עירובין עט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לא ביטלו לא אמר רב הונא מאן תנא אהלות רבי יוסי היא אי רבי יוסי איפכא שמעינן ליה דתניא. רבי יוסי אומר תבן ואין עתיד לפנותו הרי הוא כסתם עפר ובטל עפר ועתיד לפנותו הרי הוא כסתם תבן ולא בטיל אלא אמר רב אסי מאן תנא עירובין רבי יוסי היא רב הונא בריה דרב יהושע אמר טומאה אשבת קרמית הנח איסור שבת דאפילו ארנקי נמי מבטל איניש רב אשי אמר בית אחריץ קא רמית בשלמא חריץ למיטיימיה קאי אלא בית למיטיימיה קאי:
נתן עליו נסר שרוחב ד':
אמר רבא אלא שנו אלא שנתן לרחבו אבל לארכו אפילו כל שהוא נמי שהרי מיעטו מד':
וכן שתי גזוזטראות זו כנגד זו:
אמר רבא בהא דאמרת זו כנגד זו אין זו שלא כנגד זו לא וזו למעלה מזו נמי לא אמרן אלא שיש בין זה לזה שלשה טפחים אבל אין בין זה לזה שלשה גזוזטרא עקומה היא:
מתני' גמתבן שבין שתי חצירות גבוה עשרה טפחים מערבין שנים ואין מערבין אחד אלו מאכילין מכאן ואלו מאכילין מכאן נתמעט התבן מעשרה טפחים מערבין אחד ואין מערבין שנים:
גמ' אמר רב הונא דובלבד שלא יתן לתוך קופתו ויאכיל ולאוקמי שרי והאמר רב הונא אמר רבי חנינא המעמיד אדם את בהמתו על גבי עשבים בשבת ואין מעמיד אדם את בהמתו על גבי מוקצה בשבת ודקאים לה באפה ואזלה ואכלה ולא יתן לתוך קופתו תבן והתניא בית שבין שתי חצירות ומילאהו תבן מערבין שנים ואין מערבין אחד זה נותן לתוך קופתו ויאכיל וזה נותן לתוך קופתו ויאכיל נתמעט התבן מי' טפחים שניהם אסורים כיצד הוא עושה נועל את ביתו ומבטל את רשותו הוא אסור וחבירו מותר וכן אתה אומר בגוב של תבן שבין ב' תחומי שבת קתני מיהת זה נותן לתוך קופתו ויאכיל וזה נותן לתוך קופתו ויאכיל אמרי בית כיון דאיכא (מחיצות ו) תקרה כי מיפחית מינכרא ליה מלתא הכא לא מינכרא ליה מלתא:
נתמעט התבן מעשרה טפחים שניהן אסורין:
הא עשרה שרי ואע"ג דמידליא תקרה טובא שמע מינה מחיצות שאין מגיעות לתקרה שמן מחיצות אמר אביי הכא בבית שלשה עשר חסר משהו עסקינן ותבן עשרה ורב הונא בריה דרב יהושע אמר אפילו תימא בבית עשרה
רש"י
עריכה
לא ביטלו - לא בטיל ואין הטומאה בוקעת למעלה מן הגג שיש לה אהל לעצמה:
רבי יוסי היא - משום דאיירי בה רבי יוסי כדאמרינן לקמן נקיט לה:
תבן - מלאוהו תבן ויודעין אנו שאינו צריך לו מכל מקום לא ביטלו בפירוש:
הרי הוא כסתם עפר - כעפר שאין אנו יודעין אם עתיד לפנותו אי לא דסתמיה בטיל אלמא לר' יוסי עפר סתם בטיל סתם תבן שאין אנו יודעין אם יצטרך ליטלו לא בטיל:
עפר - ויודעין אנו שיפנהו דלאו סתמא הוא:
הרי הוא כסתם תבן - שאין אנו יודעין אם יפנהו אם לאו דסתמא לא בטיל:
הנח איסור שבת - כגון מתני' כיון דעפר אינו ניטל בשבת סתמיה בטיל:
אפילו ארנקי - כיס מלא מעות בטיל שם אבל תבן וקש ניטל למאכל בהמה:
למיטיימיה קאי - הלכך סתם עפר בטיל ליה ואפילו לרבנן:
בית למיטיימיה קאי - בתמיה:
לא שנו - דבעי נסר ד':
אלא שנתנו לרחבו - ארכו של דף לרוחב החריץ משפה לשפה כעין גשר:
אבל לארכו - שנתן לארכו של חריץ דף ד' אורך על גבי יתדות אצל שפתו סתם קצת רוחב החריץ ומיעטו מד':
אפילו כל שהוא - שהיתה דף קצרה אפילו אינה אלא כאצבע הרי מיעטו לרוחב החריץ מארבעה במשך מדת הפתח ומתני' רחב ד' תנן:
זו שלא כנגד זו - שהיתה זו בולטת לרה"ר יותר מחברתה לא סגי להו בנסר ארבעה:
אין בין זו לזו ג' - אין רחוקה זו מזו שלשה:
מתני' מתבן - גדיש של תבן ומפסיק על פני רוחב כל החצירות:
מאכילין - מן התבן לבהמתן ולא חיישינן דילמא ממעיט תבן מי' דהויא לה חדא רשותא ואסרי אהדדי ולא מסקי אדעתייהו ומטלטלי בחצר להא לא חיישינן דהא אפילו אימעיט אי לא הוי מיעוט על פני עשר אמות ויותר לא אסרי דהא עד עשר פיתחא הוי ואין בהמה ממעטת כל כך באכילתה בשבת אחד:
נתמעט התבן - על כל החצר. או במשך י' אמות ועוד:
מערבין אחד - אם נתמעט בחול:
גמ' שלא יתן - בידים לתוך קופתו דלמא שקיל טובא וממעיט ליה מעשרה וקא מטלטל בחצר האוסרת ומאכילין דקתני במתניתין שהבהמה באה ואוכלת והתם לא חיישינן לדלמא ממעיט דבהמה קלי קלי אכלה לישנא אחרינא לא יתן לתוך קופתו משום דמוקצ' מאתמול למחיצה זו:
ולאוקמי - בהמתו על התבן כדי לאכול שרי ולא גזרינן דילמא שקיל בידים וספי לה אלמא חמיר עליה איסור דרבנן ולא עבר עליה:
והא א"ר חנינא מעמיד אדם את בהמתו ע"ג עשבים - מחוברים לאכול ולא חיישינן דלמא עקר בידים ומאכיל לה דהא חמיר עליה איסור שבת אבל איסור מוקצה קיל ליה וחיישינן דלמא שקיל בידים וספי לה ה"נ כיון דאיסורא דרבנן הוא דאיכא ניחוש:
דקאים באפה - מתני' לאו דמוקים לה עלה בידים אלא קאי באפה שלא תלך במקום אחר ואיהי אזלה ואכלה וכולי האי לא גזור רבנן:
בית שבין שתי חצירות - ושני בתים משתי החצירות פתוחין לו:
כיצד הוא עושה - להתיר מיהת את האחד נועל את ביתו הפתוח לאותו בית ומבטל את רשותו ולקמן [עמו' ב'] פריך תרתי למה לי נעילה וביטול:
הוא אסור - להוציא מאותו בית לחצר שלו שהרי ביטל רשותו וכל הבית כחצר אחרת הוא:
בגוב שבין שני תחומי שבת - בור רחב להכניס בו תבן ואם בין שני תחומין הוא חציו בתחום עיר זו וחציו בתחום עיר זו אלו נוטלין ואוכלין מתוך תחומן ביום טוב וכן אלו ואין חוששין שמא אלו יקחו מן התחום השני:
כיון דאיכא תקרה - ניכר שגג הגדיש מתרחק מן התקרה ואי מפחית מעשרה רמי אנפשיה ופריש וללישנא דמוקצה נמי אין אסור משום מוקצה אלא מי' ולמטה דכל מעשרה ולמעלה לאו צורת מחיצה היא אבל מתני' דקאי מתבן בחצר ואין עליו תקרה לא מינכרא מילתא:
שמעת מינה מחיצות - המפסיקות בבית ואין מגיעות לתקרה שמן מחיצות ותיובתא דמאן דאמר בפרק הדר (לעיל דף עב.) גבי ה' חבורות ששבתו בטרקלין דבמחיצות י' שרו ב"ה ומשום דאין מגיעות לתקרה לא מפלגי דיורין:
תוספות
עריכההיא ברייתא דאין להביא ברייתא כיון שיכול להביא המשנה ומה שאומר בפ"ק דסוכה (דף ד.) תבן ואין עתיד לפנותו ועפר סתם מחלוקת ר' יוסי ורבנן אע"ג דבמתני' דאהלות לא איירי רבנן מידי בתבן מ"מ מכל שכן דעפר שמעינן דבעי ביטול והא דפשיטא ליה תבן וביטלו הוה מיעוט לרבנן שפיר שמעינן מכל שכן דכרי דתבואה דמהני ביטול והא דקאמר התם עפר סתם מחלוקת רבי יוסי ורבנן הוה מצי למימר נמי עפר ואין עתיד לפנותו דבהא נמי פליגי רבנן ואמרי דלא בטיל אלא אם כן ביטלו ואין עתיד לפנותו לאו היינו ביטלו כדמוכח התם אלא משום רבי יוסי נקט עפר סתם ולא חש להאריך ולמינקט תרוייהו:
מאן תנא אהלות ר' יוסי היא. אע"פ שלא היה יודע ברייתא זו דקא מייתי יודע היה שרבי יוסי דיבר על ההיא משנה דאהלות וכי האי גוונא איכא בפרק קמא דיומא (דף יד:) גבי מאן תנא תמיד ר"ש איש המצפה היא:
הרי הוא כסתם עפר ובטל. וטומאה בוקעת ועולה כדקתני באהלות וא"ת והא ר' יוסי קסבר דטומאה טמונה אינה בוקעת בפ' העור והרוטב (חולין דף קכה:) דקאמר ר' יוסי חבילי המטה וסריגי החלונות שפירשו על פני המת באויר הנוגע שלא כנגד הנקב טהור ומוקי לה בסמוכין לו בפחות מטפח ואומר ר"י דמ"מ מהני ביטול לענין שלא יבא טומאה לכלים שבצידו והא דא"ר יוסי בפרק הישן (סוכה כא:) במקומו היה עומד וממלא מפני קבר התהום היינו דוקא בקבר דכתיב קרא (במדבר יט) או בקבר שהמאהיל על הקבר טמא אבל בעלמא קסבר ר' יוסי דאינה בוקעת וטהור:
דקאים לה באפה ואזלה. ואם תאמר אם כן מאי איריא דנקט רב הונא שלא יתן לתוך קופתו ויאכיל כיון דאסור אפילו להעמידה אע"נ דלא מטלטל וי"ל דאי הוה נקט ליה אסור להעמיד לא הוה ידעינן מאי טעמא כל כמה דלא אשמעינן שאסור לטלטל הלכך אשמעינן שאסור ליתן לתוך קופתו משום דלמא מיפחית ולאו אדעתא וממילא ידעינן דאסור להעמיד:
וכן אתה מוצא בגוב של תבן. פירש בקונטרס גוב בור ולא שייך בור גבי תבן ויש מפרשים לשון קש וגבבא:
שמע מינה מחיצות שאין מגיעות לתקרה שמן מחיצות. בתמיה פי' במחיצות עראי כי הך ולעיל (עב:) פסקינן כרבי יהודה הסבר דאמר לב"ה עירוב אחד לכולן במחיצות שאינן מגיעות לתקרה והתם נמי במחיצות עראי איירי כדפי' התם:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק ז (עריכה)
ל א מיי' פ"ג מהל' עירובין הלכה י"ג, טור ושו"ע או"ח סי' שע"ב סעיף י"ז:
לא ב מיי' פ"ג מהל' עירובין הלכה י"ד, טור ושו"ע או"ח סי' שע"ג:
לב ג ד מיי' פ"ג מהל' עירובין הלכה ג', טור ושו"ע או"ח סי' שע"ב סעיף י"ט:
לג ה מיי' פכ"א מהל' שבת הלכה ל"ו, סמג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' שכ"ד סעיף י"ג:
לד ו מיי' שם, וטור ושו"ע או"ח סי' שכ"ד סעיף י"ג, וטור ושו"ע או"ח סי' שע"ב סעיף י"ט:
ראשונים נוספים
ופריק רב הונא מאן תנא אהלות ר' יוסי ופליג אתנא דידן איני והא ר' יוסי איפכא קתני (דתנן) [דתניא בתוספתא] באהלות פ' [ט"ו] ר' יוסי אומר תבן ואין עתיד לפנותו הרי הוא כסתם עפר ובטיל.
עפר (ואין עתיד) [ועתיד] לפנותו הרי הוא כסתם תבן ואינו בטל קתני מיהת הרי הוא כסתם עפר ובטל מכלל דר' יוסי סבר עפר סתם בטל אלא תנא דעירובין הוא ר' יוסי ופליג עליה תנא דאהלו' רב הונא בריה דרב יהושע א' גבי איסור שבת אפי' ארנקי בטיל וכ"ש עפר או צרורות רב אסי אמר בית אחריץ לא רמינן חריץ למטמייהו קאי הלכך סתמא בטיל אבל בית לאו למימליה קאי הלכך אי פריש דבטליה אין אי לא לא:
מתני' נתן עליו נסר שרחב ד' טפחים כו' אמר רבה לא שנו שאם נתן בחריץ נסר פחות מד' טפחים מערבין שנים ואין מערבין אחד אלא בזמן שהושיט זה הנסר מזה הצד לצדו האחר של חריץ לרחבו אבל אם נתן זה הנסר לארכו של חריץ מצד אחר של חריץ אפי' פחות מד' מערבין אחד שהרי מיעט החריץ מד' טפחים לפי שרחב החריץ שנינו כי הוא [רוחב ד' ואם] נתן בו זה הנסר לארכו [הרי] מיעט רחבו מד' טפחים אמר רבא הא דתנן וכן ב' גזוזטראות זו כנגד זו מותר אבל זו שלא כנגד זו או למעלה מזו [לא] ולא אמרן [אלא] שיש ביניהן ג' טפחים אבל אין [ביניהן] ג' טפחים עמוקה היא ושרי:
מתני' מתבן שבין ב' חצירות גבוה י' טפחים מערבין שנים ואין מערבין אחד. אלו מאכילין מיכן ואלו מאכילין מיכן. ואוקימנא מתבן שבין ב' חצירות גבוה י' טפחים לא שרי לכל חד וחד מינייהו אלא למיקם באפי בהמתו ממילא ואזלא ואכלה אבל ליתן תבן לתוך קופה או להעמידה על המתבן ולהאכילה אסור. ואם הוא מתבן בתוך הבית גבוה י' טפחים והבית בין שתי החיצונות זה נותן לתוך קופתו ומאכיל וזה נותן לתוך קופתו ומאכיל. ומ"ש בית דאית ליה מחיצות ותקרה כי מיפחית התבן מי' טפחים מינכרא מילתא דחזי ליה דקא מירחק מן התקרה וכיון דתתמעט מעשרה טפחים ידע דתרוייהו אסירי ואי בעי נועל פתח ביתו ומבטל רשותו והוא אסור וחבירו מותר.
וכן אתה אומר בניב של תבן. פי' תבן מעובה כמין חבילות שבין ב' תחומי שבת. דין (נבזה) [ניב של תבן] ודין מתבן שבין ב' חצירות אחד הוא ולא שרו אלא למיקם באפי בהמתו ותיזיל היא ותיכול. אבל לתת לתוך קופתו או להאכילה הוא לא (דבר) [דכד] מפחית מי' טפחים כיון דליכא תקרה לא מינכרא מילת':
גמרא: אמר רב הונא ובלבד שלא יתן לתוך קופתו: פירוש: גזירה דילמא מפחית ולא מינכרא לה מילתא ואתי לטלטולי בחצר וכדאיתא בסמוך. וא"ת ומאי חששא שבת הואיל והותרה הותרה, רב הונא גופיה אית ליה הכין בפרק קמא (יז, א). תירץ הראב"ד ז"ל דמ"מ צריך ליזהר שלא יבא לידי כך. ומסתברא לי דלאו משום דילמא יפחות משחשיכה קאמר, אלא לומר שהוא מקצה אותו כל בין השמשות כדי שלא יפחת שלא מדעת בבין השמשות ושבת לא הותרה. אלא דאכתי קשיא לי דמ"מ מכי חשיכה יתן אפילו לתוך קופתו הואיל וכבר הותרה שבת. ואי אפשר לומר משום מגו דאתקצאי לבין השמשות, דהא קיימא לן בכולה שבת כר' שמעון, ור' שמעון לית ליה אלא בדבר שהוקצה למצותו והוקצה לאיסורו, ואי נמי בגרוגרות וצימוקין כדאיתא בפרק כירה (שבת מה, א). ויש לומר דשאני הכא דכיון שהיקצה אותו משום דילמא מפחית ואצטריך ליה למיהוי ליה כותל להתיר חצרו, הויא ליה מחיצה המתרת בין השמשות וכל בין השמשות אסור ליתן לתוך קופתו משום סתירת אהל, וכיון דבין השמשות אסור משום סתירת אהל כולי שבת נמי אסור לסתרו דאהל הוא, דאיסור אהל שבו להיכן הלך. כך נראה לי.
דקאים לה באפה ואזלא ואכלה: וא"ת אם כן אמאי קאמר רב הונא ובלבד שלא יתן לתוך קופתו, כיון דאפילו אוקומי אסור, לימא ובלבד שלא יעמיד בהמתו עליו. י"ל דטעמא דמילתא אגב אורחיה קמ"ל, דאל"כ לא הייתי יודע מה טעם לא יעמיד בהמתו, והשתא קמ"ל דמוקצה הוא וכיון דשמעינן ליה הכין ממילא ידעינן דלא יעמיד.
וכן אתה אומר בגוב של תבן: כך גריס רש"י ז"ל, ופירש: גוב בור וכדמתרגמינן בור גוב. ואינו מחוור, דלמה ליה דנקט בור מלא תבן. והר"ח והראב"ד ז"ל גורסין ניב, ופירש הראב"ד ז"ל: ניב לישנא קייטא כמו עניב, (ותו) מלשון עניבה שדרך עושי מתבן לענוב אותו ולעשותו אגודות.
מאן תנא אהלו' ר' יוסא היא: פי' משום דידע דר' יוסא איירי בההוא ענינ' תלי לה בדר' יוסא תבן ואין עתיד לפנותו פרש"י ז"ל שאנו יודעין שאינו עתיד לפנותו משם לעולם אלא שלא בטלו בפי' והנכון שאין עתיד לפנותו עד זמן מרובה וכבר פירשנו בפ"ק דסוכ' הרי הוא כסת' עפר אגב ארחי' קמ"ל דין סתם עפר ודין סתם תבן מאן תנא ערובין דלא מצריך ביטול בעפר ר' יוסא היא כלומר ר' יוסי דאהלות:
רב הונא בריה דרב יהושע כו' פי' אנדילו ארנקי שאין מבטלן שם אלא ליום השבת מפני איסורו הוי ביטול לענין זה של משנתינו וכ"ש עפר וא"כ מתני' דקתני דתבן לא הוי ביטול מיירי בשהוא ניטל בשבת דחזי לבהמה דאי בשעומד לא גרע מארנקי ואם תאמ' ואפילו חזי לאכילה וניטל בשבת למה אינו חוצץ וסותם דהא אמרי' בפרק הזורק גבי בור עמוק עשרה ורחב ד' ברשות הרבים דאם הוא מלא פירות הזורק שם פטור דפירי מבטלי מחיצתא וי"ל דהתם נמי בפירות של טבל וכדכתיבנא החם בס"ד. ובתוספות תירצו דהתם בדינא דאורייתא אבל הכא בדינא דרבנן החמירו טפי שאינו סותם אלא דבר שאינו ניטל דאע"ג דלעיל פרכי' על מתני' דהכא ממתני' דבית שמלאו תבן או צרורות דלענין אהל דאורייתא ותירצו דבכל דרך פריך כיון דסתם עפר סתם אינו סותם כל שכן הכא בדינא דרבנן דניזל לחומרא ולא יסתום א"נ דלענין עפר וצרורו' שאינו ניטלין (אינו) לחלק בין דינא דאורייתא לדינא דרבנן.
אבל לארכו אפי' כל שהוא כו': פי' דכיון שנתן הנסר כל שהוא לארכו של חריץ הרי מיעט רחבו של חריץ שאין ארבע טפחים ולפיכך מערבין א' ואין מערבין שנים גזוזטרא מעוקם היא פי' רואין הנסר ההוא והבא באלכסון או מדרון כאלו הוא גזוזטרא נעמקה והלשון הזה עולה יפה לפרש"י ז"ל דלפר"ת ז"ל כיון שאין ביניהן אלא אויר הל"ל דכל פחות מד' כלבוד דמי:
אמר רב הונא ובלבד וכו': פרש"י ז"ל דחיישינן פן יטול הרבה וימעט גוב' המחיצ' מעשר' ולאו אדעתייהו ואין קי"ל שאם נתמעט שהם אסורין עד שיערבו ביחד אבל בבהמה ליכא למיחש להכי דקלי קלי הוא דשקלה א"נ משום דס"ל מוקצה מאתמול למחיצה זו וה"ל אהל ומחיצה וכיון שכן ה"ל מוקצה מחמת איסור והיינו דפרכי' ליה דא"כ אפי' להעמיד בהמתו עליו היה לנו לאסור באידך דרב הונא ואלו במתני' קתני מאכילין זה מכאן וזה מכאן ומהדרי' דמתני' לא שרי אלא לאוקמי' באנפא דאזלא ואכלה ולהא קרי מאכילין. וא"ת א"כ היכי קאמר רב הונא לא יתן בתוך קופתו דמשמע דנתינה אסורה אבל העמדה שריא וי"ל דרב הונא סוף טעמ' נקט כי הנתינה בידים אסורה דה"ל מוקצה וממילא שמעינן דכל שהנתינה אסור' ה"ה להעמדה שמא יתן בידים וכאידך מימר' דהתם וא"ת למה לא יתן לתוך קופתו בתוך השבת שהרי לרב הונא אע"פ שנתמעט' המחיצ' בשבת אין בכך כלום דהא אמר רבה בפ"ק דשבת דהואיל והותרה הותרה וי"ל דחיישי' לשבתו' אחרים דלא מסקי אדעתייהו א"נ כיון דאתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא ואפי' לר"ש דלית ליה מגו אלא בדבר שהוקצ' למצותו והוקצה לאיסורו וא"נ בגרוגרות וצמוקים כדאי' בפ' פרה שאני הכא דכיון דאיתסר בין השמשות משום סתיר' מחיצה הרי חל עליה בבין השמשות שם מחיצה ושם אהל וכיון שכן כשסותר ממנה בשבת ה"ל כסות' אהל ומחיצה דאיסור אהל שבו להיכן הלך כן תירץ מורינו הרשב"א שיחיה נתמעט התבן מעשרה שניהם אסורין פי' דכיון שאין כאן מחיצה עשרה ה"ל כחצר אחת ואוסרין זה על זה דמיירי שהבית הזה אין בו מחיצות של תקרה ולמאן דגריס לקמן כיון דאיכא מחיצת ותקרה מיירי שהמחיצות פרצות ביותר מעשר דה"ל פרץ במלואו ויש שפירשו התבן רחב ואין כלו מלא תבן אלא התבן נתנן באמצעיתו כעין מחיצה מכותל לכתל בארך הבית והבית יש בו רשות לשתי המחיצת וכשנתמעט התבן אוסרין בבית מכאן שהן אוסרין זה על זה ואפשר שלכך פרש"י ז"ל בית שבין שתי חצרות ושני בתים משני החצרות פתוחין לו כי הבתי' פחוחין ופרוצים לבית התבן במלואם ונשפלה המחיצה נאסרו הבתים ההם והיינו דקתני כיצד עושה נועל את ביתו או מבטל את רשוחו כלומר נועל ביתו הפתוח לבית התבן ששם נאסרין שניהם ויהיה כל אחד ואחד מותר בחצרו כנ"ל לפי לשון רש"י ז"ל כיון דאיכא מחיצות ותקרה מנכרא מילתא אפי' לפי גרסא זו עיקר ההיכרא בתקרה היא ומחיצות כדי נסבה:
ורש"י ז"ל לא גריס מחיצות.
וכן אתה אומר בניב שבין שני תחומי שבת כן גרש"י ז"ל ופירושו בור שבין שני תחומי שבת שחצי הבור בתחום עיר זו וחצי הבור בתחום עיר זו כל א' מן העיירות נוטל מן התבן שבצדו ולא חיישינן שמא יטלו אלו מתחומן של אלו והראב"ד ז"ל גורס וכן אתה אומר בניב שבין שני תחומי שבת וכן הגירס' במקצת הספרי' ופי' הוא ז"ל דניב לישנא קיטא הוא כמו עניב והוא מלשון עניב' שדרך עושה מתבן לענוב אותו ולעשות אגודות. ש"מ דיורין הבאין בשבת אוסרין פירש דהא הכא עד שלא נתמעט המתבן היו שתי רשויות ולא היו אוסרין זה על זה מפני שנעשו רשות אחת ונתוספו דיורין בכל אחת מן החצרות וקשיא למ"ד בפ"ק כי אע"פ שנתוספו דיורין בשבת מותרין בשבת הואיל והותרו:
כיצד הוא עושה נועל את ביתו ומבטל את רשותו ופרכי' תרתי מסתברא דה"פ למה לי תרתי דהא בביטול לחוד סגי כדתנינן בכמה דוכתי אבל לא פרכי' דבנעילה או ביטול סגי דהא מהיכא נפקא לן דנפרוך הכי להדיא ופרקי' דה"ק או נועל את ביתו או מבטל פי' דנעילת דלת הוא עומד במקום ביטל דהא גלי דעתיה דמסתלק מהכא וכדפרש"י ז"ל כלומר שזה בכלל הביטול דתנינן בכל דוכתא:
אי בעית אימא לעולם תרתי כיון דדש ביה אתי לבטולי. פי' דלהתיר את חבירו בביטול בלחוד סגי והא דבעינן נעילת דלת אינו אלא משום איסורא דידיה דעבדי' ליה הרחקה דלא ליתי לטלטלי בחצר פרש"י ז"ל וה"ה דס"ל להאי תנא דכל מבטלין רשות בעי לנעול והקשו עליו בתוספות אחד מבני חצר ששכח ולא עירוב היאך ינעל ביתו לפניו ולא יצא מביתו שהרי אין לו דרך לצאת אלא בחצר ופנימית דאחדא דשא ומשתמשא דאמרי' לעיל לאו למימר' דאחדא דשא ממש כולי יומא דהא לא אפשר אלא לומר דאחדא דשא שלא תשמש בחיצונה לומר שמסלקת רשו' מן החיצונ' אלא מיהו יוצאה ונכנסת ותנעול אחרים שלא להוציא כלים לכך פר"י ז"ל דודאי בשאר מבטלין דעלמא שאין להם היתר בחצר אלא ע"י עירוב ולא חיישינן שיבא הוא לטלטל באיסור כמו שעושין מי שבטל להם אבל הכא דהוה משתמש מעיקרא בחצר בהיתרא בזה חששו דכיון דדש ביה להשתמש אף בשבת בהיתרא דאתי לטלטולי כדמעיקרא ואומר ר"י ז"ל דאפילו בהא נמי לא חיישי' להכי אלא לאותה שבת ושבת הבא' בלבד דמכאן ואילך סדר לאסוריה ומיזהר זהיר ונראין דבריו ז"ל ועובדא דרב' דאמר לעיל פנו לי מאני ה"נ הוה משום דדש ביה לטלטל בהיתרא ומסתבר' דליתיה ללישנא קמא דאמר או נועל את ביתו או מבעל את רשותו דנעילת דלת בלחוד לא מעלה ולא מוריד כסוגיין דכלה פרקין. וכלישנא בתרא דנועל ומבטל קאמר קי"ל דפליג אלישנא קמא דאי לא הא סגי ליה בנעילת דלת להתיר לחבירו ולעשות גדר לעצמו ולמה לי ביטול אלא ודאי דלהאי לישנא לא מהני נעילת דלת לחוד להתיר לחבירו וכן הלכה. והא קא משמע לן דאין מבטלין וחוזרין ומבטלין פי' וכדסבר שמואל בפ' הדר ואפ"ה לא קשיא לרב דאמר מבטלין דאליבא דרב דאמר התם דתנאי היא הא מני רבנן היא והא דאמר כר' אליעזר ולמאן דסבר התם דלאו תנאי היא אמר לך דהכא נמי בדין הוא דלא הוה צריך למתני וחברו מותר אלא דלישנ' יתירא קתני אגב דמפרש כלהו דיני ומיהו מדנקט תלמודא האי שנויא בהדיא משמע דס"ל דהכין הלכתא וכדסבר רבא דהוא בתר' וכדכתי' בפרק הדר בס"ד:
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ז (עריכה)
מתבן שבין שתי חצרות גבוה עשרה טפחים. כלומר שאין כותל ביניהם אלא גדיש של תבן מפסיק ביניהם על (פרי) [פני] ארך החצר והוא גבוה עשרה טפחי' הרי זה מפסיק ומערבין שנים ולא אחד. ואעפ"י שלענין חריץ אמרו שאינו חוצץ כל שראויין למאכל בהמה אחר שנטלין בשבת כמו שביארנו למעלה לענין מחיצה ודאי כותל היא כל עוד שהוא שם אפי' דעתו לפנותו שכל דבר עושין בו מחיצה הואיל והוא דבר הראוי להתקיים אם לא יטלוהו ומכל מקום אלו מאכילין לבהמתם מכאן ואלו מכאן ואין חוששין שמא יתמעט מעשרה טפחים ויעשה רשות אחת לאסור זה על זה ולא ירגישו והרי טעם שבת שהותרה הותרה אין כאן שהרי לא אמרוה בבטול מחיצות שהרי כל שלא נתמעטה ביתר מעשר אמות פתח הוא ואין אוסרין זה על זה ואין דרך בהמה למעט באכילתה כל כך ומכל מקום בגמרא פרשו במאכילין שאמרו דוקא להעמיד הבהמה סמוך לגדיש אבל בידים לא והוא שאמרו והוא שלא יתן לתוך קפתו שכל שאתה מתיר בהן את הידים שמא יבאו למעט עד שיפחת מדין מחיצה ולא ירגישו. נתמעט המתבן מעשרה טפחי' בטלה מחיצה ומערבין אחד ולא שנים:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:
בית שטומאת מת בתוכו ומלאוהו עפר או צרורות ובטלן מבוטל והרי אין לטומאה זו חלל ונעשית טומאה רצוצה שאין לה אהל לעצמה ובוקעת ועולה עד לרקיע והמאהיל על הגג טמא אבל אינו מטמא את סביביו כמו שיתבאר במקומו שמן הסתם אינו בטל ואינו דומה לחריץ שהחריץ (למטעייה) [למטמני'] קאי ר"ל לסתמו מלשון (טעונין) [טמונין] פלשתאי כלומר סתמו לסתימה הוא עומד מה שאין כן בבית. הא סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה ומעטה בתבן אם בטלו הרי זה מיעוט אבל בסתם אינו מיעוט ולא עוד אלא שאף בעפר סתם אינו מיעוט עד שיבטלנו וכבר הארכנו בדינין אלו בראשון של סכה:
מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים מחוברים בשבת אפי' מוליכה בידו באפסר שלה ואין חוששין שמא יתלוש להאכילה בידים שהתלישה הואיל ואיסור תורה היא חמורה היא עליו ונזהר בה. אבל אינו מעמידה על גבי תבן של מוקצה כגון תבן שאינה ראויה לבהמה ועומדת לבנין שהמוקצה קל הוא עליו ויש לחוש שמא יבא לטלטלו. ואם תאמר משנתנו אעפ"י שהתבן ראויה ומותרת לטלטל מצד הבהמה נחוש שמא יאכיל בידים ויבא לטלטל בחצר שאינה מוכשרת שאסורה קל בעיניו תדע שלא התירו להוליכה בידים אלא לעמוד בפניה שלא תלך למקום אחר:
בית שבין שתי חצרות פתוחים לו כגון זה ומלאוהו תבן ר"ל לא שמלאו כל הבית תבן אלא מקום אמצעיתו להיות מחיצת התבן חולקת את הבית להיות חציו משמר לחצר זו וחציו לחצר זו הרי היא מחיצה ומערבין שנים ולא אחד. ותבן זה הואיל וראוי למאכל בהמה זה נותן לתוך קפתו ומאכיל לבהמתו וזה נותן לתוך קפתו ומאכיל לבהמתו ואין חוששין שמא תפחת המחיצה ויאסרו שניהם ולא ירגישו על הדרך שאסרנו למעלה במתבן שאסרנוהו בנתינת קופה. שבזו שהוא בית הואיל ובית יש בו מחיצות ותקרה כל שתפחת מדינה נכר הוא לשעתו. וכן אתה מוצא בניב של תבן ר"ל צבור של תבן והוא מלשון עניבה ומפני שהיא עשויה חבלות חבלות הוא קוראה כן וכל שהוא בין שני תחומי שבת חציו בתחום עיר זו וחציו בתחום עיר זו שאלו נוטלין מתוך תחומן ואלו נוטלין מתוך תחומן ואין חוששין שמא יטלו אלו מתוך תחומן של אלו ואפי' לדעת האומר תחומין דאוריתא שמאחר שהוא תחת תקרה נכר הוא. ומה שאמרו על זה בסוגיא זו דילמא אתי לבטולי. פירוש שמא יבא לבטל תורת התחומין בטלטולו מן הצד האחר:
בית זה שחלקוהו במחיצת תבן על הדרך שביארנו ונתמעט התבן מהיותו מחיצה כגון שהיה הבית גבוה עשרה והמחיצה עשרה ונתמעטה המחיצה מעשרה אף בתורת לבוד כגון שאין בה שבעה ומשהו שאלו היתה תקרת הבית גבוהה הרבה אף מחיצה עשרה אינה כלום שכל מחיצה שתחת תקרה שאינה מגעת לתקרה או לדין לבוד שלה אינה מחיצה ואין מערבין אלא אחד כמו שביארנו בפרק הדר אלא שכל שהוא בדין לבוד לתקרה שמה מחיצה אעפ"י שהיא מחיצה רעועה וכשנתמעטה עד שנתרחקה מתורת לבוד שלה נאסרו שניהם בבית. ואעפ"י שיש חולקי' לומר שכל שיש שם מחיצה עשרה אעפ"י שאין מגעת לתקרה אין מערבין אחד. אין הדברים נראין. ומכל מקום לדברי הכל כל שהתקרה עשרה והמחיצה עשרה גמורה או עשרה מדין לבוד כגון שבעה ומשהו ונתמעט משיעור זה. שניהם אסורי' ר"ל להוציא מאותו בית לחצרות הואיל ולא עירבו אחד אעפ"י שעירב כל אחד לעצמו. ומכל מקום דוקא שנתמעט מאתמול שאם נתמעט היום הרי דיורין הבאים בשבת אין אוסרין. ואעפ"י שבנטלה קורתו או לחיו או נפרץ הכותל אוסר אפי' בשבת. דוקא בנפרץ לרשות הרבים אבל כל שנפרץ לחצר שאינה מעורבת מותר כמו שביארנו בעירב דרך הפתח ונסתם הפתח ובעירב דרך חלון ונסתם החלון שאין לו מחיצות אלא דיורין ודיורין הבאים בשבת אין אוסרין אבל נתמעט מאתמול שניהם אסורים באותו בית וכיצד יעשה להתירה מיהא אצל האחד נועל זה את פתחו הפתוח לו לאותו בית ואין די לו בבטול רשות שמתוך שבית אחד הוא משותף לשניהם יבא לטלטל ולא ירגיש הא בנעילת דלת מיהא אין עוד חשש ולא אמרו נועל ומבטל אלא ללמד שאין די לו בבטול רשות. ויש מצריכין בשתיהן ואין נראה כן. ומשנעל נעשה הוא אסור וחברו מותר אלא שאם חזר הלה ובטלו לחברו ובנעילת דלת הרי זה מבוטל שהרי מבטלין וחוזרין ומבטלין כמו שביארנו. ויש פוסקים שאין חוזרין ומבטלין וראשון עיקר כמו שיתבאר:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה