רש"י על הש"ס/מנחות/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




חריפי דפומבדיתא - מפרש בפ"ק דסנהדרין (דף יז:) עיפה ואבימי בני רחבה דפומבדיתא:

הקטרה מפגלת הקטרה - הקטיר קומץ ע"מ להקטיר לבונה לאחר זמן פיגול ואע"ג דאין מתיר מפגל את המתיר ולא דמי לשוחט את הכבש לאכול מחבירו למחר כדמפרש לקמן דהתם לא איקבעו בחד מנא הכא איקבעו בחד מנא:

מאי לאו הקטרה דומיא - דקומץ ונותן בכלי:

מה הנך - בין חישב לאכול שירים למחר בין חישב להקטיר לבונה פיגל:

קומץ לאו מתיר דלבונה הוא - דאמרן לעיל (דף יג:) דאינה בעיכוב מנחה:

א"ל אביי - לרב מנשיא:

עני מרי - ענני אדוני:

משמיה דרב - כלומר אמרה רב חסדא להא מילתא משמיה דרב:

מ"ט - שניהם כשרין:

כחד דמו - מפגל להקטרה דלבונה דמי וה"מ לר"מ ולרבנן אבל לר' יוסי דבריש פירקין אין מתיר מפגל את המתיר ולא מפגלא הקטרת קומץ להקטרת לבונה:

אבלע לי - הטעימני ולמדני:

ותקילא לי - ושקולה לי כלומר חביבה עלי:

ה"ג הקטיר קומץ להקטיר לבונה לאכול שירים - ולא גרסי' ולאכול וזה פירושו הקטיר קומץ על מנת להקטיר לבונה למחר וע"מ לאכול שירים למחר:

מאי קמ"ל - קא ס"ד דמשום חדא מהנך מחשבות מפגלא וחד מינייהו אשמעינן ופיגול משום מחשבת להקטיר לבונה למחר הוא ולא משום לאכול שירים דאין מפגלין בחצי מתיר:

לימא הקטיר קומץ להקטיר לבונ' - ולא לימא לאכול שירים כיון דההיא מחשבה לא מהניא למה לי מחשבה בהדי קמייתא ואי פיגול משום לאכול שירים הוא דמפגלין בחצי מתיר אבל להקטיר לבונה לא מהניא למה לי לצרפה בחדא:

ואי תרוייהו קמ"ל - ואי לאכול קאמר שלא חישב אלא באחת מהן:

לימא להקטיר לבונה ולאכול שירים - דמשמע תרתי מילי הקטיר קומץ להקטיר לבונה או לאכול שירים למחר:

דפשטא לה מחשבה בכולה מנחה - ואע"ג דלא מפגל בחדא מינייהו השתא דחשיב בתרוייהו מפגלא:

הא מיפלג פליגי - דלרבנן אין מפגלין בחצי מתיר:

ולימא - ליה רב יצחק לתנא דלא לשנייה ולוקמא כדקתני פיגול:

ור"מ היא - ואמאי שני מילתיה ותירץ ליה פסול:

תנא דברי הכל אתניוה - הלכך איכא למימר דפסול אתנייה והא דתנא פיגול משום דאיחלף ליה פיגול בפסול:

ה"ז בדברי הכל לא מיחלף ליה - הלכך אי הוה אתנייה ה"ז ולא הוה אמר דברי הכל:

פרק שלישי - הקומץ רבה


מתני' הקומץ רבה: לאכול דבר שאין דרכו לאכול וכו' דבר שדרכו לאכול פחות מכזית כשר - הא משנה יתירא דהא תנן בפ"ק (לעיל יב:) לאכול כחצי זית ולהקטיר חצי זית כשר אלא לר"א איצטריך דאע"ג דפסל ר' אליעזר במחשבה שלא כדרכו דגזר אטו כדרכו ופסל מדרבנן הכא לא גזר פחות מכזית אטו כזית:

גמ' כשם שמחשבין מאכילת אדם לאדם ומאכילת מזבח למזבח - כשם שפוסלת מחשבה בדבר אכילת אדם כגון שירים אם חישב עליהן לאדם למחר:

מאכילת מזבח - כגון קומץ אם חישב עליו למחר למזבח פוסלת כך פוסלת


מחשבת אכילת אדם כגון שירים אם חישב עליהן למזבח להקטירן למחר:

מדאפקינהו רחמנא לתרוייהו בלשון אכילה - ש"מ כי הדדי נינהו ומחשבין מזו לזו:

בלשון אכילה למזבח - כגון הריני קומץ על מנת להאכיל קומץ למזבח למחר:

א"נ - להכי אפיק רחמנא להקטרה בלשון אכילה:

מה אכילה בכזית אף מחשבת הקטרה בכזית - אם חישב בקמיצה להקטיר כזית קומץ למחר פיגול:

לעולם אכילה דאורחא משמע - קומץ למזבח ושירים לאדם:

מאי האכל יאכל - מדשני קרא בדיבורא:

שמעת מינה תרתי - למחשבת הקטרה בכזית ומחשבין מאכילה לאכילה:

איכא למ"ד - ר' אליעזר פסל מדאורייתא ומהאי קרא דפרשינן ואית ליה כרת:

לשתות מדמו למחר - אכילת מזבח לאדם:

להקטיר מבשרו למחר - אכילת אדם למזבח:

להניח מדמו - לא לשום זריקה ולא לשתיה:

אליבא דמאן - כלומר בתר טעמא דמאן אמרה למילתיה וכמאן ס"ל בלשתות מדמו למחר: (ת"ק) רבי יהודה דאמר פסול סבר האי הוא דפסול לר' אליעזר אבל לשתות אפי' כרת איכא ור"א דאמר אף בזו כלומר שתיהן דין אחד להם מה כאן ליכא כרת אף בלשתות אין בו כרת:

דכולי עלמא כרת ליכא - וטעמא דרבי אליעזר לא מדאורייתא אפילו לרבי יהודה:

והכא ג' מחלוקת בדבר ת"ק סבר בהנך פליגי - דרבי אליעזר גזר אטו מחשבה כדרכו דהוי פיגול הילכך גזר בשלא כדרכו דהוי פסול אבל להניח דברי הכל כשרה דלא אסרה תורה אלא מחשבת אכילה ושתיה דבכלל אכילה הוא ומקצת דמו אטו כל דמו לא גזרינן:


ור' יהודה סבר - בשתיה הוא דפליגי רבנן משום דחישב במידי דלאו אורחיה אבל בלהניח דברי הכל פסולה:

גזירה - דמחשב להניח מקצת דמו אטו כל דמו וכל דמו פסולא דאורייתא הוא כדמפרש במסכת זבחים בפ' כל הפסולין (דף לו.) תרי קראי כתיבי בנותר כו':

למצות מדותי - לידע מיצוי תלמודיי ולשאל ספיקותיי:

למצות מדותיו - ללמד ולמצות מה שר' אלעזר חכם ממני:

והיה חביב - יוסף לרבי אלעזר וספרו בהלכות עד שהגיעו להלכה אחת של זבחים לשון אחר והיה חביב ליוסף כל מה שרבי אלעזר מלמדו עד שהגיעו להלכה אחת:

צהבו פניו - מחמת שמחה:

שלא כיווננו שמועתינו - כלומר דלא סליק לך אליבא דהילכתא כל דאמרי לך עד השתא:

רבי הן - כוונת וכוונת אלא משום הכי צהבו פני השתא שר' יהודה פסול שנה לי:

ולא מצאתי - והייתי מתיירא שמא שכחתי:

הא מפני - הא משמע לשון טעם כלומר הרי מפני שרבי יהודה בנו של רבי אילעאי ורבי אילעאי תלמידו של רבי אליעזר כדאמרי' במסכת סוכה בפרק הישן (דף כז:) מעשה ברבי אילעאי שהלך להקביל פני ר' אליעזר כו':

שנה לך משנת רבי אליעזר - ולא שהלכה כן אלא חביבה היתה עליו ושנאה לך:

ואי סלקא דעתך רבי יהודה דברי הכל פסולה אתנייה - לרבי יוסף הבבלי מאי החזרת לי אבידה הא לא אמר ר' אלעזר בן שמוע כר' יהודה וקשיא למאן דאמר לעיל ר' יהודה סבר להניח דברי הכל פסול:

אלא מאי - אתנייה ר' יהודה כשר לרבנן ור' אליעזר פוסל א"כ מאי הא מפני דמשמע מפני שחביבה עליו שנאה ולא שהלכה כן היא הא אנן נמי דברי ר"א בן שמוע פלוגתא מתנינן לר' יהודה (בזבחים דף לו.):

מתני' לא יצק - היינו יציקה אחרונה דבתחילה נותן שמן בכלי ואח"כ סולת ובולל וחוזר ויוצק שמן והכי מפרש בפ' אלו מנחות נקמצות (דף עד:):

(לא יצק) לא בלל כשר - וכגון שנתן כל הלוג במתן הראשון שהוא קודם לעשייתה דאי חיסר שמנה אמרו בפ' קמא (לעיל דף יא.) פסולה:

לא פתת - שנאמר פתות אותה פתים ואע"ג דבמנחת מחבת הוא דכתיב ה"ה לכל המנחות הנאפות תחילה כגון מחבת ומרחשת ומאפה שכולן באות עשר עשר ומצוה לפותתן כולן ואח"כ קומץ וזה אם לא פתת אלא כדי קמיצה כשר כדאמרינן באלו מנחות (לקמן דף עה:):

לא הניף - במנחת (חוטא) וקנאות דטעונות תנופה בפרק כל המנחות (שם דף סא.):

לא הגיש - בקרן דרומית מערבית כדמפרש בשמעתא:

פתתה - לאחר אפייתן פותתן וקומץ כדמפרש באלו מנחות (שם דף עה.) ופתתן מרובות גדולות יותר מדינן המפורש באלו מנחות נקמצות (שם דף עה:) מנחת ישראל כופל אחד לשנים ושנים לד':

ולא משחן - אותן הטעונות משיחה כדכתיב ורקיקי מצות משוחים בשמן (ויקרא ז):

גמ' עכובא כתיב בה - דהא נאמר יציקה במנחת הסולת ונשנית במנחת מחבת ואמרינן לקמן (דף יט:) כל מקום שהחזיר ושנה הכתוב בתורת מנחה אינו אלא לעכב אי נמי דכתיב (ויקרא ב) ויצקת עליה שמן מנחה היא היא מנחה ולא שלא יצק מנחה דכל היא עיכובא ואף על גב דדרשינן ליה באלו מנחות (לקמן דף עה.) למעוטי מנחת מאפה מיציקה שמעינן נמי עיכובא מיניה:


והתנן - בפרק המנחות והנסכים (לקמן דף קג:):

ששים - עשרונים נבללין בלוג אחד:

ששים ואחד אין נבללין - בלוג אחד הילכך לא יביא ס"א עשרונים בכלי אחד לפי שאין רשאי לתת שם שני לוגין וכר' אליעזר בן יעקב דאמר בפרק שתי מדות (לקמן דף פח.) אפילו למנחה של ששים עשרון אין לה אלא לוגה ולי נראה דאפילו לרבנן דאמרי ששים לוג קים להו דאין נבללים יפה בכלי אחד:

כל הראוי לבילה - ששים עשרונים שראויין לבלל בלוג:

אין בילה מעכבת בו - שמע מינה דאי נמי לא בלל כשר:

ושאין ראוי לבילה - ששים ואחד מעכב בו מצות בילה ופסולה אלמא מדשני לה אין בילה מעכבת בו שמע מינה לא בלל דמתניתין לא בלל כלל משמע וה"ה דלא יצק:

שריבה בפתיתין - שפתתה יותר מדאי:

ומהו דתימא התם - כי לא פתת כלל הוא דכשרה דאיכא תורת חלות עליהן:

אבל - פתת פתים מרובות אימא תיפסל:

מתניתין - דמכשיר יציקה בזר דלא כר' שמעון:

חמש עשרה עבודות - נשיאת כפים דבפנים ובחוץ חדא חשיב ליה:

הקבלות - קבלת דם:

בפנים - בעזרה כדכתיב וישא אהרן את ידיו (ויקרא ט) וגו':

בחוץ - בכל עיר ועיר:

כל כהן כו' - אלמא מדחשיב יציקה בכלל עבודה המסורה לבני אהרן שמע מינה אסורה בזר:

מקמיצה ואילך כו' - כדכתיב ויצק הכהן וגו' דליהוי משמע מקמיצה ואילך מצות כהונה:

ממנחת ישראל - דיציקה במנחת ישראל כתיב וגמרי' מינה שאר מנחות בפרק אלו מנחות (לקמן דף עה.) דדרשינן ויצקת עליה שמן מנחה לרבות כל המנחות לקמיצה וליציקה:

כאן בשאין נקמצות - ההיא לישנא בתרא דרב נחמן אתא לרבויי מנחת נסכים כמנחת כהנים דיציקה פסולה בזר:


מקרא - הכהן נדרש לפניו לויצק:

ולאחריו - וקמץ משם באצבעו:

ולקח - ולקח (קבלת) הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות וגו':

אלא בימין - דכל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינה אלא ימין:

נתינה - מתנת הקרן דמזבח:

וכי נאמרה יד - כלומר וכי נאמרה אצבע בולקח והלא בונתן הוא אמור:

וי"ו דוהביאה מוסיף על ענין ראשון - [וכ"ת וי"ו דונתן נמי יהא] מלמד קבלה מנתינה תריץ ליכא למימר הכי דאי כתיב ונתן באצבעו הוי גמירא ולקח מונתן בוי"ו מוסיף על ענין ראשון אבל השתא באצבעו הפסיק הענין:

ואי מה סמיכה - לר"ש פריך וסמך ידו על ראש קרבנו אלמא סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים ולא באחר זריקה לא בעינן בבעלים דכהן זורק:

אפשר - שחיטה:

לא אפשר - זריקה בבעלים דכתיב וזרקו בני אהרן:

נזיר - כתיב ביה זאת תורת הנזיר אשר ידור (במדבר ז):

תנופה בנזיר - דכתיב ונתן על כפי הנזיר לעכב משום דכתיב תורת ואע"ג דלא מעכבא בעלמא כדאמרינן בשמעתא קמייתא דמס' יומא (ד' ה.) שאם עשאה לתנופה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכפר:

כן יעשה - על תורת נזרו:

תודה - כתיב בה וזאת תורת זבח השלמים וגו' אם על תודה יקריבנו וגו' (ויקרא ז):

ד' מינין - חמץ חלות ורקיק ורבוכה בפרק התודה (לקמן דף עז.):

שלמיו - על זבח תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרה קבין ירושלמיות ולרביעית שמן בתודה (בפ' התודה):

ארבעה שבמצורע - עץ ארז ושני תולעת ואזוב וצפרים:

תהיה - משמע עיכובא:

יוה"כ - כתיב והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי וגו' באחרי מות:

שאר קרבנות כתיב בהו תורה - זאת התורה לעולה ולמנחה וגו' (ויקרא ז):

ולא מעכבי - דאמר בפ"ק (לעיל ד' ד.) באשם הוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר ובמנחה כתיב וזאת תורת המנחה הקרב וגו' (ויקרא ו) דהיינו הגשה ותנן לא הגיש כשר:

הא תורה וחוקה קאמר - משמע תרוייהו כי הדדי שקולין:

מנחה כתיבא חוקה - כל זכר בבני אהרן יאכל חק עולם (וגו') (שם):

שהחזיר הכתוב - בצו את אהרן מה שכבר אמור בויקרא אינו אלא לעכב:

אאכילה כתיבא - הילכך לאו לעיכובא אתא:

לחם הפנים - ואכלוהו במקום קדוש כי קדש קדשים הוא לו מאשי ה' חק עולם וגו' (שם כד):

ושאני התם - גבי מנחה להכי לא הויא חוקה דידה עיכובא משום דכתיב מגרשה ומשמנה מדמצי למכתב מגרש ומשמן וכתיב מגרשה ומשמנה שמע מינה ה"ק גרשה שלם ושמנה שלם שאם חסר כל שהוא פסול ומדאיצטריך למיכתב להכי שמע מינה חוקה דידה לאו חוקה:


גרש ושמן - הוא דהחזיר בהן הכתוב ומעכבא:

ואין דבר אחר מעכב - ואע"פ שהחזיר בו הכתוב:

ואע"ג דתנא ביה קרא כו' - בתמיה:

מלא קומצו - כתיב בחד דוכתא הדר שני בדבוריה וכתיב בקומצו למידרש מיניה בידו יקמוץ לא יעשה כלי למדת קומצו:

כפו - ולא כלי הילכך אם קמץ בכלי פסל:

דורות משעה לא ילפינן - ה"ק חזרה דגרש ושמן הוא דאתאי לעיכובא וכן דוגמתה שהוחזרו בתורה מנחת דורות אבל וימלא כפו לא חזרה היא:

לא שנו - דאין מקדיש יבש אלא במדת לח כגון הין ולוג דכל מדה לא חזיא ליה אלא למילתיה למדות והין ולוג במדת יבש ליכא:

אבל מזרקות - שהן כלי דם מקדשין סלת יבש ויליף טעמא מנשיאים אלמא גמר דורות משעה:

מאן תנא בה - כלומר איזה מקרא שנה בה הקרב אותה בני אהרן לפני ה':

יכול במערב - בקיר מערבי של מזבח היינו לפני ה' כנגד פתח ההיכל דהיכל במערב:

ת"ל אל פני המזבח - ופני המזבח זה דרום שהכבש בדרום:

כנגד חודה של קרן - בפ' ב' דסוטה (דף יד:) פריך מאי דיו:

למערבה לדרומה - כאן וכאן:

כוליה מזבח בצפון עזרה קאי - ופתח היכל באמצע עזרה וכיון דכל המזבח בחצי עזרה עומד בו בצפון אישתכח דקיר דרומית של מזבח כלה לפני פתח (אהל) ההיכל ונקרא דרומו של מזבח לפני ה':


ברית אמורה במלח - שלא תפסוק מקרבנות בין לרבי יהודה בין לר' שמעון ליכא מידי אלא משמעות דורשין:

רב - דאמר החזירה אין לא החזירה לא כתנא דידן ס"ל דאמר לא מלח הקומץ כשר:

שזר קרב לגבי מזבח - דמליחת קומץ בראשו של מזבח היא כדאמר בשמעתא בראשו של מזבח ששם מולחים את הקומץ:

עצים - נקראו קרבן שנאמר והגורלות הפלנו על קרבן העצים (נחמיה י) ודם איקרי קרבן שהוא עיקר כל הזבח:

אחרים באין לה חובה - שצריכה עצים להקטרה:

אף כל - שצריכין עצים טעונין מלח יצאו עצים ודם: קומץ דמנחה מתיר שיריים ודם מתיר אימורין למזבח ובשר לכהנים:

אי מה מנחה מיוחדת שמתרת - הכי פריך או אימא כי היכי דמרבינן כל דדמי ליה בהאי צד שאחרים באין חובה להן תרבי נמי דם דדמי לה לאידך גיסא בחד צד דמתיר כמותה ואף כל למעוטי עצים הוא דאתא דלא דמי לה במידי ת"ל במיעוטא אחרינא למעוטי צד דמתיר כמותה ולרבויי דאחרים באין חובה להו אתא דליכא לפרושי (איפכא) אביא דם שמתיר ואוציא את אלו שאין מתירין דא"כ למה לי למימר מעל מנחתך נימא (אי נמי) כדאמרינן לקמן מסתברא הני הוה ליה למילף שכן אשב"נ טמ"א סימן הלכך על כרחך כולהו הוה בעי לרבויי הני בחד צד להכי איצטריך מיעוט למעוטי חד מינייהו:

כולה - גם השיריים:

ת"ל קרבן - קומץ וכל קרבן מנחתך (ויקרא ב):

בפני עצמה - כגון האומר הרי עלי לבונה דאמר בפ' הרי עלי עשרון (לקמן קו:) לא יפחות מן הקומץ:

מנחת כהנים - מנחת נדבותיהם דכליל הוא:

כהן משיח - חביתין:

קדשי קדשים - זבחי שלמי צבור דהיינו כבשי עצרת דקדשי קדשים נינהו ואע"ג דשלמים הן דהא אין נאכלין אלא יום ולילה כדאמרינן באיזהו מקומן (זבחים דף נד:) זבחי שלמי צבור ואשמות כו':

והא אמרת (ליה) מה מנחה מיוחדת שאחרים באין כו' - ומהתם אירבייא לבונה וכולהו הנך דצריכין עצים ועל כל קרבנך תו למה לי:

הכי קאמר - האי דפריך אין לי אלא קומץ הכי קא פריך אימא לא דרשי כדדרשת מה מנחה מיוחדת אלא בכלל ופרט דרשינן קרבן ראשון כלל מנחתך פרט:

מנחה אין מידי אחרינא לא - והיינו דפריך אין לי אלא קומץ מנין כולהו אחריני:

הדר אמר על כל קרבנך תקריב מלח - דאי נמי דרשי כלל ופרט איתרבו כולהו דעל כל קרבנך חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט ועל כרחך הדרינן למילתא קמייתא לכל שאחרים באין לה חובה איתרבו להו כל הני:

אף כל עצים - אף כל הצריכים עצים טעונין מלח:

ואייתי דם דאיכא נסכים - יין ושמן באין לחובה לזבח:

אכילה - אימורים:

ושתיה - יין:

אדרבה - לצורך דם אתו דהכי אורחא לאחר כפרת דם שכיפר על החטא בא היין המשמח אלהים ואנשים דמי שנתכפר חטאו שמח:

אלא - להכי לא איתרבי דם אף על גב דנסכים באין לו חובה לא דמו ללבונה הבאה לו חובה למנחה דלבונה באה עם המנחה בכלי אחד ונסכים אין באין עם הדם בכלי אחד:

מדאיצטריך מעל מנחתך - למעוטי דם אלמא אי לא מעטיה קרא הוה אמינא דטעון מלח משום דדמי למנחה בחד צד שמתיר כמנחה מכלל דהנך כולהו דלא מעטינהו קרא מחד צד אתו כיון דדמו בחד צד דאחרים באין לה חובה אמרינן דטעונין מלח:

אישים - על האש נשרפת למעוטי דם שאינו נשרף:

בחוץ כמותה - דכל מנחה והקטרת אברים בעזרה אבל דם פעמים שעבודותיו בפנים על בין הבדים ועל הפרוכת: מנחה ואברים חייבין משום נותר וטומאה אם אכלן בטומאת הגוף ואפילו קומץ שהוא מתיר ואין בו משום פיגול ויש בו משום נותר וטמא ויליף לה (זבחים דף מד.) מאשר הם מקדישים ומעילה ובדם ליכא מידי כדמפרש במס' יומא בפ' הוציאו לו (דף ס.) תלתא קראי כתיבי בדם חד למעוטי מנותר וחד מטומאה וחד ממעילה:


דם נפסל בשקיעת החמה - דאינו ראוי לזרוק בלילה דכתיב ביום צוותו את בני ישראל להקריב וגו' (ויקרא ז) ודם למחר נפסל בלינה כדאמרינן במס' זבחים בפרק איזהו מקומן (דף נו.) מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה תלמוד לומר ביום הקריבו את זבחו וגו' והתם יליף לה שפיר וכן קומץ דלעיל מביום צוותו כתב זאת התורה לעולה ולמנחה וגו' אבל אברי עולה הותרו להקריב כל הלילה כדאמרינן בהאי פירקין (דף כו:) מנלן מבא השמש כלומר לאחר בא השמש ומקטירן כל הלילה:

קרבן - נפש כי תקריב קרבן מנחה וגו':

שני גזרין - שני בקעיות גדולות:

וכן הוא אומר - דעצים קרבן מקרו ולהכי נקט שני גזרין כדילפינן מקראי פרק שלישי דמסכת יומא (דף לג.):

לדברי רבי - דמקיש עצים למליחה ולהצריך הגשה כמנחה טעונין קמיצה כמנחה והמתנדב שני גזרין יביא עצים אחרים להסיקן:

דם מעל מנחתך נפקא - ותרי מיעוטי למה לי נימא קרבן כלל מעל מנחתך פרט כל קרבנך חזר וכלל אף כל שאחרים באין לו חובה ולא דם דאין אחרים באין לו חובה דהשתא ליכא למיפרך אי מה מנחה שמתרת אף כל כו' דאם כן דמדרבית בצד דאחרים באין חובה לה כל הנך ובצד דמתיר מרבית דם אף כל למעוטי מאי בשלמא למאי דהוה סליק אדעתין מעיקרא (ואע"ג) דאף כל הוה ממעט נמי עצים הוה מצי למיפרך דנרבי בצד אחרים באין חובה כל הנך ובצד דמתיר מרבית לדם (ונרבי דם בצד דמתיר) ואף כל למעוטי עצים שאין אחרים באין להם חובה ואינן מתירין ולהכי איצטריך מעל מנחתך יתירא למעוטי דם אבל השתא דאמרת עצים אחרים באין חובה להם אי מרבי דם בצד דמתיר אף כל למעוטי מאי (קראי למאי אתא מנחת') דדרשינן מינה לעיל אף כל שאחרים באין להם חובה אבל מידי אחרינא לא מאי אתא למעוטי:

נסכים - אין אחרים באין לו חובה:


דתניא - דיין אין טעון מלח:

וקפריך הש"ס מני - הך ברייתא:

קשיא קטרת - דהא רבינן לעיל (דף כ.) כל שאחרים באין לו חובה וקטרת נמי דבעי עצים בעי מלח ולקמן נמי אמרינן בראשו של מזבח ששם מולחין הקטרת והקומץ:

הפרט - מנחתך:

עצים אין מקבלין טומאה - ואע"ג דעצי מערכה מקבלין טומאה כדאמרינן בפרק שני דפסחים (דף לה.) והבשר לרבות עצים ולבונה ההיא מדרבנן הוא משום חיבת הקדש וקרא אסמכתא בעלמא דהא עצים בעלמא לא מקבלי טומאה:

דם שבשלו - בין דחולין בין דקדשים ואכלו אינו עובר עליו דהא לא חייבה תורה אלא על הדם הראוי לכפרה ודם קדשים משבישלו לא חזי למילתיה ונפק מתורת דם ומליח הרי הוא כרותח:

מהו דתימא מישדא בה משהו למצוה בעלמא - ומשום ההוא משהו לא נפיק מתורת דם:

הקפה - כמו (שמות טו) קפאו תהומות:

(קפה באור) - ואכלו חייב משום דם או חלב:

בחמה - הדרא לכמות שהיה צלולה לכך חייב:

דם שקרש - קא סלקא דעתך ואפילו דחולין:

כאן בחטאות החיצונות - הא דקתני הקפה את הדם בחמה ואכלו חייב והוא הדין לשל חולין הואיל ואכלו לכפרה בקדשים:

והא דאמר זעירי אינו עובר עליו בחטאות הפנימיות - כגון פרים ושעירים הנשרפים וטעמא מפרש לקמן:

הלכך - דאמרת אמרינן הואיל וכנגדו ראוי:

דם חמור - אע"פ שאינו ראוי לקרבן ואיכא למימר דלא חייבה תורה כרת אלא על דם הראוי לקרבן אלא אפילו חמור דאין קרבן בטמאין אפילו הכי חייב:

חוצץ - לענין טבילה:

סריך - שמתחיל להתייבש ולהדבק קצת חוצץ:

לא סריך - שכשתולין בו אצבע נמשך והולך חוט ממנו (ופוסק הדם):

תבונהו - מפרש לקמן:

מי מלח - מוריס:

שאינה שובתת - שמצויה בקיץ ובחורף ומלח סדומית והים משליכה לאגפה:

איסתרוקנית - מן הקרקע נעשית ובידי אדם:

מכל שהוא - בין סדומית בין אסתרוקנית:

מכל מקום - ואפילו מחוץ לארץ: סדומית דקה אסתרוקנית גסה:

יכול יתבוננו - יתן מלח הרבה כתבן בטיט:

כבנין - מלח הרבה שורה על שורה:

נותנת טעם [כבינה] - באדם:

תקריב בשבת ובטומאה - אם קרבן ציבור הוא ואשמועינן דמליחתן עבודה היא ודחי שבת וטומאה כשאר עבודות:


וכן לקדרה - אין צריך למולחה יותר:

שעל הכבש כו' - שנופל שם כשמולחין (את הקומץ) את האברים כדאמרן לקמן בשלשה מקומות נתונה:

אין מועלין בו - דשוב אינו ראוי:

מאי קראה - דשעל גבי האבר מועלין דכתיב והשליכו עליהם הכהנים מלח והעלו אותם עולה אלמא דאבר עם מלחו שניהם קרויין עולה:

תנן התם - במסכת שקלים על שבעה דברים התנו ב"ד ואלו שנים מהם על המלח ועל העצים של קדש:

שהכהנים ניאותין בהן - נהנין מהן:

למלוח קרבנם - עולותם ומנחתם שהן מביאין:

לאכילת קרבנם - כלומר לאכילה המגיע לחלקם כגון חזה ושוק חטאות ואשמות שהיחיד מביא והן אוכלין:

מאי בעו התם - חולין בעזרה: הכי גרסינן יאכלו שיאכלו עמה כולה בתורת כהנים קא דריש (עמה כו') האי קרא והנותרת ממנה וגו' דכתיב ברישיה דקרא יאכלו אהרן ובניו ובסיפיה כתיב יאכלוה ודריש התם יאכלו שיאכלו עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מעוטה יאכלוה דסיפא שלא יאכלו עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מרובה:

לבונה מתוך ביתו - דכתיב (ויקרא ב) ונתן עליה לבונה והדר והביאה אל בני אהרן:

והביא עצים - דכתיב על העצים אשר על האש:

עצים משל ציבור - מפרש לקמן:

עצים ומלח נוהגים בכל הזבחים - מלח בא עם הקומץ בכלי:

ברית עולם - בלחם הפנים כתיב:

מה להלן משל ציבור - דכתיב מאת בני ישראל:

לא נצרכא - להתנות לבית דין שיהו כהנים מולחין קרבנם משל הקדש:

אלא לבן בוכרי - האומר אין כהנים חייבים בשקלים:

כל כהן ששוקל - שמביא שקלו ללשכה באדר:

אינו חוטא - מדקאמר אינו חוטא מכלל דלכתחילה לא מיחייב וטעמא מפרש במס' שקלים דכתיב כל העובר על הפקודים ושבט לוי לא נפקד ואע"ג דאיכא למימר הא מייתי חולין לעזרה אפילו הכי אינו חוטא כדמפרש לקמן:

כל כהן שאינו שוקל חוטא - בשקלים מפרש טעמא דכתיב זה יתנו זה בגימטריא שנים עשר שבטים והיינו שבט לוי וכל העובר מפרש התם כל העובר בים סוף:

לעצמן - להנאתן וקא פריך ולבן בוכרי כו':

סד"א וכו' - והשתא מפרש לא נצרכא דלעיל:


כי זכי להו רחמנא - לשכה למלוח קרבנם משל הקדש לישראל הוא דזכי להו משום דאית להו לשכה כלומר שהם נתנו השקלים בלשכה שמהן נקנה המלח אבל כהנים שאין חייבין לשקול לא להכי איצטריך תנאה:

חדתי - לר' אלעזר בן שמוע בעינן חדתי:

הכא נמי בחדתי - שעדיין לא נשתמש בהן ארונה:

עיזא - עז של ברזל נותנין עליו להכבידו:

עיזא דקורקסא - קורקסא נסר גדול מלא יתידות:

דדיישי דישא - שנותנין אותו על התבואה וקושרין בו שוורים ומושכין אותו ונידושת התבואה:

מאי קרא - מוריגים לצורך דישה דכתיב מורג וכתיב תדוש:

חרוץ - יפה ומצמיד:

מתני' במנחת כהנים כשרה - שהרי כולו כליל כמותו: ר' יהודה אומר אם נתערב הקומץ במנחת נסכים ומנחת כהן משיח פסולה. לפי שהקומץ דמנחת נדבת ישראל בלילתו עבה לוג לעשרון: ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים בלילתן רכה שלשה לוגין לעשרון דכתיב במנחת נסכים בלול ברביעית ההין שמן ויליף חביתין מינה שלשה לוגין לעשרון בפ' התכלת (לקמן נא.):

והן בולעות זו מזו - הקומץ בולע ממנחת נסכים והוה ליה ריבה שמנה ומנחת נסכים נמי פסולה דהוה ליה חיסר שמנה והאי דקתני פסולה ולא קתני פסולות משום דכולה מתניתין בלישנא דחדא מנחה איירי ורישא נמי הכי תנא נתערב קומצה בקומץ חבירתה כשרה והוה ליה למיתני כשרות:

אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה - שנפלה זו בצד זו ונשאר מזו כדי קומץ שלא נתערב כשרות ואם לאו פסולות דאמר בתורת כהנים מסלתה ולא מסלת חבירתה:

לא יקטיר - אפי' כל המעורבת דאין הקטרה מצוה אלא בקומץ ומקמץ נמי לא מצי קמיץ שני קומצים דדלמא בכל קומץ וקומץ יש מזה שנתערב וליכא קומץ שלם מחמת מנחה:

ואם הקטיר - כל המעורבת היא לא עלתה לבעלים דהא לא נקמצה ואין מנחת נדבה נתרת בלא קמיצה:

נתערב קומצה בשיריה - לא יקטיר את כולה משום דשירים אסורין להקטיר דכתיב לא תקטירו ממנו אשה לה' (ויקרא ב) כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו:

גמ' דם - דקדשים:

כשר - לזריקה:

נתערב ביין - שהוא אדום:

רואין אותו כאילו הוא מים - ואם היה מים והיה מראית הדם ניכר ביניהם כשר:

בדם הבהמה - של חולין:

רואין אותו - את של חולין:

אין דם מבטל דם - וכשר:

הדבר ידוע כו' - אפילו הכי קרי ליה אכתי נמי דם שעיר ואף על פי שנתערב בו דם הפר כדאמרינן במסכת יומא (דף נג:) עירה דם הפר לתוך דם השעיר:


מכאן לעולין כו' - והני דמים דמתני' דזבחי' עולין נינהו ולא מבטלי אהדדי:


מין במינו - שמן ושמן:

ודבר אחר - סולת:

סלק את מינו - שמן דקמץ משום נדבה כמי שאינו ונמצא סולתו של קומץ רבה על שמן הנבלע בו ומבטלה:

ששמנו - שנתן עליו שמן לאחר שקמצו:

הוא עצמו - כלומר תחילת מצוה שישפשפנו לקומץ בשירי מנחה אחד מן הלוגין וכל שכן דאם שמנו כשר:

שלא יקבע לה שמן - בעוד שלא נקמצה אבל לאחר קמיצה אם שמנה קצת כשר:

יקריב - דרבנן לטעמייהו דעולין אין מבטלין זה את זה:

רבי יהודה אומר לא יקריב - ואפי' רבנן לא אמרי יקרב אלא משום דעולין אין מבטלין זה את זה והיכא דאיתיה אמנחת נדבה שדינן ליה אבל אם נפל שמן בקומץ דחוטא אפילו לרבנן לא יקרב:

מנחת נסכים של פרים ואילים - חריבה לגבי מנחת נסכים כבש דכבש הוי שלשה לוגין לעשרון דכתיב בפרשת שלח לך סלת עשרון בלול ברביעית ההין שמן והין שנים עשר לוגין ושל פרים ואילים שני לוגין לעשרון דכתיב בפר בלול בשמן חצי ההין דהיינו ששה לוגין ושלשה עשרונים סלת ובאילים סלת שתי עשרונים בלול בשמן שלישית ההין והיכא דנתערבה מנחת פרים במנחת כבשים התם ודאי לא יקרב משום דנמצאת העבה רכה אבל קומץ דמנחת חוטא דאיערב בקומץ דמנחת נדבה יקרב:

פרושי קמפרש - והכי קאמר מנחת פרים בשל כבשים דהיינו חרב שנתערב בבלול דבלועין זה מזה אפי' הכי לרבנן יקרב דאין עולין מבטלין זה את זה:

רבי יהודה אומר לא יקרב - דשאינו מינו רבה עליו ומבטלו:

על גבי עצים - והניח הקומץ עליו:

מהו - מי הוי חסר קומץ או לא מי אמרינן חבורי עולין מה שהוא מחבר השמן לקומץ שחוזר ונותן הקומץ על העצים:

כעולין דמו - כאילו הוי השמן מובלע בקומץ וכשר או לאו כעולין ופסול:

המעלה - בחוץ:

עולין - בשר חבורי עולין עצם: שמן לאו מין סלת היא:

עצם אי פריש - כגון פוקעין לאו מצוה לאהדורי בפרק גיד הנשה (חולין צ.) הלכך לאו כעולין דמו לשון אחר קומץ שמיצה שמנו על גבי עצים מהו מי בעיא להקטיר עצים עם קומץ או לא חבורי עולין שמן שמחבר לקומץ כעולין דמו ואם אינו מקטירו הוי כקומץ חסר או לא כעולין ולא איכפת לן:

מתני' שתי מנחות כו' - כבר פירשתי למעלה (דף כב.):

גמ' נבילה בטלה בשחוטה - אם יש שתי חתיכות (אחת) שחוטה ואחת נבילה ואין ידוע איזוהי בטלה בהן שאם נגע באחת מחתיכות אינו טמא דאמרינן שחוטה היא:

שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה - והוה ליה מין בשאינו מינו ובטל לדברי הכל:

ושחוטה אינה בטילה בנבילה - אם יש שתי חתיכות נבילה ואחת שחוטה ביניהן אינה בטילה ואם נגעה אחת מהן בתרומה אינה נשרפת עליה אלא תולין דשמא זו היא השחוטה:

שאפשר לנבילה שתיעשה שחוטה - לקמיה מפרש טעמא דרב חסדא דאזיל בתר מבטל והואיל ואי אפשר לרוב להיות כמועט הוי כמין בשאינו מינו ולא אזלינן בתר בטיל דאף על גב דאפשר למועט להיות כמרובה הוי כמין בשאינו מינו:

פרחה טומאה - דכתיב (דברים יד) לגר אשר בשעריך תתננה ואמרינן בבכורות (דף כג:) הראויה לגר קרויה נבילה:

כל שאפשר לו - לבטל דהיינו מועט להיות כמוהו של מבטל אינו בטל הלכך נבילה אינה בטילה בשחוטה אבל שחוטה בטילה בנבילה דאי אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה ואם נגעה אחת מן החתיכות בתרומה נשרפת עליה דרבי חנינא אזיל בתר בטיל:

הא מין במינו בטל - הלכך בין נבילה בשחוטה בין שחוטה בנבילה בטלין:


בתר חזותא אזיל - דקאמרי' לעיל אין דם מבטל דם ואע"ג שא"א לה להיות כזה ה"נ אזיל בתר חזותא והואיל ושניהם מין (כשר) אין בטלים זה בזה:

בטלות זו בזו - ורבי חנינא ורב חסדא מפרשי טעמא דרבי חייא ובהא פליגי דרב חסדא סבר נבילה בשחוטה א"ר חייא ולא שחוטה בנבילה ורבי חנינא מפרש איפכא:

לעולם אליבא דרבי יהודה כו' - ואי קשיא גבי דמים דא"ר יהודה לעיל אין דם חולין מבטל דם קדשים בשלמא לרבי חנינא הכא אפשר לקדשים להיות כמבטלין כחולין שכשילין לילה אחד יצא מקדושתו כחולין אלא לרב חסדא ליבטל דהא אי אפשר לחולין להיות כקדשים וה"ל מין בשאינו מינו לרב חסדא והוי דלא כר' חייא:

הוה ליה שירים - מה שנשתייר ממנחה זו ולא מבטלי שירים דהך מנחה לטיבלא דאידך מנחה מה שנתערב שאין ניכר דלהוי ליה כמנחה שחסרה קודם קמיצה אלא תיהוי קמיצה לאידך:

עולין הוא דלא מבטלין - ושירים לאו עולין נינהו:

לימא דלא כרבי חייא - דאמר לא אמר ר' יהודה דאין בטל אם לא היכא דאפשר למיהוי כוותיה ואמאי דלא מבטל ליה טיבלא לשירים דתיהוי כריבה סלתה לא מצי למפרך לרבי חנינא דנימא מהכא דבתר מבטל אזלינן דאי בתר בטל אזלינן שיריים מי הוו טיבלא דאי נמי בתר בטל אזלינן וטיבלא מבטל לשיריים לא הוה ריבה סלתה דבטל כמאן דליתיה דמי ולא אייתר ליה:

הקטרה בשירים - כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' (ויקרא ב) ואמרינן כל שממנו לאשים דהיינו שירים הרי הוא בבל תקטירו אלמא איכא הקטרה בשירים:

אין הקומץ מבטל את חבירו - דהא אפי' רבי יהודה מודה דלא פליג רבי יהודה במתני' אנתערב קומצה בקומץ חבירתה:

הקומץ שנתערב - מתני' היא וכבר פירשתיה למעלה:

דכל פורתא ופורתא חזי למקמץ מיניה - אי לא נתערב:

לא יקטיר - דאין מצות הקטרה אלא בקומץ:

תיבלה בקצח - לעיסת פסח:

הוו ליה כתבלין - כלומר יצאה מתורת מצה בתבלין:

דיקא נמי דקתני מצה היא - אלמא רובה מצה:

ביסא - כלי ששם בוללין מנחה:


והניחו בביסא - ואלו שני החצאין אין נוגעין זה לזה:

מהו - מי נטמא חבירו או לא:

כי תנן - בפרק חומר בקודש (חגיגה דף כ:) הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש שאם נגע טבול יום במקצתו פסל את כולו:

ה"מ דנגעי אהדדי כו' - להכי נקט טבול יום משום דאין טומאתו חמורה לעשות ראשון ושני דאי טומאה אחרת ל"ל צירוף הא מטמא אותו הטמא את הכלי והכלי מטמא את השאר:

מי תנן כלי מחבר - הוה משמע דנגעי אהדדי והכלי מחברם כאילו הוי חד ואם נטמא זה נטמא זה מצרף משמע דאין נוגעין וזה מצרפן להיות אחד:

הושיט - חצי עשרון אחד לבין הנך חצי עשרון:

מהו - אם נגע טבול יום בזה מהו שיטמא אותן שנים:

אין צריך לכלי - כגון האי חצי עשרון שלישי דאין צריך לכלי דהא אינו מצטרף עם אלו למנחה אחת אין הכלי מצרפו וטהורים הראשונים:

הושיט טבול יום כו' - באוירן ולא נגע לא בהן ולא בכלי:

צירוף כלי דאורייתא - דאמרינן (חגיגה דף כג:) כף אחת הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת לא שנא לחומרא כגון טומאה ול"ש לקולא כגון קמיצה דהוי כאילו נוגעין וקמיצה מעלייתא היא:

או דרבנן - ולחומרא ולא לקולא:

מזו בפני עצמה - משמע שעומד מזו בצד הכלי כדי קומץ שאינו מעורב וכן בזו:

הך דמערב הא לא נגע - בקומץ וקתני כשרות אלמא צירוף דאורייתא:

אמר רבא דילמא - לאו דקאי קומץ בפני עצמו:

בגושין המחולקין העשוין כמסרק - גופי המנחה מחולקין מראש האחד מזו כדי קומץ ומזו כדי קומץ אבל בראש האחד נוגעין כמסרק זה שמצד אחד מחובר ומצד אחד שיניו מפוזרות:

מאי הוי עלה - דשני חצאים מחולקים מהו לקמוץ מזה על זה משום צירוף כלי:

והרים ממנו - בקומצו:

דומיא דב' כלים - כגון דאין נוגעין זה בזה:

כגון קפיזא בקבא - שחקק מדה קטנה בתוך מידה גדולה ונותן בפנימי חצי עשרון וחציו בחיצון דאע"ג דעריבי שני החצאין מעילאי בגודש הכלי:

כיון דמפסקי מחיצתא מתתאי - דאין עירוב הגודש עירוב הואיל ואינו באויר הכלי ובהא דייקינן הא כלי אחד דומיא דהאי שהוא בשני כלים כשר:

כגון עריבת - ארובה של תרנגולין ומחיצה נמוכה באמצעית כדי לחלוק בין מים למורסן ואותה מחיצה נמוכה ואינה מגעת לשפת העריבה הילכך לאו הפסק הוא דנגעי למעלה מן המחיצה שני החצאין באויר הכלי אבל הכא גבי ביסא דחלוקין הן לגמרי לא:

צירוף כלי וחיבור מים מהו - כלומר חצי עשרון שנטמא בצירוף כלי מהו שיטמא אחר בחיבור מים כגון אם יש שני חצאי עשרון בכלי ואין נוגעין וחצי עשרון יש חוץ לכלי וחיבור מים כגון נצוק או צנור מחבר את של חוץ לכלי ומה שבתוך הכלי ונגע טומאה בזה שבכלי שאינו נוגע במים ונטמא חבירו משום צירוף כלי:

מהו - שיטמא את של זה בחיבור מים:

ה"מ דגואי - לאותו שבכלי מהני ולא לשל חוץ:

מחבר - וטמא החיצון:

חיבור מים וצירוף כלי - כגון אם נטמא החיצון ונטמא זה שבכלי בחיבור מים:

מהו - שיטמא זה את האחר משום צירוף כלי מי אמרינן דלא מהני צירוף אלא לטומאה שאירעה בתוך הכלי או לא אמרינן:

ונטמא אחד מהן - ואח"כ הניח לשניהם בביסא ואין נוגעין דלההיא ודאי לא מהני צירוף שיחזור זה ויטמא את זה שהרי לא היה בכלי בשעת טומאה (אלא אם כן) חזר טבול יום ונגע בטמא מהו שיקבל טומאה זו כדי לפסול חבירו:

הא שבע ליה טומאה - ראשונה ולא יקבל עוד טומאה אחרת:


מדרס - ששכב עליו זב:

ועשאו וילון - פרשו לפני הפתח וקבעו שם:

טהור מן המדרס - ולא יטמא עוד אדם שהרי אין עשוי למדרס וכל שאינו ראוי למדרס אינו טמא מדרס דאמרינן במסכת חגיגה (דף כג:) מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו אבל טמא מגע מדרס לטמא אוכלים ומשקים כמי שנגע במדרס:

אלא - להכי מהני ליה וילון שאם נגע בו זב קודם שעשאו וילון והיו עליו שתי טומאות מדרס ומגע עכשיו טהור מן המדרס מלטמא אדם או כלים ונשארה עליו תורת מגע לאוכלין ומשקין:

כי נגע בו זב מיהא טמא - נמי טומאת מגע אפי' לבסוף לאחר שנטמא מדרס חלה טומאת מגע להאי עניינא שכשיעשנו וילון ויטהר מן המדרס תחול עליו טומאת מגע:

ואמאי נימא הא שבע ליה - טומאת מדרס:

דילמא מקמי מדרס - נגע בו ואח"כ דרס עליו דהכא ליכא למיפרך הא שבע ליה משום דטומאה אחרינא חמורה מן הראשונה וחלה עליה אבל הכא גבי עשרונות דאידי ואידי ראשונה ושניה קלה היא דבין זו ובין זו טומאת אוכלין היא ולא חיילא שניה כלל:

אלא מסיפא - נפקא דלא אמר שבע לה טומאה:

תחתון טומאת מדרס - שאפילו י' מצעות תחתיו כולן מטמאות מדרס:

מגע מדרס - משום דנגע בעליון ונפקא מינה שכשיעשנו לתחתון וילון ויטהר מן המדרס עדיין יהא טמא טומאת מגע:

לימא שבע ליה - טומאת מדרס:

הכא בזה אחר זה - גבי חצאי עשרונים:

אבוד וראשון מצטרפין - ונטמא הראשון מחמת זה בצירוף כלי:

מופרש - שהפריש תחת זה אינו מצטרף לפסול עמו שהרי לא הופרש ע"מ להצטרף עם האבוד שהרי שניהם אבודים:

בני ביקתא דהדדי - בני בית אחד הן שכולן מכח מנחה אחד באו:

ביקתא - בי עקתא בית צר:

קמץ מן הראשון שניהם האחרים אין נאכלין - שהרי שניהם נזקקין לקומצו של ראשון וקומץ אינו מתיר אלא עשרון אותו חצי שהופרש ממנו ואחד מן החצאין הללו וכיון דלא ידע איזהו לא נאכל לא זה ולא זה:

ושירי' דידיה - דאותו חצי עשרון ראשון שהופרש ממנו הקומץ:

והא איכא דנקא דקומץ דלא קריב - דהא תילתא דהאי קומצא אינו חשוב מחמת חצי עשרון השלישי הוא שהרי שלשתן הוזקקו לקומץ זה הילכך הוי האי קומץ חסר תילתא דמטי דנקא לכל חד משני חצאי עשרונים המכשירים את המנחה דנקא ששית דנקא קומץ לכל חצי עשרון מן השנים שהמנחה נכשרת בהן:

אמר רב אשי - הנך תרתי פירכי לאו פירכי דכיון דלא קמץ אלא מן האחד קמיצת המנחה בדעתא דכהן תליא וכהן כי קמץ אדעתא דעשרון חד הוא דקמץ הילכך קומץ קרב שירי ראשון נאכלין והשנים אינן נאכלין משום דאין לעמוד על סופו איזה מהן נצטרף עם הראשון בדעת הכהן להיות ניתר בקומץ:


מתני' הציץ מרצה - והמנחה כשירה והשירים נאכלין:

גמ' הא אינו נושא אלא עון טומאה - הואיל ויש בה צד קל:

שהותרה מכללה בצבור - דכתיב בתמיד (במדבר כח) במועדו אפילו בטומאה:

מכללו בבמה - מכללו שנאסר יוצא במשכן הותר בבמות נוב וגבעון דאין שם קלעים ויוצא דנאסר במשכן מפרש בכיצד צולין (פסחים דף פב.) [מקרא] מדוע לא אכלתם את [החטאת] במקום הקדש:

ואימא עון שמאל - דלכתחילה בעינן ימין כדאמרינן בפרק ראשון (לעיל דף י.) כ"מ שנאמר אצבע כו':

ביום הכפורים - נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו:

אמר קרא עון - ונשא אהרן את עון משמע שיש בו עון לכתחילה בכל מקום ודחיתי לעון בצבור מפני כבוד צבור ביחיד הציץ מרצה:

לאפוקי שמאל - דאין בה שום עון דהכי הוא הכשר מצותו:

רב אשי אמר - לא מצית אמרת ציץ מרצה על עון שמאל:

דאמר קרא עון הקדשים ולא מקדישים - עון התלוי בכהנים שחייבין לעבוד ולקדש קומץ בימין ועבדו בשמאל אינו נושא:

לא ירצה - בשור ושה שרוע וקלוט וגו' (ויקרא כב):

לא לרצון - כל אשר בו מום לא תקריבו וכו': והאי שוגג ומזיד מפרש לקמן אהייא קאי אי אזריקה אי אטמא:

ובעובד כוכבים - עובד כוכבים ששילח קרבנו ונטמא הדם דאמרינן בפרק אלו מנחות (לקמן דף עג:) איש איש מבית ישראל אשר יקריב קרבנו מה ת"ל (קרבנו) איש איש לרבות את העובדי כוכבים שנודרין נדרים ונדבות כישראל:


שוגג - קסבר אין קרבנות מקבלין טומאה אונס שנטמא בעל כרחו אבל מזיד ורצון חדא מילתא היא אלא איידי דתנא אונס תנא רצון:

לא הורצה - דכתיב והיה על מצחו תמיד לרצון להם (שמות כח) ולא לעובדי כוכבים:

ורמינהו כו' - אלמא ציץ מרצה אמזיד דיחיד:

בשוגג תרומתו תרומה - דאמרינן בכמה דוכתי (ב"מ דף נו.) ולא תשאו עליו חטא אם אינו קדוש נשיאות חטא למה מכאן לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה:

במזיד אין תרומתו תרומה - דרבנן קנסוהו משום דהזיד ופליגי בה אמוראי ביבמות בפרק האשה איכא למ"ד אין תרומתו תרומה לתקן את השירים אבל תרומה הוי:

דמרצה ציץ על אכילות מי שמעת ליה - דמוקמת להך ברייתא בתרייתא אליביה דקתני בה הציץ מרצה על אכילת טומאת בשר דהיינו אכילות להכי נקט אכילות דאעולין כ"ע מודו דציץ מרצה דקתני בריש ת"כ ונרצה לו לכפר עליו בדם דכתיב (ויקרא יז) כי הדם הוא בנפש יכפר אין לי אלא דם טהור טמא מנין ת"ל (שמות כח) ונשא אהרן וגו' והוא בדם קמיירי דכתיב (שם) לרצון להם והכא כתיב ונרצה מה הכא דם אף התם דם ואין לי אלא דם מנין לרבות כל העולים ת"ל לכל מתנות קדשיהם וגו' (שם):

יכול בשר שנטמא לפני זריקת דמים - ואכלו לפני זריקה בטומאת הגוף יהו חייבין עליו כרת ובתורת כהנים מצאתי לשון נקיה יכול יהו חייבין משום טומאת הגוף לפני זריקה ובבשר טהור קמיירי:

ושאינו ניתר לטהורין - כגון אם אכל אפילו בשר טהור בטומאת הגוף קודם זריקת דם עדיין לא היתה ניתרת לטהורים דזריקה היא המתרת:

או אינו אלא - הכי דרשינן שאינו נאכל לטהורין אין חייבין משום טומאת הגוף אף שניתר לטהורין:

ואוציא את הלן ואת היוצא - לאחר זריקה שאע"פ שניתר בזריקה הואיל ועכשיו אירע בו פסול לא יהו חייבין עליו האוכלו בטומאה:

היינו לן - ואמרת לעיל דחייבין עליו משום טומאת מזבח ולא כל הזבחים:

אחר שריבה הכתוב ומיעט - כלומר הואיל ומצינו ריבוי ומיעוט:

אמרת מרבה אני לן ויוצא - שהיתה להן שעת הכושר שהרי היתה זריקתו כשירה: וא"ת בשר שנטמא לפני זריקה ואכלו בטומאת הגוף לאחר זריקה מפני מה חייבין עליו. הא לא היתה לו שעת הכושר ואנן פיגול הוא דמעטינן דאין חייבין אבל נטמא אפילו קודם זריקה ואחר זריקה אכלו חייב:

שהציץ מרצה - למיהוי זריקה מעלייתא וניתר לטהורים קרינא ביה ואע"פ שלא נאכל:

נטמא - לפני זריקה הוא דחייב עליו האוכלו לאחר זריקה בטומאת הגוף:

יוצא לא - משום דלא הויא זריקה מעלייתא דאין הציץ מרצה על היוצא דלא היתה לו שעת הכושר:

מאן שמעת ליה דאמר אין זריקה מועלת ביוצא - למיהוי קרבן כשר רבי אליעזר היא בפ"ק דמעילה (דף ו:) דקתני בשר קדשי קדשים שיצא לפני זריקת דמים ר' אליעזר אומר מועלין בו ואפי' לאחר זריקה משום דאין זריקה מועלת לו להוציאו מידי מעילה:

אלא אמר רב חסדא לא קשיא - הנך מתניתא דלעיל הא דקתני במתניתא במזיד הורצה נמי ביחיד ר"א מדקתני דציץ מרצה על אכילות והא דתני לא הורצה רבנן:

דלא קניס - היכא דזריק דם טמא במזיד מי שמעת ליה:

א"כ אמאן תרמייה - להא דקתני הורצה:

טומאתו בין בשוגג - בין שנטמא בשוגג בין שנטמא במזיד הורצה אם זרקו בשוגג והא דתני לא הורצה אמזיד דזריקה קאי:


תא שמע דם שנטמא וזרקו כו' - קשיא לרב שילא דקתני אם זרקו במזיד לא הורצה:

מתני' כמדת רבי אליעזר - דאמר בפרק כיצד צולין (פסחים דף עז.) דם אע"פ שאין בשר ה"נ קומץ אע"פ שאין שיריים (בשיריה) כשרה להקטיר הקומץ:

כמדת רבי יהושע - דאמר (שם) אם אין בשר אין דם אם אין דם אין בשר:

גמ' והוא שנטמאו כל שיריה - הוא דאמר רבי יהושע דפסול להקטיר הקומץ:

קס"ד נטמא אין - כלומר בנטמאו שיריה הוא דאמרינן אם נשתייר מקצת שלא נטמא כשרה אפי' לרבי יהושע אבל אבדו קצת שיריה או נשרפו אמר רבי יהושע דפסולה הואיל וכולה בעינן קיים מדקא נקיט רב לשון טומאה ולא נקט נמי לשרוף ואבוד דמתני':

מאי קסבר - רב אי קסבר שיורא מילתא כו':

רישייהו - דנטמאו קתני במתני' ברישא:

כדתניא - רבי יהושע נמי מכשר היכא דאיכא שיור אפי' באבוד ושרוף:

זורק הדם - דקרינא ביה הבשר והדם:

כחצי זית בשר וכחצי זית חלב אין זורק - שאין אכילה והקטרה מצטרפין:

מנחה מאי עבידתיה - מאי זריקה איתא במנחה:

כגופא דזביחא דמיא - דתיהוי במקום בשר כאילו נשתייר בשר קמ"ל דלא:

מנהני מילי - דאם לא נשתייר בשר אלא חלב זורק את הדם:

דכתיב והקטיר החלב וגו' - רישיה דקרא הכי וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' לפני אהל מועד והקטיר החלב וגו' אלמא דמשום חלב זריק ליה לדם:

יותרת ושתי הכליות מנלן - דאם לא נשתיירו אלא הן זורק את הדם דחזינן לעיל דהכי הוא דקתני ובמנחה אפילו כולה (כליל) [קיים] כו':

לריח ניחוח - והקטיר החלב לריח ניחוח:

כתב רחמנא חלב - דמשמע דריח ניחוח לא מרבי אלא דומיא דחלב דמגופיה דזבח הוא:

מתני' שלא בכלי שרת - שלא קדש קומץ בכלי שרת דבתחילת מנחה ודאי לא פליגי דבעיא כלי כדאמרינן בפרק שתי הלחם (לקמן צו.) שאלו את רבי זו מנין כו':

גמ' בא לעובדה ביד - הקטרת קומץ שהיא במקום זריקה ביד שלא קדשו בכלי:

עובדה בימין כחטאת - שהוא עובד נמי זריקתה באצבע ובימין דכתיב ביה ולקח הכהן ומדמה באצבעו ואמרי' (זבחים כד:) כ"מ שנאמר אצבע וכהונה אינה אלא ימין אלמא מדאקשה לחטאת ש"מ דלא בעיא כלי ובלבד שיעבדנו בימין:

בשמאל כאשם - שזריקתו בכלי ולא ביד דאין לך טעון מתנת אצבע אלא חטאת בלבד דהכי אמרינן בזבחים (דף כד:) דלר' שמעון זריקה כשרה דתניא זרק בשמאל פסול ור' שמעון מכשיר משום דבשאר זריקת הקרבנות לא כתיב אצבע אלא כהונה ולר' שמעון כהונה בעיא אצבע:

בהמיינו - אבנט:

מקידה - כלי חרס:

הכל מודים בקומץ שטעון קידוש - וכי מכשר ר' שמעון בהקטר שאם נטלו מתוך כלי שרת לאחר שקדשו בו והעלהו בידו והקטירו כשר:

ועצים - עצי מערכה:

תיובתא דרבי יהודה - דאמר ביד עובדה בימין דהא הכא קתני אפי' ביד שמאל בלא כלי והא ודאי ר' שמעון היא דהא מכשר שלא בכלי שרת:

קמצו שלא מכלי שרת - שנתקדשה בו המנחה:

מכשירין במתן כלי - אפי' שלא בכלי שרת תיובתא דרב נחמן דאמר הכל מודים כו':

ממתן כלי ואילך - הולכה והקטרה לא בעינן כלי שרת:

תא שמע - לרב נחמן:

ונתן בשמאלו - בלא כלי יחזיר לימינו [כדאמרינן לעיל בא לעובדה] ביד עובדה בימין: בשמאלו


וחישב - כלומר אם חישב עליה כל זמן שהוא בשמאלו לאו מחשבה היא ולאו חיוביה כרת האוכלו שאין מחשבה פוסלת אלא במי שראוי לעבודה ושמאל בלא כלי לר"ש אינו כשרה כדאמרינן לעיל בא לעובדה ביד עובדה בימין:

פסלתו מתנתו - מה שניתן בשמאלו ושוב אין לו תקנה בחזרה:

מ"ט משום דבעי לקדושיה בכלי כו' ואספו שפסול - עוד להקדישן בכלי דאי לא הוי בעי עוד האי קומץ קידוש כלי לא הוה מפסיל דהוה כדם שנשפך מן הכלי על הרצפה ואספו שכשר כדאמרינן במס' יומא בפ' הוציאו לו (דף מח.) נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר:

לא בעו מתן כלי - דאי בעי לית ליה תקנתא בחזרה כדפרישית דהוה ליה כנשפך על הרצפה מן הצואר שפסול דנפקא לן מולקח מדם הפר דם מהפר יקבלנו וקידוש קומץ במקום קבלת דם ושמאל בלא כלי הרי היא כרצפה דכי אכשר רבי שמעון שמאל בקבלה לא הכשיר אלא בכלי:

לרבי יהודה מסייע ליה - דאמר כשעובדה ביד בעינן ימין הכא נמי קתני יחזיר לימינו:

לרבי ינאי לימא תיהוי תיובתא - דאמר אפילו בהמיינו וכל שכן בשמאל והכא קתני יחזיר לימינו:

דאמר כתנא דהקטר - דקתני לעיל הקטר חלבים ואברים כו' ומכשר עבודת קומץ בשמאל ואפילו ביד:

ולאו לצדדין קתני - כדתרצה רבי יהודה בריה דרבי חייא לעיל:

פעמים - חציו בראשונה וחציו בשניה ולא פעמי פעמים:

משני זיתים - הלכך האי דנקיט מתניתין פעמים דוקא נקט שתהא בכל הקטרה כזית ולא פחות דאין הקטרה בפחות מכזית:

ורבי יוחנן אמר יש קומץ בפחות משני זיתים - ואפילו הכי קתני מתניתין פעמים כשרה:

מאימתי מתיר כו' - דכתיב קדש קדשים מאשי ה' אין להן חלק אלא לאחר אשי ה' בת"כ:

משמשלה - במקצתה:

אין כבשן מעלה קיטור כו' - ובקומץ נמי כתיב והקטיר הלכך בעינן קיטור:

אמרי תלמידיך - תלמידיך אומרים משמיה דרב עמרם:

אין לי - אעל מזבח כל הלילה קאי:

מבוא השמש - אחר שבא השמש:

קומץ - ולבונה וכל הקרבנות דרכן ליקרב ביום דנפקא לן מביום צוותו בת"כ ולא יצא מאותו כלל אלא אברי עולה שהתירן הכתוב בלילה דכתיב (ויקרא ו) על מוקדה וגו':

אברים ופדרים - דדרכן ליקרב בלילה מהאי קרא גופיה נפקא בתורת כהנים:

עם בא השמש - קודם ביאת השמש ואי קשיא הא קיימא לן מנחתם ונסכיהם בלילה והכא תני ומנחת נסכים ביום תריץ הא מותיב לה בפ"ב דמסכת תמורה (דף יד:) ומשני כאן בנסכים הבאין עם הזבח כאן בנסכים הבאין בפני עצמן:

והא עם בא השמש לא משכחת דיצית האור ברובו - קודם שקיעת החמה ואי לא חשיב הקטרה עד שתצית האור ברובו איפסלו להו בשקיעת החמה:

לקלוט - שתהא מזבח קולטו שלא יפסל בלינה הויא משמשלה בו האור:

להתיר - שיריה לא הוי הקטרה עד שתצית בו האור ברובו:

ר' אלעזר מתני לה - כדקתני לעיל בקומץ ולבונה שמעלן מבוא השמש:

בפוקעין - בקומץ ולבונה הקופצין מתוך האור ונופלים מעלין אותן כל הלילה:

אפי' קרטין - שלמים וחשובין שבה:

אין מחזירין - ולעיל קתני קטרת ומוקי לה איהו בפוקעין:

תאכל - קרי ביה תעוכל:

עיכולי - פוקעין:

כי פשיט - כשהיה שונה:

על המזבח - תחת העצים:

בצידי המערכה -


אצל העצים על המזבח:

אליבא דמ"ד (על העצים) על בסמוך - בפ' שתי הלחם (לקמן דף צו.) במשנה פליגי ה"נ דכתיב על העצים על בסמוך:

מתני' מיעוטו מעכב את רובו - שאם חיסר כל שהוא פסול:

היין - שלישית ההין של איל ורביעית ההין לכבש וחצי ההין לפר וכן השמן בין דמנחת נסכים כשיעור ההין בין בלוג דמנחת נדבה:

גמ' מלא קומצו תרי זימני - בויקרא חד במנחת נדבה וקמץ משם מלא קומצו וחד במנחת חוטא וקמץ הכהן ממנה מלא קומצו חד למצוה וחד לעכב:

שאם חסר כל שהוא פסולה - דסלתה מריבויא דה"א [דריש]:

ככה - בנסכים ככה יעשה לשור האחד בפרשת שלח לך:

מסלתה ומשמנה - ומשמע שיהו שניהן והדר כתיב נמי מגרשה ומשמנה שיהו שניהן שנה הכתוב לעכב: גרש וסולת חד הוא אלא שגרש במנחת ביכורים וסלת בשאר מנחות:

על כל לבונתה ואת כל הלבונה - שנה הכתוב לעכב: מתני' במעשה יה"כ כתיב חוקה באחרי מות והיתה זאת לחוקת עולם וגו' וחוקה עיכובא:

הוייה - סלת תהיינה: בלחם הפנים כתיב מאשי ה' חק עולם ואכולהו קאי אסדרים ואבזיכין:

מתני' שתי חלות - עצרת:

שני סדרים - דלחם הפנים:

שני מינין שבנזיר - חלות ורקיקין בפרשת נשא:

ג' שבפרה אדומה - עץ ארז ואזוב ושני תולעת וצפורין במצורע:

שבע הזאות שבפרה - והזה אל נכח פני אהל מועד וגו':

שעל בין הבדים - ביה"כ כדאמרינן במס' יומא (דף נג:):

שעל הפרכת ומזבח הזהב - בין דיה"כ בין דפר העלם דבר בין דפר כהן משיח בויקרא: גמ' כן יעשה על תורת נזרו (במדבר ו) עיכובא:

חוקה - זאת חוקת התורה:

תהיה - הויא עיכובא:

לקיחה תמה - ארבעתן כאחד:

שלמי נזיר - ליו"ד קבין ירושלמיות סלת ולרביעית שמן כתודה בפ' התודה (לקמן עח.):

שאין לו - ד' מינין דלולב מעכבין:

אבל יש לו אין מעכבין - אפילו לא אגדן כאחד:

שנים מהן עושין פירות - דאתרוג ותמרים:

יהו זקוקים - כלומר כולן יהו כאחד:

בהרצאה - כשהן מתענין אין נענין עד שיהו כולן באגודה אחת צדיקים ורשעים דומיא דעושין ואין עושים פירות:

על הארץ יסדה - בזמן שאגודתו ביחד אז יסדה:

ועשה לפר כאשר עשה לפר חטאת - בפר העלם דבר כתיב שיעשו לו כאשר עשה לפר כהן משיח שלמעלה הימנו:

מה ת"ל - והלא כל מה שפירש לפר כהן משיח פירש לפר העלם דבר:

לכפול בהזיות - לשנות באזהרת הזאת הדם עליו:


שאם חיסר [אחת] מהן לא עשה כלום - אין לי אלא מתן שבעה דפרכת הוא דעיכבו שהן מתן שבע מעכבין בכל מקום כגון פרה אדומה ובהזאה דמצורע והכי מפ' לה בזבחים בפ' ב"ש (דף לט.) מנין לרבות במזבח הזהב שאם חיסר פסל אע"ג דשאר ד' מתנות דמזבח החיצון לא מעכבין כדאמרי' בשמעתא קמייתא דסנהדרין (ד' ד:) וכפר וכפר וכפר אפי' ג' מתנות ואפי' ב' ואפי' אחת ת"ל כן יעשה מרבינן כל עשיותיו שיעכבו מרישיה דקרא ועשה לפר (ועשה הא) דרשינן (אלא) לפר לרבות פר יה"כ ובשחיטת קדשים בפרק ב"ש פריך למאי הילכתא אי נימא לעכב פשיטא חוקה כתיב בה ומשני לה התם לשפיכת שירים דלא כתיבי בפר יה"כ ועוד מילי אחרנייתא כאשר עשה לפר לרבות פר כהן משיח שאם חיסר אחת ממתנותיו פסל החטאת לרבות שעירי עבודת כוכבים של ציבור כדכתיב בפרשת שלח לך וכי תשגו וגו' בעבודת כוכבים מדבר ואותן שעירים טעונין הזייה על הפרכת ועל מזבח הזהב דדרשי' בת"כ דהאי חטאת לרבות שעירי עבודת כוכבים:

הזאות דפרה - שלא לשמן פסולות דכתיב ביה חטאת היא:

שלא מכוונות - שלא כוון כנגד פתחו של היכל פסולות דכתיב בה חוקה ואל נכח:

ושבפנים - כגון דיה"כ ופר כהן משיח ופר העלם דבר ושעירי עבודת כוכבים:

ושבמצורע - בשער נקנור משמן של מצורע:

שלא לשמן פסולות - שבפנים חטאת נינהו של מצורע לקמיה מוקי' לה להתיר שלא עלו לו לשם חובה להכשירו בקדשים:

שלא מכוונות - בין מזרח למערב כשרות דלא כתיב בהו אל נכח:

הא רבי יהודה הא רבנן - בסיפא דמילתא מפרש לה:

ענוש כרת - דכל זמן שלא הביא כפרתו לא יצא מידי טומאתו נפקא לן מקראי דתניא איש (איש) אשר יטמא ולא יתחטא (במדבר יט) בדמים כלומר אם מאותן טמאים הוא שצריכין דמים ולא הביאם ונכנס למקדש ונכרתה אתה אומר בדמים או לא נתחטא במי נדה כשהוא אומר מי נדה לא זורק עליו הרי מים אמורין הא מה ת"ל ולא יתחטא בדמים להביא את המחוסר כפרה ואין צ"ל טבול יום דנפקא לן התם מעוד טומאתו בו ושאר כל הטמאין שחייבין:

וטהורין שנכנסו לפנים ממחיצתן - י"א אמה מקום דריסת רגלי ישראל:

להיכל כו' - אם נכנסו שם:

בארבעים - מכות משום דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו' (ויקרא טז):

מבית לפרכת - לפני ולפנים ששם ארון ואל פני הכפרת נמי היינו מבית לפרכת אלא שהלך עד לפני הארון בארבעים:

אל פני הכפורת - שהלך עד לפני הארון במיתה:

מבעיא - הא היכל בכלל מבית לפרכת דלא נכנס לשם אלא דרך היכל ומשעת ביאת היכל קם ליה במלקות:

לאו נמי לא - אפילו לאו נמי ליכא:

בין הקדש - היינו היכל:

אל פני הכפרת מבעיא - דמיחייב מיתה הא משעה שנכנס מבית לפרכת מיחייב מיתה ויש בכלל מבית לפרכת פני הכפרת:

למעוטי דרך משופש - כגון משובש שחתר החומה של לפני ולפנים ועשה פתח בדרום או בצפון ונכנס ולא נכנס בפתח שבמזרח שיהא פניו למערב א"נ נכנס בפתח וצידד באלכסון והלך לצדדין לא מיחייב דאל פני בעינן שיהו פנים אל פנים מזרחי של כפרת. משופש כמו משובש דפי"א ובי"ת מתחלפין דכתיב (ישעיהו יג) נשפה וכתיב (ישעיהו מ) נשבה בו:

זה בנה אב - הקישה אב ומלמד לכל פני שבתורה דקדים הן כי היכי דבהאי פני כתיב קדמה והשתא מפרש להאי דאמרן לעיל הא ר"י הא רבנן:

לרבי יהודה דאמר אל פני הכפרת דוקא - דבמיתה ומבית לפרכת לאו דוקא ה"נ אל נוכח דוקא הלכך שלא מכוונות פסולות ולרבנן מדאל פני לאו דוקא ה"נ אל נכח לאו דוקא הלכך כשרות:

על נמי דוקא - בתמיה כלומר על פני הכפרת דיה"כ מי הוי דוקא דאי דוקא הוא מקדש שני דלא הוי ארון וכפרת דאמרינן במסכת יומא (דף נב:) דיאשיהו גנזו ה"נ דלא מזה והא אמרינן במסכת יומא (שם) דמזה:

מקום המקודש לקדש - ארון על מקום הארון מזה אפילו ליכא ארון:


הא דקאי כהן מזרח ומערב ואדי - ואם עמד כהן בפניו למערב ואחוריו למזרח והזה שכך מצותו אפילו אינם מכוונות כנגד הפתח כשרות והא דתני פסולות דקאי צפון ודרום שלא כמצותו ואדי:

והתניא בין שלא לשמן כו' כשרות - אדמצורע קאי:

ר' אליעזר דמקיש אשם לחטאת - ואפילו אשם דמצורע פסול שלא לשמה:

וכי - אשם הלמד בהיקש מחטאת דליהוי פסול שלא לשמו חוזר ומלמד בהיקש על הלוג דליהוי פסול שלא לשמו והא קיימא לן בפ' איזהו מקומן (זבחים דף מט:) דאין למידין למד מן הלמד בקדשים: היקש דחטאת ואשם דכתיב (בחטאת) (ויקרא ז) כחטאת כאשם תורה אחת להם וקא יליף ר' אליעזר מה חטאת שלא לשמה פסולה דאפילו רבנן מודו אף אשם נמי פסול: היקש דאשם מצורע ולוגו דכתיב (שם יד) כבש אשם לתנופה וגו' סיפיה דקרא ולוג שמן:

לרצות - להזות לעלות לשם חובה ולהתיר מצורע בקהל פסול שלא לשמן והא דתני כשרות להכשיר דהזאותיו כשרות להכשיר שירי הלוג באכילה דשירי לוג מצורע נאכלין כדאמרינן בפ' אלו מנחות (לקמן דף עג.) וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש לכל קרבנם (במדבר יח) לרבות לוג שמן של מצורע וכתיב בתריה בקדש הקדשים תאכלנו בפרשת ויקח קרח:

מתני' שבעה קני מנורה - כדכתיב וששה קנים יוצאין מצידיה (שמות כה) והמנורה עצמה שבאמצע היא השביעית כזה:

שבעה נרותיה - בראש של קנה וקנה היה נר אחד כעין בזך ושם נותנין השמן והפתילות:

שתי פרשיות שבמזוזה - שמע והיה אם שמוע:

כתב אחד - אות אחת מעכבין זו את זו דכתיב (דברים ו) וכתבתם כתיבה תמה ושלימה ובתפילין כתיב הויה (שם) והיו לטוטפות:

ד' פרשיות שבתפילין - שמע (שם) והיה אם שמוע (שם יא) קדש לי כל בכור (שמות יג) והיה כי יביאך (שם) שבצידה דבכולהו כתיב ולטוטפות או ולזכרון בין עיניך:

גמ' הויה כתיב בהו - כפתוריהם וקנותם ממנה יהיו (שם כה):

מן העשת - עשייתה חתיכה שלמה ומכה בקורנס עד שיצאו ממנה כל כליה:

מן הגרוטאות - זהב שבור:

מקשה - משמע חתיכה אחת כדמתרגמינן נגיד משוך שנמשך הכל מחתיכה אחת מקשה משמע דבר המוכה ונהלם כדכתיב (דניאל ח) וארכבתיה דא לדא נקשן:

משאר מתכות נמי תיפסל - דהא כתיב זהב טהור וכתיב הויה לעכב:

אמר קרא תיעשה - המנורה משמע תיעשה מ"מ לרבות שאר מתכות:

ואימא לרבות גרוטאות - דכתיב מקשה והדר תיעשה מ"מ:

אמקשה כתיבה הויה - הויה סמוכה למקשה יותר מלזהב:

ומשני מקשה מקשה כתיב - תרי זימני בויקחו לי תרומה לעכב:

וקפריך זהב זהב נמי תרי זימני כתיב - ואימא לעכב: ומשני האי מאי אי אמרת בשלמא דגרוטאות פסולות ושאר מתכות כשרות. דאמרינן מקשה מקשה דויקחו לי תרומה לעכב:

היינו - דאיצטריך זהב זהב דויקחו לי תרומה ומקשה מקשה דבהעלותך לדרשה אחריתי דשמעינן מינה נמי דמשאר מיני מתכות נמי כשירה כדדרשינן לקמן:

באה זהב באה ככר שאינה באה זהב - שהביאה משאר מיני מתכות אינה צריכה לבא ככר אלא או פחות או יותר אלמא משאר מיני מתכות שמעינן דכשרה אלא לדידך זהב זהב: מקשה מקשה למה לי:

אינה באה גביעין - אינה צריכה לבא גביעים כפתורים ופרחים:

פמוט - מנורה קטנה:

וזה מעשה המנורה - דבהעלותך:

מקשה - דסיפא עד ירכה ועד פרחה מקשה היא:

כסף והויה - שתי חצוצרות כסף מקשה תעשה אותם והיו לך וגו' (במדבר י):


אלא - אתי האי לך אי למ"ד בשמעתא קמייתא דמס' יומא לך משלך אי למ"ד כביכול אם היה אפשר להיפטר צבור בשל יחיד בשלך הייתי רוצה יותר משלהם:

שאני התם - גבי חצוצרות דאמר קרא לך לך תרי זימני:

בעץ - בדיל דמתרגמינן אבצא:

גסטרון - לייטו"ן ל"א מיט"ל:

מאי דעתך - דקאמרת דרבי יוסי ברבי יהודה מכשיר בשל בעץ ופסל בשל עץ:

א"ל - רב פפא לרב יוסף בין למר ובין למר רבי ורבי יוסי בר"י כללי ופרטי דרשי כדאמרינן לקמן ועשית מנורת כלל זהב טהור פרט מקשה תיעשה מכל מקום חזר וכלל:

מה הפרט מפורש - זהב [שהוא חשוב] אף כל דבר חשוב כגון כסף אבל אבר ובעץ לא:

א"ל - רב יוסף לרב פפא סמי דידך הסר משנתך שאתה שונה דר' יוסי פוסל בשל עץ ורבי נמי מכשיר בשל אבר ובעץ:

ועשית מנורת כלל - דמשמע מכל דבר:

של חרס - שהוא פחות מכל הכלים ואינו ראוי אפילו למלך בשר ודם:

לא ס"ד - דהוי דידך מתרצא דאמר ר' יוסי פוסל בשל עץ:

אין לו זהב - למנורה:

תבנית היכל - למדת אורך ורוחב וקומה שתהא דומה לו בשלשתן:

אכסדרה - אין לה מחיצה רביעית וכן אולם:

כנגד אולם - שהיה רוחבו [עשרים וגובהו ארבעים] כדאמרינן בשמעתא קמייתא דעירובין (דף ב.):

אבל עושה - המנורה של חמשה או של ששה קנים או של שמנה דאינו דומה למנורת מקדש ששם היה שבעה קנים:

ושל שבעה קנים לא יעשה ואפילו של שאר מיני מתכות - שאינו זהב משום דדומה לשל מקדש שאף הוא כשר בשאר מיני מתכות:

אף של עץ לא יעשה - שהרי הוא כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי:

בבעץ - בדיל אשטיי"ן:

משמיה דסבא - משום זקן אחד:

הרגלים והפרח - מתחת שלשה טפחים פרח ציורין שחוקקים הצורפים זהב בעומק במנורות ובכלים:

וטפחיים חלק - בלא שום צורה הרי ה':

וטפח שבו - מצד אחד של מנורה גביע ומצד שני כפתור פומ"ל ומצד שני פרח וזהו אחד מן הגביע וכפתורים ופרחים שבגוף אמצע של מנורה דכתיב ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה ודרשינן לקמן כפתוריה תרי ופרחיה תרי לבד אותן (ד') שבכל קנה וקנה וטפחיים חלק הרי ח' וטפח כפתור הרי ט':

ושני קנים יוצאים - מן הכפתור אחד אילך כו':

שבהן שלש גביעים כפתור ופרח - שלא היו בגוף המנורה אלא תרי כפתורים ותרי פרחים כדכתיב כפתוריה ופרחיה וחד (חד) פרח אוקימנא בטפח הסמוך לטפחיים חלק הראשונים:

אלכסנדרים - שנעשה באלכסנדריא של מצרים וארוכין וצרים הן וקרויים מדרנ"ש:

תפוחי הכרתיים - מקום:

פרחי העמודים - ציורין שמציירין בעמודים:

ונמצאו גביעים כו' - מפרש לקמן:


תמני סרי דקנים - דכתיב שלשה גביעים משוקדים בקנה האחד:

כפתוריה - דמנורה גופה תרי:

ושית דקנים - דיש בכל קנה וקנה כפתור כדכתיב שלשה גביעים משוקדים בקנה האחד כפתור ופרח הרי ח' וכפתור תחת שני קנים וכן לשנים האחרונים כדאמרן לעיל ושני קנים יוצאין ממנה הא חד סר:

[וששה דקנים] - בכל קנה כפתור ופרח כדכתיב בקנה האחד כפתור ופרח:

עד פרחה - ריבה לך הכתוב חד פרח:

אבן גדולה כו' - ואם אינה גדולה אלא ט' טפחים למה לי אבן תחת הכהן:

שימי את - אתה הוא המקשה לי בתמיה:

משפת קנים ולמעלה - היתה ט' ומן הארץ ועד לקנים ט' כדמפרש לעיל:

הוא מיכלות זהב - ופסוק הוא:

זהב סגור - שבשעה שמוכרין אותו נסגרות כל החנויות שמוכרין את הזהב (יומא מה.):

והכתי' אין כסף נחשב - אלמא עשיר הוה ואת אמרת כליתו:

ומי חסר כולי האי - דקאמרת אלף הככר הכניסו אלף פעמים לכור עד שיעמוד על ככר אלמא בכל פעם חסר ככר:

קורדייקני - שם מטבע:

כיון דקאי - שנשרף יפה בימי שלמה קאי לפיכך לא חסר עכשיו אלא דינר:

ממקום טהרה - מן השמים הראו למשה לנגד המנורה:

מכלל שהוא טמא - כלומר מקבל טומאה:

בשלמא התם - גבי שולחן איצטריך לאשמועינן דמקבל טומאה משום פירכיה דריש לקיש:

לנחת - שאינו מטלטל כלי עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה דכתיב גבי שרצים מכל כלי עץ או עור או שק (ויקרא יא) מה שק מיטלטל מלא וריקם:

שמגביהין אותו - הלכך מיטלטל מלא וריקם הוא:

חום ביום הלקחו - משמע כשמסלקים היה חום:

כתבניתם - אארון ושולחן ומנורה כתיב וכתיב אשר אתה מראה בהר אלמא הראוהו:

הכי נמי - דמשכן של אש ירד מן השמים בתמיה:

הכא כתיב כמשפטו - משמע הלכותיו נאמרו לו:

התם כתיב כתבניתם - משמע דהראוהו כמותם:

חגור כמין פסיקיא - אזור כרוך אומנים שרוצים לעשות מלאכה נאה חוגרין עצמן שלא יהו נגררין בבגדיהם:

ראש חדש - בשעת מולד לבנה אינה נראית כי אם מעט ואינה ניכרת כדאמרינן בראש השנה (דף כ.) כזה ראיתם אם כזה ראיתם:

שרצים - לא היה מכיר איזה טמא ואיזה טהור:

הלכות שחיטה - לא היה מבין מהיכן היא מוגרמת:

וזה אשר תעשה על המזבח - ועשייה תחילת זביחה [היא] וכתיב וזה אלמא הראהו באצבע:

פשיטא - דאות אחת מעכבתן דכתיב וכתבתם כתיבה תמה (שבת קג:):

קוצו של יוד - רגל ימיני של יוד:

הא נמי פשיטא - הא לא נעשית האות:

שאין גויל מוקף לה - שמודבקת באות אחרת והיינו דקתני כתב אחד מעכבן כלומר הלכות משפט אות אחת מעכבו למזוזה ותפילין:

תוכו של ה' - רגל שבפנים:

יריכו - רגל הימנית ל"א תוכו הגויל והחלק שבתוכו ובתפילין קמיירי:


איפסיקא ליה כרעא דה"י - בתפילין:

וי"ו דויהרג - כל בכור אירע במקום נקב ונראה כמין יו"ד:

דלא חכים - דאי חכים מבין שמחרף הוא לומר יהרג כלפי מעלה ואומר ויהרג:

לא טפש - שאם טפש אינו יודע לקרות אלא אות שלימה:

כתרים - כגון התגין דס"ת:

מי מעכב על ידך - מה שכתבת שאתה צריך להוסיף עוד עליהם כתרים:

שהגיע לדבר - שצריך טעם:

נתיישבה דעתו - של משה הואיל ומשמו אומר אע"פ שעדיין לא קיבלה:

במקולין - מקום הקצבין שוקלין בשרו כדאמר בברכות (דף סא:) שסרקו בשרו במסרקות ברזל:

שלשה זיונין - ג' תגין קטנים בכל אחת בשין רגל השמאלית וכן בעין בראש הרגל הפנימי וכן כולם ואותם ג' תגין אחד נוטה לימין ואחד נוטה לשמאל ואחד למעלה:

שעטנז גץ - והוא הדין לצדיק כפופה ולנון פשוטה:

דווקני - שמדקדקים לעשות כתב מיושר:

חטרי לגגיה דחית - לגגו של חית עושין למעלה כעין חוטר כזה כלומר הקב"ה חי שוכן ברומו של עולם חי"ת היינו חי:

ותלו כרעיה דה"י - רגל הפנימי של ה"י תלוי באויר ואינו דבוק לגגו:

הוה לו מחסה - דהיינו הכי משמע על שבטחו ביי' עדי עד הוו להם ביה יי' מחסה צור מעוז לעולמים:

אחת בה"י ואחת ביו"ד - חלק את שמו והטיף מכל אות ג' טיפין ומאותן טיפין נעשו מים ואש ואויר וכל העולם כולו וכן כתוב בספר יצירה:

שדומה לאכסדרה - שפתוח מתחתיו:

שכל הרוצה לצאת - ממנו לתרבות רעה יוצא:

מעלין ליה - בפתח העליון בין רגל שבתוכו לגגו:

ולעיילו בהך - פתח התחתון דנפיק ביה:

לא מסתייעא מילתא - דהבא ליטהר בעי סיוע מפני יצר הרע הלכך עבדי ליה סיוע פתח יתירה:

הוא יליץ - (אותו) כלומר פותח לו להיות לץ:

מסייעין אותו - אלמא בעי סיוע:

אית ליה תגא - לה"י כתר קטן בסוף גגו דה"י:

מעשיהם אין דומין כו' - וכבודו של זה גדול משל זה משום הכי ראשיהם כפופים דמתבייש מחבירו:

תרתי מילי אמר רב בספרים - בהלכות ספרי תורה ולקמן אמרינן אידך מילתא דרב:

מצלת על כולן - שאפילו טעיות בכל דף ודף אז מצלת עליהם הך דף שלימה ומתקן:

אי בההוא דף שלימה שלשה טעיות מאי - מצלת או אין מצלת מי אמרינן שלימה בלי טעות או דלמא שלימה מד' טעיות אבל שלש לא איכפת לן:

הואיל ואתיהב רשות לתקוני - ס"ת שיש ג' טעיות בכל דף מתקן להך דף בת ג' ומצלת על כולם אף על פי שיש ד' בכל שאר הדפין:

וה"מ - דאמרינן ד' יגנז כגון חסרות שחסרו ממנו אותיות:


אבל יתרות לית לן בה - אלא גוררן:

מחזי כמנומר - כשכותב ומגיה בו השיטין את מה שחיסר:

הוה ליה יתירות בספריה - ד' בכל דף:

מקצר - השיטין והולך עד שיגמור לעיני כל ישראל בסוף הדף כזה:

כי קאמר רב - יגמור באמצע הדף:

בחומשין - קא ס"ד בשאר חומשין שאין עשויין כקדושת ספר תורה אבל עשויין הן בגליון כס"ת:

בחומשין של ס"ת - כגון (בראשית נ) ויישם בארון במצרים וכגון בכל מסעיהם (שמות מ) ובהר סיני (ויקרא כז) וירדן יריחו (במדבר לו) יכול לכתוב באמצע הדף כדרך שגומר בשאר חומשין שאינן של ס"ת אבל לעיני כל ישראל מודי דבסוף הדף:

אף באמצע שיטה - ובאמצע הדף:

באמצע שיטה דוקא - ולא באמצע הדף:

שמנה פסוקים - מוימת משה:

יחיד קורא אותן - אדם אחד קוראן ואין מפסיק בינתים כדי לעמוד אחר ולקרות:

אפשר ס"ת חסר - ומשה קורא לו ס"ת לקוח את ספר התורה הזה:

הקב"ה אומר - ומשה אומר אחריו כדי שלא יטעה בכתב וכותב:

מכאן ואילך משה כותב בדמע - ולא היה אומר אחריו מרוב צערו:

כמו שנאמר להלן מפיו יקרא וגו' - שלא היה אומר אחריו משום דקינות הוו:

לימא דלא כר"ש - דכיון דאמר ר"ש משה כתב הוו להו כשאר פסוקים ויפסיק ביניהם ויקרא אחר:

דאישתני - דנכתב בדמע אישתני משאר ס"ת:

כחוטף מצוה - ומצוה עבד אבל אי כתב הוה מצוה יתירה טפי:

פחות מכאן או יתר על כן לא יעשה - שתפרים של חבורי היריעות יפין בה כשאין בהן יותר מדאי הלכך לא יעשה יריעות קצרות שלא יהו התפרים מקורבין יותר מדאי ולא ארוכות שלא להרחיקן יותר מדאי:

ולא ירבה בדפים - לעשות שמנה בקלף אם קלף קטן הוא מפני שהדפין קצרים ונראין כאגרות:

ולא ימעט בדפין - לעשות ג' (ביריעה) אם יריעה גדולה היא:

מפני שעיניו משוטטות - כשהדפין רחבים וטועה בראשי השיטות:

נזדמנה לו יריעה שיש בה ט' דפין - למדת האחרים וצריך לקצרה מפני שאמרו לא יתר על שמנה:

אלא ד' לכאן וה' לכאן - כדי שלא תהא זו יתירה על זו יותר מדאי:

בד"א - דלא ימעט ולא ירבה בדפין:

בתחלת הספר - אבל בסופו אפילו אין לו לכתוב אלא פסוק אחד יכתבנו בכל היריעה:

ואפילו דף אחד - יעשה בכל היריעה:

אלא אימא פסוק אחד בדף אחד - אם רוצה יעשה דף קצר מן תיבה אחת בשיטה אחת כדי שיגמור בסוף הדף:

שיעור גליון - דס"ת:

ובחומשין - שאינן עשויין לס"ת אבל עשויין הן כגליון דס"ת:

לא ימעט - לעשות אותיות קטנות בשיטה עליונה ותחתונה מפני ריוח הגליון:

מפני ריוח שבין שיטה לשיטה - כגון אם שרטט באמצע הדף שני שיטין שאין ריוח כדי שיעור ביניהם לא ימעט הכתב מפני אותו ריוח:


לא יזרקנה לבין הדפין - ולא יכתבנה חוץ לשרטוט הגליון של דף אע"פ שהתרנו לכתוב ב' אותיות חוץ לדף מתיבה בת חמש תיבה שלימה לא התרנו:

תולה - מגיה בין השיטין:

מוחק - בעוד שהכתיבה לחה:

וכותב - השם על המחק אע"פ שאינו הדור כ"כ כגורר:

כיצד הוא עושה - אם טעה בשם:

ולימא - רב חננאל הלכה כר' יוסי:

ולימא - רב יצחק הלכ' כר' יצחק:

משום דאיכא תנאי דאפכי - דרבי יוסי כר' יצחק ור' יצחק כר' יוסי:

אהייא - איתמר הא דר' חנינא:

ואם איתא - דאהא א"ר חנינא לימא הוא נמי למילתיה בהדי הנך אמוראי:

בן חמש שנים - אבן פקועה קאי:

הוא נמי נימא - הך מילתא התם בשחיטת חולין בהדי זעירי:

בקולר - ליהרג:

יכתבו ויתנו - אע"ג דהוא לא אמר תנו דמסתמא גלי דעתיה מדאמר כתבו לשם נתינה קאמר משום דיוצא ליהרג דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם:

המפרש - בים:

(דמאי. היינו) תרומת מעשר - אחד ממאה כדמפרש בפ' עגלה ערופה (סוטה דף מח.): ה"ג תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה ר"ש שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו. רישא דהך מתני' הכי איתא במס' דמאי הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח ולא עשרן דמאי שואלו בשבת ואוכל על פיו ולמוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר תרומת מעשר של דמאי שחזרה כו' וה"פ בשבת שאין לו מה יאכל דאינו יכול לתרום בשבת והקילו חכמים אצלו משום עונג שבת הואיל ודמאי דרבנן ורוב עמי הארץ מעשרין הן שואלו לע"ה אם עשרן ואוכלן על פיו תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה דעכשיו אין לה תקנה דכיון דנקרא עליה שם תרומה מדמעת ואוסר את החולין בזו אמר ר"ש שזורי דאף בחול סומך על המוכר משום הפסד חולין ושואלו אם הפריש מעשר קודם שמכרו לו ואוכל על פיו דנמצאת שלא חלה ע"ז שם תרומת מעשר דכבר נפטר:

פול המצרי - מין קטנית ושמן פאזול"א:

שזרעו לזרע - דאם זרעו לירק הוה אזיל מעשר דידיה בתר לקיטה כדמפרש בר"ה (דף יג:) אבל מיני קטנית בתר השרשה אזלי:

צובר גורנו לתוכו - כלומר מערבן יפה ויתרום:

ונמצא - חדש שבתוך התרומה מתקן את החדש הנשאר וישן שבתרומה מתקן את הישן הנשאר:


נמדדת מבפנים - דאמרינן התם כוורת הקש וכוורת הקנים ובור ספינה אלכסנדרית ושידה תיבה ומגדל שמחזיקים מ' סאה בלח שהן כוריים ביבש יצאו מתורת כלי ואין מקבלין טומאה:

השידה נמדדת מבפנים - אם מחזיק חללה כוריים טהורה:

מבחוץ - עובי הנסרים נמדד עמה דרואין אילו היה חלל מבפנים היה משלים לכוריים:

עובי הרגלים - הרגלים עבים יותר מן הנסרים:

לבזבז - מסגרת סביב לפיהם:

וביניהם - אותו אויר שבין הרגלים מתחת אין נמדד דלא אמרי' רואין כאילו שולים יורדין עד סוף הרגלים:

טפח - מקום חשוב הוא:

שמן תחילה לעולם - בין שנטמא באב הטומאה או בראשון או בשני הוי איהו ראשון דקי"ל (פסחים דף יד:) כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה ושמן משקה:

יין לא - בתמיה דיין מי איכא למ"ד לאו משקה הוא:

אלא אימא ר"ש שזורי אומר יין - ולא שמן ודבש דלא הוו משקין ואהך קא"ר חנניא הלכה כר"ש:

נתערב לי טבל - דמאי בחולין ולא יכול להפריש ממנו מפני חולין המעורבין בו ואע"ג דדמאי לא מיחייב מדאוריי' במעשר אפילו הכי הואיל ומיחייב מדרבנן הוה ליה מן חולין הפטור על טבל החייב:

קח מן השוק - דמאי מעם הארץ דהוי נמי פטור מדאורייתא על הפטור דאורייתא:

ולימא קח מן העובד כוכבים - דפטור מדאורייתא וחייב מדרבנן:

אין רוב עמי הארץ מעשרין - אלא מספקינן בהו מחצה על מחצה הילכך איכא למימר המעורב נתעשר וזה לא נתעשר אי נמי איפכא כך שמעתי וקשיא לי א"כ כשלוקחה מן העובד כוכבי' נמי שמא ע"ה זה שמכר פירות הללו לא עשרן והוה ליה מן פטור על החיוב ונראה בעיני שהטבל הזה טבל גמור היה וכיון שנתערב בחולין בטל דמדאוריית' חד בתרי בטיל והוה ליה פטור מדאורייתא ורבנן הוא דאחמור ביה ואמור טבל אסור במשהו והצריכו להפריש עליו תרומה ומיהו מיניה וביה לא דחולין מתוקנין נפטרו לגמרי ואפי' חיובא דרבנן ליכא וא"ל צא וקח מן השוק ועשר עליו לפי חשבון טבל שבו קסבר רוב עמי הארץ מעשרין הן והוה ליה פטור מדאורייתא וחייב מדרבנן כי האי ונימא ליה קח מן העובד כוכבים דפטור נמי מדאורייתא דקס"ד יש קנין [לעובד כוכבים להפקיע] כו' וחייב מדרבנן קסבר אין קנין לעובד כוכבים א"ד כו' קסבר אין רוב עמי הארץ מעשרין ושמא זה שמכרו לא עישר והוה ליה חייב מדאורייתא וטבל המעורב בה פטור מדאורייתא:

קשי - פריך:


מי קאמר במשנתינו - דמשמע משנה ולא ברייתא:

קרע הבא בשני שיטין - אם נתקרע גליון של ספר תורה ונכנס הקרע בשני שיטין בתוך הכתב יתפור:

בשלש אל יתפור - אלא יסלק את היריעה:

עתיקא - קלף ישן מיגניא קריעה:

אפיצן - הוי שחור כעתיקא אפיצן מתוקן הקלף בעפצין שקורין גל"ש:

והני מילי - דתופר:

בגידין - יתפור אבל לא בגרדים פינדי"ש בלע"ז:

בין דף לדף - אם נקרע עד כנגד הכתב שאילו היה בכתב היה יותר מג' שיטין:

ובין שיטה לשיטה - אם נקרע יתפור או לא יתפור:

שתים שתים - שיטות קצרות שיטה שיטה בת שתי תיבות: שתים בזו וג' בזו וא' בזו מאי:

כל שכן - דכשרה שעשאה כשירה דאז ישיר משה ששיטה אחת ארוכה ושיטה אחת קצרה שאין ממלא כל השיטה:

או שירה כמותה - שכתב השירה כשאר התיבות אריח על גבי אריח:

שתים שלש ואחת - היינו כשירה:

שלא יעשנה כקובה - כזה כאהל רחב מלמטה וקצר מלמעלה דהיינו אחת שתים שלש:

זנב - שלש שתים ואחת כזה:

על הארץ בשיטה אחרונה - כלומר אין בשיטה אחרונה אלא שתי תיבות הללו:

בסוף שיטה - היו מתחילין לשיטה אחרונה כזה:

בתחילת שיטה - היו מתחילין לשיטה אחרונה כזה:

מ"ד בסוף שיטה - כדי שיהו שמים על הארץ דמשמע כדכתיב כי כגבוה שמים על הארץ כן יאריך ימיכם:

ומ"ד בתחילת שיטה - כלומר בעי ארחוקי ארץ משמים דהכי משמע כי היכי דמרחקא שמים מארץ כן יאריכו ימיכם:

דכריך לה מאחד כלפי שמע - לאחר שנכתבה כופלה מצד שמאל לצד ימין כשהניחה בדלת והיינו מאחד כלפי שמע שראש השורה שמע ישראל וסופה יי' אחד והתחיל לכופלה מאחד וקיפל ובא עד שמע:

דוכסוסטוס - קלף שלא נקלף:

כמין דף - כמין עמוד שבספרים ארוכה וקצרה:


אמרתי לו רבי מה טעם - אתה עושה אותם פתוחות והלא בתורה סתומות הן אותו ריוח שלאחר ובשעריך הוא סתום (שמאל של שיטה) והריוח באמצע השיטה:

אמר לי הואיל ובתורה אינן סמוכות - הנך שתי פרשיות שזו כתובה בואתחנן וזו כתובה בוהיה עקב לפיכך אנו עושין פתוחות:

מאי לאו אפתוחות - קאמר רב זה דהלכה כר"ש:

אטבא דסיפרי - גלועי"ן עץ סדוק הנושק דפי קונטרס שלא יכפלו:

אית ליה מנהגא - כדמפרש אם יבא אליהו כו':

מנעל לכתחילה - למ"ד אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו קסבר מנעל השתא לכתחילה לא עד שיבא אליהו ויורה כו'. למ"ד אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו מכלל עד שיבא אליהו ויאמר לא תחלצו במנעל חולצין כו': תפילין קדושתן חמורה ממזוזה שיש בהן ד' פרשיות:

הכא סתומות - בס"ת והכא פתוחות במזוזה אלא ש"מ במזוזה נמי סתומות הן:

ודילמא להשלים - דילמא הא דדייקינן הא מורידין עושין שאם חסרה מתפילין מזוזה:

קלף כותבין עליו במקום בשר כו' - אלמא תפילין אי אפשר לעשות מזוזה דהא על הקלף נכתבו:

ומשני למצוה - מצות תפילין על הקלף ומזוזה אדוכסוסטוס אבל אם שינה אין בכך כלום הילכך אם מורידין עושין:

והתניא שינה פסול - ומשני בתפילין קמיירי


דאם כתבן אדוכסוסטוס פסול אבל מזוזה אקלף שפיר דמי:

והא בעיא שרטוט - כדמפרש לקמן ובתפילין לא אשכחן דבעי שרטוט:

מגרס גריסין - רהוטים הם בפי כל אדם ואין טועין בהם הילכך אין צריך להעתיקם מספר אחר:

כף כדא אארעא - כפה כד על הארץ:

והניח ס"ת עליו - לפי שהיה ס"ת מונח על ראשה והיה רוצה לישב על המיטה:

ונדמה לו - מרוב צער כמי שהכישו נחש:

על גבי קרקע - היה ס"ת מושלך דאיכא בזיונא יתירא לכך נצטער:

כתבה איגרת - בלא שרטוט ולא דקדק בחסרות ויתרות כאיגרת בעלמא:

כתיבה כתיבה - וכתבתם על מזוזות וכתב לה ספר כריתות אי נמי כתוב זאת זכרון בספר מה ספר בעי דקדוק אף מזוזה בעיא דקדוק:

תלאה - למזוזה על הפתח במקל:

שהניחה אחורי הדלת - שקבעה בכותל אחורי הדלת:

סכנה - מן המזיקים שאין הבית משתמר בה עד שיקבענה בצורת הפתח כהילכתה:

היו עושין בפונדקותיהן כן - פונדק היינו בית שלנין בו עוברי דרכים בדרך ואין חייבין במזוזה דלאו דירת קבע הוא כדתניא לקמן בהתכלת הדר בפונדקי בארץ ישראל כל שלשים יום פטור מן המזוזה ושל בית מונבז המלך כשהיו מהלכים בדרך נושאין מזוזות עמהם ותולין אותן בפונדק במקל עד הבקר זכר למזוזה לפי שלא היו דרין לעולם דירת קבע אלא הולך היה מעיר לעיר במלכותו:

בתוך חלל הפתח - ולא מבחוץ:

פשיטא בשעריך כתיב - דהיינו מקום סגירת השער:


בטפח הסמוך לרשות הרבים - (כדאמר לקמן דקדים פגע במצוה) אם היה עובי החלל ד' טפחים או ה' כגון חומת אבנים יניחנה בחלל טפח הסמוך לרה"ר כדאמר לקמן דקדים פגע במצוה כי אתי לביתיה:

כמה דמרחיק - מן הבית טפי מעלי ויניחנה מבחוץ קמ"ל:

על שני דפין - חציה בדף זה וחציה בדף זה:

בשני סיפין - בשני מזוזות של פתח:

ראויה לשני סיפין - שהניח גויל חלק בין דף לדף וראוין לחלק לשתים חציה כאן וחציה כאן:

אבקתא - אותו חור שבאיסקופה שציר הדלת סובב בו:

היכי דמי - האי הלך אחר היכר ציר דרב יהודה:

כגון פתחא דתרי בתי בי גברי ובי נשי - אדם שחולק ביתו חציו להילוך אנשים המחזרין בביתו וחציו לאשתו לעשות מלאכתה בהצנע ויש פתח בין זו לזו ופתח לכל בית לרה"ר ואמרי' לקמן (דף לד.) מזוזה דרך ימין לביאה ולא ליציאה והכא בפתח שבין זו לזו לא ידעינן הי ליחשוב ביאה והי ליחשוב יציאה אי יציאה מהאי להאי ואי מהאי להאי אלא הלך אחר חור שבסף שציר הדלת סובב בו ההוא צד שהחור בו חשיב בית ודרך ימין כשנכנסין בו נותנין מזוזה:

תלי דשי ברישא - העמיד הסיפא בבנין תחלה ואח"כ קבעינהו המזוזות דגמרינן מציצית דכתיב בה תעשה ולא מן העשוי ואי קבענא תחילה המזוזה בסיפא והדר הסיפא בבנין הוה ליה עשוי המזוזה קוד' שתבא לידי מצוה:

עשאה כמין נגר - שקבעה ותחבה בסף כנגר שתוחבין הנגרין בכותל כזה פסולה. דמצות' לתתה באורך בסף כזה. נגר קביליא:

ההוא פתחא דעייל ביה רבי לבי מדרשא - פתח קטן היה לו לרבי אצל מקומו ונכנס ויצא בו כדי שלא יטריח תלמידיו לעמוד בפניו אם יעבור לפניהם:

איסתוירא - היינו מקום חיבור השוק והרגל ומעומד הוא כזה כשירה:

עבידא כסיכתא - נגר כשל אומנים כזה פסול. ל"א איסתוירא כי היכי דמקום חיבור השוק והרגל הוי השוק זקוף מלמעלה והרגל שוכב כזה כך הניחה למזוזה כשירה הואיל וראשה אחד זקוף:

רגיל הוה - רוב הנכנסין לבית המדרש באותו פתח:

הלך אחר הרגיל - אם יש ב' פתחים לחדר א' באותו פתח שרגיל לצאת ולבא יותר יניח המזוזה:

בתחילת שליש העליון - ימדוד מלמטה שני שלישי הפתח ולכשיכנס לתחילת שליש העליון יתן המזוזה:

מה קשירת תפילין בגובה הראש - כדאמרי' בהאי פירקא (דף לז.) מקום שמוחו של תינוק רופס:

אף נתינת מזוזה בגובה הפתח - ומשמע סמוך לתקרת הפתח יניחנה ולא כשמואל דאמר בתחילת שליש העליון מלמטה למעלה:

להרחיקה - כלומר יותר משליש לא ירחיקנה מן התקרה ולעולם כרבי יוסי:

מצוה בטפח הסמוך כו' - פירשתי למעלה:


דתינטריה - לכל הבית מן המזיקין:

על יד ימינך - דמזוזה ליד הימין היא בכניסתו:

העמיק - החור טפח וקבע בו המזוזה פסולה:

פצים - דהיינו סף מזוזה של צורת הפתח:

או שטלה עליה מלבן - לבנה שלאחר שקבע המזוזה בסף הוסיף מלבן בפתח כנגד הפתח אם יש בעומק הפצים או באותו מלבן (שלה) שטלה על המזוזה טפח דהשתא היא מזוזה תחובה בעומק הכותל טפח צריך מזוזה אחרת כו':

טלה - לשון טלאי פלשטר"א:

בפתח שאחורי הדלת - כגון שיש במקצוע הבית פצים קבוע ושני פתחים מחותכין אחד לדרום ואחד למערב וקבע מזוזה בפנים בחלל פתח הדרומי וכשהדלת סתום הוי פתוח למערב אחורי הדלת אם יש עובי בפצים המבדילן טפח בין פתח לפתח צריך מזוזה אחרת לפתח מערבי הואיל ואין המזוזה בחללו ואם לאו אין צריך מזוזה אחרת שהרי כמונח באותו פתח עצמו וכן שטלה מלבן לפצים משני צדדים והמלבן ריבה את עביו והבדיל את הבדלתו פי' אחר שדרך עשירים לעשות פתח אצל שער הגדול שאין פותחים שער הגדול תמיד והכי קאמר או שטלה עליה מלבן ועשה אצל המלבן פתח אחר אם יש בין פתח לפתח טפח הוי שניהם חשובין וצריך מזוזה אחרת לקטן:

הא בהדיא קתני לה - בסיפא דההיא:

כיצד קתני - והכי קאמר הניחה בפצים או שטלה עליה מלבן אם יש שם טפח כו' כיצד כגון פתח שאחורי הדלת:

מלבן של קנים - שלא מצא מזוזות עץ ועשה צורת פתח של קנים מלבן מזוזה סף:

חותך - חתיכה מאחד הקנים שהן חלולים ויתן המזוזה באותו מקום חתך:

אבל חתך בשפופרת - והניח מזוזה בתוכה ואחר כך העמיד המלבן בצידה לא משום תעשה ולא מן העשוי:

פיתחי שימאי - מקולקלין ואשמים כמו זקן אשמאי דאמרינן בקדושין (דף לב:):

תקרה - אסקופה עליונה:

שקפי - מזוזות ל"א תקרה שאין הבית מקורה שקפי אסקופה עליונה:

פצימין - עמודים:

אכסדרה - שלשה דפנות סתומות בלא פתח והרביעית פתוחה לגמרי מתחת אבל למעלה יש דופן מעט המחזיק את הסכך:

הואיל ואין לה פצימין - אוישריא"ש ואותה פתיחה לא פתח הוא:

הא יש לה פצימין חייבין - בתמיה ואמאי חיזוק לתקרה הוא דעבידי הפצימין ולא לשום פתח:

אלא לחזוק תקרה - שלא תפול:

אספלידי דבי מר - אכסדראות דבי רבה:

בית שער - בית קטן שעושין בצד שערי חצירות ויושב שם שומר הפתח:

מרפסת - אלואייר"א:

חייבת במזוזה - מדרבנן קשיא לאביי:

ההיא דקתני חייבת באכסדרא דבי רב - שיש לה ד' דפנות אלא שאין מגיעות לסכך:

אינדרונא - קמבר"א:

באכסדרא רומיתא - עשויה חלונות חלונות וקורין לויאי':

בית שער הפתוח לחצר כו' - בעי ב' מזוזות אחת בפתח שמן בית שער לבתים ואחת בפתח שמן החצר לבית שער:

נדון כקיטוניות - וצריך מזוזה:

נדון כבית שער - באויר ואין צריך מזוזה:

מגינה לבית - באותו פתח שבין הגינה לבית שער דכ"ע חייב דביאת בית שער הוי אותו שער שבו נכנסין מן הקיטונית [לבית שער כשרוצים ליכנס לגינה ולהכי קרי ליה מבית לגינה ולי נראה איפכא מגינה לבית היינו פתח הקיטונית] שהבאים מן הגינה דרך בית שער נכנסין בו לקטוניות כ"ע לא פליגי דחייב:

כי פליגי מבית לגינה - פתח החיצון שיוצא מבית [שער] לגינה שהיוצאין מן הבית דרך בית שער יוצאין בו לגינה:

מר סבר עיקר בית שער כו' - לשם כניסת קיטונית נעשה והוי כשאר בית שער דעלמא שחייבין כל פתחיו במזוזה:

ומר סבר עיקר בית שער לגינה נעשה - ליציאה מקיטונית לגינה הילכך נדון כאויר ולא כבית שער: (מר סבר הפתח לשם קיטונית עבידא וחייב במזוזה ומר סבר עיקרו לשם גינה עביד ופטורה) ל"א ועיקר היא מגינה לבית אם כשהוא פותח פתח מגינה לבית דהיכר ציר הוי בבית דכ"ע לא פליגי דחייבת:

קיטונית עיקר - וחייב ואף על גב דציר סובב בגינה דכי אמרינן לעיל הלך אחר היכר ציר הני מילי בפתח דבין תרי בתי דתרווייהו עיקר אבל הכא עיקר קיטונית ולשמה נעשה חייב ומר סבר עיקרו לשם גינה עביד ופטור:


והילכתא כרב ושמואל לחומרא - ומצריך מזוזה לתרוייהו דס"ל כרבי יוסי:

לול הפתוח מן הבית לעלייה - זהו דרכן ארובה באמצע העלייה ועולין לה מן הבית במעלות ועושין ד' מחיצות סביב המעלות למטה כדי שלא ירד אדם מן העלייה לבית כי אם ברשות בעליה ועושין פתח במחיצות וכן עושין בני עליה ד' מחיצות סביב הארובה למעלה ובהן פתח:

אם יש לו ב' פתחים - אחד בבית ואחד בעלייה כדפירשתי:

אע"ג דרגיל בחד - מינייהו טפי דהא דאמרן לעיל הלך אחר הרגיל ה"מ כגון תרי בבי ורגיל בחד בטילה אידך לגביה אבל תלתא לגבי חד לא בטלי ל"א מתשובת הגאונים הלך אחר הרגיל שהיה רגיל שבני אדם רגילים לצאת ולבא בו ולמעוטי פתחא דרבי שאינו עשוי אלא לו לבדו ולאיתויי פתחא דרב הונא שהיה רגיל אף לאחרים אבל ב' פתחים או ג' לחדר אחד וכולן נעשו לביאת כל בני הבית שהיו מרובין ותשמיש אחד בחדר תדיר והוצרכו לו פתחים הרבה כולן חייבין במזוזה. ואף על פי שנתמעט תשמיש ואינן צריכין עכשיו לכולן אלא לאחד מהן:

דאקרנא - בקרן זוית של בית:

והא אין לה פצימין - מזוזות אלא ראשי הכתלים:

עדי - הרי כלומר אלו ראשי הכתלים הן הן פצימין:

פצים אחד - שהיה הפתח אצל הזוית וציר הפתח הוא הזוית ואין אצלו כלום ואין לו פצים אלא סף שסוגר בו:

כר"מ - מפרש לקמן דמחייב מזוזה לבית שאין לו אלא פצים אחד:

מאי היא - מנלן דמימין:

ביאתך מן הימין - דרך ימין לביאה:

דרך ביאתך - לביאה ולא ליציאה:

מימין בבוא איש בית ה' - כשהיה אדם נכנס לפתח עזרה מזרחי והולך למערב ה"ל אותו ארון מימין שהיה נתון אצל קיר צפוני של מזבח מימין בבוא אצל המזבח אלמא דרך ימין הויא ביאה וכל דבר הנתון דרך ביאה צריך ליתנו מימין:

מיעט הכתוב למזוזה - שאם אין בו אלא פצים אחד חייב:

שאין תלמוד לומר שתי - דמיעוט מזוזות שתים:

להלן כתיבה - וכתב לה ספר (דברים כד):

ולהלן כתיב - וכתבת על האבנים:

ספר כריתות נוהג לדורות - כתיבת אבנים הוראת שעה היתה:

שנאמר להלן כו' - כלומר וצריך ליכתוב בדיו בין במזוזות בין בגט כמו שנאמר מפיו יקרא אלי וגו' כלומר מהאי קרא נפקא דספר בדיו בעינן:

רחמנא אמר על מזוזות - דמשמע כתבם על הסף ממש ולא באגרת:

כתיבה תמה - ואין כתיבה תמה על העצים ואבנים אלא על הספר:

והדר - שימה במזוזות:

ג"ש - כתיבה כתיבה:

ליכתבא אאבנים - יחקקה בסכין על האבנים דהויא כתיבה תמה:

והדר ליקבעה - לאבן אסיפא בצורת הפתח ואיקיים כתיבה תמה והדר על המזוזות:


לטטפת לטטפת לטוטפת הרי כאן ד' - מכאן שכותב ד' פרשיות בד' בתים:

טט בכתפי שתים - באותו מקום קורין לשתים טט:

על ד' עורות - ד' חתיכות קלף ויניחנה בד' בתים של ד' חתיכות קלף:

בד' בתים בעור אחד - שמפשיטין עגל קטן [ולוקחים חתיכת עור] ומניחין אותו בדפוס שיש בו כמין אצבעות ומניחין אותו לייבש על הדפוס ונוטלין את הדפוס ונעשים בתים מאליהן:

ואם כתבן בעור אחד - שעשה עור אחד וכתבו בו ד' פרשיות והניחן בד' בתים של עור אחד כמה שפירשנו:

וצריך שיהא ריוח בין הפרשיות - כשיכתבם שלאחר שכתבן בעור אחד יחתוך מלמעלה העור כמין ד' אצבעות ויניחן בד' בתים ויהיה מדובק למטה עור אחד כדי שתהא פרשה אחת בבית אחד:

ביניהם - בתוך הד' בתים של עור האחד:

שנותן חוט או משיחה - בין כל בית ובית:

ואם אין חריצן - החריץ שבין כל בית ובית אם אינו ניכר מבחוץ פסולה כגון אם עשה מחיצות הבתים מבפנים ואין חריץ ניכר מבחוץ:

כותבה על עור אחד - כל הארבע פרשיות:

בד' עורות - בד' אגרות:

וצריך לדבק - את הד' אגרות ביחד בתפירה או בדבק שקורין גלו"ד:

אות - סימן:

והיה לך לאות - אפי' לך לא יהא אלא אות אחת דכי הוו בפנים ד' אגרות שאינם דבוקות ונתונות בבית אחד לאחרים שאין רואין אלא חיצון חשוב אות אחת אבל לך המשמש בהן וניכר ממשן של ד' אגרות כל אחת לבדה הוו ב' אותות:

אינו צריך - לדבק:

יהודה ברבי - יהודה החכם:

ויש לו ב' - (זוגות) תפילין של ראש העשויין בד' בתים:

שטולה עור על אחת מהן - על הד' בתים מכסה עור אחד ונראין כבית אחד:

ומניחה - בידו אע"פ שאין מדובקות בפנים:

מתוך דבריו של רבי יוסי נשמע שחזר בו רבי יהודה - ואין צריך לדבק:

תפילין של ראש חמורה קדושתה - שרובו של שדי נעשה (בקשר) בשל ראש שי"ן דל"ת אבל בשל זרוע אין אלא יו"ד שיש שם רצועה קטנה כשיעור רחב אצבע ובסוף ראשה מעט כמין יו"ד ועוד כתיב וראו כל עמי וגו' ותניא ר"א הגדול אומר אלו תפילין שבראש (לקמן לה:):

עתיקתא - שכבר נקשרו בראש אסור להורידן ולעשות של יד:

ולמאן דאמר - בסנהדרין בפרק נגמר הדין (דף מז:):

הזמנה מילתא היא - ומשזימנה לצורך הראש אין רשאי לשנותה לשל יד:

כגון דאתני עליה - מעיקרא לשל יד אי צריך להם:

כיצד סדרן - סדר הנחתן:

כאן מימין של קורא כאן מימינו של מניח - כשהקורא עומד כנגד מניח הוי ימינו של זה לשמאל של זה:

והקורא קורא כסדרן - כסדר שהן כתובין בתורה מוקדם מוקדם ומאוחר מאוחר הילכך הא דקתני לעיל קדש והיה כי יביאך מימין מימינו של קורא קאמר דהשתא כשהוא קורא כדרכו מימינו לשמאלו ונמצא קוראן כסדרן והא דתנא איפכא דמשמע קדש והיה כי יביאך משמאל אמניח קאמר דהוא ימין של קורא:

החליף - כדמפרש:


גוייתא לברייתא - שכתב והיה כי יביאך קודם לקדש דנעשית פנימית חיצונה:

אבל גוייתא לגוייתא - כגון אם הקדים שמע לוהיה כי יביאך:

או ברייתא לברייתא - כגון והיה אם שמוע בשמאל קדש בימין של מניח:

תיתורא - גשר לאחד שנתן האגרות בבתים דרך הפה הרחב שהבתים עשויין כעין בתי ידים שקורין גוט"ן ומכניס האגרות דרך הפה ונותנם בבתי האצבעות וחותך מג' הדפנות מכל אחת מעט והד' נשארת ארוכה וכופלה לאותו אורך ומטילה על חודן של ג' הדפנות ותופר חודן של ג' דפנות על רחבו של זה והוא בית מושבו של תפילין ונראה כעין דף של גשר:

מעברתא - כשנותן הרצועה של תפילין סביב אותו תיתורא יכפיל הקלף סביב הרצועה כעין שעושים לפי המכנסים שלא תהא הרצועה קבועה אלא כשהוא רוצה מושכה אילך ואילך ומאריך ראש זה ומקצר ראש זה ולשון מעברתא שמעבירה ומושכה לכל צד שירצה:

שי"ן של תפילין - לבית חיצונה עושין כמין קמטים דקים בקלף ונראין בו כעין שי"ן:

וצריך שיגיע חריץ - שבין בית לבית עד מקום התפר למטה כלומר עד בית מושבו דהיינו תיתורא:

כיון דמינכר - חריץ למעלה קצת אין צריך להגיע למקום התפר:

קילפא - קלף:

ריעותא - נקב:

אלא במינן - של עור ולא של משי ופשתן:

אדומות לא יעשה - מפני גנאי שמא יאמרו גרדן הוא ומדם חטטיו נצבעו והאדימו הרצועות:

ודבר אחר - שמא יאמרו אשתו נדה בעל ונצבעו בדם:

של תכלת - דלאו מינן הוא:

מבפנים - אפילו לבנות ודא"ר יצחק שחורות מבחוץ:

דמתהפכין ליה - מה שבפנים בחוץ ונראה האודם:

תפילין מרובעות בתופרן - בתפירתן ישמור את ריבוען שלא ימשוך חוט התפירה יותר מדאי שלא יכווצו ויקצר רחבו שקורין דגרזלי"ר:

ובאלכסונן - שיהא ריבוען מכוון ארכו כרחבו כדי שיהא להם אותו אלכסון שאמרו חכמים (סוכה דף ח.) כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא ולא יהא ארכו יתר על רחבו שאפי' יש להו זויות פסולין:

תפילתו עגולה - בית מושב תפילין עגול שאין להם בית מושב אלא כמין דופן ביצה:

סכנה - שכשיכנס בפתח ויכה ראשו באיסקופה שלא יכנסו התפילין בראשו:

ואין בה מצוה - דמרובעות הלכה למשה מסיני:

כאמגוזא - שעור בית מושבם חדוד ביותר אבל עגול כעגיל וכטבעת אימא דכשירה שהרי יש להם [בית] מושב:

טבלא - זהו עור של בתים:

שתים - שני דפנות בשני בתים:

זה שלא כנגד זה - כגון שנפסק בית ראשון ובית ג' ואחד שלם ביניהם זה כנגד זה [בתים הסמוכות] ל"א זה כנגד זה בתוך אויר חריץ אחד נפסק דופן בית זה ודופן בית שכנגדו זה שלא כנגד זה שנפסק זה באויר אחד וזה באויר אחר שאין קרע רואה את חבירו שהבית מפסיק ביניהן:

לא אמרן - ב' בתים הסמוכים דפסולים:

בחדתתא - ונפסקו ודאי עור מקולקל הוא:

דמתלי בשילחא - כשאוחז בעור ומפשט:

והדר חלים - כשמניחן חוזר וכווץ:

שילחא - עור כמו (ויקרא א) והפשיט וישלח:

(אף ע"ג דהדר) חלים - לשון חיבור שמחבר הקמט למקומו:


א"נ כל היכי דמיתלי במתנא - כשאוחז אדם ברצועה התלויה בהן ואתו תפילין אבתריה ואינן נתקין חדתא ואידך שנתקין עתיקא ל"א אתיא אבתריה שמתפשט העור הויא חדתתא:

קשירה תמה - שתהא הקשירה נאה ואם יש קשר אחר ברצועה לבד מקשר שקושרין בראש תו לא הויא קשירה יפה לשון אחר קשירה תמה רצועה שלימה ולא קשורה:

ועייליה לתפירה לגאו - שלא יראה ויהא כשלימה:

מה עמא דבר - וכיון דאין נוהגין כן לא תעשה:

גרדומי רצועות - מה שתולה מן הרצועות לאחר שנתקשרו בראש אם נפסק מאותן שירים ונשתיירו גרדומין כשירין גרדומין היינו שירים:

שיעור תכלת - מפרש בפרק התכלת (לקמן דף לח:) ושיעור אזוב מפרש בפ"ק דסוכה (דף יג.):

גרדומים - (שירי) שיריהן:

מכלל דאית להו שיעורא - לתליית הרצועות לבר הקשר מדמני להו שירים לגרדומין:

מחוי כפוף - [אורך הרצועה תהא עודפת על הקשר] כמה שיכול לפשוט מאצבע עד אמה:

פשוט - כמה שיכול לפשוט מגודל ועד אצבע דלגבי (פשיטת) אצבע וגודל הויא בפשיטה ולגבי אמה ואצבע בכפיפה לפי שמאצבע לגודל מתפשט יותר הרבה מבין אצבע לאמה. צרדה לשון צרתא דדא צרה של אגודל והיינו אצבע הסמוך לגודל:

רבה - כשמניח תפילין קשר ליה ברישיה ושירי הרצועות פשיט ושדי להו ותולין על כתיפו מאחריו:

ומתלית להו - לרצועות התלויות היה גודלן ומשלשן טרני"ם בלע"ז:

כדידן - כמנהג שלנו [ותולין לפניו]:

קשר של תפילין - שישים הרצועות על ראשו [בענין] שיהא דל"ת כדי שיהא שדי נראה עליהן דשי"ן נראה בקמט בית חיצונה שכפל הקלף כעין שי"ן ודל"ת נראה בקשר ויו"ד נראה באותו של יד כמין רצועה קטנה וראשה כפוף מעט כמין יו"ד:

ונוייהן לבר - השם יהא נראה מבחוץ לשון אחר נוייהן של רצועות שהן חלוקות מצד א' וצבועות שחורות והוא נוייהן וראיה לדבר מדאמרינן איתהפיכא ליה רצועה דתפילין א"ל ולא סבר לה מר ונוייהן לבר והכי אמרינן לעיל שמבפנים מאי גנאי ודבר אחר איכא זימנין דמתהפכין אלמא כה"ג הוי מתהפכין שנהפך צד הרצועה התחתון למעלה ונראה:

איתהפכא ליה - שלא היתה הדל"ת ניכרת מבחוץ:

לאו אדעתאי - שוגג הייתי:

שם ה' נקרא עליך אלו תפילין של ראש - שכתוב בו רוב השם שי"ן ודל"ת:

קשר של תפילין - מאחורי העורף והקב"ה מניח תפילין כדאמר לעיל דמשום תפילין ש"ר יראו העובדי כוכבים כדכתיב ויראו ממך:

למעלה - בגובה הראש ולא למטה בצואר:

כלפי פנים - ממול עורף ולא בצידי הראש ל"א כלפי פנים שיהא הקשר מבפנים והנוי של דל"ת מבחוץ כדאמרן ונוייהן לבר:

בידרי - שם:

מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן - משמע לאחר שהניחן:

אביי ורבא דאמרי תרוייהו - מאי משעת הנחתן דקאמר משעת הנחה ועד שעת קשירה דכיון דעדיין לא קשרן עובר לעשייתן הוא:


בין תפילה לתפילה - בין של יד לשל ראש דסיפר קודם שיניח אותן על הראש:

להניח - דבשל יד מתחיל להניח:

מצות תפילין - דעכשיו גומר את המצוה:

לא סח - אין מברך אלא על של יד בלבד:

סח מברך שתים - כדשלח רב חייא:

סח בין תפילה לתפילה - ולא בירך על של ראש אלא סמך על ברכה ראשונה:

עבירה היא בידו וחוזר עליה מערכי המלחמה - כדאמרינן בפרק משוח מלחמה (סוטה מד:) הירא ורך הלבב מעבירות שבידו:

והיו - משמע שתים כל זמן שיהו בין עיניך יהו שתים כל זמן שאותן של ראש מונחים אותן של יד נמי מונחין אלמא דראש חליץ ברישא:

תפילין - שהניחן קודם עמוד השחר מברך עליהן משעת הנחתן משעת זמן הנחתן דאמר בפרק קמא דברכות (דף ט:) בק"ש אחרים אומרים משיראה חבירו מרחוק ד' אמות ואמרינן התם לתפילין כאחרים כלומר להנחת תפילין כאחרים:

שמא יאבדו - אם ישאם בידו:

מניחם - בראשו:

ממשמש בהו - דהוי כאילו מניחן:

שתכלה רגל מן השוק - לאחר שחשכה:

מודים חכמים לרבי יעקב שאם חלצן כו' אין חוזר ומניחן - דלילה לאו זמן תפילין הוא כדאמרינן לקמן:

מצלו בהו באורתא - תפלת ערבית כר' יעקב:

לא חולצין - אם מונחין ולא מניח אם חלוצין:


ה"ג מימים ולא כל ימים כו': אלא לפסח בלבד - וה"ק עשה פסח משנה לשנה:

נפקא ליה - כלומר לעולם קסבר לילה זמן תפילין הוא ושבת מימעיט ליה מהיכא דנפקא ליה לר' עקיבא:

שהן עצמן אות - בין הקב"ה לישראל דכתיב (שמות לא) כי אות היא וגו':

עובר בלאו - דכתיב ושמרת וכל השמר לא תעשה הוא:

השמר דלאו לאו - רבי אלעזר סבר השמר דכתיב במילתא דמזהר רחמנא לא תעשה הוי לאו גמור ללקות כגון (דברים כד) השמר בנגע צרעת דמשמע שלא יקוץ בהרתו וכן (שמות לד) השמר לך פן תכרות ברית וגו' אבל השמר דעשה כגון האי דמשמע לעשות תפילין עשה הוא:

ואם לשומרן - שלא יאבדו מותר להניחן אפילו לאחר שקיעת החמה:

קסבר הלכה - דלילה זמן תפילין הוא:

ואין מורין כן - שמא ישכחם וישן בהן מדקאמר ליה לשומרן קבעינא:

ידי יסדה ארץ וימיני וגו' - מדכתיב ידי וימין ש"מ יד היינו שמאל:


ר' יוסי החורם - חוטמו משוקע כדאמרי' בבכורות (דף מג:) חרום זה שחוטמו משוקע:

מצינו ימין שנקרא יד - ולא ילפינן מהכא:

מה (מזוזה) כתיבה בימין - כשכותבין המזוזה בימין דרוב בני אדם כותבין בימין אף קשירה נמי עבד קשר בימין ומדקשר בימין מכלל הנחה בשמאל דאי הנחה על ימין שוב אינו יכול לקושרה בימין:

מידכה בה' - מדכתיב בה"י כהה משמע לשון נקיבה שמע מינה בשמאל קאמר דאין בה כח כנקיבה ל"א ידכה יד כהה עמיא בלא כח:

כתנאי - דאיכא תנא דיליף שמאל מידכה כרב אשי ואיכא דלא יליף:

לרבות את הגידם - שאין לו יד דידכה דמשמע יד רצוצה ומקולקלת:

אין לו זרוע - שמאל: ימין של אטר הויא שמאל לדידיה הואיל ורוב כחו בשמאלו:

בשולט בשתי ידיו - ששתיהן שוות לו בכח דכיון דאף בימין נמי שולט הלכך מניחה בשמאלו לפי שהיא שמאל לכל אדם ואע"ג דלדידיה הויא ימין:

קבורת - בדרו"ן:

היכא - אקדקוד קאי:

רופס - רך כשהוא קטן בן שנה:

או קום גלי - או עמוד וצא בגלות או קבל עליך שמתא דאחוכי חייכת בי:

עשר סלעים - דחד בכור הוא ואית ליה תרי רישי וחשיב כתרין ואע"ג דיולדת תאומים לא יהיב אלא ה' סלעים כדאמרינן בפ' יש בכור לנחלה (בכורות מח.) אפ"ה התם הוא משום דאי אפשר לצמצם אבל הכא חד הוא ואפשר לצמצם שיצאו כאחד והוי שניהם פטר רחם:

שומע אני אפי' נטרף - נהרג בתוך ל' יום נמי חייב דאף על גב דכתיב (במדבר יח) ופדויו מבן חדש תפדה אפ"ה הכא איכא למימר אם לא נהרג הוי חי ל' ובכור מעליא הוא:


אך חלק - אך פדה תפדה (במדבר יח) והאי נמי כנטרף דמי שהרי לא יחיה:

בגולגולת תלא רחמנא - לפדיון בכור דכתיב (שם ג) חמש שקלים לגולגולת והאי אית ליה תרי ואי משום אך חלק השתא מיהא לא מית:

גובה - קיבורת דהוא אצל הכתף:

ידך ממש - כף:

מה להלן בגובה שבראש - כדילפינן לקמן מקראי:

ולא לאחרים לאות - שלא יראו החוצה ואי בכף מיתחזי לכ"ע: קיבורת כנגד הלב היא:

הוה ציריא בידיה - מכה היתה לו אצל הקיבורת ונקרע חלוקו שם כדי שלא תדחק המכה והיו נראין התפילין דרך הקריעה:

במקום לך לאות איתמר - מקום שרוב בני אדם אין נראה לאחרים דהיינו קבורת ולעולם אם נקרע שרי:

בין עיניך ממש - בגובה עיניו:

שעושה קרחה - [שיש בו] שער ואם מורטו עושה קרחה: יד בנגע א' שער לבן וראש בנגע א' שער צהוב דכתיב בפרשת נגעים גבי ראש וזקן בעי שיער צהוב לטמאו אלמא מקום שער מטמא (בשער צהוב):

לאפוקי בין עיניך - דאיכא שער דגבות עינים ואיכא בשר ובעי תרתי שער לבן בבשר ושער צהוב במקום שער:

מאי בינייהו - מ"מ בין למר ובין למר בעינן ד' ציצית כדכתיב (דברים כב) על ארבע כנפות כסותך:

סדין - דפשתן בציצית בתכלת דעמרא הוא איכא בינייהו לת"ק דאמר מצוה אחת הן הלכך אי חסר סדין ציצית אחד ליכא מצוה והוו להו אינך כלאים ולרבי ישמעאל לא הוו כלאים דהשלש שנשארו שלשה מצות הן:

בעלת חמש - שחתך מקרן הא' באלכסון והוו בה שני קרנים ותנא לקמן בהתכלת (דף מג:) טלית בעלת חמש חייבת בציצית ויליף מריבויא דאשר תכסה בה לת"ק דאמר מצוה אחת הן סבר ארבעה דוקא למצוה אחת וכי רבי רחמנא בעלת חמש להטיל ארבע כנפותיה רבייה ולא להטיל לכנף חמישי ומצות ציצית בד' כנפות ולר' ישמעאל דאמר ארבעתן [ארבע] מצות כי רבי רחמנא בעלת חמש נמי להטיל לכולהו רבייה דהא כל חד מצוה באנפי נפשה:

דרב הונא איכא בינייהו כו' - וכ"ע אית להו דרב הונא מיהו הטיל לשלש ולא לד' לת"ק הויא מצוייצת שלא כהלכתה וחייב חטאת דהוו להו ציצית משוי ולרבי ישמעאל (נהי ד) הויא מצוייצת כהלכתה דג' מצות (מיהא) איכא ואינו פסול ודרב הונא בעשויה בפסול (דהאיכא שלשה מצות):

דבצריה לגלימא - שחתך אחד מן הקרנות חתיכה כגון פגימה דנראין כשני קרנים:

לא עבד כלום - לפוטרה מן הציצית:

שוייה טלית בעלת ה' - וחייבת:

האי מאן דצייריה לגלימיה - שהיתה טליתו ארוכה וכפלה ותלה הציצית בקרנות הכפל אף על גב שצררה ודיבקה שלא תחזור לאיתנה לא עבד כלום דסופו להתיר ולחזור לאיתנה ונמצאו ציצית באמצעיתה ואנן כנפות בעינן הלכך מהשתא כמאן דשרייה דמיא:

כל חמתות - נודות הצרורות שאין שוליהן תפורין אלא צרורין טהורין דאין מקבלין טומאה דרואין כאילו ניתר הקשר וליכא בית קיבול והוי ככלי הנקוב במוציא רימון:

חוץ משל ערביים - דדרכן בכך:

האי מאן דחייטיה לגלימיה - שכפל לטליתו כדפרישית ותפרה שלא תשוב לאיתנה ואפ"ה לא עשה כלום דכמאן דשייריה דמיא:

אם איתא דלא מיבעיא ליה - אם ארוכה היא לו ואינה צריכה לו ארוכה כל כך לפסוק אותו כפל ולישדייה ואחר כך יתלה הציצית:

הלכה כרבי ישמעאל - וכי הנך שינויי דאמרן לעיל מאי בינייהו:

שבתא דרגלא - שבת שדורשין בהילכות הרגל כדקיי"ל (פסחים דף ו.) שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח ל' יום:

איפסיק קרנא דחוטי - ציצית דמר בר רב אשי:

מהתם - דאיפסיקא:

שדיתיה - הייתי משליכה מעלי דלית הלכתא כרבי ישמעאל אלא כתנא קמא וכיון דחסרו אין בה מצוה והויא כמשוי: