חידושי הרשב"א על הש"ס/עירובין/פרק ז
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רמב"ן |
רשב"א |
ריטב"א |
רבינו חננאל |
תוספות רי"ד |
מאירי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מתני': חלון שבין שתי חצרות ד' על ד' וכו': תוספתא (פ"ז, ה"ח): חלון שהיה ד' על ד' עשו לה סריגות בטלה.
גמרא:ושנים ומשהו בתוך עשרה: פירש רש"י ז"ל: שני טפחים ומשהו אורך מהיקיפו בתוך י', מאמצעי ולכאן טפח ומאמצעי ולכאן טפח ומשהו. ואינו מחוור, דהא אסיקנא (בע"ב) דר' יוחנן כדייני דקיסרי דאמרי דריבועא מגו עיגולא פלגא, וכיון שכן על כרחין קודם שיגיע לצלע התחתון של המרובע יעלה מן ההיקף הרביע שהוא ששה טפחים. אלא שני טפחים זקופים מלמטה למעלה חשיב, וכך היא המדה לפי החשבון שאמרו כל שיש ברחבו טפח יש בהיקיפו שלשה טפחים, ולפיכך חלון עגול שיש בהיקיפו ארבע ועשרים טפחים יש ברחבו שמונה, וכשתרבע בתוכו ארבעה על ארבעה נמצא שיש מן הנקודה האמצעית התחתונה עד צלע התחתון של המרובע שני טפחים, וכנגד מן הנקודה האמצעית העליונה של ההיקף עד צלע העליון של המרובע שני טפחים, וכן [לכל] צד וצד מצלעי המרובע, ונמצא המרובע ארבעה על ארבעה. ולפיכך צריך שיהא שני טפחים ומשהו זקופים מלמטה למעלה בתוך עשרה, כדי שיהא משהו מן המרובע בתוך עשרה.
ריבועא מגו עיגולא פלגא: יש מפרשים טעמא דדייני דקיסרי משום דקסברי כל אמתא בריבועא תרי אמין באלכסונה. וזה דבר תימא היאך יטעו כל כך במה שהוא ניכר לעין. והראב"ד ז"ל פירש: דקסברי דאמתא בריבועא טפי מאמתא ותרי חומשי באלכסונה, וסבירא להו נמי דכל שיש ברחבו טפח אית ליה טפי מתלתא טפחים בהיקיפו, וכן יתרון האלכסון ויתרון ההיקף על החשבון שאמרו חכמים העלו אותו דייני דקיסרי לפלגא. ומ"מ אין הדבר כן וכבר דחינום בפרק קמא דסוכה (ח, ב) גבי סוכה העשויה ככבשן. וגם זה נראה שאינו עולה בחשבון זה ואפילו בקרוב אינו, ומדרך התשבורת מוכרח שהוא רחוק מאד מזה השיעור.
ובתשובות הגאונים ז"ל ראיתי כי דייני דקיסרי כוונו המדה בקרוב, אלא שר' יוחנן הבין דבריהם על הצד שנאמרו. שהם כך אמרו עגולא מגו ריבועא ריבעא, וריבועא מגו ההוא ריבועא פלגא מריבועא קמא בתבריתא וזה באמת פלגא בקירוב, ותדע לך שאם תרבע טבלא עשר על עשר יהיו מאה בתבריתא וכשתעגל בתוכה עגול שוה כטבעת, יהיה ג"כ עשר על עשר עגולות, וכשתרבע בתוך אותו עיגול נמצא אלכסון הרבוע ההוא עשר, וכל שיש באלכסונו עשר יש בצלע הריבוע שבע ומשהו ע"ד החשבון שאמרו כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונה, ושבע על שבע הוו מ"ט בתבריתא. וכשתוסיף עוד על החשבון המשהויין יהיו חמשים בקירוב נמצא שהוא פלגא דריבועא קמא בתבריתא. אלא דר' יוחנן סבר דפלגא בעגולא ממש קאמרי. וזה דבר של תימה שיטעה ר' יוחנן כ"כ בדבריהם.
ואני אומר כי שמא דייני דקיסרי ראו כל צלע וצלע מצלעי הריבוע כאילו היה חוט מקיפו, והא בודאי אילו מקיף כל צלע וצלע בעיגול שוה יהיה חוט המקיפו שנים עשר טפחים על דרך החשבון דכל שיש ברחבו טפח יש בהיקיפו שלש טפחים, וכיון שכן נמצא החוט שעל צלע הריבוע המזרחי ששה [וכן כל צלע הריבוע המערבי ששה] וכן לארבעת רבעיו, וכשתחבר את הכל יהיה חשבון כל ההיקפין כ"ד בכיון, ובאמת כי החשבון הזה אינו אמת, לפי שהוא לוקח ההיקף לכל אחד מן הצלעות ואינו אלא היקף אחד לכולן, וכשתקיף את כל המרובע בהיקף אחד שוה קידור כטבעת לא יהיה רק י"ז נכי חומשא.
מתני': כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה ורחב ארבעה: האי ארבעה לאו דוקא הכא, דאפילו סדין הויא מחיצה. ועוד דאם איתא דכל שאין בו ארבעה מערבין אפילו אחד, א"כ מאי קא מיבעי ליה בגמרא אין בו ארבעה מאי, הא כי אין בו ארבעה אין מערבין שנים. וכי מהדרינן ליה לתירוצי אליבא דר' יוחנן כי אית ביה ארבעה עולין אין מעלין לא כי לית ביה ארבעה אפילו מעלין, הוה לן לאפלוגי בהא ונימא כי אית ביה ארבעה מערבין שנים כי לית ביה ארבעה אין מערבין אלא אחד. והכין נמי מוכח בהדיא מדאמר אביי (לקמן עז, ב) דאמר סולם ארבעה מכאן וסולם ארבעה מכאן ואין בין זה לזה שלשה ממעט, ולא אמרן אלא שאין בכותל ארבעה אבל יש בו ארבעה אפילו מפליג טובא נמי. דאלמא אפילו אין בכותל ארבעה צריך סולם ארבעה מכאן ומכאן להיות לשתי החצרות כפתח לערב באחד, הא לאו הכין לא. ואינו דומה לחריץ (לקמן עח, ב) דבעינן רוחב ארבעה, דהתם כי לא הוי ארבעה אע"פ שעמוק כמה ראוי לפסע עליו, אבל כותל כל שהוא גבוה עשרה חוצץ בין שתי החצרות אין ראוי להשתמש מזו לזו, ורוחב הכותל לא מעלה ולא מוריד לענין זה. ולא שנו כאן רוחב ארבעה, אלא משום סיפא דהיו בראשו פירות רבות, דדוקא ארבעה בין לרב בין לר' יוחנן. וכן מצאתיה מפורשת בירושלמי (ה"ב) דגרסינן התם ולמה לי רחב ארבעה אפילו אינו רחב ארבעה בגין דא מתני' דבתרא אלו עולין מיכן ואוכלין ואלו עולין מכאן ואוכלין ע"כ בירושלמי.
ובלבד שלא יורידו למטן: לקמן בפרק כל גגות (צב, א) פסיק ר' יוחנן כר' שמעון דאמר אחד גגות ואחד חצרות וקרפיפות רשות אחד הן. ומפרש להא מתני' מאי שלא יורידו למטה, למטה בבתים, י"ל דלא אמר ר' שמעון אלא לכלים ששבתו בתוכן, אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית. ואיכא למידק למאן דאית ליה התם דלמטה למטה ממש בחצר, מתני' כמאן, דהא כותל רחב ארבעה הרי הוא כגג וגג וחצר רשות אחת הן אפילו לרבנן כדאיתא התם בפרק כל גגות (שם). ויש מפרשים התם דאתיא כר' מאיר (צ, ב) דאית ליה דגגין רשות בפני עצמן הן וחצרות רשות בפני עצמן. ואיכא למידק דהא ודאי הכא לא אסרו אלא בכותל וחצר דתרי גברי וכשלא ערבו, הא כותל וחצר דחד גברא אי נמי בתרי ועירבו לא, ואילו לר' מאיר משמע דאפילו בחד גברא ואי נמי בתרי ועירבו אסור, משום תל ברשות הרבים. וכן פירש שם רש"י ז"ל. ומיהו ודאי איכא למימר דלא אסר אלא דוקא בתרי ולא עירבו ושלא כדברי רש"י ז"ל כמו שאני עתיד לכתוב בע"ה. ואין לומר דכותל רחב ד' וגבוה עשרה כיון דלא ניחא תשמישתיה הוה ליה כקרפף, ולפיכך אסור ואפילו דחד גברא ואי נמי בתרי ואפילו עירבו, כדמוכח בהדיא בפרק פסין (כג, ב) גבי קרפף שהוקף לדירה וזרע רובו הרי היא כגנה ואסור וכדכתבינן התם. וכן כתבו כאן רבותנו הצרפתים ז"ל בתוספות. והם תירצו דהכא בשעירבו בתים עם חצרות, והלכך לרבנן אסור להוריד אפילו למטה בחצר משום גזירה דמאני דבתי שבחצר, וכדגזרינן נמי בשלש חצרות ועירבה האמצעית עם החיצונות והחיצונות לא עירבו זו עם זו ואמרו דשלשתן אסורות משום גזירה כדאיתא לעיל בפרק מי שהוציאוהו (מט, א). ואפשר לאוקמוה להא מתניתין ככולהו תנאי. לר' מאיר משום דלדידיה גג וחצר אסור להכניס ולהוציא מזה לזה משום גזירה דרב יצחק בר אבדימי דעמוד ברשות הרבים כדאיתא בריש כל גגות (פט, א), וכפי מה שכתבתי אני דר' מאיר לא גזר בגג וחצר דחד גברא ואי נמי בתרי ועירבו. וכדרבנן נמי אתיא וכשעירבו בתים עם חצרות, ומשום גזירה שלא ישתמש שם בכלים ששבתו בתוך הבית. ולר' שמעון, לרב דאמר דמודה ר' שמעון בשעירבו דאיהו נמי גזר אטו כלים ששבתו בתוך הבית, הכא נמי בשעירבו. והיינו דאקשינן בפרק כל גגות (צב, א) ומי אמר ר' יוחנן הכי, כלומר: דהלכה כר' שמעון בין עירבו בין לא עירבו, והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן ובלבד שלא יורידו למטה, כלומר: ובשלמא אי אמרת דמודה ר' שמעון בעירבו, מתני' נמי אתיא כר' שמעון ובעירבו, אלא אי אמרת דר' שמעון אפילו עירבו קאמר מתני' דלא כר' שמעון, וכיון דסתם מתניתין דלא כר' שמעון היכי פסיק ר' יוחנן כוותיה. ופריק: מאי למטה למטה בבתים, והלכך מתני' [כר"ש] נמי אתיא, ואפשר לאוקמוה בין לרב(א) ובין לר' יוחנן אפילו כר' שמעון, אלא דלרב דוקא בשערבו ולמטה למטה בחצר, ולר' יוחנן בין בעירבו בין בשלא עירבו ולמטה למטה בבתים.
הכי קאמר יש בו ארבעה אלו עולין מכאן וכו': ואזדא ר' יוחנן לטעמיה וכו'. איכא למידק ודקארי לה (מאן) [מאי] קארי לה, ומי לא ידע דמתניתין בדאיכא ארבעה ור' יוחנן מפליג בין ארבעה לפחות מארבעה. ועוד מאי קא קשיא ליה מתניתין לר' יוחנן טפי מדרב. וי"ל דמדקאמר ר' יוחנן אלו מעלין ואלו מעלין קס"ד דטעמיה דר' יוחנן משום דלא משתמשי בה אלא באקראי דלא ניחא תשמישתיה, וכיון שכן הוה קשיא ליה מתניתין דאפילו בדאיכא ארבעה כיון דגביהה עשרה לא חזיא לתשמישתא, ובין אית ביה ארבעה בין לית ביה ארבעה חד דינא אית להו. ופריק: דלאו משום האי טעמא, אלא דכל שאין בו ארבעה לא חשיב ובטיל והוה ליה כמקום פטור..
הכא במאי עסקינן ברשויות דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם: וכתבו בתוספות דאפילו רב לא אחמור אלא כששתיהם רשויות דרבנן, כגון האי דקאי בין שתי חצרות, אבל היכא דחד מינייהו דאורייתא כגון אסקופה הסמוכה לכרמלית לא. והיינו דקא מפרש רבא טעמא דההיא דאמר רב בפרק קמא (ט, א) תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו בפתוח לכרמלית ומשום דמצא מין את מינו וניעור, ולא קאמר טעמא משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה.
כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה וצדו אחד שוה לארץ נותנין אותו לזה שצדו אחד שוה לארץ: שוה לארץ לאו דוקא דא"כ אין זה כותל שבין שתי חצרות, אלא כל שאינו גבוה עשרה קרי ליה שוה לארץ. ואפילו למאן דאמר (לקמן צג, ב) גידוד חמשה ומחיצה חמשה העליונה אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות, הכא נמי לטלטל בד' אמות, ומ"מ הכותל נחשב מן העליונה ומטלטל בה כדרך שמשתמש בחצר.
אמר רבינא כגון שעקר חוליא מראשו: כלומר: כשמיעטו מלמטה ואין במיעוטו ארבעה אין משתמשין אפילו כנגד מיעוטו לפי שאי אפשר לעמוד עליו. אלא הכא בשעקר חוליא מראשו של כותל, דאף ע"פ שאין בו ארבעה מ"מ ראוי הוא להשתמש כנגדו, ומ"מ אין ראוי לעלות בו ולהשתמש בכותל. ואפשר לומר דאפילו יש במיעוטו ארבעה, דוקא בכותל ארבעה שראוי להלך על גביו להשתמש בו, אבל כשאין בו ארבעה אינו ראוי להשתמש בו ואינו מיעוט אלא כנגדו. וכל שלא ערבו אין משתמש אלא כנגד מיעוטו [לרב] דאמר שתי רשויות שולטות בו, וכדמשמע בסמוך (בעמ' ב) בהא דאמר אביי כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה והניח סולם רחב ארבעה מכאן וכו' ולא אמרן אלא שאין בו בכותל ארבעה, אבל יש בו ארבעה אפילו דמפלגי טובא נמי, דאלמא כל שאינו רחב ארבעה אינו ראוי להלך בו ואינו כפתח. ואע"ג דנקט לה סתם ולא מפרש כותל רחב ארבעה, משום דאמתניתין קאי דקתני גבוה עשרה ורחב ארבעה. ואי נמי י"ל דבסתם כותל מיירי לא שנא רחב לא שנא שאינו רחב, ולא דמי לההיא דאביי, דהתם ודאי כיון דיש בין סולם זה לזה יותר משלשה וצריך הוא להלוך בכותל עד שיגיע לסולם של חברו כל שאין בכותל ארבעה אינו כפתח, אבל להיות נחשב לחלקו של זה שמיעטו ולהשתמש בכותל עצמו, ודאי הוי מיעוט ומשתמש בו בכולו כיון שראוי להלך בו קצת.
וחררה שהטמינה בגחלים: פירש רש"י ז"ל: והוא שכבו עכשיו הגחלים הא בשלא כבו לא, דמתוך שנהפכין מכבה את התחתונות ומבעיר את העליונות וכדאיתא (בזבחים) [בכריתות (כ, א)].
אם היו מקצת עליו מגולים: כך היא גירסת הספרים, וכך היא בפירושי רש"י ז"ל. ואפ"ה אין דרך זריעה בכך דמיירי כשזרען אגודה וכדאיתא בירושלמי (כלאים פ"א, ה"ט). אבל רב האי גאון ז"ל לא גריס ליה כלל. ויש מי שגורס מקצת (עלין) עליון דאין דרך זריעה בכך. והא מתני' לצדדין קתני נטלין בשבת בשלא השרישו, ואינו חושש משום מעשר כשהשרישו. ובתוס' אמרו כולה בשלא השרישו ואינו חושש משום מעשר כשטפחו מחמת לחלוחית הקרקע. וכבר כתבתיה בארוכה במסכת שבת בשלהי טומנין (נ, ב ד"ה יש) בס"ד.
והא דדייק לה מהא מתניתין ולא דייק לה מההיא דפגה שטמנה בתבן דאייתי כבר, משום דכל שיש לו אוגנים מיהדק טפי, ולא דמי לפגה שהטמינה בתבן, שהתבן והגחלים מטולטלין על הפגה ועל החררה, אבל טומן לפת וצנון תחת הגפן שהם כזרועים מדובקים ומחוברים היטב בקרקע, ודומה לספל שיש לו אוגנים.
לא צריכה דבעי מרא וחצינא: וא"ת אם כן מאי קמ"ל פשיטא. יש לפרש דכלי הוי מיעוט כנ"ל. ופלוגתא היא בירושלמי (ה"א) דגרסינן התם מהו למעטן בכלים, רב חייא בר אשי אמר ממעטין בכלים, ר' יונה ר' יצחק בר טבמי בשם ר' יוחנן אין ממעטין בכלים, תמן אמרין מחלוקת ר' חייא רבה ור' ישמעאל בר ר' יוסי חד אמר מותר וחד אמר אסור, מאן דאמר אסור שמא ישכח ויטלטלנו ע"כ. ומ"מ היכא דבעי מרא וחצינא משמע דלכולי עלמא ממעטין, דליכא למיחש שמא ישכח ויחפור דהא מלאכה גמורה דאורייתא היא. ומ"מ כיון דייחוד אינו מועיל לכלים משום שמא ישכח ויטלטלנו, אתא לאשמעינן דהיכא דחברו מיהא עד דבעי מרא וחצינא מותר.
ובשאר דברים שאינם כלים סגי ליה בייחוד, כדאמרינן בירושלמי (שם): תני בכל ממעטין באבנים ובלבנים ובסולם צורי ובסולם מצרי והוא שקבעו, ר' בא בשם ר' יהודה ואפילו לא קבעו, והא תני והוא שקבעו, אמר ר' בא והוא שייחדו לכך, הורה ר' לא כהדין תניא והוא שקבעו. ואפשר דהלכה כר' בא דאמר בשם רב יהודה אפילו לא קבעו אלא שייחדו דהלכה כדברי המיקל בעירוב. והא דאמרינן לעיל (עו, ב) סולם קבוע הוא דאינו צריך הא סולם עראי צריך, דשמעת מינה דבין שתי חצרות סולם קבוע בעינן. יש לומר דמאי קבוע קבוע למלאכתו כלומר: מיוחד, וכדמפרש נמי ר' בא דירושלמי הא דתני קבעו והוא שייחדו לכך. וא"ת עוד מ"מ מהתם משמע דסולם מיוחד בעינן, ואילו לפי מה שאמרו סולם צורי דאמר רב בסמוך דמפרש אפילו לא ייחדו נמי, דאי בשייחדו אפילו מצרי נמי וכדברי הירושלמי. וי"ל דלעיל ניחא ליה למנקט אפילו בשל מצרי. ואי נמי י"ל דגמרא דבני מערבא פליגא בהא אדידן, דאינהו סברי דבין צורי ובין מצרי חד דינא אית להון, ובתרווייהו בעינן והוא שייחדו. והכי משמע מדמערב ותני להו בירושלמי ובתרווייהו קאמר והוא שקבעו והוא שייחדו. אלא שיש לומר דהוא שקבעו אמצרי בלחוד דסליק מיניה קאי.
אי הכי ואפילו צורי נמי שאף הוא ניטל בשבת התם כובדו קובעו: פירש רש"י ז"ל: ולא משום שנאסר בכך אלא שאין דרך לטלטלו. ואי קשיא לך הא דמשמע בפרק קמא דיום טוב (ט, ב) דסולם של עליה אסור לטלטלו, ולא שרי התם אלא סולם של שובך. כבר תירץ רבנו תם ז"ל דהתם בסולמות גדולים שעשויין לעלות בהן אל הגגות שהן כמו מדריגות והן ראוין להטיח בהן גגות וכן סולם של שובך, אבל הא דשמעתין בסולמות קטנים שמטלטלין מזוית לזוית. והרב ר' אפרים ז"ל פירש: דהתם ביום טוב דמוליך הסולם ברשות הרבים, הרואה אומר להטיח גגו הוא צריך, וכיון דאסור ברשות הרבים אסור אפילו בחדרי חדרים, אבל בשבת שאין יכול להוציאן ברשות הרבים לא גזרו בחצר. ולפי פירש זה אסור לטלטל סולמות קטנים שלנו ביום טוב ואפילו בחצר. וכבר כתבתיה בארוכה בפרק קמא דביצה (שם ד"ה ויש).
והראב"ד והר"ח זכר כלם לברכה פירשו: כובדו קובעו ואסור לטלטלו. ובאמת כי מצינו דבר שכובדו קובעו לאסור ככלי קיואי (שבת קיג, א). ואף ע"פ שיש דברים שאין כובדן קובען כמוטות של בית רבי, ואפילו ניטלין בשני בני אדם (שם קכג, ב). אלא שבכאן אין פירושם מחוור בעיני, דכיון דרב אחא סבר דאפילו צורי ניטל בשבת היאך סתם רב אשי דבריו ואמר התם כובדו קובעו, אדרבא הוה ליה למימר צורי אינו ניטל דכובדו קובעו, דלישנא דהתם כובדו קובעו משמע דטעמא אחרינא הוא דקאמר ליה.
והניח סולם רחב ארבעה מכאן וסולם רחב ארבעה מכאן ואין בין זה לזה שלשה: כגון שהסולם שבחצר ראובן נוטה לצד דרום וזה שבחצר שמעון נוטה לצד צפון, וכיון שאין מכוונין זה כנגד זה, אם הם תוך שלשה הוי פתח (לעיל נט, ב), דכל תוך שלשה כלבוד דמי וכאילו מכוונין זה כנגד זה, אבל אם אינם תוך שלשה לא הוי פתח. ומיהו כשיש בכותל רחב ארבעה הוו להו כשתי פתחים הפתוחים לגג, שאע"פ שפתחו של ראובן אינו כנגד פתחו של שמעון אין בכך כלום, דמ"מ הרי הם מערבין דרך הגג, כמו שיש לו לראובן פתח בגגו, יש לשמעון גם כן פתח באותו גג. ויש פירושים אחרים וזה יותר נכון.
בנה איצטבא על גבי איצטבא אם יש באיצטבא התחתונה ארבעה ממעט אי נמי אין באיצטבא התחתונה ארבעה ויש בעליונה ארבעה ואין בין זה לזה שלשה ממעט: פירש רש"י ז"ל: ביש באיצטבא התחתונה ארבעה אורך ואע"פ שאין בה ארבעה על ארבעה. וכן פירש סולם ששליבותיו פורחות כעין סולמות המטלטלין שלנו ששליבותיו עשוין כעין מקלות וארוכין ארבעה ואינן רחבין ארבעה, ואם יש בתחתונה ארבעה דל עליונה מהכא איכא תחתונה שיש בה שיעור למעט, ואם אין בתחתונה ארבעה אפילו בארך ויש בעליונה ארבעה, אם אין בין זה לזה שלשה ממעט, דאע"פ שאין בתחתונה כדי למעט, מ"מ אהני כיון דאין תחת העליונה אויר שלשה, דכל שיש אויר שלשה לא הוי מיעוט דמיעוט באויר לא שמיה מיעוט. והא דאמרינן בסמוך (עח, א) כותל תשעה עשר צריך זיז אחר להתירו, פירש הוא ז"ל דוקא בשיש שם סולם כל דהו, הא לאו הכי אינו מיעוט דמיעוט באויר אינו מיעוט. וכן כותל עשרים דבעינן שני זיזין, הכי נמי ע"י סולם כל דהו.
ואינו מחוור בעיני, דאם כן לא הוה שתיק גמרא מיניה והוה ליה למימר צריך זיז אחר וסולם כל שהוא להתירו, וכל שלא הזכירוהו בגמרא משמע דהזיז לבדו מתירו. ומה שפירש ג"כ באיצטבא ושליבות שאין בהן ארבעה על ארבעה, קשה דהא משמע דלעולם אינו מיעוט עד שיהא בו ארבעה על ארבעה, דאי לא תימא הכי אמאי קאמר שמואל בסמוך (שם) כותל עשרה צריך סולם ארבעה עשר, תיפוק ליה אפילו בשליבה אחת. ואי אפשר לומר דבסולם כל שהוא קאמר, דהא סתם של ארבעה משמע וכדאמרינן לעיל (עו, ב) לול פתוח בין בית לעליה צריך סולם קבוע להתירו, וכי סגי ליה בסולם כל דהו מפרש בהדיא, וכדאמרינן בסמוך (לקמן עח, א) זיז היוצא מן הכותל והניח עליו סולם כל שהוא.
ונראה לפרש באיצטבא שיש בה ארבעה על ארבעה, וכן סולם ששליבותיו פורחות היינו כגון אותן הסולמות הקבועים שלנו שהן עשוין כמדריגה ששליבותיו רחבות ד' על ד' ועודפות זו על זו, והכי קאמר: אם יש באיצטבא או בשליבה התחתונה ארבעה, דל עליונה מהכא הרי מיעטו את התחתונה לבדה, ואם אין בתחתונה לבדה ארבעה ויש בעליונה, כלומר: בצירוף העליונה, ואין בין זה לזה שלשה ממעט, דאמרינן לבוד והרי הן כשליבה אחת עקומה או כאיצטבא אחת עקומה. אבל שלשה לא, דכל חדא וחדא באפי נפשה קיימא ולית בה ד' על ד' ואינו ממעט. וכן אם היה בעליונה לבדה ד' על ד' ממעט ואפילו היה בין זה לזה שלשה או יותר, ואף ע"ג דאיכא אויר שלשה לית לן בה, דמ"מ הא חזי למיקם עליה ולאישתמושי בכותל ולמיסק עליה. והיינו כותל תשעה עשר (להלן עח, א) דמתירו זיז אחד ואפילו בלא סולם. וכשאין שם זיז רחב ד' על ד' ולא שליבה ואיצטבא ד' על ד', צריך סולם ארבעה עשר או שלשה עשר ומשהו, או בחד מהנך שיעורי דאיתמרן בסמוך למר וכדאית ליה ולמר כדאית ליה.
זיז היוצא מן הכותל ד' על ד' והניח עליו סולם כל שהוא מיעטו: כלומר: מיעט את הזיז וגרע כחו, שהסולם מעצמו אינו ממעט, וכן הזיז אינו ממעט כיון שהסולם מונח עליו. אבל אם הניחו לסולם בצד הזיז ולא עליו ממש לית לן בה, ולא גרע כחו של זיז, דאדרבא כל שהוא נתנן בצדו הרחיבו לזיז. ורש"י ז"ל לא פירש כן וזה נכון.
מלאו כולו ביתידות מהו: כלומר: מי אמרינן הא לא משתמש ליה, או דילמא הרי הוא כבית מלא כלים ומניח עליהם מידי ומשתמש. ופשיט ליה מדר' יוחנן דאמר גבי מתניתין דבפרק הזורק בשבת (צט, א) בור וחולייתה מצטרפין לעשרה, דתנן חולית הבור והסלע בזמן שגבוהים עשרה ורחבין ארבעה, הנוטל מהן והנותן על גבן חייב, ואמרינן עלה בגמרא ל"ל למיתני חולית הבור והסלע ליתני הבור והסלע, ואמר ר' יוחנן הא קמ"ל דבור וחולייתה מצטרפין לעשרה, וכן לרחב ארבעה דתנן בזמן שהן רחבין ארבעה. ואמאי מצטרף האויר לחוליא לשיעור ארבעה והא לא משתמש ליה באויר הבור, אלא דמנח מידי על הבור ומשתמש.
וא"ת ולמה אנו צריכין לצירוף אויר הבור למשתמש על החוליא, (מ"מ) תיפוק ליה דהא כותל רשות היחיד דהנותן על גביו חייב ואע"פ שאינו רחב ארבעה, דביתא כמאן דמליא דמי. ועוד קשיא לי דהא אמרינן בפרק הזורק (שם ע"ב) גבי ההיא מתניתין דחולית הבור והסלע, כותל ברשות הרבים ומוקף לכרמלית גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה ועשאו רשות היחיד והניח על גביו, ואסיקנא לאחרים עושה רשות היחיד לעצמו לא כל שכן. וראיתי כאן לתוספות שאמרו דהכא במאי עסקינן בבור עשוי על גבי רשות הרבים גבוה עשרה מרשות הרבים ואין בתוכו ארבעה, דהשתא תוכו אינו רשות היחיד בלי צירוף החוליא. ומש"ה קאמר והא לא משתמש ליה, שהאויר עכשיו צריך להצטרף עם החוליא.
ועדיין קשיא הא דר' יוחנן דאמר דבור וחוליתה מצטרפין לעשרה. ופירשו כאן רש"י והראב"ד ז"ל שהנותן על גבי החוליא ממש חייב כנותן ברשות היחיד, וכן ודאי משמע פשטה דמתניתין דקתני הנוטל מהן והנותן על גביו חייב. ותמיה לי כיון שאין החוליא גבוה מרשות הרבים אלא טפח דהא לא יהיב במתניתין שיעורא, אויר רשות הרבים שולט בו והיאך יהא חייב. ואפילו תמצא לומר בחוליא גבוה שלשה אכתי לא הוי רשות היחיד, ותניא בפרק הזורק גבי אותה משנה דחולית הבור וסלע, בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה ארבעה, אין ממלאין ממנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוה עשרה טפחים, ואין שותין ממנה בשבת אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה. דאלמא כל שאין חולייתה גבוה עשרה טפחים אין ממלאין ממנה, ואפילו להניח על גבי החוליא.
ואולי נאמר בההיא דלמלאת ממנה מחלון שעל גבה קאמר ובמופלגת מן הכותל ארבעה, ומשום דקא ממלא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים, וכענין שאמרו לקמן בפרק המוציא תפילין (צט, ב) גבי בור ברשות הרבים. ועושה מחיצה (עשרה) דקאמר התם (שבת צט,ב), לאו למימרא שיגביה החוליא שעל הבור עשרה קאמר, אלא שיעשה לה מחיצה עשרה סביבות הבור כך שיהא הבור נתון ברשות היחיד קאמר, וכן פרש"י ז"ל. אבל לעולם במכניס ראשו ורובו על החוליא שותה ואינו נמנע, וכן מניח על גבי עובי החוליא, אבל לדלות ולהוציא ממנה לרשות היחיד דרך האויר שבינו ובין רשות היחיד קאמר שצריך לעשות מחיצה גבוה עשרה טפחים.
אמר שמואל לא ידע אבא טעמא דהא מילתא מידי דהוה אאיצטבא על גבי איצטבא: וא"ת והא איהו הוא דאמר צריך סולם ארבעה עשר להתירו. פירשו בתוס' דלטעמא דלמאן דאמר סולם זקוף קאמר ליה, וליה לא סבירא ליה, והכי קאמר: מאן דאמר הכין סבר מידי דהוה אאיצטבא על גבי איצטבא. אבל הראב"ד ז"ל פירש: דשמואל לא צריך ולערב קאמר, אלא דאתא לאשמועינן דבהכי ניחא תשמישתיה. והראשון נראה יותר.
הא דאמרינן סולמות של בבל אינן צריכין קבע: פירש רבנו שמואל (הובא בתוס') ז"ל: דאית להו ארבעה חווקין. ואינו מחוור דהיינו צורי, וא"כ מאי קאמר של בבל בכל מקום נמי. ועוד דבההוא ליכא מאן דפליג, ואילו בהא פליג ר' חייא וכדאמרינן מאן דאמר דקלים אבל סולמות לא. אלא ודאי הכא בסולם המצרי קאמר שאין לו ארבעה חווקין, ואפ"ה אין צריכין קבע דכובדן קבען וכו'.
סולם מכאן וסולם מכאן וקשין באמצע: כלומר: שהמחיצה החוצצת של קשין, וסולם מכאן בחצר ראובן סמוך עליה, וסולם מכאן בחצר שמעון סמוך עליה, אי אזלינן בתר סולמות והרי הן ראוין לעלות שם, או דילמא אין הולכין אלא אחר המחיצה והיא אינה ראויה לעלות בה, שאם יעלה זה מכאן בסולם וזה מכאן תפול המחיצה. ופשיט ליה דאין הולכין אלא אחר המחיצה דמה הנייה יש בסולם אחר שאין כף הרגל עולה בהן.
הדר בעי קשין מכאן וקשין וסולם באמצע: כלומר: אם המחיצה כולה של קשין זולתי מקום קביעות ראשי הסולמות, שהוא מאבן וכיוצא בו שראוי לעלות בהן ויעמדו. ופשיט ליה דדי בכך דמחיצת קשין מחיצה היא, והסולם ג"כ ראוי לעלות בו ולא יפול. כן פירש הראב"ד ז"ל, והוא הנכון שבפירושי השמועה הזאת.
חקק להשלים בכותל בכמה: כגון שאין הסולם גדול כל כך שיספיק למעט את הכותל. ופשיט עד עשרה. כלומר: עד שיגיע לעשרה עליונות של כותל, כדי שלא יהא מן החקק לראש הכותל עשרה.
חקקו כולו בכותל בכמה: אמר ליה מלא קומתו של כותל, וכדמפרש טעמא משום דלא מסלק לה, [כי] (ב)מה שנשאר מן הכותל שנוגע לצדדיו מעכבו מלעלות.
אמר ליה אילן מותר ואשרה אסור: מדלא קאמר אילן פלוגתא דרבי ורבנן, ואשרה פלוגתא דר' יהודה ורבנן כדקאמר רב נחמן בר יצחק, משמע דלכולי עלמא קאמר. ואילן מותר דכיון דבחול הוי פיתחא מעליא אף ע"ג דהשתא לא מצי עייל ביה אריא הוא דרביע עליה, ואפילו לרבנן וכ"ש לרבי דכיון דבין השמשות חזי נמי אפילו לדידיה, דכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות לגבי עירוב. ואפילו בעירובי חצרות דליכא מצוה כולי האי, מ"מ קצת מצוה איכא, ודרכי שלום יש כשאדם נושא ונותן ומתערב עם חבירו. ועוד דאמרינן בירושלמי (בפרקין ה"ט) מפני מה אמרו מערבין בחצרות מפני דרכי שלום, ומעשה באשה אחת שהיתה דבובה עם חברתה ושלחה עירובה ביד בנה ונסבתיה וגפפתיה ונשקתיה, אתא אמר לה לאימיה אמרה הכין רחמה לי, מתוך כן עשו שלום, הדא הוא דכתיב וכל נתיבותיה שלום. וכיון שכן לא גזרו ביה בשבות של בין השמשות, ואע"פ שנאסר לאחר שחשיכה, הרי זה כנסתם הפתח ונסתם החלון דקיימא לן (לעיל יז, א) שבת גורמת והואיל והותרה הותרה. ואשרה אסורה לכולי עלמא כיון דאינו ראוי לו אפילו בחול ואריא כי האי מעכב מלערב ואפילו באשרה דלאו דמשה.
ורב חסדא סבירא ליה איפכא דאילן אסור, דכיון דכל עצמו של פתח אינו אלא להתיר בשבת, והוא אינו יכול ליכנס בו בשום צד בשבת דאסור שבת גורם לו אסור לכולי עלמא. אבל אשרה דלאו דמשה דאיסור דצד אחר גרם לו ואפשר שיותר בו בשבת וכגון דאתא גוי ובטלה, אפילו מעתה רואין אותה כאילו בטלה והויא ליה כפתח. ורב נחמן בן יצחק תפס לו דרך אחרת ואוקי אילן בפלוגתא דרבי ורבנן ואשרה בפלוגתא דר' יהודה ורבנן. וקשיא לי לרב נחמן הא דאמרינן לעיל בפרק בכל מערבין (לא, א) דכולי עלמא אסור לקנות בית באיסורי הנאה, ור' יהודה סבר כיון דקנה לעירוב לא ניחא ליה דניבטיל, ובעידנא דקנה עירוב מצוה קא עביד.
ולענין פסק הלכה: ר"ח והראב"ד ז"ל פסקו הלכה כרב חסדא דכל שאיסור שבת גרם לו אסור, והלכך אילן אסור. ואשרה הואיל ודבר אחר גרם לה מותרת. ור' יוחנן נמי קאי כוותיה. אבל הרמב"ם ז"ל (הל' ערובין פ"ג, ה"ח) פסק בהיפך דאילן מותר ואשרה אסורה כרבה. ואף דברי רב נחמן עולין לפסק הלכה באילן כדברי רבה דאילן בפלוגתא דרבי ורבנן, וקיימא לן כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, דכמה סתמות איכא במכילתין כוותיה. ומיהו אפילו באשרה נתיר לדברי רב נחמן, דכיון דמוקי לה בפלוגתא דר' יהודה ורבנן, וקיימא לן כר' יהודה, חדא דמיקל והלכה כדברי המיקל בעירוב, ועוד דאמר ריש לקיש כל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו (לקמן פא, ב). ומ"מ אין נראה לפסוק כרב נחמן דאע"ג דמיקל טפי, משום דלדידיה אית ליה לר' יהודה מותר לקנות בית באיסורי הנאה. וליתא מדקאמר לעיל בפרק בכל מערבין (שם), ואמרינן מכלל דר' יהודה סבר מותר לקנות בית באיסורי הנאה, ופרקינן לא בהא קמיפלגי מר סבר כיון דקנה ליה עירוב לא ניחא ליה דמינטר. דאלמא מילתא פשיטא להו דליכא מאן דאמר מותר לקנות בית באיסורי הנאה, ולא שבקינן לישנא דגמרא דהוא עיקר משום הא דרב נחמן. כנ"ל.
מתני': חריץ שבין שתי חצרות עמוק עשרה ורוחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחד ואפילו מלא קש או תבן: לפום מאי דיהיב טעמא רב הונא בריה דרב יהושע (לקמן עט, א) במלא עפר וצרורות הנח לאיסור שבת דאפילו ארנקי נמי מבטל ליה, הכא בתבן וקש הראוי למאכל בהמה דמותר לטלטלו, ולפיכך לא הוי סתימה.
וא"ת בין ראוי בין שאינו ראוי מאי שנא מבור מלא פירות דאמרינן בפרק הזורק (שבת ק, א) דפירות מבטל מחיצתה. תירצו בתוספות דשאני התם מדאורייתא ודאי מבטלי, אבל לענין עירוב דרבנן הוא שיש לחלק בין ניטל לשאינו ניטל. והם אמרו דקשה קצת דהא מדמי ליה לבית שמלאהו תבן או צרורות דלענין אהל דאורייתא. ולי נראה לפי שיטתם דאינו קשה כלל, דאדרבא מכ"ש קא פריך דאפילו מדאורייתא לא מבטל כל שכן לענין עירוב. ועוד דלענין עפר וצרורות שאינן ניטלין אין לחלק. והנכון מה שכתבתי בפרק הזורק (שם בד"ה מלאה) דהתם במילא פירות של טבל שאינן ראוין (בשעת) [בשבת] ואסור לטלטלן.
וכן שתי גזוזטראות: פירש רש"י ז"ל: אם יש בין זו לזו ארבעה ונתן בין זו לזו נסר רחב ארבעה לגשר מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד. והקשו עליו בתוספות דכיון שעל ידי נסר רחב ארבעה מיירי, מאי קא דייק בגמרא (לקמן עט, א) זו כנגד זו אין, זו שלא כנגד זו לא, וזו למעלה מזו לא הא איכא פיתחא מעליא דהיינו נסר ארבעה. והם ז"ל תירצו דשמא נאמר דכיון שמשוכות זו מכנגד זו אם נתן נסר מזו לזו לצד קרן זוית של זו ושל זו הוה ליה פיתחא בקרן זוית ופיתחא בקרן זוית לא עבדי אנשי.
ועדיין קשה דמאי שנא מההיא דאביי דלעיל (עז, ב) דאמר דבכותל ארבעה אפילו מיפלגי טובא. ומסתברא שאין זה קשה כלל, דהתם הוה להו שתי הסולמות כשני פתחים הפתוחים על גג משותף כיון שרחב הכותל ארבעה (ד)הוה ליה כגג. וטפי קשה לי לדידי מזו למעלה מזו דמאי שנא מסולם שבין חצר לעליה. ושמא אינו כגירסת אלה הספרים. וכן אינה במקצת הספרים שלנו, אבל בפר"ח ז"ל ישנה.
ורבנו תם ז"ל פירש: דלא איירי בנותן נסר בין זו לזו, אלא הכי קאמר וכן שתי גזוזטראות בזמן שיש בין זו לזו ארבעה הרי זה כחריץ ארבעה ואין מערבין אחד, פחות מיכן מערבין אחד ואין מערבין שנים, שאף הן מפסעין מזו לזו כל זמן שאין רחוקות מזו לזו ארבעה, ודוקא כשהן זו כנגד זו אבל זו שלא כנגד זו אין מפסעין אותן. ואינו מתיישב בעיני דאם כן לא הוה להו למתנייא להא דוכן שתי גזוזטראות באמצע נסר רחב ארבעה ושאין רחב ארבעה אלא ברישא בתר חריץ מיד.
גמרא: אמר רב הונא ובלבד שלא יתן לתוך קופתו: פירוש: גזירה דילמא מפחית ולא מינכרא לה מילתא ואתי לטלטולי בחצר וכדאיתא בסמוך. וא"ת ומאי חששא שבת הואיל והותרה הותרה, רב הונא גופיה אית ליה הכין בפרק קמא (יז, א). תירץ הראב"ד ז"ל דמ"מ צריך ליזהר שלא יבא לידי כך. ומסתברא לי דלאו משום דילמא יפחות משחשיכה קאמר, אלא לומר שהוא מקצה אותו כל בין השמשות כדי שלא יפחת שלא מדעת בבין השמשות ושבת לא הותרה. אלא דאכתי קשיא לי דמ"מ מכי חשיכה יתן אפילו לתוך קופתו הואיל וכבר הותרה שבת. ואי אפשר לומר משום מגו דאתקצאי לבין השמשות, דהא קיימא לן בכולה שבת כר' שמעון, ור' שמעון לית ליה אלא בדבר שהוקצה למצותו והוקצה לאיסורו, ואי נמי בגרוגרות וצימוקין כדאיתא בפרק כירה (שבת מה, א). ויש לומר דשאני הכא דכיון שהיקצה אותו משום דילמא מפחית ואצטריך ליה למיהוי ליה כותל להתיר חצרו, הויא ליה מחיצה המתרת בין השמשות וכל בין השמשות אסור ליתן לתוך קופתו משום סתירת אהל, וכיון דבין השמשות אסור משום סתירת אהל כולי שבת נמי אסור לסתרו דאהל הוא, דאיסור אהל שבו להיכן הלך. כך נראה לי.
דקאים לה באפה ואזלא ואכלה: וא"ת אם כן אמאי קאמר רב הונא ובלבד שלא יתן לתוך קופתו, כיון דאפילו אוקומי אסור, לימא ובלבד שלא יעמיד בהמתו עליו. י"ל דטעמא דמילתא אגב אורחיה קמ"ל, דאל"כ לא הייתי יודע מה טעם לא יעמיד בהמתו, והשתא קמ"ל דמוקצה הוא וכיון דשמעינן ליה הכין ממילא ידעינן דלא יעמיד.
וכן אתה אומר בגוב של תבן: כך גריס רש"י ז"ל, ופירש: גוב בור וכדמתרגמינן בור גוב. ואינו מחוור, דלמה ליה דנקט בור מלא תבן. והר"ח והראב"ד ז"ל גורסין ניב, ופירש הראב"ד ז"ל: ניב לישנא קייטא כמו עניב, (ותו) מלשון עניבה שדרך עושי מתבן לענוב אותו ולעשותו אגודות.
בשלמא לאביי היינו דקתני מעשרה: וטעמא דמילתא דכולי האי לא מקילינן, אלא כיון דבעלמא אפילו מחיצות עשרה כיון שאין מגיעות לתקרה אינן מחיצות, כי אם נקל (אלא דהוי) [אם הויא] עשרה וסמוכה לתקרה בפחות משלשה שתהא מחיצה.
ואיבעית אימא לעולם תרתי: ולא להתיר את חברו אלא משום דלדידיה צריך לעשות הרחקה יתירה דלא ליתי לטלטולי, פירש רש"י ז"ל: והוא הדין דסבירא ליה להאי תנא בכל מבטלין רשות דבעי לנעול. וזה תימה אחד מבני חצר ששכח ולא עירב היאך ינעול בפניו ולא יצא מביתו שהוא אין לו דרך לצאת אלא בחצר. ופנימית דאחדא דשא ומשתמשא דאמרינן (לעיל עה, ב) אחדא דשא שלא תשתמש בחיצונה וכמי שמסלק רשותה מן החיצונה קאמר, ואלא מיהו יוצאה ונועלות דלת אחריה. אלא בשאר מבטלין ליכא למיחש דהא לא משתמשי לעולם בחצר בלא עירוב והלכך לא גזרינן, אבל הכא דהות משתמש לעצמו איכא למיגזר, וכדאמרינן כיון דדייש ביה אתי לאשתמושי. ואפילו בהא נמי אמרו בתוספות דלא מחייבינן ליה למיעבד תרתי לעולם, דמשום שבת אחת שנשתמש בו בלא עירוב לא אתי למטעי לעולם, אלא אותו שבת ושבת הבאה בלבד, אבל לשבת אחרת לא דהא הדר לאיסוריה ומידע ידע ומזדהר. ונראין דבריהם.
ומזכה להן ע"י בנו ובתו הגדולים אבל לא ע"י בנו ובתו הקטנים: אמרו משמו של רבנו תם ז"ל דכיון דאמר ר' יוחנן בפרק קמא דמציעא (יב, ב) גבי מציאת בנו ובתו הקטנים הרי הן שלו, אבל מציאת בנו ובתו הגדולים הרי הן שלהן, לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש, אלא גדול סמוך על שלחן אביו זהו קטן. ה"נ צריך להזהר שלא יזכה להם על ידי בנו ובתו הגדולים הסמוכין על שלחן אביהם. ואף על גב דפליג עליה התם שמואל, שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כדאיתא לעיל בפרק מי שהוציאוהו (מז, ב).
וא"ת היאך מזכה על ידי עבדו ושפחתו העבריים. י"ל דהתם שאוכלין בשכרן הוי כמו שאינן אוכלין על שלחנו. אי נמי לא אמרו סמוך על שלחנו אלא בשמציאתן שלו. וא"ת והא איכא אשתו דסמוכה על שלחנו ומציאתה שלו ואפילו הכי תניא ומזכה על ידי אשתו. י"ל דאשתו נמי בשאינה סמוכה על שלחנו ואינה מקבלת ממנו. תדע לך דהא אוקמה רב בשלהי פרק בתרא דנדרים (פח, ב) בשיש לה בית באותו חצר דמגו דזכיא לעצמה זכיא נמי לאחריני, ואי בנוטלת פרס מבעלה לא בעי עירוב כדאמרינן לעיל בפרק הדר אלא בשאינה נוטלת פרס. והוא הדין נמי דאפשר לאוקומה בהכין לכולי עלמא בשאינה מקבלת פרס, הא מקבלת אינו מזכה על ידה. ויש אומרים דהתם שאני דמשום איבה תקנו ליה רבנן מציאתו של בן הסמוך על שלחנו, אבל הכא ליכא איבה כיון שהאב עצמו הוא שנותן לו, אף ע"פ שנותן לזכות בה לאחרים. נתמעט האוכל מוסיף ומזכה. כלומר: כשמוסיף משלו.
ואין צריך להודיע. אפילו כשמוסיף משלהן, דחזקה ניחא להו כיון שידעו בתחילת העירוב. ומיהו קיימא לן כר' יוסי דאמר דבשירי עירוב אפילו בכל דהו.
הא דאמר רב יהודה חבית של שיתופי מבואות צריך להגביה מן הקרקע טפח: יש מפרשים במערב משלו ומזכה להם צריך הזוכה להגביה טפח כדי לקנותה בהגבהה. ואע"פ שפרש"י ז"ל בקידושין (כו, א ד"ה בחבילי) גבי בהמה גסה כמו פיל היכי קני ליה, צריך להגביה ג' טפחים, הכא בעירובין דרבנן אפילו בטפח סגי ליה. והגאונים ז"ל פירשו בכל מערב ומשום היכר שתהא החבית ניכרת בין שאר החביות. והא דאמרינן לקמן (פ, א) בברייתא (ד)כיצד משתתפין [וכו'] ומגביה מן הקרקע משהו, לפי הפירוש הראשון קאי אמשלו וצריך לזכות, ולפי הפירוש השני קאי אפילו משלהן. והראשון נראה לי עיקר מדקתני בפרק הדר (עא, א) בעל הבית שהיה שותף עם שכניו לזה ביין ולזה ביין אין צריכין לערב, והלא אין החבית המשותפת גבוה משאר החביות. וכן משמע מן התוספתא (פ"ו, ה"א) דקתני באותה ברייתא לקמן מגביה מן הקרקע גבי מזכה להם משלו, דתניא התם שתוף מבוי כיצד מניח אדם חבית של יין ושל שמן ושל תבואה של גרוגרות ושל זיתים בין משלו בין משל חברו ואומר הרי זה לכל בני המבוי, אם היתה שלהם אין צריך לזכות, אם היתה משלו מגביה מן הארץ כל שהוא ואומר זכיתי לכם ולכל שנתוספו עליכם. אלמא דוקא במזכה להם משלו צריך לזכות ולהגביה.
שיתופי מבואות רב אמר אין צריך לזכות ושמואל אמר צריך לזכות: יש לפרש טעמא דרב משום דכיון דמערב נהנה בכך כדי שלא יאסור חברו עליו את המבוי גמר בדעתיה ומזכה ליה. וא"ת מ"מ במאי קא זכי ליה. מסתברא לי כיון דלאו זכיה גמורה היא וערוב דרבנן הוא, עשאוהו כאותה שאמרו בפרק השוכר עבודה זרה (סג, ב) גבי חנוני המקיפו דמזכה ליה דינר בכיסיה. ושמואל סבר כיון דקני רשותא בהכין, ועוד דאכתי לא נפק מרשותיה דהאי, לא זכי ביה אידך. ובתחומין מיחלפא שיטתייהו, דרב סבר כיון דלא מתהני מערב בהא מידי לא גמר ומקנה עד שיזכה, ושמואל סבר כיון דמפיק ליה מרשותיה לגמרי ומנח ליה לברא גמר ומקנה. ואסיקנא דכולהו צריכין לזכות ואפילו עירובי תבשילין.
הא דאמרינן תנאי היא: פירשו רש"י והראב"ד ז"ל: עירובי תחומין, ועובדא דכלתו של ר' הושעיא בתחומין הוה, ולומר דכי היכי דבמתניתין דכיצד משתתפין לא תני פלוגתא ואפ"ה פליגי בה תנאי בברייתא, הכי נמי בשל חצרות אע"ג דלא תני בה במתניתין פלוגתא, איכא למימר דפלוגתא היא ולאו כולי עלמא מודו בה. ונראה דהזקיקם ז"ל לומר כן כי היכי דתיקום דרב כר' חייא רביה. ומיהו פשטא דמילתא דאעירובי חצרות קאי, דהוא ניהו דקשיא לן טפי, משום דתני לה בהדיא במתניתין דצריך לזכות, ועובדא דכלתיה דר' הושעיא בעירובי חצרות הוה. וזה יותר נכון.
אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו: והוא הדין לשוכרת (לעיל סד, א). ושלא מדעתו דקאמר לאו דוקא בשותק ואינו מוחה, אלא אפילו במוחה, דהא טורזינה כבר גילה בדעתו שאינו רוצה וכמוחה דמי. ועוד דאמר שמואל אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף ולא נשתתף. פירוש: ולא רצה להשתתף עכשיו, בני מבוי נכנסין לתוך ביתו ולוקחין ממנו שיתופו בעל כרחו. ועוד דאייתינן לסייעו מדתנן כופין אותו לעשות לחי וקורה למבוי, דאלמא אפילו בעל כרחו ממש קאמר. ודוקא בדאסר, כלומר: בחצר האוסרת במבוי כגון שרגילה בו, אבל בשאינה אוסרת כלומר: שאינה רגילה במבוי, בעל כרחו ואפילו שלא מדעתו, כלומר: שגילה בדעתו שאינו חפץ בכך לא, וכדתניא נשים שעירבו ושנשתתפו שלא מדעת בעליהן אין עירובן עירוב ואין שיתופן שיתוף. אלא מיהו קשיא לי כיון דברגיל אפילו בני מבוי נכנסין לתוך ביתו ונוטלין שיתופו בעל כרחו, ומאי שנא אשתו דאמר שמואל דמערבת שלא מדעתו, אפילו אחר נמי. וצ"ע.
אבל קורה כתותי מיכתת שיעוריה: וקיימא לן כרב חייא בר אשי דאמר משמיה דרב. ואף ע"ג דריש לקיש מיקל, אין הולכין במחיצות להקל אלא להחמיר, דדוקא בעירוב אמרו ולא במחיצות.
כלה האוכל: לאו דוקא כלה, דא"כ אין זה מוסיף אלא מערב לכתחילה. ועוד דאמרינן מאי נתמעט נתמטמט, ואי כלה דברייתא דוקא, אכתי תקשי לן.
ואי בעית אימא וכו' כלה שאני: ומיהו קיימא לן כר' וכיון שאין מגיע גרוגרת לכל אחד ואחד אלו הן מרובין.
גירסת הספרים: ומילתא אגב אורחיה קמ"ל דשתי סעודות הויין שמונה עשר גרוגרות. ואינה מחוורת דאדרבא כבר אמרנו דכל שאילו מחלקין ויש גרוגרת לכל אחד ואחד אלו הן מועטין. אלא הכי גריס הראב"ד ז"ל: קמ"ל דשמונה עשר גרוגרות לא הוויין שתי סעודות, כלומר: וכיון שאין מגיע גרוגרת לכל אחד ואחד אלו הן מרובין.
שמונה עשר ותו לא: קשיא לי, מאי קשיא דכיון דשמונה עשר מרובין כל שכן דשמונה עשר ואילך מרובין וכדאמרינן בעלמא ימים רבים ימים שנים רבים שלשה ולא אקשינן עלה שלשה ותו לא דכ"ש ארבעה וחמשה. ויש לומר דהכא שאני דכיון דמקילין לערב להן במזון שתי סעודות ואף על פי שאין מגיע לכל אחד ואחד גרוגרת, אי לאו דמפרש דאפילו משמונה עשר ואילך הוה אמינא דדוקא שמונה עשר אבל טפי לא.
הא תנינא חדא זימנא בכל מערבין ומשתתפין: פירוש דקס"ד דבכל מערבין דהכא ודהתם כולל בין עירובי תחומין בין עירובי חצרות, ומשום הכי קא קשיא ליה הא תנינא חדא זימנא.
ופירש רבה דלאפוקי מדר' יהושע תני ליה הכא. וקס"ד השתא דר' אלעזר ור' יהושע בכולהו פליגי ובכולהו שרי ר' אליעזר בכל מידי ואפילו בעירובי חצרות, ור' יהושע אסר בכולהו לבד מפת ושלם. והא דלא תנא ליה התם לר' יהושע ולא אצטריך למיהדר ולמיתנא הכא זימנא אחרינא, משום דבעי למפסק כר' יהושע וכדאמרינן (ב"ב קכב, ב) סתם ואח"כ מחלוקת הלכה כמחלוקת ויש סדר למשנה בחדא מסכתא. ומשום הכי איתביה אביי דהא קתני בברייתא בהדיא בכל מערבין עירובי תחומין ובכל משתתפין שיתופי מבואות, וכן היא שנויה ברוב הספרים, ולא אמרו לערב בפת אלא לחצר בלבד, וההיא ר' יהושע הוא ואפ"ה מודה הוא בתחומין אפילו בכל מידי. ופרשה רבה בר רב חנן לאפוקי מדר' יהושע דאמר שלימה אין פרוסה לא, קמ"ל דאפילו פרוסה. ור' אליעזר ור' יהושע לא פליגי מידי לא בתחומין ולא בחצרות, דכולהו בתחומין אפילו בכל מידי, ובחצרות פת אין מידי אחרינא לא, אלא דר' יהושע סבר בחצרות בעינן תרתי פת ועוד שלם, ור' אליעזר סבר פת אין ואפילו פרוס מידי אחרינא לא. ובכל מערבין דהתם בעירובי תחומין ודברי הכל, והכא בעירובי חצרות והכי קאמר: בכל פת מערבין כלומר: בין שלם בין פרוס, ובכל מידי משתתפין חוץ ממים ומלח, ור' יהושע פליג בפרוס דוקא.
וקשה קצת להדין פירושא דמייתינן סכינא חריפא ומפסקינן למתניתין דבכל מערבין ומשתתפין, דבכל מערבין בכל פת ומשתתפין בכל מידי. ועוד דאיכא למידק להדין פירושא כיון דאמרינן מעיקרא דר' אליעזר שרי בכל מידי ואפילו בחצרות, אמאי הדרינן השתא ואמרינן דמודה הוא בחצרות דדוקא פת הוא, דהא ס"ד דר' יהושע פליג אפילו אתחומין הוא דדחינן ממתניתא, הא דר' אליעזר כדקאי קאי ואמאי נדי מינה. ומסתברא לי משום דמעיקרא כי הוה ס"ד דר' יהושע פליג בכל וככר העירוב דקאמר היינו (אפילו) בין בחצרות בין בתחומין, א"כ ע"כ ר' אליעזר דקתני בכל מערבין אכל מאי דפליג ר' יהושע קאמר, אבל השתא דאמרינן דר' יהושע לא פליג אלא אחצרות, תו לא איצטרכינן למימר דמתניתין דבכל מערבין קאי אכולהו עירובי אלא בחצרות דאיירי ביה ר' יהושע, וכיון שכן כל מאי דמצי למימר דשוו ביה ר' אליעזר ור' יהושע משוינן ולא מפלגינן להו. הלכך מוקמיה פלוגתייהו בפרוסה ושלימה דוקא.
ויש מפרשים דלאוקמתא דרבה בר רב חנן נמי ר' אליעזר בכל מידי קאמר ואפילו בחצרות שבכל מערבין ומשתתפין קאמר ובכל מידי דמשתתפין מערבין, והכי קאמר: לאפוקי מדר' יהושע דאמר שלימה אין פרוסה לא קמ"ל אפילו בפרוסה, דכיון דאמר ר' אליעזר בכל מערבין ואפילו בשאר מינין לא גרע פת פרוסה משאר מינין. ואינו מחוור בעיני דודאי מגרע גרע, דהא טעמא דפרוסה משום איבה הוא, ובפרוסה הוא דאיכא איבה בשאר מינין שלימים ליכא איבה, ומנא ליה דבפרוסה פליגי. ועוד דהכין הוה ליה למימר ולאפוקי בחצרות מדר' יהושע דאמר פת ושלם אין מידי אחרינא ואפילו פת פרוס לא קמ"ל. והפירוש הראשון נראה לי עיקר.
ופרוסה מאי טעמא לא אמר ר' יוסי בן שאול אמר רב משום איבה: ואף ע"ג דקיימא לן דהלכה כדברי המיקל בעירוב, אפ"ה בהא קיי"ל כר' יהושע דדוקא פת ושלימה. חדא דר' אליעזר שמותי הוא וב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ועוד [דרב] מפרש טעמיה דר' יהושע משמע דס"ל כוותיה. ועוד דשקלינן וטרינן אליביה, ודרב חסדא נמי דאמר תפרה בקיסם מערבין לו בה משמע כוותיה אזלא. ואפילו עירבו כולן בפרוסות אסור דגזרינן שמא יחזור דבר לקלקולו.
וכתב הראב"ד ז"ל: אני מפליא מההוא המנהג תחילה שהיו מצטרפין בקמח זה במעט וזה במעט ולשין אותו כאחת, והלא צריך ככר שלם לכל אחד ואחד, וכשהן משתתפין כולן בחלה אחת הלא אין לכל אחד בו אלא פרוסה מועטת, ונמצא שעירבו כולן בפרוסות. ואפשר דסמכינן ליה אההיא דגרסינן במנחות (עו, א) לחמי תודה שאפאן ארבע חלות יצא, ואקשינן ליה והא בעי ארבעים חלות, למצוה, והא בעינן אפרושי תרומה מינייהו, וכ"ת דמפריש מכל אחד ואחד, הא אחד שלא יטול פרוס, דמפריש להו בלישייהו. תרומה הוא דבעי לאפרושה בלישה, משום דלא אפשר לערובי תרומה שהיא לכהן ואסורה לזרים ובעי תנופה עם השאר שהן לבעלים ולא בעי תנופה, אבל שאר החלות כולן אע"פ שהן כחלה אחת כשרות, ולא אמרינן דכל אחת ואחת פרוסה היא ולא שלימה, וקיימא לן דאם נפרס לחמה קודם זריקת דמים הלחם פסול, והכי איתא במנחות פרק התכלת (מו, א), אלמא לכל אחד ואחד קרינן להו שלימות, והכא נמי לכל חלק וחלק קרינן ביה ככר שלם ע"כ לשון הרב ז"ל.
ולא ירדתי לסוף הראיה הזו, דהא למצוה בלחוד הוא דבעינן ארבעים, הא לעכב אינו מעכב ואפילו עשאן ארבע חלות חלה אחת מכל מין ומין, ואינו צריך לפרוס אותה חלה לעשר פתיתין, שאילו כן אפשר שאפילו עתה נחשוב אותה כפרוסה תחילתה כסופה. אבל כאן שכל אחד ואחד נוטל חלקו לבסוף, ונמצא חלק כל אחד פרוס בידו, מאין לנו שאין זה כמערבין בפרוסות.
ומסתברא דכיון דאין טעם לפרוסה אלא משום איבה, ואילו עירבו כולן בפרוסה הוי עירוב אי לאו גזירה דשמא יחזור דבר לקלקולו, הכא ליכא למיגזר מידי דכיון שמצטרפין בקמח ואפשר לעשות ממנו ככר אחת או שתים שלימות אין כאן איבה. ואפילו תאמר כי לבסוף יפרסו אותה ונמצא פרוס ביד כל אחד, אנו אין לנו אלא שלא יהא פרוס בשעת הנחה, והלכך אין מחמירין בעירוב שלא יצטרף בקמח ולעשות ככר שלם מפני שיגיע לכל אחד ואחד פרוס לבסוף בשעת חלוקה, וכשיגיע פרוס לכל אחד ואחד איכא למיגזר שמא יערבו כולן בפרוסות, והיא גופה גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו.
אלא שאני תמה כי עכשיו כשמצטרפין בקמח והדבר מסור ביד הכל, וכמה נשים ומי שאינו בקי בהלכה ודעתם להתערב בקמח ואין יודעים ואין מקפידין אם יאפו אותו קמח ויעשו אותו עגות, ונמצא שמערבין בקמח ולא בפת. ואע"פ שאותו שמערבין על ידו חוזר ואופה, מ"מ הבעלים אינן מתערבין בפת אלא בקמח. ושמא נאמר דכולן נותנין על דעת המנהג, ומי שמקבץ שליח הכל ועל דעתו הן נותנין ועושין אותו שליח, וכשחוזר הוא ואופה שליח הרבים הוא וכאילו הן בעצמן אופין ומערבין בככר.
ושיעור העירוב: בזמן שהן מועטין דהיינו שבעה עשר בעלי בתים צריך שיהא בו כדי גרוגרת אחת לכל אחד ואחד. אבל שמונה עשר ומשמונה עשר ואילך ואפילו אלף ואפילו אלפים או יותר די להן בין כולן כדי שיעור מזון שתי סעודות של אדם אחד. וה"מ בתחילת עירוב אבל בסוף עירוב כלומר: אם נתמעט לאחר שהניחוהו ואפילו נתמעט קודם שחשיכה, אם לא נשאר בו אלא כל שהוא הרי זה עירוב וכר' יוסי (לעיל פ, ב), דקיימא לן כדברי המיקל בעירוב. אבל אם נתמעט לאחר שחשיכה ואפילו כלה לגמרי אין בכך כלום כיון שהיה קיים כל בין השמשות.
וכיצד מערבין: מביאין ככר שיש בו מזון שתי סעודות או יתר וכדתנן (לעיל פ, ב) כמה שיעורו בזמן שהן מרובין מזון שתי סעודות, ובזמן שהן מועטין כגרוגרת לכל אחד ואחד. ואע"פ שמשנה [זו] בשיתופי מבוי היא שנויה, הוא הדין לעירובי חצרות כיון שלא הזכירו בו שיעור אחר כמו שעשו בעירובי תחומין. ושיתופי מבואות ועירובי חצרות דינן אחד בכל ענין, אלא שזה בפת דוקא, וזה אפילו בשאר אוכלין ומשקין. והיינו דלגבי זכוי לא חשו בגמרא להזכיר בעירובי חצרות אם צריך לזכות אם לאו, כמו שעשו בשיתופי מבואות ותחומין ועירובי תבשילין, משום דכל שאמרו במבואות הוא הדין לחצרות, וכן דעת הראב"ד ז"ל (הל' ערובין פ"א הט"ז).
ואם משלו הוא מערב, צריך לזכות ואין צריך להודיע בשעת הנחה דקיימא לן כר' יהודה (לעיל פ, ב ולהלן פא, ב) דאמר בעירובי חצרות זכות הוא לו וזכין לאדם אפילו שלא בפניו. והוא הדין לשיתופי מבואות. ויכולין לערב לכל שבתות השנה בפת אחת ובלבד שיהא העירוב קיים ואפילו כל שהוא ממנו, דכיון דתחילת עירוב היה בו שיעור עירוב אם נתמעט בסופו אין בכך כלום. וכדתנן (לעיל שם) נתמעט האוכל מוסיף ומזכה וכו' אמר ר' יוסי במה דברים אמורים בתחילת עירוב אבל בשיורי עירוב כל שהוא, וקיימא לן כר' יוסי.
ועכשיו שמערבין בתחילת השנה לכל שבתות השנה אף ע"פ שנתוספו דיורין בעיר אין צריך להוסיף בשבילם, שמתחילתם מתכוונין לזכות לכל הבא, ואע"פ שאין מזכין להם בפירוש, דעת הציבור על דעת המנהג וכבר נהגו לזכות בעירובין לכל. והלכך כל שיש בו מזון שתי סעודות אין צריך להוסיף עכשיו בשביל אותן שנתוספו בעיר. ומיהו אם נתמעט העירוב קודם שנתוספו, בזה אפשר שצריך להוסיף מחמת אותן דיורין שנתוספו, דלא אמרו סוף עירוב בכל שהוא אלא לאותן שהיה להם בתחילת עירובן כשיעור, אבל אלו שלא היה בתחילת העירוב אפשר שצריכין שיעור וצ"ע.
וכתב הראב"ד ז"ל: דשיעור שיתופי מבוי היכא דשתיפו במשקין בעינן רביעית לכל אחד ואחד כשיעור הוצאה לשבת, מדתלי במתניתין (לעיל שם) לשיעורא דאוכלין בהוצאת שבת, דאי לאו הכי ליתני כגרוגרת לכל אחד ואחד ולא בעי למיתני להוצאת שבת. והא דקאמר ליה רבה בר רב חנן לאביי בפרק הדר (סח, א) ליקני מר רביעתא דחלא בחבית, לכל חד וחד קאמר רביעית, דהיינו שיעור הוצאה. ואם עירבו ביין די להם לכל אחד ואחד ברובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית, והוא דדרי על חד תלתא מיא, ואי לא דרי הכי צריך טפי חמרא עד שיהא מזיגת רביעית.
ונראה שגירסת הרב ז"ל במשנתינו גרוגרת לכל אחד ואחד להוצאת שבת. ואף כן מצאתיה במקצת הנוסחאות. ואני תמה למה יחמירו במשקין יתר מבאוכלין, שזה מזון שתי סעודות אפילו לאלף, ואילו במשקין רביעית לכל אחד ואחד, ולא יחלקו בין מרובין למועטין. ומסתברא דאף במשקין אם יש בו כדי שיספיק למזון שתי סעודות לאחד, משתתפין בו אפילו לאלף. והלכך יין שתי רביעיות מספיק לכולן, שכן שיעורו למזון שתי סעודות, וכדאמר רב בפרק בכל מערבין (כט, א) וחומץ כדי לטבל בו מזון שתי סעודות. והיינו דאמרינן בפרק הדר (שם) וליקנו להו מר רביעתא דחלא בחביתא. ורביעתא [לכולן] קאמר, לפי שיש בו כדי לטבל מזון שתי סעודות והיינו רביעית. וזו מגלה על אותה שאמרו בפרק בכל מערבין (שם) חומץ שיהא בו לטבל מזון שתי סעודות דהיינו רביעית. ולפום כן לא הוצרכו לשנות כאן שיעורו למשקין, משום דמשיעורי דאוכלין נלמוד אותה למשקין. ובזמן שהן מועטין כדי שיעור הוצאה לשבת, עד שיעלה השיתוף עד כדי שיהא בו למזון שתי סעודות, וכל שיש בו למזון שתי סעודות היינו מרובין. כך נראה לי.
ניטלה הימנה כדי חלתה וכדי דימועה מערבין לו בזה: מדקאמר כדי, משמע דאפילו לא ניטל ממנה ממש משום חלה ולא משום תרומה אלא שניטל ממנה שאכלו, דאי חלתה ודימועה דוקא קאמר, הוה ליה למימר ניטלה ממנה חלתה או דימועה. ואסיקנא חלתה כדי חלת נחתום דהיינו אחד מארבעים ושמונה, ודימועה נמי היינו כדי תרומתה דהיינו אחד מחמשים, וקרוב לחלת נחתום הוא, דאי דימועה ממש כלומר: שנתערב בה תרומה שאוסרת באחד ומאה, א"כ מאי קאמר כדי חלתה וכדי דימועה, ומאי דמיון שביניהם שזה אחד מארבעים ושמונה וזה אחד ממאה. וברייתא אחריתי נמי דקתני כדי דימועה מערבין לו בה, כדי חלתה אין מערבין לו בה, היאך שנה כדי דימועה שהוא אחד ממאה אפילו אם חסרה אחד מארבעים ושמונה אין מערבין ואע"פ שרוב דימוע בכל מקום היינו תערובת תרומה, פעמים שקורא אפילו לדגן שלא ניטלה תרומתו מדומע, וכמו שאמרו למעלה בפרק בכל מערבין (לו, א) לא תימא ספק נתקנו ספק לא נתקנו אלא אימא ספק נדמעו ספק לא נדמעו. והיינו ספק נתערב בתוכו טבל שלא נתקן וכמו שכתבנו שם בס"ד. וכן פירש הראב"ד ז"ל.
ואסיקנא דמערבין בפרוסה שתפרה בקיסם ולא ידיע תפרה, אבל ידיע תפרה לא. ומערבין בפת אורז אבל לא בפת דוחן וכדמפרש ליה למר עוקבא מיניה דשמואל. ומערבין נמי בפת עדשים כדאמר רב חייא בר אשי משמיה דרב. אבל אין מערבין בפת מעורבת של מינין הרבה, כההוא דיחזקאל (ד, ט) דכתיב ואתה קח לך חטים ושעורים ופול ועדשים ודוחן וכוסמין.
מתני': נותן אדם מעה לחנוני וכו': פירש רש"י ז"ל: לחנוני שהוא מוכר יין ודר עמו במבוי, או לנחתום מוכר ככרות ודר עמו בחצר שיזכה לו בעירוב עם בני חצרו אם יבואו בני המבוי לקנות ממך יין או ככר לערב הרי חלקי, לא זכו לו מעותיו. ע"כ לשון הרב ז"ל. ואני תמה שאם משנתינו בעירובי חצרות וחנוני עומד עמו בחצר למה לא קנו לו מעותיו, דהא קיימא לן דכל שלוקח עומד בחצרו של מוכר מעות קונות לו, דהא אי נפלה דליקה חזי וטרח ומציל כדאיתא התם בפרק הזהב (ב"מ מט, ב). ועוד נראה שאי אפשר לפרשה למשנתינו לא בעירובי חצרות ולא בשיתופי מבואות, דהא פרישנא בגמרא טעמיה דר' אליעזר דשרי במזכה לו על ידי אחר ועשו אותו כארבעה פרקים בשנה דאף ע"ג דהויא חובה מצד אחד הוי זכות מצד אחר, וחכמים דאסרי לא חשבי ליה זכות כלל. ואם איתא דבעירובי חצרות מיירי הרי זכות היא לו לר' יהושע בן לוי מיהא דמפרש בסמוך (להלן פב, א) דאימתי ובמה אינו אלא לפרש, ולא נחלקו ר' יהודה וחכמים כלל בדבר זה, ואם משנתינו בעירובי חצרות מה יעשה ר' יהושע בן לוי בזו. אלא ודאי בתחומין קאמר, וכיון דלר' יהושע בן לוי נפרש אותה בתחומין גם לשמואל לא נפרש אותה בחצרות אלא בתחומין. ואפשר דבחצרות כיון שאין לו חובה בקניית הרשות אלא בעירובו של פת בלחוד אפילו חכמים מודים בדבר זה, דאפילו אמר לו זכה לי ולא אמר ערב לי אם זיכה לו ע"י אחר הרי זה עירוב, דאנן סהדי דניחא ליה. ובתחומין בלחוד הוא דפליגי רבנן עליה דר' אליעזר משום דחוב הוא לו בקניית אותו רוח ודילמא מיהדר קא הדר ביה. וכן דעתי נוטה.
ומודים חכמים בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו: ומפרש בגמ' מאי ניהו שאר כל אדם בעל הבית שאינו עשוי למכור לכל אדם, והלכך כי אמר ליה זכה לי לא נתכוין לומר שימכר לו אלא שיערב לו, ושליחא שווייא כאילו אמר ליה ערוב לי.
גמרא: מאן שאר כל אדם אמר רב בעל הבית וכן אמר שמואל בעל הבית דאמר שמואל לא שנו אלא נחתום אבל בעל הבית קונה ואמר שמואל לא שאנו אלא מעה אבל כלי קונה ואמר שמואל לא שאנו אלא דאמר ליה זכה לי אבל אמר ערוב לי קונה: ומסתברא דאע"ג דר' אליעזר מיקל וקיימא לן כדברי המיקל בעירוב, שאני הכא דר' אליעזר שמותי הוא ובית שמאי במקום בית הלל אינו משנה. ועוד מדאמר שמואל לא שנו אלא נחתום ולא שאנו אלא מעה ולא שנו אלא דאמר ליה זכה לי (משום) [משמע] דכחכמים ס"ל. ואע"ג דשקלי וטרי אליביה דר' אליעזר ואמרינן והא לא משך וכו', לאו ראיה היא למפסק בהכין כר' אליעזר, דאיכא למימר דלא נאמרו דברים אלא לברר מהם דברי חכמים דאפילו בשזיכה לו על ידי אחר אסרי חכמים. כנ"ל.
הא דאמרינן דבבעל הבית מודו חכמים, איכא למימר דטעמא משום דכל שאמר לבעל הבית זכה לי, הרי הוא כמאן דאמר ליה ערב לי וזכה לי על ידי אחר, הא לאו הכי היכי קאמר, דהא קיימא לן בכולהו עירובין דצריך לזכות אלא שליחא שווייא לכל מאי דצריך לתיקוני העירוב. וכן פירש הראב"ד ז"ל.
אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהודה. ואקשינן הלכה מכלל דפליגי והאמר ר' יהושע בן לוי כל מקום שאמר ר' יהודה במשנתינו אימתי במה אינו אלא לפרש. ואע"ג דתנן במתניתין נתוספו מוסיף ומזכה וצריך להודיע, התם בחצר שבין שני מבואות, דבההוא על כרחין אפילו ר' יהודה יודה שצריך להודיע דחוב הוא לו [גם] אליבא דר' יהודה, כדתניא בפרק מי שהוציאוהו (מט, א) עירבה עם שניהם אסורה עם שניהם, וההיא ר' יהודה תני לה וכדאמרינן בההוא פירקא (מה, א) גבי מי שישן בדרך, והלכך בחצר שבין שני מבואות אפילו ר' יהודה מודה בה, ובחצר שבמבוי אחד אפילו רבנן מודו דאין צריך להודיע. ורב שיזבי דאמר לעיל גבי ההיא דנתוספו זאת אומרת חלוקין עליו חביריו על ר' יהודה לית ליה דר' יהושע בן לוי וגברא אגברא לא רמינן.
והרב אלפאסי ז"ל כתב למעלה גבי מתני' דנתוספו צריך לזכות וצריך להודיע, ואסיקנא לקמן בחצר של שני מבואות שמתוך שאתה מתירו במבוי זה אתה אוסרו במבוי האחר אבל בחצר שבמבוי אחד אינו צריך להודיע מאי טעמא דזכות הוא לו. וכתב עליו הראב"ד ז"ל נראה כי הרב ז"ל מפרש הענין לדעת ר' יהושע בן לוי, והקשה עליו הוא ז"ל טובא, חדא דר' יוחנן ור' יהושע בן לוי הלכה כר' יוחנן דאמר במה לחלוק. ועוד דרב חסדא ושמואל סבירא להו כר' יוחנן ואמרי דפליגי רבנן ור' יהודה בהא מילתא ור' יהושע בן לוי יחיד אצל רבים הואי. ועוד כיון דקיימא לן כר' יהודה וקיימא לן כר' שמעון בשלש חצרות שעירבו שתיהן עם האמצעית שהיא מותרת עמהן והן מותרות עמה, מה לי חצר שבין שני מבואות מה לי חצר של מבוי אחד, תרווייהו זכות הוא לו ולא חובה ואינו צריך להודיע. אלו הן דברי הרב ז"ל.
ובודאי שקושיא זו אחרונה קושיא, אבל כל מה שהקשה עליו בראשונה אינו קושיא לפסק הרב ז"ל, כי אפילו תמצא לומר דרבנן פליגי עליה דר' יהודה בחצר שבמבוי אחד, מ"מ בחצר שבין שני מבואות לא פליגי אלא כולהו מודו בה דצריך להודיע. דהא ס"ל לר' יהודה דחוב הוא לו וכמ"ש למעלה. וכיון שכן לדידן דקיימא לן כר' יהודה וכדפסק שמואל חצר שבמבוי אחד אין צריך להודיע כר' יהודה, אבל במבוי שבין שתי חצרות לא פליג ר' יהודה, ובין לר' יהודה בין לרבנן דר' יהודה צריך להודיע. ונמצא פסק הרב ז"ל כשמואל ור' יוחנן ורב חסדא.
ועוד שאף רבותנו הצרפתים ז"ל פוסקים בכל מקום משם רת"ם ז"ל דהלכה כר' יהושע בן לוי לגבי ר' יוחנן, ומדקדק כן במגילה בפרק בתרא (כז, א) גבי ואת הבית הגדול שרף באש. ואף כאן כתבו במה שנחלקו [במה] אם לחלוק ואם לפרש דקיימא לן כר' יהושע בן לוי דבמה לפרש ואע"ג דנחלקו עליו ר' יוחנן ושמואל ורב חסדא הלכה כריב"ל לגבי כולהו. אלא שהיה לו לרב ז"ל לפסוק ודאי להקל אפילו בחצר שבין שתי מבואות, לדידן דקיימא לן כר' יהודה וקיימא לן כר' שמעון בחצר שבין שתי חצרות דעירבה עם שתיהן, דאלמא אפילו בשני מבואות הוה לי זכות כבחצר שבמבוי אחד.
וגם מה שכתב הרב ז"ל בהלכות גבי נתמעט האוכל סוגיא דשמעתא אם ממין אחד אפילו כלה [מוסיף ומזכה] ואינו צריך להודיע, ואם משני מינין וכלה צריך להודיע כברייתא, ואם נתמעט אינו צריך להודיע כמתני'. נראה לי שגם זה כפי שיטת הפסק שלו, שפסק בחצר של שני מבואות שצריך להודיע. אבל לדידן דקיימא לן כר' יהודה דהכא וכר' שמעון דשלש חצרות, אפילו כלה ואפילו משני מינין אין צריך להודיע דזכות הוא לו.
גם מה שנראה מתוך דבריו דבכלה כלומר: בשנתמעט צריך להוסיף, הן דברי תימה, דהא קיימא לן כר' יוסי דאמר (לעיל פ, א) דבסוף עירוב אפילו כל שהוא. וכבר אמרו בפירקין דמי שהוציאוהו דהלכה כר' יוסי גבי מי שישן בדרך (לעיל מה, א). ואלו פירש הרב ז"ל כלה שכלה לגמרי אין זה תוספת אלא מניח לכתחילה. ועוד דבגמרא לעיל משמע דכלה היינו נתמטמט וכמו שכתבתי למעלה. וגם זו אחת מתשובות שהשיב הראב"ד ז"ל על הרב אלאפסי ז"ל.