רש"י על הש"ס/ערובין/פרק ו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | רבינו חננאל | תוספות רי"ד | מאירי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים






גמ' בעיר חריבה - מדיוריה אבל מחיצותיה קיימות סביב לה:

לרבנן מהלך את כולה - דהא שבת באויר מחיצות והוא הדין לר"ע והא דנקט רבנן משום המניח עירובו דבעי למיתני חילוק בין חריבה לישיבה ולר"ע אפי' בישיבה אין לו ממקום עירובו אלא אלפים:

הניח עירובו בעיר חריבה כו' - דכי אמור רבנן כל העיר לו כד' אמות במיושבת כדתנן בהדיא אימתי בזמן שאין בה דיורין אלמא בחריבה מודו:

ה"נ הא באין בה דיורין מודין ליה:

אינה ראויה לדירה - שנפלו מחיצותיה:

מערת צדקיהו - גדולה היתה והיא שיצא בה צדקיהו לילה מירושלים לברוח מפני הכשדים כדכתיב בירמיה (נב) ותבקע העיר וגו':

אף עיר חריבה - ועל כרחך חריבה מדיורין ולא מחומה דאי מחומה לא הוי תני מהלך את כולה כיון דלא שבת באויר מחיצות (וה"ה ר' עקיבא) ואע"ג דיש חומה קתני שבת ולא קתני הניח:

מני - הא דלא תני הניח:

אי נימא ר"ע - דלית ליה בהניח מהלך את כולה אמאי תני עיר דומיא דמערה למימר דבחריבה קאי:

אפי' ישיבה נמי - הניח לר"ע לא והא ליכא למימר דהא דנקט חריבה משום שבת נקט למימר אע"ג דהיא חריבה היכא דשבת מהלך את כולה הא מאי איריא עיר אפילו תל ונקע וקמה קצורה ושיבולין מקיפות אותה אמרן בפרקין קמא (דף טו.) מהלך את כולה:

אלא לאו רבנן - ושמע מינה בחריבה מודו דהא על כרחך הא דנקט חריבה משום שיורא דשייר ולא תנא הניח נקט לה:

אף מערה ישיבה - ולאשמועינן דאפ"ה שבת אין הניח לא כר"ע:

והא כמערת צדקיהו קתני - ואין שם דיורין [דרין] דהא של מלך היתה א"נ השתא לית בה דיורין:

בבי כנישתא דבי אגובר - בית הכנסת גדול היה וכולו מובלע באלפים של תחום מברכתא והם לא היו חוששין להוליך העירוב עד סופו ולהניחו שם דסבירא להו כרבנן דכיון מונח באויר מחיצות מהלכין את כולו וחוצה לו אלפים:

גוו ביה טפי - העמיקו עוד להעמיד העירוב עד סופו ולהניחו שם:

כי היכי דלישתרו לכו טפי - דהא ממקום העירוב בעיתו למדוד:

פלגאה - חולק על חכמים אתה:

בעירובין לית דחש להא דר' עקיבא - דקי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב:

פרק שישי - הדר


מתני' הדר עם העכו"ם או עם מי שאינו מודה בעירוב - כותי כדאמר בפרק בכל מערבין (דף לא:):

אוסר עליו - לטלטל מביתו לחצר עד שישכור הימנו רשות שיש לו בחצר:

עד שיהו ב' ישראלים - דרין בב' בתים ואוסרין זה על זה ובאין לערב ביניהן הנכרי אוסר עליהן אבל על היחיד אינו אוסר ובגמרא מפרש . טעמא:

מעשה בצדוקי אחד - קסבר ר"ג צדוקי אינו כעכו"ם ולא דמי לכותי דגרי אריות הן ואינם גרים גמורים אבל צדוקי ישראל הוא ונהפך למינות ואינו מודה בתורה שבעל פה כיון דישראל הוא יכול לבטל רשותו בלא שום שכירות:

מעשה בצדוקי שהיה דר עמנו במבוי - וביטלנו רשותו:

ואמר לנו אבא מהרו והוציאו כליכם למבוי - והחזיקו בו כיון דקדש היום מיד כדי שלא יחזור בו:

עד שלא יוציא - כליו תחילה ויחזור ויחזיק ברשותו ויאסור עליכם וש"מ דאינו כנכרי דאי אגירו מיניה היכי מצי למהדר אע"ג דמפיק לא אסר דהא נקיט דמי:

מהרו ועשו צרכיכם במבוי - מבעוד יום דבשבת לא מהני לכו האי ביטול שמא יוציא ויאסור עליכם דקסבר רבי יהודה אע"ג דהחזיקו בני מבוי במבוי תחילה מצי לאהדורי ביה:



גמ' לא שנא חד - ישראל יחידי דר עמו:

שמה דירה - ויש לו רשות בחצר ונמצא ישראל המוציא לחצר מביתו שהוא מיוחד לו מוציא מרשות לרשות ורבנן גזרו שלא להוציא מרשות לרשות בלא עירוב דלמא אתי לאפוקי מרה"י לרה"ר:

הרי הוא כדיר של בהמה - ואין לו כח לאסור ור"מ קאמר לה לקמן בברייתא בשמעתין ורמינן מתני' עלה ומוקמינן בדליתיה וישראל אפי' כי ליתיה אוסר אלמא דירת עכו"ם לאו שמה דירה:

אלא דכ"ע לאו שמה דירה - אלא משום גזרה שמא ילמוד ישראל מעשיו של עכו"ם הטריחוהו והפסידוהו חכמים לישראל הדר עמו כדי שיקשה בעיניו ליתן שכר בכל שבת ושבת ויצא משם ובההיא גזרה פליגי ר"מ ור"א בן יעקב אי גזרינן ליה על ישראל יחיד הדר עם העכו"ם או לא:

ר"א סבר כיון דעכו"ם חשוד על שפיכות דמים - לא שכיח יחידי דדייר בהדיה ומילתא דלא שכיחא לא גזור בה רבנן ור"מ סבר יחידי נמי זימנין דדייר ומש"ה אמור רבנן אין עירוב מועיל כו':

ועכו"ם לא מוגר - לא יהא רוצה לשכור ויצא ישראל זה משם:

מאי טעמא - לא מוגר עכו"ם:

בריאה - חזקה שיתנה ישראל עמו למלאות כל המבוי כלים אם ירצה:

בן נח נהרג על הגזל - דהיא מז' מצות כדאמר בד' מיתות בסנהדרין (דף נו.) ואמר אזהרה שלהן זו היא מיתתן ואשמועינן ר' יוחנן דעכו"ם לא מחיל אפילו אפחות משוה פרוטה והוי גזל לדידהו:

לא ניתן להישבון - דגבי ישראל כתיב והשיב את הגזלה אבל בנכרי לא כתיב השבה הלכך כיון שעבר נהרג ואינו משלם:

במוהרקי ואבורגני - למלאות החצר בספסלין וקתידראות אם ירצה:

חצירו של עכו"ם - אע"ג שסתם חצירות פתוחין לתוכן בתים הרבה אין רשות נכרי חלוקה להיחשב רשות לכל אחד ואחד לבדו דדירת עכו"ם לא שמה דירה וישראל שאינו דר עמהן שנכנס לאחד מן הבתים בשבת מותר להוציא מן הבתים לחצר ולא הוי מוציא מרשות המיוחדת לעכו"ם זה לרשות שהיא לכולן:

ואם יש שם ישראל אחד - דר עמהן אוסר על כל ישראל להוציא מן הבתים לחצר מפני שהיא כחצירו:

ר"א בן יעקב אומר עד שיהו שני ישראלים - דרין בשני בתים ואוסרין זה על זה רשות העכו"ם חלוקה מהן ואוסר העכו"ם על בתיהם והן אוסרין על בתי העכו"ם מלהוציא לחצר דשויוה רבנן לדירת עכו"ם דירה כדאמר לעיל אבל בישראל יחידי לא שויוה רבנן לדירת עכו"ם דירה ולא הוה אוסר על ביתו של ישראל ולא ישראל אוסר על ביתו שאין חילוק רשות בעכו"ם:



אמר מר הרי הוא כדיר של בהמה - דנכרי לא אסר מידי וכי דייר ישראל גביה קאמר ר' מאיר דישראל אוסר על ביתו של עכו"ם אבל עכו"ם אינו אוסר על ביתו של ישראל והתנן כו':

הא דליתיה - לעכו"ם לא אסר ואם יש שם ישראל אחר אוסר על ביתו של עכו"ם ואפי' ליתא לישראל:

ה"ג לעולם קסבר דירה בלא בעלים לאו שמה דירה

וישראל דכי איתיה אסר - משום דירה דדירת ישראל שמה דירה:

כי ליתיה גזרו רבנן - משום כי איתיה אבל עכו"ם דאפילו כי איתיה לאו שמה דירה אלא משום שמא ילמד כו':

דאתי ביומיה - שהלך למקום קרוב ויבא בו ביום ואי שרית להו קודם שיבא מטלטלי נמי אחר שיבא ולא מסקי אדעתייהו: ל"א הכי גרסינן ואם יש שם ישראל אחר שדר ישראל עם ישראל אחר בבית אחד הרי זה העכו"ם אוסר עליו דהכי שכיח דדייר ורישא דקתני הרי הוא כדיר של בהמה בישראל הדר יחידי עמו דלא שכיח דדייר ואתא ר' אליעזר למימר עד שיהו דרין בשני בתים ומשום הכי מותבינן לר"מ וביחידי לא אסר והתנן כו' ואי אפשר לומר כן דהא משנינן הא דאיתיה הא דליתיה וכיון דבליתיה מוקמינן לה כי יש שם ישראל אחר דר עם חבירו בבית מאי טעמא אסר עכו"ם ועוד דבתוספת' (פ"ה) הכי גרסינן ואם יש שם ישראל אחר הרי זה אוסר מפני שהוא כחצירו ואי האי אוסר בעכו"ם קאמר מאי מפני שהוא כחצירו ועוד הא טעמא משום שמא ילמד הוא:

הלכה - דדרשינן לה בפירקא ברבים:

מנהג - בפירקא לא דרשינן אבל אורויי מורינן לה בבא לישאל ומאן דאמר נהגו אורוי נמי לא מורינן אבל אי עבדי לא מחינן בידייהו:

קיימא לן - ביבמות פ' החולץ בסופיה (דף מט:) משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי כלומר במקומות מועטין מוזכר במשנה אבל נקי הוא. דהלכה כמותו בכל מקום והכא אמר שמואל דהלכה כמותו ומשמע דפשיטא לן דהכי הילכתא:

מהו לאורויי תלמיד במקום רבו - כיון דלא תליא בסברא ומילתא פשיטא היא שרי או דילמא חוצפא הוא:

ביעתא - ביצה לאוכלה:

בכותח - שיש בו ניסיובי דחלבא דמלתא פשיטא הוא:

בעו מיניה מרב חסדא - אם מותר אם אסור ולנסותו היה מתכוין אם יורה במקום רבו:

ולא אורי - בשני דרב הונא רביה:

כגון מגלת תענית דכתיבא ומנחא - אלו ימים אסורין להתענות להכי נקט מגילת תענית שלא היתה דבר הלכה כתובה בימיהן אפילו אות אחת חוץ ממגילת תענית ולהכי קרי לה מגלה:

בכפרי - שם מקום ולא היה מקומו של רב הונא ומקומו בפומבדיתא ושתיהן בבבל:



חרתא - שם העיר:

דארגז - שם האיש שבנאה והוה אמגושי כך ראיתי בתשובת הגאונים:

סר סכינא - בדק סכין לטבח ולא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם ונמצא רבינא נוטל לו עטרת כבוד העיר ורב אשי רבו במתא מחסיא הוה והיא מבבל:

דהא רב המנונא אורי בחרתא דארגז - הואיל ולא היה רבו דר בה אע"פ שהיתה בבבל ואני לא הוריתי במתא מחסיא שהיא מקומך:

תלמיד חבר - חכם כמותו אלא שלמד ממנו דבר אחד או יותר:

לנפשיה - בודק סכין לשחוט בו הוא עצמו בהמה שלו ואין צריך להראות לרבו:

למחוזא - אתריה דרבא:

אנא מיזבן זבינא - כי אכילנא מהאי בישרא בדמי אנא זבין לה מינך הלכך לאו . לנפשאי אלא כשאר טבחא הוית לי:

עגלא תילתא - גדל שליש ואז הוא עומד בעיקר טעם בשרו כדתנן (ב"מ דף סח.) ומגדלין אותן עד שיהו משולשין ואמרינן נמי (שם דף סט.) מותר שליש בשכרך אלמא אורחיה עד שליש ל"א שלישי לבטן וקשה לי הא דאמר בעלמא (סנהדרין דף סה:) רב חנינא ורב אושעיא הוו עסקי בספר יצירה וכל מעלי שבתא איברי להו עגלא תילתא דהתם מאי שלישי לבטן איכא הא לא היה בבטן מעולם:

לא ליחוש לסבא - לרב אחא בר יעקב ובתמיהה קאמר:

דאתחילו בכבודו - מאחר שנאמר לו דניחוש לסבא והתחילו לדבר בכבודו לא היה לו לזלזל בדבר:

ואב"א שאני רב אחא בר יעקב דמפליג - הרבה מאד היה זקן וחכם:

ולאפרושי מאיסורא - ראה תלמיד אדם רוצה לעבור עבירה ורבו שם ושותק מותר לתלמיד לקפוץ ולגעור:

בצינתא - בדקל ואין משתמשין באילן משום שבות:

אמר ליה - רבינא לרב אשי הא מילתא דעבידת קמך השתא מי הויא אפקירותא חוצפה או לא:

אין חכמה וגו' - אין תורת חכמה וכבוד ותבונה ויועץ עומדת כנגד חילול השם:

בפניו אסור - להורות וחייב מיתה בידי שמים והא דרבא לאו לאפרושי מאיסור קאי אלא על הבא לישאל:

בפניו הוה - והאי דקתני רחוק ממנו שהיה רחוק מקומו ממקום רבו שלש פרסאות ומיהו כי אורי קמיה אורי:

והא רחוק ממנו קאמר - ואי הוראה לאו רחוק ממנו הוה מאי אתא רבי יוחנן לאשמועינן:

צפנתי אמרתך - כנסתי דברי מלהורות במקום שאהא חוטא עליהן:

צדק - דברי תורה:

עירא היאירי - רבו הוה כדכתיב היה כהן לדוד רב לדוד:

מורידין אותו מגדולתו - לעיל קאי אדזעירי במורה הלכה בפני רבו:

את אחי אבא צוה - דחלק כבוד למשה דכתיב אשר צוה ה' את משה והורה הלכות גיעול אך את הזהב:

איענש - לירד מגדולה שפסקו לו מקמי הכי:

דכתיב ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו - שהיה עתיד יהושע להיות צריך לישאל דבר הלכה מאלעזר:

ולא אשכחן - לאחר מיתת משה דאיצטריך ליה יהושע לאלעזר לשאול כלום:

מותיב - משיב דבר מורה הלכה:

לשאול - למיתה:

כלאם - ראויים הם לכך דהוי ליה כמורה הלכה:



וכתיב נון בנו יהושע בנו - ובתר יהושע לא חשיב בן:

לא נענש יהושע - להיות ערירי אלא שביטל כו':

ויהי בהיות יהושע וגו' - מדכתיב וחרבו שלופה בידו מכלל דלפורענות בא ועתה באתי דקאמר ליה הכי קא"ל על עבירה של עכשיו באתי ומדאיצטריך למימר על של עכשיו מכלל דאכתי הוה אחריתי ומאי היא הכי קאמר ליה אמש ביטלתם תמיד של בין הערבים בערב ביטלתם התמיד ועכשיו שחשיכה אתם מבטלים תלמוד תורה לפי שהיו עסוקים במלחמה ביום לא היה להן עת לעסוק בתורה אלא בלילה והדבר מוכיח שעל עסקי תלמוד תורה הוכיחו מדכתיב קרא אחרינא במלחמה של עי שהיתה אחריה וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק ואמר רבי יוחנן מלמד שלן בעומקה של הלכה:

וגמירי דכל זמן שארון ושכינה שרויין שלא במקומן כו' - ואותו לילה שהוכיחם המלאך היו מבטלים ת"ת בשביל שהיו אורבין על העיר ולא החזירו בערב את ארון למקומו בגלגל והוא הלילה שביטלו מפריה ורביה:

בקילעא - בחדר:

נשי עמי תגרשון - שבושין הן ממנו:

לחמן בר ריסתק - כך שמו:

בטילו רשותייכו - דמבוי לגבי חד מינייכו ואף על גב דאינהו אסורים להוציא מחצרותיהם למבוי כדתנן נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין אהני ליה מיהא לטלטל בכל המבוי כלים ששבתו בתוכו וכלים ששבתו בבית היחיד שבטלו רשותן אצלו דאי לאו הכי אסירי לטלטולי ביה כדאמרינן במס' שבת בפרק ר"א אומר אם לא הביא כלי (דף קל:):



דמערבי - ביניהן אף על גב דלא מהני:

דמכרזינן - הוו יודעין שאין עירובנו מועיל כלום ואין אנו מוציאין מחצרותינו למבוי ומה שאנו מטלטלין בתוכו בשביל שרה"י היא:

אכרזתא לדרדקי - וכי הכרזה זו מועיל לדורות הבאין שיראו אותן מטלטלין כאן ולא שמעו בהכרזה:

ליקריב לגביה - ישתדל עם הנכרי עד שיהא אוהבו וישאיל לו הנכרי מקום בחצירו לאתנוחי ביה מידי דכיון דהשתא דייר ישראל בחצר הנכרי הוה ליה האי ישראל כשכירו ולקיטו של נכרי:

ואמר רב יהודה אפילו - שכירו ולקיטו:

של נכרי אם ישראל הוא נותן עירובו עם בני מבוי ודיו - שכיר לעבודת כל השנה ולקיטו לימות הקציר והאסיף:

היו שם - בבית הנכרי:

חמשה שכירים ולקיטין - דרין בחדרים ובעליות שאילו היתה רשות שלהן היו צריכין לתת כולן בעירוב כדתנן במתניתין ומודין בזמן שמקצתן שרויין בחדרים כו' והשתא דרשותא דנכרי מהו לתת כולן בעירוב אם שכח האחד ולא נתן אוסר על בני מבוי מי אמרינן כי היכי דשוינהו ליה לשכיר וללקיט כבעלים להקל ולהתיר עירובו במבוי זה הוו נמי בעלים להחמיר או דלמא לקולא שווינהו רבנן כבעלים אבל לחומרא לא דכל בעירובין להקל והני דירה ודאי לאו דידהו היא:

מאי טעמא אמר מר הכי - זו נאה וזו אינה נאה:

הונה - כבודה של תורה וסופה להשתכח ממנו:

רועה זונות - נוטריקון זו נאה וארענה ואעסוק בה כדי שתתקיים בידי:

הדרי בי - לא אוסיף עוד:

המחזיק בנכסי הגר - מידי דתמיהה היא ותווהי בה אינשי לפי שבאו לו בלא יגיעה לפיכך אין מתקיימין אם לא על ידי מצוה:

יקח בהן ס"ת - במקצתם ובשכר אלו יתקיימו האחרים בידו:



בעל בנכסי אשתו - בעי למיעבד בהו מצוה דמילתא דתווהו בה אינשי נמי היא ושלטא בהו עינא בישא:

אפילו כותב בהו תפילין - .. נמי מיקיימו בידיה:

מאי קראה - דעל ידי דעבד בהו מצוה מיקיימי בידיה דכתיב וידר ישראל וגו' והחרמתי לשון הקדש ועל ידי כך נשמעת תפלתם ונפלו בידם:

ושינה כל שהוא - או זו או זו:

ניטפל לו רבי אלעאי - נתקרב אצל הנכרי:

מבגאי שמני - כך שמי:

אין מעבירין על האוכלין - המוצא אוכלין בדרך אינו רשאי לעבור עליהן ולהניחן שם:

שהולכין אחרי רוב עוברי דרכים - מדלא שרא ליה לר' אלעאי למיכלינהו דאחזקינהו בחזקת פיתן של נכרים שרוב עוברי דרכים נכרים הן:

שחמצו של נכרי - שאחר הפסח היה:

מותר בהנאה - כגון הכא דאיכא טובת הנאה לנכרי:

לזה שעמו - לר' אלעאי:

לסולמא של צור - מעלות הר גבוה:

אבל יותר מרביעית כו' - וכיון דיין האיטלקי הוה ומשכר טפי הוה ליה כיותר מרביעית:

רכוב שאני - דאין לו טורח הדרך:

לרמי בר אבא נמי - דאמר דרך מיל והכא תני שלש מילין לא תיקשי דרכוב שאני דאין לו טורח ולפיכך אין מפיגו כל כך:

תנאי היא - במסכת נדרים:

פותחין בחרטה - צריך לחכם למצוא פתח לשואל שיהא לו פתחון פה לומר לדעת כן לא נדרתי ואילו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי נודר ונמצא נדר נעקר מאליו:

אין פותחין - אין צריך לפתוח לו בחרטה אלא החכם עוקרו אע"פ שאינו מוצא לו טעם עקירה רבן גמליאל סבר כמאן דאמר פותחין לפיכך הוצרך ישוב הדעת לחשב איזה פתח ימצא לו:

כל הבוטה - הנודר נדר:

ראוי לדוקרו - דלמא לא מקיים ליה והיינו פתח דקאמר ליה אילו היית יודע שאסור לנדור וחייב מיתה אתה עליו כלום היית נודר ואמר ליה האיך לא:

אלא לשון חכמים מרפא - שמתירין לו נדרו:

פתיתין אין מעבירין עליהן - אלא נוטלין אותן דליכא למיחש לכשפים:

ואפתיתין לא עבדן - כשפים:

דשקלן באגרייהו - פתיתי לחם לעשות כשפים מדברים אחרים והכי קאמר נביא בשביל פיתותי לחם שנותנים לכן בשכרכן חיללתן את שמי בתוך עמי שהייתן עושות בהן כשפים לנביאי הבעל להטעות את עמי:



יכולני לפטור - לטעון על כל ישראל לפני הקב"ה דבר שיפטרו כולן מדינא לע"ל לומר שהן שיכורים ואין נתפשין על עונם:

מדין תפלה - אם דנין אותן על שלא היו מתפללין בכוונה יכול אני לפוטרן:

המפיק מגן - המעביר תפלת מגן אברהם שאינו אומרה:

בשעת גאוה - בשעת שיכרות אינו מתפלל:

סוגרין וחותמין צרות בעדו - שלא יבאו עליו:

שאינו מפיק איתמר - דהאי מפיק לישנא דגלויי הוא וה"ק כל שאינו מגלה תפלה בשעת שיכרות כלומר שאינו מתפלל:

אפיקי מים - גילויי הים כדכתיב ויגלו מוסדות:

מסר שינתיה לשמעיה - אמר לו הניחני לישן מעט וכשיגיע זמן תפלה הקיצני ר' חנינא דאמר אעבורי בעי לית ליה דרב ששת ואסור להתפלל עד שיעור מאליו:

בצר אל יורה - בדקתי אחר המקרא זה ואינו בכל הכתובים ושמא בספר בן סירא הוא:

יומא דשותא - רוח דרומית מנשבת בו וחזקה:

צלותא - דעת צלולה:

כיומא דאיסתנא - כשמנשבת רוח צפונית יום אורה הוא ונוח לכל כדאמר ביבמות בפרק הערל (דף עב.) מפני מה לא מלו ישראל במדבר מפני שלא נשבה בהן רוח צפונית אבל ביומא דשותא אמר התם לא מהלינן ביה ולא מסוכרינן ביה:

קריב כותחא - אפי' ציווי עבודה קלה היתה מבטלת אותי:

לא תנאי - לא הייתי שונה כמו ששניתי:

יומי דאריכי - ימים שהוא בקבר אריכי לישן וקטיני לעסוק בתורה ובמצות:

ונינום טובא - ונישן הרבה:

יזיף ופרע - היה קובע לו לשנות כך וכך פרקים ביום והיה רגיל לעסוק ביום ופעמים שהיה טרוד במזונותיו ביום ופורע קביעות עתו בלילה:

אל יתפלל ג' ימים - שאין דעתו מיושבת עליו מפני טורח הדרך:

ונהנה שם ימים שלשה - והדר ואבינה מכלל דעד השתא לא הויא בינה:

דאית ביה שיכרא - ריח השכר משכרתו:

דאית ביה הרסנא - משום ריחא:

המתפתה ביין - שמפייסין אותו על דבר ומתרצה כשטוב לבו ביין:

ריח הניחוח - ואמרן לעיל דריחא דומיא דמשתייא הוא וכתיב ויאמר אל לבו לא אוסיף וגו' דאירצי:

המתיישב ביינו - ששותה יין ואין דעתו מטרפתו:

ניתן בשבעים אותיות - כך חשבונו בגימטריא:

יצא סוד - וזה הואיל ולא יצא סודו שקול הוא כסנהדרין של ע':

לשלם בו שכר לרשעים - ששותין ושמחין ומקבלין עולמן בחייהם:

לאובד - רשע:

אינו בכלל הברכה - לא הגיע לסוף ברכה גמורה ואפילו הוא עשיר בדברים אחרים:

שניקח בכסף מעשר - שמותר ללוקחו בכסף מע"ש בירושלים הכל ניקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומלח בפרק בכל מערבין (לעיל דף כו:):



אם נשפך בביתו כמים - הוי בכלל ברכה ואי לא. לא:

אדם ניכר - אם הגון הוא:

בכוסו - אם דעתו מיושבת עליו ביינו:

בכיסו - כשנושא ונותן עם בני אדם אם באמונה הוא עושה:

בכעסו - שאינו קפדן יותר מדאי:

ישראל ונכרי בפנימית - שתי חצירות זו לפנים מזו והיה לו לבן פנימית דריסת הרגל על בן חיצונה:

ואסר - בחיצונה עד שישכיר:

בשילהי פירקיה - לאחר שסיים הדרשה:

כר"מ - דלא בעי שני ישראלים אוסרין זה על זה:

כרכיש רבה רישיה - הודה לדבריו:

למה לי ישראל בחיצונה - דבעינן שני ישראלים:

פנימי במקומו - בחצר הפנימית:

מהו - להוציא מביתו לחצר:

אמר להם מותר - אלמא לא אסר אלא בחיצונה שרשות שני ישראלים שולטת בה:

אוסרים זה על זה - והני לאו אוסרים זה על זה נינהו דהא אמרי רבנן בשילהי פירקין רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה משום דריסת הרגל ואף על פי שלא עירבה עמה:

ואלא - רב כר"ע ס"ל והוו להו שני ישראלים אוסרין זה על זה הלכך אסר נכרי עלייהו למה לי משום נכרי ישראל פנימי לחודיה נמי אסר על חיצון:

לעולם כר"א - משום הכי פנימי במקומו מותר וחיצון אסור משום דריסת הרגל דפנימי כר"ע וכיון דאסר עליה הוו להו בחיצונה שני ישראלים אוסרין זה על זה ומהני נכרי לבטל את עירובן אפילו עירבו ואי ליכא נכרי כי עירבו שרי:

דמירתת נכרי - להרוג את ישראל הדר עמו בפנימית דסבר אתי ישראל דחיצונה ותבע ליה מיניה ולא מצינו למימר ליה נפק אזיל ליה לבראי דאמר לי: אי הוה נפיק אנא חזא ליה:

תן לחכם ויחכם עוד - כי היכי דהתם אסור הכא נמי אסור:

איקלעו לההוא פונדק - דהוו דיירי ביה בההוא חצר תרי ישראלים וחד נכרי ששכר את דירתו מחבירו נכרי ואותו שבת לא היה שם אותו נכרי השוכר אלא נכרי המשכיר והיו יראים שמא יבא נכרי בשבת:

פונדק - יש בו חדרים פתוחין לחצר והאכסנאים נכנסים בהן ואוסרין זה על זה בשבת:

היכא דלא מצי מסליק ליה - משכיר לשוכר עד זמנו:

לא תיבעי לך - דודאי [לאו] ברשותיה הוא ולא מצינן למיגר מיניה:

נשכור - דספק דבריהם להקל:

דאתא נכרי בשבת - דמאתמול שפיר מצו לערובי דיורין דישראל דהוו ביה משום דנכרי לא אסר עלייהו היכא דליתיה ולא עירבו מאתמול ולא הוו (מצי) מטלטלי בחצר כי אתא נכרי אמרי מהו למיגר מיניה והדר נבטל רשות לגבי חד וההוא מיהו לישתרי להוציא:

מה מבטל רשות אפילו בשבת - כדתנן במתניתין בית הלל אומרים משתחשך כו':



לא מה מערב אפי' בפחות כו' - דלקולא אקשינהו רבי יוחנן ולא לחומרא דכל בעירובין להקל:

ומה מערב אפי' שכירו ולקיטו - דנכרי אם ישראל הוא כדאמר לעיל (דף סד.) נותן עירובו ודיו:

אף שוכר אפי' שכירו ולקיטו - דנכרי אם נכרי הוא משכיר רשות אדוניו לדיורי החצר:

אחד מערב ע"י כולן - כגון ב' חצירות ופתח ביניהן ובאו לערב זו עם זו אחד מוליך עירובה של זו לתוך של זו והוי שליח לחביריו כדתני' בהאי פירקא (דף עב:) חמשה שגבו את עירובן כשהן מוליכין אותו למקום אחר. אחד מוליך ע"י כולן:

חמשה - ישראל ששרויין עם הנכרי בחצר אחת אחד מהן שוכר מן הנכרי בשביל כולן:

תהי בה ר"א - בהא מילתא דאמרן לעיל ששכרו מן הנכרי ואח"כ ביטלו ותהי לשון מריח כמו בת תיהא דמסכת ע"ז (דף סו:) כלומר מעיין ומחשב לדעת טעמו של דבר:

כל מקום שאוסרין - זה על זה בלא עירוב ואם היו רוצין לערב יכולין לערב:

מבטלין - אם שכחו ולא עירבו מבטלין רשותן לאחד מהן והוי כוליה חצר דידיה ותהא מותרת לטלטל בכולה ובלבד שלא יוציאו מן הבתים לחצר אלא מביתו של אותו יחיד בלבד:

כל מקום לאתויי שתי חצירות זו לפנים מזו - דהיכא דלא עירבה פנימית לעצמה אסרה אחיצונה אפילו לרבנן דפליגי עליה דר"ע מודו דרגל האוסרת במקומה אוסרת שלא במקומה כגון בחיצונה משום דריסת הרגל שיש לה עליה ואם רצתה לערב עמה מערבין ואם שכחו ולא עירבו מבטלין בני פנימית רשותן לבני חיצונה אותו דריסת הרגל שיש לה עליה:

שתי חצירות - פתוחות למבוי או לרשות הרבים ופתח ביניהן מערבין אם רוצין ואם לא עירבו זו עם זו זו מותרת לעצמה וזו מותרת לעצמה:

אין מבטלין - אם הוצרכו לטלטל מזו לזו אין מבטלין רשות של זו לזו דלא תקון רבנן ביטול רשות אלא היכא דאסרי עלייהו:

לאו לאתויי נכרי - שדר עם שני ישראלים בחצר שאוסרין אותו שני ישראלים זה על זה ואין יכולין לערב בשביל הנכרי וקאמרינן דאין מבטלין:

ואי אתא נכרי מאתמול - אמאי קרי להו אוסרין ואין מערבין הא מצו לעירובי ולמיגר:



אלא לאו דאתא בשבתא - אלמא ביטול רשות לא תקון אלא היכא דחזו לערובי מאתמול:

הא שמעתא - דשמואל דאמר בשתי חצירות זו לפנים מזו שיוכל לבטל דריסת רגלם לחיצונה:

את אמרת ניהלן - רב יוסף חלה ושכח תלמודו וקא מדכר ליה אביי תלמידו:

אין ביטול רשות בחורבה - בית מכאן ובית מכאן וחורבה ביניהן וב' הבתים פתוחים לה ואסור להשתמש בה אא"כ עירבו אין מבטלין רשותן זה לזה להתיר את האחד להכניס ולהוציא מביתו לחורבה דלא שרו רבנן ביטול רשות אלא בחצר שלפני הבית דאקילו בה רבנן דהוי עיקר תשמישתייהו התם:

מתוך שאוסרין - בני פנימית על בני חיצונה משום דריסת הרגל מבטלין להם דריסת רגלם אם לא עירבו בני פנימית אפילו לעצמה דהויא רגל האסורה במקומה ואוסרת שלא במקומה עד שתבטל:

אנא אמינא משמיה דשמואל הכי - בתמיה:

והאמר שמואל אין לנו בעירובין - להוסיף היתר:

אלא כלשון משנתנו - ובמשנתנו (דף סט:) תנן אנשי חצר ששכח אחד מהם כו' נתנו לו רשותן כו' אלמא בחד חצר תנן ביטול ולא בשתי חצרות והאי סיומא דאנשי חצר ולא אנשי חצירות לאו שמואל קאמר לה אלא רב יוסף קא דייק לה ממילתא דשמואל:

שהמבוי לחצירות כחצר לבתים - במתניתין דפירקין היא וקא דייק שמואל בלישנא דחצירות ובתים ויליף מיניה לקמן דלא מיקרי מבוי להיות ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצירות פתוחין לתוכו שתי חצירות למבוי ושני בתים לחצר:

אבל חורבא דחדא תשמישתא לתרוייהו - ואסרי אהדדי אימא ליבטלו:

מתוך שאוסרין - אם לא עירבה פנימית לעצמה דהויא רגל האסורה במקומה אפי' רבנן מודו דאוסרת שלא במקומה:

מבטלין - דריסת רגלם לחיצונה ומותרין בני חיצונה לעצמן:

ופעמים אין מבטלין - ואע"ג דאוסרין:

נתנו את עירובן בחיצונה - כן דרך כשמערבין שתי חצירות יחד עירוב שעירבו חצר זה לעצמה להתיר דיורין שבתוכה. מוליכין לתוך חבירתה ואין עושין עירוב אחר:

שתיהן אסורות - ולא מהני להו ביטול וטעמא מפרש לקמן ואזיל:

נתנו עירובן בפנימית - בני חיצונה מוליכין עירוב שביניהן המתירן לחצירן ונתנוהו לתוך הפנימית:

שתיהן אסורות - ואין ביטול מועיל:

פנימית מותרת - על ידי ביטול שביטלו להן אותן בני חיצונה שנתנו עירובן לתוכה והרגילה עירובן להיחשב כדיורי פנימית ואוסרין עליהם משום דהויא רגל האסורה במקומה בשביל ההוא דשכח ולא עירב ואוסרת שלא במקומה הואיל והרגילה העירוב שם ומודה שמואל בהא דמבטלין אותו הרגל שהרגילו עירובן לתוך הפנימית ומשתריא פנימית לעצמה:

האי בר פנימית - ששכח ולא נתן בעירוב למאן ניבטיל:

ליבטיל לבני פנימית - רשות חצירו דתיהוי פנימית מיהא שריא לעצמה וחיצונה תיאסר מפני דריסת רגלו של זה שאסורה במקומה:

ליתא לעירובייהו גבייהו - ולכשיבדלו מן החיצונה הרי הן בלא עירוב וכולן אוסרין זה על זה:

ליבטיל - נמי דריסת רגלו לבני חיצונה ורשותו לבני חיצונה דאסתלק ליה לגמרי והרי כולן מותרין:

אין ביטול רשות - מבן חצר זו לבן חצר אחרת לשמואל ואע"ג דאסר עלייהו ואי קשיא ליבטלו בני פנימית רשות חצירן לגבי האי דלא עירב ויהא הוא רגל המותר במקומו דהא יחיד הוא ואינו אוסר על חיצונה ותשתרי חיצונה לאו מילתא היא דהא דכיון דבטלי רשותייהו לגביה הוי להו אינהו רגל האסורה במקומה כדתנן נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין ואסרי החיצונה ואע"ג דעירבו בהדה הא בטיל עירובייהו מכי איסתלקו להו מרשותא דפנימית ונהי דאין להן רשות להוציא מבתיהן לחצר מ"מ דריסת הרגל יש להן בפנימית ובחיצונה וא"ת יבטלו אף דריסת רגלם לחיצונה אין ביטול רשות מחצר לחצר:

איכא פנימית דאסרה עלה - שהרי בטל העירוב בשביל זה והוי לה פנימית רגל האסורה במקומה דליתיה לעירובה לגבה:

ליבטיל לבני פנימית - אף לבני פנימית:

האי בר פנימית למאן ניבטיל כו' איכא חיצונה דאסרה עלה - שעירוב מרגילה לתוכה:

אין ביטול רשות מחצר לחצר - כלומר אין ביטול רשות מבן חצר זו לבן חצר אחרת כיון דפנימית אסורה חיצונה נמי אסורה מפני רגל האסורה במקומה שאוסרת עליה ועוד שאין עירובה אצלה:



שכח אחד מן החיצונה ולא עירב - בהא מודי שמואל דמבטלי בני חיצונה לבני פנימית אותו רשות שבא להן לתוכן ע"י הרגל עירובן משום דאמר לה לתקוני שתפתיך ולא לעוותי והכי מפרש לה בסוף פירקין והא דבעינן ביטול אליבא דרבי עקיבא אמרה רבא למילתיה דאי לרבנן בלאו ביטול נמי אמרה לה פנימית הכי ועקרה לה לעירוב משום דמעוותי בה אבל ר"ע אמר דבעיא לבטולי בשילהי פירקין וכי שכח בן פנימית ליכא למימר הכי דליבטל לבני פנימית ותיחוד דשא ותשמש דלא מצי למימר לתקוני שתפתיך ולא לעוותי שהרי תחילת העיוות ע"י בן פנימי בא:

כמאן כר' אליעזר - רבא קא מהדר ליה לרב הונא כמאן קאמרת למילתך כר"א דאמר אינו צריך כו' בשילהי עושין פסין אוקימנא הכי:

ממתנייתא דרב ששת - שהיו משניות סדורות לו וירא רב חסדא שלא יקשה ממשנה על משנה ויאמר לו לתרצן:

מפלפוליה - חריף וסבר היה ביותר ועמוק בשאילותיו:

והקיפום - סתמו רה"ר מכאן ומכאן ונשאר לפני ב' הבתים כעין חצר שהבתים פתוחות לה:

מהו - שיבטל זה רשותו לזה ויהא מותר להוציא מביתו לכאן דהא קיי"ל בפירקא תניינא (דף כ.) כל מחיצות הנעשות בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה וכ"ש הכא דנכרים עבדוה:

אליבא דמאן דאמר אין ביטול רשות מחצר לחצר - ואוקימנא טעמא משום דאין אוסרין ואין מבטלין ואע"ג דאי בעו לעירובי הוו מערבי אלמא תרתי בעינן אוסרין ומערבין:

לא תיבעי לך - דכ"ש דהכא לא הא ולא הא דלא הוו אוסרין זה על זה אתמול ולא תורת עירוב היתה לכאן:

כי תיבעי לך אליבא דמאן דאמר יש ביטול - ואע"ג דאין אוסרין מאי מי אמרינן התם הוא דאי בעו לערובי הוו מערבי ואע"ג דתרתי ליכא חדא מיהא איכא אבל הכא דאפילו חדא ליכא לא או דילמא מדאהא לא קפיד אהא נמי לא קפיד:

אין מבטלין - דחדא מיהא בעינן:

מת נכרי בשבת - הא נמי בעא מיניה שני ישראלים ונכרי הדרים בחצר ולא שכרו ולא עירבו ומת נכרי בשבת מהו לבטל זה לזה:

אליבא דמ"ד - לעיל בפירקין (דף סה:) היכא דאתי נכרי בשבת שוכרין הימנו ואח"כ מבטלין לא תיבעי לך:

השתא תרתי עבדינן - שכירות וביטול חדא מיבעיא:

אני אומר מבטלין - ולא דמיא לההיא דלעיל דהכא אי בעי מיגר וערובי מאתמול מצי עבדי:

והמנונא אמר אין מבטלין - כיון דאי בעו ערובי מאתמול לא מצי עבדי בלא שכירות אין ביטול אלא במקום עירוב:

בההוא ניחא ליה - משום דאיכא אוירא טפי ממבוי:

דאולפנא - ששמע מרבו ורבו מרבו:



אפי' פתוח לקרפף - ניחא ליה ביה טפי דאיכא אוירא טפי ממבוי ואינו אוסר על בני מבוי:

נכרי בית סאתים אוסר - אם היה לו פתח לקרפף בית סאתים ופתח למבוי עדיין אוסר על בני מבוי דאוירא דקרפף לא נפיש אבל אם יותר מבית סאתים נפיש אוירא ובההיא ניחא ליה ואינו אוסר:

ישראל - שיש לו פתח לקרפף ופתח למבוי ושכח ולא עירב במבוי אם קרפף בית סאתים הוא שראוי להשתמש בו אינו אוסר על בני מבוי ואע"ג דלגבי נכרי חשיב זוטרא לגבי ישראל נפיש דהא בשבת ליכא הוצאת משואות יתירין וסגי בהכי ונפיש אוירא ממבוי אבל יותר מבית סאתים דכרמלית הוא כגון שלא הוקף לדירה כיון דאסיר ליה לאישתמושי לא ניחא ליה ביה ואוסר על בני מבוי:

פתוח לקרפף מהו - אנכרי קאי ואמילתיה דרב יהודה:

הזורק לתוכו - מרה"ר:

חייב - חטאת ואע"ג דלענין איסור טלטול שויוה רבנן כרמלית שאסרו לטלטל בתוכו אלא בד' מדאורייתא רה"י גמורה היא דמחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין ומש"ה אסרי רבנן לטלטולי:

ים - כרמלית הוא:

אין מטלטלין לא מתוכו לים - אפילו בד' אמות משום דכל גבוה עשרה ורוחב ד' הוי רה"י:

פחות מכאן - שאינו גבוה עשרה כרמלית היא כים ומטלטלין מזה לזה תוך ד' אמות:

עד כמה - יהא רחב סלע:

עד בית סאתים - אבל טפי לא ולקמיה מפרש אהייא קאי:

אי נימא אסיפא - אפחות מעשרה תרוייהו כרמלית נינהו לא שנא רחב ולא שנא קצר:

הא יותר מבית סאתים - בטל תורת רה"י מיניה והוי כרמלית אפי' לקולא ואף על גב דגבוה עשרה:

לעולם ארישא - ולאו אמתוכו לים קאי אלא אדיוקא קאי והכי קא דייק הא בתוכו מטלטלין דהא רה"י היא עד כמה עד בית סאתים אבל טפי לא דשויוה רבנן ככרמלית לענין טלטול משום דמחוסר דירה ומיחלף ברה"ר מיהו לענין מתוכו לים רה"י היא:

רב אשי אמר לעולם ארישא - ולאו אדיוקא קאי ואפי' לענין מתוכו לים נמי כרמלית שויוה ושרי מיהו לר' יוחנן לא תיקשי דודאי לענין חיובא מדאורייתא רה"י היא ומאי טעמא שרו רבנן לטלטולי מניה לכרמלית משום דאיסור טלטול מרשות היחיד לכרמלית מדרבנן הוא דהם אמרו זאת והם אמרו עוד איסור אחר וראו שאין שניהם עומדים כאן וביטלו זה מפני זה וכדמפרש:

הם אמרו קרפף יותר מבית סאתים אין מטלטלין בו - דשויוה כרמלית לענין טלטול משום דמיחלף ברה"ר ומיהו אסור לטלטל מרה"ר לתוכו ומתוכו לרה"ר כדר' יוחנן דמדאורייתא רה"י היא:

והם אמרו אין מטלטלין מרה"י לכרמלית - משום דלא ליתי לטלטולי מרה"י לרה"ר ובהאי רה"י שהיא ביותר מבית סאתים לא גזור מאי טעמא בית סאתים דשרי לטלטולי בכוליה כי אסרינן ליה לטלטולי מיניה לכרמלית לא אתיא מיניה חורבה אבל טפי מבית סאתים אי אסרת מתוכו לים תוך ד' אמות אתי למימר רה"י גמורה היא אפי' מדרבנן ומטלטלי בכולה ומיעקרא אידך תקנתא דרבנן ובטלו הא מקמי הא:

ומאי שנא - דאלים הך תקנתא טפי מהך השתא נמי קא מטלטלי מרשות היחיד לכרמלית:

תוכו שכיח - וכי שרי ליה לטלטולי בגווה חזו ליה עלמא ומיחלף ברה"ר:

מתוכו לים לא שכיח - ולא גזרו רבנן במלתא דלא שכיחא ואע"ג דבשאר רה"י לכרמלית גזור רבנן הנהו שכיחן אבל הני תרתי כחדא יותר מבית סאתים ומתוכו לכרמלית לא שכיח:

דאישתפך חמימיה - שהיו רוצין למולו והחמו לו חמין מבערב ונשפכו היום:

מגו ביתאי - מביתיה דרבה והתינוק היה בבית אחר באותה חצר:

נסמוך אשיתוף - דמבוי דתנן (לקמן עג.) במתני' אם נשתתפו במבוי מותר כאן וכאן במבוי ובחצירות אף על פי שלא עירבו:

בדאורייתא מותבינן תיובתא - באיסור של תורה וחכם מורה בו היתר ויש בתלמידים שיודע להשיב. ישיב קודם מעשה שלא נעבור על דברי תורה אבל בדרבנן כגון עירובי חצירות שבקינן לחכם לעשות כהוראתו:

והדר מותבינן - ליה ללמוד אם יפה הורה:

הזאה - על הטמא אינה אסורה בשבת אלא משום שבות:



מה הזאה שבות ואינה דוחה שבת - ואפי' במקום מצוה כגון לשחוט פסחו כדתנן בפסחים בפרק אלו דברים (ד סה:):

תרי גברי רברבי כרבנן - כגון אתה ורבה דדייריתו ביה:

מר - רבה אין כבודו לחזר על בני המבוי ולגבות:

אינהו - שאר בני המבוי לא משגחי:

אקני להו - משלי ריפתא בסלא בדיבורא דליכא טרחא ויהו כולן זוכין בו לשם שיתוף:

כיון דאי בעו מינאי - אם אחד מהן היה צריך לאכול מן השיתוף והיה שואלו ממני אין יכולת בידי לוותר משלי בכל שבת לכך נמצא שאין בלבי להיות בו חלק גמור ובטל השיתוף:

שביקש יין ושמן - משל שיתוף:

רביעתא דחלא - חומץ:

בחביתא - באחת מחביותיך דמידי דלית ביה קפידא הוא ועיקר שיתוף ביין כדאמר בהאי פירקא (דף עא:) ויניח החבית בחצר ויסמוך על רביעית שבה לשום שיתוף לצורך כל השנה כולה שמניחין שיתוף בחצר:

אין משתתפין באוצר - בדבר האצור כגון חבית של יין או פירות המכונסין אין סומכין על מה שבתוכן משום דאין ברירה איזהו של שיתוף וכי מסתפק ממנו איכא למימר אזל ליה שיתוף:

כולן טמאין - כל הכלים הנתונין בעובי האסקופה טמאין ואע"פ שאינם באהל המת מפני שאין אנו יודעין באיזו פתח יוציאנו ופתח שעתיד לצאת בו מיטמא מיד וטעמא ליכא אלא הלכות טומאה הכי גמירי לה ואפי' חלונות של טפח על טפח טמאין דכיון דכולן סתומין לא מוכחא מילתא בהי מפיק ליה:

נפתח אחד מהן - ודאי בההוא מפיק ליה: פחות מד' על ד' אינו חשוב להציל על השאר:

עד שלא ימות - דלא נחתא להו טומאה אשאר פתחים אבל משימות המת כבר נטמאו הכלים ולא אמרינן הוברר הדבר דמעיקרא נמי דעתיה לאפוקי בהאי פיתחא אלא נחתא להו טומאה ואפי' כלים הבאין (לשאר פתחים) שם לאחר מחשבה טמאים דכיון דנחתא להו טומאה תו לא סלקא מינייהו במחשבה עד דעביד להו מעשה ממש דפתח ליה להאי ומהני לטהר את האחרים מכאן ולהבא כדקתני לעיל נפתח אחד מהן כו':

וב"ה אומרים אף משימות המת - דאמרינן יש ברירה דמאתמול דעתיה בהאי פיתחא ולא נחתא טומאה לאחריני ואפי' כלים דקודם מחשבה טהורין:

נישיילה לאימיה אם צריכה - לצורכה חמין נחים ליה נכרי אגב אימיה דקי"ל חיה אחר שבעה אפי' אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אבל עושין לה ע"י ארמאי:

הא אכלה תמרי - כלומר הא חזינן דאינה צריכה חמין לשתות דהא צונן נמי אכלה:

תונבא - אשדורדישי"ן ואוכלת ואינה יודעת מה:

פנו לי מאני - בחצירו של רבא היו חמין והתינוק נשפכו חמיו בחצר אחרת ופתח ביניהן ולא עירבו שתי חצירות יחד ולרבא היו בביתו חדרים פנימיים שאינן פתוחין לחצר והן לצניעות והנשים יושבות שם ובי גברי הוה פתוח לחצר ותנן במתני' המבטל רשות חצירו אסור להוציא מביתו לחצר דהא לאו דידיה הוא. הלכך פינה כליו מבי גברי כדי שלא יבא להוציא משם לחצר והלך וישב בחדרים הפנימיים וביטל רשות חצרו לבני חצר האחרת ויביאו חמין מחצירו לחצירן:



ניתיב מר אדוכתיה - דמדקאמרת פנו לי מאני גלית אדעתך דמאחר שתבטל רשותך אין לך היום היתר בחצר והיינו כשמואל דאמר לקמן אין מבטלין וחוזרין ומבטלין דאי לאו כשמואל סבירא לך ליתיב מר אדוכתיה ובטל להם רשות חצרך שעה אחת עד שיקחו החמין ויחזרו הם ויבטלו לך אותו הרשות ויחזירו לך חצרך:

דהא אמר רב מבטלין וחוזרין ומבטלין - שנים הדרין בחצר אחת ולא עירבו מבטל זה רשותו לזה עד שיעשה צרכיו ויחזור זה ויבטל לזה:

מר נמי לא ליבטיל - דהא מחצר לחצר הוא:

התם - דאין חוזרין ומבטלין טעמא לאו משום דה"ל כבן חצר אחרת אלא משום דלא ליהוי מילי דרבנן:

כחוכא - שחוק:

ואטלולא - ליצנות:

רב דאמר כרבנן - דאמרי במתני' ביתו אסור להכניס ולהוציא לו ולהם דאמרי המבטל רשות חצירו לא ביטל רשות ביתו אלמא לא מסתלק ליה לגמרי ולא הוה ליה כבן חצר אחרת:

ושמואל כרבי אליעזר - דאמר בפרק עושין פסין (לעיל דף כו:) ביתו מותר להכניס ולהוציא להם מאחר שביטל רשותו דרשות ביתו נמי ביטל:

אבל לענין איסתלוקי - לשוויה נפשיה כבן חצר אחרת דלא לימצי למהדר וקבולי רשותיה מי אמר:

אבל מאי דבטיל מיהא איסתלק לגמרי - מן החצר שביטל בפירוש ודאי איסתלק וה"ל כבן חצר אחרת:

מי שנתן רשותו - לבני חצר מפני ששכח ולא עירב ולאחר שביטל הוציא מביתו לחצר אוסר על בני חצר דהדר שקליה לרשותיה:

ר"מ - דאמר אפילו בשוגג הדרא ליה רשותיה סבר לא מסולק הוא וגבי ביטול נמי חוזרין ומבטלין והדרא ליה:

לא דכ"ע אין חוזרין ומבטלין - דאיסתלק ליה ובדין הוא דבשוגג לא הדרא ליה אלא ר"מ קניס שוגג אטו מזיד ובמזיד כולהו מודו דאף על גב דאיסתלק ליה כיון דהדר הדר דהא לא זבניה וכגון שלא החזיקו בני מבוי במבוי לאחר ביטול קודם חזרה:

צדוקי מאן דכר שמיה - מי קאמר ת"ק דבעי למיגר דפליג רבן גמליאל ואמר דיכול לבטל:

הרי הוא כנכרי - דאינו יכול לבטל בלא שכירות:

והוציאו את הכלים - והחזיקו במבוי ושוב לא יוכל לחזור מביטולו וכשקדש היום עסקינן דחזקה דמבעוד יום לא מוכחא:

והתניא - בניחותא דפליגי רבנן בצדוקי:

עד שלא יוציא - כליו במבוי ויחזור ויטול את רשותו:

ועשו צורכיכם - מבעוד יום עד שלא תחשך קסבר ר' יהודה דלא פליג רבן גמליאל אלא צדוקי כנכרי ס"ל ואין יכול לבטל ולקמן פריך והתנן לרבי יהודה עד שלא יוציא אלמא לר' יהודה אליבא דרבן גמליאל יכול הוא לבטל ובהא הוא דפליג רבי יהודה דקסבר לאחר חזקה נמי יכול לחזור בו:



אימא אינו אוסר - לר"מ:

והתניא - בניחותא:

עד שלא נתן כו' - אישראל שלא עירב קאי:

יכול לבטל - אע"ג דמומר הוא לחלל שבת יכול לבטל:

במזיד אין יכול לבטל - קסבר ר' יהודה מחלל שבת אין יכול לבטל בלא שכירות:

אוסר - דהדר שקליה לרשותיה ובשוגג נמי קנסו שוגג אטו מזיד:

במה דברים אמורים - ר"מ קאמר לה דאילו ר' יהודה ללישנא דמתני' קאמר דלא מהניא חזקה וללישנא דברייתא דקאמר ר' יהודה עד שלא תחשך טעמא לאו משום דלא מהניא חזקה הוא אלא משום דקסבר הרי הוא כעובד כוכבים וגבי ישראל שביטל איכא למימר דאפי' לר' יהודה מהניא חזקה ובמה דברים אמורים דברי הכל הוא:

והא אנן תנן - לר' יהודה עד שלא יוציא אלמא מהני ביטול כל כמה דלא הדר ביה ובחזקה הוא דפליג דקסבר לא מהניא:

ואיבעית אימא - מתני' דמשמע צדוקי מבטל במומר לחלל בצנעא:

גילוי פנים - חצוף:

מומר הוי - בתמיה וכי משום גילוי פנים חשיב ליה מומר:

מומר בגילוי פנים - בפרהסיא:

כר' יהודה - דלר"מ מומר לחלל שבת בפרהסיא מבטל:

בחומרתא דמדושא - טבעת שחותמה ממין אחר ואמרי' במסכת שבת (דף נט:) היא של אלמוג וחותמה של מתכת אסור לצאת בה חומרתא חותם מדושא לא אתפרש ובדקתי במס' שבת ולא נשנית שם לענין שבת אלא לענין טומאה ואומר אני חומרתא דמדושא קשר של בושם אחד ממיני הבשמים וכי האי גוונא אמרי' בשבת (דף סב.) דאין יוצאין בחומרתא דפילון וחייב עליו חטאת משום דמשאוי הוא ואינו תכשיט אדם:

כגון זה - שמחלל שבת בצנעא:

איזהו ישראל מומר - דחשבינן ליה מומר לכל מילי:

ר' מאיר ורבנן - במס' בכורות בפר' עד כמה (דף ל:):



עד דהוי מומר לע"ג - דההוא ודאי חשוד לכל מילי דאמר מר חמורה ע"ג שכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה דכתיב וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה ובע"ג משתעי קרא בהוריות (דף ח.):

אמר רב נחמן - איזהו ישראל מומר דקאמר רב הונא לעיל לענין ביטול רשות קאמר:

בשוק - בפרהסיא ואע"ג דמחלל בצנעא:

כיצד - אישראל קאי:

רשותי קנויה לך - או רשותי מבוטלת לך:

לזכות - בקנין סודר:

רב אשי אמר - לעולם מומר דקאמר רב הונא לכל מילי קחשיב ליה מומר וכרבנן ס"ל והאי תנא הוא דאלימא ליה שבת כע"ג:

אדם כי יקריב מכם פרט למומר - דאין מקבלין קרבנות דמכם משמע מקצתכם:

מכם - מדכתיב האי מיעוטא גבי ישראל ולא כתיב כי יקריב מן האדם קרבן ש"מ בישראל הוא דחלק ומיעט מומר:

ולא באומות - שמקבלין קרבן מכולם כדתניא איש מה ת"ל איש איש לרבות את הנכרים שנודרין נדרים ונדבות כישראל בהכל שוחטין (חולין דף יג:):

להביא בני אדם הדומין לבהמה - רשעים שעשו עצמן כבהמה שאינה מכרת את בוראה מקבלין מהן קרבן:

מקבלין קרבנות - של נדבה מפושעי ישראל דהאי קרא בנדרים ונדבות משתעי דכתיב כי יקריב:

כדי שיחזרו בתשובה - דאי דחינן להו בידים תו לא הדרי:

והמנסך את היין - לע"ג:

אלא לאו הכי קאמר - מקבלין קרבנות מפושעי ישראל המומרים לדבר אחד:

חוץ מן המומר לנסך את היין או לחלל שבת - דכמומר לכל התורה דמי דאימעיט ליה מכם ולא כולכם:

מתני' ביתו אסור להכניס ולהוציא - מביתו לחצר בין הוא בין שאר בני החצר ובגמרא מפרש כשביטל להן רשות שהיה לו בחצר ולא ביטל להן רשות ביתו הלכך הוה ליה רשות ביתו רשות דידיה וחצר רשותא דידהו:

ושלהם - בתים שלהן מותרין להוציא מהן לחצר בין הוא בין הן דהא בתים שלהן וחצר רשות אחת הן:

נתנו לו - הם רשות חצרן:

הוא מותר - להוציא מביתו לחצר:

והן אסורין - אפי' מביתו לחצר ואע"ג דרשות אחת הן ובגמרא מפרש טעמא:

היו שנים - ששכחו ולא עירבו ושאר בני חצר בטלו להן רשותן שניהן אוסרין זה על זה מפני שהוא של שניהן והבתים מיוחדין כל בית לבעליו ואין מוציא מרשות המיוחדת לו לרשות שלו ושל חבירו:

הרי זה אוסר - דמיהדר ומשקל רשותא הוא וחזר בו מביטולו:

גמ' הא חצירו - רשות שהיתה לו בחצירו שריא לבני החצר ומותר להן להוציא מבתיהן לחצר כדקתני מתניתין להדיא:

אי דבטיל - רשותו לבני חצר:

ביתו אמאי אסור - הרי נתן להן ביתו ונסתלק:

ואי דלא בטיל - מידי רשות חצירו מאן שרייה:

וקסברי רבנן - תנא דמתני' דסתמא היא ופליגא אדר' אליעזר דאמר בפרק עושין פסין (לעיל דף כו:) ביתו אסור להכניס ולהוציא לו אבל להם מותר דהמבטל רשות חצירו רשות ביתו ביטל:

דהוי אורח לגבייהו - כיון דמביתו לא מפיק אע"ג דמשתמש בחצר לא מיהדר ומשקל רשותיה הוא אלא כשאר אורחין:

והן אסורין - אפי' מביתו לחצר דכיון דמשתמשי בחצר אע"ג דלאו מבית דידהו מפקי הוה ליה משקל רשותא דחמשה לגבי חד לא דמו לאורחין:

חמשה - לאו דוקא:

שמע מינה מבטלין כו' - דמשמע נתנו לו רשות ארישא קאי דקתני ושלהן מותר לו ולהן דבטל להם רשותו חזרו הם ונתנו לו רשותן הוא מותר:

היו שנים - ששכחו ולא עירבו עם השאר ובטלו להן חבריהן רשותן אוסרין שניהן זה על זה:

פשיטא - דאי הוו תרוייהו לחודייהו מעיקרא הוו אסרי אהדדי:

לא צריכא דהדר חד ובטיל לחבריה - רשות עצמו ואת חלקו ברשות שבטלו להן חבריהן:

מהו דתימא לישתרו - דהוו להו כחמשה ששרויין בחצר ולא עירבו דמבטלי רשותא לחד מינייהו:

קמ"ל - דלא דמי דאילו התם כל חד וחד מבטל ליה רשותיה אבל הכא כיון דשאר בני חצר לאו להאי דפייש לחודיה בטלי אלא לתרוייהו כי הדר חד ומבטל לאידך רשותא דידיה מצי לבטולי רשותא דאקני ליה חבריה לא מצי לבטולי דכיון דבעידנא דבטלי להו הנך קמאי רשותייהו אפ"ה לא הוה להאי מבטל שריותא בהאי חצר משום דאסרי אהדדי אשתכח דבטול דקמאי לא אהני וכי הדר מבטל האי לא מצי לאקנויי רשותא דידהו דהא לא קנייה:

נותן תנינא - ושלהם מותר לו ולהן ואי לאו דבטיל ליה אמאי משתרו:

נוטל תנינא - נתנו לו אלמא יחיד נוטל רשות:



ליגזר - דאי מבטלי אינהו ליחיד אתו למימר נמי יחיד מבטל לשנים:

ואין נוטלין רשות למה לי - הא תנא ליה היו שנים אוסרין זה על זה:

לא צריכא - משנה יתירה לאשמועינן דאפי' אמרו ליה קמאי קני על מנת להקנות והדר איהו ובטיל לחבריה לא משתרי האי בתרא דמהו דתימא שליחא שווינהו קא משמע לן כיון דלא קנה איהו לאשתרויי לא מצי לאקנויי:

אחד שלא עירב כו' - כגון ג' דיורין בחצר השנים עירבו והשלישי לא עירב מבטל לאחד מן המערבין ומותר דהאי בהדי חבריה עירב אלמא אין צריך לבטל אלא לאחד דכולהו הוו כחד:

ושנים שלא עירבם נותנין רשותן לשנים - הדרים עמהן ועירבו או ליחיד שלישי הדר עמהן ולא עירב לא הוא ולא הן:

אבל אין אחד שעירב - עם אחד נותן רשותו ליחיד שלישי שדר עמהן ולא עירב דכי בטיל ליה איהו רשותיה אכתי איכא חבריה דאסר עליה:

לשנים שלא עירבו - כדאמרינן לעיל שנים אין נוטלין רשות:

דהוה ומית - ועל כרחך דרבה בשיירא שחנתה בבקעה והקיפוה חצר ונטו שם איש אהלו מוקי לה דכי מת אין ליורשיו שם כלום דאי בחצר ממש הא איכא יורשין וכיון דאילו הוה אבוהון קיים הוה אסר אינהו נמי אסרי:

תדע - מרישא דהוה ומית עסקינן דאי איתיה צריך להאי לבטוליה ליה:

סיפא דרישה - מרישא דמתניתא עד אבל כו' חדא בבא היא הלכך סיפא דההיא קרי ליה סיפא דרישא:

לאחד לא - דצריך לבטל לכל אחד ואחד:

אי הכי ליתני לאחד שעירב - כדתנא ברישא ואנא ידענא דתרי נינהו דאין עירוב בלא שנים:

או לאחד שלא עירב - סיפא דההיא היא דהכי תנא: לשנים שעירבו או לא' שלא עירב:

אחד שלא עירב כו' - השתא מפרש לה לכולה אמאי אצטריך למיתנייהו לכולהו:

ולא גזרינן כו' - כלומר אי קשיא כיון דמית פשיטא דמבטל ליה להאי דפייש דהא קתני לה סיפא דאפי' שנים מבטלין ליחיד:

ושנים שעירבו כו' - פשיטא דהכא ליכא למגזר דלמא אתי יחיד לבטולי להו דאי מבטל להו שפיר דמי דהא עירבו וכיון דאורי ביחיד דמצי לבטולי. מה לי חד מה לי תרי:

כיון דלא עירב ליקנסיה - דמרישא לא נפקא לן דרישא איירי דהאי דלא עירב בטיל להנך דעירבו:

תנא הך סיפא לגלויי רישא - דבדהוה ומית עסקינן רישא דקתני לאחד שעירב דאילו איתיה לאידך בעי לבטולי ליה כדקתני בהך סיפא:

ולאביי - דמתרץ הך סיפא מאי לשנים לאחד משנים למה לי דתנייה הא תנא ליה רישא דיחיד מבטל לאחד משנים מה לי חד מבטל מה לי תרין מבטלין:

הני מילי כו' - דכל הני בטולין דלעיל איכא מקצתייהו דעירבו:

תורת עירוב - תורת עירוב מן התינוקות הבאים אחרי כן:

לאביי תנא הך סיפא - דלא איצטריך דהא פשיטא דאיכא חד דלא בטיל ליה רשותיה אלא להכי תנייה לאשמועינן דכולה מתניתא בדאיתנהו לתרוייהו המערבין עסקינן ואפילו הכי קתני רישא דרישא אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב דאין צריך לבטל רשותיה לכל אחד ואיהו לא אסר אחבריה:

איידי דתנא רישא - אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב תנא הך סיפא דאיפכא לא ולעולם רישא בדהוה ומית וסיפא בדאיתנהו:

הא תו למה לי - פשיטא דאסרי אהדדי:

הכי גרסינן כיון דבעידנא דבטיל להו הנך כו' - ולעיל פרישנא לה:

קני על מנת להקנות - ממשנה יתירה נפקא לן דאי לאו הכי לא איצטריך למיתנייה ולעיל פרישנא לה:

יורש - ששכח אביו ולא עירב ומת בשבת ולא ביטל רשותו מהו שיבטל היורש:



היכא דאי בעי לעירובי כו' - כלומר אביו שהיה אתמול ראוי לערב היה יכול לבטל:

אבל האי דלא מצי לערובי אתמול - דלא היה לו חלק בה לא:

כל שהותר למקצת שבת כו' - מפרש לה ואזיל: ה"ג כגון עירב דרך הפתח כו' זה הכלל לאתויי מבוי שניטלה קורתו או לחייו עירב דרך הפתח. שתי חצירות ופתח אחד ביניהם ועירבו ע"י אותו פתח ובשבת נפלה כנגדו מפולת ונסתם מותרים להשתמש מזו לזו ע"י זריקה ודרך חורין קטנים דאע"ג דאין עירוב בין ב' חצירות בלא פתח כדתנן (לקמן עו א) בחלון שבין ב' חצירות הכא שבת הואיל והותרה הותרה:

זה הכלל לאתויי מבוי שניטלה קורתו או לחייו - בשבת אע"ג דאשתקול מחיצות דידיה שרי הואיל ואישתרי בין השמשות ומרישא לא שמעינן לה דהתם איתנהו למחיצות אבל הכא לא והכי אמרינן לה בשילהי פירקא קמא (דף יז:):

והקיפום נכרים מחיצה - דאסורין לבטל זה לזה כדי שישתמש בה אחד מהן דהואיל ואי הוו בעו ערובי מאתמול לא מצו מערבי אבל אי לא הוה התם אלא חד בית שרי דמחיצה הנעשית בשבת מחיצה היא:

זה הכלל - דרישא נמי קאי אסיפא לאתויי מת נכרי בשבת דכיון דאי בעו לערובי מאתמול לא מצו מערבי השתא נמי לא מבטלי ומרישא דסיפא לא שמעינן לה אי לא אתי' בזה הכלל דהתם לא מצו לערובי מאתמול כלל אבל הכא מצו לערובי ע"י שכירות:

חוץ מן המבטל רשות - ששכח ולא עירב אע"פ שנאסר למקצת שבת יש לו תקנה בשבת ומדלא קתני חוץ משביטל רשות ויורש שמע מינה יורש לא:

אימא חוץ מתורת ביטול רשות - ויורש בכלל דכרעיה דאבוה הוא ותורת ביטול נוהגת בו:

מבעוד יום - שעדיין לא קנה עירובו של ראשון הרי זה מן השוק אוסר ואע"פ שאינו דר כאן כדתניא לקמן בהאי פירקא מי שיש לו בית התבן ובית הבקר בחצר חבירו אוסר עליו:

משחשיכה אינו אוסר עליו - שהרי הותר למקצת שבת:

ואחד מן השוק - שהיה לו בית דירה בחצר זו:

מבעוד יום אינו אוסר - שהרי יערב זה עם שכניו:

משחשיכה - דאינו יכול לערב אוסר ואי יורש מבטל רשות אמאי אוסר:

ישראל וגר גרסינן - גר שמת ואין לו יורשין המחזיק בנכסיו זכה בהן:

מגורה - גורן הוא וחלוק בחדרים והיה לכל אחד פתחו בחצר ואוסרין זה על זה:



אע"פ שהחזיק כו' - לקמן פריך מאי אע"פ שהחזיק כו':

אוסר - המחזיק על הדר:

משחשיכה - שכבר קנה עירוב:

אע"פ - פריך לקמן כי לא החזיק הוה ליה זה דר יחיד וליכא דאסר עליה והאי דאסר משום דהחזיק הוא והכי איבעי ליה למיתני אם החזיק ישראל אחר בנכסיו אוסר:

אע"פ שלא החזיק - מבעוד יום מיד והמתין עד שחשיכה ואיכא היתר למקצת שבת אוסר כדמפרש לקמן הואיל והיה לו כח להחזיק בה מבעוד יום אם ירצה נמצאת רשות זו תלויה ועומדת ולא הוה הותר למקצת שבת:

ה"ק כו' - וחסורי מיחסרא והאי אע"פ אשלא החזיק קאי והאי החזיק דקתני היה לו להחזיק קאמר:

אימא אף ע"פ שהחזיק - אינו אוסר הואיל והותר למקצת שבת:

ה"ק - חסורי מיחסר' והאי אע"פ אשהחזיק קאי ושלא החזיק דקתני ה"ק ולא היה לו להחזיק מבעוד יום שלא היתה רשות זו תלויה בין השמשות אלא מוחזקת לגר אם היה זה בא להחזיק לא היה יכול היתר היה בה למקצת שבת ואינו אוסר:

ר' יוחנן אמר - הני תרתי מתניתא בתרייתא דאמרי יורש אוסר ב"ש היא:

כלך אצל יפות - גבי תורם את של חבירו שלא מדעת תניא (ב"מ דף כב.) בא בעל הבית ומצאו שהוא תורם ואמר לו כלך אצל יפות אם יש לו יפות מהן תרומתו תרומה דגלי אדעתיה דניחא ליה ואמרינן כמאן דשוויה שליח מעיקרא דמי ה"נ כיון דבטיל השתא גלי דעתיה דמעיקרא בשריותא ניחא ליה אלא ששכח ולא עירב ולא הוה ליה אקנויי רשותא בשבת:

ומיקנא רשותא בשבת אסור - דדמי למקח וממכר:

מתני' שהיה שותף עם שכניו - שבמבוי לשם שותפות בעלמא ולא לשם שיתוף:

לזה ביין ולזה ביין כו' - בגמרא מוקי לה בכלי א':

לזה ביין ולזה בשמן - אין זה שיתוף א' ואין יכול לסמוך עליו שהרי חלוק בשני כלים:

גמ' אמר רב ובכלי אחד - שכולן היה שותפותן בכלי אחד אבל בשני כלים לא ואע"ג דאמרי ב"ה בפרק מי שהוציאוהו (לעיל דף מט.) עירוב הנתון בשני כלים כשר התם הוא דמעיקרא לשם עירוב גבו ומליוה למנא ואייתר אבל הכא דלאו לשם שיתוף הוה בכלי א' אין בב' כלים לא:

יין ויין ראוי לערב - הלכך אע"פ דלא ערביה סמכינן עליה:

ואפי' לזה ביין ולזה בשמן - בתמיה הא לא חזי לעירוב:

שבין ב' מבואות - ולא בשיתוף דמבוי אחד קאמר אלא עם זה נשתתפה ביין ועם זה בשמן ושני עירובין הן:

ור"ש לטעמיה - דאמר חצר אחת יכולה לערב ב' עירובין עם ב' מבואות ואע"פ שלא שיתפו ב' המבואות יחד ה"נ אע"פ שאין השיתוף מחובר יחד ולא הותרו מבואות זה עם זה היא מותרת עם שניהם ולא גזרינן דילמא אתי לאפוקי כלים ששבתו במבוי זה למבוי זה דרך חצר זו:

למה הדבר דומה - בפ' מי שהוציאוהו ולרבנן דמתני' אם נשתתפה ביין ובכלי א' הוו להו ב' המבואות כמי שנשתתפו יחד ושפיר דמי אבל לזה ביין ולזה בשמן דתרי עירובי נינהו כיון דב' המבואות אסורין זה עם זה היא נמי אסורה עמהן ושניהן אסורין עמה כדקתני בפרק מי שהוציאוהו:

שכנים בהדי הדדי - אם רוצין בני מבוי זה להשתמש בזה צריכין לערב ולתת כולן פת בחצר זו ואית דמפרשי מתני' מילי מילי קתני ור"ש לאו אמילתייהו קאי דאילו רבנן בחצר שבין ב' מבואות אפי' לזה ביין ולזה ביין לא זו פירשתי וראשון נראה בעיני:



ורב יוסף אמר - לעולם במבוי אחד כדמעיקרא ודקאמרת לר"ש היכי הוי חד עירוב ר"ש כר' יוחנן ס"ל:

שמן שצף כו' - ושל תרומה הן:

ואפי' לזה ביין ולזה ביין - בתמיה:

זה בא בלגינו ושפך - וכן זה עד שמלאו חבית ואפי' שלא לשם שיתוף עשו מתחילה סומכין עליו שהרי הביא כל אחד יין אבל לקחו חבית יין בשותפות ס"ל לבן תדאי אין ברירה והוי להו כמי שנשתתפו במעות שלא הוברר יין לכל אחד וא':

בסומכין אשיתוף במקום עירוב קמיפלגי - ובן תדאי מודה דמבוי מותר ובחצירות פליגי רבנן סברי כיון דנשתתפו במבוי אין צריכין לערב חצירות זו עם זו ומותרין להוציא מזו לזו דרך פתחים שביניהם שהרי שיתוף המבוי שהן פתוחות בו מחברן וסומכין על שיתוף המבוי תחת עירוב של חצר ובן תדאי סבר אין סומכין:

מנא אמינא לה - דבהכי פליגי:

הלכה כר"מ - דאין סומכין על שיתוף במקום עירוב:

מ"ט - ס"ל לרב בתרוייהו לאו משום דתרוייהו חדא מלתא וחד טעמא אמרי:

ואי חד טעמא הוא תרתי הילכתא למה ליה - לרב למימר בתרוייהו בשלמא הלכה כר"מ איצטריך דאי מדר"א הוה אמינא טעמא דר"א לאו משום דאין סומכין על שיתוף אלא משום דקסבר אין מערבין בחצירות ביין כדקאמר ר"מ לקמן והאי שיתוף דבן תדאי דיין הוא כדקתני מתניתין לזה ביין ולזה ביין הלכך לא סמכינן עליה בחצירות אבל היכא דנשתתפו בפת סומכין קמ"ל הלכה כר"מ דאוקמא רב גידל אמר רב לקמן בנשתתפו בפת ואפ"ה אסר ר"מ אלא כיון דאמר הלכה כר"מ דאפי' בפת לא סמכינן עליה. הלכה כר"א ל"ל:

הא קמ"ל דלא עבדינן כתרי חומרי בעירובין - מדאיצטריך ליה לרב למימר הלכה כבן תדאי אשמעינן דלא עבדינן כתרי חומרי דחד תנא בעירובין ור"מ תרי חומרי אמר אין סומכין בחצירות על שיתוף מבוי בין שנשתתפו בפת ובין שנשתתפו ביין ופליגי רבנן עליה בפת ומודו ליה בשנשתתפו ביין ורבנן דמתני' דהכא אוקימנא דאפילו בנשתתפו ביין אמרי דסומכין אשתכח דמחמיר תרי חומרי ורב ס"ל כוותיה בתרוייהו ולא מצי לאקבועי הלכתא כוותיה בתרי חומרי הלכך אשמעינן הלכה כבן תדאי בחדא מינייהו דאין סומכין בחצירות על שיתוף המבוי ביין וכי הדור איפלוג ר"מ ורבנן בפת. אשמעינן הלכה כר"מ:

ואם רצו לערב ביין אין מערבין - דעירוב משום דירה הוא לערב דירתן לעשותן אחת כדאמר בפ' מי שהוציאוהו (לעיל דף מט.) ודירתו של אדם אינו נמשך אחר היין אלא אחר פיתו:

ומשתתפין במבוי ביין - דשיתוף דמבוי אינו אלא לשתף רשות החצירות שבמבוי ולא רשות הבתים וחצר לאו בית דירה הוא וכ"ש פת דחשיב טפי:

מערבין בחצירות - הפתוחות מזו לזו אע"פ שעירבו דרך פתחיהן צריכין להשתתף במבוי להתיר המבוי ואם לאו חצירות מותרות מזו לזו ומבוי אסור דאין סומכין על עירוב במקום שיתוף ולא על שיתוף במקום עירוב היכא דלא עירבו בני חצר לעצמן שאם יסמכו על זה תורת עירוב ישתכח אבל עירבה כל חצר לעצמה ונשתתפו כולם במבוי אע"פ שלא עירבו חצירות זו עם זו שיתוף המבוי מחברן ומטלטלין מזו לזו בין דרך המבוי בין דרך פתחים דתנן שהמבוי לחצירות כחצירות לבתים מה עירוב החצר משוי לבתים חדא אף שיתוף המבוי משוי חצירות חדא:

דבחדא סגיא - דהא פת חזי הכא והכא ובין למר ובין למר סומכין על שיתוף במקום עירוב:

כי פליגי ביין - כשנשתתפו ביין במבוי דלר"מ לא סמכינן עליה בעירובי חצירות דאין מערבין לחצירות ביין ולרבנן שרי ואע"ג דיין בחצר לא חזי מגו דחזי למלתיה בשיתוף סמכינן עליה בחצר דמודית לן דסומכין על שיתוף במקום עירוב ותרוייהו אית להו דסומכין במבוי על עירובי חצירות שהוא לעולם של פת:



וחד אמר ביין - אפי' רבנן מודו דלא סמכינן עליה בחצר דלא אמרי' מגו:

כי פליגי בפת - ופליגי בין בשיתוף בין בעירוב דלר' מאיר אין סומכין על זה במקום זה:

מאי לאו כו' - וקשיא למאן דאמר ביין לא פליגי:

או משתתפין במבוי בפת - דמשתתפין דומיא דמערבין קתני: הלכתא ומנהג ונהגו בפרק בתרא דתענית (דף כו:) מפורש הלכה דרשינן בפירקא הלכה כרבי מאיר מנהג מדרש לא דרשינן אורויי מורינן ליחיד הבא לימלך נהגו אורויי נמי לא מורינן ואי עבוד לא מחינן בהו:

מתני' בטרקלין אחד - וחלקוהו לחמשה וכולן יש להן פתח מן הטרקלין לחצר וצריך לערב עם שאר בני חצר:

ב"ש אומרים - רשויותיהן חלוקין וצריך לכל חבורה ליתן פת בעירוב החצר דהוו להו כה' בתים וה"ה דאם באו להוציא מרשות זו לזו צריכין עירוב ביניהן:

וב"ה אומרים - אין מחיצה זו חילוק רשות דמחיצה שפלה היא כדמפרש בגמ' הלכך עירוב אחד לכולן ובתוך הטרקלין נמי מוציאין מזו לזו בלא עירוב שהטרקלין מחברן וכיון דביניהן א"צ עירוב נעשה אחד מהן שליח לכולן דאמרי' לקמן חמשה שגבו את עירובן כלומר ששרויין בחמשה בתים בחצר ועירבו ביניהן והוו להו חדא ואם באין לערב עם אחרים עירוב אחד לכולן:

ומודין כשמקצתן שרויין כו' - דהוו להו כה' בתים ולא דמו לה' שגבו את עירובן שהרי לא עירבו ביניהן:

גמ' מחלוקת - בשרשויותיהן חלוקות במסיפס מחיצה נמוכה של חתיכות עצים דהתם לבית הלל בית אחד הוא ודמו לה' שגבו את עירובן דהני נמי כמי שעירבו דמי:

אף במסיפס מחלוקת - דלא תימא בית שמאי במחיצה עשרה הוא דאסרי ובמסיפס מודו אלא אפילו במסיפס נמי אסרי:

פליגי בה - אמתניתין קאי:

מחלוקת - בית שמאי ובית הלל כו':

אבל מחיצות שאין מגיעות לתקרה - אפילו הן עשרה דברי הכל עירוב אחד לכולן ופליגי אתרוייהו לישני דרב נחמן דהא לישנא קמא קאמר דבמחיצה עשרה מודו דחלוק הוי והכא אמרינן אפילו במגיעות לתקרה פליגי וללישנא בתרא קאמר דבמסיפס נמי פליגי ואסרי בית שמאי והכא אמרי דאפילו במחיצות עשרה לא אסרו אלא במחיצות המגיעות לתקרה:



הסבר - על שם חורפיה קרי ליה הכי:

להך לישנא דאמר רב נחמן מחלוקת במסיפס - אבל במחיצות מודו ב"ה תיובתא דהא בהדיא קתני דבמחיצות שרו: אלא ללישנא בתרא דקאמר דבמסיפס נמי אסרי ב"ש מי לימא דתהוי הא תיובתיה דקתני במחיצות הוא דפליגי הא במסיפס מודו:

הלכה כרבי יהודה - דבמחיצות המגיעות לתקרה מודו:

חדרים ממש - שלא היו מחוברין מעולם:

במה דברים אמורים - דאסרי ב"ש כשהם מוליכין העירוב באחד משאר בתי החצר:

אבל אם היו - שאר בני החצר מביאין פיתן לטרקלין. דברי הכל כו' והאי תנא מדקא מפליג בין מקום אחר לבא אצלן סבירא ליה טעמייהו דב"ש ובית הלל לאו במחיצות פליגי אלא אפי' לבית שמאי נמי טרקלין מחברן ואין צריך עירוב בינייהו והוו להו כחמשה שגבו את עירובן וסבירא להו דחמשה שעירבו את חצירן ובאין לערב עם חצר אחרת אם מוליכין שם את עירובן אין א' מהן שליח לכולן אלא כולן צריכין ליתן פת ואם עירוב בא בבית א' מהן כולן שוין שם והנך דטרקלין נמי כיון דרשות אחת היא להני דמו דאי לבית שמאי רשויות חלוקות הן והן לא עירבו כי עירוב בא אצלן מאי הוי:

שגבו את עירובן - שדרין בחצר ועירבו את חצירן:

ואיכא דאמרי כו' - ובהא פליגי דב"ש סברי אע"פ שרשות אחת היא ודמי לחמשה שעירבו ועירוב בא אצלן אפילו הכי כולהו בעי לערובי וב"ה סברי כיון דעירוב בא אצלן לא: מתני' השותפין לא גרסינן:

וישנים בבתיהם - והם ואביהם ואחרים דרין בחצר אחת:

שצריכין עירוב לכל אחד ואחד - אם רוצין לערב עם שאר בני החצר וטעמא מפרש בגמרא:

מבטל את רשותו - צריך לבטל את רשותו:

אימתי בזמן שמוליכין את עירובן - לתתו באחד מבתי שאר בני החצר דהואיל והוזקקו לעירוב אמרינן בגמרא מגו דשאר דיורין אסרי אינהו נמי אסרי וצריכין כולן ליתן פת הואיל וחלוקין דיוריהן בלינה ומקבלי פרס הן כדמוקי בגמ' שאין אוכלין בבית אביהן ממש:

אבל אם היה - עירוב כל החצר בא לבית אביהן שלא הוזקקו לעירוב דאמרינן במי שהוציאוהו (לעיל דף מט.) בית שמניחין בו עירוב אין צריך ליתן את הפת והם כולם נמשכין בו:

או שאין עמהן דיורין אחרים - שאין דיורין מזקיקין אותו לעירוב:

אין צריכין לערב - דכיחידים הן:

גמ' שמעת מינה מקום לינה גורם - דאי הוו ישנים בבית אביהן אפילו מוליכין עירובן למקום אחר לא הוו צריכין לערובי אלא אביהם ונימא תיהוי תיובתיה דרב דאמר לקמן בשמעתין מקום פיתא גורם והרי אלו אוכלין בבית אביהם וחשבינן להו חלוקין:

במקבלי פרס - הוצאה מבית אביהם ואין אוכלין על שולחנו ממש:



מקום פיתא - שהוא אוכל שם:

קייצין - שומרי תאנים השטוחים בשדה ליבשן לקציעות:

בזמן שדרכן ללין בעיר - במקום שאוכלין אע"פ שקדש עליהן היום בשדה יש להן מן העיר אלפים לכל רוח וכל העיר להן כד' אמות:

בזמן שדרכן ללין בשדה - אע"פ שאוכלין בעיר אין מודדין להן אלא מן השדה:

ה"ג דאי ממטו להו ריפתא להתם טפי ניחא להו - הואיל וצריכין לשמור שהרי ישנים שם כל הלילה:

לא שמיע לי הא שמעתא - דאמר רב מקום פיתא גורם. רב יוסף חלה ושכח תלמודו והיה אביי תלמידו מזכירו:

מקבלות פרס - וכל אחת יש לה דירה לבדה עמו בחצר:

אוסר בעבדים - שאינן נמשכין אחריו:

בתרע מלכא - בכ"מ שהוא חשיב ליה בתרע מלכא:

תלמיד אצל רבו - דר עמו בחצר ומקבל פרס הימנו מאי:

דרב בי ר' חייא - כשהיה מקבל פרס מבי ר' חייא:

למקום אחר - לחצר אחרת אביי לא שמיע ליה ההיא מתניתא דתניא לעיל [דף עב:] חמשה שגבו את עירובן אי נמי שמיע ליה ומיבעיא ליה הלכתא מאי משום דאוקימנא לה בפלוגתא:

והא אחין - דמתניתין כגבו את עירובן דמי דהא קתני אם אין עמהן דיורין אין צריכין לערב:

הכא במאי עסקינן דאיכא דיורין בהדייהו - ומוליכין דמתניתין אפי' בחצר שלהן קאמר שמערבין עם דיורין שעמהן:

דמגו דהני אסרי - והזקיקוהו לעירוב הני נמי אסרי איש על אחיו אבל שתי חצירות ופתח ביניהם וגבו אלו עירובן לעצמן והותרה חצירן ואלו לעצמן והותרה חצירן או שדרין באחת מהן אב ובניו בלא דיורין אחרים ובאו לערב זו עם זו הואיל ואין אוסר עליהן וליכא מגו אחד נעשה שליח לכולן דיקא נמי דטעמא משום מגו דקתני או שאין עמהן כו' הא יש עמהן דאיכא מגו צריכין וטעמא דרישא משום דיורין הוא:

בבאגא - בית אושפיזא בבקעה:

בייתי - לנים:

בבי רב - בית המדרש ובתוך אלפים אמה הוא:

מבאגא משחינן להו - אלפים לכל רוח ולא מבי רב דבתר פיתא אזלינן או דילמא מקום לינה גורם:

בההיא אנן סהדי - הואיל והוא צריך ללכת מחר לאותה הרוח אי הוה ליה הלילה הזה בית דירה ללון במקום עירוב טפי הוה ניחא ליה: ה"ג דאי מייתי ליה ריפתא לבי רב טפי ניחא ליה:

האב ובנו הרב ותלמידו כרבים דמו - לענין שתי חצירות זו לפנים מזו ודריסת רגל הפנימית על החיצונה ותנן במתניתין [לקמן עה.] אם היו של יחידים שיחיד דר בפנימית דהויא רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה ואם של רבים ולא עירבה פנימית לעצמה דהויא רגל האסורה במקומה אוסרת על החיצונה אפי' עירבה חיצונה לעצמה:

צריכין עירוב - בשאין דיורין אחרים עמהן:

ניתר בלחי וקורה - דקי"ל אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצירות פתוחים לתוכו ואת"ל הני כיחידים דמו הכא מי חשבינן שתי חצירות אחת של אב ואחת של בן כחדא חצר ולא מישתרי מבוי דידהו:

ומבוי שלהן ניתר בלחי וקורה - לערב חצירות ואע"ג דאין צריכין מ"מ פתוחות לו:

מתני' (חמש חצירות פתוחות זו לזו) עירבו בחצירות - אף מזו לזו:

ואסורין במבוי - דאין סומכין על עירוב במקום שיתוף:



ואם נשתתפו כו' - בגמרא מתרץ לה:

דשכח אחד מבני חצר ולא עירב - בחצירו להתיר חצירו אבל בשיתוף היה לו חלק:

מותרין כאן וכאן - השתא משמע דסומכין ובגמרא מתרץ לה:

שהמבוי לחצירות כחצר לבתים - כשם שאסור להוציא מן הבתים לחצר בלא עירוב כך אסור להוציא מן החצר למבוי בלא שיתוף ולא תימא דלא דמו דבית וחצר זו רשות היחיד וזו רשות הרבים אבל חצר ומבוי שניהן רשויות של רבים הן:

גמ' ואם נשתתפו נמי - ואקמייתא קאי ואם נשתתפו אף במבוי קאמר:

אמאי מותרין - באותה חצר הא רבי מאיר לית ליה סומכין על שיתוף:

מבני מבוי ולא נשתתף - אחת מן החצירות לא נשתתפה עם חברתה במבוי:

והא תניא - לעיל בפירקין גבי צדוקי:

רישא נמי דלא בטיל - הא דקתני שכח אחד מבני חצר בדלא בטיל וקתני מותרים אלמא סומכין על השיתוף:

רישא וסיפא רבי מאיר - רישא קתני עירבו בחצירות ולא נשתתפו במבוי אסורין במבוי אלא אם כן נשתתפו נמי במבוי כרבי מאיר וסיפא קתני מבני מבוי ולא נשתתף אסורין במבוי כרבי מאיר:

ומציעתא - דקתני מבני חצר ולא עירב כו' כרבנן:

כולה רבי מאיר היא - ומציעתא אמאי סומכין בני אותה חצר על השיתוף משום דרובן עירבו דטעמא מאי כו':

רב לא תני פתוחות זו לזו - וכל עירבו בחצירות דמתניתין עירבו כל חצר לעצמה קאמר ומותרין בחצירות דקתני מותרין בני חצר לעצמן קאמר:

כל שיתוף שאין - כל אחד ואחד מכניס חלקו דרך פתח חצירו למבוי ודרך מבוי יוליכוהו לחצר שיהא מונח בו:

לאו שמיה שיתוף - שאם יכניסוהו דרך פתחים שמחצר לחצר אין נראה כשיתוף מבוי והכא נמי חייש רב דילמא מעיילי ליה דרך פתחים שביניהן:

אין צריך לערב - והא הכא דלקחו חבית בשותפות ולא נכנסה אלא לאותה חצר לבדה:

דאפקיה ועייליה - לחבית בכל החצירות ומהן למבוי ומשם לחצר שהונח שם ולא לשם שיתוף ושינויא דחיקא הוא ולא הוי מסקנא הכי:

כיצד משתתפין כו' - תיובתא קא מותיב ממתניתין דפרק חלון דלקמן [דף עט:] דקתני התם כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית ואומר הרי זה לכל בני מבוי ומזכה להן כו' והא הכא דחד מזכה מדידיה לכולהו ולא נכנסה לחצרותיהן:

מסובין בבית - סומכין משום עירוב החצר כדאמר לקמן [פה:] עירובי חצירות בבית שבחצר:

מסובין בחצר - סומכין משום שיתוף דשיתופי מבואות מותר להניחן בחצר שבמבוי אבל משום עירוב לא דבית בעינן דעירוב משום דירה וחצר לאו בר דירה הוא:



בתים וחצירות פתוחות לתוכו - בתים לחצירות שני בתים לכל חצר ושתי חצירות למבוי והנך כיון דכולן פתוחין זו לזו ומערבות יחד דרך פתחיהם חדא תשיב להו ולית ליה לרב הא דתניא לעיל אב ובנו מבוי שלהן ניתר בלחי וקורה דכל היכא דלא בעי לערובי אי נמי בעי לערובי ומצי לערובי בלא שיתוף מבוי לא משתרי ההוא מבוי בלחי וקורה עד שתהא שם חצר אחת שאינה פתוחה לחברותיה או שתי שורות של חצירות אחד לצידו זה ואחת לצידו אחר והמבוי ביניהן שאינן יכולות להתערב אלא על ידי מבוי:

בית אחד וחצר אחת - בית בלא חצר וחצר שבית אחר פתוח לה:

אפילו חורבה - מכאן וחצר מכאן דאין חצר בלא בית:

אפי' שביל של כרמים - פתוח למבוי מכאן וחצר מכאן:

אחד גגות כו' - כולן רשות אחת לטלטל כלים ששבתו בגג זה לגג חבירו ולא אמרי' כשם שדיורין חלוקין למטה כך חלוקין למעלה וכלים ששבתו בחצר זו מוציאין לחברתה וכן לקרפף וכן לחצר ולקרפף מן הגגין הואיל וכולן רשות שאינה דירה היא ואין צריך לערב מחצר לחצר אלא בשביל כלים ששבתו בבית שבחצר זו להוציאם לחצר אחרת:

הלכה כר"ש - שהחצירות מוציאין מזו לזו בלא עירוב:

והוא שלא עירבו - בני החצירות כל אחת לעצמה ואסור להוציא מן הבתים לחצר דכיון דאין מצויין כלי הבית בחצר ליכא למיגזר אי מפקת כלים ששבתו בחצר לחברתה אתו לאפוקי נמי כלים ששבתו בבית שהוציאן מחצר זו לחצר אחרת:

דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים - שבחצר זו לחצר אחרת:

הכא נמי לא גזור דילמא אתי לאפוקי מאני דחצר לחורבה - דרך מבוי והרי רשות אחרת היא שיש לה בעלים ובמבוי לא נשתתפו שהרי אינה אוסרת כדתניא לעיל בפירקין אינו אוסר אלא מקום דירה בלבד דהיינו מקום פיתא או מקום לינה:

להא שמעתא - דאמר שמואל לעיל אפילו בית וחצר:

אחוי לי אושפיזיה - דאיזיל ואישייליה לשמואל:

שהמבוי לחצירות - דייקינן לישנא דחצירות ולא חצר. קבלה מיניה שמואל והדר ביה לגבי רב אי לא:



אתא רב ענן - לאחר מות שמואל:

שדיה - הפיל הלחי:

נשדייה מן - ישליכנו ממנו ומשום דלא הוה ביה אלא בית וחצר אסר עליה כרב:

וההוא חזנא הוה כו' - וההוא מבואה להכי שרא ליה שמואל דחזנא הוה אכיל נהמא בביתיה שהיה לו במקום אחר:

ואתי ביית בבי כנישתא - דהוה פתוח לההוא מבואה והשתא כי שדייה רב ענן לא הוה חזנא ביית בההוא בי כנישתא:

ואיבות בר איהי סבר - דשמואל לאו משום חזנא שרייה דמקום פיתא גורם והא לא הוה אכיל בבי כנישתא:

ושמואל לטעמיה דאמר מקום לינה גורם - והוו להו שתי חצירות:

צידו אחד נכרי וצידו א' ישראל - ומבוי ביניהם:

אין מערבין דרך חלונות להתיר דרך פתחים למבוי - אם יש בתי ישראל אצל ביתו של ישראל זה פתוחות לרשות הרבים ולא למבוי וחלונות ביניהם אין מערבין זה עם זה דרך חלונותיהם להוציא כליהם למבוי דרך פתחו של זה שפתוח למבוי וטעמא מפרש לקמיה:

א"ר אפילו חצר - ישראל ונכרי דרין בה ובתי ישראל אצל ביתו של ישראל זה פתוחות לרה"ר ולא בחצר שאסור לערב דרך חלונות להוציא כליהם דרך ביתו של זה לחצר להכי נקט חלונות שאין דרך בני אדם לעשות פתחים גדולים מבית לבית:

דאי לא אמר - אף בחצר מאי תיסק אדעתיך דלישתני חצר ממבוי:

בתים וחצירות פתוחים לתוכו - והכא חדא חצר הוא דפתיחא ליה דדירת נכרי לאו שמה דירה וכ"ת תרתי ל"ל הא אמרה רב לעיל אין המבוי ניתר כו':



הוה אמינא שמה דירה - להא מילתא קמ"ל:

ה"ג ואי מהכא ה"א בתים לא ידענא כמה - כלומר אי מהא ה"א נהי דבחצירות שמעינן מינה דבתרתי סגי מדנקט צידו אחד עובד כוכבים הא תרוייהו ישראלים שרי אבל בתים לא ידענא כמה לכל חצר:

קמ"ל - בתים וחצירות סתם בתים שנים סתם חצירות שתים:

אסור לעשות - לדור יחיד במקום נכרי שלא ילמד ממעשיו לפיכך לא יערבו אלו עמו ולא ישתמשו עמו במבוי כדי שיהא יחיד ויירא מן הנכרי שלא יהרגנו ויצא:

דשמענא ליה לר' טבלא דאמר - בהא מילתא דרב:

עובד כוכבים עובד כוכבים תרתי זמני ולא ידענא מאי קאמר - השתא ודאי מפרש למלתיה דרב הוה מבוי שצידו אחד עובד כוכבים אין מערבין אותו כולו משום דאסור לעשות יחיד במקום עובד כוכבים לשון אחר חד למבוי וחד לחצר:

מתני' זו לפנים מזו - פנימית פתוחה לחיצונה וחיצונה לרה"ר ודריסת רגלה של פנימית על החיצונה לצאת לרשות הרבים:

עירבה פנימית - לעצמה לטלטל בחצירה:

שתיהן אסורות - דהויא פנימית רגל האסורה במקומה ואוסרת בדריסת רגלה על החיצונה:

מותרת לעצמה כו' - קסברי דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת:

ר"ע סבר אף רגל המותרת אוסרת - במקום שלא עירבה שם:

וחכ"א - בגמרא מפרש לה:

מן הפנימית ולא עירבה שתיהן אסורות - דהויא פנימית רגל האסורה:

נתנו עירובן במקום אחד - שעירבו שתיהן זו עם זו והאי במקום אחד מפרש בגמ' שנתנוהו בחיצונה:

ושכח א' - אפי' מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות דפנימית נמי אסורה לטלטל בחצירה משום דלא מציא למיחד דשא ואסתלוקי מחיצונה לאשתמושי באנפי נפשה דהא ליתא לעירובה גבה דאותו עירוב המתירן בחצירן הוליכוהו בחיצונה:

אם היו של יחידים - שאין בפנימית אלא אחד ובחיצונה אחד אין צריכין לערב זה עם זה משום דריסת הרגל דכיון דיחיד הוא והפנימית הויא רגל המותרת ואינה אוסרת וסתמא כרבנן ואם היו שנים אפילו בחיצונה גזרינן דילמא אתי למישרי שנים בפנימית ואחד בחיצונה:

גמ' אף רגל האסורה אינה אוסרת - וממתני' מותבינן ליה לקמיה:

תנן חיצונה ולא פנימית שתיהן אסורות - הא עירבה נמי פנימית תרוייהו שריין אלמא רגל המותרת לא אסרה:

אפילו רגל המותרת נמי - דקתני סיפא גבי עירבו שתיהן כל אחת לעצמה ר"ע אוסר את החיצונה ומשום לאשמועינן היא גופה לא איצטריך דמסיפא נפקא לן דהשתא מותרת אסרה אסורה מיבעיא:

לעולם ר"ע - ולא תידוק מינה עירבה לא אסרה אלא היא גופה קמ"ל דרגל האסורה אוסרת ודקא קשיא לך מסיפא נפקא אין ה"נ אלא הא אשמועינן ברישא והדר אמר לא זו בלבד אסר ר"ע דהויא רגל האסורה אלא אף זו עירבה זו לעצמה וזו לעצמה דפנימית רגל המותרת היא אפ"ה רבי עקיבא אוסר החיצונה:

טעמא דעירבה - פנימית דהויא רגל המותרת:

הא לא עירבה שתיהן אסורות - דרגל האסורה אוסרת דהא ליכא למידק הא לא עירבה חיצונה המעורבת מותרת ושאינה מעורבת אסורה דהא פשיטא דשאינה מעורבת אסורה דהא כבר תני לה לעיל מתני' ואי משום היא גופה לאשמועינן רגל המותרת אינה אוסרת לאשמועינן רגל האסורה וליתני כגון עירבה חיצונה ולא פנימית חיצונה מותרת וכל שכן האי אלא ודאי דוקא קתני:

מדסיפא רבי עקיבא - דהא רבי עקיבא אהא מילתא פליג:

שעשתה דקה - פנימית עשתה דלת קטנה לפני פתחה וסילקה דריסת רגלה מחיצונה:

אין דריסת הרגל אוסרת - ואתרוייהו מילי דרבי עקיבא פליגי ואפי' ארישא דקתני חיצונה ולא פנימית שתיהן אסורות ונטרוה לרבי עקיבא עד דאסקיה למלתיה והדר איפליגו עליה:

טעמא דשכח - אחד מן הפנימית הא לא שכח. שתיהן מותרות והא דלא כרבי עקיבא דאי כר"ע אי עירבו שתיהן נמי אסר על החיצונה אלא לאו רבנן ובשכח אסרי אלמא: רגל האסורה אוסרת:

אמר רבי יהודה אמר רב חיצונה - דהתם פנימית אסורה משום שכחה דחיצונה דליכא למימר תסתלק מינה ותשמש דליתיה לעירובה גבה וחיצונה מיתסרא בשכחה דפנימית משום רגל האסורה אבל נתנוה בפנימית חיצונה הוא דמיתסרא בשכחה דפנימית משום רגל האסורה אבל פנימית לא מיתסרא משום שכחה דחיצונה דאחדא דשא ומשתמשא:



תניא נמי הכי - כרב יהודה דהא מקום אחד דמתני' בחיצונה קאמר:

ובין מן הפנימית כו' שתיהן אסורות - כדפרשינן:

נתנו את עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית שתיהן אסורות - דחיצונה מיתסרא בשכחה דפנימית דלא מצי אסתלוקי מינה ועוד דליתיה לעירובה גבה:

שתיהן אסורות דברי ר"ע - ולא אמרי' תסתלק פנימית מינה כדמפרש לקמיה דעירוב החיצונה המונח לתוכה מרגילה שם:

בזו פנימית מותרת - דמשום שכחה דחיצונה לא מיתסרא אלא אחדא דשא ומסתלקא מינה:

מבטלינן לך - וכי אמר ר"ע פנימית אסורה עד שתבטל לה חיצונה רשות הרגל עירובה קאמר:

אין ביטול רשות מחצר לחצר - ואי אמרת תיסר עלה מעוותא לה הלכך אמרה לה לתקוני שיתפתיך ולא לעוותי:

שמואל ורבי יוחנן - דאיפלגו לעיל בפרקין (דף סח.) בבטול מחצר לחצר:

דאסרן אהדדי - ע"י הרגל העירוב ומתוך שאוסרין מבטלין וכי אמרי אנא בשתי חצירות ופתח ביניהן ולא עירבו והוצרכה זו לטלטל לרשות של זו אין מבטלין:

אפילו לרבנן - דרבנן נמי מודו דיש ביטול ואפילו הכי עיוות קרי ליה:

דאמרה לה - פנימית:

אדמבטלית לי - בעוד שלא בטלתה את אוסרת עלי הלכך דל אנת ודל ביטולך דלא בעינא ליה:

מי קאסרת - חצר על חברתה בפתח שביניהן בלא עירוב דאי אמרת תבטיל ניהוי עיוות:

אמר רב יוסף תני רבי אם היו ג' - בין ב' החצירות אוסרין ולא מיבעיא שנים בפנימית דהויא רגל האסורה אלא אפי' שנים בחיצונה אסור עד שעירבו שתיהן יחד גזירה משום רבים בפנימית:

לא תציתו ליה - למאי דתני לה משמיה דרבי דלאו מתני' היא אלא שמעתא (דרב יוסף) היא:

ואנא אמריתה ניהלה משמיה דרב אדא - ומן הטעם הזה אמרתי לו הואיל ואני קורא רבים בחיצונה גזרי' משום רבים בפנימית. רב יוסף חלה ושכח תלמודו:

רבים ברבי אחלף לי - הטעם שאמר לי רבים בחיצונה נתחלף לי ברבי כששכחתי הדבר בחליי וחזרתי לגירסתי הראשונה נזכרתי שהוזכר לי רבים בדבר וסבור הייתי שנאמר לי בשם רבי:

הרי הוא כרבים - אם דר נכרי בפנימית ושני ישראלים בחיצונה אוסרת דריסת רגלו עליהן עד שישכיר ואליבא דשמואל אמרה ר"א למילתיה דאי לרב אדא מאי איריא נכרי אפילו ישראל נמי אסר כי הוו שנים בחיצונה והא ליכא למימר דביחיד בחיצונה אסר דהשתא אפילו דר עמו בחצר עצמה הא קי"ל כר"א בן יעקב דאמר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה דריסת רגלו לא כל שכן דלא אסרה:

דידע - שהוא שם יחידי וידע שאין רגל המותרת אוסרת ולא נפקא מינה חורבה:

מפעא פעי - קלא אית ליה והני לא איגור ומאן דלא ידע שהוא דר שם יחידי סבר דאין דריסת הרגל אוסרת א"נ עירוב של פנימים וחיצונים מועיל במקום נכרי בלא שכירות:

י' בתים זה לפנים מזה - חיצון פתוח לחצר וכולן דריסת רגלו עליו ופנימי דורס על כולן שאין לו יציאה אלא דרך זו כולן נעשין בית שער לו ואינן אוסרין על בני חצר אלא פנימי לבדו כדאמרן בפירקין (דף עב:) והדר שם אינו אוסר הלכך כשבאין שאר דיורין הפתוחין לחצר ולערב את חצירן פנימי זה נותן פת והשאר אין צריכין:

אפילו חיצון - צריך ליתן את הפת:

חיצון של פנימית - בית התשיעי לחצר:

ג' בתים ביניהן - בית זה פתוח לחצר זו וזה לזו ובית אמצעי פתוח לב' הבתים:

זה בא בדרך זה - בן חצר זו בא דרך בית הפתוח לו ונתן עירובו באמצעי ועשה בית הפתוח לו כבית שער לעבור דרך עליו לאמצעי וכן בן חצר האחרת עשה בית הפתוח לו כבית שער ועירב באמצעי חצר האחרת אין אחד מדיורי הבתים האלה צריך ליתן פת אלו משום בית שער ואמצעי משום בית שמניחין בו עירוב:



זה נעשה בית שער לזה - כל בית נעשה בית שער לחצר שהוא פתוח לו:

בדיק - מנסה אם חכמו להשיב:

שתי חצירות ושני בתים ביניהן - ואין בני שתי החצירות רוצין לערב זו עם זו אלא כל אחת לעצמה וכל חצר לא הניחה עירובה בבית הפתוח לה אלא עשאתו בית שער והניח עירובה בבית הפתוח לחברתה:

מהו - ודאי אי תרוייהו בית שער משוינן. אין אחד מהן עירוב דהנותן את עירובו בבית שער תנן לקמן (פה:) דאינו עירוב ואי תרוייהו בית גמור. אין אחד מהן עירוב שהרי בית זה מפסיק בין חצר לעירובה והוא לא עירב עמה ואינה יכולה להביא עירובה לתוכה דרך בית זה:

מי משוינן - לכל בית לגבי חצר הסמוכה לו כבית שער שלא לאסור עליו וגבי חצר האחרת שעשאתו בית גמור והניח בו עירובה משוינן לה כי בית למיקני עירובה:

מה נפשך - טעמא מפרשי ואזלי:

קא מטלטל - כל חצר בבית דלא מערב ליה:

שניהן קנו עירוב - אלמא משום דבין השמשות ספק הוא וספק דדבריהם להקל ועירוב מדבריהם הוא לגבי האי שנאכל עירובו בין השמשות משוינן ליה ליליא ואמרינן כבר קנה עירוב ולגבי האי שעירב עליו בין השמשות משוינן ליה יום ועדיין הוה לו שהות לקנות שביתה:

לא מינכרא מילתא - ולא הוו מילי דרבנן כי חוכא ואיטלולא אבל הנך בתים הא קיימי קמן ואי משוינן הכא הכי והכא הכי הויין מילי דרבנן כי חוכא ואיטלולא ולא ניתן פה לצדוקים לרדות:

פרק שביעי - חלון


מתני' חלון שבין שתי חצירות - בתוך עשרה. מפרש בגמרא שיהא קצת הימנו ואפי' משהו בתוך עשרה לקרקע: מערבין שנים שני עירובין אלו לעצמן ואלו לעצמן ואסורין זו עם זו:

ואם רצו מערבין אחד - עירוב אחד שיתנו אלו עירובן באחרת ויערבו עמהן ויהיו כאחד:

פחות מארבע - לאו פתח הוי למעלה מעשרה נמי דאילו כל הכותל אינו גבוה יותר הוי מחיצה מעלייתא הלכך כשאין כלום מן החלל בתוך עשרה לאו פתח הוא ואין מערבין אחד ואסורות זו עם זו דרך ראש הכותל ודרך אותו חלון ודרך חורים וסדקים:

גמ' רבן שמעון - בפירקא קמא בברייתא בגמרא:

הא קמשמע לן טעמא דכוליה למעלה מי' כו' - דאי מרישא הוה אמינא כולו בתוך י' בעינן:

ומקצתו - אפילו משהו:

צריך שיהא בהיקפו עשרים וארבעה - דבלאו הכי לא מצית למינקט בגוויה חלון מרובע ד' על ד' כל חלון עגול בתחתית אמצעיתו נמוך ומאמצעיתו לכאן ולכאן הוא מגביה והולך וצריך לזה שיהו שני טפחים ומשהו אורך מהקיפו בתוך י' מאמצעו לכאן טפח ומאמצעו לכאן טפח ועוד משהו משום דכי מרבעינן ליה מדלינן ליה מיניה שני טפחים מן ההיקף עגול שבין קרן לקרן לכל צד דסתמינן להו ומוקמינן לה אריבועתא ונמצא אותו משהו הנשאר בסוף י' על פני רוחב החלון כדאמר לקמן רבועא מגו עגולא פלגא בעית לדלויי כלומר חצי מדה הנותרת בריבוע ריבה העגול עליו והיקף המרובע ט"ז נמצא העגול רבה עליו ח' הרי ב' טפחים לכל צד: