעו: פרש"י ז"ל דסתם אף על פי שהוא ניטל בשבת אין דרך בני אדם ליטלו מפני כבדו וכובדו עושהו כקבוע ולפי' ממעט. והקשו בתוספו' דהא משמע בפ"ק דיום טוב דסול' של עלי' אסור לטלטלו דס"ל וכו' שכבדן קובען ואסור ליטלן בשבת ואע"ג דבפרוטות של בית ר' מותרין ואע"פ שניטלין כשני בני אדם וכן לקמן במכלתין גבי שרותא דשקלי לה בי עשרה התם בשתור' כלי עליה ממש וצריכין להשתמש בהם גם בשבת אבל בכלים שעומדין לדבר שאין תשמישו בשבת נוהג כובדו קובעו ואוסרו ואין פי' זה נכון דהא תלמודא להדיא ס"ל דאפילו סולם הצורי ניטל בשבת מדפריך להדיא א"ה אפילו צורי נמי ואם כן אי ס"ל לרב אשי דסולם הצורי אינו ניטל בשבת ה"ל לפרושי בהדיא סתם כובדו קובעו ואינו ניטל ומדלא קאמ' אלא סתם כובדו קובעו כדפרש"י ז"ל כלומר סתם אע"ג דניטל טעמא אחרינ' איכא שהוא ממעט משום כבדו קובעו וההיא דמסכת י"ט כבר תרגמה ר"ת ז"ל דהתם בסולמו' גדולות שעושין לעלות בהן אל הגגות שהם כמו מדרגות והם ראויים להטיח בהם גגות אבל הא דשמעתין בסולמות קטנים שמטלטלין מזיית לזוית:

ואחרים תרצו דגבי י"ט דאפילו להוציא לרשות הרבי' והרואה הוא אומר להטיח גגו הוא צריך גזרו בו אפילו בחצר ובחדרי חדרים אבל בשבת שאין יכול להוציאן לרשות הרבים לא גזרו בחצר. ולעולם אפילו סולמות קטנים אסור לטלטלין בי"ט ואפי' בחצר ודברי ר"ת ז"ל נכונים יותר. אמר אביי כו'. פי' ואע"פ שאינו רחב ד' טפחים וכדאוקים לה בסיפא ושמעינן דלענין שאין מערבין אחד ברחב כל שהוא סגי כדפריש' במשנתינו ומכאן ראיה ברורה לפירושנו. פרש"י ז"ל והניח שם סולם רחב ד' מכאן פי' לצד הבית האחד וסולם רחב מכאן לבית השני והם נתונים זה שלא כנגד זה אם אין בין זה לזה ג' טפחים ס"ל כלבוד. וממעטו פי' ויכולין לערב אחד ולא אמרן אלא שאין בו ד' פי' שאין ברחב הכתל ד' טפחים אבל יש בכתל ד' טפחים רחב אפילו מופלגין טובא נמי פרש"י ז"ל שהרי כל אחד מהם עולה בסולם שלו ומהלך בכתל שהוא רחב ד' עד שמגיע לסולם חבירו והוי להו שתי הסולמות כפתח גמור שיכולין לערב אחד והוא שיהיו קבועים שם ובהא נמי כבדן קובעין מדלא פירשו בש"ס ויש שפירשו הטעם דכל שרחב הכתל ד' טפחים הוו להו כשני פתחים שהם פתוחים לגג שבין שתי חצרות שהן יכולין דרך הגג כיון שיש בו פתח לכ"א מן החצרות ואין אנו חוששין אם הפתחי' מכוונין זה כנגד זה אם לאו. ושני הפירושים נכונים:

אמר רב ביבי בר אביי כו': פרש"י ז"ל שבנה סמוך לכתל אצטבא של עץ ע"ג אצטבא ויש אויר מפסיק מזו לזו כגון שהיו לעליונה רגלים אם יש בתחתונה ארך ד' לית לן בה דחשבי' לעליונה כמאן דליתה א"נ אין בה ד' ויש בעליונה ד' ואין בין זה לזה ג' חשבינן להו כחד אע"פ שהמיעוט הזה קצר מלמטה הואיל ונתמלא מלמעלה שיעור' שפיר דמי אבל יש ביניהן ג' טפחים תרי נינהו ומיעוט באויר לא שמה מיעוט ועל הדרך הזה פי' ז"ל אידך דאמר רבה בר אבוה סולם ששלבותיו פורחות שהשליבות יש באוירן ג' טפחים אע"פ שאין ברחבן ג' טפחים וכאותן סולמות של מקלות שאנו נוהגין לעשו' וקרי להו פורחות לפי שיש אויר בין שליבה לשליבה להם פורחו' זו על זו כדבר הפורח באויר. ותירצו בתוספו' דהכא משמע דסגי במיעוט ולקמן אמרינן דבעי' שיגיע הסולם לראש הכותל או לכל היותר שלא יהא רחוק מראש הכותל אלא פחות מג' טפחים כדאמרינן לקמן כתל עשרה צריך סולם י"ד כו'. והרמב"ם ז"ל פי' דמיעוט כזה לא מהני אלא להתירו להשתמש בראש הכתל לזה שמיעט כנגדו אבל לערב יחד ערוב אחד אינו מועיל עד שיגיע סולם לראש הכתל דלא מערבין ביחד עד שיהא נח לעלות ויהא חשוב כפתח מעליא וכל שאינו מגיע לראש הכתל אין נח לעלות ונכון הוא זה. ועכ"ז עדיין קשה לפרש"י ז"ל דהא אף למיעוט משמע לעיל דבעי' ד' על ד' וכדאמרינן לעיל אם יש במיעוט ד' על ד' ולגבי זיז נמי בעינן ד' על ד' וכן פרש"י ז"ל לכך פר"י ז"ל דהכא בשיש באצטבא ד' על ד' שראוי לעמוד עליו ולעלות לכתל או להשתמש בו מעל האצטבא וסולם ששליבותיו פורחות הוא כעין מדרגות ממש ששלובותיהן רחבות ד' אלא שאין פורחות ויש אויר וביניהן כפרש"י ז"ל לפי פירושו נראה בשהיה פורח על אמה יסוד ואמה סובב ומפני שרחבין ד' ממעטין וסובר רבינו ז"ל דכיון שרחבין ד' אף לעשותו פתח לערב ביחד מהני אם יש כן מצדו ומצד חברו ולא בעינן לקמן סולם מגיע לכותל אלא בסולם שאינו רחב ד' טפחים ובזה לדברי הר"ם ז"ל מכוונין יותר דלקמן סתם קאמר ולא קאמר סולם כל דהוא כדאמרינן בדוכתי אחריני בשמעתין גם לפי' התוספות עדין סבורין כפרש"י ז"ל דמיעוט באויר אינו מיעוט וק"ל הא דאמרי' בסמוך לכתל י"ט זיז אחד מתירו וכתל עשרים שני זיזין מתירין אותו והתם הא איכא אויר תחתיו מיהו רש"י ז"ל פי' שם דמיירי שנותן שם סולם כל שהוא שאין החווקים רחוקים זה מזה ג' טפחים דה"ל כלבוד ואיניו נכון מדלא פריש תלמודא הכין ולכך נראה לפרש דמיעוט באויר מיעוט הוא והא דבעי' שאין בין זו לזו ג' טפחי' ה"ק שאם אין בתחתונה רחב ד' טפחים ויש בצירוף העליונה ד' טפחים מאחר שאין ביניהם אויר ג' טפחים ה"ל כלבוד וכאלו נצטרפו כא' ויש באצטבא או בשליבה אחת רחב ד' דפחות מרחב ד' לא הוי מיעוט וכדפר"י ז"ל הא כל שיש בעליונ' לבדה רחב ד' תו לא קפדינן על אויר שתחתיה דמ"מ הא חזי למיקם עליה ולאשתמושי בכתל או למיסק על הכתל לאשתמושי ביה וכן פירשו רבותי. אבל אם אומרים כדפר"י ז"ל דכל שמגיע הסולם לראש הכתל לא בעינן שיהא ברחב השליבה ד' טפחים וליכא למבעי למה לי הני תרתי דאצטבא וסולמות דכיון דתרי אמוראי אמרינהו כל חד וחד נקיט מאי דבעי וה"ה דמודה בדחברי' ולעיל עבדי' צריכות' לתלמודא משום דתרוייהו משמיה דרב נחמן וזה ברור: ויש שטורחין לעשות בשתי אלו צריכות ואין צריך לדחוק בכך.

דף עח עמוד א

ואמר רב נחמן כו': פי' שאין ברחב ד' ממעטו פרש"י ז"ל הרי זה מיעוט לגבי הכתל ומתירו ולא אמרן אלא דאותביה עילויה כלומר שסמוך ראש הסולם על הזיז ואין חווקי' הסולם מרוחקין זה מזה שלשה טפחים אבל אותביה בהדיה כלו' שסמוך ראש הסולם מן הצד אורוחי ארוח לזיז ולא מיעט לאויר שתחתיו ומיעוט באויר מינו מיעוט וזה עולה לפי פירושו שלמעלה ולפי פירושינו יש לפ' כמו שפירשו אחרי' זיז היוצא מן הכתל רחב ד' על ד' והניח עליו סולם כל שהו' מיעט את הזיז וגרע כחו שהסולם אינו ממעט כיון שהוא צר וכן הזיז אינו ממעט כיון שהסולם מונח עליו דהא ממעט תשמישתיה שהניחוהו בצד הזיז ולא עליו ממש לא גרע כחו של זיז בכך דאדרבה כל שהוא נתנו בצדו הרחיב לזיז להשתמש בו: כתל י"ט צריך זיז אחר להתירו לפי פירושינו אפי' בשאין בו סולם כלל וכשהם שני זיזין בעי' זה שלא כנגד זה דבהכי נח לעלות מזה לזה אבל רש"י ז"ל פי' כי צריך ליתן סולם תחת הזיז ומזיז לזיז למעט אוירו על ידי החווקים שהם קרובים זה לזה בפחות מג' טפחים ולהכי בעי' שלא יהו הזיזין זה כנגד זה כדי שיוכל להעמיד סולם מזה לזה והא דאמרי' דכתל עשרים צריך שני זיזין מיירי בכתל עשרים שוחקות כי כשתניח הזיז האחד בנתים לא סגיא שלא ישארו עוד שלשה טפחים וגובה עשרה למעלה הא אלו היו מצומצמים בזיז כל שהוא בנתים הוה סגי וזה ברור:

לא שמיעא לך: פי' שיכול ליתן דף ע"פ הבור ומשתמש עליו וק"ל למה אנו צריכין לטעם זה תיפוק לי דבור וחולייתיה מצטרפין לעשרה הרי בור עצמו חשוב רשות היחיד גמורה ויכול להשתמש בתוכו כענין חריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ד' שהוא רשו' היחיד גמורה כדאי' בפ"ק דשבת והנכון בזה מה שפרש"י ז"ל דאנן לא מפשטא דמימרא דר' יוחנן מייתי לה הכא אלא מן הדומה לדברי ר' יוחנן והתם בפ' הזורק קיימי' דתנן חוליי' הבור והסלע בזמן שגבוהין עשרה ורחבין ד' הנוטל מהן והנותן על גבן והוינן בה למה לי למתני חוליית הבור והסלע לתני הבור והסלע וא"ר יוחנן הא קמ"ל בור וחוליית' מצטרפין לעשרה וה"ה ודאי דמצטרפין להשלי' לרחב ד' וכן מפו' בירוש' ולא עוד אלא דכיון דתנן בזמן שגבוהין ורחבין ד' (חייב) ותרוייהו קתני חוליי' הבור והסלע שהחולי' משלמת בין לגובה ובין לרחב ועלה אמרי' דכי משלים לרחב מאי הוי דהא כיון שיש חלל בנתים לא מצי משתמש באותן ד' טפחים ולא חשיב רה"י אלא ודאי דמנח מידי ומשתמש וכן פי' בתוס' וזה מוכרח הוא לפום שמעתין אלא דתלמודא נקיט לישנא קלילא: א"ת עוד למה לי בפ' הזורק לאחרים עושה מחיצה לעצמו כ"ש. י"ל שאין זה קשה כלל דהכא בשאין הבור רחב ד' איירי' דבור עצמו לא חשיב רשות היחיד דהא בעינן חוליית הבור להשלים לרחב ארבע טפחים וכי אמרינן דחוליית הבור מצטרף לרחב ד' שיהא הנוטל מתוכן והנותן על גבן חייב מיירי בשהחוליא גבוה מן הקרקע עשרה טפחים שיש בו גובה שיעור רשות היחיד ברחוב ד' וכן פי' בתוספות ומיהו כל שיש בחלל הבור ד' חוליית הבור מצטרפת לעשרה והנוטל מתוך החוליא והנותן על גבה חייב כדקתני בהדיא ואפשר דמיירי בשחוליא גבוה ג' טפחים שיצאת מתורת לבוד דאי לא אויר רשות הרבים שולטת בה כלל וזה יותר נכון מדפסיק ותני ולא יהב שיעורא ואי ק"ל הא דאמרי' התם על ההיא מתני' בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה ד' אין ממלאין ממנה בשבת אלא א"כ עשו לה מחיצה גבוה עשרה טפחים ואין שותין ממנה בשבת אלא א"כ הכניס ראשו ורובו למקום שהוא ואמאי צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה על שפת הבור והא אמרת דחוליית הבור אע"פ שאינה גבוה ג' טפחים מן הקרקע דין רשות היחיד יש לה וסתם בור יש עליו חוליא וא"כ למה לא ימלא ויתן על החוליא וישתה עליה דהא מרשות היחיד לרשות היחיד מפיק אלא לאו ש"מ דלא חשיב רשות היחיד עד שיהא גבוה עשרה טפחי' וזו אינה קושיא שאע"פ שהחוליא לא חשיבא רשות היחיד גמורה ואפי' אינה גבוה ג' טפחים כיון שעושה מחיצה לבור מ"מ לא שרינן למלאתו לתת על החולי' דילמא לא משתמיש התם שפיר ומנח לה מחוץ לחוליא מפיק מרשות היחיד לרשות הרבים ולפי' צריך לעשות מחיצה עשרה מחוץ לבור סביבותיו שיהא מה שבנתים רשות היחיד ג"כ וזו מחיצה עשרה דקאמר ולא שיגביה החוליא עשרה טפחים וזה ברור ופשוט כנ"ל.

אמר רב יהודה אמר שמואל: פי' כדי שיהא ראש הסולם מגיעו לראשו של כותל ולא יהא עומד זקוף דסולם זקוף אין תשמישו נח ופרש"י ז"ל דצריך שימשוך ראש הסולם מן הכותל ד' טפחים ולהכי בעי' י"ד טפחים לגבה כתל וד' למשיכה ולא דק דכל שיש בו י"ד יכול למשכו עשרה טפחי' מן הכתל ויגיע ראשו לראש הכותל דהא הוו להו עשר על עשר וכל אמתא בריבועו אמתא ותרי חומשי באלכסונה וה"ל באלכסון י"ד טפחים ורב יוסף אמר אפי' י"ג פי' דס"ל דיכול להרחיק ראש הסולם מראש הכותל פחות מג' טפחים פחות משהו ואביי אמר דסגי ליה באחד עשר כי יכול הוא להרחיק ראש הסולם מראש הכותל פחות מג' טפחים שהוא כלבוד והוה כאלו מגיע לראשו ולפי הפיר' הנכון שפרשנו לשמואל רגלי הסולם מן הכותל בשיעור גובה הכותל הא דנקט י"ג (לרב יוסף) י"א לאביי לסימנא בעלמא שויו ולאו דוקא אלא שיזהר שלא ישייר למעלה לרב יוסף טפח שלם ולרב יוסף י"ג טפחי' שלמים וירחיק רגלי הסולם מן הכותל למטה כשיעור מה שנוטל מגובה הכתל ובהכי לא הוי זקוף והוא בשטת שמואל. רב הונא בריה דרב יהושע אמר אפילו ז' ומשהו. פרש"י ז"ל דס"ל דסולם זקוף ממש ואף לפירושנו ז"ל כן שהרי אי אתה מעמידו באלכסון תעמידנו לה' טפחים של גבה הכותל ותרחיקנו מן הכתל חמשה וה"ל אלכסונו ז' לחשבון כל אמתא ברבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונה וישאר מן הכותל למעלה מראש הסולם ה' פחו' משהו וזה לא יתיר רב הוא דהא לא נפק ליה מתורת לבוד ולמה יתיר השיעור הזה בצמצום א"ו כדאמרן דזקוף מנח ליה וכל פחות מג' כלבוד דמי וה"ל כאלו מגיע לראש הכותל.

אמר רב סולם זקוף ממעט ולא ידענא מ"ט כלומר דינא גמירנא ולא ידענא מ"ט אמר שמואל כו': יש שפירשו דשמואל מפרש טעמא דמ"ד אבל איהו לא סבר לה דהא בעי סולם י"ד אלמא לדידיה סולם זקוף אינו ממעט וכן פירש בתוספות ואחרים פי' דמודה שמואל בסולם זקוף ממעט בעיקר הדין אלא דקאמר כי לעשות שיהא נח תשמישתו צריך סולם י"ד ולא נהיר:

ולי נראה דלא קשיין דההיא דלעיל להיתר הכתל שיהו מערבין אחד ובהא בעי' שיהא נח תשמישתו והכ' מיירי לענין מיעוט הכתלכדילהשתמש בו וכעין מה שפירש לעיל הר"ם ז"ל. אמר רבה אמר ר' חייא דקלים שבבבל אין צריכין קבע פרש"י ז"ל פסקי דקלים של בבל ודברי הניטל בשבת הוא דתורת כלי עליהם דראויין למושב אם הניחן סמוך לכתל. כדי למעטו אין צריך לקבען בקרקע דכבדן קבען ורב יוסף כו' פר"י ז"ל ואע"פ שאין בהם ד' חווקים דאי ביש בהם ד' חווקים היינו חלון המצרי שממעט בכל מקום וא"כ מאי אריא סולמות שבבבל ולא עוד הלא דבסולם המצרי ליכא מאן דפליג שדרון לבני בבל לקבוע להם מקום מחמת כבדן ובסולמות אלו פליג וכדאמרי' בסמוך דמ"ד דקלים אבל סולמות לא. והילכתא כר' אושעיא לקולא.

בעא מיניה רב יוסף: פרש"י ז"ל אם העמיד בכתל סולם כל דהו מכאן כלפי צפון וסולם כל דהו מכאן כלפי דרום ואין בא' מהם ג' טפחים וקבע ביניהן קשיין של תבואה כעין חווקים מזה לזה להשלימן לד' מהו א"ל אין כף סרגל עולה להם כלומר שסתם עליית סולם הוא שאדם נותן רגלו באמצע הסולם וזו אינה ראיה לכך קשיין מכאן פי' שהסולם אין בו ד' טפחים רחב והשלימו לד' ע"י קשיין שנתן בו מכאן ומכאן מהו א"ל הרי כף עולה הרגל בהן כי ראויין הקשין לאחוז בהן מיד ולעלות הסולם ע"כ. והגאונים והרמב"ם ז"ל פירש סולם מכאן וקשיין באמצע כי המחיצה החוצצת בין החצרות היתה של קשיין וסולם מכאן בחצר ראובן סמוך עליה וסולם מכאן בחצר שמעון סמוך עליה מאי מי אזלינן בתר סולמות והרי הן ראויין לעלות בהן או דילמא אין הולכין אחר המחיצה והיא אינה ראויה לעלות בה שאם יבא לעלות עליה תפול מחיצה ופשיטא ליה שאין הולכין אחר המחיצה כי מה הנייה יש בסולם מאחר שאין כף הרגל עליה הדר בעי קשין מכאן וקשין מכאן וסולם באמצען כלו' שהמחיצה כלו של קשין זולת מקום קביעות ראשי הסולמות שהוא עשוי שראוי לעלות בהן ויעמדו מהו ופשיט ליה דמחיצ' קשין מחיצה היא והסולם ג"כ ראוי לעלות ולא יפול וכן פי' הראב"ד ז"ל פי' רבותי.

דף עח עמוד ב

חקק להשלי' בכתל. בכמ': פרש"י ז"ל כגון סול' צר וחקק בכתל מכאן ומכאן כנגדו להשלי' רחבו לד' בכמ' צריך להשלים הרחב בגוב' הכותל ואינו נכון. דאפי' בסול' זקוף לא יצטרך יותר חקק הכותל להשלי' רחב הסול' ואפי' הוא זקוף בסוף הכתל בקרן זוי' וכ"ש בסול' שאינו זקוף אלא ה"פ כגון שאין הסול' גדול שיספיק למעט את הכתל ובא לחוק חווקי' בכתל למעלה מן הסולם עד כמה הוא צריך לחוק בגובה הכתל. א"ל בעשרה פרש"י ז"ל עד עשרה בגובה הכתל דכיון דאיכא גובה עשרה ברחב ד' הוה ביה שיעור פתח ואע"ג דגבי כותל טובא לית לן בה. ולא נהיר דהא ודאי לכ"ע צריך שלא ישתייר עד גובה הכחל עשרה מלמעלה דא"כ לא מסתלק ליה וכדאמרינן לעיל בכתל י"ט או בכתל עשרים וכדפרש"י ז"ל גופיה לעיל לפי' פר"ת ז"ל דבעשרה היינו שיהא החקק בתוך העשרה העליונים שלא ישאר למעלה עשרה. חקקו כלו בכתל פי' שלא היה לו סולם כלל אלא שחקק בכתל כעין חוקקים בכמה א"ל מלא קומתו של כותל וכדמפרש טעמא משום דהכ' לא מסתלק ליה כי מה שנשא' מן הכותל שנוגע לצדדיו מעכבו מלעלו'.

בעא מיניה רב יוסף מרבה עשאו לאילן סולם מהו: פי' דאילן אסור לעלות בו בשבת מדרבנן שגזרו בו משום משום שבות תבעי לר' שאמר שהנותן את ערובו באילן קנה ערוב ע"כ לא קאמר ר' אלא בעירוב דסגי ליה דליקני ליה בין השמשות וכל דבר שמשום שבות לא גזרו עליו בין השמשות הילכך רואין כאלו יכול לעלות וליטלו בין השמשות אבל הכא דלכלו יומא שבתא בעי' פתחא הילכך אפי' תימ' דבערובי חצרות איכא צד מצוה ודרכי שלום כדאיתא בירושלמי מ"מ כשעולה בו כל היום אפילו לדבר הרשות עולה או דילמא אפי' לרבנן פתחא הוא ואריא הוא דרביע עליה פיר' דאין פתחא בעינן והא איכא שהרי האילן הזה ראוי הוא לעלות בו בחול אלא דאסורא דשבת הוא דרביע עליה הילכך לא נפיק מתורת פתחא כדי שיכולו לערב אחד להשתמש דרך חורין. עשאו לאשרה סולם מהו פירש ואשרה אסורי הנאה ואפילו בחול אסור לעלות בה.

ותבעי לר' יהודה דשרי להניח ערובו בקבר דאסור בהנאה ותבעי לרבנן דאסרי תבעי לר' יהודה כו': פי' דבשעת העירוב לא מתהני דסבר אין מערבין אלא לדבר מצוה וקסבר מצו' לאו ליהנו' נתנו והכין אסקי' התם טעמא דר' יהוד' או דילמ' כו' פרש"י ז"ל דאע"ג דאסו' לעלו בו ארי' הוא דרביע עלי' ומ"מ פתחא שמיה והחצרו' מחוברין ומסתבר' דבאשר' דעובדי כוכבים ומזלות עסקי' דאפשר לידי הית' בבטול עובדי כוכבים ומזלות דאי באשרה דמשה הא כתותי מכתת שיעורא ועוד היכי א"ר יוחנן בסמוך דאילן דאיסו' שבת גורם לו אשרה דאסו' דבר גור' לה מות' השת' ומה אילן דאיסו' שב' שאין איסו' אלא ליומו לא אמרי' אריא דרביע עליה ופתחא הוא אשרה דאיסורא בין בחול ובין בשבת ולא מתהני מינה לא כ"ש אלא וודאי דבאשרה דעובדי כוכבים ומזלות עסקי' ומפני שיש לה ביטול ואפשר שיבא לה היתר בשבת וכן פי' רבותי:

א"ל אילן מותר ואשרה אסור: פי' וסתמא נקט לה דאילן מותר ואפי' לרבנן דאמרי פתח' הוא ואריא הוא דרביע עלי' דהא חזי לימות החול ואשרה אסור ואפילו לר' יהודה דשאני התם דניחא ליה דלינטר:

מתקיף לה כו' וק"ל מי גרעא אשרה מאילן דעלמא דאית ביה נמי איסור שבת והכא ליכ' למימ' דמדין אשרה הוא דקאמר מותר וכדפרש"י ז"ל לעיל בבעיא דרב יוסף מרבה דהכא דינין קאמרי רב חסדא והני אמוראי וי"ל דאשרה לאו דוק' ממש מחוברת אלא עץ של עובדי כוכבי' שהיה נעבד רב נחמן כו' כלו' דלרבנן אסורה ולא אמרינן אריא הוא דרביע עליה ולר' יהודה מותר דס"ל מותר לקנות בית באיסורי הנאה והא דרב נחמן בר יצחק פליגא אמסקנא דסוגיין בפרק בכל מערבין דאסיקנא אפילו לר' יהודה אסור לקנות בית באסורי הנאה וטעמא דר' יהודה משום דבתר דאנחיה לא ניחא ליה דלינטר ואסוגיא דהת' סמכי' וה"נ נקטה רב יוסף בבעי' כסוגיא דהתם וכדפרי' לעיל בסמוך ולענין פסק יש שפסקו הלכה כרבה ויש שפסקו הלכה כרב חסדא דר' יוחנן ואידך אמוראי קיימי כוותיה הילכך אילן מותר ואשרה אסורה וסברא דרב נחמן בר יצחק באילן הכין הוא דהא קאמר דהוי פלוגת' דר' ורבנן ואנן הא קי"ל כר' דבדוכתי טובא סתם לן תנא כוותיה אבל במאי דקאמר אשרה פלוגתא דר' יהודה ורבנן לית לן למפסק כר' יהודה לקולא ואע"ג דהלכה כדברי המקל בעירוב ועוד דהלכה כר' יהודה בעירובין משום דטעמא דר' יהודה מפרש רב נחמן הכא לא הוי כמסקנא דפ' בכל מערבין ואפשר דבהא דהכא מודה ר' יהודה לאיסורא ביון דניחא ליה דלינטר. גרסינן בירושל' מפני מה אמרו מערבין בחצרות מפני דרכי שלום ומעשה באשה אחת שהיתה רדופה עם חברתה ושלחה עירובה ביד בנה ונסבתיה וגפפתיה ונשקתיה אתא א"ל לאימיה אמרה הכין רחמא ליך מתוך כך עשו שלום והדא הוא דכתיב וכל נתיבותיה שלום.

מתני' חרוץ שבין שתי כו': פי' הא כל שאינו גבוה עשרה אי נמי כל שאינו רחב ד' טפחים לא מחיצה היא כלל ופתחא נמי לא הוי דמפסע פסעו ליה ומערבין אחד ואין מערבין שנים ואין זה דומה לכתל גבוה עשרה דאע"ג שאינו רחב ד' מערבין שנים ואין מערבין א' וכדפריש לעיל דהתם כל שגבוה עשרה אע"פ שרחבה ד' דלא פסעי ליה כלל ומחיצה שלימה היא והיכא שמקצת החרוץ עמוק עשרה ורתב ד' ומקצת אינו גבוה עשרה או שאינו רחב יש לנו לדון הרחב והעומק כמחיצה ואידך כאלו אין שם מחיצה אלא שהוא פרוץ ואם הפרוץ הוא פרוץ ברובו שהוא כפרוץ במלואו או שהוא ביותר מעשר מערבין אחד ואין מערבין שנים ואם אין בפרוץ ד' טפחים הוי כמאן דליתיה ומערבין אחד או שנים אפילו מלא קש או תבן פירש ואפילו נתנו שם סתם כל זמן שלא בטלו כדאית' בש"ס מלא עפר או צרורות הרי הוא כסתם ומערבין א' ואין מערבין ב' אע"פ שנתנו סתם כדאיתא בש"ס ולא סוף דבר שהוא כלו מלא עפר או צרורות אפי' מקצתו כל שנתמעט כל שאין בו גובה עשרה או רחב ד' ואיידי דנקט גבי תבן שאפילו מלא או סותם כפתוח דמי נקט בסיפא מלא נתן עליו נסר פירש חריץ המפסיק בין שתי חצרות גבוה עשרה ורחבה ד' ונתן עליו נסר שהוא רחב ד' טפחים פירש ונתנו לרחבו של חריץ כדאיתא בש"ס דה"ל כעין גשר כיון שהוא רחב ד' עפחים ס"ל כפתחא ואם רצו מערבין אחד או שנים כדמפרש בסיפא וכן שתי גזוזטראות כו' פירש רש"י ז"ל שתי גזוזטראות אחת מהן במזרח ותחת למערב ורחב רשות הרבים ביניהם ויש בין זו לזו ד' טפחים ונתנו נסר רחב מזו לזו מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד דה"ל כפתחא והקשה ר"ת ז"ל דהא בש"ס דייקינן ודוקא זו כנגד זו אבל זו שלא כנגד זו כלומר שהאחת נוטה כלפי צפון והאחת כלפי דרום א"נ בזו למעלה מזו כלומר האחת נמוכה מחברת' לא אמרינן מערבין שנים או אחד ואם איתא דמתני' בשנתן נסר רחב בין זו לזו מה לי הכא ומ"ל הכא דהא איכא פתחא מעליא שאפי' בכתל שבין שתי חצרות ינתן סולם מכאן וסולם מכאן אמר אביי דכיון דאיכא סולם ד' טפחים אע"ג דמפלגי טובא ה"ל כפתחא מכיון שהכתל רחב ד' טפחים והתם ודאי לא מסתגו להדיא שפיר ואפ"ה חשיב כפתח גמור ועוד הקשו אחרים דכי הוו זו למעלה מזו מאי הוי כיון דאיכא נסר ד' דהא לא גרע מסולם שבין חצר לעלייה וא"כ הוא קבוע וה"ל כפתחא ואע"ג דקאי באלכסון ובתוס' תרצו כפי שטת רש"י ז"ל דלגבי גזוזטראות שהמהלך בנסר שביניהן מהלך ע"ג אויר בעת תשמישתיה טפי וכל שהוא זו שלא כנגד זו שצריך לתת הנסר באלכסון אפי' תימא דפתח' בקרן זוית עבדי אינשי מ"מ בעית תשמישתיה טפי' ולא מסתגי ליה כיון שיש ביניהם ארבע טפחים וה"ה בזו למעלה וזו למטה וצריך לעלות בנסר כעולה בסולם דבעית תשמישתיה מה שאין כן בסולם שבין חצר לעליה דלא בעית ובהא דאביי נמי לא בעית כולי האי כשהוא מהלך עליו בכתל רחבה ד' טפחים ע"כ ולפי הפי' הב' שכתבנו לעיל כדברי אביי אינה קושיא כלל דהתם כיון שהכתל רחב ד' טפחים ה"ל כגג משותף שמערבין בו וכן עיקר אבל ר"ת פי' דכל היכא דאיכא נסר ד' טפחים אפילו זו שלא כנגד זו וזו למעלה מזו מערבין אחד אם רצו והכא בשלא נתן שם נסר רחב ד' דכשאינו זו כנגד זו ממש בעיתא תשמישתא ואדלעיל דחריץ קאי וה"ק וכן שתי גזוזטראות שיש בין זו לזו ד' טפחים ולא נתן ביניהם נסר ד' הרי זה כחריץ ד' טפחים ואין מערבין אחד ואם אין ביניהם ד' טפחים מערבין אחד ואין מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד נותן עליה נסר קאי וזה ודאי דבר קשה מאד דא"כ אמאי קתני הא דגזוזטראו' דהכ' מקמי נתן עליה נסר ה"ל למתנייה ויותר נראה לפי שטת ר"ת ז"ל דתנא שרי' של אלו הגזוזטראות בשאין ביניהם ד' טפחים ואין שס נסר כדין חריץ שיש בו ד' טפחים ונתן עליו נסר ד' שבשתיהן אם רצו מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד ואין אומר בזה דכיון שאין בין זה לזה ד' טפחים שמערבין אחד ולא שנים כדין חריץ דשאני הכא שהן גזוזטראות חלוקות ובעיתא תשמישתייהו קצת ולפי זה גם הא דקתני פחות מהן מערבין שנים ואין מערבין אחד לא קאי אלא על נתן עליה נסר והשתא להכי קתני זו כנגד זו דכשאין זו כנגד זו לעולם מערבין שנים כשאין בינייהו ארבע דכיון דליכא נסר ואינן זו כנגד זו לא מפסעי להו ובאמת כי כן הדין שנוי בתוספתא כדברי ר"ת ז"ל ברוב הנסחאות דתניא התם בפרק בתרא דמכלתין שתי גזוזטראות זו כנגד זו ואין בין זו לזו ד' טפחים מערבין שנים ואין מערבין א' (יתר) מכן מערבין א' ואין מערבין שנים ע"כ הרי שדין גזוזטראות זו כנגד זו שאין ביניהם נסר כדין חריץ ממש שאין עליו נסר אבל א"א לפרש כן לפי לשון משנתינו דערביה תנא ותניי' בתר דקתני נתן נסר וקתני בתרייהו מערבין שנים ואין מערבין אחד או שנים ועולה כפי פירושנו ועכ"ז פרש"י ז"ל הוא הנכון מתבן שבין שתי חצרות פי' אפילו עומד וראוי למאכל בהמה כדקתני סיפא חשוב מחיצה מטעמא דמפרש בש"ס אלו מאכילין מכאן פירשה רב הונא (דאוקמיא) באנפי בהמתו ואזלה ואכלה אבל אסור להעמיד בהמתו שם וכ"ש שאסור ליטול בידו וליחן לפניה וכדאית' בש"ס פרש"י ז"ל ולא חיישינן שמא התמעט מעשרה ואסרי אהדדי ולא מסקי אדעתייהו ומשתמשי בחצר דהאחד לא אסרי עד שיתמעט ביותר מעשר דלא שכיח נתמעט התבן. פירש דכל שאינו גבוה עשרה אינה מחיצה כלל וכמאן דליתה דמי ומערבין אחד והוא שנתמעט על פני כל החצר או בעשר אמות ועוד שהוא כפרוץ במלואו וכפרש"י ז"ל ואפשר דדוקא חריץ שבין שתי חצרות אבל חצר אחת שיש חריץ באמצע רחב ד' וגבוה עשרה אין מערבין אלא אחד ולהכי נקט בין שתי חצרות או אפשר דה"ה בחצר אחת וכדאיתא גבי מתבן גבוה עשרה ושתי חצרות דנקט לאו דוקא וכן דעת המפרשים ז"ל.

מתבן לא חייץ כו': מלא עפר או צרורות אפילו בסתמא והתניא כו' פירש לענין טומאה שיהא ממעט סבית דהויא טומאה רצוצה ובוקעות ועולה. ויש גורסין והתנן כו' ובודאי דבמתני' ליתיה להאי לישנא והכי תנן התם בית שמלאה עפר או צרורות ובטלו וכן כרי של תבואה ט' אפילו טומאה בצד הכלים טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת פי' לפי שהם בעלי' ומיהו שפיר גרסינן הכא והתנן ואע"פ שאינו לשון המשנה דהתם לא גרסי' תבן מ"מ הא גרסי' הת' כרי של תבואה ועוד דכיון דבעפר מצרכי ביטול כ"ש באבן ודרך התלמוד הוא לפעמים לשנות לשון המשניות שמביא לשון הקל ותופס הענין ואינו חושש על הלשון וגם פעמי' שמביא ברייתא שהיא תלויה במשנה וגורס והתנן וכדאפרש בבבא בתרא בסייעתא דשמיא.

דף עט עמוד א

מאן תנא אהלו' ר' יוסא היא: פי' משום דידע דר' יוסא איירי בההוא ענינ' תלי לה בדר' יוסא תבן ואין עתיד לפנותו פרש"י ז"ל שאנו יודעין שאינו עתיד לפנותו משם לעולם אלא שלא בטלו בפי' והנכון שאין עתיד לפנותו עד זמן מרובה וכבר פירשנו בפ"ק דסוכ' הרי הוא כסת' עפר אגב ארחי' קמ"ל דין סתם עפר ודין סתם תבן מאן תנא ערובין דלא מצריך ביטול בעפר ר' יוסא היא כלומר ר' יוסי דאהלות:

רב הונא בריה דרב יהושע כו' פי' אנדילו ארנקי שאין מבטלן שם אלא ליום השבת מפני איסורו הוי ביטול לענין זה של משנתינו וכ"ש עפר וא"כ מתני' דקתני דתבן לא הוי ביטול מיירי בשהוא ניטל בשבת דחזי לבהמה דאי בשעומד לא גרע מארנקי ואם תאמ' ואפילו חזי לאכילה וניטל בשבת למה אינו חוצץ וסותם דהא אמרי' בפרק הזורק גבי בור עמוק עשרה ורחב ד' ברשות הרבים דאם הוא מלא פירות הזורק שם פטור דפירי מבטלי מחיצתא וי"ל דהתם נמי בפירות של טבל וכדכתיבנא החם בס"ד. ובתוספות תירצו דהתם בדינא דאורייתא אבל הכא בדינא דרבנן החמירו טפי שאינו סותם אלא דבר שאינו ניטל דאע"ג דלעיל פרכי' על מתני' דהכא ממתני' דבית שמלאו תבן או צרורות דלענין אהל דאורייתא ותירצו דבכל דרך פריך כיון דסתם עפר סתם אינו סותם כל שכן הכא בדינא דרבנן דניזל לחומרא ולא יסתום א"נ דלענין עפר וצרורו' שאינו ניטלין (אינו) לחלק בין דינא דאורייתא לדינא דרבנן.

אבל לארכו אפי' כל שהוא כו': פי' דכיון שנתן הנסר כל שהוא לארכו של חריץ הרי מיעט רחבו של חריץ שאין ארבע טפחים ולפיכך מערבין א' ואין מערבין שנים גזוזטרא מעוקם היא פי' רואין הנסר ההוא והבא באלכסון או מדרון כאלו הוא גזוזטרא נעמקה והלשון הזה עולה יפה לפרש"י ז"ל דלפר"ת ז"ל כיון שאין ביניהן אלא אויר הל"ל דכל פחות מד' כלבוד דמי:

אמר רב הונא ובלבד וכו': פרש"י ז"ל דחיישינן פן יטול הרבה וימעט גוב' המחיצ' מעשר' ולאו אדעתייהו ואין קי"ל שאם נתמעט שהם אסורין עד שיערבו ביחד אבל בבהמה ליכא למיחש להכי דקלי קלי הוא דשקלה א"נ משום דס"ל מוקצה מאתמול למחיצה זו וה"ל אהל ומחיצה וכיון שכן ה"ל מוקצה מחמת איסור והיינו דפרכי' ליה דא"כ אפי' להעמיד בהמתו עליו היה לנו לאסור באידך דרב הונא ואלו במתני' קתני מאכילין זה מכאן וזה מכאן ומהדרי' דמתני' לא שרי אלא לאוקמי' באנפא דאזלא ואכלה ולהא קרי מאכילין. וא"ת א"כ היכי קאמר רב הונא לא יתן בתוך קופתו דמשמע דנתינה אסורה אבל העמדה שריא וי"ל דרב הונא סוף טעמ' נקט כי הנתינה בידים אסורה דה"ל מוקצה וממילא שמעינן דכל שהנתינה אסור' ה"ה להעמדה שמא יתן בידים וכאידך מימר' דהתם וא"ת למה לא יתן לתוך קופתו בתוך השבת שהרי לרב הונא אע"פ שנתמעט' המחיצ' בשבת אין בכך כלום דהא אמר רבה בפ"ק דשבת דהואיל והותרה הותרה וי"ל דחיישי' לשבתו' אחרים דלא מסקי אדעתייהו א"נ כיון דאתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא ואפי' לר"ש דלית ליה מגו אלא בדבר שהוקצ' למצותו והוקצה לאיסורו וא"נ בגרוגרות וצמוקים כדאי' בפ' פרה שאני הכא דכיון דאיתסר בין השמשות משום סתיר' מחיצה הרי חל עליה בבין השמשות שם מחיצה ושם אהל וכיון שכן כשסותר ממנה בשבת ה"ל כסות' אהל ומחיצה דאיסור אהל שבו להיכן הלך כן תירץ מורינו הרשב"א שיחיה נתמעט התבן מעשרה שניהם אסורין פי' דכיון שאין כאן מחיצה עשרה ה"ל כחצר אחת ואוסרין זה על זה דמיירי שהבית הזה אין בו מחיצות של תקרה ולמאן דגריס לקמן כיון דאיכא מחיצת ותקרה מיירי שהמחיצות פרצות ביותר מעשר דה"ל פרץ במלואו ויש שפירשו התבן רחב ואין כלו מלא תבן אלא התבן נתנן באמצעיתו כעין מחיצה מכותל לכתל בארך הבית והבית יש בו רשות לשתי המחיצת וכשנתמעט התבן אוסרין בבית מכאן שהן אוסרין זה על זה ואפשר שלכך פרש"י ז"ל בית שבין שתי חצרות ושני בתים משני החצרות פתוחין לו כי הבתי' פחוחין ופרוצים לבית התבן במלואם ונשפלה המחיצה נאסרו הבתים ההם והיינו דקתני כיצד עושה נועל את ביתו או מבטל את רשוחו כלומר נועל ביתו הפתוח לבית התבן ששם נאסרין שניהם ויהיה כל אחד ואחד מותר בחצרו כנ"ל לפי לשון רש"י ז"ל כיון דאיכא מחיצות ותקרה מנכרא מילתא אפי' לפי גרסא זו עיקר ההיכרא בתקרה היא ומחיצות כדי נסבה: ורש"י ז"ל לא גריס מחיצות.

וכן אתה אומר בניב שבין שני תחומי שבת כן גרש"י ז"ל ופירושו בור שבין שני תחומי שבת שחצי הבור בתחום עיר זו וחצי הבור בתחום עיר זו כל א' מן העיירות נוטל מן התבן שבצדו ולא חיישינן שמא יטלו אלו מתחומן של אלו והראב"ד ז"ל גורס וכן אתה אומר בניב שבין שני תחומי שבת וכן הגירס' במקצת הספרי' ופי' הוא ז"ל דניב לישנא קיטא הוא כמו עניב והוא מלשון עניב' שדרך עושה מתבן לענוב אותו ולעשות אגודות. ש"מ דיורין הבאין בשבת אוסרין פירש דהא הכא עד שלא נתמעט המתבן היו שתי רשויות ולא היו אוסרין זה על זה מפני שנעשו רשות אחת ונתוספו דיורין בכל אחת מן החצרות וקשיא למ"ד בפ"ק כי אע"פ שנתוספו דיורין בשבת מותרין בשבת הואיל והותרו:

כיצד הוא עושה נועל את ביתו ומבטל את רשותו ופרכי' תרתי מסתברא דה"פ למה לי תרתי דהא בביטול לחוד סגי כדתנינן בכמה דוכתי אבל לא פרכי' דבנעילה או ביטול סגי דהא מהיכא נפקא לן דנפרוך הכי להדיא ופרקי' דה"ק או נועל את ביתו או מבטל פי' דנעילת דלת הוא עומד במקום ביטל דהא גלי דעתיה דמסתלק מהכא וכדפרש"י ז"ל כלומר שזה בכלל הביטול דתנינן בכל דוכתא:

אי בעית אימא לעולם תרתי כיון דדש ביה אתי לבטולי. פי' דלהתיר את חבירו בביטול בלחוד סגי והא דבעינן נעילת דלת אינו אלא משום איסורא דידיה דעבדי' ליה הרחקה דלא ליתי לטלטלי בחצר פרש"י ז"ל וה"ה דס"ל להאי תנא דכל מבטלין רשות בעי לנעול והקשו עליו בתוספות אחד מבני חצר ששכח ולא עירוב היאך ינעל ביתו לפניו ולא יצא מביתו שהרי אין לו דרך לצאת אלא בחצר ופנימית דאחדא דשא ומשתמשא דאמרי' לעיל לאו למימר' דאחדא דשא ממש כולי יומא דהא לא אפשר אלא לומר דאחדא דשא שלא תשמש בחיצונה לומר שמסלקת רשו' מן החיצונ' אלא מיהו יוצאה ונכנסת ותנעול אחרים שלא להוציא כלים לכך פר"י ז"ל דודאי בשאר מבטלין דעלמא שאין להם היתר בחצר אלא ע"י עירוב ולא חיישינן שיבא הוא לטלטל באיסור כמו שעושין מי שבטל להם אבל הכא דהוה משתמש מעיקרא בחצר בהיתרא בזה חששו דכיון דדש ביה להשתמש אף בשבת בהיתרא דאתי לטלטולי כדמעיקרא ואומר ר"י ז"ל דאפילו בהא נמי לא חיישי' להכי אלא לאותה שבת ושבת הבא' בלבד דמכאן ואילך סדר לאסוריה ומיזהר זהיר ונראין דבריו ז"ל ועובדא דרב' דאמר לעיל פנו לי מאני ה"נ הוה משום דדש ביה לטלטל בהיתרא ומסתבר' דליתיה ללישנא קמא דאמר או נועל את ביתו או מבעל את רשותו דנעילת דלת בלחוד לא מעלה ולא מוריד כסוגיין דכלה פרקין. וכלישנא בתרא דנועל ומבטל קאמר קי"ל דפליג אלישנא קמא דאי לא הא סגי ליה בנעילת דלת להתיר לחבירו ולעשות גדר לעצמו ולמה לי ביטול אלא ודאי דלהאי לישנא לא מהני נעילת דלת לחוד להתיר לחבירו וכן הלכה. והא קא משמע לן דאין מבטלין וחוזרין ומבטלין פי' וכדסבר שמואל בפ' הדר ואפ"ה לא קשיא לרב דאמר מבטלין דאליבא דרב דאמר התם דתנאי היא הא מני רבנן היא והא דאמר כר' אליעזר ולמאן דסבר התם דלאו תנאי היא אמר לך דהכא נמי בדין הוא דלא הוה צריך למתני וחברו מותר אלא דלישנ' יתירא קתני אגב דמפרש כלהו דיני ומיהו מדנקט תלמודא האי שנויא בהדיא משמע דס"ל דהכין הלכתא וכדסבר רבא דהוא בתר' וכדכתי' בפרק הדר בס"ד:

דף עט עמוד ב

לא צריכא לר' עקיבא דאמר תחומין דאורייתא מ"ד נגזר דילמא אתי לאחלופי קמ"ל כן גרש"י ז"ל. ופיר' הוא ז"ל מהו דתימא נגזור דילמא אתי לאחלופי וליקח מתחום שאינו שלהם וקא עברי אדאוריית' ע"כ וק"ל דאפי' לר' עקיבא ליכא איסורא דאורייתא אלא כשיוצא חוץ לתחום אבל לעומד תוך התחום ולהביא מחוץ לתחום תוך ד' אמות אין בו איסור לר' עקיבא יותר מלרבנן לכך נראה לפרש מהו דתימא ליחוש דילמא אתי לאחלופי להביא מחוץ לתתום ולא ראמי אנפשיה ונפיק מחוץ לתחום כדי להביא אצלו וקא עברי אדאורייתא:

מתני' כיצד משתתפין במבוי: פי' חדא מינייהו נקט וה"ה לערובי חצרות ואין ביניה' אלא שזה בפת וזה אפילו בשאר אוכלין כדלקמן ומ"ה לא חשוב בגמר' לעירובי חצרות אם צריך לזכות אם לא כמו שעשו בתחומין וערובי תבשילין דפשיטא להו דמה שאמרו במבואות בזה ה"ה לחצרות ובש"ס אמרינן זאת אומרת חולקין עליו חביריו על ר' יהודה דקאמר עירובי חצרות אינם צריכים דעת דאלמא חצר ומבוי חדא דינא אית להו וכן פירשו הראב"ד ז"ל ושאר המפרשים ז"ל. ומוכח כו' ובפ"ק דמציעא תנן גבי מציאת בנו ובתו הגדולים הרי אלו שלהם אבל מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו נחלקו שם שמואל ור' יוחנן דשמואל אמר גדול גדול ממש וקטן קטן ממש. ור' יוחנן אמר לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא כל שסמוך על שלחן אביו אפילו הוא גדול זהו קטן וקטן שאינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול וקי"ל התם כר' יוחנן דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכתבו בתוספו' משמו של ר"ת ז"ל דמשנתינו נמי על ידו וקטן שאינו סמוך על שלחן אביו שמזכה על ידו ומיהו עבדו ושפחתו העבריים אע"פ שסמוכין על שלחנו מזכה על ידה משו' דהנהו אוכלין בידם נינהו וכשם שמציאתן לעצמן כך מזכה על ידם וה"ה מי שמגדל יתום בתוך ביתו אע"פ שסמוך על שלחנו מזכה על ידו שהרי מציאתו לעצמו וא"ת והרי אשתו דמציאתה של בעל וסמוכה על שלחנו מסתמ' ואפ"ה קתני שמזכה על ידה י"ל דההיא נמי כאוכלת בשכרה דמי. ואין תרתי בעינן שאוכלת משלו ומציאתן שלו. ומיהו בפרק בתר' דנדרי' אוקמה רב בשיש לה בית בחצר מגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני ולדבריו מתני' בשאינה נזונות משלו דאי לא כי אית לה בית בחצר מאי הוי דהא לא בעיא לעירובי דיוצאה בה בעירוב בעלה וכדאי' לעיל בפרק הדר גבי האחין שאוכלין על שלחן אביהם שאם עירוב בא אצלם עירוב אחד לכלם ואפילו לשמואל וכ"ש לרב דאמר מקום פיתא גורס דלדידיה אפי' במקבלי פרס מאביהן יוצאין בערובו כל שעירוב בא אצלו ומשנתינו העירוב בא אצלו כי הוא מזכה לכלם אלא ודאי דמתני' בשאינה סמוכה על שלחנו. ואליבא דר' יהודה בן בתירא שהוא מתיר בנשי' המקבלות פרס מבעליהן מתני' אף כשאינם מקבלת פרס מבעלה אבל לר' יהודה בן בבא שהלכה כמותו שהוא אוסר בנשי' אתיא מתני' אף במקבלת פרס וצריכה עירוב לעצמה ומגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני אבל בנו ובתו ועבדו ושפחתו הכנעניי' שהם סמוכין על שלחנו אע"פ שיש להם בית בחצר אינם צריכם עירוב ולית בהו מגו ולפי' אינו מזכה על ידם כל זה מיסודם של רבותי בעלי התו' ז"ל אבל רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל סובר דמשנתינו כפשוטה גדול גדול ממש וקטן קטן ממש ואפילו לר' יוחנן לא נחלק ר' יוחנן אלא התם גבי מציאה דכל הסמוך על שלחנו אם אין מציאתו שלו איכ' איבה אבל במה שהאב רוצה לזכות לאחרים ע"י בניו וזוכי' הם לאחרים כאיניש דעלמ' וזה שלא הוזכרה שם מחלוקתם של שמואל ור' יוחנן כלל וכן דעת מורי הרב ז"ל והוא הנכון וכן דעת הגאוני' ז"ל. נתמעט האוכל מוסיף ומזכ' פירש דס"ל לת"ק דאפילו סוף עירוב בעי שיעור אבל אנן כר' יוסי קי"ל דאמר בסיפא דמתני' דסוף עירוב אפילו בכל שהוא והא דקתני מוסיף ומזכה י"ל כשבא לערב להם משלו ואין צריך להודיע ואפילו בשמערב משלהם דחזקה הוא דניחא להו כיון שידעו בתחלת העירוב. נתוספו עליהם דיורין מוסיף ומזכה וצריך להודיע פירש דלגבי תחל' עירוב דס"ל להאי הוא דתחלת עירוב צריך דעת אבל אנן כר' יהודה קי"ל דאמר דמערבין שלא לדעת כתב רבי' כי עכשו שמערבין בתחלת השנה לכל שבתו' השנה ואע"פ שניתוספו דיורין בעיר אין צריך להוסיף בשבילה. שמתחלה מתכוונין לזכות לכל הבא ואע"פ שאין מזכין להן בפי' דכל הצבור מתנה עליהם שיהנו בו אפילו העתידים לבא ומיהו אם ניתוספו' דיורין לאחר שנתמעט העירוב מן השיעור דהיינו שתי סעודות אפשר שצריך להוסיף מחמתן שהרי הם לא היו בתחלת הערוב עד עכשיו ולדידהו תחלת עירוב הוא ולכן צריך לשמרו תמיד שיהיה בו שיעור ב' סעודות: ובש"ס מפרש דשיעור שתי סעודות היינו פחות משיעור י"ח גרוגרות:

גמרא וצריך להגביה מן הקרקע טפח: פירשוהו הגאונים והרמב"ם ז"ל דאפי' בשמערב משלהם קאמר וכדתניא לקמן ומשלהם צריך להודיע. ומגביה מן הקרקע טפח וטעמ' דמילתא משום הכרה שתהא נכרת בין החביות שהוא לשם עירוב ולדבריהם כשהן שותפין בחבית ששנינו בפרק הדר שאין צריכין לערב כ"ש שצריך שתהא גבוה משאר החביות להיכרא. ואין זה במשמע גם אין הטעם מחוור בעצמו ולפיכך הנכון כדפרש"י ז"ל דהא דשמואל במערב משלו על אחרים כי כשהוא מזכה להם ע"י אחר צריך הזוכה להגביה מן הקרקע טפח כדי לקנותם בהגבה כי ההגבהה קונה בכל מקום ואפילו בדברים גסים וכבדים כדאיתא בבבא בתרא דמשיכה ברשותו של מוכר וכי קתני לקמן בבריית' ומגביה מן הקרקע ארישא קאי כשהוא מזכה להם משלו וכן הוא בתוספתא בפי' אם היתה שלהם אין צריך לזכות ואם היתה משלו מגביה מן הארץ כל שהו' ואומ' זכותו לכם לכל מי שנוספו עליכם ע"כ ואע"פ שרש"י ז"ל כתב בפ"ק דקדושין שאין הגבהה קונה בפחות מג' טפחים כדכתב הוא שם דהכא בעירוב דרבנן הקלו דסגי בטפח. אבל הנכון כדברי ר"ת ז"ל שכתב דבכל מקום סגי להגבהה בטפח וכן מוכיח בפ"ק גבי ההופך את הגלל ואמר עליה בירושלמי הדא אמרה כל המטלטלין נקנין בהפיכה וליכא למימר דהתם ככזוכה מן ההפקר זוכה בקל וכמו שכתבו דאדרבה כל שיש דעת אחרת מקנה עדיף טפי לקנות בקל כדמוכח בבבא מציעא:

הא דאמרי' המקדש וטעם מלא לוגמיו יצא איכ' למידק דהא בפ' בתרא דיומ' מוכ' דמל' לוגמיו טפי מרביעי' ואלו כוס של קדוש שעורו ברביעית כדמוכח מד' כוסות של פסח ומורי ז"ל אומר בשם רבו ז"ל דמל' לוגמיו לאו דוקא אלא מלא לוגמא שמסלקו לצדדין ונראה כמלא לוגמיו וכל היכא שטעם א' מהם מלא לוגמיו שאמרנו יצאו כלם ואע"פ שלא טעמו כלום ואם באו לטעום ממנו השאר למצוה בכל שהו סגי להו: ומורי ז"ל היה מסופק אם לא טעם אחד מהם מלא לוגמיו שטעמו בין כלם כשיעור ההוא אם יצאו אבל בתוס' כתבו דיצאו דכלם מצטרפין למלא לוגמיו. ומיהו בד' כוסות של פסח צריך שיטעום כל אחד מהם רובא דכסא דהיינו רוב רביעית.

דף פ עמוד א

איתמר שתופי מבוי רב אמר אין צריך לזכות ושמואל אמר צריך לזכו': ואמרינן בשלמא לשמואל הכא גבי ערובי חצרות צריך לזכו' והכא גבי ערובי תחומין לא תנן שיהא צריך לזכו' כדפריש תנא לקמן כיצד מערבין בתחומין ומסתמ' כיון דלא תנן צריך לזכות כדתנן הכא איכא למימר דס"ל שאינו צריך אלא לרב מ"ט ופרקינן תנאי היא דתניא דאמר רב יהודה וערבה לה חמותה ובא מעשה לפני ר' חייא ואסר ור' ישמעאל בר יוסי בשם אביו מתיר ומיירי משום דערבה לה חמות' משל חמותה אלא דלא איכפ' לן כדמפ' ואזיל ופרש"י ז"ל דפלוגתא בערובי תחומין ורב כר' חייא רביה דאסר דקסבר צריך לזכות. ואע"ג דמתני' דהכא בעירובי חצרות פליגא עליהם רב תנא הוא ופליג והקשו בתוס' דהא ודאי מתני' דהכא דקתני בהדיא צריך לזכות הוה קשיא טפי לרב ממתניתין דלקמן דתחומים שהיא סתימה ולא תנן בה בהדיא והא דהכא הוה צריך תלמודא לפרושי שנויא דמשני אליבא דרב לומר רב תנא הוא ופליג לכך פירש דפלוגתא דר' חייא ור' ישמעאל בעירובי חצרו' היא ורב דאמ' כר' ישמעאל בר' יוסי ומסתמ' כי היכי דאיכ' תנאי בהא איכ' תנאי בההיא דלקמן ולא עוד אלא דאפש' דמתני' דלקמן צריך לזכו' ס"ל ופריש הכ' וה"ה לסתם:

והשת' צריכי לפרושי מ"ט דרב ושמואל בפלוגתייהו. וי"ל דרב ס"ל דבשתופי מבוי כיון דאיכא הנאה למערב שהוא מותר במבוי אין צריך לזכות בפירש דודאי גמר ומקני להו וכי תימא במאי אקני ליה י"ל בהנאה דמקבל דחשיב ככסף ואקני להו מקום בחצרו אבל בעירובי תחומין דליכא הנאה למערב צריך לזכות בפי' ושמואל סבר דאדרבא (דדוקא) בעירובי תחומין כיון דמפיק ליה מרשותיה ומנח ליה א"צ לזכות דהא ודאי גמר ומקני וכיון שהוא מחזיק באותו מקום לקנות שביתה לזה זכה לחבריה במקום העירוב וקנה ליה מקומו של עירוב אבל בעירובי חצרות דלא מפיק ליה מרשותיה דילמא לא גמר ומקנה ובעינן נמי היכרא ולפיכך צריך לזכות וכן הלכה ואסיקנא דאף ערובי תבשילין צריך לזכות וקמ"ל כחומרי דמר וחומרי דמר פי' ולא הוו סתרן אהדדי דהא בכל חד איכא טעמא וכדפרישנא וליכא בהא משום והכסיל בחשך הלך:

אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו: פירש וה"ה שמשכרת ולא תימא שלא מדעתו בלבד אלא אפילו בעל כרחו וכדאמרינן לקמן לההיא דתניא בני מבוי נכנסין לתוך ביתו ונוטלין ממנו שתופו בעל כרחו וכהא דתניא כופין בני מבוי זה את זה לעשות לחי וקורה למבוי והכא נמי כיון דלא בעו לאגורי להו כעל כרחין דמי ומיהו אינו מערבת משלו על אחרים שלא מדעתו ונראין דברים דאשתו לאו דוקא אלא ה"ה לשאר בני ביתו וכההיא דתניא לקמן שנכנסין לתוך ביתו אבל בתו' כתבו דדוקא אשתו ובברייתא דלקמן קיים להו דמדעת אשתו קתני.

הא דאסר הא דלא אסר: פי' דכי אסר על בני מבוי נוטלין שלא מדעתו אבל היכא דלא אסר עליהם כגון בית שבין שתי חצרות או שני מבואות ורגילה עם זו ולא עם זו אין נוטלין שלא מדעתו אלא כשהיה רגל לערב או לשתף עמהם גרש"י ז"ל שאני התם דליכא מחיצות פרש"י ז"ל ומבוי מגונה הוא ואין נוח לשמרו הילכך כופין אותו אבל להתיר בטלטול לעולם אימא לך דבעי דעתיה ע"כ ואין זה נכון דמאי גנות איכא בלא לחי ומאי שמירה איכא בלחי וקורה והנכון כגרסת רוב הספרים דגרסי שאני סתם דאיכא מחיצות כלומר דאע"ג דנעשו בעל כרחו מחיצות הן להתיר המבוי וכיון שכן וראוי לכופו כופין אותו אבל ערובי חצרות דבעינן קנין או דירה הוה כבעל כרחו אימא לך דלא מהני דאין כאן קנין ולא דירה וכן פי' בתוספת.

דף פ עמוד ב

אבל כתותי מכתת שיעורא: פי' ומיירי באשרה דמשה ולא דמיא לההיא דלעיל דאילן וכי תימא לחי נמי הא בעי' שיעורא בגובהה שיהא גובה עשרה טפחים י"ל דכיון דברחבו ליכא שיעורא אקילו בדרבנן ולא חששו לכתותי שיעורא דגובהה והלכתא כרב חייא בר אשי משמיה דרב ואע"ג דריש לקיש מקל והלכה כדברי המקל בעירובי הא אמרי' לקמן בפרקין דבעירוב אמרו ולא במחיצות:

מאי אריא נתמעט אפי' כלה נמי ליכא לפרושי כלה לגמרי כדפרש"י ז"ל חדא דאמרינן לקמן מאי נתמעט נתמוטט והיינו דאמרי' כלה ואלו נתמוטט לא משמע שכל' לגמרי כדפרש"י ז"ל נתמוטט לגמרי ועוד דהא מפרשי' דנתמטט דמתני' היינו כלה ואם כלה לגמרי היכין קתני מוסיף עליו אין זה מוסיף אלא מערב לכתחלה אלא פי' כלה שנתמוטט רובו דאלו נתמעט הוה משמע שכלה מעוטו.

ממין אחד צריך להודיע משני מינין אין צריך להודיע: פרש"י ז"ל ממין אחד שמוסיף עליו מן המין הראשון עצמו ומשני מינין שמוסיף עליו ממין אחר ונראה כמערב לכתחלה והשתא קס"ד דהא דקתני רישא כלה ארישא בלחוד קאי דאלו בסיפא אפילו לא כלה נמי והיינו דפרכי' ואלו בשני מינין אפי' נתמעט נמי:

ה"מ בחצר של שני מבואות: פי' דלא ידעי' בהו מינייהו ניחא ליה לערובי טפי אבל בחצר של מבוי אחד מודו ליה לרבי יהודה דלא בעי' דעת קמ"ל רב שזבי דמתני' סתמ' היא ואפי' בחצר של מבוי אחד וש"מ דחלוקין חכמים על רבי יהודה ס"ל לרב שזבי דהאי בד"א לחלוק הוא וכדסבר ר' יוחנן לקמן ואפשר דר' יהודה אפילו בחצר של שני מבואו' פליג וס"ל דהת' נמי זכות הוא לו אבל יש שפירשו דבההיא מודה רבי יהודה דחוב הוא לו וצריך להודיע דהא אמרינן בפרק מי שהוציאוהו ערבה עם שתיהן אסור' וההיא דר' יהודה תני לה וכדאמ' בההוא פרקא הילכך אע"ג דקי"ל כר' יהודה שהלכה כמותו משום דילמא מערבי עליה בשתיהן ונמצא אסור בשתיהן ונמצא שהוא חיוב לו בעירובין בחצר שבין שני מבואו' וכן פסק הרב אלפס ז"ל דבחצר שבין שתי מבואות צריך להודיע לר' יהודה כי מתוך שאתה מתירו בזה אתה אוסרו במבוי האחר ומיהו לא דק ז"ל דהא אנן כר"ש קי"ל שלשה חצרות שעירבו שניהם עם האמצעית שהיא מותרת עמהן והן מותרת עמה ומה לי חצר שבמבוי אחד או שבין שני מבואות תרווייהו זכות הוא לו ולא חובה הילכך בין בזו ובין בזו אין צריך להודיע דזכות הוא לו:

שמנה עשר ותו לא: פי' דאע"ג דבעלמא אמרינן דשלשה הוו רבים כ"ש למעלה מג' שאני הכא דאקילו רבנן במרובין לערבן בשתי סעודות ואע"ג דלא הוי כגרוגרת לכל חד וחד וכיון דכן שמא יהא סבור השומע לומר כי דוקא במרובין עד י"ח הקלו אבל לא ביותר מי"ח וכל כיוצא בזה אין לו לאמורא לסתום דבריו אלא לפרש:

כל שאלו מחלקן ואין גרוגרת לכל א' וא' מן הבתים הוו להו מרובי' וסגיא להו בשתי סעודות ואידך מועטין כלומר וכל שאין מניינם עולה לשתי סעודות כשאתה נותן גרוגר' לכל אחד ואחד אז הוו להו מועטין ושניהם להקל כי לעולם תופסין השיעור המועט אי גרוגרת לכל חד וחד נפיש משתי סעודות משערין בשתי סעודות ואי שתי סעודות נפישי משערין בגרוגרת לכל חד וחד וכדפרש"י ז"ל גרש"י ז"ל ואגב ארחיה קמ"ל שתי סעודות כמה הוו שמנה עשר גרוגרו' ולא נהיר' דהא אמרינן די"ח הוו מרובין והא תניא דמרובין משערין שתי סעודות ואלו בשתי סעודות ליכא בגרוגר' לכל חד וחד כדקאמר רב יהודה לפי' הגרסא הנכונא והא קמ"ל די"ח גרוגרות לא הוויין שתי סעודות פי' דלאשמועי' הא דנקט שמואל ההוא לישנא ולא נקט כדאמר רב יהודה כל שאלו מחלקן כולי הילכך שיעור תחל' עירוב עד י"ז בעלי בתים כגרוגרת לכל א' וא' וי"ח ולמעלה ואפי' הם ששי' רבוא שיעור' בשתי סעודות של אדם א' וסוף עירוב בכל שהו כרבי יוסי וכל שהיה מקצת העירוב קיים בבין השמשות אע"פ שכלה לגמרי לאחר שחשכה אין בכך כלום לאותה שבת והיכא שבאו לשתוף במבוי במשקי' כתב הראב"ד ז"ל דבעי' רביעית לכ"א וא' כשיעור הוצא' בשב' וכשם ששיערו באוכל בגרוגרת והיינו דקתני במתני' דגרוגרת לכ"א ואחד להוצאת שבת דאלמא שיעור עירוב תלוי בשיעור הוצאת שבת והא דקאמר רבה בפ' הדר ליקני מר רביעתא דחלא בחביתא רביעתא לכל חד וחד קאמר ומיהו אם ערובו ביין שיעורו לכ"א וא' ברובע רביעית בחמרא דדרי על חד תלתא מיא שאם ימזגנו יעמוד על רביעית ואי לא דרי הכי צריך יותר עד כדי מזיגת רביעית ע"כ תורף דבריו ז"ל ויש תימא גדול בדבריו ז"ל שנר' שאינו מחלק בזה בין מועטין למרובין וזה למה והלא אע"פ ששנינו כגרוגר' לכ"א ואי' להוצא' שבת לא נאמר אלא למועטין אבל כשהן מרובין די לכלם בשתי סעודות ואפי' הם ששי' רבוא והנכון בעיני רבותי שאם ערבו במשקין אם יש בו כדי שיספיק לשתי סעודות של אדם א' משתתפין בו אפילו לאלף והילכך ביין שתי רביעית יספיק לכלם שכן שיעורו לשתי סעודות כדאיתא בפרק בכל מערבין לענין ערובי תחומין וכל שהבעלי בתים הם מעוטין נוטלין לכ"א כשיעור הוצא' שבת כל זמן שלא יעלה הסך לשתי סעודות כעין שאמר באוכלין כי שנו חכמים באוכלין וה"ה למשקין ומ"מ כיון דשיעור חומץ להוצאת שבת הוא רביעית ויש ברביעית שיעור שתי סעודות לעולם יהא שיעור עירוב בחומץ רביעית ואין חלוק בזה לא' או לששים רבוא.

מתני' בכל מערבין ומשתתפין בש"ס מפ' פלוגתייהו ורבי יהושע אערובי חצרות בלחוד הוא דפליג וסבר שאין מערבין אלא בפת שלימה והלכתא כוותיה ואע"ג דקי"ל הלכה כדברי המקל בעירוב שאני הכא דסוגיא דאמוראי כרבי יהושע כדמוכח בש"ס ועוד דר' אליעזר שמותי הוא וכן פסקו הגאונים ז"ל באיסור והוא שלם מערבין בו וצ"ע אם איסור דוקא.

דף פא עמוד א

תנינא חדא זימנא בכל מערבין ומשתתפין: פירש דהא סתם משנה היא בפ' בכל מערבין וקס"ד דהסיח דהת' והא דהכא כלהו בחדא גוונא מיירי בין בעירובי תחומין בין בערובי חצרות וא"ת ואכתי מאי קושיא דהא סתם ואח"כ מחלוקת הוא וטובא איכא דכוותה בש"ס יש שתירצו בתוס' דלאו קושיא גמורה היא אלא משום דידע בה טעמא שקיל וטרי בה בדרך קושיין ותירוץ ונ"ל עוד לומר דהיינו מאי דקשיא ליה דאי סתם ואח"כ מחלוקת היא א"כ אין הלכה כסתם ואלו סוגיין התם בפרק בכל מערבין רהטא דהלכתא כההיא דסתמא אמר רבא לאפוקי מדר' יהושע דאמר פת אין מידי אחריני לא פרש"י ז"ל דתרווייהו אצטריכו דההיא דהתם לא מיירי אלא בעירובי תחומין והתם אפילו ר' יהושע מודה דהא טעמא דידיה משום איבה ובתחומין לא שייך טעמא דאיבה ואלו הכא אפליגי בעירובי חצרות ויש גורסין לאפוקי מדר' מאיר פי' דאית ליה לעיל בפרק הדר דעירובי חצרות אין מערבין אלא בפת והכל יוצא לענין אחד ואעפ"כ הגירסא הראשונה יותר נכונה כיון דר' יהושע איירי במתני':

גרש"י ז"ל איתיביה אביי בכל מערבין עירובי חצרות ובכל משתתפין שתופי מבואות וכו': אבל ברוב הנסחאות גורסין בכל מערבין ערובי תחומין ורש"י ז"ל פי' לפי גרסתנו מאן שמעת ליה דאמר פת אין מידי אחרינא לא ר' יהושע פי' דלפי שטתך ליכא דשרי הכי אלא ר' יהושע או ר' מאיר וקתני בכל כלומר וקתני בכל מערבין ערובי חצרות וא"כ על כרחין בכל לא בעי למימר בכל דבר אלא בכל מיני פת וכיון דכן הוא הכין אית לן למימר דהא דתנן במתני' לר' אליעזר בכל מערבין בכל מיני פת דאמר דכיון דאפשר לפרושי הכי מפרשי' לה דלא לאפושי פלוגת' בינייהו: ואע"ג דבכל משתתפין דקתני התם והכא בכל דכר בעי לומר וכדקתני חוץ מן המים ומן המלח הא לא קשי' האי כדאיתא והאי כדאיתא וה"ק בכל מיני פת מערבין ובכל משתתפין חוץ מן המים ומן המלח:

אלא אמר רבא בר רב חנן לאפוקי מדר' יהושע דאמר שלימה אין פרוסה לא כלומר דלעולם מודה ר' אליעזר שאין מערבין בחצרות אלא בפת ולא נחלקו אלא בפרוסה והשתא דאתית להכי ברייתא דקתני בכל מערבין אפילו כר' אליעזר אתיא ובפת פרוסה מיירי סיפא: ורישא קתני בכל מיני פת מערבין ולמדנו דלא פליג ר' יהושע אלא בעירובי חצרו' אבל לא בשתופי מבואו' דהא אתינן לאוקומה להא ברייתא כר' יהושע דקתני דבכל משתתפין ולא אמרו לערב בפת אלא בחצר ולאיבה דחצרות חשש ר' יהושע ולא לאיבה דבני מבוי זו שטת רש"י ז"ל. וזה הפי' עול' לפי גרסתו אבל למאן דגריס בכל מערבין ערובי תחומין אינו עולה כלל דההוא בכל דבר מערבין קתני ואפי' לר' יהושע ולפיכך מחק רש"י הגרסא ההיא ויש שפי' לפי אותה גרס' דכי פרכי' תנינ' חדא זימנא קושיין מדקתני ובכל משתתפין אמאי תנינ' דסבי' לן דבההוא אפי' ר' יהושע מודה וכיון דכן לא ה"ל למתנייתא וליכא למימר דתני ליה אגב דקתני דבכל מערבין כיון דאיכא למטעי דפליג עליה ר' יהושע. ופריק רבא דהא נמי תני לאפוקי מדר' יהושע דאפילו בשתופי מבוי פליג ולהכי הדר תני לה דס"ל דהלכ' כר' יהושע בזו ולהכי סדרה סתם ואח"כ מחלוק' שאין הלכ' כסתם דהא חדא מסכתא היא ובחדא מסכתא יש סדר ולהכי ר' יהושע גרסינן ול"ג ר' מאיר:

איתיביה אביי בכל מערבין כו': מאן שמעת ליה דאמר פת אין מידי אחרינא לא כדקתני סיפא דהכא. ר' יהושע וקתני בכל משתתפין אלמא מודה ר' יהושע בשתופי מבואות כי היכי דמודה ודאי בעירובי תחומין אלא אמר רבא בר רב חנן לאפוקי מדרבי יהושע דאמר שלימה אין פרוסה לא כלומר דר' יהושע מודה דבכל דבר משתתפין במבוי אלא דקסבר שאם באו להשתתף בפת צריך שלימה משום איבה ור' אליעזר פליג דאפילו אם באו לערב בפת מערבין אפילו בפרוסה ולא חיישינן לאיבה לא בחצרות ולא במבוי. ויש שפי' לפי שטה זו תנינא חדא זימנא וקס"ד דהא והא בין בעירובי תחומין בין בעירובי חצרות וכדפר"י ז"ל. ופרקי' לאפוקי מדר' יהושע פי' אתא לאשמעי' דבכלהו פליגי דר' אליעזר שרי כל מידי אפי' בעירובי חצרות ור' יהושע בעי פת ואפילו בתחומין ולאשמועינן הא הדר תנייה הכא ואם תאמר אם כן לתנייה לדר' יהושע התם י"ל למתנייה הכא סתמא כי היכי דלהוי הלכה כר' יהושע דהא סתם ואחר כך מחלוקת היא שאין הלכה כסתם.

איתיביה אביי בכל מערבין עירובי תחומין כו': אלמא מודה ר' יהושע בתחומין אלא אמר רבא בר רב חנן לאפוקי מדר' יהושע דאמר שלימה אין פרוסה לא. כלומר דלעולם מודה ר' יהושע בתחומין ושתופי מבוי ולא נחלקו אלא בחצר בלבד דאלו לר' יהושע בעי' פת ושיהא שלם ור' אליעזר סבר דפת בעינן שלם לא בעי' ומתני' ה"ק בכל מיני פת מערבין ואפי' פרוס ובכל דבר משתתפין חוץ מן המים ומן המלח ואע"ג דלא אתי בכל מערבין דומיא דבכל משתתפין. וק"ל להאי פירושא מי הכריחנו לומר דר' אליעזר מוד' שאין מערבין בחצרות אלא בפת הן שלם הן פרוס ולשבושי לישנא דמתני' דלא ליתנא בכל ובכל בחדא גונא דהא אנן לא קשיא לן באוקמתא דרבא אלא במאי דקאמר דפליג ר' יהושע אפילו בתחומין וכיון דכן ה"ל למימר הכא לאפוקי מדר' יהושע בחצרות דאמר פת אין מידי אחרינא לא קמ"ל בכל. וי"ל דכיון דממעטין דפלוגתייהו דלא פליגי בתחומין כלל ניחא לן למעוטי טפי ולומר דלא פליגי בחצרות אלא בפת שלימה וזה דוחק גם לפרש"י ז"ל קשה דמשבשי' לישנ' דמתני' דלא תני בכל ובחדא גוונא. וכ"ש דברובא דנסחי גרסי' בברייתא בכל מערבין ערובי תחומין לפי' נ"ל דאמצע משובח והראב"ד ז"ל פירש ע"א שאינו נכון ואפילו להני פירושי למדנו דמודה ר' יהושע בשתופי מבוי וכדכתבי' לעיל:

ואמרי' ופרוסה מ"ט לא א"ר יוסי בן שאול א"ר משום איבה: פרש"י ז"ל שלא יבאו לידי מחלוקת אני נתתי שלימה ואתה נותן פרוסה ואפי' כלן בפרוסת אסרו שמא יחזור דבר לקלקולו לתת זה פרוס' וזה שלימה וכן הלכת' ויש תמהין על מה שנהגו שנותן כ"א וא' קמח ואע"פ שהגובה עושה ממנו עוגה מ"מ אין דעת הנותנין להתערב אלא בקמח וקי"ל שאין מערבין אלא בפת. וי"ל כי כלם יודעין שהגובה עושה ממנו פת ועל דעת כן נתנו לו והרי הוא כשלוחם וכשהוא חוזר ואופה הרי הוא כאלו כלן אופין. והקשה הראב"ד ז"ל מה היה המנהג שמתערבין בקמח זה במעט וזה במעט ולשין אותו כאחת והלא צריך ככר שלם לכ"א ואחד וכשהם משתתפין לככר אחד אין לכ"א בו אלא פרוסה מועטת ונמצא שערבו כלן בפרוסת. ותירץ דהא אמרינן גבי לחמי תודה דאע"ג דאפאן ד' חלות יצא ואע"ג דכתי' והקריב ממנו אחד מכל קרבן ודרשי' שלא יטול פרוס כי אפרישינהו בלישייהו לא חשיב פרוס הילכך הכא נמי עיקר נתינ' הקמח לא חשיב פרוס וסוף ככר נמי לא חשיב פרוס לכ"א וא' כיון שהוא עתה ככר א' שלם דא"כ כי אפאם התם ד' חלת למ' יצא נימ' דכיון דכל חד וחד בעי למהוי עשר חלות דהשתא חשיב כאלו הוי חלוק לעשר פתיתין תחלתו כסופו וקי"ל שאם נפרר לחמה קודם זריקת דמים הלחם פסול כדאי' בפ' התכלת אלא ודאי לכ"א וא' קרי' שלימה הכא נמי לא שנא. ואין ראיה זו מחוורת דהתם מכיון שאפאם ד' חלות אינו צריך לפרוס כל חלה מהם לעשר פתיתין דלא בעי' ארבעים חלות אלא למצוה לכתחלה וכדאי' סתם וכיון דכן אין לנו לחשבן מעתה כפרוסות אבל כאן שכל אחד ואחד נוטל חלקו לבסוף ונמצא חלקו של כ"א וא' פרוס בידו דילמ' אף מעתה חשוב הככר כפרוס תחלתו כסופו אבל הנכון דקושיא מעיקרא ליתא כיון דטעמא דהכא אינו אלא משום איבה וכלן בפרוסו' ליכא איבה אלא שחששו שמא יחזור דבר לקלקולו בפרוסות ממש גזרו אבל בקמח לא גזרו וזה ברור מאד:

נטלה הימנה כדי חלתה או כדי דימועה מערבין לו בה: פרש"י ז"ל שניטלה הימנה חלתה ממש או דימועה ממש כגון שאפה פחות מכשיעור והסל מצטרפן לחלה ונטל מככר אחת חלתה או שנפלה תרומה בחולין במאה ואפה הכל ביחד ועכשיו נוטל ממנה שיעור התרומה וקתני דמערבין לו בה דכיון דנתקנת בכך לאכילה ואין החסרון מרובה לא חשבינן לה כפרוסה ואוקי' בחלת נחתום שהוא חלק א' ממ"ח וכיון דשרי' בהא כ"ש דשרינן בכדי דמועה שהוא אחד ממאה אלא דאתיא לומר דאפילו דמוע דרבנן תקון ככר חשיב ולא קפדינן כך יש לפרש לפי שטתו ז"ל. והקפו בתוס' דלישנא דכדי חלתה וכדי דימועה לא משמע שניטל ממנה משום חלה או משום דמוע דא"כ ה"ל למימר שנטל' ממנה תלתה ודמועה אלא ודאי דה"ק דאפילו ככר שהוא מתוקן וראוי לאכול כל שניטל ממנו כשיעור חלה או כשיעור דמוע אין לו חסרון ולא קפדינן עליה וקשה לפי' זה דכיון דכשיעור חלה קתני דלא חשיב חסרון כ"ש שיעור דמוע שהוא א' ממאה ולמה לי למתנייה כלל ודחק הוא לומ' דזו ואצ"ל קאמ' כי מי הכריחו להאריך בענין זה כיון דלא אתי אלא למיתן שיעורא בחסרון וי"ל דהכא לתרומה עצמה קרי דמוע כלישנא דקרא מלאתך ודמעך לא תאחר. והא קתני שנטלה ממנו שיעור חלתה דהיינו אחד ממ"ח כדאוקימנא בחלת נחתום או כשיעור תרומה שהוא א' מחמשים וכיון שהשיעורי' קרובים וחלה ותרומה שם אחד הוא נקטינהו תרוייהו ויש לנו כלשון הזה בפ' בכל מערבין אימא ספק נידמעו ספק לא נדמעו שפי' ספק נתערב בטבל שלא נתקן וכדכתיב' התם בס"ד: ואסקינן דמערבין בפת ארז אבל לא בפת דוחן ומערבין בפת עדשים אבל אין מערבין בפת שיהא מעורבת ממינין הרבה כההיא דיחזקאל ומערבין בפת פרוסה שתפרה בקיסם כל היכא דלא מינכר תפירה הא דאמרי' ההיא דשאר מינין הוא דכתיב ואת' קח לך חטים ושעורים וגו' ופרש"י ז"ל וכתי' עליו אנשי' לא תאכל ולא דק דלא כתי' ההו' ענינ' בההו' קרא. ומיהו ענין הפרש' מוכיח דלשנוי גמור ולגריעו' אמר הכתוב שיעש' כן.

מתני' נותן אדם וכו': פרש"י ז"ל נותן אדם מעה לחנוני שהוא מוכר יין ודר עמו במבוי או לנחתום שהוא מוכר ככרות ודר עמו בחצר שיזכה לו עירוב עם בני חצרו שאם יבאו בני המבוי או בני החצר לקנות ממך יין או ככר לערוב יהא לי חלק בו לא קנו לו מעותיו שאין מעות קונות לו עד שימשוך ואפי' ערוב זה החנוני לכל האחרים משלו וזכה גם לזה אינו עירוב שלא נתכוון לזכות לו במתנ' חנם כשאר סמוכין בערוב אלא לקנות לו במעה שלו והרי הוא אינה קונה לו דכיון דמעות אין קונות לא סמכא דעתיה דהאי ולא הוה דעתיה ונמצא מערב לו במעותיו שלא מדעתו עכ"ל. ונר' מדברי רב"י ז"ל דמתני' אפי' בעירובי חצרו' ושתופי מבואו' ויש שהקשו דהא בש"ס אתי לאוקומי פלוגתא דר' אליעזר ורבנן דעשאוה בד' פרקים ופרישנא בחד לישנא דטעמא דד' פרקים במזכה להם ע"י אחר דהכא נמי פליגא דר' אלעזר חשיב לה זכות ורבנן לא חשבי לה זכות כלל ואלו לקמן א"ר יהושע ב"ל דר' יהודה לפ' בא ומודים חכמים בערובי חצרות ושתופי מבואו' דזכו' הוא לו ומה יעשה ר' יהושע ב"ל במשנה זו אלא ודאי דלר' יהושע ב"ל משנתנו בעירובי תחומין ובהא הוא דסברי רבנן לאו זכו' הוא לו דדילמ' לא ניחא ליה למיזל לההוא רוחא. כן פי' מורי הרשב"א נר"ו וליכא לאקשויי דכיון דריש דמתני' וכולה פרקין מיירי בעירובי חצרות ושתופי מובאות היכי נקיט הא מתני' סתמא בעירובי תחומין דהא לר' יהושע ב"ל מתני' בעירובי תחומין היא כדקאמר ר' יהודה בד"א בעירובי תחומין ומיהו למאן דסבר דר' יהודה לחלוק בא אפשר לפ' משנתינו כדפרש"י ז"ל ודקאמר מר"ן דאוקים מתני' בש"ס במזכה לו ע"י אחר כבר נשמר מזה רש"י ז"ל דכי אמרינן בש"ס עשאוה בד' פרקים לא אמר כן אלא משום אוקמתא בתרייתא דהתם דעבד ר' אלעא דאלו לאידך אוקמתא דסתם דאוקימנא דמיירי במזכה ע"י אחר לא אוקימנא כלל. וכן בדין דאלו במתני' הא קתני שנתן מעה לחנוני ואמר שיזכה לו והיכי אפשר לאוקומה במזכה ע"י אחר כי התם שלא נתן לו כלום אלא ודאי לא קאמרי' אלא דמתני' באוקימנא דר' אלעא דר"א סבר דאף בזו העמידו חכמי' דבריה' על דין תור' לצור' עירוב ורבנן סברי שלא העמידו וכן עיקר ומיהו מה שכתב רש"י ז"ל שהחנוני דר עמו בחצר זה אינו נכון דא"כ לכ"ע מעות קונות דהכי אמרי' הת' בפ' הזהב דכל שהלוקח דר בחצרו של מוכר מעות קונות לו דליכא למיחש שמא יאמ' לו נשרפו חיטך בעליה דהא אי איתיה דליק' חזיא חזי ואזיל ומציל. גם מה שתפש רבי' ז"ל בלשונו ואפילו עירוב החנוני לכל בני החצר וזיכה לשם אינו עירוב שהרי לא נתנוין לזכו' לו במתנת חנם כשאר מזכין בעירוב לאו דוקא שאפי' נתכון לזכות במתנת חנם אין כוונתו של זה אלא שיערב לו במעות שלו ועליה הוא סומך ונמצא זה מערב עליו שלא מדעתו. ומר"ן ז"ל לאו דוקא נקט האי לישנא אלא קושטא דמילתא נקט דמסתמא אף המזכה דעתו להקנות לזה במעה שלו. לפי שזכין לאדם שלא בפניו. פי' שלא בפניו ושלא מדעתו ומיהו ה"מ בסתמא אבל אם שמע וצווח מעיקרו לא זכו לו וכדאיתא בהדיא בפ' יש נוחלין דאין חבין לאדם שלא מדעתו ואף על גב דכי שמע שתק וניחא ליה וכדכתיבנ' התם בס"ד ומיהו הלכתא כר' יהודה דאפי' למאן דסבר דבמה לחלוק וכדכתיב' לעיל בס"ד.

דף פא עמוד ב

גמ' מ"ט דר' אליעזר דהא לא משך עשאו' כד' וכו' פירשתי' במקומ' בס"ד. והא תנן ומודי' חכמי' בשאר כל אדם והוינן בה מאן שאר כל אד' אמר רב כולי: פי' בעל הבי' שאינו עשוי למכו' לכל אד' והילכך כי נתן לו מעה וא"ל זכה לי אין דעתו שימכור לו אלא שיערב לו ושליחא שוי' כאלו אמר לו ערב לי וזכה לי ע"י אחר דאלו בערב לי בלחוד לא סגי ליה כל כמה דלא קנו ליה דהא קי"ל דבכלהו ערובין צריך לזכות. והא דאמרי' אבל אמר לו ערב לי קונה היינו נמי טעמא דכל אומר ערב לי שליחא שויה לכל מאי דצריך לתקוני בעירוב והרי זה כאומר לו ערב לי וזכה לי וכן פירש הראב"ד ז"ל. וכלו האי סוגיא אליבא דרבנן היא ושמעי' מינה דהלכתא כוותייהו דלא אמרינן בהא הלכה כדברי המקל בעירוב. לא שנו כו' פי' שנתן לו כלי בתורת חליפין עסקינן וקונה הככר בכל מקום שהוא דבחליפין כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין אבל אם לא נתנו אלא בתורת משכון לא קונה כלום דמנה אין כאן משכון אין כאן כדאמרי' בפ"ק דקדושין.

דף פב עמוד א

גופא א"ר יהושע כולי ומסתבר' דבהאי פלוגת' הלכת' כר' יוחנן אפי' לדברי ר"ת ז"ל שכתב במס' מגל' ובכמ' מקומו' דר' יוחנן ור' יהושע ב"ל הלכ' כר' יהושע ב"ל שאני הכא דשמואל ורב חסדא קיימי כר' יוחנן וה"ל ר' יהושע ב"ל יחיד לגבי רבי' ולענין פלוגת' דר' יהודה ורבנן הלכה כר' יהודה חדא דהלכה כדברי המקל בעירוב ועוד דהלכה כר' יהודה בעירובין הילכך קי"ל דאפילו בחצר של שני מבואות אין צריך להודיע דהא קי"ל כר"ש בחצר שבין שתי מבואות שאם ערבה עם שתיהן. וכיון דכן אף בזה זכות הוא לו ומערבין שלא מדעתו כשם שמערבן בחצר שבמבוי א' לר' יהודה וכדכתיבנ' לעיל וכן הסכימו בתוספת לענין פסק משנתנו אלא שהם פוסקים במחלוקת ר' יהושע ב"ל ור' יוחנן הלכה כר' יהושע ב"ל דאפי' בד"א אינו אלא לפר' ונפקא מינה לענין מילי דעלמ'. והתנן אלו הן הפסולין וכו' פירשתי במס' סוכה בס"ד. והלכתא דכל שיש לו אומנות אחרת כשר הוא לעדות דבכה"ג לאו אסמכתא כיון שהוא תולה בדעת אחרי' וכדכתיב' התם בס"ד: