שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק ז
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י (ריב"ן) |
ר"ן |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
פירוש הרא"ש |
תוספות רי"ד |
הרשב"א |
הריטב"א |
מאירי |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
הנודר מן הירק פרק שביעי
מתניתין אמר להם וכן הדבר כלומר משם אני מוכיח. שמא אומר כלומר אם לא מצא אלא קטנים היה אומר לא מצאתי כלום אלא על כרחך כך אמר לא מצאתי אלא דלועין מכלל שהן בכלל ירק כמו שאמרתי ולכן היה צריך לאימלוכי עליהו לבעל הבית אם רוצה בזה הירק. הרא"ם ז"ל.
וזה לשון הרי"ץ ז"ל: וכן הדבר אמת כמו שאמרתם ומשם יש לי ראיה כלום אומר לא מצאתי אלא קטנית או מין אחר שאינו ירק ממש ודאי אין דרך השליח לומר כן לשולחו אלא אם כן הוא המין המוצא מעין גוף המין שאמר לו בעל הבית והוא מסופק אם משמע זה מאותו המין או לא על כן הוא חוזר ונמלך בו. עד כאן. ירושלמי הנודר מן הירק מהו שיהא מותר ביבש נשמעינה מן הדה אסור בפול המצרי לח ומותר ביבש לא אמרו אלא פול המצרי דבר שיש לו גורן הא דבר שאין לו גורן אסור אפילו יבש. הרשב"א ז"ל.
גמרא אמאי אוסר רבי עקיבא והא מירק נדר ודילועין לא איקרו ירק. באומר ירקי קדרה עלי ירקים היורדים לקדירה עלי ודלועין בכלל ירקי קדירה. ודילמא ירק לחוד קאמר והכי קאמר הרי עלי ירק וקדירה להכי קאמר דדרך ירק לירד בקדירה ולא משום דלועין דירק נותנין בקדירה כמו שלוקחין אותו בשוק כגון כרתי וכרוב אבל דלעת אין נותנין אותם לעולם בקדירה אלא אם נקצצו בחתיכות קטנות שאין נאכל בקדרה כמו שלוקחין אותו בשוק. באומר ירק המתבשל בקדירה עלי (שוב ירק שאין דרכו להתבשל אלא בקדרה) אמר המגיה אפשר דצריך לומר: ירק קשה שאין דרכו ליאכל אלא להתבשל בקדרה. וקסבר רבי עקיבא דלועין נמי בכלל ירק המתבשל. ורבנן סברי כל מילתא דצריך שליחא לאימלוכי עליה כגון דלועין דכי אמר לשלוחיה קח לי ירק אינו מביא לו דלועין אלא אומר לו לא מצאתי אלא דלועין וממליך דקאמר ליה רוצה אתה שאביא לך דלועין כי האי גוונא לא מינו הוא הילכך כי נודר מן הירק מותר בדלועין. ורבי עקיבא סבר כל מילתא דמימליך עליה שליח מיניה הוא מדקאמר ליה לא מצאתי אלא דלועין ולא אמר ליה אלא קטנית אלמא דילועין מין ירק הוא דמאי חזא דאמר ליה דלועין מכל מין שבעולם. פירוש.
ובשטה כתוב וז"ל: ודילמא ירק הנאכל בקדירה קאמר הנאכל בלא תיקון אחר בקדירה קאמר אבל דלועין לאחר שנתבשלו בקדירה אינן נאכלין אלא על ידי תבלין אחרים ותיקון אחר. ומתרץ באומר המתבשל בקדרה אף על פי שאינו נאכל בתיקון קרירה לבדה אבל צריך תיקון אחר ודלועין מתבשלין הן בקדרה. האי ודילמא לאו דוקא ומספיקא לית לן למישרי דילועין אלא הכי פירושו ודילמא מה לנו לתלות ולומר דבנאכל בקדירה קאמר. עד כאן.
והרי"ץ ז"ל כתב וז"ל: ויש לפרש נמי דלרבנן קא מקשינן דמשמע דמדקאמר מותר בדלועין מכלל דבשאר ירקות אסור בין חיין בין מבושלין דסתמא קתני. והקשה והא מן ירק נדר ובודאי ירק חי משמע ולא מבושל דכיון דנתבשל אבד שמו. ותירץ באומר ירקי קדירה עלי דהשתא משמע אפילו מבושל. עד כאן.
באומר ירקי קדרה עלי. ודילמא ירק הנאכל בקדרה קאמר פירוש הנאכל בקדרה להטעים את התבשיל כשום ובצלים. תמיהא לי ומאי קושיא דהא כיון דאיכא למימר הכין ואיכא למימר הכין בהא דילמא קאמרי דינא הוא דנאסור אותו אף בדלועין ובשאר ירקות דהא סתם נדרים להחמיר וספיקא דאורייתא לחומרא. ומסתברא לי דהא דאמרינן ודילמא ירק הנאכל בקדרה קאמר לאו למעוטי שאר ירקות חוץ מירק הנאכל בקדרה קאמר אלא למעוטי דילועין וטעמא דמילתא משום דדלועין מן הסתם אינן בכלל ירק אלא שאתה בא לרבותו ולאוסרו מתוך יתור לשונו שאמר ירק הנאכל בקדרה ואמאי כיון דסוף סוף אינו בכלל ירק אף כשאמר ירק הנאכל בקדרה לא בא אלא לרבות ירק הנאכל להטעים את הקדרה ולעולם שאר ירקות אסורין דמשום דילמא לא שריא להו. אלא שלפי פירוש זה יראה דנודר פתם מן הירק אינו אסור בירק הנאכל בקדרה דאי לא למה ליה לרבוייה וצל"ת. ואסיקנא באומר ירק המתבשל בקדרה הא בסתם אי נמי באומר ירק הנאכל בקדרה אינו אסור בדלועין.
ומיהו בירושלמי אמרו שלא נחלקו אלא בדלעת מצרית אבל בדלעת יונית כולי עלמא מודו בה שהיא בכלל ירק דגרסינן התם: מה פליגין בדלעת מצרית אבל בדלעת יונית כולי עלמא מודו שהיא כירק רבי קריספא בשם רבי יוחנן קורה וקרובתה דאנן אכלין דלעת יונית אינון. וכיון שכן נראה דאפילו בנודר סתם בזמן הזה אסור אף בדלועין שהרי אין אנו בקיאין בדלעת מצרית ויונית. ועוד מדאמר רבי קריספא משמיה דרבי יוחנן דכל אילין דאנן אכלין דלעת יונית אינון משמע שהמצרית מרה היא וצריכה למתיקה בקדרה ושלנו מתוקין הם כיונית.
ירושלמי רבנין אמרין אין הדלועין בכלל הירק אף למדת הדין כן ירקה של גנה זו מכור לך והיו שם דלועין על דעתיה דרבי עקיבא מכורין על דעתיהו דרבנן אינן מכורין אף בהפקר כן אף בהקדש כן. הא דאמר אביי מודה רבי עקיבא לענין מלקות שאינו לוקה. איכא דמפרשי דאכל מידי דממליך עליה שליחא קאמר ואיכא מאן דמפרש דדוקא בירק ודלועין קאמר. (וז"ל נכון ואם אית') אמר המגיה צריך לומר: וזה נראה לי נכון דאם איתא כפירוש הראשון אבריתא דהנודר מן הבשר הויא לן למימר הכין ואנא ידענא דכל שכן בירק ודלועין. ועוד דבסמוך נמי משמע הכין לכאורה גבי ההיא דאמר לשלוחו תן בשר לאורחין ונתן להם כבד וכדכתבינן עליה בסייעתא דשמיא. וטעמא דפטר רבי עקיבא טפי בדלועין וירק מבשאר הנמלכין משום דדלועין פרי ואינו דומה לירק. ואיפשר דלא אלימא המלכת שליח לשווינהו בכלל ירק אבל כבד שהוא קרוב יותר לבשר דין הוא שהמלכת השליח תעשנו כמינו לגמרי. ותדע לך שהרי מודה רבי עקיבא בדלועין שאלו הנודר מן הירק סתם אינו אסור בדלועין אלא אם כן אמר ירק המתבשל בקדרה ואלו הנודר מן הבשר סתם אסור בראש וברגלים ובכבד כדברי רבי עקיבא אלמא בדילועין הוא דאיסתפקא ליה לרבי עקיבא. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
אמר אביי מודה רבי עקיבא לענין מלקות שאינו לוקה. פירוש דאף על גב דאמר רבי עקיבא דאי נדר מירק המתבשל בקדרה אסור בדלועים מטעמא דמידי דממליך עליה שליחא מיניה הוא לאו דקים ליה הכי כי היכי דלילקי משום בל יחל אי אכל מיניהו אלא מספיקא הוא דקאמר רבי עקיבא הכי הואיל ומימליך עליהו שליחא הילכך אסור ואינו לוקה. ולפום סוגיא דגמרא הכין נקיטינן שהנודר מירק סתם אין במשמע אלא כל שהעלה שלו נאכל כגון צנון וחזרת ודכותיהו בין שנאכלין חיין בין שנאכלין מבושלין. אמר ירקי קדירה עלי אין דלועין וקשואין ואבטיחין ולא צנון ושומר בכלל אלא ירק הנאכל בקדרה כגון כרוב ותרדין והחציר והבצלים דאף על גב דנאכלין גם כן חיין (ה"ה) הא קאמר ירק שנאכל גם כן בקדרה עלי. אמר ירק המתבשל בקדרה עלי נתרבו אף הדילועין לרבי עקיבא אבל לא לרבנן. הרנב"י ז"ל.
והרי"ץ ז"ל כתב וז"ל: מודה רבי עקיבא לענין מלקות שאינו לוקה דאף על גב דקאמר רבי עקיבא שאסור לאכול דלועין דחשיב ליה מינו ואפילו מדאורייתא מכל מקום מלקות דלא יחל דברו. ליכא דיכול לומר לא נתכוונתי לכך אלא לכך ואין כאן התראת ודאי. עד כאן.
ואי רבי עקיבא הא אמר כל מידי דמימליך עליה שליחא מיניה הוא למעול בעל הבית ולא למעול שליחא. איכא למידק ואי רבי עקיבא היכי מעל בעל הבית דהא אמר אביי דמודה רבי עקיבא לענין מלקות שאינו לוקה דמספקא ליה והכין הויא לן לאקשויי לא לימעול לא בעל הבית ולא השליח. וי"ל דלא אמר אביי אלא לגבי ירק ודלועין וכדאמרינן לעיל. אי נמי איכא למימר דרב חסדא לא הוה שמיעא ליה הא דאביי ואביי נמי אמר מי לא מודה רבי עקיבא דצריך לאימלוכי ביה היינו כסברתיה לומר דמודה רבי עקיבא דאינו ברור שיהא מינו אלא להחמיר אמר כן ולפיכך צריך השליח לימלך בו.
והקשו בתוס' לפירוש זה דאם כן שליח אמאי מעל. ומיהו לדידי לא קשיא לי דודאי שליח דינא הוא דלמעיל דכיון שצריך לימלך ואינו נמלך גלי אדעתיה דלא מתורת שליחות בעל הבית הוא דקא יהיב להו אלא מדעתו. ונראה לי דעל כרחך אית לן למימר הכין לכל הפירושים משום דקשיא לי מאי קאמר אביי מי לא מודה רבי עקיבא דצריך לאימלוכי ביה דאם כן נמצאת אומר דכשאמר לו תן להם בשר הכבד אינו בכלל דבריו עד שימלך בו השליח שאלו היה הכבד בכלל דבריו ובכונתו מפני מה צריך לימלך בו דהא חשבינן ליה כאומר לו תן להם בשר או כבד אלא ודאי לא הוי כבד בכלל בשר שאמר לשלוחו ואם כן אפילו כשנודר מן הבשר לא יהיה הכבד בכלל נדרו. אלא ודאי שאנו צריכין לומר דפעמים שהאדם מכניס בכלל דבריו כל כמה שהוא ממין הדבר שאסר עליו וכיון שכן בנדרים אסור בכלל שסתם נדרים להחמיר. אבל לגבי שליח כיון שלא אמר אלא בשר סתם ופעמים שאין דעתו אלא על בשר ממש ולא על מינו עד שימלך בו שליח נמי הוה ליה לאימלוכי וכי לא אמליך גלי דעתיה דלאו מדין שליחותיה יהיב להו אלא עוקר שליחותיה ויהיב להו מדעתיה. הרשב"א ז"ל.
מי לא מודה רבי עקיבא דצריך לאימלוכי. דנהי נמי דמיניה הוא מאחר שדרך הוא לימלך על דבר כזה (מ"מ) משום הכי לא חשבינן ליה כעושה שליחותו לענין שיתחייב מעילה בעל הבית אלא אם כן צוה לו בפירוש שיתן לו מאותו דבר עצמו כי נהי נמי שיש במשמעות בשר כבד או בכלל כבד בשר להרבה בני אדם יכול בעל הבית לומר לשליח לא היה דעתי לומר לך אלא מבשר ממש או מכבד ממש ואם לא היית מוצא הדבר עצמו שהייתי אומר לך היה לך לימלך בי. הרי"ץ ז"ל.
ומאן תנא דפליג עליה דרבי עקיבא בנדרים ואינו מחמיר אבל לענין מעילה כולהו מודו דשליח מביא קרבן ולא בעל הבית דמדאורייתא לאו מיניה הוא. שיטה. אבל הרי"ץ ז"ל כתב מאן תנא דפליג עליה דרבי עקיבא במתניתין ואמר דילועין לאו בכלל ירק הן ואתיא מתניתין דמעילה נמי אליביה רשב"ג היא דמאחר דאשכחן ליה דקאמר דכבד ובשר תרי מינין נינהו מפני שצריך השליח לימלך ביה הוא הדין נמי ירק ודלועין מטעם זה. עד כאן.
בראש וברגלים ובקנה ובכבד ובלב ובעופות. יש להסתפק אמאי לא נקיט בני מעים עם אלו הנזכרים לאיסור אם נאמר שבני מעים ודאי מותרים אפילו אליבא דרבי עקיבא וליכא מאן דפליג אם כן ה"ל לאשמועינן בהדיה אם המותרים בין לרבי עקיבא בין לרבן שמעון בן גמליאל. הרי"ץ ז"ל.
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל: בראש וברגלים ובקנה ובעופות. תימה לימא סתם ואסור בקרבים ובני מעים. וי"ל דבשאר בני מעים כגון הדקין והכרס לכולי עלמא מותר ואינו אסור אלא בקנה שיש בכללו הכבד והריאה ופרט הלב לפי שהוא יותר בשר מאלו ובאלו אסור לרבי עקיבא אבל לרבנן בכולן מותר אבל בכרס ובדקין אפילו לרבי עקיבא מותר. ויש אומרים בהפך דבשאר קרבים לכולי עלמא אסור לפי שיש בהן שומן יותר מראש ורגלים וקנה ולב ומאי דאמר רשב"ג קרבים לאו בשר לא לענין נדרים קאמר. עד כאן.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: הא דקתני ואסור בקנה ובלב תמיהא לי מאי שנא אלו דנקט לימא ואסור בקרבים ובבני מעים ואיפש' דלכולי עלמא בשאר בני מעין מותר בהן. וא"ת והא לרבי עקיבא אפילו כבד בכלל איסורו. וי"ל שהכבד והריאה בכלל קנה הם. ועדיין קשה לי דאם כן למה פרט הלב שאף הוא תלוי בקנה. וצ"ע. ובפירושים ראיתי שבשאר קרבים לכולי עלמא אסור שיש להם שומן יותר מראש ורגלים וקנה ולב ומאי דקאמר רשב"ג קרבים לאו בשר לא לענין נדרים קאמר ואין זה מחוור כלל ולא מתיישב כהלכה. עד כאן.
וזה לשון הרי"ץ ז"ל: והנודר מן הבשר מותר בראש וברגלים וקנה ולב ועופות ואין צריך לומר בשר דגים וחגבים וקרבים כי באמת יותר חשוב בשר ודומה לבשר לב וכבד מבני מעים וכן היה רשב"ג אומר דבר הדומה לזה קרבים לאו בשר לענין נדרים כמו שאמר למעלה. אי נמי לענין זבינא מכר לו ליטרא בשר אינו יכול לערב לו מקרבים בכלל אותה ליטרא. עד כאן.
ואוכליהן לאו בר איניש הדיוט הוא. ויש ספרים שכתוב בהן אוכליהון לענין זבוני לאו בר איניש. ועוף בר איניש הוא כלומר הרבה בני אדם חשובין אוכלין אותן הרבה מהן בביתם אבל מאן דזבין להו בשוקא ונותן מעותיו כדי לקנותם לאו בר איניש הוא כלומר שוטה הוא. ומצאתי זה הפירוש שבוש הוא ואינו מן הספר ומאן דהוא פירשו כן לפי שהיה תמה על כמה בני אדם חשובין ואוכלין מהן וזה הכריחו לפרש כן וכתבו בגיליון והסופר עשה מבפנים. הרא"ם ז"ל.
ומאי שנא בשר עוף לת"ק דאסור דמימליך עליה שליחא דגים נמי מימליך שליחא דבדלא משכח בשר וכו'. משמע מדאקשינן וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ובכל מקום דממליך עליהו שליח הוי בכלל ובכל מקום דלא מימליך בין הלין והלין לא היו בכלל ובכל מקומות סתם נמי הוי בכלל מדלא תריצנא לדת"ק במקום סתם.
וא"ת אם כן לפי פירוש זה הא דאמר אביי דמודה רבי עקיבא דאינו לוקה בכל הנמלכין קאמר. וכפי הפירוש הא' שכתבתי למעלה ניחא אבל לפי הפירוש שפירשתי דלא אמר אביי אלא בירק ודלועין לבד הא בשאר הנמלכין לוקה אם כן בכלל דבריו הוא ולמה צריך לימלך ולמה לוקה שליח אדרבה למעול בעל הבית ולא למעול שליח. וי"ל דמכל מקום כיון שאין השליח קונה בלא המלכה לעולם וזה לא נמלך גלי אדעתיה דאינו עושה מדין שליחות אלא בטל שליחותו ונתן מדעתו כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
כתב הרי"ץ ז"ל והר"ם פסק כרבי עקיבא פ"ט מהל' נדרים וכלל קרבים באיסור בכלל שאר מיני בשר אליבא דרבי עקיבא. ונפלאתי על דבריו מאד כי לפי שקול הדעת נראה דקיימא לן כסתם מתניתין דמוקמינן לה אליבא דרשב"ג כדקיימא לן בכל מקום דהלכה כסתם משנה ואיך פסק כרבי עקיבא. ועוד פלא גדול עליו דבהדיא משמע בגמרא דטעמיה דרבי עקיבא משום דכל מילתא דממליך שליח מיניה הוא ולפירוש זה דוקא במקום שדרך השליח לימלך הא בכל מקום לא.
והוא כתוב בפירוש וז"ל: ובכל מקום הנודר מן הבשר אסור בבשר עופות ובקרבים מותר בחגבים. ולמה כתב טעם דממליך דוקא בדגים ולא בשאר והא קאמר בגמרא מאי שנא עופות דממליך שליחא עליה דגים נמי ממליך שליח עליה. ועוד למה הביא דין דדגים סתם ולא חלק בהם בין היכא דהקיז ובין היכא דלא הקיז או כגון דכייבן ליה עיניה בשעת הנדר או לא כייבן ליה כמו שחלק בגמרא. ועוד פלא גדול דפסק שם כסתם מתניתין דקאמר מותר כדלעיל ופסק כרבי עקיבא בענין ראש וכבד ורגלים וקנה והנה הוא מזכה שטרא לבי תרי ותרי מילי דסתרן אהדדי (נתקו בו) נינהו טעם ת"ק דמתניתין דכל מילתא דממליך עליה שליח לאו מיניה הוא כדמשמע הכא בשמעתין דקאמר במאי קא מפלגי וכו' וטעם ת"ק דברייתא דפליג על רשב"ג סבירא ליה כל מילתא דממליך עליה שליח מיניה הוא כדקאמר הכא מאי שנא בשר עוף לת"ק דאסר דעביד שליחא דממליך וכו' ובלי ספק אותו תנא רבי עקיבא הוא דפליג עליה דרשב"ג. ולא יכולתי ליישב דבריו כלל. והפסק הנכון בעיני דהלכה כת"ק דרבי עקיבא כסתמא דמתניתין וכרשב"ג דברייתא והכל חד תנא הוא.
פרח ליביה כצפורים. כשהלב נוקף תדיר דומה לפורח. אי נמי כמו פרחה ליבה ומתה כלומר שלבו נעשה חלש ומתעלף. ולא בשר מליח כל שהוא (דשלמים) אמר המגיה נראה לי דצריך לומר: כשלמים ועיין בסוף הדיבור הזה לא מיקרי מליח. ולא בצלים. ויש ספרים שכתוב בצים. ולא במגולגלין מיירי דאינהו טובים שמחממין ומלחלחין האצטומכא שנתקררה מחמת ההקזה ומחמים הראש אבל מבצלתא לא אינם טובים דמחמת ההקזה נחלשה האצטומכא ואין בה כח כל כך לטחון אותם ויהיה האדם מיצר מלצאת על ידיהן אבל בצלים לעולם רעים אף בשעה שהאצטומכא חזקה שמעלין עשן אל המוח (וי"ל שכן אחר הכאב שהוא חלשה) אמר המגיה אולי צריך לומר: וכל שכן אחר הכאב שהיא חלשה קרב העליון קרוי אצטומכא אותו שמקבל המאכל. והוא הדין דמצי לאקשויי אי הכי בשר מליח ליכול ואמאי אסר ליה בכל מיני בשר ויכול היה לתרץ בבשרא שהיא כשלמים מיירי. הרא"ם ז"ל.
פרח ליביה כצפורא שאינו סועד לבו ממש כבשר כבש כפי המנהג עתה. אין מקיזין ובעופות הפורחים והקטנים איירינן דאלו בעופות הגדולים הפורחים או כאותן הגדילין בבית כגון תרנגולין ותרנגולות לא מיירי כלל כי אלו ודאי בריאים אפילו יותר מבשר כבש כפי המנהג עתה. אין מקיזין דם לא על הדגים כלומר לא על סמך לאכול דגים ולא על סמך לאכול עופות הקטנים הפורחים. הרי"ץ ז"ל.
אמר אביי כגון שהקיז דם דלא אכיל דגים. ונראה לי להאי לישנא וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. והני לישני לא פליגין אהדדי דאיתיה להאי ואיתיה להאי ובין הקיז דם בין כאיבין ליה עיניה שרי בדגים. ומיהו בשהקיז דם ונדר מן הבשר ליומו צריכא לי (מיהו) מהו בבשר מליח מי שריא ליה בדגים דהא בשר מליח נמי ביום הקזה לא אכיל וכדתניא אין מקיזין דם על בשר מליח או דילמא לא אמרינן הכי אלא דוקא בדגים דלא בשר ממש נינהו ואינן בכלל נדרו אלא מדין המלכה וכיון דשליח צריך לאימלוכי ביה הקזתו כהמלכתו שאינו מכניסתו בכלל נדרו אבל בשר מליח דבשר ממש הוא אף על גב דהקיז הרי הוא בכלל נדרו או דילמא מכל מקום כיון שהקיז דם אין צריך לאסור על עצמו אלא הבשר שדרך המקיזין לאכול. ואולי יש להכריע לחומרא מדקתני מותר בדגים ולא קתני נמי מותר בבשר מליח דהא מותר בדגים לאו דוקא אלא כשהקיז דוקא ואלו היה מותר אפילו בבשר מליח הוה ליה למימר נמי לאפוקי כדגים. הרשב"א ז"ל.
אי הכי אכיל דגים. כלומר כיון דאמרת דכייבין ליה עיניה אם כן הדגים טובים לו אם כן מזה נדר לפי מה שאמרת שמן המאכל הראוי לו נדר. ההוא בסוף אוכלא כשהתחיל להתרפאות והתחילה להכניע (המריחה) אמר המגיה אולי צריך לומר: המרה. מהשמטה האדומה המעלה עשן המאכל המעופש בבטן לעינים ולמוח שתולדה חמה ויבשה והדגים לחים וקרים ומסייעים להשפילם ולכן טובים. הרא"ם ז"ל.
וזה לשון שיטה. אי הכי אכל דגים בניחותא קאמר אם כך היא שחש בעיניו אכיל דגים טוב לו שיאכל דגים. עד כאן.
בסוף אוכלא בקינוח סעודה אבל בתחלת סעודה קשיא לעינא. או יתכן לפרש סוף אוכלא סוף החולי אבל בתחלת החולי קשה. הרי"ץ ז"ל. כתב הרמב"ן ז"ל ואיתא להא בהלכות דכל הבשר ושמעינן מינה דכל כי האי גוונא אזלינן בתר דעתיה דנודר ולא הוי בכלל נדר סתם אלא אמר המגיה לפי הל' הרמב"ן ז"ל: מידי דחזי ליה אבל דלא חזי ליה לפום שעתיה ליתיה בכלל סתם נדר אלא אם כן משתמע (משמע) מיניה בהדיא אבל מכללא לא אתי שאין לנודר אלא מקומו ושעתו בלבד. עד כאן.
מתניתין הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש דברי רבי מאיר. פירוש דקא סלקא דעתיה דרבי מאיר דכל שעושין ממנו גורן איקרי דגן ופול המצרי יבש נמי עושין ממנו גורן. וחכמים אומרים אינו אסור אלא מחמשת המינין והאי נודר ללשון תורה נתכוון ורבי מאיר סבר ללשון בני אדם נתכוון. הרנב"י ז"ל.
הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש וחכמים אומרים אינו אסור אלא מחמשת המינין. מסתברא דאסור דקתני הכא דוקא לכוס אבל לאפות לא כנודר מן החטה ואף על גב דקתני אסור סתם היינו טעמא משום דהכא לא אתא לאשמועינן אלא מה שהוא בכלל המינין ולא ענין איסורו. ומאי דסתים במתניתין פריש בברייתא דקתני הנודר מן הדגן מותר באורז בחילקא בטרגיז ובטיסני שהוא דגן מוחלק והילכך כל שכן קמח ופת ומיהו איפשר לדחות דהתם בשנעשה כבר טרגיז וטיסני וצ"ע. הרשב"א ז"ל.
גמרא מאי וכפרוץ הדבר הרבו. אי אמרת בשלמא דדגן לא משמע אלא חמשת המינים הרבו כל מיני קטנית אלא אי אמרת דדגן כל מילי דמידגן ואפילו קטנית הלא יש דגן כתוב בקרא והרבו מאי אתא לאתויי לאתויי פירות האילן וירק והיינו דקאמר וכל תבואת השדה דהיינו פירות האילן וירק ועלייהו קאי הרבו שגזר עליהם חזקיהו.
ומצאתי בפירוש הרב רבי יצחק שנראה לו דהאי שינויא לאו דוקא אלא לרווחא דמילתא (דשוהא אני) הוא דשאני. מהשמטה הכא דלא מצינו שום תנא דמחייב במעשר דאורייתא אלא בחמשת המינין דגן ותירוש ויצהר. אלא עיקר תירוצו כך ראוי לתרץ לשון תורה לחוד ולשון נדרים לחוד דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולעולם דגן דאורייתא בחמשת המינין משמע. מצאתי.
ולי נראה דהכי פירושו ואי אמרת דגן בלשון בני אדם כל מידי דמדגן משמע מאי וכפרוץ הדבר פשיטא שיש לגזור בכל מידי דבלשון בני אדם משמע דגן ובמאי פרץ הדבר והרבו דמשמע יותר ממה שהיה ראוי לגזור. אמר אביי לעולם דגן בלשון בני אדם כל מידי דמדגן משמע וגם דגן דקרא דחזקיהו על דין לשון בני אדם נקט ובכללן תבואה וקטנית וכפרוץ הדבר הרבו אירק ופירות באילן קאי. וכן משמע קרא דגזרה אחר גזרה גזרו והיינו כפרוץ והרבו שהיה לו לומר וכפרוץ הדבר הביאו ולעולם קטנית בכלל דגן הוא וגזרת קטנית (שמי) מימי שלמה היתה שעשה אזנים לתורה. ואף על גב דלא חשיב לה בעירובין התם לא חשיב אלא דברים שיש בהם חכמה וגזור כדמייתי קרא חכם בני וכו' אבל בקטנית שבלשון בני אדם דגן בדין היה למיגזר עליהו בלא עומק חכמה. הרא"ם ז"ל.
וכן בשיטה וז"ל: מאי כפרוץ הדבר הרבו מאי דגן דהאי קרא דלשון בני אדם הוא דמדרבנן הוא שגזר חזקיהו על תרומת פירות ואי דגן כל מילי דמידגן הוא מאי הרבו על דגן והרי תבואה וקטנית בכלל. ומשני דגן דהא קרא כל מילי דמידגן משמע והרבו לאו על דגן קאי שבכלל דגן יש רבוי על דגן תורה אלא הרבו על דגן תירוש ויצהר תבואת השדה דהיינו פירות האילן וירק. עד כאן.
לאיתויי פירות האילן והירק פירות האילן דלאו משבעת המינים וירק דמדאורייתא לאו בני עשורי נינהו והיינו דכתיב וכפרוץ הדבר וכל תבואת השדה ולעולם דגן כל דמידגן משמע ופול המצרי יבש לאו בכלל ירק. הרי"ץ ז"ל. וזהו על דרך פרש"י ז"ל.
אמר רבי יוחנן הכל מודים אפילו רבנן בנודר מן התבואה שאינו אסור אלא מחמשת המינין. תימה פשיטא דהא טפי מקילין רבנן מרבי מאיר וכל שכן דמודו ליה. וי"ל דהוה אמינא דרבי מאיר במתניתין לטעמיהו דרבנן קאמר לדידי אפילו נודר מן התבואה אסור בכל שעושין ממנו גורן אלא לדידכו נמי דתבואה אין בכללה אלא חמשת מינין מיהו אודו לי מיהת דדגן כל שעושין ממנו גורן משום הכי קא משמע לן רבי יוחנן דאפילו רבי מאיר מודה בתבואה דאינה אלא חמשת המינין. תניא נמי הכי ושוין בנודר מן התבואה שאין אסור אלא מחמשת המינין. ומקשינן פשיטא ומהדרינן מהו דתימא תבואה כל מילי משמע פירוש מהו דתימא תבואה כל מילי משמע לרבנן דהא תבואה מתרגמינן עללתא ועללתא כל מילי שאדם מכניס לבית משמע. קא משמע לן דלא משמע אלא של חמשת המינין בלבד. הריטב"א ז"ל.
וכן כתב הרא"ם ז"ל וז"ל: אמר רבי יוחנן הכל מודים ואפילו רבי מאיר בנודר מן התבואה וכו'. בהא מודינא לכו דאינו אסור אלא בחמשת המינין פשיטא דתבואה לא משמע אלא חמשה מינין ומאי קא משמע לן ולא ידעתי מאין פשיטא לו זה. ונראה לי מקרא דקאמר ותבואת זרעך דמשמע זרע המיוחד קרוי תבואה דהיינו חמשה מינין. עד כאן.
הא דתניא הנודר מן התבואה אין אסור אלא מחמשת המינין ואקשינן פשיטא ופרקינן מהו דתימא תבואה כל מילי משמע קשיא לי מאי קא מתרץ ליה אדרבה היא גופה היא דקשיא לן מאי קא משמע לן פשיטא. וי"ל דלישנא קיטא היא והכי קאמר מהו דתימא כיון דתבואה מתרגמינן עללתא ועללתא כל מילי משמע קא משמע לן דלשון תבואה ממש לא משמע אלא חמשת המינין ודבר הלמד מעניינו הוא דמשום הכי אייתי הכא ההיא דרבא דבעא מיניה מרב יוסף. הרשב"א ז"ל.
מתיב רב יוסף וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש וכל תבואת שדה ומעשר הכל לרוב הביאו. פירוש פסוק הוא בדברי הימים גבי חזקיהו ולעיל מהאי קרא כתיב ויאמר לעם וליושבי ירושלם לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורתי ובתריה דהאי קרא כתיב וכפרוץ הדבר אלמא דיש בכלל וכל תבואת השדה יותר מחמשת המינין. הריטב"א ז"ל.
והרי"ץ ז"ל כתב: וכל תבואת השדה לרוב ומוקמינן ליה לעיל בפירות אילן וירק משמע דבכל מילי שייך לומר תבואה אפילו אינו מחמשת המינים עד כאן. תבואה לחוד דמשמע המיוחדת שבתבואה אבל תבואת השדה משמע כל מילי דאי תבואה לחוד משמע כל מילי אם כן לישתוק מהשדה. הרא"ם ז"ל.
אמר רבא תבואה לחוד ותבואת השדה לחוד. איכא למידק כיון דרב יוסף לא הוה שמיע ליה הכין כי קא פריך אדרבי מאיר לעיל מדגן וכל תבואת השדה ופרקינן לאיתויי פירות האילן וירק מיד הוה ליה לאקשויי והתנן רבי מאיר אומר הנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת המינין וצ"ע. הרשב"א ז"ל.
בר (שמואל מר) מר שמואל. מהשמטה בנו של רב שמואל. פירוש.
דליתנון תרי עשר אלפי זוזי לרבא מן עללתא דנהר פניא פירוש מעללתא שהיה לו במקום פלוני וליפות כחו דמקבל מתנה הוא דקאמר הכי שלא ידחוהו אצל שאר נכסים מיהו ריעותא נמי היא גביה דמקבל מתנה דאם שטפן נהר אינו גובה משאר נכסים מדמספקא להו עללתא היכי מיקרא אלמא לא גבי משאר נכסים כך כתב ר"ח ז"ל בפרק התקבל גבי שלחו מתם מחמרא ליפות כחו כדאיתא התם. הרנב"י ז"ל.
פקיד צוה מחמת מיתה. עללתא היכי מיקריא לפי שהיו שם פירות ושאר מיני נכסים היה ספק לו מאיזה מהן יקח אותן תריסר אלפי זוזי. אמר ליה מתניתין היא. נראה לי דהכי פירושא שרב יוסף היה סבור שאללתא ועללתא הכל אחד ואללתא תרגום תבואה הוא ואביי השיב לו מאן דפקיד אללתא ועללתא כל מילי משמע ומשמע נמי שרב יוסף הודה לו כיון שלא השיב לו דבר והשיב אביי הדברים לרבא. ועל כן אמר רבא הא לא מיבעיא לי דפשיטא דכל מילי משמע ואפילו פוחת דכל מילי מיטב הוא ועילויה מיקריא ואלו היו מספיקין לא הייתי לוקח כי אם מהם.
אלא הא קא מיבעיא לי אי הוו ספינות ושכר בתים בכלל עללתא מי אמרינן כיון דפחתי על ידי שמשתמשין בהם לאו עללתא היא דמשמעות עוללתא כל מידי דאית ליה עילויא וקא משמע לן כיון דפחתי לאו בני עילויא הוא ואף על גב דבפירות לא היה לו ספק שהיה יכול ליקח מהם אם היו מספיקין לתריסר אלפי זוזי אף על גב שלפעמים מרקיבות משום דכל מידי דמטלטלי מיטב הוא ושפיר מיקריא עללתא או דילמא כיון דלא ידיע פחיתותו שאינו נראה לעינים כשהן בפחות במעט מעט הולכות ונשחתות. ויש מפרשים פחתייהו שאינן נשכרות בשוה ופעמים נשכרות בפחות ואיני מבין. במעלי יומא דכפורי שאין יום הכפורים מכפר דברים שבין אדם לחברו אלא אם כן יבקש ממנו מחילה וירצהו. אמר הדין מזיגא וכו' ורב יוסף סגי נהור היה. הרא"ם ז"ל.
הא דאהדר ליה רב יוסף לרבא מתניתין היא הנודר מן התבואה וכו'. קשיא לי וכי סבור היה רב יוסף דרבא לא הוה ידע מתניתין והא רבא גופיה הוא דאסבר ליה לרב יוסף דתבואה לחוד ותבואת השדה לחוד. ונראה לי דרב יוסף ודאי מידע ידע דרבא לא איבעיא ליה אלא אי עללתא כתבואה או לא ואמר ליה מתניתין היא דתבואה אינו אסור אלא מחמשת המינין ועללתא היינו תבואה ואמר ליה אביי דלא דמי. וכי שמע רבא אמר בהא לא מיבעיא לי דכל גידולי קרקע במשמע אלא שכר בתים וספינות קא מיבעיא לי ולא איפשיטא. ולענין דינא קולא לתובע וחומרא לנתבע. ולענין נדרים הכל אסור דספיקא דאורייתא לחומרא. תוספתא הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין הנודר מן התבלין מותר בחיין ואסור במבושל אם אמר הרי הן עלי אסור בהם בין חיין בין מבושלין הנודר מן הפת אין אסור אלא מן הפת הבאה מחמשת המינין בלבד. הרשב"א ז"ל.
וכן כתב הרנב"י ז"ל וז"ל: שלחא רבא לקמיה דרב יוסף עללתא היכי מיקריא פירוש אם נדון אותה כלשון תבואה דתבואה מתרגמינן עללתא ולא יגבה אלא מחמשת המינין שיש לו בנהר פניא או נדון עללתא מלשון ביאה ולומר שיטול מן הנכסים שיש לו בנהר פניא הן תבואה הן שאר נכסים שאדם מביא בבית ממאי דעייל בארעיה בביתא. אמר ליה מתניתין היא ושוין בנודר מן התבואה שאינו אסור אלא בחמשת המינין ועללתא היינו תבואה. אמר ליה אביי מי דמי תבואה לא משמע אלא מחמשת המינין עללתא כל מילי משמע כלומר ולא ללשון תבואה נתכון אלא ממאי דעייל בביתא. אהדרוה לקמיה דרבא אמר ליה הא לא קא מיבעיא לי דעללתא כל מילי משמע הדא הוא דמיבעיא לי שכר בתים ושכר ספינות מאי פירוש מי גבי מיניהו מי אמרינן דעללתא משמע נכסים שיש להם שבח והעלאה כגון כלי כסף וזהב ודומיהם ומהנהו נכסי פקיד מר שמואל דליתנון ליה לרבא ולא מן הנכסים שהן פחותין בגופן והולכין ובתים וספינות אין להם שבח והעלאה אלא פוחתין הן והולכין או דילמא כיון דלא ידיע פחתיהו כי עללתא הוא כלומר שאין פחת שלהם ניכר כל שעה ושעה. עד כאן.
תוספתא וכו' ככתוב לעיל הנודר מן הפת אינו אסור אלא בפת הבאה מחמשת המינין בלבד ותנן נמי הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהם כלומר בחמשת המינין דברי רבי מאיר וחכמים אומרים הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהם כלומר מחמשת המינין ואלו לרבי מאיר אסור בכל שעושין ממנו גורן כדאמרן לעיל. עד כאן לא פליגי אלא בנודר מן הדגן אבל מן הפת ומן התבואה לדברי הכל אינו אסור אלא בהני חמשת המינין ואיתמר עלה בירושלמי מה אנן קיימין אם באומר פת סתם אין קרוי פת סתם אלא חטים ושעורים בלבד אמר רבי יוסי קיימת במקום שאוכלין פת כל דבר אין לך קרוי פת סתם אלא של חמשת המינין בלבד. נקיטינן דבמקום שאוכלין פת של כל דבר כגון אורז ודוחן ומיני קטנית אין קרוי פת סתם אלא של חמשת המינין ובמקום שאין אוכלין פת אלא מחמשת המינין אין קרוי פת סתם אלא של חטים ושל שעורים דבהני רגילי אינשי. הרנב"י ז"ל.
אמר ליה לא תיתיב על כרעך עד דאמרת לי טעמא דהאי מילתא. ורב יוסף היה יודע מדרש הפסוקים וידע נמי שרבא ידעם אבל לפי שנתפייס דעתו ממנו ממה שהשפיל עצמו נגדו עתה שבא ממקומו לשמשו אמר לו כן. וכיון שנתנה לו תורה במתנה נחלו אל כלומר שיזכה בזכות התורה לנחול שני עולמות העולם הזה והעולם הבא. הרי"ץ ז"ל.
ומותר באורז ובחילקא וכו'. והא דתנן במתניתין ומותר בפירות האילן וירק לאו למעוטי הני אלא דעדיפא מינה קתני. שיטה. והך בריתא דאורז לא דגן היא חולקת על ההוא דאמר בפסחים אורז מן דגן הוא. הרא"ם ז"ל.
והא קתני על דבר שאין גידולו מן הארץ כגון כמהין ופטריות ואת אמרת דמארעא רבו תני על דבר שאינו יונק מן הארץ. ואי קשיא מההיא דמייתי בעירובין גבי מעשר דאתמר מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע אלמא דאף בהמות גידולי קרקע מיקרו וכל שכן כמהין ופטריות. תירץ דאין להשוות לשון התלמיד לפרשו הכל בענין אחד דהתם על (עינויי) ענייני דקראי קאי אבל הכא מקשי מלישנא דעלמא אלישנא דעלמא. (ועיין בשמות המחברים אות ב' ובספר יריאים סי' ק"ב בר"ה הסותר וכו' ותניא. מהשמטה) ובקידושין פרק קמא גבי הענקה ובבבא מציעא בהשוכר את הפועלים ובסוכה פרק קמא דקאמר דומיא דחג אף על גב ששוו לשונותם לא שוו פירושם אין להפקיד אי אפקיה תנא לדיבוריה בהאי לישנא כיון דאי אפקי נמי בלישנא אחרינא הוה אתי ליה שפיר. הרא"ם ז"ל.
וכן בשיטה וז"ל: והא קתני על דבר שאין גידולו מן הארץ וכו'. והא לא קשיא דאמרינן בעירובין פרק בכל מערבין ונתת הכסף בבקר ובצאן וביין ושכר וגו' מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע וכו' אלמא בהמות מיקרו גידולי קרקע דילמא שאין לשון התלמוד רגיל לפרשו הכל בענין אחד אבל הכא אלישנא בעלמא מקשינן דהא דאסרינן ליה בגדיים וטלאים כשאר גידולי קרקע דמיקרו גידולי קרקע והא דלא מברכין עליהו בורא פרי האדמה דלא מיקרו גידולי קרקע אבל אם התלמוד פירשה כעין הפרט שלו בלשון גידולי קרקע אין להפקיד אם לא השוה לשונם. ובקידושין פרק קמא גבי הענקה ובבבא מציעא פרק הפועלים גבי דישה ובסוכה פרק ראשון בחג הסוכות דומיא דחג אף על פי ששוו הלשונות ולא שוו פירושם אין להפקיד אי אפקיה תנא בהאי לישנא כיון דאי נמי אפקיה בלישנא אחרינא הוה אתי ליה שפיר. עד כאן.
תניא הנודר מפירות השנה אסור בכל פירות השנה כלומר עד תשרי בין של אילן בין של פירות הארץ. ומותר בגדיים ובטלאים ובחלב ובביצים ובגוזלות כלומר בכל בעלי חיים. הרנב"י ז"ל. ועל הזומית פירש גאון שהוא מרק הנקרש. הריטב"א ז"ל.
מתני' מותר להתכסות שלא נדר אלא על דבר המצערו ובזה שיש הוכחה אזלינן בתר מחשבתו ולא אחר לשונו ואם אמר זכור אני שכך היה מחשבתי או שאמר שכחתי כוונתי יש לנו לילך אחר ההוכחה. הרא"ם ז"ל.
וכן בשיטה וז"ל: מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו פירוש דרך הנושאים להפשיל לאחוריהם כיון שמתוך צער נדר בענין המצערו נדר ואזלינן בתר מחשבתו ולא בתר לשונו דכיון שברור לנו שכך חשב ודרך בני אדם להוציא מחשבתן כדרך וכלשון שהוציאו זה הולכין אחר מחשבתו כדפר' לעיל בפרק אלו מותרין. וליכא למימר נישייליה דבהכי עסקינן דאמר נתכוונתי למה שעולם רגילין להתכוון לפי הענין שהיה מתכוין אי נמי באומר שכחתי כוונתי. עד כאן.
והא דאמרינן מותר להתכסות אפילו להתכסות קאמר וכל שכן לטעון על כתפו כגון מוכרי כסות תדע דגבי כלאים תנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן דהא דכתיב בכלאים לא יעלה עליך דרך מלבוש קאמר או להתכסות בו וגבי נדרים נמי אפילו נדר בהדיא קונם בגד צמר או בגד פשתים עולה עלי מותר לטעון אבל ללבוש אסור. רבי יהודה אומר הכל לפי הנודר פירוש דזימנין דגיזי צמר ואניצי פשתן אסור לטעון ומותר להתכסות כדמפרש ואזיל. טען והזיע כלומר שהיה טעון צמר או פשתן ועל ידי שהוא טעון מהם הזיע. והיה ריחו קשה פירוש הזיע נקט משום משוי הפשתן שמשאו כבד אבל אין ריחו קשה וריחו קשה נקט משום הצמר שריחו קשה אבל אינו מזיע שאין משאו כבד. ואמר קונם צמר ופשתן עולה עלי מותר להתכסות כלומר ללבוש בגדי צמר או בגד פשתים. ואסור להפשיל לאחוריו כלומר ואסור לטעון מהם בין בגד בין גזין ואניצין שכוונת נדרו היתה לטעון ולא ללבוש. הרנב"י ז"ל.
גמרא פינדיא ופסקיא כולן מיני מלבושין הם ואף על פי שיש מהם של עור הוי בכלל כסות מתני' תנא ושייר. הכי תנינן לה בתוספתא דשבת יוצאין פירוש בשבת בסגוס וביריעה אף על פי שלא נעשית למלבוש. מיהו נראה לי שיהא תורת כלי עליו שמשתמשין בו אבל אין תורת תכשיט עליו כלל לא. ובחמילא ובסקורטיא ובקטבליא מפני הגשמים אורחא דמילתא נקט והוא הדין בלא גשמים מותר אבל לא בקופה ובמחצלת אפילו של גמי וכל שכן של קנים. הרועים יוצאין בשקים. ברייתא (אחד) אחרת היא ולמעלה מברייתא זו תניא לה בתוספתא ובתוספת' לא תניא באידך ברייתא יוצאין בשק עבה. וכן נראה לי דהיינו שקין דהכא כיון דמיתניא גבי הדדי תרי זימני שק למה לי למתניה. ולא רועים בלבד אמרו שאינן עם בפני עצמן וכיון דלדידהו הוי תכשיט לכולי עלמא שרי. שיטה.
והני ברייתות לא שייכי הכא אלא משום דאיירי הכא במלבושים משונים דחשיבי מלבושים לגבי נודר הכי נמי דכמו כן אשכחנא גבי שבת דחשיב להו מלבושים. כיצד אמר רבי יהודה וכו' בא להשמיענו שכשם שאסר להפשיל והתיר ללבוש כשנדר בצרת משא כך להפך כשנדר בצרת מלבוש. היה טעון פשתן והזיע מה שהזיע היינו הוכחתו שלא אסר אלא בטעינה שדרך נושאין להזיע משום משאו וריחו ואם כן היכא דלא הזיע יעמוד לנו דינו בספק. ובתוספתא ליתא הך סיפא. הרא"ם ז"ל.
כתב הרנב"י ז"ל בפירושו להלכות הרמב"ן ז"ל וז"ל: וכתב רבינו ז"ל הא דקתני ברישא דברייתא היה לבוש צמר והוצר לאו דוקא כלומר לאו דוקא שהיה לבוש אותו אלא הכי נמי לנודר סתם כלומר שלא היה לבוש לא צמר ולא פשתן ונדר מן הצמר שאין במשמע אלא ללבוש. ומתניתין נמי דייקא דהא לא פליג רבי יהודה ארישא פירוש דתנן אמר קונם צמר עולה עלי וכו' ולא קתני היה לבוש צמר וכו' דרבי יהודה לאו לאיפלוגי אתא. וקא פסק חד מרבוותא כרבי יהודה ומסתברא כוותיה דאף על גב דתני לה כיחידאה לית לן ראיה דפליגי עליה קרבן בכלום. ותנן נמי כי האי גוונא בפרקין דלעיל רבי יהודה אומר קונם גריס וחטה שלא בא רבי יהודה אלא לפרש דברי חכמים ותנן נמי אבא שאול אומר הנודר מן הגבינה אסור בה בין מלוחה בין תפלה ולאו פלוגתא היא. ועוד הא סתם לן תנא הכל לפי הנודר דתנן באירך פירקין שלא נתכוון זה אלא לשם אישות שלא נתכוון זה אלא לשם אכילה ושתיה. פירוש דתנן התם היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם הרי זו מותרת ליהנות לו שלא נתכוון אלא לשם אישות. היה מסרב בחברו שיאכל אצלו ואמר קונם לביתך שאני נכנס מותר ליכנס לביתו שלא נתכוון זה אלא לשם אכילה ושתיה. והא ודאי בדרבי יהודה שייכן. והכי נמי אשכחן דאיתמר עלה בירושלמי פירוש על הנך דאידך פירקין א"ר יסא דרבי יהודה היא דרבי יהודה אמר הכל לפי הנודר. עד כאן.
מתניתין הנודר מן הבית מותר בעלייה כי כל אחד יש לו שם בעצמו זה נקרא בית וזה נקרא עלייה. וחכמים אומרים עלייה בכלל בית לפי שהטפל נקרא על שם העיקר כי סתם בני אדם קורין לעלייה בשתוף הבית בית. הנודר מן העלייה מותר בבית כי כולי עלמא מודו כי אינו נקרא בית בשתוף עלייה לפי שהבית עיקר והעלייה טפלה ואין בדין שיקרא העיקר על שם הטפל.
גמרא מאן תנא להא דתניא בתורת כהנים כנגע נראה לי בבית לרבות את היציע שאם יש שם נגע טמא דכיון דכתב ובא אשר לו הבית לא היה צריך לכתוב בבית יציע עליונו של מרפסת שעומד לפני עלייה. ויש אומרים כי הוא אותו שעושין באמצע הבית מקיר לקיר כמין עלייה והוא כמו חדר שמשמשין בו בהצנע. וחכמי לותיר פירשו דהאי מאן תנא בבית מבית ארץ אחוזתכם קאמר דמייתי ליה לקמן. הרי"ץ ז"ל. והרא"ם ז"ל כתב בבית לרבות את היציע בבית לרבות את העליה לענין נגעים ובבית טובא כתיבי בפרשה והכא דריש תרי מיניהו. עד כאן.
דאי דרבנן הא אמרי עליה בכלל בית אם כן לא אצטריך קרא לרבויי וליכא לשנויי ליה דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם דעל כרחין צריכין אנו ללמוד מקרא כגון הכא דלשון בני אדם מסופק אם קורין לעליה בית ולבית עליה כדפרי' לעיל גבי ערלים. הרא"ם ז"ל.
הנודר מן הבית אסור בעליה. תניא בברייתא ומייתי לה בריש פרק קמא דסוכה בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה ומן המעקה וכו' ותנו לה להדין ברייתא בירושלמי במסכת מעשרות ותנן בה הנודר מן הבית מותר לישב בו. הרשב"א.
דמיחברא כלומר סמוך לקרקע ועליה מחובר דמחובר הוא אבל היא עצמה לא מיחברא להכי איצטריך קרא ואתיא נמי אליבא דרבנן. הרא"ם ז"ל. כמאן אזלא הא דאמר רב הונא בר חייא משמיה דעולא בית בביתי אני מוכר לך מראהו עליה נימא רבי מאיר היא פירוש דאין עליה בכלל בית והא קא משמע לן דאף על גב דאמר ליה בית בביתי ואין עליה בכלל בית לוקח שאני דיד בעל השטר על התחתונה ומראהו עליה. דאי רבנן פירוש דאמרי עליה בכלל בית (מראהו עליה) אפילו לא אמר בביתי מראהו עליה דהא בכלל בית הוא. אפילו תימא רבנן מאי עליה מעולה שבבתים פירוש ודאי עליה בכלל בית הוא לרבנן ואי אמר ליה בית אני מוכר לך מראהו עליה דגריעא. אבל הא קא משמע לן דכי אמר ליה בית בביתי אני מוכר לך בית מובחר שבביתי קאמר ליה ולא מיבעיא דלא מצי מדחי ליה אצל עליה דגריע אלא אפילו המובחר שבבתים צריך ליתן לו וכדאמרינן במנחות שור בשוורי הקדש הגדול הקדש תור בתוראי קאמר. הרנב"י ז"ל.
וכן בפירוש וז"ל: אפילו תימא רבנן ואיצטריך דמאי מראהו עליה דקאמר כגון בית מעולה שבנכסיו דאף על גב דקאמר עליה בכלל בית הני מילי גבי נדרים אבל גבי מקח וממכר בית אמר ליה ובית מעולה בעי למיתב ליה. עד כאן. אבל בשטה כתוב וז"ל: הא דאמר רב הונא בשילהי מנחות בית בביתי אני מוכר לך לשון יתור שאמר בביתי משמע גריעותה מראהו עלייה לימא רבי מאיר היא דלרבי מאיר אצטריכא ליה למימר בביתי ראי אמר בית גרידא לא משמע עלייה דהא עלייה אינה בכלל בית אבל לרבנן למה ליה למימר בביתי. מאי עלייה מעולה שבבתים והא דקאמר מראהו עלייה מראהו בית קאמר (והא דקאמר ליה עלייה) אמר המגיה נראה לי דצריך לומר: דהא דקאמר ליה בביתי למימר מעולה שבדירות דהיינו בית ולמעוטי עלייה אתא. ומיהו בית גרוע מראה לו דיד בעל השטר על התחתונה כדתניא התם בשילהי מנחות בית בביתי אני מוכר לך ונפל מראהו נפול דיד בעל השטר על התחתונה ומעולה שבבתים לאו לאפוקי בית גרוע קאמר אלא לאפוקי עלייה לבדה שדירתה גרוע במעלות וירידות. וכן הוא מפורש במנחות הרואה שם לא (ישבעו) יטעה עצמו. והילך פירוש הלכה של מנחות. אמר רב נחמן וכו' אבל שורי בשוורי הקדש הגדול שבהם הקדש אמר רב הונא ברחייא משמיה דעולא בבית שבביתי אני מוכר לך מראהו עלייה לאו משום דגריעא בתמיהא (אלא) אלמא לשון יתור שאמר בביתי לגרועי אתא. ומשני לאו לגרועי אתא אלא לעלות לגרועי עלייה אתא דמאי מעולה מעולה שבדירות דהיינו בית ולא עליה מיהו בית גרוע יהב ליה כדתניא התם בסמוך מראהו נפול ועלייה לא דמשמע מעולה למעוטי עלייה. עד כאן.
גירסא אחרת: לימא רבנן היא ולא רבי מאיר אפילו תימא רבי מאיר מאי עליה מעולה שבנכסיו. כתב הרנב"י ז"ל בפירושו להלכות הרמב"ן וזה לשונו: וכתב רבינו ז"ל הך מסקנא דהכא אידחיא לה בדוכתה בשילהי מסכת מנחות דגרסינן התם אמר רבה בר אבוה לא שנו דחוששין אף לבינוני אלא דאמר אחד משורי הקדש אבל אמר שור בשוורי הגדול הקדש תור בתוראי קאמר כלומר ואין חוששין לבינוני. והך דרבה בר אבוה קיימא אהא דתניא התם פרק הרי עלי עשרון האומר אחד משוורי הקדש הגדול הקדש פירוש בשהיו שנים ואם היו שלשה הבינוני הקדש כלומר דחוששין אף לבינוני. ועלה קאמר רבה בר אבוה דדוקא דקאמר אחד משוורי הקדש אבל שור בשוורי הגדול הקדש. ואקשינן עליה איני והאמר רב הונא בר חייא משמיה דעולא בית בביתי אני מוכר לך מראהו עליה מאי לאו משום דגריעא כלומר ואתאי ליהוי כתור בתוראי. לא מעולה שבבתים כלומר הבית הגדול מכור. מתיבי בית בביתי אני מוכר לך ונפל מראהו נפול עבד בעבדי אני מוכר לך ומת מראהו מת ואמאי ליחזי הי נפל והי מת כלומר אם איתא דמעולה שבבתים מכור היכי אמרינן מראהו נפול מראהו מת ניחזי אם המעולה נפול ודאי מראהו נפול אבל נפל הגרוע אמאי מראהו נפול. לוקח קאמרת שאני לוקח דיד בעל השטר על התחתונה פירוש ולפיכך מראהו גרוע אבל גבי הקדש הגדול הקדש. השתא דאתית להכי פירוש דאיכא לאיפלוגי בין הקדש למקח וממכר נימא עליה דגריעא יד בעל השטר על התחתונה כלומר דהא דרב הונא דמראהו עליה ודאי עליה דגריעא קאמר ומשום דהא מקח וממכר הוא דמראהו גרוע מה שאין כן גבי הקדש. הדין הוא גמרא דהתם ושמעת מינה דהא דשמעתין דיחויא היא כדקא סליק נמי התם אדעתין למימר הכי דמאי עליה מעולה שבבתים ובמסקנא הדר דינא למאי דקיימא לן יד בעל השטר על התחתונה ומיהו לא דאזלא כרבי מאיר אלא כרבנן. כלומר הא דאמרי מראהו עליה לאו משום דס"ל כרבי מאיר דאמר הנודר מן הבית מותר בעליה דאין עליה בכלל בית ולאשמועינן רבותא דאפילו באומר בית בביתי קאמר הכי אלא אף לרבנן דאמרי עליה בכלל בית איצטריך לאשמועינן דמראהו עלייה. והא דנקט בית בביתי רבותא קא משמע לן דלא תימא כי אמר הכי משום חשיבותא קאמר ובית המיוחד בביתי הוא כדקאמרינן גבי הקדש תור בתוראי קאמר דהיינו גדול אלא אף בזו כלומר דאמר בית בביתי יד לוקח על התחתונה ומראהו אפילו עליה שהיא בכלל בית ואם רוצה נותן לו בית פחות שבנכסיו.
ושמעינן מיהא דמאן דמקני לחבריה שיעורא בארעיה אף על גב דלא סיים קנה דהא בית בביתי ועבד בעבדי אף על גב דאית ליה נמי מאה בתים ומאה עבדים קנה לוקח מכי אקני ליה בכסף ובשטר ובחליפין וכי נפל ליה חד בית או מית ליה חד עבד מראהו נפול ומת וכי לא נפל מראהו אף עליה דגריעי אלמא זביניהו זביני כלומר ולא מצי מדחי ליה. ותנן נמי בבבא בתרא דנזיקין חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חצי שדהו ואף על גב דהא סיים לו את השדה כיון דלא סיים לו החצי דקאמר ליה כמאן דלא סיים לו כלום דמי דהא אית ליה לדחויי מהאי גיסא להאי גיסא בארבע רוחותא. וכי האי גוונא איתמר התם תנו חלק לפלוני בנכסי שנותנין לו רביע וגרסינן נמי בפרק בתרא דכתובות ההוא דאמר להו דיקלא לברא אזול יתמי פלוג ולא יהבו ליה דיקלא סבר רב יוסף למימר היינו מתניתין דתנן התם מי שאבדה לו דרך שדהו אמר ליה אביי מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי ליה הכא דיקלא גביהו הוא אלמא קני ליה לדיקלא ואף על גב דלאו מסויים הדין הוא סברא דילן.
ואשכחן לרבינו יוסף הלוי ז"ל דכתב דכל דלא סיים לא קנה. ואית ליה ראיה מההיא דתנן גבי גט שחרור שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין פירוש דקתני רישא הכותב כל נכסיו לעברו יצא בן חורין פירוש משום דעצמו ונכסיו קנה כאחד. שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. וקא פריש דאמר חוץ מבית כור ולא אמר חוץ מבית כור פלוני דכיון דלא סיים שיורא כלומר איזה קרקע שייר לנפשיה לא קנה שאר נכסים דהא לא מסיימי כלומר אין ידוע איזה קרקע קנה כדי שיזכה בו. ושמיע ליה מינה כיון דהכי דינא מאן דמקני מידי לחבריה אגב ארבע אמות קרקע צריך לסיומי ליה הנהו ארבע אמות דאי לא סיים ארבע אמות בפירוש לא קנה. ולהכי אמרינן אקנינהו ניהליה אגב אסיפא דביתיה דהוא מקום מסויים. פירוש דאמרינן רב הוה ליה זוזי בי חוזאי אקנינהו ניהליה אגב אסיפא דביתיה. ואף על גב דאמרינן חצי שדי אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חצי שדהו משום דסיים לו השדה כלומר דהא דקאמר ליה חצי. אלו הן דבריו. ואנן הא ברירינן דאף על גב דלא סיים קנה ומתניתין דחצי שדי נמי הויא לן ראיה מינה דסיום שדה לאו כלום הוא דהא איכא לדחוייה כלומר מחצי זה לחצי זה. ודקאמר משום דאמרינן אגב אסיפא דביתיה הא לדידיה נמי מכיון דסיים לו בית לא הוה צריך לסיימינהו לארבע אמות פירוש דלימא אגב אסיפא אלא דליקנינהו ליה סתם אגב ביתיה. דמאי שנא ארבע אמות בביתו המסויים כלומר דלא קני דאיכא לדחוייה מהאי גיסא להך גיסא בחצי שדה נמי איכא לדחוייה בארבע פלגי אלא לאו דוקא.
וההיא דקאמר מדתנן גבי גט שחרור שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ליכא מיניה ראיה ולאו הדין הוא אורחא דפירושא דוקא כלומר דהאי דאמרינן לא יצא בן חורין משום דלא סיים שיורא הוא דאפילו שייר קרקע פלוני כל שהן בפירוש קאמרי רבנן דלא יצא לחירות. וטעמא דמילתא דכיון דפגם כלל ראשון דקאמר כל נכסי והעבד בכלל ועכשו חזר ושייר בנכסים כמאן דהוי שיורא בגוף העבד הוא דכלהו נכסים כחד גופא שוינהו ושייר ביה ולפום הכי לא הויא גיטא אי משום דלא כרות גיטא הוא כלומר דגיטא דמשייר ביה ולא כלום הוא דבעינן גט כריתות. אי משום דלא פלגינן ריבורא כדאיתא בדוכת' פירוש דכיון דבלשון אחד נתן לו כל נכסיו דאמר כל נכסי נתונין לפלוני עבדי אף על פי ששייר בנכסים דאמר חוץ מבית כור פלוני לא פלגינן דיבורא לומר בנכסים שייר בעבד לא שייר.
תדע דהא מפורש בפרק מי שמת חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם עבדו דתנן וכו' דשמעת מינה בהדיא דאפילו שייר קרקע פלוני כל שהוא הוי שיור. ואף על גב דאשכחנן נמי לרבינו הגדול ז"ל דפריש לה בדאמר בהאי לישנא כל שהוא כלומר דאמר הכי כל נכסי נתונין לפלוני עבדי חוץ מקרקע כל שהוא ומשום דלא יכיל עבדא לברורי כמה כל שהוא דליקני שאר נכסים. פירוש דאלמא דעת רבינו הגדול ז"ל נוטה לפירוש הרב רבי יוסף הלוי ז"ל בדבר זה אנן לפום עניות דעתן לא דאיק לן מיהו בהא מילתא כדידן ס"ל דאי פריש כמה כל שהוא דשייר לנפשיה אף על גב דלא סיים בדין הוא שיקנה את השאר וכבר ברירנא מילתא בראיות גמורות דלית בהון ספיקא. ולענין פלוגתא דנודר פירוש בנודר מן הבית אם מותר בעליה אם לאו כיון דקא דחינן מימרא דרב הונא בר חייא מדרבי מאיר פירוש דאמרינן לעיל אפילו תימא רבנן ודאי הלכתא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים הילכך הנודר מן הבית אסור בעליה. עד כאן.
ערסא דגדא מיטה העשויה לשרא דביתא למזל הבית ואין יושבין עליה שאין לך דבר שאין לו שר למעלה והוא שלוחו של מקום ולכבוד המקום עושין מיטה לכבודו כן נראה לי לפרש דאלו למפרש שהוא סימן טוב בבית נראה ניחוש ורחמנא אמר לא תנחשו וראיה לדברי הכסא שמתקנין לאליהו לכבודו. ההוא יומא שהוא אבל ונזוף מיסב עליה בתמיהא והלא היה לו יותר לישב בהכנעה ולא על מטה שנעשית לשלוחו של מקום שכבוד גדול הוא לו ואין זו הכנעה. מתקיף לה רבינא וכו' ודאי ההוא יומא מהדרינן ליתובי דעתיה מידי דהוי אבשר ויין דכולה שתא דאי בעי אכיל כלומר אין אנו נותנין לב על אכילתו דכיון דמדיליה אכיל בידו לאכול ההוא יומא אנן יהבינן ליה כדי ליתובי דעתיה הכא נמי דרגש דיתיב עליה ליתובי דעתיה (מידי דהוה אבשר ויין דכולה שתא דאי בעי אכיל כלומר אין אנו נותנין לב). אלא אי קשיא למאי דמפרש ערסא דגדא הא קשיא זה קשה לי לא היה כופהו באבל קאמר דיש להיות כנזוף לפני המקום אלא זוקפו מניחו זקוף אי נמי אפילו היה כפוי מעצמו זוקפו מותר לזוקפו וכל שכן שלא יכפנו. אלא כל מטות דמשמע אפילו ערסא דגדא (אמטה) המטה המיוחדת להניח עליה כלים שאין צריך לכפותה וגם זאת מיוחדת למזל ואינה בכלל שאר מטות וכל לאו דוקא.
משישופם בעור הדג זהו גמר מלאכתן ועושין להסיר הקסמין קטנים הבולטים ומחליקין אותו באותו עור. וההיא דחולין דמייתי מתוספתא דכלים ואלו הן גלמי כלי עץ שטמאים כל שעתיד לשוף ההיא שיפה אחרת היא שאינה עשויה אלא לנוי. הרא"ם ז"ל.
מתניתין הנודר מן העיר מותר ליכנס בתחומה באלפים שלה. ואסור בעיבורה שבעים אמה ושיריים סמוך לעיר. ולהכי קרי להו עיבורה שאם יש אפילו בורגנין שם מודדין משם החומה ועל שם שהוא בולט לחוץ כבטן אשה מעוברת קורה אותה עיבורה של עיר. הרא"ם ז"ל.
אלא מן האגף ולפנים ממקום שהדלת מתעכבת באסקופה כשהיא נעולה (לפנים). מן האגף ולחוץ היינו עובי שפת הפתח שעומד כלפי חוץ בזמן שהפתח נעול והיינו נמי עובי אסקופה שכלפי חוץ שהדלת מתעכבת בו. פירוש.
גמרא ואימא אפילו בתחומה בי מתא דהא תחומין קרי ליה חוץ לעיר כדכתיב מחוץ לעיר ואם יהושע בתחומין קאי לא הוה ביריחו אלא בפני יריחו. הא כיצד עומד בצד המשקוף ויסגיר דהיינו חוץ לעובי אסקופה אלמא דשפת עובי אסקופא חיצונה שהדלת ננעלת בו כלפנים דמי והיכי אמרינן דכי נדר מן הבית מותר מן האגף ולחוץ שאני גבי בית דכתיב מן הבית עד שיצא מן הבית כולו חוץ לאיסקופה ממש אבל גבי נדרים מותר מן האגף פנימי של אסקופה ולחוץ. פירוש.
מתניתין אסור בחילופיהן אם מכרן דמיהן אסורין וכן אם החליפן בפירות אחרים וכן חליפי חליפין ובגידוליהן אם נטען. שאני אוכל כו' בדבר שזרעו כלה כגון חטה ודכוותה אבל בדבר שאין זרעו כלה כגון בצלים שלוקטין אותם וחוזרין ונוטעין אותן שזו הנטיעה אינה כלה אלא מתוספת אפילו גידולי גידולין אסורין עד עולם. וכן נמי משמע אם נדר מן האילן ושתלו מענפיו במקום אחר קרוי נמי אין זרעו כלה. ואני שמעתי גידולי גידולין כגון אותם בצלים קטנים שקורין אשקלוניי"ש שמתוספת זו עד זו עד מרחוק. פירוש אחר מהר' יצחק קונם הן לפי בין שאמר קונם לפיו או על פיו אסור בגידוליהן ובחילופיהן אפילו בדבר שזרעו כלה ובא כיון דקאמר אלו אסור בכל מידי דהוה אענבים דאמר אלו דלעיל בין שנדר על פירותיו בין שנדר על פירות חבירו אסור שיקחם הוא בעצמו ויחליפם. אבל אם החליפם חברו בחפץ אחר שאינו פרי נראה דמותר בהנהו חליפין דלא חשיב כמתהני מן הפירות הואיל ולא אתי פירות לידיה דנודר אבל בגידוליהן אפילו זרעם חבירו אסור בהם ובגידוליהן דחשיב כמתהני מאותן פירות עצמן אדעתא דהכי נדר אבל ליאסר בחליפי פירות שביד חברו לא נתכוון לנדור. כך מצאתי בפירוש הר' יצחק שנראה לו. הרא"ם ז"ל.
וכפירוש הר' יצחק כתב הרשב"א ז"ל ודוקא כשהחליפם הוא הא אם נתחלפו על ידי אחר ושלא בשליחותו מותר כשאר איסורי הנאה וכדכתיבנא לעיל בפרק השותפין ואינו אסור אלא כשעבר הוא והחליפן. עד כאן. ועיין בהר"ן ז"ל. ובגידוליהן בין בדבר שאין זרעו כלה בין בדבר שזרעו כלה דלא גרע גידולין בדבר שזרעו כלה מחליפין. ועוד דקתני בשאני טועם בשאני אוכל מותר בגידוליהן בדבר שזרעו כלה אלמא באלו דקתני שאסור בגידולין אפילו בזרעו כלה קאמר שמה שאסר באלו התיר בשאני טועם ומיהו אינו אסור אלא בגידולין אבל בגידולי גידולין מותר כיון שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין וכטעמא דקאמר בגמרא משום דהוי דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל. הרשב"א ז"ל.
קונם פירות האלו עלי קונם הם לפי קונם הם על פי אסור בחילופיהן ובגידוליהן. פירוש דכיון דאמר קונם הם עלי לא לאכילה בלבד אסרן אלא אפילו להנאה ואם נתחלפו באחרים וכן אם זרעו וצמחו אסורין הן גם כן דמכל מקום הרי נהנה מהם. והא דקתני קונם הם לפי ועל פי ריבותא קתני דאפילו אמר לפי ועל פי אסורין בחילופיהן דלא תימא שלא אסרן אלא לפיו קא משמע לן מאי לפי דקאמר לעצמי וכי שרינן בסיפא בחילופיהן דוקא שנתחלפו על ידי אחרים אבל להחליפן הוא או שיצוה להחליפן לכתחלה אסור. דבפרק כל שעה מקשינן מנבלה שמותר למכרה למאן דאמר כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. ומתרץ שאני הכא דגלי קרא מכלל דבאיסורי הנאה אסור להחליפן. וכבר כתבנו זה בפרק האיש מקדש ומסתברא דלזרען בתחלה בהני דסיפא מותר בדבר שזרעו כלה כדי שיהא מותר בגידוליהן אף על פי שאסור להחליפם דהאי בידי אדם והאי בידי שמים. הרנב"י ז"ל.
והא דקתני שאני אוכל שאני טועם לא קאי אאלו מדאמרינן לעיל בשילהי פרק הנודר מן המבושל תא שמע שאני אוכל שאני טועם וכו'. ביוצא מהן אסור ואם איתא מאי קושיא התם דאמר אלו ואלו דוקא אלא באומר קונם ענבים שאני טועם קאמר. ואלא מיהו לענין דינא לא שנא לא אמר אלו ולא שנא אמר אלו כל שאמר שאני אוכל שאני טועם לא אסר אלא טעימתן ואכילתן של אלו דוקא ולא חילופיהן והיינו מתניתין דבסמוך דהאומר לאשתו קונם מעשה ידיך. הרשב"א ז"ל.
אבל הרנב"י ז"ל כתב וז"ל: וסיפא דשאני טועם שאני אוכל מותר בגידוליהן בדבר שזרעו כלה דאי לאו בלשון אלו קאמר אי הכי קאמר קונם חטים או שעורים שאני טועם אם כן אמאי מותר בגידוליהן אפילו בדבר שזרעו כלה הרי מכל מקום כל חטים ושעורים אסר עילויה. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: שאני אוכל שאני טועם פירוש לא אמר אלו אלא אמר קונם חטים או ענבים שאני אוכל או שאני טועם. מותר בחילופיהן פירוש דהא לא אסרן אלא לאכילה ולטעימא דהיינו בגופיהו דפירות ובגידוליהן אם זרען וצמחו בדבר שזרעו כלה כגון חטים וקישואים ודלועים אבל בדבר שאין זרעו כלה כגון בצלים שנוטע בצל ואינו כלה ומוסיף אחרים בקרקע אפילו גידולי גדולין הם אסורין כמו גוף האיסור. ומשמע דאפילו להחליפן לכתחלה מותר בסיפא דהא לא אסרן על עצמו אלא באכילה בלבד אבל לא בהנאה. אבל קשה כיון דאמר סתם חטים שאני אוכל או שאני טועם היאך מותר בגידוליהן והלא אסור בכל חטים שהרי אדם יכול לאסור על עצמו דבר שלא בא לעולם כדמשמע לקמן בשלהי מכילתין ולעיל בפרק השותפין וכדמשמע נמי במתניתין דהנודר מן הנולדים. וי"ל דכי אמרינן הכא מותר בגידוליהן היינו כשהם עשב קודם שנעשו חטים אבל אחר שיהיו חטים גמורים אסור הוא בהם כיון שאסר על עצמו חטים סתם.
ויש מפרשים דהאי שאני אוכל שאני טועם אאלו דרישא קאי קונם פירות אלו עלי שאני טועם ולכך מותר בגידוליהן בדבר שזרעו כלה דאף על גב דאמר אלו ואמרן ברישא אסור בגידוליהן מיהו כשאמר שאני אוכל מגרע לנו איסור הנאה דגלי אדעתיה שאינו אוסרן אלא באכילה אף על גב דלענין יוצא מהם מהני שאני טועם להחמיר שהוא אסור ביוצא מהם לפי ספק בעיין דסוף פרק הנודר מן המבושל. ואם תאמר אם כן קשה הא דאמרינן בסוף פרק הנודר מן המבושל תא שמע שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן הא ביוצא מהן אסור. ואם איתא מאי ראיה מהכא שאני הכא דאמר אלו ואמר שאני טועם ואלו דוקא. יש לומר דהכי קא דייק מדלא נקט בהדיא בסיפא קונם פירות אלו שאני טועם ושאני אוכל אלא נקט שאני טועם גרידא משמע דאפילו לא אמר אלו אשמועינן תנא דמותר בחילופיהן הא ביוצא מהן אסור. עד כאן.
האומר לאשתו קונם מעשי ידיך עלי פירוש לאו דוקא דזה דבר שאין בו ממש הוא אלא דאמר קונם עלי ידיך למעשיהן קונם הן לפי קונם הן על פי אסור בחילופיהן ובגידוליהן. פירוש הפת שהיא אופה והצמר שהיא טווה והקמח שטוחנת והתבשיל שמבשלת כולן אסורים לו הן וחילופיהן אם החליפן באחר שהרי אסרן על עצמו בהנאה. ויש אומרים שאם נטעה אילן הגידולין אסורין. ואומר הרב רבינו יונה זצ"ל שאין הפת והקמח עצמן אסורין לו שהרי לא אסר לעצמו אלא מה שהיא עושה בהן הילכך שמין כמה השביח וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. הריטב"א ז"ל.
והא דאמרינן מעשה ידיך עלי צריך לעיין והא דבר שאין בו ממש הוא אלא אם כן אמר קונם עלי ידיך למעשיהן. איכא למימר אין הכי נמי דקאמר הכי אלא דמתניתין לישנא קלילא נקט. אי נמי דקאמר הכי ומכל מקום בל יחל דרבנן איכא. שאני טועם שאני אוכל כלומר קונם עלי מעשה ידיך שאני טועם. מותר בחילופיהן ובגידוליהן פירוש שלא אסרן אלא לאכילה ולטעימה ולא להנאה. בדבר שזרעו כלה פירוש אגידולין קאי דלאו הני נינהו. הרנב"י ז"ל.
האומר לאשתו קונם מעשה ידיך וכו'. אסור בחילופיהן וגידוליהן. כתב מורי הרב ז"ל אף על גב דלא אמר ידיך עלי למעשיהן אלא מעשה ידיך או מה שתעשי הרי זה כאומר אלו שהרי לא אסר עליו מעשה ידים בכלל ואפילו של ידיו אלא מעשה ידי אשתו פרט ובזה יש לנו לומר שנתכון שלא ליהנות ממעשה ידי אשתו ואם אשתו טוחנת ואופה נתכוון שלא ליהנות מריוח מעשה ידיה גם על ידי חליפין. ונראה לי שלא נתכוון לאסור אלא כנגד ריוח מעשה ידיה וימכרו הלחם להיות מעות שכנגד שבח טחינה ואפיה שלה ושכנגד חטים שלו. שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן אף על גב דמעשה ידיך כאומר אלו כיון דאומר שלא אוכל מעשה ידיך לא אסר אלא אכילת הלחם שתטחון ותאפה דהדבר פשוט דאומר ככר זו עלי שאני אוכל דמותר בהנאתו וכן שאני טועם בטעמו הוא דאסר נפשיה מיהו בטעם גופיה מוסיף איסור לאיסור יוצא מהם לפי ספק בעיין והוא הדין תערובת מטעם דתלמודא מדמי להו. עד כאן לשון רבינו ז"ל. הרשב"א ז"ל.
קונם שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג דהשתא יש לו ליזהר שלא תהנה קודם הפסח שמא תלך קודם הפסח או אחר הפסח ואם הלכה לפני הפסח ומהנה לה קודם הפסח לוקה אחר הפסח אם לא נזהר מליהנות לה קודם הפסח והיא הלכה אחר הפסח לוקה מפני שעבר על בל יחל דברו. וכתב הר"ם בהלכות נדרים פ"י עבר הפסח אף על פי שהלך התנאי הרי זה אסור לנהוג חולין בנדרו ולהניחה שתלך ותהנה אלא נוהג בה איסור כמו שנדר עד החג ואף על פי שתלה הנדר באיסור זמן שעבר. עד כאן.
והראב"ד ז"ל השיג עליו וז"ל: אמר אברהם בחיי ראשי צורת ההלכה אינה כן ואפילו רב יהודה דמחמיר ועליה מקשינן ממתניתין מתרץ להאי בל יחל דאי אתהני לו קודם הפסח קאמר אבל לאוסרה בהנאתו בדלא הלכה לפני הפסח לא אמר אלא ודאי אם נהנית לו קודם הפסח חייב למונעה מלילך לבית אביה עד החג כדי שלא יחול עליו בל יחל למפרע. עד כאן. ודברי הר"ם ישרו בעיני יותר מדלא קתני הכא כדקתני בסיפא ומותרת לילך אחר הפסח. והכי הוה ליה למימר הכא אחר הפסח הרי זה עובר על בל יחל דברו ואם נהנת קודם הפסח או לא נהנה מותרת לילך אחר הפסח אלא ודאי מדלא תני תקנתא שמע מינה דאיסורא איכא.
וכבוד הראב"ד ז"ל יהא מונח במקומו כי הוא לא השיג עליו כראוי. ונראה שלא נתן דעתו להבין דבריו כי הר"ם לא כתב שתהא אסורה בהנאתו אם הלכה אחר הפסח כי הוא כתב בסוף לשונו: ואם הלכה אחר הפסח אינה אסורה מליהנות לו. אלא השמיענו שלכתחלה אין לו לנהוג קולא בנדרו להניחה שתלך ותהנה לכתחלה שהרי כוונתו היתה לאסור אותה בקונם שלא תלך מכאן עד החג אלא שלא הרחיב בתנאי יותר מנדרו כמו שעושה בסיפא על כן אין לו כלל לזלזל בנדרו. הרי"ץ ז"ל.
והרנב"י ז"ל כתב כרברי הראב"ד ז"ל וז"ל: שאת נהנית לי עד הפסח אם הולכת את לבית אביך עד החג פירוש שהאריך התנאי וקיצר האיסור. הלכה לפני הפסח אסורה בהנייתו עד הפסח פירוש שהרי הלכה שם קודם החג לפיכך אסורה היא לו עד הפסח אבל מותרת היא לו לאחר הפסח אפילו הלכה שם קודם החג. ולאחר הפסח בל יחל דברו כלומר ואם הלכה שם אחר הפסח קודם החג (או שמא) או שאם נהנית ממנו למפרע קודם הפסח הרי עבר על לא יחל דברו ואפילו היא עוברת בכך אף על פי שלא נדרה היא הואיל והאיסור חל עליה. שאת נהנית לי עד החג אם הולכת את לבית אביך עד הפסח פירוש שקצר זמן התנאי והאריך זמן האיסור. הלכה לפני הפסח אסורה בהנייתו עד החג פירוש שהרי אסרה לעצמו עד החג אם תלך שם לפני הפסח והרי הלכה ומותרת לילך לאחר הפסח.
וכתב רבינו ז"ל תריצנא (למתניתין) לרישא דמתניתין בפרק שני הכי הלכה אסורה בהנייתו פירוש הלכה שם קודם הפסח אסורה בהנייתו. ולוקה פירוש אם אחר שהלכה שם קודם הפסח נהנית ממנו בין קודם הפסח בין לאחר הפסח הרי זו לוקה משום בל יחל דברו. לא הלכה אסורה לעולם חוששין שמא תלך כלומר קודם הפסח נמי מספיקא אסורה בהנייתו איסורא בעלמא חוששין שמא תלך שם קודם הפסח. והא דקתני ולאחר הפסח בל יחל דברו פירוש ברישא למימרא דאי אתהני קודם הפסח למפרע הרי זה בל יחל דברו. עד כאן.
שאת נהנית לי עד החג אם הולכת את לבית אביך עד הפסח פירוש האריך זמן האיסור וקיצר זמן התנאי. הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד החג ומותרת לילך אחר הפסח פירוש הא פשיטא ולא קא משמע לן מידי דאחר הפסח פשיטא דמותרת לילך. ואם לא הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו נמי קודם הפסח איסורא בעלמא שמא תלך שם קודם הפסח. הריטב"א ז"ל.
גמרא ולהכי מיתי הכא הא מילתא משום דבעינן לדקדק ממתניתין עלה. ושטת התלמוד היא בכל מקום לדקדק מן הדברים שאינם כל כך עיקרין ואחר כך לדקדק מן הדברים שהן עיקר על כן הביא משנתינו בסוף. הרי"ץ ז"ל.
שעקרו בשביעית ולא ביערו בשעת ביעור לאחר שכלה לחיה שבשדה כדדרשינן כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית ונטעו בשמינית ורבו גידוליהן על עיקרן של איסור דשנת שביעית. וקא מיבעיא ליה אי אתי גידולי היתר ומעלין את האיסור בששים כדין כל אסורין שבתורה וסבירא ליה לרבי ישמעאל דאפילו מין במינו בטל בששים או דילמא לא בטיל משום דלא מתערב שפיר כשאר אסורין דמתערבים עם היתר ולא משתרי עיקרו של בצל דשמא במקומן עומד העיקר ומה שנתוסף עומד סביבו. אבל הא לא קא מיבעיא ליה אם גידולין מותרין כדמשמע שאינו שואל אלא אם האיסור בטל או לאו אבל מן הגידולין אי הייתי יכול לספק שום דבר הא פשיטא ליה שהיו מותרין ואפילו ירבה העיקר על הגידולין לית ביה כדי לבטל הגידולין כדחזינן גבי כלאים זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא במאתים כלומר שאין עוד מאתים מן ההיתר שהיה בפנים לבטל האיסור שגדל באיסור כלאים אז הכל אסור שאין כלאי הכרם בטל בפחות ממאתים. לא הוסיף כלומר שעדיין מן ההיתר הראשון מאתים מאיסור הניתוסף לא אינו אסור גם הניתוסף אלמא אף על פי שנתוסף מעט מעט לא אמרינן ראשון ראשון עיקר מבטל ליה הכא נמי לא אמרינן הבצל מבטל הגידולין. ולי נראה דאינה ראיה לחומרא וק"ל להבין. הרא"ם ז"ל (לפי גרסת כתב יד אחד צריך לומר: ולא נראה. הרא"ם ז"ל. מהשמטה).
ובשטה כתוב בפנים אחרים וז"ל: והכי קא מיבעיא ליה גידוליו מותרין פשיטא ליה כמו שאפרש לקמן והא נמי פשיטא ליה שהעיקר של היתר מבטל גידוליו של איסור (בעורבה) בשרבה עיקר על גידוליו כדדרשינן בחולין כתיב המלאה וכתיב הזרע הא כיצד זרוע מעיקרו ובהשרשה זרוע ובא הוסיף איך לא הוסיף לא. פירוש הוסיף לגדל באיסור עד שלא היה בהיתר מאתים של איסור לא הוסיף לא אלמא בשרבה היתר על הגידולין הגידולין מותרין. מאי נימא כיון שרבו גידולין על עיקרו בטל ברוב לאפוקי מאיסורא דאורייתא דמדאורייתא ברובא בטל דכתיב אחרי רבים להטות או בששים לאפוקי מאיסורא דרבנן. גידולי היתר מעלין את האיסור דאף על גב דעיקר מבטל להו לגידולין כדמפיקנא מקרא לעיל זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא דעיקר חשוב אבל גידולין לא חשיבי לגבי עיקר ולא מבטלי או לא או דילמא כי היכי (דמבטלי) דבטלי גידולין לגבי עיקר כשהעיקר רבה עליו הכי נמי (מבטל) בטל עיקר לגבי גידוליו דטעמא דגידולין (מ)בטלי משום דהוו מעורבין יחד ועיקר נמי לא שנא. עד כאן.
ואי קשיא נימא קמא קמא בטל כי ההיא דהמערה מיין נסך לבור דאפילו איסור כולו בטל ולקולא וכל שכן הכא גבי בצל דלחומרא. תריץ לא אמרינן קמא קמא בטל בדבר שדרכו להוסיף מאליו דכיון שדרכו בכך הוי כמי שבא הכל ביחד. ומההיא טעמא נמי אין הנוטפין מתבטלין בזוחלין לאבוה דשמואל שגשמין מוסיפין מאליהן ובלא הפסקה ואף על פי שפעמים מפסיקין מכל מקום אין בידנו להפסיקם כמו ביין נסך שבידו להפסיק וגם אינו רבה מאיליו. ועוד דהתם מתערב היטב ואינו ניכר אבל הגידולין נכרין בנהרות וגם הבצל מה שנתוסף מבחוץ ניתוסף ואינו מתערב עם העיקר הילכך אין כח לעיקר לבטלו. ומטעם שגדילין מן האיסור נמי אין לאוסרן דהא הוא סבר כרבי יוסי דאמר זה וזה גורם מותר כדתניא אין נוטעין אגוז של ערלה ואם נטע והבריך והרכיב מותר מיהו לכתחלה אין נוטעין דאין מבטלין איסור לכתחלה. ואין לומר שגידולי שביעית שביעית כדאמרינן בטבל במסכת תרומות שאפילו גידולי גידולין אסורין בדבר שאין זרעו כלה. שלא שנו חכמים לאיסור גידולין אלא בדבר שיש בו גזל כהן ולכך בתרומה החמירו לאסור אפילו בדבר שזרעו כלה פרק קמא דשבת בשמונה עשרה דבר. אבל בערלה ובשביעית וכלאי הכרם שאין בהן גזל כהן לא מצינו שגזרו חכמים בגידולין הילכך גידולי שביעית מותרין אפילו לא רבו על העיקר. ולכך לא קא מיבעיא ליה אלא אם יבטלו הגידולין העיקר כדפרישית. ופשט ליה מהדא דאמר רבי חנינא טריטא על שם מקומו בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו במאה שבכך תרומה בטלה ובתרומת מעשר כדאיסורו כך עלייתו שממאה מוציאין חד לתרומת מעשר אבל בתרומה גדולה דחטה אחת פוטרת את הכרי איסורה במשהו מידי דהוה אטבל דאמר רבי יוחנן בשלהי עבודה זרה כהיתרו כך איסורו וחטה אחת פוטרת את הכרי ותרומה גדולה נמי לא שנא. וגם אביי ורבא מודו בטבל שהוא במשהו (על עיקרו) מותר אלמא גידולי היתר מעלין את האיסור. ולקמן מותבינן עלה ומוקמינן בגידולי גידולין ואף על גב דבדבר שאין זרעו כלה אמרינן במתניתין דגידולי גידולין אסורין הכי עתה היא סברתו דכיון דרבו הגידולין מותר. גם לקמן יחלק בין קונמות דמתניתין לתרומה מטעם אחר. אלמא מכל מקום חזינן דגידולין מבטלין עיקר בתרומה וכל שכן בשביעית מקל וחומר דהשתא בתרומה שגידולי תרומה כל זמן שלא גידלו (מאתים) מאה הוו תרומה שביעית שגידוליו חולין כדפרשינן לעיל לא כל שכן שהגידולין מבטלין עיקר בשרבו עד ששים לבטלי אפילו מאיסורא דרבנן ולהוציא מאיסורא דאורייתא ברוב בטל. הרא"ם ז"ל.
בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו עיקרו אסור שחייב לבערו וגידוליו היתר דלא גזרו על גידולי שביעית כמו שגזרו על גידולי תרומה להיות כתרומה וכדאיתא לקמן מי אתו גידולין ומבטלין את האיסור. ומדרבנן קאמר דאלו מדאורייתא ודאי בטיל הוא ברוב כשאר האיסורין. ופירות שביעית גופיהו נמי לא מיבעיא ליה בשנתערבו בפירות של שמינית דפשיטא ליה דבטלין הם בנותן טעם וכדתניא לקמן אלא בגידולין ועיקר קא מיבעיא ליה אי מבטלין חד לחבריה או דילמא חשיבי ולא בטילי חד לגבי חבריה. הרשב"א ז"ל.
אף על פי שהוסיפו מאתים שהיו הפירות של ערלה קטנות בשעה שהרכיבן וסיבכן ועתה גדלו עד שהוסיפו ההיתר על האיסור מאתים שכך הוא ביטול ערלה. אסורין דקא סבר רבי יוחנן דכי היכי דעיקר לא מבטל גידולין גבי מעביר עציץ נקוב בכרם אלא אם הוסיף במאתים הכל אסור הכי נמי לא מבטלי גדולי היתר עיקר האיסור דקסבר דטעמא דגידולין משום דלא מיערב והכא נמי בעיקר לא שנא. והא לית לך למימר דטעמא דרבי יוחנן דאסר לא משום דמערב עיקר עם הגידולין אלא דמין במינו במשהו דהא שמעינן לרבי יוחנן דכל איסורין שבתורה בששים חוץ מטבל ויין נסך. ומשום זה וזה גורם לא אסר הכא רבי יוחנן דהא קיימא לן זה וזה גורם מותר. אם כן אין טעמו דרבי יוחנן אלא משום גידולין לא מבטלי העיקר הכא נמי בההיא דבצל דרבי ישמעאל לא שנא והא נמי ליכא למימר שאני ערלה דחמירא דבעיא מאתים לבטלה מה שאין כן בשביעית דכיון דמגידולין יליף כדפרישית לא שנא איסור קל ואיסור חמור טעם אחד להם.
ולי נראה דעל כרחין משום דגידולין לא מיבטלי עיקר הוא טעמיה דרבי יוחנן דאי סבירא ליה בעלמא דגידולין מבטלי עיקר ויש ביטול בעיקר אם כן הכא נמי נימא תיבטל ערלה כדינא בעלמא באחד ומאתים אלא ודאי משום דסבירא ליה דאין כח בגידולין לבטל העיקר דאי משום חומרא דערלה יותר מדינה לא אוקמינן לה. בצל שנטעו בכרם ונאסר משום כלאי הכרם ונעקר הכרם וגדל אחרי כן בהיתר אסור משמע דאפילו גדל ההיתר מאתים כדי לבטל איסור כלאים בעלמא אף על פי כן הוא אסור הכא אלמא גידולי היתר אין מעלין האיסור. ואין לך לומר ולדחות דטעמיה דרבי יוחנן משום דסבר מין במינו לא בטיל דאם כן אמאי נקט בצל לאשמועינן בשאר איסורין דשכיחי. ופשטה ליה גם מן הדה ליטרא בצלים שתקנה מן התרומה ומן המעשר. בשביל כן לקח ליטרא דאמרינן בתרומות התורם במשקל משובח מכולם אי נמי מנהגם אז היה גם במקח ובממכר למכור ולקנות בלטראות כל דבר. וזרעה מתעשרת לפי כולה שבטל העיקר בגידולין ונעשה כמי שלא נתעשר מעולם. אלמא גידולין מבטלין עיקר. ודחינן דילמא לחומרא שאני שאף העיקר צריך לעשר עליו אמנם צריך לעשר מיניה וביה דלא לעשר מן הפטור על החיוב. מצאתי.
ואינו נראה דהא פירוש טעמא דלא אתו גידולין ומבטלין עיקר משום דלא מערב עיקר עם הגידולין ואם כן אין יכול לעשר מיניה וביה כיון שמופרשין זה מזה ואין אנו יכולין להכיר מהו העיקר ומהו הגידולין. ונראה לי דצריך לעשר עליו ממקום אחר ולפי כולו לחומרא כדקאמ' אבל המעשר מקולקל דהמרבה במעשרות פירותיו מתוקנין ומעשרותיו מקולקלין. אלא מן הכא פשטה רבי אמי ותלמודא הוא הוא דקאמר לה. הרא"ם ז"ל.
וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל: ליטרא בצלים שתקנה וכו'. ודילמא לחומרא. ומסתברא לי דאינו מעשר מיניה וביה אלא מעשר עליו ממקום אחר כדי שלא יעשר מן הפטור על החיוב וקשיא לי והא חומרא דאתי לידי קולא היא וכדאמרינן בעלמא והמרבה במעשרות פירותיו מתוקנין ומעשרותיו מקולקלין. וי"ל דכיון דעיקר מעשר ותרומת מעשר שלהן מדרבנן הן לא גזרו בכך. עד כאן.
דתניא רבי שמעון אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר והקדש וחדש כך שנויה בירושלמי וכן כל דדמי (בלהם) להם כגון ביצה שנולדה ביום טוב דדמי לחדש שבא היתרו מאליו בהאיר מזרח היכא דאין עומר וכן ביצה ליל חול מתירה וטבל בתיקון ומעשר והקדש בפדיון לא נתנו בהן חכמים שיעור אלא מין במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם. ואפילו אי מצינו דסבר רבי שמעון בשאר איסורין טאאין להם מתירין מין במינו בטל הכא מחמיר משום דיש לו מתירין. אמנם לרבי יוחנן דסבר בעבודה זרה דהא (מבטל) דבטל במשהו במינו משום דכהתירו כך איסורו לא סבירא בה כרבי שמעון דחשיב דבר שיש לו מתירין אותם הניתרין על ידי מעשה כגון טבל ומעשר שני והקדש אלא יש לו מתירין סבירא ליה כגון ביצה ודדמי לה דמתירן בא מאיליהן כדרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון וכל דבר שאין לו מתירין ה"ג בשביעית כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם נתנו בהם חכמים שיעור ובתוספתא לא כתיב תרומה ותרומת מעשר וחלה ובתרומה ביד כהן מוקי לה לקמן או שנפלה לו בירושה שאין לה מתירין.
הכי גרסינן בשביעית ירושלמי (אלא) בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם אמרו לו והלא שביעית אין לו מתירין ולא נתנו בהם חכמים שיעור דתנן השביעית אוסרת במינה תלמודא הוא דקא מייתי לה ואין זה מלשון הברייתא ובשביעית תנינן לה השביעית אוסרת בכל שהוא במינה והוא הדין לכל איסורין שבתורה דהאי אמרו לו רבי יהודה היא דפליג בזבחים. וגם רבי שמעון דאמר אין דם מבטל דם ומשם הוא למד כל התורה ולאו טעמיה משום דיש לו מתירין אמר להם סיפא דברייתא דלעיל דאמר ר"ש וכו' שביעית אינה אוסרת בכל שהוא אלא לביעור להצריכם ביעור כגון בצל של ששית שנטעו בשביעית והוסיף אפילו כל שהוא צריך ביעור ולא בטל אותו כל שהוא שגדל בשביעית בהיתר דששית. אבל לא לאכילה אם עבר זמן הביעור שאז פירות שביעית אסורין באכילה אם נתערבו בפירות ששית בתבשיל בקדרה יחד כגון בצלים של ששית ושל שביעית אינה אוסרת אלא בנותן טעם דהיינו פחות מששים.
מיהו המשנה שהביא התלמוד דתנן וכו' לא אתיא אליבא דר"ש דהיא אוסרת אפילו באכילה דלעיל מינה תנן ורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט הורד וישן בחדש חייב בביעור ועלה קתני זו המשנה שביעית אוסרת במינה בכל שהוא ושלא במינה בנותן טעם. ואני עיינתי במשנה וראיתי כפי דעתי דלגבי ביעור מיירי. אלמא מדמודה רבי שמעון בגידולין כל שהו מצריכים ביעור אלמא גידולין גברי על העיקר להצריכו ביעור (ובתרוייהו) ובתרייהו אזלינן אפילו במעט גידולין הכא נמי בבצל דרבי ישמעאל ליבטלו הגידולין העיקר מכל שכן בששים. הרא"ם ז"ל.
לא אמרתי אלא לביעור שאם נתערבו פירות של שנה ששית בפירות כל שהוא של שביעית אוסרות כל שהוא במינן וחייב לבער הפירות כשהגיע זמן הביעור מפני שאחר הביעור יכול לאכול מהם והוי כדבר שיש לו מתירין דתנן מי שהיו לו פירות שביעית בביתו והגיע זמן הביעור שכלה מינו מן השדה מחלקין מזון (של) שלש סעודות לכל אחד ואחד והעניים אוכלים אחר הביעור אבל לא העשירים דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אבל לאכילה בנותן טעם שפירות שגדלו באיסור שביעית אותן הפירות אסורות באכילה ואין להן היתר לאחר שביעית ובאכילה הולכין בנותן טעם אם נתערבו בשל היתר כגון שנתערבו בפירות שנה שמינית והלכו בהן בנותן טעם משום דהוי דבר שאין לו מתירין. ומדקתני סתם שביעית אוסרת בכל שהו משמע נמי דנטועות של שנה ששית שגדלו בשביעית אסורין אלמא אתו גידולין ומבטלין עיקר. ותירץ ודילמא הא נמי חומרא שאני דאיכא למימר דלא קתני הכא אלא כגון שנטע של ששית בשביעית אבל נטעו בשביעית ואחר כך עקרו ונטעו בשמינית דלקולא אכתי מיבעיא לן. הרי"ץ ז"ל.
קתני מיהא השביעית אוסרת בכל שהוא במינה שאם נטע פירות ששית בשביעית והגדילו הרי אלו אסורין וכן נמי לרבי שמעון (בר') לענין ביעור. ושמע מינה דאתו גידולין דאיסור ומבטלין לעיקר דהיתר. והכי נמי גבי בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית אתו גידולי דהיתר ומבטלי לעיקר דאיסור. פירוש. יש מי שגורס אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה כל שהוא ופירשו כן אף אני לא אמרתי שיש לה שיעור אלא לביעור כלומר שאם נטע של ששית בשביעית והוסיף לה כל שהו בטלו אותם גידולין לגמרי לגבי העיקר הרוב שהוא של היתר ואינו אסור לגמרי כדין גידולי שביעית אלא מותרות באכילה והוא שיבערום כלומר שיאכלם קודם יציאת שביעית אבל לאכילה לאחר שביעית כלומר אם נתערבו לו פירות שביעית בשל שמינית בכי הא תנן השביעית אוסרת במינה במשהו אלמא אתו גידולי היתר ומבטלי איסור. ודחה הא נמי לחומרא שאני.
ואינו מחוור כלל בעיני דעד כאן לא איבעי ליה לישמעאל איש כפר ימא אלא בגידולין ולא בפירות שביעית שנתערבו בפירות שמינית וכדכתיבנא לעיל דאם איתא למה ליה לדחוקי נפשיה ולמנקט בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ליבעי פירות שביעית שנתערבו בפירות שמינית הלכו בהן לחומרא כל שכן בגידולין ועיקר. ואינו נראה עיקר כלל אלא הכי גרסינן אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה כל שהוא בנותן טעם.
ונראה לי דהכי קאמר אף אני אומר שלא אמרו שם בשביעית שאוסרת בכל שהו אלא לביעור ולא אמרתי לאו דוקא ואמתניתא (קא מכנא) קאמרוהו כאילו הברייתא אומרת כן וכמוהו בעבור זה לא אמרתי אלא כשיש מצה ומרור מונחים לפניך. וכן היא בירושלמי של מסכת שביעית דגרסי התם אמר להם לא אם אמרתם בשביעית שאוסרת כל שהו אלא בביעור אבל באכילה בנותן טעם. לביעור פירשו המפרשים כלומר אם נטע בצל של ששית בשביעית וגדל בשביעית כל שהוא חייב לבערו באכילה שיאכלנו קודם הביעור כאלו כולו משביעית דאתו גידולי האיסור ומבטלין העיקר של היתר ששית אבל לאכילה כשנתערבו פירות שביעית בפירות שמינית בזה ודאי נתנו ליה חכמים שיעור בנותן טעם אלמא לא אתו גידולין של שביעית ומבטלין העיקר של ששית והכי נמי בצל של שביעית שנטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו אתו גידולי היתר ומבטלין את העיקר. ודחי ודילמא הא נמי לחומרא אבל להקל כגון בצל שביעית שנטעו בשמינית עדיין תבעי.
וגם זה אינו מחוור בעיני דקשיא לי טובא דהיכי תיסוק אדעתין דמשום ביטול הוא וכי היכן מצינו שהמיעוט מבטל את הרוב ואנן לא איבעיא לן אלא כשרבו גידוליו על עיקרו הא בשרבה עיקרו על גידוליו פשיטא דאין המיעוט של גידולי היתר מבטלין ומתירין את העיקר אלא דלגבי בצל של ששית שנטעו בשביעית שאוסרת בכל שהוא לומר שהוא צריך לבערו באכילה בשביעית לא מדין ביטול את ההיתר כלומר שיתבטל ההיתר לגבי האיסור הוא אלא שאין האיסור בטל לגבי ההיתר ומחמת האיסור שבו שאינו יכול להתברר מתוך ההיתר אתה בא לחייב כל הבצל לביעור אכילה בשביעית. ואם כן מאי קא מייתי מינה לבצל של שביעית שיתבטל לגבי גידולי ההיתר. אלא נראה לי דהכי קא דייק מדקתני שחייב לבערו מחמת גידולי האיסור אלמא אין איסור שביעית מתבטל לגבי רוב ההיתר ואפילו גידולין לגבי העיקר והוא הדין וכל שכן לעיקר של שביעית שאינו בטל לגבי הגידולין שרבו עליו. ומשני ודילמא הא נמי לחומרא כלומר התם הוא שהחמירו עליו כיון שאיפשר לתקן בביעור אכילה אבל הכא שאם אתה אוסרו ילך לאיבוד ואפילו הגידולין דילמא בטל הוא לגבי הרוב. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
בצלים של ששית שעקרן בששית עם עלה שלהן ויבשן ונטען בשביעית וירדו עליהן גשמים וצמחו קצת מן לחלוחית הקרקע אם היו עלין שלהם שחורים שהושחרו מחמת שקלטו בקרקע אסורין משום שביעית הוריקו שעדיין לא הושחרו אלא כמושין הן כמו מתחלה מותרין שעדיין לא צמחו צמח גמור בשביעית. והרי רבי חנינא נותן בהן שיעור אם יכולין ליתלש הבצלים בעלין שלהם עם עלין שלהן שכבר הגדילו כל כך בשביעית שיכולין לאוחזן בעלין שלהם ולתולשן אף על פי שעדיין לא הושחרו הרי אלו אסורין. וכנגדן למוצאי שביעית אם נטע בצלים בשביעית וירדו גשמים עליהן בשמינית וצמחו עד כדי שיכולין ליתלש בעלין שלהן מותרין. וכן נמי לת"ק אם היו עלין שלהן שחורין מותרין כמי שגדלו בשמינית הוריקו אסורין. אלמא לדברי הכל אתו גידולי היתר דשמינית ומבטלי עיקר דשביעית. פירוש.
ואם הוריקו כלומר שעדיין הם ירוקין. נראה לי שלאותה קליפה עליונה שאדומה קצת כשהן נגמרין קורא עלין וגם דרך של אותן עלין שיוצאין מן הקרקע להתאדם כשהם נגמרים וזהו קורא שחרות במשנה. הרי"ץ. ז"ל.
ודילמא במדוכנין כלומר שדכן ושחקן קודם נטיעתן דכיון שדק בטל חשיבותן ומתבטלין לגבי הרוב. חשוד קתני ואינו טורח לתקנן ולהכשירן דכי אמרינן לא שביק היתרא ואכיל איסורא הני מילי היכא דלא טרח אבל למיטרח לא טרח כדאיתא בריש פרק קמא דחולין גבי משומד אוכל נבילות לתיאבון. הרשב"א ז"ל.
והרי"ץ ז"ל פירש וז"ל: ודילמא במדוכנין עסקינן שהבצלים נזרעו בשנה ששית בהיתר ועקרן ונטען בסוף שביעית ונכנסו בשמינית ואף על גב שגדלו קצת בשנה שביעית באיסור גידולי שנה שמינית יבטלו האיסור לפי שהעיקר היה בהיתר אבל אין העיקר בהיתר לעולם אימא לך דלא מבטלי גידולי היתר את האיסור. אלא מן הדא פשטא דתניא במסכת תרומות המנכש עם הכותי בחסיות כגון לוף ושום ובצלים כדאמרינן לקמן אף על פי שפירותיו טבלים אוכל מהן עראי כדין טבל אם נתן לו בשכרו הכותי מהן ומעשרן ודאי דאין עליהן תורת דמאי דודאי מחזיקין דלא עישרן כותי. רבי שמעון בן אלעזר אומר המנכש בחסיות במוצאי שביעית עם ישראל החשוד על פירות שביעית ונתן לו מהן בשכרו מותר לאכול ואינו חושש משום פירות של שביעית דאפילו נאמר דפירות שביעית הן שנטען בשביעית ונכנסו בשמינית או פירות של שביעית נטע בשמינית מותר אלמא אתו גידולי היתר ומבטלי עיקר של איסור. בדבר שזרעו כלה כגון תבואה לא ס"ד דוראי חסיות דבר שאין זרעו כלה הוא כדתניא וכו'. ודילמא במדוכנין היינו טעמא שהן מותרין למוצאי שביעית דאיכא למימר של מוצאי שביעית הן ואין בהן צד איסור (או) אי כבר הושרשו בששית ועקרן ונטען בסוף שביעית ונכנסו בשמינית בכהאי גוונא (הן דכן פירות) אין דינן כפירות שביעית אבל בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית דאיכא עיקר איסורא דשביעית אכתי מבעיא לן חשוד קתני ומדקאמר חשוד משמע שפירות שביעית גמורין הן ואפילו הכי מותר. עד כאן.
ודילמא במדוכנין שדכן יחד ולכן מותרין במוצאי שביעית שאז נתבטלו העיקרים ולעולם אימא לך כל הזמן שלא נדוכו העיקר עומד לבדו והתוספת לבדו ואינו מתבטל בגידולין והיה יכול נמי ליקח פירות היתר בפירות ששית שנכנסו לשביעית וכגון שהעיקר רבה על הגידולין ונדוכו. אלא רבותא אשמועינן שאנו מבטלין עיקר בגידולין יותר משהיינו מבטלין הגידולין בעיקר על ידי ריבה אף על גב דיש לגזור דנתבטל אותן בדיכה קודם שנתגדלו עד ששים ואתי למטעי לכן איצטריך לאשמועינן דמתבטל העיקר בדיכה כל זמן שאנו יודעין שיש בהם בגידולין ששים ולא גזרינן משום פחות מששים. הרא"ם ז"ל.
מתניתין בפרק ט' דתרומות המנכש עם הנכרי בחסיות אף על פי שפירותיו טבל כלומר שהיו טבל כשזרעם ואמרו דגידולי טבל אסור בדבר שאין זרעו כלה וחסיות הוו דבר שאין זרעו כלה ואלו הן חסיות כגון הלוף והשום והבצלים שאין זרען כלה אפילו הכי אוכל מהן עראי וכמאן דאמר במנחות רבי אליעזר מירוח הגוי פוטר דלמאן דאמר אינו פוטר מדאורייתא אפילו אכילת ארעי אסורה אבל למאן דאמר פוטר ולא מחייב אלא משום בעלי כיסין באכילת ארעי לא גזור כך כתב רבינו שמשון זצ"ל בפירוש המשניות. הרא"ם ז"ל.
ודילמא בתערובת המנכש קתני. איכא למידק וכיון דאמרינן דתליא בתערובת ולקולא מאי דחי מנכש קתני דילמא קודם שנטען נמי נתערבו לו בפירות היתר. ויש לי לומר דהכא בישראל חשוד ממש שנטע שנה זו חסיות של שביעית וכיון שכן שנטועין הנך עדיין הרי הן באיסור ואפילו הכי קתני במנכש עמו במוצאי שביעית שהוא מותר. אי נמי יש לי לומר דתערובת דקאמר כגון שנתערבו חסיות אלו בחסיות ידועות של ששית קאמר אי נמי בחסיות של שמינית של מי שלא נחשד על השביעית.
בטילתה נמי על ידי קרקע כלומר דין הוא שתבטל על ידי גידולין אלו של היתר לפי שאלו לא נטען זה בקרקע לא היו הגידולין האלו באין ונתוספין על האיסור בשום פנים הילכך הרי זה היתר חשוב להתחלק מן האיסור ולבטלו מה שאין כן בילדה שסבכה בזקנה ובה פירות שאלו לא גרם האדם להחזיר את הגידולין להיתר בשעקר את הילדה וסבכה בזקנה היו הפירות גדלין ונוספין באיסור מעצמן וכן נמי בצל הנטוע בכרם אלמלא שעקר את הכרם היה בצל גדל באיסור אלא שגרם הוא להתיר את הגידולין הילכך היתר גידולין אלו אינו חשוב כל כך להיות מבטל את האיסור. ופריך לה ממעשר שאף הוא איסורו על ידי קרקע ורבוי נמי אי אפשר אלא על ידי זריעתו ואפילו הכי אינו מבטל את העיקר. ומשני מעשר אין איסורו (אלא) על ידי קרקע אלא דיגון קא גרים והילכך גידוליו נמי אף על פי שהם חשובים אינן מבטלין את העיקר. הרשב"א ז"ל.
והרי מעשר דאיסורו על ידי קרקע דעל ידי קרקע נתחייבה התבואה במעשר דאמר קרא עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה ולא היוצא מעציץ שאינו נקוב ואפילו הכי אין בטלתו על ידי קרקע. פירוש.
דאיסורו על ידי קרקע שאם זרע אדם פירות בעציץ שאינו נקוב וכן כמהין ופטריות הכל פטור מן המעשר לפי שאינן יונקים מן הקרקע ואפילו הכי אין בטילתו על ידי הקרקע. אותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר ממעשר טבל א' (טבל אחר) לפי חשבון עשירית הליטרא שאם יש ליטרא אחר של מעשר טבל יפריש ממנה שני עשיריות אחת בשביל עצמה ואחת בשביל זו שהן חומש הליטרא אבל מאותן עשר ליטראות לא יוכל לתקן לפי שהליטרא שזרעה לא נתבטלה ועדיין שם מעשר עליה והתשעה שגידוליהן טבל וצריך לעשרן מעשר ראשון ליתן ללוי והלוי יתן מחלקו לכהן מעשר מן המעשר ומן ליטרא אחת שיקח אין לו לעשר ממנה וליתן לכהן דכל ליטרא וליטרא איכא למימר האי היא דגדלה בתר הכי ואיך ירים תרומת מעשר לכהן מאחד מהן שהרי הן טבל גמור ולא הורם מהם מעשר ללוי והליטרא שזרעה נפטרה כבר מן המעשר הניתן ללוי. קתני מיהת אותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר לפי חשבון אלמא אין בטלתה על ידי קרקע דאם איתא הכל הוא טבל ולא היה צריך להפריש על אותה ליטרא ממקום אחר אלא יפריש אחת מעשר ויתננה ללוי. הרי"ץ ז"ל.
חייבת במעשר ובשביעית כלומר הולכין בה לחומרא. חייבת במעשר פירוש במעשר מן המעשר כשהיתה קודם נטיעתה ולא אמרינן אתו גידולין ומבטלין את העיקר (אמר המגיה עיין רשב"א בחידושיו כאן). וקשיא לי אם כן מאי קא מותיב מינה לשביעית דאדרבה בהדיא מתפרש בהא ברייתא דשאני מעשר משביעית. וי"ל דהא דקאמר הרי מעשר דאיסורו על ידי קרקע לאו תיובתא הוא דקא מותיב אלא טעמא הוא דקא בעי מאי שנא שביעית ומאי שנא מעשר. כן נראה לי. ואותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר. ונראה לי דהאי ממקום אחר לאו קאי דוקא אאותה ליטרא אלא על הכל כלומר וממקום אחר הוא מעשר עליה. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל. ואקשינן הרי מעשר דאיסורו על ידי קרקע ואין ביטולו על ידי קרקע דתניא ליטרא מעשר טבל פירוש כגון שהיה מעשר ראשון ולא ניטל ממנו תרומת מעשר ובדבר שאין זרעו כלה מיירי מדקתני סיפא ואותה ליטרא משמע שעדיין היא שם. שזרעה בקרקע והשביחה והרי היא כעשר ליטרין חייבין במעשר (ובשביעית) פירוש הגידולין דהיינו התשע ליטרין חייבין בכל דין מעשר כתרומה גדולה ובכל דין מעשרות ואותה ליטרא לא יעשר עליה אלא תרומת מעשר מטבל כיוצא בה כלומר ממעשר ראשון טבול לתרומת מעשר. וזהו לפי חשבון כדינה ולא כדין שאר התשע ליטרין של גידולין שעליהם יעשה כל דין תרומה ומעשר. אלמא לא אתו גידולין ומבטלי עיקר שהרי אין אנו מתחייבין לעשר כל דיני מעשר על אותה ליטרא. ובשביעית פירוש שאם היתה אותה ליטרא מבצלים של ששית וזרען בשביעית כולה אסורה דיש על הגידולין תורת שביעית ואתו גידולי שביעית ומבטלי לעיקר שהוא של ששית ומיהו חייבין במעשר דקתני בשאר שני שבוע מיירי.
ויש אומרים כי בין על הגידולין בין על העיקר לא יפריש אלא ממקום אחר דאי מיניה וביה הוא לא ידיע מה הן גידולין ומהו עיקר ומיהו מן הלשון לא משמע הכי דלא קתני ממקום אחר אלא באותה ליטרא. עד כאן. ואי קשיא כי היכי דאמרינן הכא דאותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר אבל מיניה וביה לא משום דאתי לאפרושי מן הפטור על החיוב לעיל נמי דקתני בצלים שתקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב דאותה לטרא שזרע פטורה היא דכבר תקנה. התם דתקנה כראוי והוי חולין גמור כי זרעה הדרא למילתא קמייתא ומיתחייבא במעשר אבל גבי מעשר טבל דלא תקנה כראוי וזרעה ואיתחייבא במעשר ואי הוה מעשר מיניה וביה הוה מפריש מן הפטור על החיוב. פירוש. ועיין בהר"ן ובהרא"ש ז"ל לעיל.
אבל בדבר שאין זרעו כלה כגון שומים ובצלים אפילו גידולי גידולין אסורין. אלמא שמעינן (מסי) ממתניתין דגידולי היתר אין מעלין את האיסור דאי מעלין אם כן בסיפא שאיני אוכל ושאיני טועם גידולין אמאי אסורין בדבר שאין זרעו כלה והא לא אסר עצמו אלא בגופיהו דפירות אבל לא אסר עצמו בגידולין ואם כן ניתו גידולין דאינון בהיתר שלא אסר עצמו בהם וליבטלו לעיקר. הריטב"א ז"ל.
והרי תרומה דאי בעי מתשיל עליה דההי (שתים) בתרם בטעות נשאל עליו לומר אין דעתי לתרום מדבר זו אלא מדבר אחרת דתרומה כי הקדש מה הקדש בטעות חוזר אף תרומה בטעות חוזר ואפילו הכי בטלה ברובה כלומר באותו שיעור שנתנו בו חכמים דהיינו באחר ומאה והאי דקאמר ברובה דמדאורייתא חד בתרי בטיל אלא רבנן הוא דהחמירו בהו הכי דתיבטל באחד ומאה.
הכי גרסינן אלא בשלמא קונמות וכו' ככתוב בעמוד. ואית דגרסי הכי (לא נהירא הכי) ולא נהירא אלא הכי גרסינן ואי בעית אימא בשלמא קונמות כלומר ואי בעית אימא לא מוקימנא בתרומה ביר כהן משום דקא קשיא לרבי אמי ולא קשיא דתרומה אקונמות דבשלמא קונמות מצוה לאיתשולי עלייהו. אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן כלומר גופא אמר רבי יצחק וכו'. פירוש.
מי סברת על עיקר קתני על תוספת קתני. וקשיא לי ומאי נפקא מינה והא אי איפשר לברר ולהפריש היתר מתוך איסור. וי"ל דנפקא מינה לתערובתן שאין אוסרין אלא לפי חשבון האיסור. אי נמי הכי קאמר ליה מי סברת מחמת העיקר שנתבטל וחזר להיות איסור קתני אם שחורות אסורים לא אמרו אלא מחמת תערובות התוספת שבהן. הרשב"א ז"ל.
איסורא כגון טבל לא זרע והוה מצי לשנויי שאני טבל דהוה ליה דבר שיש לו מתירין והוה נמי מצי לשנויי ההיא תנא דבצלים היא ולא רשב"ג אלא ניחא ליה לתרץ שינויי דמסמיך ליה אקרא. שיטה.
גופא א"ר חנינא תורתאה א"ר ינאי בצל של תרומה וכו'. למימרא דגידולי היתר מעלין את האיסור. קשיא לי הדין לישנא דמיניה משמע דלא קשיא ליה אלא כשגידולי היתר מבטלין את העיקר האיסור אבל הגידולין מיהא מותרין. וליתא דעיקר קושיא על הגידולין בעצמן היא שהוא קורא אותם גידולי היתר ואינם אלא אסורין דתנן גידולי תרומה תרומה. והכי הוה ליה למימר למימרא דגידולי תרומה אינן תרומה והא תנן גידולי תרומה תרומה ולישנא נמי דקאמר הא נמי תנינא גידולי גידולין חולין קשיא לי דלא הוה ליה למימר הא נמי תנינא דאדרבא הא נמי ליתא כיון דאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין תרומה דתנן הטבל וכו'. ואיפשר לתרץ בזו דלרוחא דמילתא אקשינן הכי והכי קאמר אי בצל דנקט לאו דוקא וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. הרשב"א ז"ל.
ובשטה תירץ וז"ל: (ומשני) ומקשינן כיון דחשבת בצל דבר שאין זרעו כלה אם כן אפילו גידולי גידולין אסורין דתנן הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה כגון חמשת המינין שלא גזרו בשמונה עשרה דבר אלא על גידולי תרומה כדמפרש טעמא בפרק ראשון דמסכת שבת ובטבל ליכא למגזר ההיא גזירה ואינו צריך לחלק ביניהם דלאו עלה קאימנא השתא. עד כאן. ומשני הא דשרי רבי ינאי בגידולי גידולין מיהו אנן דמייתינן מינה ראיה בריש שמעתין בגידולין גופייהו משמע. שטה.
יש מי שגורס ריבויא דרבו גידוליו על עיקרו דמותר קא משמע לן. ומפרשינן דהא דתנן הטבל בדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין הני מילי הזרע בעצמו הגדל מן הגידולין שהוא העיקר והחושב שבו אבל הגידולין שרבו ממנו מותרין והיינו דאתא רבי חנינא לאשמועינן. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הפירוש: רבויא דרבו גידולין על עיקרו מותר והיכי דמי כגון שאם תחלת עיקרו כזית ורבו גידוליו על עיקרו מותר קאתי לאשמעינן. כלומר לעולם בדבר שאין זרעו כלה קאמר ר' חנינא תריתאה וקא משמע לן דגידולין דרבו על עיקר מותר והיכי דמי כגון שאם תחלת עיקרו כזית ורבו גידולין על עיקר והגדיל עד כביצה אותה תוספת מותר וכי תני להתם דבדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין שאם היה זרע שהזריע ממנו וחזר וזרעו לעולם הוא אסור לפי שהזרע מעיקר הוא יוצא ולא מתוספת. ורבי ינאי אתא לאשמעינן דההיא תוספת דהויא על העיקר שנטע מותרת ע"כ. ותירץ דרבי ינאי השמיענו רבוייא דרבו גידולין על עיקרו ומה שאסר מתני' היכא דלא רבו גידולין על העיקר וחזר וזרעו פעם אחרת וגדל ורבו גידוליו על עיקרו דהשתא הוי שני רבויין אז מותר הכל.
או איפשר כי לא התיר רבי ינאי אלא הרבוי לבד אבל העיקר שהיה איסור תחלה לא. וכן נמי איפשר לפרש דאפילו בפעם הראשון שזרעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר לפי תירוץ זה האחרון אבל לפי תירוץ הראשון דוקא גידולי גידולין ובלא רבויא דהכי סלקא דעתין תחלה. אבל אם נפרש כן תמה איך היה מבין דרבי ינאי בלא רבויא מיירי והא קתני במילתיה ורבו גידוליו על עיקרו. הרי"ץ ז"ל.
- סליק פרק הנודר מן היין