רש"י על הש"ס/מנחות/פרק ו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




וכי נאמר קרבן קרבן - אחד לחלות ואחד לרקיקין דליהוי משמע דשני קרבנות הם:

והלא לא נאמר אלא קרבן אחד - ואע"פ כן כתב בו שני מינין אלמא שניהן נקראין קרבן אחד:

ובוללן - דלאחר אפייתן פותתן ומערבן עד שמחזירן לסלתן כדאמר באלו מנחות (לקמן עה.) ואחר כך בוללן כאחת בשמן: רבי יוסי ברבי יהודה כאבוה סבירא ליה כדמפרש לקמן:

מה וכל האמור למטה שני מינין - נעשה במרחשת ובמחבת שתי מינין קרבן הוא ואם הביא מחצה מזה ומחצה מזה לא יצא וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה שני מינין הן:

אף כל וכו' - שני מינין הן כלומר חלות ורקיקין האמורים בויקרא שני מינין ואין מצטרפין:

שפיר קאמר רבי שמעון - וכי נאמר קרבן קרבן:

בשמן בשמן - הפסיק הענין שאין באין כאחת:

ורבי שמעון אמר לך - אי לא כתב בשמן לכל חד:

ה"א - הואיל ואין הפסק דווקא קאמר מחצה חלות ומחצה רקיקין:

איכא בינייהו דיעבד - לרבי יהודה דיליף טעמא מקרבן אחד דיעבד כשרות לר' יוסי דיליף מבלולה וחריבה כי היכי דבלולה דהיא מנחת נדבה וחריבה דהיא מנחת חוטא אפילו דיעבד אם עירבן פסולות כדאמר (ויקרא ה) לא ישים עליה שמן ואם שם פסול הכי נמי חלות ורקיקין דיעבד לא:

פרק שישי - רבי ישמעאל


מתני' רבי ישמעאל אומר העומר היה בא בשבת כו' - אם חל ששה עשר להיות בשבת היה עומר בא עשרון משלשה סאין שהיו קוצרין שלשה סאין שעורים ומניפין אותן בנפה עד שמניפין אותן עד עשרון מובחר:

ובחול - אם חל ששה עשר בחול קוצרין חמשה סאין ומניפין מכל סאה מעט אותו סלת דק היוצא ראשון שהוא מובחר ומוציאין מן ה' סאין עשרון כדכתיב (שמות יז) והעומר עשירית האיפה הוא:

בשלשה - בג' מגלות לפרסם הדבר מפני הבייתוסין:

גמ' אפי' בשבת נמי - לייתי דהא דחי שבת כדמפרש בסוף פירקין:

בלא טירחא - שאינו צריך לנפות כ"כ:

בטירחא - שינפו פעמים הרבה:

בחול מייתינן מחמש דהכי שביחא מילתא - כך משובח הדבר דהוי עשרון מובחר טפי שאין ממציא מכל סאה אלא מעט אותו סלת דק היוצא ראשון:

מוטב שירבה במלאכה אחת - מוטב שיחלל פעמים הרבה שבת במלאכה אחת כגון שירקד הג' סאין פעמים הרבה:

ואל ירבה במלאכות הרבה - שיקצור ויזרה ויברור ויטחן וירקד שתי סאין יותר:

עד החזה - שיכול להוציא את האימורים:

לא טרחינן - יותר בשבת:

בזיון קדשים - חציו מופשט ועומד כך עד הלילה ודומה כנבילה:


אבל - גבי עומר דלא איתעביד צורך גבוה כדאמרינן (ברבי ישמעאל) לעיל דבחמש שביחא מילתא טפי אימא כרבנן ס"ל דאמרי דבשבת עבדינן כל מה דבעי ליה כבחול ואי הוה בעי טפי עבדינן ובחול בשלשה:

אבל התם - מילתיה דרבי חנינא דאיכא פרסומי מילתא בשלשה בני אדם טפי מביחיד אימא רבי ישמעאל כרבנן ס"ל ועבדינן בשלשה לפרסם הדבר שקצירת העומר במוצאי ט"ו בניסן מפני הביתוסים שאומרים אין העומר בא אלא באחד בשבת:

אבל הכא - לגבי שלש סאין לא איתעביד צורך גבוה כהלכתו אליבא דרבי ישמעאל דקאמר בחמש שביחא מילתא:

בין שנראה הלבנה בעליל - לכל העולם:

אם נראה בעליל אין מחללין עליו את השבת - ללכת ולהעיד לב"ד שהרי א"צ כיון דבעליל נראה ב"ד נמי ראוהו:

אבל התם - גבי לבנה דאיכא מכשילן לעתיד לבא דזימנין דלא יראה בעליל ויאמרו העדים כמו שראינוהו אנו כן ראוהו ב"ד ולא נחלל שבת ואיכא מכשול דלא יהא חדש נקבע כהלכתו:

דליכא צורך גבוה - דאינו קרבן ולא ניתנה שבת לדחות אותו היום משום דבר אחר:

אבל הכא דאיכא צורך גבוה - דבחמש שביחא מילתא:

וניתנה שבת לדחות - אצל הג' סאין ומגו דנדחה מפני הג' נדחית נמי אצל החמש:

שחט בשבת ב' חטאות של ציבור - כגון א' מן שעירי ע"ז ושעירי רגל בשבת שבתוך הרגל:

חייב על השניה - חטאת דשוגג הוא כסבור מותר לשוחטן בשבת הואיל ושל ציבור הוא וטעה דכיון דשחט ראשון תו לא חזי האי לציבור:

ואפי' נתכפר בשניה - כגון שנשפך דם הראשונה לאחר שחיטת שניה דאיכא למימר ליפטריה לגמרי משום דקמייתא ברשות שחט אע"ג דסוף לא כפר אלא בשניה ושניה נמי הואיל ובה כפר ליפטר עליה אפ"ה חייב אשניה ופטור אראשונה דבתר שחיטה אזלינן:

אפי' נמצאת הראשונה כחושה - קודם שחיטת שניה ואיכא משום (מלאכי א) הקריבהו נא לפחתך ושחט שניה חייב:

לפניו - בשבת:

ולא עוד - אלא אפי' לכתחילה אומרים לו לאחר שחיטת כחושה הבא שמינה לכתחילה ושחוט:

סמי כחושה - ממילתא קמייתא דרבה:

ואיבעית אימא - הא קמייתא רבי אמי אמרה וסמי רבה מיניה:

בבני מעיין - מתחילה היה נראית שמינה והשתא הוא דמשתכח כחושה ומעיקרא כי שחט לשניה לא שחטה ברשות דהא עדיין לא נמצאת ראשונה כחושה:

מהו - ואליבא דרבה קמיבעיא לה דפטר היכא דנמצאת ראשונה כחושה קודם שניה הכא מאי:

לאיסורא קמיכוין - כי שחט שניה למילתיה קמיכוין דעדיין לא נודע לו כחישת ראשונה האי לאיסורא איכוין לאו דווקא דהא שוגג סבור מותר לעשות הואיל ושל ציבור הוא אלא לשחיטה אסורה איכוין:

בתר מעשה - ואיגלאי למפרע דשפיר עבד:

לאו היינו דרבה ורבא - כלומר לתרוייהו חייב דבתר מחשבה אזלינן דעד כאן לא פטר רבה אלא כיון דשמע שטבע תינוק איכא למימר מחשבתו נמי אתינוק הואי:

לאו היינו פלוגתייהו - כלומר לרבה פטור ולרבא חייב האי שוחט דטעמא דרבה דפטר לאו משום דשמע אלא משום דאזלינן בתר מעשיו וה"ה אפי' לא שמע והאי דנקט שמע לאשמועינן דאפי' שמע כי העלה דגים בלא תינוק חייב:

חולה שאמדוהו לגרוגרת - ואם יאכל אחת ירפא:

ואפי' בזה אחר זה - דכולן למצוה נתכוונו פטורין דהזריז לחולה משובח:

עוקץ - זנב שהוא תולה בו:

דקממעט קצירה - דאין קוצר אלא תלישה אחת:


דעד כאן לא קאמר רבי ישמעאל - במתני' למיבצר בלקיטת התבואה:

אלא משום דכי ממעט באכילה - כלומר בתבואה ממעטת קצירה דלא קצר אלא שלשה סאין אבל הכא דכי ממעט בהנאת האוכל מפיש בקצירה דתליש שתי עוקצין לא אמר דלימעוט באוכל:

מתני' (בשלשה בג' מגלות) לא ביכר - לא בישל כל צרכו:

גגות צריפין ועין סוכר - רחוק מירושלים מאד:

גמ' מאי טעם - בעינן מן הקרוב:

כרמל - תקריב רך ומלא שתהא התבואה רכה ונמללת ביד ואי מייתי מרחוק נשיב לה זיקא ומתקשה בדרך. האי כרמל במנחת העומר כתיב (ויקרא כג):

ואין מעבירין כו' - והלכך כשיוצא מירושלים לבקש עומר אותה שמוצא ראשון נוטל דאין מעבירין על המצות:

הורקנוס ואריסטובלוס - שני אחים היו:

והיה שם זקן אחד - מבפנים:

חכמת יוונית - רמיזות:

על אותה שעה כו' - שאותן החיילות החריבו כל סביבות ירושלים:

מטא עומר - זמן עומר:

אכרוז - הכריזו כל מי שיודע תבואה שיודיענה:

ההוא חרשא - חרש שומע ואינו מדבר:

אאיגרא - גג:

צריפא - בורזי"ל שאין לו גג אלא חד . מלמעלה ומן ערבה הוא:

מרדכי - שהיה בימי אחשורוש:

שתי הלחם - של חטין:

אעינא - בעינו:

סיכרא - חור שבמזוזת הדלת שבו תוחבים הבריח לנעול:

קן - שני עופות:

לזיבתי - אני מביא הקן זה [וכן] לימתי [וכן] לעונתי:

לזיבתה ממש - דזבה מביאה לאחר ימי ספירה קן א':

לימתי ממש - היינו זבה ששופעת כים:

לעונתה ממש - היינו נמי לעונת קרבן זיבתה ליום שמיני שלה:

דכולהו - תלתא קינין חדא פרידה חטאת וחדא עולה דקן יולדת וזבה אחד חטאת ואחד עולה:

בזוב סיכנה - שהיתה שופעת דם יותר ונסתכנה למות ונדבה לקינה להביא דהויין תרוייהו עולת נדבה וזו שאמרה לימתי בים סיכנה וזו שאמרה לעונתי בעינה סיכנה:


והיינו דתנן - במסכת שקלים:

פתחיה על הקינין - על השופר ששמו קינין שהמתנדב קן מביא מעות ונותן לתוכו די"ג שופרות היו במקדש ויש בהם שנים ששמן תורים וגוזלי עולה במסכת שקלים:

שפותח דברים ודורשן - כגון לימתי לעונתי:

בעלי קומה - שירתתו מהן בעלי דינים ולא ישקרו:

בעלי כשפים - שאם יהא הנדון מכשף והאור לא ישלוט בו יעשו הן מכשפות וימיתוהו בכל מיתה שיוכלו:

התורגמן - שלא יחליף טענותיו ויחייבוהו:

דהוה בייל לישני - בולל ומערבב הלשונות:

ודורשן - כגון עין סוכר וגגות צריפין והיינו דקרו ליה מרדכי בלשן:

מתני' כריכות - כורכין וקושרין ראשי השבלים מלא אגרוף:

וכל עיירות הסמוכות לשם מתכנסות - המולה גדולה שיבינו בייתוסין שבמוצאי יו"ט קוצרין אותן דבייתוסין לא מודו כדמפרש לקמן:

אמר להן - הקוצר לבני עיירות העומדות עליו:

בא השמש - אמרו לו הן:

מגל זה - כלומר במגל זה אקצור התבואה:

בקופה זו - אתן התבואה:

שבת זו - [כלומר] אקצור בשבת:

אמרו לו הין - ג' פעמים שואל להן כל דבר:

וכל כך - שהיה שואל למה:

מפני הבייתוסים - שאומרים אין קצירת העומר במוצאי יו"ט אלא במוצאי שבת כדמפרש בגמרא לפיכך הקוצרים מגביהין קולן כדי שישמעו בייתוסין להוציא מלבן:

גמ' דלא להתענאה בהון - אבל למספד שרי:

(במקצתן) ומקצתהון - איכא דחמירי כולי האי דאפי' למספד אסור:

איתוקם תמידא - הוקם התמיד על משפטו כדמפרש לקמיה דלא למספד:

עד סוף מועדא - פסח:

איתותב - נתיישב על דינו שבאותן ימים נצחו חכמים את הבייתוסים:

דלא להתענאה - אבל למספד שרי דלא הויא שמחה יתירה בשל עצרת כבשל תמיד משום דעצרת לא היה שום ראיה לדברי בייתוסין אבל בתמיד היתה ראיה לדבריהם ותרוייהו מפרש לקמן:

תעשה - לשון יחיד:

מאי אהדרו - להו רבנן כשנצחום:

תשמרו - לשון רבים:

כולן - כל הקרבנות:

מנין לכם - דהאי ממחרת השבת ממש הוא:

זקן אחד - בייתוסי היה:

מפטפט - בדברי ויכוחין:

י"א יום וגומר -


שאם היה משה מוליך את ישראל דרך הר שעיר היו באין באחד עשר יום לקדש שהיא סמוכה לארץ ישראל:

ואם אוהבן היה למה מאחרן ארבעים שנה - ודיחוי בעלמא קאמר ליה משום דהוא היה אומר דברי הבל:

לא תהא תורה שלמה - (לעולם) לדחות אדם בקנה ובקש כשיחה בטילה שלכם דלנו יש ראיה ולכם אין ראיה:

חמשים יום - משמע ימים ולא שבועות וכתוב אחד אומר שבועות ושבועות לא קרי אלא אותן המתחילות באחד בשבת ומסיימות בשבת:

הא כיצד הא ביו"ט ראשון של פסח שחל בשבת - דממחרתו אחר השבת דהוא יום הבאת עומר ומתחילין לימנות מתוקם שבע שבתות תמימות תהיינה:

ביו"ט - של פסח שחל להיות באמצע שבת דמתחילין למנות למחרתו מיתוקם קרא בחמשים יום ולא שבועות שלמות אלא מתחילין למנות באמצע שבת:

תספר לך - משמע לך תהא מסורה הספירה:

ספירה תלויה בבית דין - שבית דין קובעין המועדות וצריך לשאל אימתי חל יום טוב ראשון של פסח שמתחיל למנות הספירה ממחרת:

יצתה שבת בראשית - שבת ממש שספירתה תלויה בכל אדם שאין צריך לאדם לישאל לבית דין אימתי חל יום ראשון אלא ממתין עד שבת שבתוך הפסח מתחיל:

מנה ימים וקדש חדש - עד חדש ימים (דחדש) מנה תשעה ועשרים יום ויקדש חדש ביום שלשים:

מה חדש סמוך לביאת חשבונו ניכר - מאימתי תתחיל למנות דהיינו מיום כ"ט משעת מולד הלבנה:

אף עצרת סמוך לביאתו - מנין החמשים ניכר להם יום קבוע שיתחילו למנות בו דהיינו ממחרת יו"ט ראשון שאם ממתינין עד לאחר השבת אין שם היכר יום קבוע דפעמים שמתחיל למנות בי"ז פעמים בי"ח:

מה להלן - בשתי הלחם בעצרת רגל הוא ותחילת רגל:

אף יום הבאת עומר - רגל ותחילת רגל ואם נמתין עד לאחר השבת פעמים שהיתה באה בסוף הרגל כגון שחל פסח בשני בשבת:

שבת למטה - עד ממחרת השבת השביעית וגו' (ויקרא כג) והקרבתם מנחה חדשה דהיינו עצרת ונאמר שבת למעלה (שם) וספרתם לכם ממחרת השבת וגו':

מה להלן - בשבת שלמטה האמור בשתי הלחם:

רגל ותחילת רגל - סמוך לאותה שבת דהיינו עצרת המתחלת למחרת של שבת שביעית לאחר שעברה שבוע דאותה שבת היינו שבוע אף שלמעלה האמורה בעומר רגל ותחילת הרגל הוי סמוך לה דהיינו יום ראשון של פסח שיהא סמוך (לרגל) לעומר (אלמא) ממחרת השבת מחרת יו"ט קאמר דיום טוב קרוי שבת דכתיב (שם) ביום הראשון שבתון:

לכל אחד ואחד - שכל אחד חייב לספור:

כל ספירות שאתה סופר - לעולם יהו שוות שלא יהו בכולן אלא החמשים כשם שאם חל פסח בשבת שלדברי הכל אתה מונה מיום המחרת שהוא יו"ט שני של פסח חמשים יום אף לעולם לא תספור ימים מיום שני של פסח אלא חמשים וא"ת שבת בראשית פעמים שאתה מונה לפי החשבון של אשתקד שהתחילה למנות מיום שני יהא עכשיו נ"א כגון חל פסח (של) בערב שבת ואתה מונה מאחד בשבת נ"ב כגון אם חל בה' בשבת נ"ג כגון אם חל ברביעי בשבת נ"ד בשלישי נ"ה בשני נ"ו באחד בשבת מיום ראשון עד יום עצרת:


וכי נאמר ממחרת שבת שבתוך הפסח - דתדע שבשבת של פסח תתחיל לימנות:

וכל השנה מלאה שבתות - וא"ת שבת ממש צא ובדוק איזה שבת אלא ודאי י"ט [של פסח] הוא:

מצה שאי אתה יכול לאוכלה שבעה מן החדש אתה יכול לאוכלה ששה - שלמחר יקרב העומר ואם תמתין עד לאחר השבת נמצאת מבטל מקרא זה כגון חל פסח בשני בשבת ולא תביא עומר עד לאחר השבת נמצא שלא תאכל מצה חדש אלא אותו יום לבדו:

מיום הביאכם - הכי משמע משיגיע ממחרת השבת דהוא יום הביאכם הוכשרה ספירה משעה שתרצה אם בו ביום אם מחר:

תלמוד לומר מהחל חרמש - משמע לאחר קצירה וקודם הבאה תחל לספור:

ת"ל מיום הביאכם - דמשמע לא הוכשרה ספירה אלא משיגיע יום הבאה:

אי מיום הביאכם - דדרשינן השתא דשלשתן הוקבעו כאחד יכול שלשתן ביום:

קצירה וספירה בלילה - דקצירה לא סגי דלא מקמי ספירה כדכתיב (דברים טז) מהחל חרמש וגו' והבאה ביום דכתיב (ויקרא כג) מיום הביאכם וקצירה מקמי הבאה דביום דהא מיום הביאכם כתיב ולא משעת הביאכם כתיב וכיון דחשכה מבערב יום הביאכם הוא:

תרי תנאי דבתרייתא - והיינו ועוד דרבי יוסי ור"ש בן אלעזר:

אי מדרבן יוחנן [ב"ז] - דיליף משבע שבתות וחמשים יום ההוא דחד קרא אמר ימים וחד קרא אמר שבתות מיבעי ליה לכדאביי:

אי מדרבי אליעזר - דאמר תלויה בבית דין נהי דאפיקתיה משבת ממש אלא ממאי דממחרת יום ראשון מונה דלמא מי"ט אחרון וכן לר' יהושע דאמר סמוך לביאה ניכרת דלמא מיום טוב אחרון קאמר קרא דהוי נמי היכר קבוע הוא יום כ"א לניסן לעולם:

דלמא חמשים - מיום שמתחיל למנות דהיינו אחר השבת לבר משיתא דאף על גב דחל פסח באחד בשבת עד אחד בשבת האחר דהוו נ"ו בהנך שית לא איכפת לן דקרא לא נסיב אלא מיומא דמתחלינן למימני. האי דנקט שית לאו דוקא אלא סוף מילתא דר' יוסי בר יהודה נקט:

ר' יוסי נמי חזי ליה פירכא והיינו דקאמר ועוד:

אמימר מני יומי ולא שבועי - אמר האי מניינא דהשתא לאו חובה הוא דהא ליכא עומר אלא זכר למקדש בעלמא הוא הלכך ביומי סגי:

מתני' ומהבהבין - בעזרה בשבלים:

וחכמים אומרים - בתחילה חובטין אותו ולא כדרך תבואה יבשה שחובטין אותן במקל שקורין פליי"ל אלא בקנים לחים ובקולחות בקלח של כרוב כדי שלא יתמעך ואח"כ מקיימין בו מצות קלי:

נותנין אותו באבוב - כלי של נחשת וזה שמו:

של גרוסות - שלא היו טוחנות דק אלא עבה שכן דרך הסולת:

וגרוסות - היינו לשון גריסין שטוחנין בהן פולין ואין מוציאה אלא הקליפה בנפה מהגרעינין בעצמן שאם יטחנו יפה יעבור כל הקליפה בנפה עם הסולת ועל שם כך נקראת גרש כרמל:

שלש עשרה נפה - מפרש באלו מנחות (לקמן עו:) בדקה בגסה בדקה:

וחייב בחלה - דחיוב חלה היינו גלגול דעיסה וגלגול של זו ביד הדיוט הוא לאחר שנפדה:

ופטור מן המעשרות - דמירוח הוא ביד הקדש ומירוח הקדש פוטר מן המעשר כדמפרש בגמרא:

רבי עקיבא אומר כו' - מפרש בגמרא:

גמ' זה אביב - כלומר ראשית קציר:


אין אור לשון קלי אלא דבר אחר - אם הוא מהבהבין אותו ממש באור אינו נקרא קלי:

דבר קליל - בכלי נחושת קלל: אלא דבר אחר נקרא קלי כלומר על ידי דבר אחר:

אבוב של קליות - מוכרי קליות:

אם אביב קלוי - אם עד שלא יטחן נעשה קלוי דהא קלוי דקרא אאביב קאי או גרש קלוי דלאחר טחינה נעשה קלוי וקלוי דקרא אגרש קאי:

הפסיק הענין - דלא קאי אגרש:

רך ומל - נמלל ביד:

וכן הוא אומר - דדרשינן נוטריקון:

בצקלונו - ב' בא צ' ויצק ל' לנו ו' ואכלנו נ"ו ונווה היה נאה היה הלחם:

נתעלסה - במנאפת כתיב שאומרת למנאף נשא ונתן בינינו ונעלה למטה ונשמח:

ונתחטא - נטייל כמו (תענית דף יט.) בן מתחטא לפני אביו:

כנף רננים - בר יוכני:

נעלסה - נוטריקון נושא ביצתו עולה למעלה ונתחטא ומורידו בקנו שאינו מטיל ביצתו עד שיעלה בקן המיוחד לו נ' נושא ע"ל עולה ח' חטוי והאי חטוי לשון הורדה כדתנן במסכ' יומא (דף נח:) התחיל מחטא ויורד:

כר מלא - האי כר לשון כרים וכסתות שיהא הזוג של קליה מלא בגרעין שיהא הגרעין מבושל כל צורכו:

מירוח - הוא גמר מלאכה למעשר:

אינו פוטר - דאפי' הכי חייב במעשר:

פודה מיד גזבר - שאר חיטין הנצמחים ביד גזבר יוכיח שפטור מן המעשר מדקאמרי ליה הכי מכלל דהוא מודה דמירוח הקדש בעלמא פוטר דאי אינו פוטר מאי קאמרי ליה:

היא היא - כלומר (הא) כי היכי דהכא פליגי הכי [נמי] פליגי בפודה מיד גזבר:

ר"ע מחייב - בקמח הנותר מעשרון של עומר קמיירי:

לפי שלא ניתנו מעות הקדש אלא בצורך להם - לעשרון אבל האחר לא קידש הלכך לאו מירוח הקדש הוא דהא לאו קדוש אלמא מירוח פוטר והכא משום דלא ניתנו מעות הוא:

מירוח הקדש פוטר - כגון המקדיש עומרים גדשים ומרחן גזבר פטורין מן המעשר לעולם כדמפרש לקמן דגנך ולא דיגון הקדש:

ומשל עובד כוכבים - כגון הלוקח מן העובד כוכבים דקסבר אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר:

ומשל כל על של כל וכו' - כלומר מאיזה שירצה יתרם על חבירו ואפילו משל עובדי כוכבים וכותיים על של ישראל אלמא מירוח עובד כוכבים אינו פוטר והוו להו שניהם חייבין:

אבל לא משל ישראל כו' - דקסבר רבי שמעון מירוח העובד כוכבים פוטר והוה ליה מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור:


גלגול הקדש - לענין חלה:

פוטר - מן החלה אם נתגלגלה עיסה ביד הקדש ואחר כך נפדית:

ופדאתה חייבת - דביד הדיוט נתגלגלה:

שבשעת חובתה - היינו גלגול:

פטור - מן החלה הואיל ובהיותו עובד כוכבים נתגלגלה:

ספק - אם משנתגייר גלגלה או בהיותו עובד כוכבים גלגלה:

חייב - דלחומרא אזלינן והשתא מיבעי ליה להאי דגלגול עובד כוכבים פוטר מאן קתני לה:

ואפי' ר"מ ורבי יהודה דמחייבי התם - גבי מירוח מי פטרי הכא:

התם - היינו טעמא דמירוח עובד כוכבים אינו פוטר משום דתרי דגנך כתיבי דכתיב (דברים יב) לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכתיב (שם יד) ואכלת לפני וגו' מעשר דגנך וכתי' (שם יח) ראשית דגנך חד למילף דיגונך ולא דיגון הקדש מירוח הקדש אייתור להו תרי דגנך למעט דיגון עובד כוכבים הוה דיגון עובד כוכבים מיעוט אחר מיעוט דתרי קראי ממעטי. ליה:

ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות - דיגון עובד כוכבים דחייב ואי קשיא מאי חזית דמרבית לדיגון עובד כוכבים רבי להקדש תריץ מסתברא עובד כוכבים הוה ליה לרבויי שכן נאכל בלא פדיון כשל ישראל:

ראשית ראשית - ראשית דגנך (שם) ראשית עריסותיכם (במדבר טו) מה להלן מירוח עובד כוכבים לא פטר דמרבינן לה ממיעוט אחר מיעוט אף גלגול עובד כוכבים אינו פוטר:

שהפריש פטר חמור - שהפריש שה לפדיון פטר חמור שנולד לו בהיותו עובד כוכבי':

וחלה - מעיסה שגילגלה בהיותו עובד כוכבים:

הא תרומתו אסורה - דמירוחו אינו פוטר כדמרבינן לעיל ממיעוט אחר מיעוט:

חלת עובד כוכבים בארץ - כלומר אפילו מתבואה הגדילה בארץ:

ותרומתו - מתבואת חוצה לארץ דאפי' גבי ישראל לא הויא אלא מדרבנן:

[הא תרומתו בארץ] - כלומר מכלל דתרומתו בארץ מדמעת דמירוח עובד כוכבים אינו פוטר אע"ג דגלגולו פוטר מחלה וקשיא לרבא דאמר מאן דמחייב בתרומה מחייב בחלה:

מדרבנן - כלומר לעולם הא דקתני לגבי חלה גלגול פוטר הנך תנאי היא דפטרי לעיל במירוח והא דקתני לעיל מדוקיא הא תרומתו אסורה מדרבנן הוי אסור:

גזירה משום בעלי כיסין - עשירים שלוקחין תבואה מחמרים ואי שרית ללוקח מן העובד כוכבים שלא יעשר דמירוח עובד כוכבים פוטר אתי למימר נמי לוקח מחמר ישראל פוטר ל"א משום בעלי כיסין שיש להן קרקעות הרבה וחסים על רוב מעשרות ויקנוהו לעובדי כוכבים וימריחום עובדי כוכבים ומפקע ליה ממעשר:


א"ה בחלה נמי - ליגזור גלגול נמי משום בעלי כיסין:

אפשר דאפי לה כו' - כלומר להכי לא גזרינן בחלה דאי הוה בעי לאערומי מצי לאיערומי בהיתירא:

דאפי לה פחות מה' רבעים קמח ועוד - דלא מחייב בחלה דזהו שיעור עיסה לחלה במסכת עירובין בפרק כיצד משתתפין (דף פג:):

במוץ שלה - כעין מאכל בהמה ומאכל בהמה פטור מן המעשר ל"א במוץ שלה שלא יראה פני הבית:

דרך גגות דרך חצירות - דאין טבל מוקבע למעשר עד שיכניסוהו דרך השער דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו ובמעשר כתיב בפ' השוכר את הפועלים (ב"מ פח.):

התם - במוץ ובדרך גגות פרהסיא זילא מילתא שיאמרו פלוני מערים למיפטר ממעשר הלכך עביד להו על ידי עובדי כוכבים בצנעא:

הכא - גבי חלה הפחות מחמשת רבעים ועוד:

צנעא היא ולא זילא ביה מילתא - הלכך לא עביד ע"י עובדי כוכבים:

מתני' בא לו לעשרון נותן תחילה שמנו ולבונתו יצק ובלל - שכן דרך כל המנחות שנותן שמן תחילה בכלי ואחר כך נותן סולת וחוזר ויוצק עליה שמן ובולל כדאמר בפרק אלו מנחות (לקמן עד:):

הניף והגיש - דאמרינן בפרק כל המנחות (שם סא.) דמנחת העומר טעונה תנופה והגשה:

משקרב עומר - מיד כשיוצאים מוצאין שוקי ירושלים מליאות קמח וקלי מתבואה חדשה:

שלא ברצון חכמים - דגזרינן שמא יאכל כשיקצור ויאכל חדש קודם העומר וזה שכבר הוא קמח ודאי נקצר קודם העומר:

רבי יהודה אומר כו' - דלא גזר שמא יאכל:

גמ' בודקים - חמץ:

ובשעת הביעור - בשעה ששית אבל מכאן ואילך לא [יבדוק] אפילו לא בדק בזמנו דגזרינן משום דלמא אתי למיכל כשמוצא בפסח ורבנן פליגי עליה דאמרי לא בדק בתוך המועד כלומר במועד שריפתו דהיינו בשש יבדוק לאחר המועד בתוך הפסח עצמו ולא גזרינן דלמא אתי למיכל מיניה:


מתוך שלא היתרתה לו - לקצור במגל אלא ע"י קטוף ביד ולא במגל כמו (דברים כג) וקטפת מלילות בידך דקצירה קודם העומר אסורה כדקתני במתני' ואסור לקצור לפני העומר:

זכור הוא - דחדש הוא ולא אכיל:

טחינה והרקדה - מאי שינוי איכא דליהוי זכור ולא יאכל:

בריחיא דידא - דריחים מתגלגלת ביד ולא בשל מים:

קוצרין בית השלחים שבעמקים - דכיון דשדה יבישה היא אי משהו לה לאחר בשולה אזלה לאיבוד. ל"א רעות הן ואין עומר בא מהן ואמרינן בהאי פירקין (דף עא.) ממקום שאתה מביא אי אתה קוצר וממקום שאי אתה מביא אתה קוצר ולשון זה עיקר וכן מפורש לקמן:

אבל לא גודשין - לא יעשנו גדיש עד לאחר העומר:

חדש בדיל מיניה - שהרי לא אכל חדש כל השנה:

חמץ לא בדיל מיניה - כל השנה שהרי אכלו עד הנה הלכך אתי למיכליה:

דרבנן אדרבנן לא קשיא - בתמיה דהכא אמרי רבנן שלא ברצון חכמים עושין דגזרינן שמא יאכל והתם אמרי יבדק לאחר המועד דהיינו בתוך הפסח:

קמח קלי תנן - דאין ראויין לאכילה (קמח) כעין קמח שלנו קמח הבא מתבואה שנתייבשה בתנור:

עד קלי מאי איכא למימר - כגון בשעת קצירה דראוי לאוכלו:

מתני' הרחוקים - שאינן יודעים אם עדיין קרב מותרין מחצות היום ולהלן כדתני טעמא לקמן:

שיהא יום הנף - יום ט"ז שבו מניפין את העומר כולו אסור לאכול חדש:

א"ר יהודה - לתנא דמתני' וכי רבן יוחנן התקין:

והלא מן התורה אסור - שנאמר עד עצם ובזמן שאין בית המקדש קיים משתעי קרא כדמוקי בגמ':

מפני מה אמרו - בין לר' מאיר ובין לר' יהודה דאפי' ר' יהודה מודה דבזמן שיש עומר עומר מתיר דכתיב (ויקרא כג) עד (יום) הביאכם:

גמ' האיר המזרח - הנץ החמה של ט"ז אבל לילו אסור:

עד עצם היום - עד מראה היום וקסבר עד ולא עד בכלל:

משקרב העומר - כל הנך משום פירכא קמייתי הש"ס לרבי יוחנן וריש לקיש:

הותר חדש - אלמא בעומר תליא מילתא:

ומשני למצוה - מצוה להמתין עד שיקרב העומר אבל בלאו לא עבר:

והתנן במתני' העומר מתיר חדש במדינה - לאוכלו ושתי הלחם שבעצרת מתירין חדש במקדש להביא מנחות מן החדש אלמא בעומר תליא מילתא:


והתנן משחרב כו' - ואמרינן מאי טעמא כו':

אמר רב נחמן רבן יוחנן בשיטת רבי יהודה אמרה - דאמר מן התורה הוא אסור לאחר חורבן ולאו משום גזירה שמא יבנה:

עצם - עצמו של יום:

קסבר חדש חוצה לארץ דרבנן - ולספיקא שמא למחר יהיה ששה עשר לא חיישינן:

רבנן דבי רב אשי - בעו לאמתוני עד שיאיר מזרח:

בצפרא דשיבסר - דאי נמי שיתסר הוא הרי התיר האיר המזרח:

דקסבר חדש בחוצה לארץ דאורייתא - הלכך חיישינן לספיקא ולא אכלי מאורתא ובצפרא אכלי ליה ולא חיישינן לתקנת רבן יוחנן בן זכאי משום דגזירה דרבנן היא שמא יבנה כו' וחשו רבנן למיגזר ביום הנף גופיה ולספיקא לא תקנו להמתין כל היום:

וסבר לה כרבי יהודה - דאמר כל יום הנף אסור מן התורה וחדש אסור בחוצה לארץ דאורייתא הלכך חייש לספיקא להמתין כל היום:

מתני' מנחות - מנחת סוטה:

[מנחת בהמה] - מנחת נסכים [של בהמה]:

קודם לשתי הלחם לא יביא - מנחות משום דגבי שתי הלחם כתיב מנחה חדשה שתהא חדשה לכל המנחות והביכורים כדמפרש בפ' כל קרבנות (לקמן פג:):

ואם הביא כשר - בגמ' מפרש טעמא:

גמ' מה בין קודם העומר לקודם שתי הלחם - כלומר מאי שנא גבי עומר דאם הביא פסול וגבי שתי הלחם אם הביא כשר:

צהבו פניו - שמח:

פרס הפסח - שתי שבתות קודם הפסח דתניא (פסחים דף ו.) שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח ל' יום רשב"ג אומר שתי שבתות על שם ששתי שבתות חצי ל' יום פרוס קרי להו לשון פרוסה:

נסכים ביכורים - מיין שביכר קודם לעומר והקריבם כשרין:

לדברי רבי יהודה בר' נחמיה - דתלי טעמא בהואיל ומותרין להדיוט הני נמי מותרין להדיוט קודם לעומר דעומר אינו אסור אלא מין דגן ולא יין והא דקתני מתני' ואם הביא פסול לאו אביכורים דפירות האילן קאי:

מהו דתימא התם - גבי מנחות קודם לשתי הלחם הוא אם הביא כשר:

משום דהותר מכללו - שנאסר להדיוט קודם לעומר והותר לאחר העומר אבל הכא דלא הותר מכללו להדיוט שהרי מעולם לא נאסר אימא לא:

מהו שיתירו שלא כסדרן - למקדש היכי דחליף עלייהו שתי הלחם קודם לעומר:

מביאין חובתן מן השעורים - עומר:

אין שתי הלחם ביכורים - שהרי תקרב למזבח מחיטי שנה זו ורחמנא קרינהו בכורים דכתיב וביום הבכורים:

ואם איתא דשלא כסדרן שריין משכחת לה - דבא עומר מן החטים והוו להו שתי הלחם בכורים כגון דזרע באייר דאשרוש קודם לשתי הלחם דאשתקד ושתי הלחם דהנך דזרע בתמוז דאשרוש קודם לעומר דהאידנא ולבתר שתי הלחם דאשתקד דהוו להו ביכורים לכל חטים דתלו בהם דהא לא קרוב מהנך חטין דתלו בשתי הלחם דהאידנא דהנהו חטין דאתא עומר מינייהו שרינהו שתי הלחם דאשתקד והאי עומר אתא מינייהו והנך שתי הלחם דהשתא הוו בכורים לכל מנחות הבאות מאותן חטים שבאין להתיר אלא מדלא אמר הכי שמע מינה אכתי לא אישתרי עומר הנך חטין דהנך שתי הלחם דאישתקד (לא) שרו להו ואי הוה אתי עומר מינייהו אישתכח דאכל בפסח מהנך חיטי דתלו בשתי הלחם דהאידנא ולא הוו ביכורים:

מי סברת - האי דבעינן שתי הלחם:


בכורים לפירא - לחיטין התלויין בהם בכורים:

למזבח קאמרינן - שלא יאכל מזבח קודם להם חיטים חדשים והכא אכל ליה מזבח עומר מפירי דהא שתא דמהך שתא נינהו דבחדא שתא גדלו ביחד ועומר שרינהו לאכילת אדם ושתי הלחם שרינהו להביא בכורים מפירות האילן:

הנצה שריין - שהניצו קודם להם או חנטה שריין חנטה הוי פירי יותר מהנצה:

השתא - לגבי תבואה שריין עומר ושתי הלחם בהשרשה תבואה הנשרשת קודם לעומר אף על פי שלא גדלה כלום וכדקתני מתני' הנצה וחנטה דפירי מיבעיא:

אלא הנצה וחנטה דעלה - מי הוי הנצה דעלה בפירות האילן כהשרשה דתבואה או לא:

דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר - דלא שרינהו עומר דאתשקד ולא השרישו בשעת עומר זה:

מהו לנקוטי - ללקוט מהן קודם השרשתן:

כמאן דשדיין בכדא דמיא ושרינהו עומר - דהא דאמרן ואם לאו אסורין עד שיבא עומר הבא בגידוליהן מיירי או דלמא בטלינהו אגב ארעא וכי לקיט להו כגידולין דמו:

יש להן אונאה כו' - דקיימא לן בבבא מציעא בפ' הזהב (דף נו.) אין אונאה לקרקעות:

שדאי בה שיתא - זרעתי בקרקע ששת כורים:

ואתו סהדי דלא שדא בה אלא חמשה - דהשתא איכא שיעור אונאה שתות בפ' הזהב (שם מט:):

כל דבר שבמדה - כיון דקפיד לא מחיל ואפילו בפחות משתות ולא שייכא בה דין אונאה שיהא מקח קיים ויחזיר אונאה אלא כל המקח בטל וחוזר:

נשבעין עליהן - דאמר בפ' הזהב (שם נו.) אין נשבעין על הקרקעות:

בקר - דרכו לאכול חיטים ושאר בהמה כגון חמור וגמל דרכו לאכול שעורין:

חישב עליהן - בעודן ברעי:

וזרעינהו - ובעי לאיתויי מנחות מן הגידולין:

אזדא מאיסותייהו - דהא אחריני נינהו:

והשתא כחישי - דכיון שנתעכלו במעי הבהמה שוב אין מגדלין חטין מלאין ובריאין כדמעיקרא:

כפיפה - קופה מצרית מצורי דקל:

למיבטל טומאתה - שהיתה טמאה קודם לכן:

יורדין לידי טומאתן במחשבה - כיון שחשב עליו לדבר שאין בו חסרון מלאכה כגון עור מתוקן סתמו למנעלים עומד ואינו מקבל טומאה עד שיעשו המנעלים חישב עליו לעשותו שולחן דאינו חסר שום מלאכה דהשתא מיד ראוי לשולחן מקבל טומאה מיד:

ואין עולין מטומאתן - אם נטמאו:

אלא בשנוי מעשה - כגון נשברו טהרו והכא ליכא שינוי מעשה דשלימה הקיאה:


כלי גללים - כלי גללי בהמה:

ובלעו שני זאבים שני תינוקות - והקיאום דרך בית הרעי:

וטהרו את הבשר - אלמא הוי עיכול:

שירדו בעבים - עם המטר כששתו העבים באוקיינוס בלעו ספינה מליאה חטין:

רום כיזבא בתלתא פרסי - שהיה קרקעו אורך ג' פרסאות רום כיזבא (שני) טפחים בזקיפת גודל:

שהביאה שליש - להכי נקט שליש דחשיב גמר פרי דאי מקמי הכי עקרה הויא כשחת בעלמא ולא מהני עומר למישרייה:

ועקרה - קודם לעומר:

ושתלה לאחר העומר - והוסיפה משהו מהו:

ילדה שסיבכה בזקנה - נטיעה של ערלה ובה פירות והרכיבה בזקנה שעברו לה ימי ערלתה אפילו הוסיפו הפירות בעובי לאחר שסיבכה במאתים של היתר יותר משהיה שם מן האיסור אסור ואע"ג דערלה בטלה במאתים כדאמר בפסחים (דף מח.) שה אחד מן המאתים ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור מכאן לערלה שבטלה במאתים אפי' הכי הכא אסור דחד גופא הוא ובתר עיקר אזלינן:

בצל ששתלו בכרם ונעקר הכרם - אפילו הוסיף לאחר עיקור הכרם הגדל בהיתר במאתים חלקים יותר משהיו בו באיסור:

אסור - משום כלאים אלמא בתר עיקר אזלינן:

לא שנא לקולא - כגון שיבולת דאי אזלינן ביה בתר עיקר הויא קולא דלא בעי להמתין עד עומר הבא:

לחומרא - גבי ערלה וכלאים:


דאמדינהו ועשרינהו - שקצר שבולין הרבה ולא דשן אלא עישרן ושתלם לאותן של חולין אם תמצא לומר לחומרא דלא אזלינן בתר עיקר למיפטר תוספת ממעשר ותוספת בעי עשורי עיקר גופיה מאי למהדר בעי עשורי או לא:

מאי שנא מכל חטי ושערי דעלמא - דאע"ג דמיעשרי כי הדר זרע להו בעי עשורי הא נמי בעי עשורי:

דבר שזרעו כלה - כגון חיטי ושערי שהזרע כלה בקרקע ומתעכל ויצא זרע ירק ובא זרע אחר:

לא מיבעיא לי - דודאי בעי עשורי הכל דכולהו אחריני נינהו:

כי קמיבעיא לי שאין זרעו כלה - כגון הך שבולת ששתלו אין העיקר מתעכל אלא הולך ומוסיף מאי:

שתקנו - שעישרו וזרעו כלומר ששתלו:

מתעשר לפי כולו - שצריך לעשר אף ליטרא ראשונה אלמא הדר בעי עשורי ואע"ג דאין זרעו כלה להכי נקט ליטרא שיודע שיעור מה ששתל שהיה מעושר דאפ"ה צריך לעשר אף הליטרא:

עציץ שאינו נקוב מהו - וקא פריך הש"ס אי לא נקוב הא לא נקוב ושפיר תרם דמן הפטור על הפטור הוא:

דלמא - בניחותא חזר ונקבו קאמרת דהכי קמיבעיא לן עציץ שאינו נקוב וגדלה התבואה במקצת ואחר כך נקבו מהו לעשורי מיניה וביה ואם תמצא לומר לא אזלינן בתר עיקר ותוספת שגדל אחר נקיבה בעי עשורי הלכך לא מצי עשורי מן העיקר על התוספת דהוה ליה מן הפטור על החיוב או דלמא עיקר נמי מיחייב דזיל בתר תוספת לחומרא לחייב את העיקר ומצי לאפרושי מיניה וביה וכעין בעיא דרבא מיבעיא ליה דהכי משמע עציץ שאינו נקוב ונקבו מהו לתרום מלא נקוב ממה שגדל קודם הנקיבה על מה שגדל לאחר הנקיבה:

חדא זריעה היא - ועכשיו כשנקבה היא מתחלת להשריש אבל גבי בעיא דרבא שתי זריעות הן דשבולת הלכך אצטריך ליה למיבעי אי הדר מחייבא ליה תוספת לעיקר למיהדר עשורי או לא:

שמירחה בכרי - שהשוו אותה ברחת דזהו קביעותא למעשר וקרא עליה שם תרומה במחובר:

מהו - מי הויא תרומה או לא:

א"כ - דחל עליה שם תרומה מצינו כו':

כי תניא ההיא - דלא מצינו לענין איחיובי עלה מיתה וחומש:

תלושה היא - ואכתי במחובר לא משכחנא לה:

ואי גחין ואכיל לה - כשהיתה מחוברת בטלה דעתו אצל כל אדם ולא הויא אכילה:

מאי שנא מדכתיב אפינקסיה דאילפא ביצי נבילת עוף טהור - כגון ביצים המעורין בתרנגולת ומקצתן בחוץ שבשעת מיתתה התחילה להטיל ביצתה:

מבפנים - כגון אם הכניס פיו למעיה ואכלן בפנים מטמא בגדים אבית הבליעה כדין נבלת עוף טהור והא דתניא בגמרא דביצה (דף ז.) האוכל מנבלת עוף טהור ומן השלל של ביצים טהור מיתוקמא נמי בדתלשינהו ואכלינהו אבראי אבל אכלינהו אגואי הכי נמי דמטמו אלמא הויא אכילה ולא אמר בטלה דעתו:

תרומה היא ויחזור ויתרום - מן הנקוב אלמא מדחייל עלה שם תרומה זריעה היא מדרבנן:

מתני' ומצטרפין זה עם זה - מפרש בגמרא:

ואסורין בחדש - לאכול:

גמ' כוסמין מין חיטין - לענין חלה איצטריך כדאמרינן במסכת חלה החיטין אין מצטרפין עם הכל חוץ מן הכוסמין השעורים מצטרפין עם הכל חוץ מן החיטין והאי דתנא ליה הכא משום דמתני' איירי בחלה וקתני ומצטרפין זה עם זה ואתא תוספתא לפרושה:


גולבא - אשפיילט"א:

דישרא - סיגל"א:

שיבולי תעלא - אווינ"א:

הני אין - הני חמשת מינין מצטרפין וחייבין בחלה:

אורז ודוחן לא - יצא בהן ידי חובתו משום מצה:

התבואה - חיטים ממש קודם טחינה:

לענין חמץ - מצטרפין לכזית דחיטין נמי מחמצין אם שראן במים:

מה התם בצק אוכלא בעיניה - לאפוקי קליפת שעורים וסובין שבקמחין דלאו אוכלים נינהו ולא מצטרפי לכביצה:

והתניא - בניחותא: קליפת חטים דקה ורכה היא וראויה לאכול לפיכך מצטרפת:

שעורה שאינה קלופה אינה מצטרפת - עם שאר אוכלין לכביצה ואפי' אוכל שבתוכה משום דקליפה מפסקת ולא נוגעים אוכלין אהדדי להיות חיבור: והתנא דבי רבי ישמעאל אשר יזרע משמע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה. שאין מקפידין אם קליפתן סובבתן כך הם מצטרפין לטומאה דשומר האוכל מצטרף עמו ומהאי קרא נפקא לן בהעור והרוטב (חולין קיז:):

לחות - מצטרפות דשומר הוא:

יבישות - לא הוי שומר דמיפרכי ונפלי ע"א לחות חזיא קליפתן לאכול דעדיין רכות הן וזה שמעתי וללשון ששמעתי קשיא לי הא דקיימא לן (שם.) שומרין מצטרפין לטומאת אוכלין:

לחם לחם - לחם קלי וכרמל (ויקרא כג) מה מצה חמשת מינין ולא אורז ודוחן אף חדש נמי חמשת מינין ותו לא:

מאי קודם לעומר - דקתני מתניתין ואסורין בחדש לפני העומר:

קודם קצירת העומר - אבל לאחר קצירת העומר שרי לאכול חדש בהאיר המזרח:

קודם הבאת העומר - אסור לאכול חדש דעומר מתיר בזמן שהמקדש קיים ולא האיר המזרח:

ולקצור לפני הפסח - אבל לאחר יום טוב ראשון שרי דקצירת העומר במוצאי י"ט מתרת לקצור שאר קצירות:

בשלמא למ"ד אסורה באכילה עד הבאה - היינו דלא עריב אכילה וקצירה כי הדדי משום דקצירה שריא ממוצאי י"ט ואכילה לא שריא עד הקרבת העומר:

אלא לר' יונה לערבינהו וליתנינהו - תרוייהו לפני הפסח דמשמע לאחר הפסח שרי מיד דקצירת העומר שריא לאכילה והמתנה מקצירה ועד האיר המזרח לא חשיב משום דזימנין דנקצר סמוך לעלות השחר. ולי נראה דה"ג ליערבינהו וליתנינהו אסור בחדש ולקצור לפני העומר הואיל ותרווייהו אקודם קצירה קיימי וללשון שבספרים קשיא לי דאי הוי תני לפני הפסח הוה משמע דביום הפסח שרי ואף על גב דקודם קצירת העומר הוא דבשלמא כי תני לה גבי קצירה ניחא דביום הפסח יום טוב הוא ופשיטא דאסור לקצור אבל גבי אכילה לא מתני ליה:


לרבי יאשיה דדריה - שהיה בדורו ובן גילו לאפוקי רבי יאשיה הגדול שהיה תנא:

שמתיר בהשרשה - שאם השריש קודם לעומר עומר מתיר ואע"ג דלא גדל כלום:

מנלן - בתמיה:

דכתיב אביב - קלוי באש (ויקרא ב) מדקאמר מן האביב הבא העומר:

מכלל דאיכא דלאו אביב - וקשרי ליה עומר דהא לא ממעטיה קרא אלא מהבאת העומר לחודיה:

וקפריך דלמא דלאו אביב - שרי ולעולם שהביא שליש אבל תבואה שלא הביאה שליש לא שרי לה עומר אביב מבושל כל צרכו:

מכלל דאיכא דלאו בר חרמש - והיינו שלא הביא שליש דאי הביא שליש בר חרמש הוא ושרי ליה עומר דהא לא מעטיה אלא מחרמש:

וקפריך דלמא דלאו בר חרמש - שרי ולעולם דהוא כבר שחת וראוי למאכל בהמה אבל השרשה לא שרי:

קמה - מהחל חרמש בקמה:

מכלל דאיכא דלאו קמה - שאין לו קמה והיינו השרשה:

אגם - שגדלה מעט לכוף ראשו בצד העיקר כמו (ישעיהו נח) הלכוף כאגמון ראשו:

אשר תזרע - וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע (שמות כג) משעת זריעה שרי ובשתי הלחם כתיב ואזריעה דעומר קאי דשתי הלחם לא שרו למקדש אלא תבואה דשרו עומר להדיוט שרו שתי הלחם למקדש:

סודני - תלמידי חכמים על שם סוד ה' ליראיו (תהלים כה) ל"א רב פפא רמי שכרא הוה כדאמרינן בפסחים (דף קיג.) אי לאו דרמאי שכרא לא איעתרי וסודני מיקרי כדאמרי' התם תמרי באוכלזך אבי סודנא רהוט ואמאי קרו ליה סודנא סוד נאה שמעשרת וגמילות חסדים:

בשדה כתיב - עד שיהא נקלט ונשרש בשדה:

מתני' קוצרין בית השלחין שבעמקים - מפני שמפסידים מהר ועוד דרעות הן ואין איסור בקצירה:

מותר לקצור שחת - קודם לעומר להאכיל לבהמתו:

אימתי בזמן שהתחיל - לקוצרה לצורך בהמה עד שלא הביאה שליש קוצר אף משהביאה שליש:

אף יקצור - יתחיל לקצור ויאכיל לבהמתו משהביאה שליש:

קוצרין מפני הנטיעות - שלא יפסדו לפי שאותה תבואה אינה ראויה לעומר כדאמרינן פ' כל הקרבנות (לקמן פה.) אין מביאין לא מבית השלחין ולא משדה האילן ואמרינן בשמעתין ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר. ל"א מפני הנטיעות משום כלאים ולהכי נקט נטיעות משום אורחא דמילתא פעמים שאדם זורע תבואה ואין שם נטיעות ואחר זמן עולות שם נטיעות מאליהן וצריך לקצור את הזרעים משום כלאים:

ומפני בית האבל - שאין להם מקום פנוי לישב ברחבה לברך ברכת רחבה כדאמר בפ"ק דכתובות (דף ח:) אחינו המיוגעים כו':

ומפני בית המדרש - שאין מקום לישב לתלמידים דהני קציר מצוה נינהו:

כריכות - אלומים קשורים:

צבותים - בלא קישור שקורין ייביל"ש:

מן הקמה - שתהא קצירה לשמה כדכתיב (דברים טז) מהחל חרמש בקמה:

לא מצא - שכבר נקצר הכל:

מן הלח - דכתיב (ויקרא כג) כרמל רך ומל:

לקצור בלילה - כדאמר בריש פירקין:

גמ' וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר (וגו') - דמשמע שיכול לקצור קודם הבאת העומר וכתיב ראשית קצירכם דמשמע שתהא ראשית לכל הקצירות:

ממקום שאתה יכול להביא - עומר:

אי אתה קוצר - קודם לעומר:

ואימא ממין שאי [אתה מביא] אתה קוצר - חטין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון שמותר לקצור קודם לעומר שהרי אין העומר בא מהם:

מדרבי יוחנן - דאמר לעיל אתיא ראשית מחלה:

מאן שמעת ליה דנקט לישנא דמיחו ולא מיחו - כדקתני במתניתין ולא מיחו בידם חכמים:

רבי יהודה היא - כדמפרש לקמן:

מרכיבין דקלים כל היום - של ארבעה עשר בניסן דסברי לאו מלאכה חשובה היא:

וכורכין את שמע - מפרש בפסחים במקום שנהגו שהיו אומרים שמע ישראל ולא היו מפסיקין ליתן ריוח בין תיבה לתיבה:

לפני העומר כו' - ואע"ג דאמר רבי מאיר לעיל (דף סז:) מוצאין שוקי ירושלים מלאין קמח וקלי שלא ברצון חכמים דגזר דלמא אתי למיכל מיניה התם הוא דעסיק ביה טובא בקצירה וטחינה וקלי והרקדה ועוד שלא במקום פסידא הוה אבל אנשי יריחו דפסידא איכא וקצירה לחודה שרינן להו מודה רבי מאיר דברצון חכמים הוא תדע מדלא שרי גדישה:


מתירין גמזיות של הקדש - בהנאה ענפים של חרוב ושקמה שהיו אומרים אבותינו לא הקדישו אלא קורות עיקר האילן ואנו נתיר גמזיות וקא סברי אין מעילה בגידולין ולהכי נקט חרוב ושקמה דסתמייהו לקורות קיימי:

להאכיל נשר - פירות שתחת האילן שנשרו ורבנן גזרו שמא יעלה ויתלוש:

ונותנים פאה לירק - ואין פאה נוהגת בה דכלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר ומכניסן לקיום ואמרינן (שבת דף סח.) מכניסו לקיום למעוטי ירק וכי יהבי פאה מפקעי לה להך פאה ממעשר שלא כדין:

מפסיקין לפאה - לתת שתי פאות:

שלולית - מקום שמי גשמים שוללים שם ואם יש שם זריעה מכאן ומכאן נותן פאה לכל אחד ואחד דההיא שלולית מפסקא להו:

ודרך היחיד - ארבע אמות:

ודרך הרבים - ט"ז אמה:

ושביל רבים או יחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים - אי לא קביע לא מפסיק דמקום צר הוא ולא חשוב:

והבור - שדה בור שבין שתי זריעות וכן שדה ניר וזרע אחר שזרע עדשים בין שתי ערוגות של חטין:

וקוצר לשחת מפסיק - לתת פאה לכל אחד כשתגמר בישולו לקצור:

וחכ"א אין מפסיק - קוצר לשחת אלא א"כ חרש מקום הקרחה והוה ליה שדה ניר אבל לא חרש לא דקוצר לשחת תחילת קצירה היא וכי גמר בישוליה וקצר ליה לכוליה שדה כגומר קצירתו דמי ופאה אחת על הכל:

רבי מאיר - דלא חשיב קוצר לשחת קצירה בשיטת רבי שמעון אמרה:

להא שמעתא - דא"ר יוחנן רבי מאיר בשיטת רבי שמעון דמתני' אמרה:

אכלה חגב - לאמצע שדהו דרך חגב לאכול מלמעלה דרך נמלה לקרסם קנה השבולת מלמטה:

רבי מאיר - דאמר קוצר לשחת מפסיק בלא חרש הכא מודי:

אי אמרת בשלמא מתניתין - דפאה דקתני לשחת מפסיק לר"מ בלא הביא שליש דלאו קצירה היא וברייתא דחגב ונמלים דקתני חרש אין לא חרש לא משום דתחילת קצירה היא בשהביא שליש שפיר ולא כרבי שמעון סבירא ליה דאפילו בהביא שליש קאמר רבי שמעון דלשחת לאו קצירה היא:

השתא ומה התם - דקתני קוצר לשחת מפסיק דאדם קא קצר ליה אמר ר"מ לאו קצירה היא:

הכא - חגב ונמלים קצרי לה:

לא כל שכן - דלא תיהוי קצירה:

אלא ר"מ - דאמר לא הביא שליש לא הויא קצירה וכי הביא שליש הויא קצירה:

בשיטת ר' יהודה - דמתני' אמרה:

לאדם מי שמעת ליה - דאפילו לאדם כי לא הביא שליש לא תיהוי קצירה ור"מ אפילו בקוצר לאדם כגון שחת לקליות נמי אמר דקתני קוצר לשחת ומפסיק ולא קתני קוצר לשחת לבהמה מפסיק:

דאם כן - דאף לאדם נמי א"ר יהודה:

הוו להו תלתא תנאי - במתני' תנא קמא אומר בהדיא לבהמה ואתא רבי יהודה למימר אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש ואפילו לאדם נמי שרי ורבי שמעון אומר אף יקצור לכתחילה מאכיל לאדם משהביא שליש אם כן אתא רבי יהודה לחלוק וקיימא לן בסנהדרין בפ' זה בורר (דף כה.) כל מקום ששנה ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש ובמה לחלוק:

אף לאדם נמי לא הויא קצירה - עד שלא הביא שליש:

המנמר - קוצר שורה ומניח שורה דהוי שדה מנומר:

קלחים לחים - דאי הוו גדלי כל צרכן דכ"ע פאה אחת על הכל דתחילת קצירה היא:

ואמר רב יהודה כו' לקליות - דהיינו דומיא דשחת שלא הביאה שליש שקצרו לאדם דקליות לאדם נינהו ואפ"ה לר"ע לא הויא קצירה:

לאוצר - שבישל כל צרכו ומלקט ע"מ לאצרו וליישנו:

אף במנמר לאוצר - ורבי מאיר בשהביא שליש אית ליה דקצירה היא כדקתני לעיל אכלה חגב וכו':


ר"מ סבר לה כר"ע בחדא בלא הביא שליש ופליג עלי' בהביא שליש: מ"ט - אאבל ואבית המדרש קאי דנטיעה נפקא לן כדלעיל ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר ומבית האילן אין מביאין עומר [כדאמרינן] בפ' כל קרבנות (לקמן דף פה.) ללישנא דפרישית לעיל משום כלאים מהדר אף אנטיעות:

קצירכם - ראשית קצירכם (ויקרא כג) לקצירכם תהא זו ראשית ולא לקציר מצוה:

מה ת"ל - והא כתיב בסיפיה דקרא תקריב מנחת בכוריך:

מן הקמה - דכתיב חרמש בקמה:

מן הלח - דכתיב כרמל:

בלילה - כדאמרן בריש פירקין אי אתה מוצא תמימות אלא א"כ אתה מתחיל מבערב:

כל שהוא - אף מן העמרים:

מ"מ - אף מן הרחוק מירושלים:

ולהקטיר חלבים - מה שמתעכל מן המזבח מחזיר כל הלילה:

שמצותו כל היום - כגון שחיטה וזריקת דמים דכתיב (ויקרא ז) ביום צותו את בני ישראל וגו':

מה דיום בלילה לא - דקדשים ששחטן בלילה פסולין דאמר במסכת נדה (דף מ.) זאת היא העולה הרי אלו מיעוטין פרט לכששחטה בלילה פסולה כו' בפרק יוצא דופן (שם):

אם יש אחרת - אפילו במחובר מביאין אחרת תחתיה וקוצרין וטוחנין אותה ביום שלא יאמרו מותר להקריב מנחה טמאה ואפי' דיחיד:

שנקצר שלא כמצותו פסול - (הלכך) ומצות קצירה בלילה ולא ביום הלכך הא דתני לעיל נקצר ביום כשר רבי היא והא דתניא פסול רבי אלעזר ברבי שמעון:

[רבו של אביו] - ר"ש תלמידו של ר"ע כדאמר ביבמות בפרק הבא על יבמתו (דף סב:) והיה העולם שמם עד שבא ר"ע כו':

כלל אר"ע - במילה קא מיירי בפרק רבי אליעזר דמילה:

וסבר לה - ר' אלעזר כר' ישמעאל דאמר קציר העומר מצוה ודוחה שבת:

ואי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דוחה שבת - הא סבירא לן כר"ע דכל שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה שבת אלא מדדחי שבת ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול ומצותו לא הויא אלא במוצאי י"ט וגבי לילה נמי מצותו בלילה ולא ביום:

ורבי לאו תלמידיה דר"ש הוא - בתמיה ואמאי לא שמיע ליה מדר"ש דסבר לה כר"ע דכל שאפשר מע"ש לא דחיא שבת:

היינו מעלין לו כו' - ורבי שמעון לטעמיה דאמר בעירובין (דף פט.) אחד גגות וחצירות רשות אחת להן לכלים ששבתו בתוכן:

אלונטית - בגד להסתפג בו:

סבר לה כאידך דר"ש - דאמר חביבה מצוה בשעתה הלכך אף על גב דכשרה מע"ש עבדי לה בשעתה ודחיא שבת וגבי מילה דאמר כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה שבת כגון הבאת אזמל דאין לה זמן קבוע:

אברים ופדרים כשרין כל הלילה ולא היה ממתין - לאברי תמידין ומוספין דשבת עד שתחשך אלמא דחינן שבת משום חביבה מצוה בשעתה:


ורבי אלעזר בר"ש לא שמיע ליה - הא דחביבה מצוה בשעתה בתמיה אלא בע"כ שמיע ולא גמר מינה דהתם גבי אברים שאני דדחו שבת משום חביבות מצוה שהרי דחתה שחיטה את השבת קודם להקטרה דאי אפשר לעשותה מערב שבת וכיון דניתן שבת לדחות אצל שחיטה נדחה נמי אצל הקטרה אבל בעומר ליכא למימר הכי דבשעת קצירה אכתי לא אידחי שבת ואע"ג דלמחר דחיא הקרבה שבת בשעת קצירה מיהא לא נדחית ואי לאו דלא אפשר לה מערב שבת לא הויא דחיא שבת משום חביבות מצוה וה"נ לרבי איכא למיפרך אמאי גמר שאני התם שהרי דחתה השחיטה שבת:

וחכמים אומרים כו' ובשבת כו' ונקצר כו' - כל הנך מייתי משום פירכא:

רבי היא - דאמר לעיל מביאין אחרת תחתיה וקוצרה ביום:

מה ת"ל - והלא כל המועדות אמורין למעלה ומשה אמרן:

במועדיכם - ואפילו בשבת ובפרשת פנחס כתיב גבי מוספין:

מנין לרבות עומר - דלא כתיב בההיא פרשתא:

והקרב עמו - כבש הבא עם העומר:

והקרב עמהן - כבשי עצרת:

ת"ל וידבר משה וגו' - ובההיא פרשתא דאמור אל הכהנים כתיב עומר [ושתי הלחם]:

שתי הלחם בני הקרבה נינהו אלא פשיטא [לטחינה] והרקדה - ואע"ג דאפשר לה לעשות מאתמול ודכוותיה כו':

לא עומר להקרבה - דאי אפשר לה מאתמול:

וב' הלחם לאפיה - דקסבר תנור מקדש כו':

אלא בשחיטה - אבל באפיה לא קדשי:

קדוש ואינו קדוש - מפרש בפרק התכלת (לעיל דף מז.):

הוקבעו - שחטן לשמן וזרק דמן לשמן הוקבעו החלות לאותן כבשים ואין יכול לשנות הלחם לזבח אחר שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן לא הוקבעו אבל קדיש בתנור:

פרק שביעי - אלו מנחות נקמצות


מתני' ואלו מנחות: מנחת הסלת - היתה נקמצת עיסה:

ומנחת חוטא - של ישראל נקמצת אבל מנחת חוטא של כהנים לא היתה נקמצת כלל אלא כולה היתה כליל:

גמ' דכתיבא - בתמיה דכתיב בהו נקמצת ושיריה לכהנים כגון בחמש מנחות:

דלא כתיב בהו - כגון מנחת עובדי כוכבים ומנחת חוטא כתיב וזאת תורת דמשמע תורה אחת לכל המנחות שכל מנחה הנקמצת נאכלין השירים לכהנים:

באה חיטין לא קמיבעיא ליה - דהנותרת ממנה כתיב בחמש מנחות שנאמר בהן סלת שהן חיטין:

באה שעורין - כגון מנחת העומר ומנחת קנאות:

מדנקמצת - דכתיב בה (ויקרא ו) אזכרתה:

אליבא דרבנן - דאמרי במתני' ואלו מנחות נקמצות דודאי מדנקמצות שיריהן לכהנים:

כי קמיבעיא ליה אליבא דר"ש דאמר איכא מנחה כו' - ואיכא למימר הא נמי מנחת העומר ומנחת קנאות אע"ג דנקמצות איכא למימר דשיריהן אין נאכלין:

אם אינו ענין לבלולה - שכבר נאמר בהן (שם) והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו:

בלולה של שעורין - מנחת העומר:

לחרבה של חטין - כגון מנחת מאפה:

לחרבה של שעורים - מנחת קנאות:

כנגד זבחים - שלא יאמר הכהן [לחבירו] טול אתה זבחים ואני מנחות:



רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

ואלו מנחות - מנחת הסולת. היתה נקמצת עיסה. ומחבת ומרחשת וחלות ורקיקין. אחר אפייתן פותתן ומחזירן לסולת וכולהו כתיבי בויקרא וכתיב במנחת סולת קמיצה ובאינך כתיב אזכרה ואזכרה היינו קמיצה:

ומנחת העומר - כתיב אזכרה ואמרי' בת"כ נאמר כאן אזכרה ונאמר במנחת הסולת אזכרה מה להלן מלא הקומץ אף כאן מלא הקומץ. ומנחת חוטא וקנאות. כתיב בהו קמיצה. ר"ש אומר. מפרש בגמרא אבל לת"ק לא בעינן במנחת כהנים קמיצה אלא נקטרת כמות שהיא:

גמ' כל היכא דתנן - [כלומר] מנחות:

עשר תנן - כלומר מנחות שוות בדין אחת:

לאפוקי מדר"ש - דמטפי חד מנחה במה דמכשר מנחת מאפה בתלתא גווני דלדידיה הוי י"א מנחות:

מנלן - בתמי':

דכתיב בה - ההיא דכתיב בה והנותרת ממנו יאכלו כתיבא:

ודלא כתיבא - נפקא לן מההוא קרא דכולל כל המנחות בצו את אהרן זאת תורת וגו':

באה חיטין לא קא מבעיא לן - דמההוא קרא דכולל כל המנחות נפקי מזאת תורת המנחה דסתם מנחה באה חיטין הלכך ההוא בבאה חיטין קמשתעי. מדנקמצת. וודאי שיריה לכהנים דאי לא אמאי קמצי לה:

אם אינו ענין - דהא נפקי מזאת תורת המנחה: