פתיחת התפריט הראשי

תלמוד בבלי

<< · מנחות · עב ב · >>


תלמוד בבלי - גמרא | רש"י | תוספות | עין משפטשלימות: 75%
ראשונים | אחרונים

ורבי אלעזר בר' שמעון לא שמיע ליה אלא שאני התם שהרי דחתה שחיטה את השבת ולרבי ה"נ דחתה שחיטה את השבת אלא קסבר רבי קצירת העומר לא דחיא שבת ולא והתנן וחכמים אומרים אחד שבת ואחד חול משלש היה בא דלא כרבי וחכמים אומרים אחד שבת ואחד חול בשלשה בשלש קופות ובשלש מגלות דלא כרבי ובשבת יאמר להם שבת זו דלא כרבי:

נקצר ביום כשר ודוחה את השבת:

מאן שמעת ליה דאמר נקצר ביום כשר רבי וקתני ודוחה את השבת מאי לאו קצירה לא להקרבה אבל לקצירה לא והתניא רבי אומר (ויקרא כג, מד) וידבר משה את מועדי ה' מה תלמוד לומר לפי שלא למדנו אלא לתמיד ופסח שנאמר בהן (במדבר ט, ב) במועדו (במדבר כח, ב) במועדו ואפילו בשבת במועדו ואפילו בטומאה שאר קרבנות הצבור מנין תלמוד לומר (במדבר כט, לט) אלה תעשו לה' במועדיכם מנין לרבות עומר והקרב עמו שתי הלחם והקרב עמהן ת"ל וידבר משה את מועדי ה' הכתוב קבע מועד לכולן למאי אילימא להקרבה שתי הלחם בני הקרבה נינהו אלא פשיטא לטחינה והרקדה ודכותה גבי עומר לקצירה וקא דחי את השבת אלא עומר להקרבה ושתי הלחם לאפיה וקסבר רבי תנור מקדש אי אפי לה מאתמול איפסילה לה בלינה וסבר רבי תנור מקדש והתניא כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה כיצד שחטן לשמן וזרק דמן לשמן קדש הלחם שחטן שלא לשמן וזרק דמן שלא לשמן לא קדש הלחם שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש דברי רבי ר' אלעזר בר' שמעון אומר לעולם אינו קדוש עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן אמר רב נחמן בר יצחק הוקבעו ולא הוקבעו קא אמר:


פרק שביעי - אלו מנחות נקמצות

מתני' ואלו מנחות נקמצות ושיריהן לכהנים מנחת הסלת והמחבת והמרחשת והחלות והרקיקין מנחת עובדי כוכבים ומנחת נשים ומנחת העומר ומנחת חוטא ומנחת קנאות ר"ש אומר מנחת חוטא של כהנים נקמצת וקומץ קרב לעצמו ושירים קריבים לעצמן:

גמ' אמר רב פפא כל היכא דתנן עשר תנן מאי קא משמע לן לאפוקי מר"ש דאמר מחצה חלות ומחצה רקיקין יביא קא משמע לן דלא:

ושיריהן לכהנים:

מנלן דכתיבא כתיבא ודלא כתיבא כתיב בה (ויקרא ו, ז) וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן וגו' והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו באה חיטין לא קמיבעיא לן כי קא מיבעיא לן באה שעורין באה שעורין נמי מדנקמצת שיריה לכהנים אליבא דרבנן לא קא מיבעיא לן כי קא מיבעיא לן אליבא דר"ש דאמר איכא מנחה דמיקמצא ולא מיתאכלא דתנן ר"ש אומר מנחת חוטא של כהנים נקמצת הקומץ קרב בעצמו והשירים קריבין בעצמן מנלן אמר חזקיה דאמר קרא (ויקרא ז, י) וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה אם אינו ענין לבלולה של חיטין תנהו ענין לבלולה של שעורין ואם אינו ענין לחרבה של חיטין תנהו ענין לחרבה של שעורין והאי להכי הוא דאתא הא מיבעי ליה לכדתניא מנין שאין חולקין מנחות כנגד זבחים

רש"יעריכה

ורבי אלעזר בר"ש לא שמיע ליה - הא דחביבה מצוה בשעתה בתמיה אלא בע"כ שמיע ולא גמר מינה דהתם גבי אברים שאני דדחו שבת משום חביבות מצוה שהרי דחתה שחיטה את השבת קודם להקטרה דאי אפשר לעשותה מערב שבת וכיון דניתן שבת לדחות אצל שחיטה נדחה נמי אצל הקטרה אבל בעומר ליכא למימר הכי דבשעת קצירה אכתי לא אידחי שבת ואע"ג דלמחר דחיא הקרבה שבת בשעת קצירה מיהא לא נדחית ואי לאו דלא אפשר לה מערב שבת לא הויא דחיא שבת משום חביבות מצוה וה"נ לרבי איכא למיפרך אמאי גמר שאני התם שהרי דחתה השחיטה שבת:

וחכמים אומרים כו' ובשבת כו' ונקצר כו' - כל הנך מייתי משום פירכא:

רבי היא - דאמר לעיל מביאין אחרת תחתיה וקוצרה ביום:

מה ת"ל - והלא כל המועדות אמורין למעלה ומשה אמרן:

במועדיכם - ואפילו בשבת ובפרשת פנחס כתיב גבי מוספין:

מנין לרבות עומר - דלא כתיב בההיא פרשתא:

והקרב עמו - כבש הבא עם העומר:

והקרב עמהן - כבשי עצרת:

ת"ל וידבר משה וגו' - ובההיא פרשתא דאמור אל הכהנים כתיב עומר [ושתי הלחם]:

שתי הלחם בני הקרבה נינהו אלא פשיטא [לטחינה] והרקדה - ואע"ג דאפשר לה לעשות מאתמול ודכוותיה כו':

לא עומר להקרבה - דאי אפשר לה מאתמול:

וב' הלחם לאפיה - דקסבר תנור מקדש כו':

אלא בשחיטה - אבל באפיה לא קדשי:

קדוש ואינו קדוש - מפרש בפרק התכלת (לעיל דף מז.):

הוקבעו - שחטן לשמן וזרק דמן לשמן הוקבעו החלות לאותן כבשים ואין יכול לשנות הלחם לזבח אחר שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן לא הוקבעו אבל קדיש בתנור:

פרק שביעי - אלו מנחות נקמצות


מתני' ואלו מנחות: מנחת הסלת - היתה נקמצת עיסה:

ומנחת חוטא - של ישראל נקמצת אבל מנחת חוטא של כהנים לא היתה נקמצת כלל אלא כולה היתה כליל:

גמ' דכתיבא - בתמיה דכתיב בהו נקמצת ושיריה לכהנים כגון בחמש מנחות:

דלא כתיב בהו - כגון מנחת עובדי כוכבים ומנחת חוטא כתיב וזאת תורת דמשמע תורה אחת לכל המנחות שכל מנחה הנקמצת נאכלין השירים לכהנים:

באה חיטין לא קמיבעיא ליה - דהנותרת ממנה כתיב בחמש מנחות שנאמר בהן סלת שהן חיטין:

באה שעורין - כגון מנחת העומר ומנחת קנאות:

מדנקמצת - דכתיב בה (ויקרא ו) אזכרתה:

אליבא דרבנן - דאמרי במתני' ואלו מנחות נקמצות דודאי מדנקמצות שיריהן לכהנים:

כי קמיבעיא ליה אליבא דר"ש דאמר איכא מנחה כו' - ואיכא למימר הא נמי מנחת העומר ומנחת קנאות אע"ג דנקמצות איכא למימר דשיריהן אין נאכלין:

אם אינו ענין לבלולה - שכבר נאמר בהן (שם) והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו:

בלולה של שעורין - מנחת העומר:

לחרבה של חטין - כגון מנחת מאפה:

לחרבה של שעורים - מנחת קנאות:

כנגד זבחים - שלא יאמר הכהן [לחבירו] טול אתה זבחים ואני מנחות:



רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

ואלו מנחות - מנחת הסולת. היתה נקמצת עיסה. ומחבת ומרחשת וחלות ורקיקין. אחר אפייתן פותתן ומחזירן לסולת וכולהו כתיבי בויקרא וכתיב במנחת סולת קמיצה ובאינך כתיב אזכרה ואזכרה היינו קמיצה:

ומנחת העומר - כתיב אזכרה ואמרי' בת"כ נאמר כאן אזכרה ונאמר במנחת הסולת אזכרה מה להלן מלא הקומץ אף כאן מלא הקומץ. ומנחת חוטא וקנאות. כתיב בהו קמיצה. ר"ש אומר. מפרש בגמרא אבל לת"ק לא בעינן במנחת כהנים קמיצה אלא נקטרת כמות שהיא:

גמ' כל היכא דתנן - [כלומר] מנחות:

עשר תנן - כלומר מנחות שוות בדין אחת:

לאפוקי מדר"ש - דמטפי חד מנחה במה דמכשר מנחת מאפה בתלתא גווני דלדידיה הוי י"א מנחות:

מנלן - בתמי':

דכתיב בה - ההיא דכתיב בה והנותרת ממנו יאכלו כתיבא:

ודלא כתיבא - נפקא לן מההוא קרא דכולל כל המנחות בצו את אהרן זאת תורת וגו':

באה חיטין לא קא מבעיא לן - דמההוא קרא דכולל כל המנחות נפקי מזאת תורת המנחה דסתם מנחה באה חיטין הלכך ההוא בבאה חיטין קמשתעי. מדנקמצת. וודאי שיריה לכהנים דאי לא אמאי קמצי לה:

אם אינו ענין - דהא נפקי מזאת תורת המנחה:

תוספותעריכה

שנאמר בהן במועדו במועדו אפילו בשבת במועדו אפילו בטומאה. פסח דדחיא טומאה אתיא לן מדכתיב איש נדחה ואין ציבור נדחין ותמיד דדחי שבת דאמר קרא עולת שבת בשבתו והדר ילפי מהדדי בגזירה שוה דכתיב בהו במועדו הכי איתא בפסחים בפרק אלו דברים (דף סו.):

הוקבעו ולא ' הוקבעו. פירשתי בפ' התכלת

פרק שביעי - אלו מנחות נקמצות

מתני' ואלו ומנחות (באות):

חיטין לא קמיבעיא לן. דמההוא קר' נפקי מזאת תורת המנחה דסתם מנחה באה חיטין הילכך ההוא קרא בבאה חיטין מיירי כך פי' בקונטרס וקשה דלעיל בפרק כל המנחות באות מצה (דף נב:) דקאמר מנין לכל המנחות שהן באות מצה וקאמר דכתיבא כתיבא דלא כתיבא כתיב זאת תורת המנחה הוה ליה למימר כי הכא תינח באה חיטין באה שעורין מנא ליה לכך נראה דדוקא הכא דמיירי לענין אכילה ששיריהן נאכלין לכהנים דלא נפקא לן באה שעורין מזאת תורת המנחה משום דשעורין הוא מאכל בהמה כדמוכח בפ"ק דפסחים (דף ג:) שעורין נעשו יפות א"ל צא ובשר לסוסים ולחמורים ותנן בפרק שני דסוטה (דף יד.) כשם שמעשיה מעשה בהמה אף קרבנה מאכל בהמה:

אם אינו ענין לחרבה של חיטין. דמתרביא מזאת תורת אף על גב דפרשתא מיירי בשיש בה שמן: